תקציר סביר כרך ל"ח חוברת 7

רע"א 4326/90 - יצחק מימון נגד ישי מימון

*דחייה או מחיקה על הסף(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב הגיש תובענה נגד חברת אשדוד בע"מ ונגד שלשה מאחיו ועזבון של אח נוסף, להעברת נכסי מקרקעין מסויימים מהחברה למשיב. בשני חוזים שעליהם חתומה החברה, ערוכה התחייבותה של החברה כלפי המשיב ואחיו יחדיו, אך בכתב התביעה נטען שבפועל, עקב סידורים שבין המשיב ואחיו, היה מוסכם על הכל שהמשיב בלבד יקבל על שמו את נכסי המקרקעין האמורים. המבקש הגיש בקשה לדחות את התביעה על הסף וצירף תצהיר שבו כפר בקיומו של כל הסדר שהוא בין המשיב לבין אחיו וגם פרש מערכת עובדתית שיש בה כדי להעלות טענה של התיישנות. המשיב לא הגיש תצהיר שכנגד. בקשת המבקש היתה כי ביהמ"ש ימחוק או ידחה על הסף את התובענה. ביהמ"ש המחוזי החליט כי השאלות המתעוררות בבקשה שלפניו הן עובדתיות, שדינן להתברר במהלך המשפט ולפיכך אין מקום לדון בהן בשלב הטרומי. עוד קבע השופט כי טענה אחרת שהעלה המשיב, לחילופין, כי נתקיימה עסקת מתנה בין המשיב לבין אחיו, אף היא טעונה בירור על יסוד ראיות מלאות ולפיכך נדחתה הבקשה למחוק או לדחות את התביעה על הסף. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. לדיון בבקשה לדחייה על הסף יש סממנים של הקדמת הדיון בחלק מן השאלות נשוא התובענה. לפיכך שומה היה על המשיב להגיב בתצהיר על טענותיו העובדתיות של המבקש אם לעניין ההסכם שבינו לבין אחיו ואם לעניין ההתיישנות. לא נטען כי יש למשיב מסמך כלשהו לעניין עיסקת המתנה או לעניין הסדרים אחרים שנערכו בינו לבין אחיו. בנסיבות אלה היה מקום לקבל את הערעור ללא סייג ולהחליט על דחיית התובענה. ברם, פרקליטו של המשיב הצהיר שהוא מתיירא מפני האפשרות שממצאי ביהמ"ש יהוו מעשה בית דין ולכן בדעתו לעתור לביהמ"ש המחוזי בבקשה להפסיק את התובענה, על מנת לנסח ולהגיש תובענה אחרת נגד בעלי הדין אשר תגלה עילת תביעה ותהיה מבוססת כהלכה. רק מטעם זה לא תדחה התובענה על הסף כבר עתה. לפיכך הוחלט כי דינה של התובענה להידחות על הסף, הן מחמת התיישנות והן מחמת היעדרה של תשתית עובדתית לטענות המשיב כאמור. עם זאת, המשיב רשאי תוך 15 יום להגיש בקשה להפסיק את התובענה ואם יעשה כן יחליט בה ביהמ"ש. אם יחליט ביהמ"ש לקבלה יסתיימו ההליכים שבתיק זה ואם יחליט לדחותה תדחה התובענה על הסף.

(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. ששון למבקש, עו"ד י. כהן למשיב. 24.6.91).

רע"א 5356/90*3966 - מתן חיים פרפרה ואח' נגד ארטור גולדו והסנה... בע"מ

החלטת שופט לפסול עצמו. הסכומים שנפסקו כתשלומים תכופים בתאונת דרכים(הבקשות נדחו).

א. בתאונת דרכים שאירעה בנובמבר 1989 נפגע המבקש (להלן: הנפגע) ומאז התאונה הוא שוכב ללא הכרה. הוגשה תביעה לביהמ"ש המחוזי לפיצויים נגד המשיבים. המבקשים הגישו שתי בקשות לתשלום תכוף והדיון בבקשות אלה התברר בפני השופט לרון. השופט הורה פעמיים על תשלום סכום של 60,000 ש"ח, תוך קביעה שסכומים אלה יהיו על חשבון סכומי התשלום התכוף המגיעים למבקשים. הקביעה האחרונה היתה ביום 1.7.90, בה החליט השופט לרון לפסול עצמו מלהמשיך לדון בתביעות, וקבע שהסכום השני בסך 0"60,0 ש"ח צריך להיות בו מענה לצרכי המבקשים עד למתן החלטה ע"י שופט אחר, וזאת בתנאי שלא תוגש תביעה נוספת לתשלום תכוף עד ליום 1.12.90. הוגשה בקשה לרשות ערעור הן על החלטת השופט לפסול עצמו והן על כך שקבע כי התשלום השני של 60,000 ש"ח יהווה תשלום תכוף עד 1.12.90.

ב. לאחר שהשופט לרון פסל עצמו, הועבר המשך הדיון בתביעות לתשלום תכוף לשופט אחר, ולאחר דיון החליט כי יש לפסוק למבקשים סכום של 10,000 ש"ח לחודש בגין סיעוד שניתן ע"י המבקשים 2 ו-3, הורי הנפגע, לנפגע, כולל הוצאות נילוות. סכום זה נפסק למבקשים החל ביום התאונה למשך שנתיים, כשמסכום זה ינוכו התשלומים התכופים שכבר שולמו. כן נקבע כי סכומים אלה יבואו בנוסף לסכום שמשלמים לבית החולים עבור אישפוז הקטין. גם על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור, כשהטענה היא כי הסכום שנפסק אין בו די. הבקשות לרשות ערעור נדחו.
ג. אין יסוד להתערב בהחלטת השופט לרון לפסול עצמו, כשהוברר שהוא מכיר היטב את המבקש השני, וכפי שעולה מהחלטתו, יש לו אי נוחות וקושי לדון בתביעת המבקשים מסיבת היכרותו זו עם המבקש השני. בנסיבות כאלה אין להפוך את החלטת הפסילה ולחייב את השופט לדון בעניין. אשר לעניין הסכומים שפסק השופט לרון - כאמור נדון בינתיים העניין ע"י שופט אחר שהורה על תשלום 10,000 ש"ח לחודש, ובוודאי שאין מקום להחזיר עתה את הגלגל אחורנית. החלטת השופט לרון בדבר תשלום סכום של 60,000 ש"ח נבלעה בהחלטת השופט השני ואין כל טעם לדון בה כיום.
ד. אשר לעצם התשלום של 10,000 ש"ח לחודש - התשלום התכוף נועד לאפשר למי שנפגע בתאונה לקבל באופן מיידי דמי קיום וכיסוי להוצאות האישפוז, כדי שהנפגע הבודד לא יושאר לגורלו ויסבול נזק וסבל שאינם ניתנים לתיקון. כעניין של מדיניות אין ביהמ"ש שלערעור נוטה להתערב בפסיקת תשלומים תכופים אלא במקרים נדירים, והדברים כך ביתר שאת כשהמדובר בבקשת רשות לערער שדבר הינתנה נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש. לכאורה נראה כי סכום של 10,000 ש"ח לחודש, בנוסף לתשלום עבור האישפוז, יש בו לענות על הצרכים המיידיים הנחוצים, והוא בוודאי אינו חורג מהסכום הסביר עד כדי שיצדיק התערבות.

(בפני: השופט אור. עו"ד בית הלוי למבקשים, עו"ד אילן ירון למשיבים. 9.6.91).

ע.פ. 619/89 - אימאן נאפיע ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בנסיון לרצח וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 312/88 - הערעור נדחה).

