רע"א 1759/91 - יהושע ליבוביץ נגד ח.ל.ב. השקעות ופיתוח בע"מ ואח'
*עיכוב יציאה מהארץ בתביעה אזרחית כאשר הנתבע מתגורר כבר מזה שנים בארה"ב(בקשה לרשות ערעור על החלטה לעיכוב יציאה מהארץ שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבות הגישו, בשנת 1991, נגד המבקש ו-18 נתבעים נוספים, תובענה על סכום של 20 מיליון ש"ח. העילה הינה מעשים של גזילת כספי החברות המשיבות, הפרת חובות מנהלים, העברת חובות בעלי שליטה שבוצעו כבר בשנת 1984. ביהמ"ש המחוזי סבר שלעניין הדיון בבקשה לעיכוב היציאה מהארץ קיימת תשתית עובדתית לקבוע שהטענות בכתב התביעה אינן נטולות יסוד וראויות לדיון. לפיכך החליט ביהמ"ש לתת צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המבקש, אלא אם כן יפקיד ערבות בנקאית או אחרת על סכום של 500,000 דולר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. המבקש מתגורר מזה כמה שנים בארצות הברית ומנהל שם את עסקיו, ומפעם לפעם הגיע ארצה לתקופות קצרות. ביהמ"ש לא התעלם מכך שהמבקש כיום הוא תושב זר ומן ההלכות שעל ביהמ"ש להזהר זהירות כפולה ומכופלת לפני שהוא בא לעכב תושב חוץ בישראל, אולם ביהמ"ש קבע שיש להבחין בין מי שהיה תושב חוץ בעת היווצר העילה, לבין מי שהיה אזרח ותושב ישראל בעת היווצרה ואחר כך עקר לחוץ לארץ. אם כי שיקולי ביהמ"ש אינם נטולי יסוד, הרי קיימים בנסיבות העניין שיקולים אחרים המכריעים את הדין לעבר דחיית הבקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ.
ג. המבקש ואשתו הפכו לתושבי ארה"ב מזה למעלה מארבע שנים והם מתגוררים שם במגורי קבע, כאשר עסקיו של המבקש כולם מצויים מחוץ לישראל. אין כל ראיה בתיק שיש למבקש נכסים בישראל וכי יציאתו לחו"ל עשוייה להביא להברחת נכסים. נותרה בעינה העובדה כי התובענה הוגשה סמוך לתקופת ההתיישנות וצו עיכוב יציאה מן הארץ עשוי לעכב את המבקש עת רבה בישראל, כאשר מרכז חייו מחוץ לתחומי המדינה, בנסיבות שבהן עשוי העיכוב לגרום נזק רב לעסקיו. ביני לביני הוטלו עיקולים על נכסים של נתבעים אחרים, ואם כי עדיין לא ברור אלו מהמעוקלים ניתנים למימוש, אפשר להביא גם עובדה זו בחשבון בגדר השיקולים. בנסיבות האמורות יש מקום לחזור לעקרונות היסוד שעל פיהם נותנים, בדרך כלל, משקל עדיף לפגיעה בזכות התנועה של בעל דין על פני אינטרסים אחרים. לפיכך יש לדחות את הבקשה למתן צו עיכוב יציאה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד דן אבי יצחק למבקש, עו"ד מ. קירש למשיבות. 9.6.91).
בג"צ 2324/91 - התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נגד המועצה הארצית לתכנון ובניה ואח'
*אישור תכנית של הקמת מתקן הידרואלקטרי ואתר נופש בסביבת אפיק הירדן(העתירה נדחתה).
א. עתירת העותרים מכוונת כנגד תכנית שקיבלה תוקף ביום 6.12.90 (להלן: התכנית) שיזם המשיב הרביעי, קיבוץ כפר הנשיא, (להלן: היזם), להקמת מיתקן הידרואלקטרי (להלן: המיתקן) ולפיתוח אתר תיירות לנופש פעיל, תוך הסתמכות על הסביבה הטבעית של חלק מאפיק הירדן ההררי בואכה הכנרת. התכנית עברה הליכים רבים של אישורים והכנסת שינויים בתכניות וחוזר חלילה עד שאושרה. לעותרים טענות נגד חוקיות חלק מההליכים הסטטוטוריים - תכנוניים שננקטו לפני אישור התכנית, וכנגד סבירות החלטות הגופים שדנו בתכנית. המשיבים חלקו על טענות העותרים לגופם של דברים וכן טענו שאין לעותרים מעמד בנושא וכי דין העתירה להידחות גם מחמת שיהוי. כיוון שהוחלט שדין העתירה להידחות לגוף העניין לא הכריע בג"צ בשאלות המעמד והשיהוי.
ב. הטענה המרכזית של העותרים היא שבפני הגופים התכנוניים שדנו בתכנית, לא היו כל העובדות החשובות לצורך הכרעה, וכן שהגופים התכנוניים לא שקלו את כל השיקולים
הנוגעים לעניין ולא ניתנה הדעת לכל ההשלכות הקשות שיש בתכנית לגבי הירדן וסביבתו. ברם, לטענה הנ"ל אין יסוד מבחינה עובדתית. השתלשלות ההליכים הנוגעים לתכנית עד לאישורה, מלמדת שבמשך שנים נידונה התכנית בפורומים תכנוניים שונים. למעשה, כל גורמי התכנון במרינה נטלו, בצורה זו או אחרת, חלק בדיונים ובהחלטות הנוגעים לתכנית. ריבוי הגופים שעסקו בנושא ושחיוו דעתם ודברם נשמע לפני אישור התכנית, יש בו להבטיח שהנושא על כל היבטיו הועלה על שולחן הדיונים והיה לנגד עיני הרשות המחליטה, קודם שאישרה את התכנית.
ג. מוסיפים העותרים וטוענים שגם אם כל העובדות והשיקולים היו לנגד עיני רשויות התכנון, הרי ההחלטה לאשר את התכנית אינה סבירה, אם שוקלים את מאזן השיקולים לחיוב ולשלילה, ורשות מינהלית סבירה לא היתה מגיעה להחלטה כזו. ברם, כמו בעניינים רבים אחרים הנמצאים במחלוקת ציבורית, גם בעניין דנא קיימות גישות והשקפות קוטביות. יש כאלה, כמו העותרים ואולי רבים נוספים, המתנגדים לתכנית, ויש אחרים הסוברים, במידה לא פחותה של שכנוע עצמי, כי התכנית טובה היא וראוייה לאישור. לכל גישה והשקפה נימוקיה שלה, והשאלה היא, אם יש מקום שבג"צ יתערב בהחלטת מוסדות התכנון שהעדיפו גישה אחת על פני רעותה, והחליטו לאשר את התכנית. התשובה לכך היא שלילית. יתכן ובין האופציות שעמדו בפני המינהל, היו השופטים בוחרים באופציה אחרת מזו שבה בחר המינהל, אך לא זה המבחן שעל ביהמ"ש לפעול על פיו כשהוא נדרש להתערב במעשי המינהל. השאלה בה עליו להחליט היא אם החלטת המינהל עומדת בפני הביקורת, בהיותה החלטה שרשות מינהלית סבירה יכולה היתה לקבל. אם ההחלטה עומדת במבחן הסבירות לא יתערב בכך ביהמ"ש. כזה המצב בענייננו.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד הר זהב לעותרים, עוה"ד עמי פוגלמן, רוזנבלום, מלצר ורשף למשיבים. 23.6.91).
ע.א. 324+494/88 - הנס ברבלק ואח' נגד דבורה ואברהם שביט
*הגשת תביעה נגזרת של בעלי מניות בשם החברה(מחוזי ת"א - ה.פ. 432/87 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיבים מחזיקים ב-%15 ממניותיה של כל חברה משלוש החברות שהן המערערות 10-12 (להלן: החברות). המערערים 1-9 מחזיקים ביתר מניות החברה. בה.פ. 97/87 החליט ביהמ"ש המחוזי להיעתר חלקית לבקשת המשיבים להתיר להם להגיש תביעה נגזרת נגד המערערים בשם החברות ועל כך מערערים המערערים. בערעור שכנגד מערערים המשיבים על כך שלא נתקבלה בקשתם לחייב את החברות לשאת באגרת ביהמ"ש בגין התביעה הנגזרת שתוגש. בה.פ. 432/87 נתבקש ביהמ"ש המחוזי לתת פס"ד הצהרתי כי החלטות מיוחדות של החברות שנתקבלו באסיפות כלליות, בהן לא התנהל פרוטוקול אינן חוקיות בהיותן נוגדות את פקודת החברות וביהמ"ש נעתר לבקשה. על כך מערערים המערערים. הערעורים נדחו.