א. ביולי 1988 היו המערערות אסירות בכלא נווה תרצה ושהו בתא שבאגף הבידוד של הכלא. השתיים תקפו סוהרת וחנקו אותה בעזרת כפית, כשכל אחת מהשתיים מושכת בקצה האחר של הכפית הכרוכה סביב צווארה של המתלוננת, כשזו היתה מוטלת על הארץ. גם כשהגיעו סוהרות למקום, המשיכו המערערות במעשה החניקה. בסופו של דבר הצליחו הסוהרות לשחרר את המתלוננת ועל אף איבוד הכרה והלם ניצלו חייה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערות, ברוב דעות, בעבירה של נסיון לרצח, בעוד שלדעת השופט המיעוט היה מקום להרשיען בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. העונש שנגזר למערערות הוא 10 שנות מאסר בנוסף לכל עונש אחר שהן מרצות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. מעשה החניקה הוכח בבירור. המחלוקת היתה אם הוכחה כוונת קטילה, כפי שסברו שופטי הרוב, או שמא קיים ספק ביחס לכוונה זו, כדעת שופט המיעוט. בעניין זה יש לקבל את דעת הרוב. עצם מעשה החניקה, כשהמערערות לא נעתרו לבקשות המתלוננת לחדול, כשברור הסיכון שבכך לחיי המתלוננת, המשך מעשה החניקה גם כשהמתלוננת לא יכלה עוד להתנגד, המשך המעשה כשהסוהרות קראו למערערות להפסיק ממעשה החניקה, כל אלה מלמדים על כוונה ברורה להגיע לתוצאה הטבעית של חניקתה למוות של המתלוננת. עיון בהודעות המערערות במשטרה מלמד אף הוא על כוונתן הברורה לחנוק את המתלוננת,
הן על רקע כעס על יחס שלטונות הכלא אליהן, והן על רקע הרגשה של קיפוח מחוץ לכתלי הכלא של העם הפלסטינאי.
ג. אשר לעונש - העונש אינו קל, אך בהתחשב בכל הנסיבות אין להתערב בו. יוזכרו העובדות, השיקולים והנימוקים הבאים: מדובר בנסיון למעשה רצח של סוהרת ע"י עצירות ; המערערות גילו דבקות במטרתן והמעשה יכול היה להסתיים במותה של המתלוננת ; למעשה היה גם רקע לאומני והמתלוננת היתה לקרבן רק בשל היותה סוהרת יהודיה. לכך יש להתייחס בחומרה. כמו כן, כל אחת מהמערערות עברה קודם עבירות בטחוניות, הכוללות חברות בארגונים עויינים וקשירת קשר לביצוע מעשי פיגוע בירושלים. אף אחת מהמערערות לא הביעה חרטה על מעשיה ואין ספק שהן ממשיכות להיות סיכון לציבור. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: ד. לוין, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עו"ד קיואן למערערות, עו"ד גב' אפרח ברזילי למשיבה. 17.6.91).

ע.א. 736/87 - יעקב יעקובוביץ ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין נצרת

תיקון שומה ע"י מנהל מס שבח. "יום המכירה" בהפקעת מקרקעין האם הוא יום "מועד הפרסום" או יום "מועד הסכם הפיצויים"(מחוזי נצרת - עמ"ש 3/87 - הערעור נדחה).

א. המדינה החליטה להפקיע מקרקעין שבבעלות המערערים, והודיעה על כך ע"י פרסום החלטת ההפקעה בילקוט הפרסומים ביום 4.12.83 (להלן: מועד הפרסום). לאחר מו"מ בין הצדדים נחתם חוזה ביום 5.3.85 (להלן: מועד ההסכם) ובו נקבע שיעור הפיצויים שישולם למערערים. על פי ההסכם יגיע גובה הפיצוי לכדי 2,500 דולר לכל דונם לפי השער היציג ביום התשלום. המערערים דיווחו על העיסקה למשיב (להלן: המנהל) ובהצהרתם מציינים הם את יום ההסכם כיום המכירה, ואילו התמורה מחושבת לפי השער היציג כפי שהיה במועד הפרסום. בעוד שלפי השער היציג במועד ההסכם היה התשלום מגיע לכדי כ-27 מליון שקל, הרי לפי השער היציג במועד הפרסום הגיע התשלום לכדי כ-3,3 מליון שקל. בנוסף לכך מצהירים המערערים על תמורה אחרת בסכום של כ-23,7 מליון שקל בגין "הפרשי הצמדה על קרן מיום ההפקעה ועד יום התשלום". על בסיס ההצהרה ערכו המערערים שומה עצמית ושילמו את מס השבח. שומה זו הפכה לסופית.
ב. בדצמבר 1986 שלח המשיב למערערים הודעות שומה מתוקנות, בהסתמכו על הוראות סעיף 85 לחוק מס שבח הקובע כי "המנהל רשאי... לתקן שומה שנעשתה... תוך 4 שנים מיום שנעשתה, בכל אחד מהמקרים האלה... נתגלתה טעות בשומה". ההודעות באו לתקן ולקבוע את שווי המכירה לפי השער היציג של הדולר במועד ההסכם ולא במועד הפרסום. המערערים הגישו ערר לוועדת הערר ומשנדחה עררם ערערו לביהמ"ש העליון. טענות המערערים הן כי את התמורה השקלית של המכירה יש לחשב לפי מועד הפרסום ובקביעת שווי המכירה אין לכלול את הפרשי השער, שכן אלו סכומים הבאים לפצות את הבעלים בעד עיכוב הפיצויים בידי הרשות המפקיעה. טענה אחרת היא כי גם אם יש לחשב את התמורה השקלית לפי מועד ההסכם, הרי שלמנהל מס שבח אין סמכות לתקן את השומה, שכן סמכותו לתקן את השומה על פי סעיף 85 משתרעת על טעויות עובדתיות בלבד, וכאן מדובר בטעות משפטית. הערעור נדחה.
ג. סעיף 17(ב) לחוק קובע כי "שווי המכירה" של זכות במקרקעין שהופקעה הוא "השווי שנקבע לעניין הפיצויים בשל הפקעה". סעיף 19 לחוק קובע כי '"יום המכירה'... לעניין חישוב השבח והמס... בהפקעה - היום שבו הועמד הפיצוי בעד הזכות שהופקעה לרשות מי שהזכות הופקעה ממנו...". סעיף 17(ב) אינו בא לקבוע מועד לחישוב התמורה בהפקעה כגירסת המערערים, אלא נועד להבהיר את המונח "שווי מכירה" בהקשר של הפקעה. "שווי מכירה" בהפקעה, לפי סעיף 17(א) ו-17(ב), הוא הסכום הכולל של הפיצויים כפי שנקבעו ב"יום המכירה". סעיף 19 קובע כי "יום המכירה" בהפקעה
הוא היום בו הועמד הפיצוי לזכות הבעלים ובמקרה שלנו - 2,500 דולר עבור כל דונם לפי השער היציג במועד ההסכם. ברם, גם אם חישוב הפיצוי היה נעשה לתאריך הפרסום, כגישת המערערים, ובשל תשלומו באיחור צורפו לו הפרשי הצמדה מחושבים עד יום ההסכם, הוא יום המכירה, הרי כבר נקבע כי הפרשי הצמדה אלה הינם חלק משווי המכירה והם חייבים במס.
ד. אשר לסמכותו של מנהל מס שבח מקרקעין לתקן שומה על פי סעיף 85 לחוק - טענת המערערים היא כאמור כי הסמכות על פי סעיף 85 באשר ל"טעות בשומה" מתייחסת אך ורק לטעויות עובדתיות ולא לטעויות משפטיות, אך טענה זו אין לקבל. לשונו של הסעיף מלמדת כי הסמכות לתקן טעות אינה מתייחסת לסוג מסויים של טעויות, אלא לטעות מכל סוג שהוא, הן טעות משפטית והן טעות עובדתית.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט ברק, הוסיף הערה קצרה השופט לוין. עו"ד יורם וסרצוג למערערים, עו"ד יעקב כהן למשיב. 3.6.91).

רע"א 1008/91 - קצין התגמולים נגד עזבון המנוח זמיר בן ציון ז"ל

*הכרה בהתאבדות חייל כמוות שנגרם בזמן השירות ועקב השירות(מחוזי חיפה - ע.א. 188/90 - הבקשה נדחתה).

א. המנוח זמיר בן ציון, בהיותו חייל, שלח יד בנפשו והשאיר פתק להוריו לאמור "תמיד שנאתי את החיים וזהו הדבר שאליו רציתי להגיע כל חיי. בבקשה תבינו אותי". מסתבר כי למנוח היו בעיות של אישיות בלתי בשלה, הן לפני גיוסו והן לאחריו. במהלך השירות הופנה המנוח לטיפול פסכיאטרי ופסיכולוגי עקב קשיים בתיפקוד, בעיות משמעת, לחץ בעבודה ולחץ של שמירות. הפסיכולוג קבע שיש לשחרר את המנוח מן השמירות, וכך אכן נעשה מיד. כן הורד הפרופיל שלו מ-97 ל-65. האבחנה המסכמת של הוועדה הרפואית שטיפלה בי היתה "תגובה דכאונית תוצאתית אצל אישיות בלתי בשלה עקב הצורך בשמירות". היו ראיות כי לאחר הפסקת השמירות חלה רגיעה אצל המנוח והרגיש הרבה יותר טוב. לאחר שהמנוח שלח יד בנפשו, הגיש עזבונו תביעה לראות את המנוח כמי שמת "עקב השירות".
ב. על פי סעיף 2(ב) לחוק משפחות חיילים שניספו במערכה (תגמולים ושיקום), חייל שמת כתוצאה מחבלה, מחלה או החמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו - רואים אותו כמי שמת עקב השירות זולת אם הוכח היפוכו של דבר. המבקש דחה את תביעת העזבון ובערר לוועדת הערעורים נקבע כי התאבדותו של המנוח לא נבעה ממניעים שניתן להגדירם כסיבות שבאו "עקב השירות". בערעור לביהמ"ש המחוזי נפסק בדעת הרוב כי הוועדה נתפסה לכלל טעות. ביהמ"ש היה נכון לאמץ את המסקנה העקרונית כי ההתאבדות כשלעצמה היא עובדה נייטרלית, ואיננה מחייבת או שוללת את היותה נובעת מן השירות הצבאי. כן סבר ביהמ"ש כי תתכן סתירת החזקה כי המוות נגרם "עקב השירות", אם יוכח שאין בתנאי השירות ובנסיבותיו דבר שיכול היה לגרום לתוצאה שהיתה. אולם הרוב סבר כי הנטל בדבר סתירת החזקה לא הורם. מכאן המסקנה שיש לראות את מותו של המנוח כמוות שנגרם עקב השירות.
ג. מאידך סבר שופט המיעוט כי התשתית העובדתית מצביעה על קיום "היפוכו של דבר" כאמור בסעיף 2ב' הנ"ל. המנוח אמנם לא עמד בלחץ השמירות, אך הוא שוחרר מן השמירות כ-7 חודשים לפני ההתאבדות, ומששוחרר ממטלה זו הפך, לפי העדויות, לחייל הרבה יותר רגוע ומיושב ועשה את הנדרש ממנו. מאידך, היה מסוכסך עם הוריו ואף עזב את בית המשפחה כשבועיים לפני ההתאבדות והתגורר אצל חבר. לפיכך סבר כי אין לראות שום קשר בין ההתאבדות לבין השירות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ד. אמנם כן, צדקו השופט בעל דעת המיעוט וועדת הערעורים בציינם כי הוכח היפוכה של המסקנה העולה מן החזקה. כדי לסתור את החזקה לפי סעיף 2ב' הנ"ל, אין צורך
בהבאת מערכת ראיות השוללת לחלוטין כל קשר, ויהיה הוא זוטר ומשני, אל השירות הצבאי. אישיותו של אדם היא מיכלול בו משובצות תחושות והתרשמויות לרוב, אך במצב כמתואר בענייננו, יש לבחון את הגורם הדומיננטי, ולא להעניק משקל יתר לנתון בעל משמעות מועטת על רקע אישיותו ומצבו הנפשי והרגשי של המנוח. עניין השמירה היה בגדר אפיזודה חולפת ולא היתה כל ראייה על התמשכות הבעיות בשירות אלא היפוכו של דבר. מאידך נבע מן הראיות כי היו למנוח בעיות אישיות ותחושות אבדניות שהביא עמו לשירות הצבאי מבלי שהוחמרו בשירות הצבאי. הסקת המסקנה כי המוות בנסיבות אלה נגרם "עקב השירות" הוא מעבר למה שעולה מן הראיות.
ג. אולם, ערעור שני ברשות לא נועד כדי לבחון מחדש אם הראיות הספציפיות יושמו ע"י ביהמ"ש בצורה נכונה על פי הכללים המשפטיים החלים בכגון דא. הרוב בביהמ"ש לא התיימר לשנות את העקרונות המשפטיים המתייחסים לפרשנותו של סעיף 2ב' הנ"ל, אלא הלך לקראת המשיב, בתיתו משקל רב מדי לפנייתו של המנוח לעזרה רפואית חודשים לא מעטים לפני ההתאבדות. לפיכך יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' אילתה זיסקינד למבקש, עו"ד מנחם אמיר למשיב. 6.6.91).

ע.פ. 1242/90 - רחמים דנוך נגד מדינת ישראל

מידת העונש בעבירת מס. הנתונים שיש להגיש לביהמ"ש לצורך החלטה בדבר ביצוע המאסר בעבודת שירות(ערעור וערעור שכנגד על מידת העונש - הערעורים נתקבלו כהסכמה).

א. המערער הורשע בעבירות מס הכנסה לפי סעיף 220 לפקודה ונדון ל-9 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי וערעורו הוא בעיקר על חומרת העונש. המדינה ערערה על כך שלא הושת קנס כספי על המערער. בדיון שהתקיים בביהמ"ש העליון בתחילת השנה הוחלט כי "בנסיבות המיוחדות שהתהוו במקרה דנן יש מקום לשקול קביעת עונש בדרך שתאפשר למערער לרצות את ענשו בעבודות שירות". בהתחשב במגבלותיו של המערער, שהוא עיוור בעין אחת ונכה בשיעור של %100, הוגשה לביהמ"ש הצעת הממונה על עבודות שירות, (להלן: הממונה), שלפיה יכול המערער לעבוד בטיפול בקשישים במחלקת הרווחה של עירית ראשל"צ. ביהמ"ש ביקש מהממונה לקבל פרטים נוספים באשר לטיבו של הטיפול האמור, מספר הימים והשעות שבהם יועסק המערער בעבודות אלה מדי שבוע, ואופן הפיקוח על ביצוע העבודות. בדיון שהתקיים לאחר כחודש וחצי הודיעו באי כח הצדדים כי לרגל מצבו הבריאותי והכלכלי של המערער, הגיעו לכלל עיסקת טיעון שלפיה יידחה הערעור על ההרשעה, המאסר בפועל, מתוך 18 חודשים, יועמד על ששה חודשים אשר יבוצע בדרך של עבודת שירות וכן יושת על המערער קנס של 5,000 ש"ח.
ב. לאחר מכן ביקש ביהמ"ש העליון לקבל מאת הממונה תשובה מפורטת, בכתב, לשאלות שהוצגו בפניו ע"י ביהמ"ש, הן לעניין המקרה הנדון והן מבחינת מדיניות הממונה, בדרך כלל, באשר להגשת חוות דעת לביהמ"ש לעניין ביצוע מאסר בדרך של עבודות שירות. פסה"ד נדחה עד לאחר שתתקבל תשובה כאמור. בתשובתו מסר הממונה לביהמ"ש העליון פרטים על אופן עריכת חוות הדעת באשר לעבודות שירות, שעות העבודה הרגילות בעבודות שירות, מכסת שעות עבודת השירות במשך השבוע וכיוצא באלה פרטים. כמו כן מסר על כך שמכינים טיוטת חוק לתיקון חוק העונשין (עבודות שירות) שתענה על הערות ביהמ"ש העליון. לאחר כל אלה הוחלט לקבל את הערעורים בהתאם להסכמת הצדדים. ג. העונש של עבודת שירות ראוי ורצוי הוא בדרכי ענישה מתוקנים, שהגורם האינדיבידואלי מהווה בהם מרכיב עקרוני. אך גם דרך זו, עדיין נושאת בתג של מאסר, וכל שיקולי הענישה המצויים בעונש המאסר, מצויים גם במקרה שעונש זה בא לכלל ביצוע בדרך של עבודות שירות ובראש וראשונה שיקול ההרתעה. מיוחדת היא דרך הענישה של ביצוע עבודות שירות, שמגמת השיקום תופסת בה מקום נכבד וראוי. כדרכו של עונש
מאסר - צריך העובד בשירות לציבור להיות נתון תחת פיקוח מלא. לשם כך, ימי עבודתו ושעות העבודה, צריך ויהיו קבועים וברורים מראש. פרטים אלה צריך ויובאו בפני ביהמ"ש עובר לקביעתו את עבודת השירות כדרך ביצוע המאסר, ולאור מידע זה יקבע ביהמ"ש אם עבודת השירות המסויימת עונה למידת העונש אשר מן הראוי להשית על העבריין העומד לפניו. כמו כן מן הראוי כי הממונה יציע לביהמ"ש יותר מדרך אחת לביצוע עבודת השירות לציבור, וביהמ"ש יבחר את האלטרנטיבה ההולמת את נסיבות המקרה. בענייננו, הודעת הממונה יש בה, במידה ראוייה, משום קביעת דפוסים נכונים לביצוע עונש מאסר בדרך של עבודות שירות לציבור. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור והערעור שכנגד היינו שעונש המאסר בפועל, מתוך 18 חודשי המאסר, יהיה 6 חודשים כאשר המאסר יבוצע בדרך של עבודת שירות בטיפול קשישים בראשון לציון כאמור וכן יושת על המערער קנס כספי של 5,000 ש"ח.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, בך. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד לוין למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 12.6.91).