ב. באשר לשאלה אם פעל ביהמ"ש כהלכה כאשר ברר את מעמדם של התובעים במסגרת דיון מקדמי נפרד - הדעות חלוקות בשאלה זו בפסיקה וכן בסיפרות המקצועית. נראה כי יש להעדיף את קיומו של הליך אחד, בו יתברר מעמדם של בעלי המניות להגיש את התביעה הנגזרת במסגרת התובענה שהגישו. ברם, הדברים האמורים הינם בבחינת המצב הרצוי וכהוראה לעתיד. באשר לתובענה הנוכחית, הרי גם אם לא נקטו המשיבים בדרך האמורה אין משמעות הדבר כי דין הוא שההליך שנתקיים יבוטל. יש לאשר את ההליך ואין להתערב במסקנה שנתקבלה בו.
ג. בשני עניינים מתוך הארבעה שלגביהם התיר ביהמ"ש למשיבים להגיש תביעה נגזרת, קבע ביהמ"ש כי הם לוקים בהיעדר פרטים, אולם סבר כי "ניתן הדבר להשלמה במהלך הדיון בתביעה". לטענת המערערים לא היה בידי ביהמ"ש לאשר הגשתה של תביעה נגזרת
שלגביה חסרים פרטים. אכן, תנאי בסיסי הוא כי המשיבים יראו שקיימת עילת תביעה לחברה. אם נמצאת העילה חסרה אין ביהמ"ש יכול להכיר במעמדו של המבקש כתובע. אולם, בענייננו גם אם חסרים פרטים, אין מדובר בכך שלא קיימת עילה, שכן מדובר בהשלמת פרטים בלבד לגבי העילה ולא לעצם קיומה. אשר לטענת המערערים כי קיימת כפילות בין התביעה הנגזרת לבין תביעות אחרות שהגישו המשיבים - אין זהות בין הצדדים לתביעות השונות ויש להבחין בין תביעות אישיות של המשיבים ותביעת החברות בתביעה נגזרת. מטעם זה אין מקום לטענה בדבר השתק מכוח מעשה בית דין.
ד. באשר לערעור שכנגד - ביהמ"ש סבר כי החיוב בהוצאות ואגרות יהא תלוי בתוצאות המשפט ובכך אין להתערב. אמנם, לא בכל מקרה בו נדחית התביעה הנגזרת, מן הראוי יהיה כי מי שהגישה הוא גם שיישא בתוצאות ההתדיינות. זה הכלל לגבי מי שמפעיל את מנגנון בתי המשפט לשווא, אולם אין בכך לשלול את שיקול דעתו של ביהמ"ש, להטיל במקרה הראוי את נטל ההוצאות על החברה, שלמענה ולטובתה הוגשה התביעה, אף שנכשלה. בענייננו הגיע השופט לכלל מסקנה כי בשלב זה אין מקום לחייב את החברות בתשלום האגרה ואין לומר כי טעה בכך. כמו כן אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש כי כל צד יישא בהוצאותיו בהמרצת הפתיחה בה לא זכו המשיבים במלוא הסעד שביקשו.
ה. אשר להחלטת ביהמ"ש לפסול את ההחלטות שנתקבלו באסיפות בהן לא נרשמו פרוטוקולים - השאלה המרכזית שעמדה לדיון היא אם סעיף 119 לפקודת החברות האומר כי "חברה חייבת לרשום בפנקסים המיוחדים לדבר את הפרוטוקולים של ההליכים באסיפה כללית שלה ובישיבות הדירקטורים או המנהלים שלה" הוא בגדר הוראה דיספוזיטיווית. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי מדובר בהוראה קוגנטית ובכך אין להתערב. לא רק שסעיף 119 מדבר בלשון הוראה "חייבת לרשום", אלא שאחת ממטרותיו העיקריות, למנוע פגיעה במיעוט בדרך של הימנעות מרישום פרוטוקול שישקף נאמנה את מהלכה של האסיפה או הישיבה, ואת שנאמר בה, וכך להסתיר מידע ממי שלא נכח במקום, או לא לתת ביטוי גלוי לדעת המיעוט באותה אסיפה או ישיבה. לפיכך יש לדחות את הערעורים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד דניאל ש. הופר למערערים, עו"ד רפאל מלמן למשיבים. 27.6.91).
ע.פ. 1848+2211/91 - חיים סרוסי נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (מעילה של פקיד בנק)(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. המערער כיהן כפקיד ברמה בכירה בבנק דיסקונט באשקלון. במשך כ-6 שנים ביצע עבירות של גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה, זיוף בנסיבות מחמירות וכיוצא באלה עבירות, כאשר היקף הסכומים שגנב מהבנק הסתכם ב-300,000 ש"ח. מתוכם החזיר לבנק, במהלך הגניבות, כ-140,000 ש"ח והיתרה הנומינלית כיום היא כ-160,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הסניגור טוען כי העונש חמור מדי בנסיבותיו האישיות של המערער וכי ביהמ"ש טעה בכך שלא אימץ את המלצת שירות המבחן להסתפק במאסר של עבודות שירות, מאסר על תנאי ומבחן. לעומת זאת טוענת המדינה כי העונש קל מדי ואינו מתיישב עם מדיניות הענישה הראוייה. ערעורה של המדינה נתקבל.
ב. צודקת התובעת כי מטרתה העיקרית של הענישה בעבירות מסוג אלה היא הרתעתם של הרבים. הקלות של ביצוע העבירות, הקושי לגלותן, הפיתוי הרב העומד בפני עובדי בנק, ערעור האמון של הציבור בבנקים המספקים שירות חיוני, והלקח לפקידים אחרים, מחייבים ענישה מחמירה. העונש שנגזר נופל מהעונש ההולם את ביצוע העבירות בהיקף זה של סכומים ושל זמן.
ג. באשר לנסיבות האישיות - מתסקיר שירות המבחן עולה כי מדובר באדם בעל אישיותחלשה שנגרר לעבירות כדי לרצות אשה תובענית. לאחר שנתפס עזבה אותו האשה, יחד עםהכסף שגנב למענה ויחד עם ילדיו. לפי התסקיר אין המערער זקוק יותר להרתעה. כמוכן נאמר שריצוי מאסר בפועל יגרום לו לנזק הרסני. ברם, שירות המבחן, מטבע הדברים,מתמקד בפרט ובנסיבותיו האישיות, ומנגד, תפקידו של ביהמ"ש הוא לשקול אתמכלול השיקולים בהתאם למדיניות הענישה הרצוייה. בעבירות מסוג אלה השיקולהדומיננטי הוא שיקול ההרתעה של הרבים. העונש שגזר ביהמ"ש המחוזי למערער מתוןיתר על המידה בהתחשב במדיניות הענישה הראוייה. כערכאה ראשונה היה מקום להגדילאת ענשו של המערער באופן ניכר. אולם כערכאת ערעור, שאיננה ממצא את הדין, העונששראוי להטיל על המערער הוא 6 שנים מאסר שמתוכן 3 וחצי שנים מאסר בפועל והיתר עלתנאי.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, מלץ, אור. עו"ד גב' יוספה טפיירו למערער, עו"דגב' רבקה פלדמן למשיבה. 3.6.91).
ע.א. 273/89 - ברזל דיר חנא בע"מ נגד פקיד שומה נצרת
*הכרה במפעל כ"מפעל תעשייתי" לצורך פטור ממס מעסיקים(מחוזי נצרת - עמ"ה 42/88 - הערעור נתקבל).