רע"א 129/91 - עדי נגר נגד מדינת ישראל

*ביטול פס"ד שניתן שלא בפני הנתבע(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בשנת 1985 הורשע המבקש בשורה ארוכה של אישומים, כאשר בפסה"ד ישנן מסקנות וממצאים בדבר קיומה של מירמה מצד המבקש כלפי בנקים למשכנתאות, אשר באמצעותם הוציא כספים רבים והלוואות כנגד משכנתאות בתנאים מועדפים מכספי המדינה. לאחר מכן הגישה המדינה נגד המבקש תביעה להשיב לה את הכספים שקיבל במירמה כאמור. הדיון בתיק נקבע ליום 7.5.90 והודעה על כך נשלחה לכתבתו של המבקש, אך לא אל עורך דינו. בתאריך שנקבע לכך התייצבה אשת המבקש וביקשה לדחות את הדיון למועד מאוחר יותר, מאחר שבעלה, המבקש, סובל מבעיות רפואיות ונבצר ממנו להגיע לביהמ"ש. ביהמ"ש נעתר לבקשה ודחה במקום את הדיון ליום 3.7.90 וגם על מועד זה לא נשלחה הודעה לעורך דינו של המבקש. ביום 3.7.90, משלא הופיעו לביהמ"ש המבקש או מי מטעמו לדיון, נשמעו עדי התביעה וניתן פס"ד בו חוייב המבקש לשלם למשיבה סכום של למעלה מ-330,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מדצמבר 1985. במהלך מתן פסה"ד הופיעו לפתע המבקש ובא כוחו, כשלטענת עורך הדין נודע להם על מועד הדיון, מפי אשת המבקש, רק בבוקר אותו יום. המבקש הגיש בקשה לביטול פסה"ד ובקשתו נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. אשת המבקש נכחה בדיון ביום 5.7.90 ולפי בקשתה נדחה הדיון ליום 3.7.90. די בכך שעל דחיית מועד הדיון הודיע ביהמ"ש לבעלי הדין שבפניו ואין צורך לשלוח להם הזמנה נוספת. טוען ב"כ המבקש כי צריך היה לשלוח אליו הודעה על מועד הדיון, שכן ביהמ"ש ידע כי המבקש מיוצג ע"י עורך דין, ומשלא נעשה כן נפל פגם בהמצאת ההודעה על מועד הדיון החדש. טענה זו אין לקבלה. תקנה 477 לתקנות סדר הדין קובעת כי "ההמצאה תהא ככל האפשר לנמען גופו... ואם יש לו עו"ד, דיה ההמצאה לעורך דינו...". תקנה זו אינה מחייבת המצאה לעוה"ד, לאחר שנעשתה המצאה לנמען גופו. לפיכך, משהודע לאשת המבקש על מועד הדיון האמור לא היה הכרח, אם כי אולי רצוי היה הדבר, לשלוח הודעה נוספת במקביל לעורך דינו של המבקש.
ג. כשמבקש בעל דין לבטל פסק דין שניתן נגדו בהיעדרו, עליו להראות כי יש לו סיכוי לזכות במשפט אם יבוטל פסה"ד ויתאפשר לו להוכיח את הגנתו. בענייננו, הכרעת הדין במשפט הפלילי הוגשה כראייה לביהמ"ש. טענתו העיקרית של המבקש, אשר עשוייה אולי להצביע על סיכוי לזכות במשפט, היא טענת היעדר יריבות עם המדינה. לטענתו, אין לתובעת כל יריבות עמו, ואין לה גם עילת תביעה נגדו, שכן נושא התביעה הוא
השבת כספי משכנתאות אשר שולמו לידיו ע"י בנקים למשכנתאות ולא ע"י התובעת. טענה זו הועלתה ע"י המבקש בכתב ההגנה שהוגש על ידו, ולכאורה הרי זו טענה הראוייה לבירור. גם הרשעת המבקש היתה במעשי מירמה נגד הבנקים ולא נגד המדינה. מכל מקום, עניין זה דורש ליבון ואין לומר כבר עתה וקודם שמיעת הראיות שאין למבקש סיכוי שהגנתו תתקבל.
ד. ביהמ"ש שדן בבקשה לבטל את פסה"ד ודחה אותה לא ע"י מפורשות בטענה זו. כל מה שקבע היה כי נראה לו שסיכוייו של המבקש קלושים. בנוסף לעובדה זו, שעל פיה יש למבקש הגנה ראוייה, הרי נסיבות אי התיצבותו לדין מיוחדות היו. עד יום הדיון לא הודע לו ולעורך דינו על ידי אשתו מועד הדיון, כשהודע להם הדבר הגיעו לביהמ"ש בשעה שביהמ"ש עסוק היה כבר בכתיבת פסה"ד. בנסיבות אלה אין לייחס למבקש לא זלזול בביהמ"ש ולא נסיון לעכב את שמיעת המשפט. מן האמור עולה כי המקרה הנוכחי מצדיק קבלת הערעור. ברם, מכיון שהמבקש תרם לכך שהדיון התקיים שלא בנוכחותו ובעקב כך נגרמו הוצאות למשיבה מן הראוי שהמבקש יחוייב בהוצאות.

(בפני: השופט אור. עו"ד ישעיהו גלעד למבקש, עו"ד גב' רחל זכאי למשיבה. 9.6.91).

בש"פ 2461/91 - מדינת ישראל נגד יחיאל דהאן ואח'

*בקשה רביעית להארכת מעצר לפי סעיף 54(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נדחתה).

א. זו בקשה רביעית של התביעה להארכת מעצרם של המשיבים לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. כאשר באה לדיון הבקשה השלישית נענה לה השופט גולדברג באופן חלקי בלבד, בכך שהאריך את המעצר בחודשיים מתוך שלשה שנתבקשו, והנחתו היסודית היתה שהמשפט עומד לפני סיום. במועד ההוא כבר הסתיימה שמיעת הראיות וההערכה היתה שבתוך חודשיים יעלה בידי ביהמ"ש המחוזי לשמוע סיכומים וליתן את פסק דינו. מסתבר כי שמיעת הסיכומים כבר הסתיימה, אך המועד למתן פסה"ד טרם נקבע. התובעת מבקשת הארכת המעצר בחודש אחד נוסף, כשביסוד הבקשה הזו ניצבת ההנחה, שדי בהארכה הזאת כדי להדביק את מועד מתן פסה"ד העתיד להיקבע בקרוב. לדברי ב"כ המדינה נשאל אב ביה"ד מתי יינתן פסה"ד ותשובתו היתה שאם תתבקש הארכה של חודש ימים יינתן פסה"ד בתוך תקופת הארכה. הבקשה נדחתה.
ב. הנסיבות אינן מצדיקות הארכה נוספת של המעצר. תוכן החלטתו של השופט גולדברג הובא לידיעת ביהמ"ש המחוזי סמוך לאחר מתן ההחלטה, ועם כל הקושי להסתגל ללוח זמנים צפוף, היה על ביהמ"ש המחוזי להתאים עצמו למסגרת הזמן שהוכתבה בהחלטה, היינו מסגרת של חודשיים. ספק אם היה מקום להאריך את המעצר ביותר מימים ספורים גם אילו הוברר היום שכבר נקבע מועד למתן הכרעת הדין, לא כל שכן שמועד כזה טרם נקבע. לפיכך יש לשחרר את חמשת המשיבים בערבות ובחלקם בהגבלות שונות.

(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למבקשת, עוה"ד פרר, קליין, יפתח ושרמן למשיבים. 12.6.91).

בג"צ 52/91 - עתידית - קופת פנסיה בע"מ נגד שר האוצר ואח'

*בקשה שמשרד האוצר יכיר בעותרת כקופת גמל בהתאם לתקנות מס הכנסה(התנגדות לצו על תנאי . הצו הפך להחלטי).