א. למערערת מפעל. היא רוכשת גלילי ברזל, מיישרת את הגלילים, חותכת אותםלמוטות בגדלים שונים, ולאחר מכן מכופפת את מוטות הברזל לצורות ותבניות שונותוהכל על פי תוכניות שהיא מקבלת מצרכנים העוסקים בבניית מבנים. חיתוך הגליליםוכיפופם לתבניות, נעשים באמצעות מכונות ובעבודת כפיים של עובדים המפעילים אתהמכונות ומבצעים את העבודות הפיזיות הנדרשות. מדובר במספר מכונות פשוטות ואףמיושנות ובעזרת 5 עד 6 פועלים קבועים, כאשר העבודות מתבצעות בשתי סככות פתוחות,בשטח פתוח הנמצא בסמוך למקום העסק של המערערת.
ב. המחלוקת בין הצדדים התעוררה באשר לשאלה אם חייבת המערערת בתשלום מסמעסיקים. בחוק מס מעסיקים קיימות שתי חלופות פטור, שהן רלבנטיות לענייננו.האחת, מעניקה פטור ל"מפעל תעשייתי שעיקר פעילותו בשנת המס היא פעילות ייצוריתכמשמעותה בחוק עידוד התעשיה (מיסים) (התשכ"ט-1969)"; השניה, מעניקה פטור למעסיקשעיסוקו "בבניית בתי מגורים או בעבודה הקשורה בהכנה או בהשלמה של בנייהכאמור...". המערערת סברה כי היא פטורה מתשלום מס מעסיקים על פי כל אחתמהחלופות. פקיד השומה סבר אחרת וחייב את המערערת בתשלום מס מעסיקים. ערעור שהוגש ע"י המערערת לביהמ"ש המחוזי נדחה. את הטענה כי מדובר במפעל תעשייתי העוסקבפעילות ייצורית דחה ביהמ"ש באמרו "ברי שלא עסקינן בייצור מוצר הנמכר בשוקהפתוח... אלא במוצר יחיד לכל מזמין בנפרד, כשאין זהות בין מוצר אחד למשנהו...".את האפשרות לפטור על סמך החלופה השניה דחה ביהמ"ש באמרו "סבורני שהוראת פסקא זומתייחסת לבניית בתי מגורים או עבודה הקשורה בהכנה או בהשלמה של הבניה... וזאתבאתר הבניה.. כמו עבודת טפסנות, בניה... שעבודות אלה מתבצעות באתר הבניה ואילוהמערערות מכינות את הברזל במקום עסקם לצורך בניה במקום אחר". הערעור נתקבל.
ג. המונחים של מפעל תעשייתי ופעילות ייצורית לא הוגדרו בחקיקה והפסיקה קבעהלפעילות ייצורית את המבחן של "הפיכתו של חומר גלם ליש מוחשי". הגדרה זו, פותחהושוכללה עם הזמן, ונתווספו לה מבחנים נוספים. בין אמות המידה במבחן אם מדוברבחברה תעשייתית שעיקר פעילותה היא פעילות ייצורית, יש למנות גם את מספרם וטיבםשל שלבי הייצור השונים, מספרן וטיבן של המכונות המופעלות במפעל, היקף פעילותוהכלכלית של המפעל וכיוצא בזה. בענייננו, עיקר עיסוקה של המערערת הוא בהפיכתגלילי ברזל לתבניות ברזל מכופף, ועומדת היא במבחן של "עשיית יש מוחשי אחד מיש
מוחשי אחר". אין לקבל את סברתו של ביהמ"ש המחוזי כי אין בפנינו פעילות ייצורית כיוון שהמוצר ניתן למזמין ספציפי על פי הזמנתו ללא זהות בין המוצרים. ההבחנה האם לפנינו פעילות ייצורית או מתן שירותים גרידא, תיעשה על פי מהותו של תהליך העבודה ולא על פי אופן הספקת המוצר.
ד. עדיין יש לבחון האם במקרה דנן מתקיים המרכיב השני שבהגדרה היינו, "מפעל תעשייתי". מפעל המייצר בפועל מחומר גלם ממשי מוצר ממשי שונה, עדיין לא יוכר כ"מפעל תעשייתי", לענייננו, אם משום שתהליכי הייצור פרימיטיביים הם, שמופעלת בסך הכל מכונה מיושנת, שמספר המועסקים הוא דל וכיוצא באלה. בענייננו, מדובר במפעל שקיימות בו רק מכונות מועטות שניתן להגדירן כמיושנות ופשוטות. חרף זאת המדובר במפעל תעשייתי. הטעם לכך הוא שבתהליכי בנייה מודרניים, שהם מתועשים במידה רבה, יש דרישה רחבה למוצר המוגמר שמייצרת המערערת. אין נפקא מינה אם הייצור עצמו במקרה זה אינו מצריך תחכום מיוחד ועדיין אותן מכונות פשוטות וטובות, כשהן מלוות בעובדי כפיים מקצועיים, עונים לפי שעה על הנדרש. לפיכך יש לפטור את המערערת מתשלום מס מעסיקים בהתאם לחלופה הראשונה הנ"ל.
ה. אשר לחלופה השניה - המערער ראה עצמו כ"מעסיק שעיסוקו בבניית בתי מגורים". השופט סבר שבגדר הפטור יבוא רק המבצע עבודה באתר הבניה עצמו. את מבחנו של השופט המחוזי אין לקבל, שכן קבלתו עשוייה להוביל לתוצאות שאין הדעת סובלת או להבחנות דקות וקשות. אין מקום לאימוץ "מבחן האתר", אלא יש לנקוט במבחן ענייני יותר, הבודק אם העבודה המדוברת הינה חלק אינטגרלי מהליך הבניה. בענייננו התשובה היא שלילית. מפעלים כמפעלה של העותרת, אינם נופלים בגדר הפטור הנ"ל, שכן אינם עוסקים בהכנה או השלמה של עבודות בנייה למגורים. באלה עוסק הקבלן בשלבים שונים של תהליך הבנייה. מי שמייצר עבור הקבלן מרכיב המשמש לו לקבלן לבנייה אינו בא בגדר הפטור הנ"ל.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד יוסי דולן למערער, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 27.6.91).
ע.א. 646/89 - יורם דוידוביץ נגד דוד רחמים
*תקפותו של הסכם לפירוק שותפות כאשר ההצעה לפירוק היתה בכתב והקיבול היה בע"פ(מחוזי חיפה - ה.פ. 105/88 - הערעור נדחה).
א. המערער והמשיב היו שותפים בבית מלאכה לתיקון תקרים ובבית מסחר לצמיגים בגבעת עדה. לקראת המחצית השניה של 1987 החליטו להפרד. המערער העביר למשיב באוגוסט 1987 הצעה בכתב שכותרתה "הסכם פירוק שותפות" (להלן: הצעת ההסכם). הצעת ההסכם נכתבה בשני עותקים זהים (ת/8 ו-נ/2). המערער מסר עותק אחד (ת/8) למשיב והעותק השני נשאר בידי המערער. המערער חתם על ת/8 ו-נ/2 וביקש מהמשיב להוסיף חתימתו. המשיב התמהמה בחתימתו. הצעת ההסכם קובעת, בין היתר, בסעיף 1 שבה, כי "מי שימכור לחברו חלקו בשותפות מתחייב לא לפתוח פנצ'ריה ובית מסחר לצמיגים במשך 10 שנים... בגבעת עדה וישובי אלונה... וזאת עד מרחק של 10 ק"מ מגבעת עדה...". להלן נאמר בהצעת ההסכם "אני מוכן לרכוש את חלקך בפנצ'ריה תמורת 20,000 ש"ח... אני מוכן למכור לך את חלקי בפנצ'ריה תמורת 20,000 ש"ח... הסכום הנ"ל כולל קרקע, מבנה, ציוד, מלאי ומצב חשבון בבנק". המשיב לא השיב את ת/8 למערער ולא חתם עליו בנוכחות המערער.
ב. ביום 1.11.87 שלח עורך דינו של המשיב מכתב למערער, בו ציין כי יש לסיים את הליכי הפירוק ע"י העברת הכסף לרשותו של המערער, בצד קיום פעולות שונות שעניינן רישום הנכס ע"ש המשיב במשרד רשם המקרקעין. עורך דינו של המערער הגיב במכתב בו הכחיש כי הושג הסכם בדבר פירוק השותפות. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש הצהרה
כי לא נכרת הסכם פירוק שותפות בינו לבין המשיב, ולחילופין, אם נכרת ההסכם, אזי סעיף 1 בהסכם, המגביל את חופש העיסוק, בטל מחמת היותו סותר את תקנת הציבור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. ביהמ"ש קבע כי אמנם אין לראות את חתימת המשיב על ת/8 בגדר קיבול, שכן עובדת קיומה של החתימה הוסתרה מפני המערער, אולם הוא קיבל את גירסת המשיב שלפיה נעשה על ידו קיבול בעל פה להצעת ההסכם. ביהמ"ש מצא חיזוקים בראיות לגירסת המשיב. כן דחה את טענת המערער כי מכתבו של עוה"ד הינו קיבול תוך שינוי, ולפיכך דינו כהצעה חדשה. לאור מסקנות אלה השלים ביהמ"ש המחוזי את החוזה לעניין סדרי התשלום ומועדם, ולעניין העברת הזכויות השונות בשותפות לידי המשיב. לעניין בקשתו החילופית של המערער לפסול את סעיף 1 להסכם בדבר הגבלת העיסוק של המערער, קבע ביהמ"ש כי ההגבלה נוסחה ונכתבה ע"י המערער עצמו ואין לומר כי סעיף זה סותר את תקנת הציבור. הערעור נדחה.
ג. אין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי אשר העדיף את גירסת המשיב על פני גירסת המערער וקבע שהיה קיבול בעל פה של הצעת המערער בת/8 ושהקיבול לא סוייג לאחר מכן. אשר לטענתו של המערער שת/8 אינו עונה על דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין - באשר לכך כבר נפסק כי גם כאשר לא מצויינים כל פרטיה של עיסקה במקרקעין במסגרת ההסכם הכתוב, עדיין אין בכך כדי למנוע מתן תוקף להסכם שכזה. ביהמ"ש אינו נוהג להכביד בדרישות מחמירות לצורך סעיף 8 ומאפשר להשלים פרטים שאינם מהותיים בעזרת הוראות חוק משלימות ואומד דעת הצדדים. נסיבות העניין מצביעות על כך כי זהותם של הצדדים להסכם ברורה, מהות ההתקשרות ברורה והגם שנכס המקרקעין עצמו אינו מוגדר, הרי הצדדים הבינו היטב באיזה נכס מדובר. ההסכם נוקב במפורש במחיר העיסקה ולעניין הסדרי התשלום טוב עשה ביהמ"ש שהשלים נושא זה ע"י פנייה להוראות החוק הרלבנטיות.
ד. אשר לעניין הגבלת העיסוק של המערער - באופי ההגבלה, היקפה מבחינת הזמן והמקום, היותה הגבלה בין שני שותפים וכתיבתה וניסוחה ע"י המערער דווקא, יש כדי לשלול את טענת המערער בדבר פסילת סעיף זה מן הטעם שהוא סותר את תקנת הציבור. מדובר בהגבלה סבירה והוגנת בין שותפים ואין לומר שיש בה כדי לפגוע באופן כה קיצוני במערער ובציבור, עד שיש לראותה כסותרת את תקנת הציבור. מדובר על מגבלה לפתיחת פנצ'ריה בטווח של 10 ק"מ בלבד מגבעת עדה, שהוא מקום ישוב קטן יחסית, לתקופה של 10 שנים בלבד, ואין לומר כי מדובר בהגבלה שיש לבטלה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מרדכי סטורזי למערער, עו"ד אילן פורת למשיב. 26.6.91).
דנ"א 21/89 - כהן אורית נגד אושיות חברה לביטוח בע"מ
*האם שופט במינוי זמני בבימ"ש מחוזי שהחל בדיון ב"קדם משפט" ותוקף מינויו פג יכול להמשיך בדיון בתיק עד לסיומו(דיון נוסף ברע"א 288/89 פד"י מ"ג(4) 427 - פסה"ד הקודם אושר ברוב דעות השופטים ברק. ש. לוין וד. לוין נגד דעתם החולקת של הנשיא שמגר והשופט גולדברג).
א. בתביעה של המבקשת נגד המשיבה בביהמ"ש המחוזי בירושלים, קיים השופט בן זמרה, שכיהן במשך תקופה מסויימת כרשם ביהמ"ש המחוזי בירושלים וכשופט בפועל באותו בימ"ש, הליך מקדמי שעניינו בקשת העותרת למינוי מומחים רפואיים. לאחר מכן מינה מומחים רפואיים ובסופו של דבר הועבר התיק אליו לדיון בקדם משפט. ביני לביני פג מינויו של השופט בן זמרה כשופט ביהמ"ש המחוזי והוא החליט שאין הוא מוסמך לדון בתיק עצמו. הסוגייה המשפטית שהתעוררה היתה פרשנותו של הדיבור "שהחל בדיון" בסעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט אשר זו לשונו "שופט שהחל בדיון ותקופת מינויו לכהונה נסתיימה... יהיה מוסמך לסיים את הדיון שהחל בו". הדיון התמקד בשאלה אם שופט שניהל הליכי קדם משפט רואים אותו כמי "שהחל בדיון" אשר עם סיום
תקופת כהונתו בפועל יהיה מוסמך להמשיך ולסיים את שהחל בו, ולנהל את המשפט עד תומו.
ב. הנושא הגיע לביהמ"ש העליון שדן בו בהרכב שלשה שופטים. שופטי הרוב, השופטים ברק וש. לוין, סברו כי שופט שניהל קדם משפט אין רואים אותו כמי "שהחל בדיון" במשפט עצמו, ולפיכך משהסתיימה תקופת כהונתו בפועל אין הוא מוסמך להמשיך ולנהל את המשפט עד תומו. שופט המיעוט גולדברג סבר כי קדם המשפט מהווה התחלה של המשפט גופו ולכן השופט שניהל את קדם המשפט ותקופת כהונתו בפועל הסתיימה, מוסמך להמשיך ולסיים את המשפט עד תומו. בדיון הנוסף הצטרף השופט ד. לוין, בפסק דין מקיף, לדעת הרוב בדיון הקודם, ואילו הנשיא שמגר הצטרף לדעת המיעוט. כיוון שכך אושרה מחדש דעת הרוב בפסק הדין הקודם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. עו"ד נתן רון למבקשת, עו"ד ג. ראובינוף למשיבה. 13.6.91).
ע.א. 295+296/88 - מנהל מס שבח מקרקעין נתניה נגד זנזורי פרדי ואח'
*דרך חישוב מס השבח כאשר בהסכם בין הצדדים הוסכם על מחיר מקרקעין ונקבע כי הקונה ישלם את מס השבח(מחוזי ת"א - ע"ש 956/88 - הערעורים נדחו).
א. בנובמבר 1985 ערכו המשיב הראשון (להלן: המוכר) והמשיב השני (להלן: הקונה) חוזה למכירת מקרקעין בנתניה. הקונה התחייב לשלם תמורת המקרקעין 46,000 דולר שהיו אז שווי ערך ל-68,000 ש"ח. בהסכם נקבע כי מס השבח ישלם המוכר ואולם בהמשך הסעיף נאמר "עם זאת מוסכם בזה במפורש וכתנאי עיקרי ויסודי של חוזה זה כי הקונה ישלם למוכר את סכום מס השבח שהמוכר ישא בו". המשיבים דיווחו למערער על העיסקה בדרך של שומה עצמית, שאליה צורפו שתי המחאות, אחת לסילוק מס שבח בסכום של כ-1,000 1 ש"ח, המחושב על בסיס התמורה הרשומה של 68,000 ש"ח, והשניה לסילוק מס רכישה בסכום של כ-4,000 ש"ח. המערער סבר שיש לגלם את המס, וקבע בשומותיו מס שבח בסכום של 48,000 ש"ח ומס רכישה בסכום של כ- 6,800 ש"ח. לאחר דחיית השגתם הגישו המשיבים ערעור לוועדת ערר בביהמ"ש המחוזי. לעררים צורפה חוות דעת של שמאי מקרקעין כי בתאריך ההסכם שווי המגרש היה 80,500 ש"ח.