א. העותרת יועדה להיות קרן פנסיה (קופת גמל לקיצבה) הפועלת בהתאם לתקנות מס הכנסה. באוגוסט 1989 הגישה את תקנותיה לאישור משרד האוצר ונדרשה לערוך בהן מספר שינויים. ביום 1.11.89 נרשמה העותרת כחברה ובדצמבר 1989 נשלחו תקנותיה לאישור לממונה על שוק ההון באוצר. הודע לה כי מדיניותו של משרד האוצר היום היא שלא לאשר קרנות פנסיה חדשות ולא להרחיב את בסיס ההצטרפות לקרנות הקיימות, וזאת בשל
הבטחת התשואה הקיימת היום על השקעות קרנות הפנסיה. הודע לעותרת כי אם היא מעוניינת באישור, ייקבע לגביה כי השקעותיה באיגרות חוב של הממשלה יהיו באגרות חוב "סחירות" בלבד, בניגוד לאגרות חוב ממשלתיות "מיועדות" אשר תשואתן מובטחת.
ב. העותרת ביקשה להורות למשיבים להעניק לה מעמד של קופת גמל לקיצבה לפי תקנות מס הכנסה, ולא ידרשו ממנה להגביל את השקעותיה באגרות חוב סחירות בלבד, אלא היא תוכל לרכוש איגרות חוב מיועדות. בתצהירים הבהירו המשיבים את השינוי במדיניות הממשלה לגבי שוק ההון. הובהר כי חלק מחסכונות הציבור בישראל מושקע בקופות גמל. במשך שנים דאגה הממשלה לממן חלק ניכר מן הגרעון בתקציבה בדרך של גיוס הון וחייבה גופים שונים במערכת החסכון להשקיע את כספיהם באוצר המדינה. כמו כן העניקה הממשלה תנאים מיוחדים להשקעות מסוג זה ששימשו גם ככלי לעידוד החסכון. בשנת 1985 הופעלה תוכנית כלכלית חדשה ועל רקע זה הוחלט על הגבלת גיוס ההון וביטול בהדרגה של הנפקת איגרות חוב מיוחדות לגופי החסכון השונים.
ג. על אף הרפורמה בשוק ההון כאמור, אין מחלוקת כי היא טרם הוחלה על קרנות הפנסיה הקיימות. הובהר בתשובת המשיבים כי דחיית החלת הרפורמה, באופן זמני, על קופות הגמל לקיצבה הקיימות, נובעת מכך שלקופות אלה, המבטחות כ-600 אלף עובדים במשק, קיים גרעון אקטוארי שהגיע לעשרות מיליארדי שקלים. ברם, אין הדבר חל על קופות גמל חדשות, כדי לא . ליצור התחייבויות חדשות של הממשלה, הנוגדות את מדיניותה המוצהרת. העתירה נתקבלה.
ד. החלטת המשיבים נגועה בהפלייה של העותרת ביחס לקרנות הפנסיה האחרות, ונסיון המשיבים להבחין בין קרן פנסיה חדשה לבין קרנות פנסיה קיימות, אינו מוצדק ובלתי סביר. פרט לקרנות הפנסיה ההסתדרותיות, שמצבן האקטוארי אינו מאוזן וזקוקות לסיוע, קיימות קרנות פנסיה נוספות, הנהנות מהסדר של אגרות חוב מיועדות על אף שהינן מאוזנות מבחינה אקטוארית. המצב במשק הוא כזה שכל אדם הרוצה להתקבל כחבר בקרן פנסיה קיימת, אין לו קושי להשתלב באחת מקרנות הפנסיה הקיימות. יוצא ש"שוק" קרנות הפנסיה פתוח, ואין כל מניעה שנפח החברים בקרנות הפנסיה יגדל בהתאם לרצון הציבור, ללא קשר להקמת קרן פנסיה חדשה ע"י העותרת. אין הקמת קרן הפנסיה של העותרת מגדילה את נפח איגרות החוב המיועדות. מה שמשתנה היא החלוקה של אגרות החוב המיועדות. מכל מקום, המשיבים לא הניחו תשתית משכנעת שעל פיה הקמת קרן הפנסיה על ידי העותרת תשנה משמעותית את מספר חברי קרנות הפנסיה.
ה. מה שהעותרת מבקשת הוא כי כל עוד נוהגת מדיניות הממשלה לגבי קרנות פנסיה אחרות תחול המדיניות לגביה. אם לגבי הקרנות הבלתי מאוזנות יכולה להתעורר מחלוקת אם יש מקום להטיב עימן לעומת קרנות הפנסיה המאוזנות מבחינה אקטוארית, הרי אין כל הבדל מהותי שיצדיק הבחנה בין קרנות פנסיה מאוזנות אקטוארית קיימות, לבין קרן פנסיה חדשה האמורה אף היא להיות מאוזנת אקטוארית.

(בפני השופטים: ש. לויו, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עוה"ד זילברשץ וגביש לעותרת, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 23.6.91).

ע.א. 795/88 - יוסף גזיאל נגד מוניות השחר נתניה בע"מ

*החלטת אסיפה כללית של חברת מוניות שלא לקבל את המערער כחבר בחברה(מחוזי ת"א - ה.פ. 733/88 - הערעור נדחה).

א. המשיבה היא חברה פרטית המאגדת בעלי ונהגי מוניות המפעילים יחדיו את תחנתם. המערער, שהוא בעל ונהג מונית, ביקש להצטרף למשיבה. בהסכם שערכו עמו מנהלי המשיבה נקבע סכום שעליו לשלם כמחיר המניה המבוקשת, והותנה בהסכם כי המערער "יהיה במשך שנה מועמד ובאם יעמוד בדרישות התחנה יהיה לאחר שנה חבר מן המנין בתחנה". כן נקבע כי חברותו של המערער "תהיה על פי כל הכללים והחוקים החלים על
חבר חדש ותתקבל בהצבעה באסיפה הכללית". האסיפה הכללית שנתכנסה לאחר תום שנת המועמדות החליטה בהצבעה חשאית ברוב מכריע שלא לקבל את המערער כחבר. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי בעתירה להורות על תיקון פנקס החברים של המשיבה, ולרשמו כחבר ובעל מניה. טענתו של המערער היא כי על פי תקנות המשיבה הסמכות להקצות מניות נתונה למנהלים, ואלה אינם רשאים לאצול סמכות זו לאסיפה הכללית. האמור בהסכם כי חברותו של המערער "תתקבל בהצבעה באסיפה הכללית" היה, לפי הטענה, בגדר אצילה לא מותרת של סמכות המנהלים לאסיפה הכללית ויש לראות את התנאי כבטל ולחייב את המשיבה כמבוקשו. ביהמ"ש דחה את בקשתו והערעור על כך נדחה.
ב. ספק אם בגדר ההליך שנקט המערער ניתן היה להעניק לו את הסעד שביקש לקבל. בקשה לתיקון פנקס החברים, לפי סעיף 70 לפקודת החברות, הינה מסגרת דיונית נאותה לאכיפתו או לביטולו של רישום שמו של בעל מניות, כשהרישום איננו משקף את מצב הזכויות המהותיות הקיימות, אך איננה מהווה תחליף להגשת תובענה כשעצם זכותו של הטוען שנוייה במחלוקת. בום, בשאלה זו אין צורך לעסוק כאן, שכן אין ממש בבקשת המערער לגופה.
ג. השאלה אם הסמכות להקצאת מניות נתונה, על פי התקנות, למנהלים בלבד, כלל איננה מתעוררת. גם לשיטתו של המערער, אין לנו עניין באצילת סמכות המנהלים להקצות מניות, אלא באישור חברותו של מועמד לחברות, בטרם תוקצה לו מניית חברות. זה מהלך השונה מהותית מעצם פעולת ההקצאה. ענייננו בחברה פרטית המאגדת קבוצת בעלי מוניות, ולחברים בחברה כזאת יש עניין רב בתכונותיו ובסגולותיו של כל מועמד חדש. על רקע זה נקבע בהסכם כי במשך שנה יהיה המערער מועמד לחברות, ועליו לעמוד בדרישות התחנה, ורק בתום שנה תהיה ההכרעה הסופית בדבר חברותו בידי האסיפה הכללית. האסיפה לא נתבקשה לעסוק בהקצאת מניות, אלא להחליט אם המערער עמד בנסיון אם לאו. הצדדים נחלקו גם בשאלה אם פסילת מועמדותו של המערער היתה מוצדקת לגופה, היינו אם במהלך שנת המועמדות עמד המערער "בדרישות התחנה" אם לאו. ברם, שאלה זו חרגה ממסגרת עתירתו של המבקש שהתייחסה לתיקון פנקס החברים בלבד, ובצדק נמנע ביהמ"ש המחוזי מלעסוק במחלוקת זו.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. שוחט למערער, עו"ד גב' יעל עשת למשיבה. 20.6.91).