ב. בוועדת הערר נחלקו הדעות. דעת הרוב היתה כי יש לחשב את מס השבח על התמורה הנקובה בחוזה נטו ולהוסיפו לתמורה, ואז לבצע את חישוב המס על הסכום בכללותו. יו"ר הוועדה, בדעת מיעוט, סבר כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, בהן נדרשו המשיבים לשלם סכום שייתכן שלא נתכוונו לו, יש לקבוע את שומת המס לפי סכום של 80,500 ש"ח, שהוא הסכום שנקבע בהערכת שווי המגרש ע"י השמאי, הערכה שלמעשה אין חולקין על סבירותה. הן המערער והן המשיבים ערערו כנגד פסיקת וועדת הערר. המערער טוען כי דרך החישוב צריכה להיות של גילום מלא, כלומר, חישוב התמורה הכוללת צריך להסתכם בסכום כזה שלאחר שינוכה ממנו מס השבח יישאר בידי המוכר סכום נטו התואם את שנקבע בחוזה. לדעת המנהל יש לו סמכות לחשב את המס על שווי המכירה שנקבע בין הצדדים לאחר הגילום, אף אם סכום זה עולה על מחיר השוק, שכן זהו המחיר האמיתי אליו התכוונו ועליו הסכימו הצדדים לחוזה. המשיבים, בערעור שכנגד, טוענים שאין כלל מקום להתערב לצורך חישוב המס, בתמורה כפי שצויינה בהסכמת החוזה, שהוא 68,000 ש"ח. רק לחילופין טענו שיש לערוך את החישוב לפי דעת המיעוט או לפי דעת הרוב בוועדת הערר, שלמעשה בעניין הנדון כאן אין מרחק ביניהם. הערעורים נדחו. ג. כאשר קונה מתחייב כלפי מוכר לשלם את מס השבח, המוטל לפי החוק בגין אותה עיסקה על המוכר, רואים את המוכר כאילו קיבל בנוסף למחיר הנקוב בהסכם גם אותו סכום של מס שבח כחלק מהמחיר. בדרך כלל שווי הזכות הוא הסכום שיש לצפות לו ממכירת אותה זכות ע"י מוכר מרצון לקונה מרצון, אך כאשר המכירות נעשו בכתב ובהן
שוכנע המנהל כי התמורה בעד הזכות במקרקעין נקבעה בתום לב ובלי שהושפעה מקיום יחסים מיוחדים בין המוכר לקונה, יראה המנהל כשווי הזכות את הערך החוזי או ערך אחר שנקבע בחוק. האפשרות לקבוע את שווי הזכות לפי התמורה שבהסכם עומדת בעינה, גם כאשר מדובר בהסכם בתמורה הגבוהה משווי השוק, ולא רק כשמדובר בהסכם בתמורה הנמוכה משווי השוק. בענייננו, התמורה החוזית היא צירוף משני מרכיבים: הסכום הנקוב כמחיר שערכו 68,000 ש"ח וסכום מס השבח שצריך להוסיף לשווי. קביעת התמורה כאמור מבטאת את אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ומהנסיבות. ד. נותרת השאלה לפי איזה סכום ייקבע שיעור המס כדי לצרפו לסכום התמורה. הדרך האחת המוצעת ע"י הוועדה היא חישוב בגילום חלקי כדעת הרוב, שאינה רחוקה בענייננו מדעת המיעוט, היינו שיטת גילום לפיה התמורה הכוללת מורכבת מהמחיר הקבוע בחוזה בצרוף מס שבח על מחיר זה בלבד. דרך אחרת היא חישוב בגילום מלא כהצעת המערער, היינו למצוא את ההפרש בין שווי המכירה הסופי לבין שווי המכירה המקורי, כך. שבסוף החישוב הקונה משלם את סכום המס המקורי בתוספת המס על ההפרש, והמוכר מקבל את התמורה נטו שנקבעה בחוזה. שיטת החישוב שמציע ב"כ המשיבים, היינו, התמורה שהוסכם עליה בלבד, סכום של 68,000 ש"ח, אינה באה בחשבון. שיטה זו אינה תואמת את האמת העובדתית.
ה. דרך החישוב שקבעה הוועדה, מעמידה את העובדות על דיוקן, מביאה לקביעת מס אמת ואינה מקפחת איש. עובדה היא כי התמורה הכוללת, אשר מתקבלת על פי שני המרכיבים בחוזה, מתקרבת, כמעט חופפת, לשווי השוק של החלקה. תהיה זו תוצאה בלתי נסבלת ומאוד מקפחת, אם תתקבל עמדת המערער, המעמידה לצורך חישוב מס השבח את התמורה על סכום של למעלה מ-15,000 1 ש"ח, שהיא תמורה לא מציאותית ועולה בכדי %50 על שווי השוק ועל מה שקיבל המוכר בפועל. תוצאה בלתי נסבלת זו שעלולה לנבוע מהגילום המלא שדוגל בו המערער, מצביעה יותר מכל דבר אחר עד כמה שיטה זו אינה רצוייה ומביאה לתוצאה לא סבירה שאינה יכולה להתיישב כלל ועיקר עם אומד דעתם של המתקשרים בחוזה.
ו. פסה"ד ניתן מפי השופט ד. לוין. השופט אור, בפסק דין קצר, הטעים כי מדובר במקרה בו ראה מנהל מס שבח מקרקעין לסמוך על התמורה הנקובה בחוזה שבין הצדדים כמשקפת את שווי הזכות במקרקעין הנמכרים. אם נופל סכום התמורה שבחוזה משווי השוק בצורה משמעותית, די בכך כדי להצדיק שהמנהל לא יסתמך על התמורה הנזכרת בחווה. אלא שלא זה המקרה בענייננו. כאן קיבל המנהל שהחוזה משקף את התמורה המוסכמת, על פיה צריך לחשב את המס, והשאלה שנותרה היא רק מה שיעורה של תמורה מוסכמת זו. על פי השיטה בה הלכה וועדת הערר ועל פי הפרשנות הראייה, התמורה המוסכמת עונה על השווי לפי מחיר השוק של הוכות הנמכרת.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער, עו"ד ש. אריאלי למשיבים. 13.6.91).
ע.פ. 2179/91 - מיכאל עזוז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פגיעה של איש משמר הגבול בעובר אורח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה איש משמר הגבול והתנכל ללא כל הצדקה לאדם שנקלע בדרכו ופגע בו קשות מבחינה פיזית. כאשר החלה החקירה נקט באמצעים של הפחדה ואיום כלפי מי שעמד להעיד בעניינו. בעקבות מעשים אלו הורשע המערער בעבירה של גרימת חבלה חמורה ובשלש עבירות של הדחה בעדות ונדון לעונשי מאסר שונים שבסיכומם תשעה חודשים לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור הצביע על נסיבות אישיות של המערער שיש בהן, לדעתו, נסיבה ששימשה רקע להגררותו לעבירה. ברם, העבירה של חבלה חמורה שנעברה ע"י המערער חמורה לפי טיבה ולפי נסיבותיה. בנסיבות המקרה, כפי שצויינו לעיל, אין מקום להתערב במידת העונש, כי הצורך בעונש ממשי ומרתיע גובר על משקל הבקשה להתחשבות בנסיבות האישיות כפי שהובאו ע"י הסניגור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד איברהים אבו עטא למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 26.6.91).
ע.פ. 127/88 - עבד אבו גאנם נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (מחוזי ת"א - ת.פ. 510/86 - הערעור נדחה).
המנוחה, נערה בדואית, התאהבה בבדואי משבט אחר, כאשר על פי מסורת עדתה אסור היה לה לאהוב אותו, וברחה אתו. לאחר מכאן, בהשתדלות ראשי העדות ואנשי משטרה, הוחלט כי המנוחה תתחתן עם המערער. בתחנת המשטרה התקיים טקס כלולות שלא על דעת וללא נוכחות אביה של המנוחה. בתקופה הראשונה שלאחר הנישואין לא חיו בני הזוג ביחד, ובאחד הימים בא המערער בשעות הבוקר אל המקום בו שהתה המנוחה, ומכיוון שעדיין ישנה עזב את המקום ברכבו ואמר כי יחזור מאוחר יותר. בהמשך היום נעלמה המנוחה ונמצאה מתה, לאחר שדודו של המערער הזמין אליו משטרה ושם התוודה המערער כי רצח את המנוחה. הוא סיפר כי סירבה לקיים איתו יחסי מין ואז החלו מהלומות הדדיות והוא חנק אותה ואח"כ זרק אותה לבור. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח והערעור נדחה.
הסניגור שהופיע בערעור, ולא הופיע בביהמ"ש המחוזי, העלה תאוריה שלפיה המשפחה היא שרצחה את המנוחה והמערער החליט לקחת על עצמו את האשמה. ברם, המערער עצמו לא שינה את גירסתו העובדתית עד היום הזה, וכשנשאל ע"י הסניגור אם יהיה מוכן לחזור להעיד על הגירסה החדשה נענתה השאלה בשלילה. המערער דבק בגירסתו כי הוא שביצע את מעשה הרצח. הסניגור מצביע על ממצאים שונים כדי להראות שהמערער לא יכול היה לרצוח, אולם, מממצאים אלה אין ללמוד את מה שהסניגור מבקש ללמוד. כל הממצאים האובייקטיביים שעליהם מצביע הסניגור אינם מלמדים דבר הסותר את המסקנה כי המערער הוא שרצח את המנוחה. התסריט שמעלה הסניגור, כי מי שרצח את המנוחה היה אדם אחר והמערער לקח על עצמו את האשמה, אין לו אחיזה בחומר הראיות.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד מאיר זיו למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 24.6.91).
רע"פ 263/91 - ששון שלמה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת תעבורה (הבקשה נדחתה).
טענה נגד חומרת העונש, כשלעצמה, איננה עילה למתן רשות לשם קיום ערעור שני. הלכה זו הבהיר וחזר והבהיר ביהמ"ש העליון. בענייננו הקל ביהמ"ש המחוזי בעונש כפי שהוטל בביהמ"ש לתעבורה מתוך טעמים שפירט, ועל אחת כמה וכמה שאין מקום לערעור שני. לגוף העניין יש להוסיף כי המבקש הוא בעל הרשעות קודמות רבות בתחום התעבורה, והיתה לו גם פסילה על תנאי בזמן שעבר את העבירה הנוכחית של מעבר באור אדום. מן הראוי שבתי המשפט יחמירו בעונשים על עבירות תנועה, כדי לנסות ולשים מחסום לעבריינות התנועה הרבה הגורמת אצלנו קרבנות לרוב. חציית הצטלבות באור אדום היא מסוכנת ביותר וראוייה לענישה מחמירה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ד. גולן למבקש, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבה. 5.6.91).
ע.פ. 5057/90 - פלוני קטין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יידוי אבן על רכב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער, יליד 1974, הודה והורשע ביידוי אבן אחת לעבר רכב שנסע סמוך לשער הפרחים בירושלים. האבן החטיאה את מטרתה ולא פגעה ברכב. ביהמ"ש המחוזי השית על המערער שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הסניגורית מיקדה את עיקר טיעוניה בכך כי אמנם זוהי עבירה חמורה שהעונש המירבי עליה הוא 20 שנות מאסר, אך נסיבות המקרה שבפנינו מיוחדות הן, ונציגת התביעה השאירה את עניין מידת העונש לשיקול דעתו של ביהמ"ש העליון. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אמנם כן, בפסיקתו של ביהמ"ש העליון נקבע וחזר ונקבע כי בעבירה כגון זו יש להחמיר בענישה, ואין בעובדה שמדובר בקטין כרי להימנע מההחמרה. אך עקרון האינדיבידואליזציה שבענישה קיים הוא לגבי כל עבריין. המקרה דנן יחיד הוא ונדיר הוא: הקטין הוא ללא עבר פלילי, הוא הורשע ביידוי אבן אחת בלבד, הודה והורשע. מעשה זה צריך אמנם שיושת עליו עונש מאסר בפועל, אך בהצטבר כל הנסיבות האמורות יש לתת את הדעת גם על אורך תקופת המאסר ומקום יש לשינוי -מסויים בין מקרה זה, לבין עבירות אחרות מסוג זה, שבהם היקף המעשים וטיבם שונה לחלוטין. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על תקופה של 8 חודשים אותם כבר ריצה המערער.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, אור. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' ל. צמל למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 23.6.91).
ע.פ. 3933/90 - עמית כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות ומרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשורה של עבירות שעיקרן התפרצויות, גניבה, זיוף ושימוש במסמכים מזוייפים וקבלת דבר במרמה. הוא נדון למאסר של 5 שנים וחצי, שמתוכן 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הסניגור ונציגת שירות המבחן עמדו על מצבו הבריאותי הקשה של המערער ועל הסיכויים לגמול אותו משימוש בסמים במוסד הגמילה "גשר לחיים". הקליטה במוסד זה אפשרית עתה, אם הדבר ייעשה תוך שבועות אחדים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לאור מכלול הנסיבות, מתוך תקווה כי אכן הפעם הזאת ייגמל המערער ממכת הסמים שלקה בה, ניתן לקבל את ההצעה לקצר את תקופת מאסרו ולהעמידה על 27 חודשים בפועל כאשר כל יתר תקופת המאסר תהא על תנאי. כן יועמד המערער בפיקוח שירות המבחן, בהסכמתו, לתקופה של שנה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גולדברג, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד חובב למערער, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 4.6.91).
ע.א. 165/89 - יונתן לייטרסדורף נגד פלוני קטין
*מזונות (ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).
המערער חוייב במזונות המשיב, אחרי שביהמ"ש קבע את אבהותו, בסכום של 900 ש"ח לחודש, החל בנובמבר 1987 כאשר המזונות הוצמדו למדד. טענת המערער היא כי סכום המזונות שנפסק מופרז, והוא פי שלוש מסכום המזונות הזמניים. כן טען כי הוא לומד בחו"ל ואיננו עובד והסכום שנפסק עולה על יכולת השתכרותו. בערעור שכנגד נטען מטעם הקטין שיש להעלות את סכום המזונות לשיעור שנתבע בכתב התביעה. הערעורים נדחו.
ביהמ"ש קבע בממצאיו כי המערער אומנם חי על חשבון משפחתו, אך, כפי שעולה מן הראיות, חיים המערער ומשפחתו, המכסה הוצאותיו, ברמה גבוהה ביותר. ההשוואה למזונות הזמניים היא חסרת משמעות, כי בעניין שבפנינו קובעים הצרכים, אותם קבע 91
ביהמ"ש על יסוד בדיקה עניינית. מבחינת הנתונים הללו אין לגלות עילה להתערבות בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. בר שלטון למערער, עו"ד גב' איריס קנר למשיב. 26.6.91).
ע.פ. 2346+2581/90 - מוחסן אלאחמד וסלימן פתאלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת הרואין וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בהחזקת 937 גרם הירואין וכן בשיבוש הליכי משפט. המערער אל אחמד הורשע גם בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו. על יסוד חומר הראיות הגיע ביהמ"ש למסקנה כי שני המערערים החזיקו יחדיו בסם וניסו להעלים אותו תוך כדי נסיעה כשנתקלו במחסום משטרתי. השניים נדונו ל-10 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי והערעור נדחה.