בג"צ 5788/90 - נתור... בע"מ נגד ביה"ד הארצי לעבודה וגילה פרט

*מדיניות ההתערבות בהחלטות ביה"ד הארצי לעבודה (פיצויי פיטורין ופיצויי הלנה)(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותרת חוייבה בביה"ד האיזורי לעבודה בתשלום פיצויי פיטורין ופיצויי הלנה למשיבה השניה (להלן : המשיבה) והגישה ערעור לביה"ד הארצי לעבודה. ביה"ד דחה את הערעור נגד החיוב והפחית לכדי מחצית את פיצויי ההלנה. העותרת עתרה לבג"צ נגד חיובה בתשלום הפיצויים ולחילופין נגד חיובה בפיצויי הלנה. הטענה היא כי המשיבה לא היתה זכאית לפיצויי פיטורין משום שפיטוריה לא היו אלא פועל יוצא מהתנהגותה חסרת תום הלב, שביטאה רצונה להתפטר. העותרת ביססה טיעוניה על תיזה משפטית, המעוגנת בדברים העולים מפסק דינו של ביה"ד הארצי, לפיה אין ביה"ד מוכן להכיר בנסיבות בהן פיטורין אינם אלא בגדר התפטרות שבעקבותיה אין העובד זכאי לפיצויי פיטורין. לטענת העותרת משתמע מכך כי ביה"ד הארצי דוחה את תחולתם על דיני עבודה של עקרונות תום הלב, העולים מדיני החוזים הכלליים החלים אצלנו. העתירה נדחתה.
ב. כדי שתהיה הצדקה כלשהי לדון בנושא משפטי שנבחן בביה"ד הארצי לעבודה, בכפוף לתנאים המסייגים שקבע בג"צ, צריכה הקביעה המשפטית שעליה משיגים להיות מעוגנת בעובדותיו של המקרה. בג"צ לא ידון בנושא שהוא לכל היותר בגדר אמרת אגב. פסק
דינו של ביה"ד לעבודה נבחן בשלמותו במקרה דנן ועולה כי ביה"ד לא אימץ את התיזות העובדתיות אשר לקיומן טענה העותרת. ביה"ד האיזורי דחה את טענת חוסר תום הלב וממילא אין טעם לדון בשאלה התיאורטית מה היו זכויותיה של המשיבה לפיצויי פיטורין אילו היתה נוהגת בחוסר תום לב. על כן אין גם צורך להכנס לבחינתה של השאלה העיונית, האם יתכנו פיטורין ללא פיצויים, נושא אשר לגביו הביע ב"כ המשיבה דעה שאיננה רחוקה מעמדת העותרת. לפיכך אין המקרה דנן מתאים לדיון בשאלה המשפטית הנ"ל וממילא לא ידון בג"צ בשאלת גובה פיצויי ההלנה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חיים ברנזון לעותרת, עו"ד י. בן-מנחם למשיבה השניה. 27.6.91).

בג"צ 5251/90 - חסן אבדאללה קלוד נגד שר הבטחון ואח'

*הריסת בית לפי תקנה 119(העתירה נדחתה).

א. ביום 24.4.90 הסיע נהג מונית יהודי זוג לעיר ג'נין ובהגיעם לג'נין נדקר הנהג בידו ובצווארו ע"י הנוסע. ביום 25.5.90 נעצר העותר ובחקירתו הודה כי גנב סכין ממסעדה בחיפה ודקר בה את נהג המונית שהסיע אותו ואת אשתו לג'נין. בהודעתו מסר העותר כי נודע לו מקרובי משפחתו שה"שביבה" הוציאו הנחייה להחרים אותו משום שחשדו בו בשיתוף פעולה, ועקב כך תיכנן לנקות עצמו מהחשדות האלו בחיסול משתף פעולה או יהודי. מאחר ולא מצא משתף פעולה מתאים באיזור ג'נין, החליט לפגוע ביהודי. בנוסף לנסיון לרצוח את נהג המונית, הודה העותר כי בשנת 1980 הניח מטען חבלה ליד בנין משרד העבודה בג'נין ובשנת 1981 הניח מטען חבלה ליד בנין סניף הבנק הבינלאומי בג'נין. נגד העותר ואשתו הוגשו כתבי אישום לביה"ד הצבאי בג'נין. אשת העותר הורשעה ונדונה לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. בינתיים הוחלט להרוס את ביתו של העותר. העתירה נדחתה.
ב. טוען ב"כ העותר כי לבני הזוג שלושה ילדים קטינים, ומישהו מבני המשפחה צריך ויימצא איתם בבית כדי לטפל בהם, מאחר והאם במאסר והאב במעצר. כן טען כי כוונת העותר היתה רק לפגוע בנהג המונית ולא לרצחו, ולחילופין ביקש להסתפק באטימת הבית בלבד. אכן, התוצאה מהריסת בית העותר לבני משפחתו קשה וחמורה היא, ואין בג"צ מתעלם מכך. ברם, כבר נפסק וחזר ונפסק כי השימוש בסמכות לפי תקנה 119 באה להרתיע מבצעים בכוח של פיגועים, שעליהם לתת דעתם, עובר לביצוע מעשיהם החמורים, כי בפעולותיהם הם פוגעים לא רק בשלום הציבור ובטחונו, ולא רק באנשים חפים מפשע, אלא גם בשלומם ובטובתם של בני משפחותיהם וקרוביהם הם. המעשים המיוחסים לעותר, שהודה בהם, הם חמורים ביותר. רק בדרך נס לא נסתיימו מעשים אלה בקרבנות בני אדם חפים מפשע ואין ממש בטענה שהעותר התכוון רק לפגוע ולא לרצוח. כן נמסר כי הבית מושכר מזה כחודשיים למספר אנשים והקטינים מצויים אצל דודתם. בכל הנסיבות החלטת המשיב להרוס את הבית סבירה היא ואין להתערב בכך.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, מצא. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד עוואסת לעותר, עו"ד גב' אורית קורן למשיבים. 20.6.91).

רע"א 460/90*427 - דליה לאו ואבינועם טוקטלי נגד עוזיאל טוקטלי

צו האוסר על כינוס אסיפה כללית של בעלי מניות לשם בחירת מנהלים. פירוש סעיפי תזכיר ותקנות של החברה(בקשות לרשות ערעור שנדונו כערעורים - הערעורים נדחו).

א. ביהמ"ש המחוזי הוציא צו מניעה זמני האוסר על כינוס אסיפה כללית של בעלי המניות בחברת י.מ. טוקטלי ובנו בע"מ (להלן: החברה), ועל השתתפות, הצבעה ובחירת מנהלים לחברה באסיפה כזו. המעוניינים הישירים בנושא הם אבינועם ועוזיאל טוקטלי ואחותם דליה לאו, שהם בעלי מניות בחברה הנ"ל. צו המניעה הזמני ניתן לבקשתו של
עוזיאל, בתביעה שהוגשה על ידו בעקבות דרישתם של אבינועם ודליה לכנס אסיפה כללית יוצאת מן הכלל של החברה שתדון בהצעתם למנות שלושה מנהלים לחברה, נוספים על אבינועם ועוזיאל המכהנים כמנהלי החברה. בהוציאו את צו המניעה הזמני קיבל ביהמ"ש המחוזי את טענת עוזיאל כי הזכות למינוי מנהלים בחברה מוקנית רק לבעלי מניות הנהלה ג' (הם אבינועם ועוזיאל בלבד) כמוסדר בתזכיר ההתאגדות של החברה, ואילו למחזיקי המניות האחרות ולאסיפה הכללית אין כל זכות דעה בנושא זה. ביהמ"ש העליון דן בבקשות רשות ערעור על צו המניעה הזמני כערעור ובהסכמת הצדדים החלטתו היא החלטה סופית בתביעה עצמה ולא רק בצו המניעה הזמני. הערעורים נדחו.
ב. השאלה למי הזכות למינוי מנהלים בחברה צריכה להיות מוכרעת על פי פרשנותם של מסמכי היסוד של החברה, התזכיר ותקנות ההתאגדות שלה. דא עקא, שהנסח של תקנות החברה לא נהג בדרך הראויה ולא ניסח את התקנות כפי שצריך. כתוצאה מכך קיימות שאלות רבות ומיותרות שהתשובה על כמה מהן אינה קלה כלל ועיקר. כשבודקים ובוחנים את סעיפי התזכיר והתקנות, על השינויים שעברו במשך השנים, עולה המסקנה שלמחזיקי המניות הרגילות ומניות הבכורה אין זכות הצבעה באסיפה הכללית. זכות ההצבעה היא רק למחזיקי מניות ההנהלה והם האחים אבינועם ועוזיאל.
ג. טוענים דליה ואבינועם כי מהחלטות שונות שנתקבלו באסיפות הכלליות של החברה עולה במשתמע על קיום זכות הצבעה באסיפה הכללית גם למחזיקים במניות הרגילות, ואולם על כך השיב כבר ביהמ"ש המחוזי כי אין להשליך מהתנהגות בהסכמה על פרשנות התזכיר, כאשר הוראתו היא ברורה וחד משמעית, וכזו היא לעניין הזכויות שמקנות המניות הרגילות ומניות הבכורה. גם לא יתכן ליצור זכויות לסוג זה או אחר של מניות שלא מכוח מסמכי היסוד של החברה, בין ע"י התנהגות, ע"י השתק או, לכאורה, אף ע"י הסכם. העולה מכך כי גם אם נכונה טענתם של אבינועם ודליה שהאסיפה הכללית מוסמכת למנות עוד שלושה מנהלים לחברה, הרי אין למחזיקים במניות הרגילות ומניות הבכורה זכות הצבעה בנושא זה באסיפה כללית.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. עברון לדליה, עו"ד ראון רייף לאבינועם, עו"ד נדב סער לעוזיאל. 3.6.91.).