אשר להרשעה - היא מבוססת על חומר הראיות האמין שהיה בפני ביהמ"ש ואין להתערב בכך. אשר למידת העונש - המערערים הם צעירים ועברם נקי וההתלבטות היתה אם יש להתחשב בכך כדי להפחית ממידת העונש שנגזר. בסופו של דבר הוחלט כי שיקולים אלה יצטרכו להלקח בחשבון בבוא הזמן, כאשר עניינם של המערערים ייבחן בפני רשויות אחרות. ביהמ"ש העליון, מבחינתו, החליט לאשר את גזר הדין כיוון שהוא תואם את מדיניות הענישה שקבע, וכן תואם העונש את כוונת המחוקק והוא מתבקש בנסיבות המקרה. מדובר בכמות גדולה של סם קטלני ובהחזקת הסם הזה באיזור המהווה צינור להחדרת הסמים לכל רחבי המדינה. השופט לא החמיר עם המערערים בשל כך שלא הביעו חרטה, אולם לא עמדה חרטה כזו לזכותם לקולא.
(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, אור. עוה"ד ראובן בר חיים ואברהם ברדוגו למערערים, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 24.6.91).
ע.פ. 2578+2756/90 - מוסא רכיד ועבדאללה אבו ראס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה, מרמה וסמים) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
המערער אבו ראס הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, שימוש ברכב ללא רשות והדחה בחקירה, גניבת פנקס שיקים וזיוף השיקים, ושימוש בהירואין. ביהמ"ש המחוזי גזר לאבו ראס מאסר כפועל של 4 שנים, מאסר על תנאי של שנה ועוד הפעיל מאסר על תנאי של 15 חודשים כש-12 חודשים מצטברים ו-3 חופפים. המערער ביקש להקל בענשו בטענה שעל פי ההסדר עם המדינה, שנערך עובר להודייתו בעובדות, ציפה לכך שכל התקופה המופעלת תחפוף את המאסר. אין מקום להתערב במידת העונש. העבירות, ובעיקר העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, הן חמורות, וביהמ"ש לא היה כבול להסדר שאליו הגיעו בעלי הדין. חומרת העבירות הצדיקה את הפעלת המאסר על תנאי במצטבר כאמור.
המערער רכיד הודה בעובדות שנכללו בכתב האישום, של נהיגה בקלות ראש, החזקת נשק, שימוש ברכב ללא רשות והתפרצות וגניבה. הדיון בביהמ"ש נדחה לפי בקשת הסניגור כדי לאפשר צירוף תיקים נוספים, אך בישיבה הבאה ביקש המערער לחזור בו מהודאתו בהחזקת נשק. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי מהות העניין הובהרה והוסברה למערער היטב עובר להודייתו במכלול האישומים, ואין לאפשר לו לחזור בו מהודייתו. בערעור חזר המערער על הבקשה שההרשעה בפרט הנ"ל תבוטל, אולם אין מקום לביטול ההודאה, שעליה החליט המערער אחרי מספר ישיבות שנדחו מעת לעת. בישיבה שבה הורשע הודיעו המערער וב"כ שהם מבקשים לחזור בהם מכפירתם כדי להודות בעובדות וביהמ"ש התיר למערער את החזרה מהכפירה. בנסיבות אלה לא היה מקום להעלאת הטענה כאילו לא הבין המערער מה האישומים ואל מה מתייחסת הודאתו. אשר למידת העונש - המערער נדון
למאסר של חמש שנים לריצוי בפועל במצטבר לעונשים אחרים שהוא מרצה, וכן שנתיים על תנאי, ובהתחשב בעבירותיו הקודמות ואופי העבירות אין מקום להקלה בעונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חובב לרכיד, אבו ראס לעצמו, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 16.6.91).
ע.א. 769/91 - לייב וולדמן נגד הרי לונאי ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
בעקבות הגשת ערעור נדרש המערער להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיבים תוך 30 יום. הודעה על כך נמסרה במשרד ב"כ המערער ביום 22.3.91 ומשלא הופקד הערבון הגישו המשיבים בקשה לדחות את הערעור לפי תקנה 431 לתקנון סדר הדין האזרחי. ביום 4.6.91 ביקש ב"כ המערער, בהסכמת המערער, להתפטר מן הייצוג ובקשתו נענתה. ביום 17.6.91 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להפקדת הערבון. המערער טען כי זמן קצר לאחר הגשת הערעור, התעוררה מחלוקת בינו לבין עורך דינו, ומאז לא היה לו קשר עם עוה"ד. לטענתו לא הודיע לו עוה"ד על הצורך להפקיד את הערבון וכן לא קיבל על כך הודעה מביהמ"ש. הבקשה להארכת המועד נדחתה והערעור נדחה בהיעדר הפקדת ערבון.
תקלות ביחסי עו"ד ולקוח אינם מעניינו של ביהמ"ש ואין הם בבחינת טעם מיוחד להארכת המועד וגם לא במקום שאין צורך בטעם מיוחד דווקא. בהגשת הערעור פעל המערער באמצעות בא כוחו והודעה על קביעת הערבון נמסרה במשרד ב"כ המערער. בתקופה שבה נמסרה ההודעה להפקדת הערבון, ידע המערער על תקלות ביחסיו עם עוה"ד. על כן היתה מוטלת על המערער החובה, עור בימי חודש מרץ, לדאוג לערעור ולטפל בו בעצמו. אף שידע המערער על קיומו של הערעור, וחזקה עליו כי ידע על הצורך להפקיד ערבון, ישב בחיבוק ידיים, לא נקט כל מהלך להסדרת העניין ולא פנה לביהמ"ש מבעוד מועד ובזריזות ראוייה בבקשה כלשהי. זהו זלזול בהוראות ביהמ"ש ובסדרי דין תקינים ובנסיבות אלה אין צידוק להארכת המועד.
(בפני: הרשם צור. המערער לעצמו, עוה"ד שלזינגר וגב' רנד למשיבים. 10.6.91).
בשג"צ 1990/91 - עו"ד אברהם אורן ואח' נגד ראש עיריית פתח תקוה ואח'
*הארכת מועד לקיום התחייבות העיריה שבעקבותיה בוטלה עתירה לבג"צ (הערעור נתקבל).
בבג"צ 5540/90 נדחתה עתירת העותרים בקשר להנחות בארנונה המוטלת ע"י עירית פתח תקוה, כאשר שופטי בג"צ ציינו, בין היתר, כי בא כוחם של המשיבים הצהיר כי העיריה תשוב ותפנה למשרדי הפנים והאוצר לשם קבלת אישור להקטנה בהנחות שהנהיגה בשנת 1990. הפרקליט הוסיף וציין כי אם לא יקבל אישור לכך תוך 60 יום, יוחזרו לתושבים ששילמו את מיסיהם ההפרשים הנובעים מאי אישור ההנחה. כמסתבר, לא הצליחה עירית פתח תקוה לקבל החלטה של משרדי האוצר והפנים, תוך 60 יום כאמור, ואזי פנתה העיריה לבג"צ בבקשה להארכת התקופה. סגן הרשם של ביהמ"ש העליון נעתר לבקשה והאריך את התקופה ב-30 יום. המערערים טוענים כי סגן הרשם לא היה מוסמך להאריך את התקופה וערעורם נתקבל.
בפסה"ד בו נדחתה העתירה, סוכם ההסדר האמור שהיה מוסכם על דעת המערערים, ואשר בו היתוו המשיבים את דרך הפעולה שהם יאמצו. פסה"ד אינו ניתן לשינוי ע"י החלטת הארכה של סגן הרשם ואף לא ע"י ההרכב שדן בשעתו בעתירה. במה דברים אמורים : אין מדובר על תקופה שאותה קצב ביהמ"ש לביצועה של פעולה כלשהי, אלא על הצהרת כוונה של המשיבים. משלא נתקבל האישור תוך 60 יום, ניתן לצפות לכך שהמשיבים יכבדו את אשר הצהירו בביהמ"ש ואשר שימש, מבחינת ביהמ"ש, כעילה לדחיית העתירה. אין צריך לומר כי אם לא יממשו המשיבים את הבטחתם יכולה להיווצר בכך, כשלעצמה, עילה
לעתירה נוספת. מכל מקום, לא ניתן היה להאריך תקופה אשר היתה בגדר הצהרה בדבר נקיטת אחת משתי דרכים חילופיות לפיה יפעלו המשיבים.
(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד א. אורן וש. ברוך למערערים, עו"ד ש. לינצר (אשל) למשיבים. 11.6.91).