רע"א 5262/90*5258 - קצין התגמולים נגד עדי אינגבר ומשה סרוסי

*פסילת החלטות וועדות רפואיות לפי חוק הנכים, כאשר חבר הוועדה הוא רופא המגיש חוות דעת רפואיות לקצין התגמולים תמורת שכר(בקשות לרשות ערעור - הבקשות נדחו).

א. שתי הבקשות עניינן פסקי דין של ביהמ"ש המחוזי בת"א אשר לפיהם נתקבלו ערעוריהם של המשיבים והדיון בעניינם הוחזר לוועדה הרפואית העליונה, שתדון בתביעותיהם בהרכב שיהיה שונה מזה שנתן את ההחלטות עליהן נסבו הערעורים בביהמ"ש דלמטה. הטעם לקבלת הערעור ע"י ביהמ"ש המחוזי היה נעוץ בכך שאחד מחברי הוועדה הרפואית העליונה שדנה בעניינו של כל אחד מן המשיבים, הוא רופא אשר נותן לקצין התגמולים, לעיתים מזומנות, חוות דעת, תמורת תשלום, בעניין קיומו או היעדרו של קשר סיבתי בין החבלה, המחלה או החמרתן לבין השירות הצבאי. טענות המשיבים בביהמ"ש המחוזי היו כי יש ניגוד אינטרסים וחשש למשוא פנים, כאשר אחד מחברי הוועדה הרפואית הוא מי שמועסק בשכר על ידי קצין התגמולים. טענה זו נתקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי כאמור והבקשות לרשות ערעור נדחו.
ב. אין לכלול בוועדה הרפואית או בוועדה אחרת הפועלת ע"פ חוק הנכים או ע"פ חוק חיילים שניספו במערכה, אדם אשר מחווה דעתו תמורת שכר לקצין התגמולים בעניינים הנוגעים להפעלת שני החוקים הנ"ל. לעניין זה אין נפקא מינה אם חוות הדעת מתייחסת לתיק הספציפי שבו דן לאחר מכן אותו רופא שנתן חוות דעתו, או אם מדובר בתיק אחר כלשהו. הקובע בעניין דנא הוא הקשר הנוצר בין מי שמקבל שכר עבור פעולה מסויימת
מקצין התגמולים לבין זה האחרון. קשר זה פוסל את האדם, מניה וביה, מן הדיון במחלוקת שקצין התגמולים הוא צד לה. האמור כאן חל במידה שווה על רופא המחווה את דעתו תמורת שכר, ועל אדם אחר שאינו רופא המבצע עבודה עבור קצין התגמולים. מהותו של הפסול הנ"ל איננו מתייחס רק לוועדות הפועלות ע"פ שני החוקים הנ"ל, אלא גם לגופים מעין שיפוטיים אחרים שכוננו ע"פ הוראות, שיסודן בחיקוק או בהסדר מינהלי.
ג. פסלותו של חבר וועדה כנ"ל איננה נובעת מכך שיש מקום להסקת מסקנה אישית קונקרטית, לפיה אכן הושפע חבר הוועדה מעובדת קיומם של קשרים כאמור. הטעם לפסילה נובע מן האפשרות בדבר קיומה של דעה קדומה העלולה להשפיע מדעת או שלא מדעת על עמדתו של האדם כלפי אחר מן הצדדים המופיע בפניו. השאלה בדבר אפשרות קיומו של משוא פנים נבחנת לפי קנה המידה של האדם הסביר. אדם סביר, במקרה כגון דא שבפנינו, וודאי היה רשאי להעלות חשש שמא ייטה חבר ווועדה כנ"ל בהחלטתו לכיוונו של מי שמבקש ממנו שירותים מקצועיים תמורת תשלום. הוראות החוק שלפיהן רשאי קצין התגמולים לבקש מן הוועדה הרפואית ייעוץ וחוות דעת, אינן משנות את המסקנה הנ"ל, כי יש שוני בין ההזקקות לוועדה בתור שכזו לבין ההזקקות לשירותיו הפרטיים של חבר הוועדה. אין צריך לומר, שרופא גם אינו צריך לדון, בשבתו בוועדה, בעניינו של מטופל קבוע שלו, אף אם הטיפול הרפואי הניתן לחולה מתייחס למחלה פלונית והנכות מתבקשת בקשר לחבלה או למחלה פלמונית.
ד. מחובתן של רשויות הציבור ושל וועדות מעין שיפוטיות, להקפיד הקפדה יתירה על כך שפעולותיהן יהיו משוחררות מגישה של משוא פנים, הן הלכה למעשה והן לפי מראיתם של דברים, וכי יימנעו אצל חברי הועדות מצבים של ניגוד עניינים. כאשר מדובר בוועדה מעין שיפוטית, יש חשיבות מפליגה לכך שלא ייווצר חשש של משוא פנים. טוענת ב"כ המבקש כי יש קשיים בקבלת הסכמתם של רופאים לכהן בועדות רפואיות, וקצין התגמולים גם נזקק, יחד עם זאת, מידי פעם, לקבל חוות דעת של רופאים לצורך החלטותיו. אם ייקבע סייג כמתואר לעיל יהיה בכך כדי להכביד על קצין התגמולים לקבל חוות דעת. טענה זו איננה ממין העניין. קיומם של כללים המונעים פגיעה במראית פני הצדק איננו יכול לסגת מפני טענה של קושי מינהלי.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' אילתה זיסקינד למבקש, עו"ד נ. גרינברג למשיבים. 6.6.91).

ע.פ. 2587/91 עופר פרי נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

הערעור על סירוב פסילה של השופט אין לו יסוד, כי לא היה כל יסוד אובייקטיבי להעלאת החשש הממשי בדבר משוא פנים שהוא תנאי לפסילתו של שופט. מבלי לגרוע מן הכלליות האמורה לעיל, יש לציין כי החלטות דיוניות שאינן לטעמו של בעל דין, עשויות או עלולות לשמש עילה לטענת ערעור, אם יהיה ערעור, אך אין לראות בהן עילה לפסילת שופט. באשר לטענת הסניגורית כי הטענות לא נרשמו כנאות בפרוטוקול, משום שהקלדנית לא רשמה את הדברים לפי שמיעתם כמקובל, אלא רק על פי הבחירה, הסינון וההקראה של השופט - אכן, יש בכך כדי לגרוע מערכו של הרישום, להאריך את הדיון ללא צורך, ולהביא לבקשות לתיקון הפרוטוקול כפי שאירע במקרה דנן. אולם, גם ניצול בלתי יעיל של הכלים שהועמדו לרשות השופט כדי לנהל את הדיון, אין בו כדי להצדיק פסילתו.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יאוקובסקי למערער, עו"ד משה גולן למשיבה. 18.6.91).

רע"א 1264/91 - הרב אליהו קבלן נגד מושב עלמה - מושב עובדים

*קיום פסק בורר (הבקשה נדחתה).

בין הצדדים נתקיימה בוררות בפני הרב דרורי, רבה הראשי של קרית שמונה. ביולי 1990 הוציא הבורר את פסקו. המבקש ביקש לבטל את פסק הבורר ואילו המשיב ביקש לאשרו. ביהמ"ש החליט לאשר את הפסק ועל כך הבקשה לרשות ערעור. למבקש טענות רבות כנגד פסקו של ביהמ"ש המחוזי, הכוללות גם טענות נגד קביעות עובדתיות שנקבעו עפ"י חומר הראיות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענה אחת היתה כי העניינים שהועברו לבורר, תביעות שהיו תלויות בפני ביה"ד לעבודה, לא כללו את הסכסוכים הכספיים שבין הצדדים ולפיכך חרג הבורר מסמכותו כשהחליט בעניינים אלה. ברם, גם אילו צדק המבקש בטענה שבתחילה לא היתה כוונה להעביר את ההכרעה בעניינים הכספיים אל הבורר, הרי העניין נדון בפניו על דעת הצדדים והמבקש ע"י התנהגותו הסכים לכך. טענה אחרת מסתמכת על כך שהבורר שמע את כל אחד מהצדדים וראיותיו שלא בנוכחות הצד שכנגד. ברם, הדבר נעשה בידיעתם ובהסכמתם של הצדדים וכולל המבקש, שנהג אף הוא על פי הסכמה זו. משכך הם פני הדברים, אין המבקש יכול לאחר מתן פסק הבורר, כשזה לא נראה לו, לעורר טענה בדבר פסלות הדיון בשל כך. גם הטענה שנמנע מהמבקש להיות מיוצג בפני הבורר ע"י עו"ד, על אף שהיה מעוניין בכך, אינה יכולה לעזור למבקש. היתה הסכמה בין הצדדים כי לא יהיו מיוצגים ע"י עו"ד וכשעלה העניין בפני הבורר, הסכים המבקש שלא להיות מיוצג ע"י עו"ד. טענותיו של המבקש על משוא פנים מצד הבורר נדחו אף הם מבחינה עובדתית ואין יסוד להתערב בכך.

(בפני: השופט אור. עו"ד שמחה מירון למבקש, עו"ד א. הרמלין למשיב. 9.6.91).

רע"א 835/91 - אברהם עקבי נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*קביעת גיל (הבקשה נדחתה).

בקשה זו לרשות ערעור בעניין קביעת גיל מעוגנת בטענה כי שגה ביהמ"ש המחוזי כאשר סבר כי צריך להעדיף ראייה פלונית (רישומים בעת העליה) על ראייה פלמונית (עדויות בני משפחה) הסותרת אותה. זה נושא של הערכת עדויות, כאשר הנטל לסתור את הרישום רבץ על המבקש, ואינו הולם דיון בערכאת ערעור שניה. כבר משום כך יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור.
לשם הסרת ספק יש להוסיף כי גם אם ערכאת הערעור הראשונה נכנסה לתחום הערכת העדויות, השמור, בדרך כלל, לערכאה ששמעה את הראיות, אין בכך כשלעצמו כדי להכשיר את העניין לערעור שני. יתירה מזאת, במקרה דנן אין לראות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי כניסה שלא במקומה לתחומי הערכאה הראשונה, כי מה שנדרש כאן היתה הערכה אובייקטיבית, על פי ההגיון, של פרטי הנתונים האישיים, כפי שנמסרו, בנסיבות שונות זו מזו. ביהמ"ש קבע הלכה למעשה אלו מן העדויות היו במקרה דנן, יחסית, נטולות העניין האישי הרב יותר. אין בכך משום קביעתו של קו עקרוני וכללי חדש, כפי שטען פרקליטו של המבקש.

(בפני: הנשיא שמגר, עו"ד צ. מועלם למבקש, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבים. 5.6.91).

רע"א 1000/91 - דייב הכספי ואח' נגד מקס מרדכי גרונט

*בקשה לרשות ערעור נוספת, כאשר ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור לפי תקנה 460(ב) (הבקשה נדחתה).

טעם הבקשה לרשות ערעור של המבקשים הוא כי טענותיהם לא נתבררו כדבעי בשתי הערכאות דלמטה ועל כן יש לתת להם רשות ערעור כדי שעניינם יזכה לבירור נאות. אין יסוד לטענה זו. העניין נדון כנדרש בפסק דינו של בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור בדרך הקבועה בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ראה לאזכר את הטענה עליה שבים ועומדים המבקשים, והיא טרונייתם נגד מי
שחיווה דעתו על גובה דמי השכירות. עניינם של המבקשים נתברר כנדרש והעובדה שדעתם אינה נוחה מאי קבלת טענתם בעניין חוות הדעת כאמור, אינה עילה מספקת להעלאת הנושא לדיון נוסף. הוא הדין בקשר לטענה כי פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי הסתמך על תקנה 460(ב) לתקנות הנ"ל, וכי בשל כך לא נתבררה טענתם. תקנה 460(ב) אינה משמשת לפסיחה על העיון בטענות בעלי הדין, אלא מאפשרת אימוץ גישתה של הערכאה הראשונה, וזה מה שאירע כאן.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ג. גרשוני למבקשים, עו"ד א. לירז למשיב. 5.6.91).

ע.א. 451/87 - בועז גל ואח' נגד שלמה עבדי צדק

*חיוב בהחזרת הלוואה וחישוב סכום ההשבה (הערעור נדחה פרט לשינוי בצורת התשלום).

בכתב תביעה שהוגש על ידי המשיב נטען כי בחודשים מרץ-אפריל 1982 הלווה למערער 20,000 דולר שמהם השיב לו 6,000 דולר בלבד. על פי האמור בכתב התביעה הוסכם בין הצדדים כי ההלוואה תפרע "בחודשים יוני-אוגוסט 1982 ותוך לקיחה בחשבון של הפרשי שער הדולר ביום הפרעון". להבטחת החזר ההלוואה קיבל המשיב מן המערער שלושה שיקים של המערערת השניה, אשר לא כובדו, והמשיב תבע את המערער על יסוד עיסקת היסוד שביניהם, היא עיסקת ההלוואה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב נתן למערער 20,000 דולר כהלוואה שאמורה היתה להפרע במועד הנ"ל, ושהמערער פרע רק סכום של 6,000 דולר על חשבון החוב. על יסוד כך חייב ביהמ"ש את המערער לשלם למשיב את הסכום בשקלים כמצויין בשיקים בתוספת ריבית והצמדה. הערעור נדחה פרט לעניין חישוב סכום ההשבה.
אין ממש בטענות המערער כנגד הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי, אשר נתמכו בראיות שבאו לפני ביהמ"ש. עם זאת יש להתערב בסכום ההשבה. כוונת הצדדים היתה שההלוואה תוחזר בשקלים לפי שער הדולר במועד הפרעון, כלומר בחודשים יוני אוגוסט 1982, לפי העניין. בדיקת סכום השיקים מעלה כי אין התאמה ביניהם לבין הערך הדולרי של ההלוואה במועד הפרעון. ההסבר לכך הוא כי הסכום בשיקים היה הסכום המשוער של שווי ההלוואה על בסיס שערו הצפוי של הדולר, כפי שנראה לצדדים במועד מתן ההלוואה, במבט לעתיד. מאחר שהיום אין צורך בנתונים משוערים וניתן להתייחס לנתוני אמת, יש לתקן את פסה"ד ולקבוע כי על המערער לשלם למשיב סכום של 14,000 דולר לפי שערו היציג של הדולר ביום 16.7.82, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה יונאי למערערים, עו"ד מ. לבנת למשיב 1.5.91).

ע.פ. 1691/91 - מדינת ישראל נגד מיכאל אלקיים

*החלטת בימ"ש לקבל ראיות חדשות ולזכות את הנאשם לאחר שהרשיעו וכבר "קם מכסאו" (הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירה מסויימת ולאחר מכן הוגשו ראיות חדשות ואז זיכה השופט את המשיב מן העבירה. אין ספק שהשופט שגה אשר ביטל את פסק ההרשעה. מחד גיסא השופט כבר "קם מכסאו" עת ניתן פסק הזיכוי ומאידך גיסא אין מדובר בטעות סופר. בנסיבות שנוצרו הסכימו בעלי הדין שיש לקבל את הערעור ולהשיב את פסה"ד המרשיע על כנו. יחד עם זאת הוסכם ע"י הצדדים כי יראו את המשיב כאילו ערער על פסה"ד המרשיע על יסוד הראיות הנוספות שנתבררו לו. עוד מוסכם שהערעור יתקבל, פסה"ד המרשיע יבוטל והדין יחזור לביהמ"ש המחוזי לשמיעת הראיות הנוספות.