בג"צ 299/90 - אחמד מחמוד נימר נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש
*הריסת בית לפי תקנה 119 (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
עניינה של העתירה החלטת המשיב להרוס את ביתו של העותר על פי תקנה 119 לתקנות ההגנה. העותר הוא דודו של העצור ראאד ראטב נימר (להלן: ראאד). כפי שעולה מהודעותיו של ראאד, הוא היה חבר בכוחות ההלם ולאחר מכן התגייס לחולייה המשתייכת לצבא העממי הפלסטיני. במסגרת זו ביצע נסיון לרצח חשוד בשיתוף פעולה וכן יידוי בקבוקי תבערה על מכוניות וכיוצא באלה פעולות. אין ספק כי פעולותיו של ראאד הצדיקו הפעלה של תקנה 119, מבחינת חומרת האמצעי הננקט ע"י המפקד הצבאי לעומת חומרת המעשה שבוצע ע"י המתגורר במבנה. השאלה העיקרית שהתעוררה היתה האם היה ראאד בגדר "tnatibahni" לגבי הבית נשוא העתירה במובן תקנה 119. באשר לכך נתקבלה העתירה.
טענתה העיקרית של פרקליטת העותר היא עובדתית בעיקר, לאמור, אין קיימת זיקת התושבות בין ראאד לבין בית הדוד, כנדרש בתקנה 119(1). לדבריה התגורר ראאד עובר למעצרו בבית אביו במחנה הפליטים קלנדיה, ובהיותו תלמיד בבית הספר התיכון בביתוניא שהה אצל דודו, העותר, ולעתים אף שהה בבית דוד אחר שלו בביתוניא. זיקתו של ראאד אל הבית נשוא העתירה היא רק זיקה של קרוב משפחה, ואילו זיקתו הראשונית והמרכזית של ראאד היא לבית אביו במחנה הפליטים קלנדריה. בנסיון לקבוע מהי זיקת המגורים של ראאד לבית הנידון, והאם לצורך התקנות ניתן לראות בו "INHABITANT"
בבית זה, יש להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, לרבות בטיבה של העדרותו מבית אביו. לאור מכלול הראיות שהובאו לא היה מקום לראות את ראאד "tnatibahni" בדירה הנדונה. מקום מגוריו הקבוע היה בבית אביו במחנה קלנדיה ולא בבית העותר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' לאה צמל לעותר, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 17.6.91).
ע.פ. 1628/91 יהודה פרידמן ואח' נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בבימ"ש השלום בירושלים התנהל משפט נגד המערערים בקשר לעבירה על חוק מע"מ ונפסק נגד המערערים. בשלב הערעור לביהמ"ש המחוזי טען המערער כי כתב האישום היה פגום בשל כך שלא צויין בו מפורשות שהרשות המופקדת על כך על פי חוק, שקלה, בטרם הגישה את כתב האישום, אם להסתפק בקנס מינהלי במקום להגיש כתב אישום. ביהמ"ש המחוזי החליט, בהסכמת המדינה, לבטל את פסה"ד ולהחזיר את הדיון לבימ"ש השלום שידון בטענה המקדמית הנ"ל, שלא הועלתה בסיבוב הראשון, לפיה נפל פגם או פסול בכתב האישום כאמור בסעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי. משהוחזר התיק לבימ"ש השלום טען הסניגור כי על השופטת לפסול עצמה, מאחר והיא כבר הביעה דעתה בקשר לעניין שבפניה בעת שהתיק היה בדיון בסיבוב הראשון. השופטת דחתה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
ביהמ"ש המחוזי החזיר את התיק לאותו שופט שדן בו בערכאה הראשונה לפי סעיף 213(1) לחוק, ואם רצה בכך מוסמך היה לצרף הוראה שהתיק יוחזר לשם חידוש הדיון לפני שופט אחר. משלא עשה כן גם אין פסול בכך שידון בכך אותו שופט. בשולי הדברים יש להוסיף כי לא מחוור מניין עולה התיזה, לפיה יש לציין בכתב האישום את הטעמים כאמור בסעיף 15 לחוק העבירות המינהליות. לא כן הדבר, כמובן, כאשר סעיף האישום
מאפשר התייחסות לנסיבות מחמירות, שאז מן הנכון לפרט את הנסיבות המחמירות בכתב האישום.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יעקב קסטל למערערים, עו"ד משה גולן למשיבה. 11.6.91)
ע.פ. 550/89 - מנחם לזרוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות לפי הסעיפים 7א', 7ג' ו-13 לפקודת הסמים ונדון לחמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער, יליד 1969, נולד בארה"ב ועלה לארץ בשנת 1984. כאשר נתפס בקלקלתו הודה מיד, הביע חרטה מלאה ושיתף פעולה עם חוקריו. אין לו עבר פלילי. הוא חולה במחלת אפילפסיה. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בדיון שהתקיים באוקטובר 1990 בביהמ"ש העליון התברר כי המערער סובל מילדות מבעיות אישיות ונפשיות קשות וחמורות. הוא חי במנותק ותלוש מסביבתו ובתחילת מאסרו שהה במחלקה לבריאות הנפש בכלא בעטיים של שני נסיונות התאבדות. הוא נמצא במצב של הרס עצמי ומשגר קריאות לעזרה. אינו מסתגל לחברת האסירים, סובל ממצבי דכאון ומעדיף לשהות בבדידות. בינתיים נמצא ידיד משפחה שהביע נכונות לעזור בשיקומו של המערער לאחר שחרורו ולסדרו בעבודה. בנסיבות האמורות הדרך הרצויה והנכונה היא לקצר את תקופת מאסרו של המערער. אכן, מדובר בעבירת סמים חמורה, ובעבירה כגון זו נדחים, בדרך כלל, שיקולים של נסיבות אישיות לקרן זוית, כשביהמ"ש משית את העונש. ברם, בנסיבות המיוחדות ביותר שבמקרה דנן, אין להתעלם ממצבו של המערער, שהרי עקרון האינדבידואליזציה קיים לגבי כל עבריין, ואף בעבירה כה חמורה כעבירת סמים, כאשר נסיבות מיוחדות מצדיקות זאת. לפיכך הוחלט להעמיד את העונש על 3 שנים וחצי מאסר בפועל וכן יועמד המערער, בהסכמתו, בפיקוח שירות מבחן לתקופה של שנה וחצי מיום שחרורו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 20.6.91).
בש"פ 1840/91 - משה בנימיני נגד מדינת ישראל
*בקשה להקלה בתנאי מעצר בית
(בקשה להקלה בתנאי מעצר בית - הבקשה נדחתה).
העורר הואשם בעבירות של סחיטה באיומים, פגיעה בפרטיות, היזק בזדון ואינוס, והכל כלפי אותה מתלוננת. לבקשת המדינה החליט ביהמ"ש המחוזי, בספטמבר 1990, להטיל על העורר מעצר בית וכן נאסר עליו לצאת את הארץ וליצור קשר כלשהו עם המתלוננת. בהחלטה נאמר כי אם המשפט לא יסתיים תוך 4 חודשים יוכל העורר לעתור לעיון בתנאי המעצר. בבקשה שנדונה בפברואר 1991 הוחלט, בהסכמת המדינה, שמעצר הבית יהיה רק בין השעות 7 בלילה עד 7 בבוקר ואילו במשך היום יוכל העורר לצאת למקום עבודתו. במאי 1991 ביקש העורר דיון חדש כדי להקל עוד מתנאי השחרור בערובה ומשנדחתה בקשתו ערר לביהמ"ש העליון. הערר נדחה.
נכון הדבר כי המשפט לא יסתיים ככל הנראה בקרוב, אך לעומת זאת העבירות שמואשם בהן העורר חמורות ביותר ובאופיין כרוכות במעשים חמורים שהטרדה מהווה רק חלק מהם. הצורך להגן על המתלוננת הוא עילה מספקת להמשך המעצר החלקי של העורר, ואם כי המעצר החלקי הוא פגיעה לא מבוטלת בחופש הפרט, הרי שבמצב דברים זה פגיעה זו אינה שקולה כנגד החשש לפגיעה במתלוננת.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד הרצל חבקוק לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 13.5.91).