ע.פ. 4666/90 - אבשלום חדד נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס אשתו וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 145/90 - הערעור נדחה).
א. המערער והמתלוננת, תושבי ראש העין, נישאו בשנת 1978 ולהם שני בנים.המתלוננת עזבה את הבית ביום 21.6.89. במהלך מריבה, כשהשניים עוד גרו יחדיו,איים עליה באקדח ובשל מעשה זה הורשע המערער, באישום הראשון של איומים ואחזקתנשק. בעקבות אירוע זה נטשה המתלוננת את הבית עם ילדיה. מפעם לפעם בא המערערלבית המתלוננת כדי לבקר את ילדיו או כדי ליטול אותם לביקור אצלו. ביום האירוע,נשוא האישום השני, ביקשה המתלוננת לדחות את המפגש, והמערער בא לבית המתלוננת,פרץ פנימה ואיים על אימה של המתלוננת ועל המתלוננת, היכה אותה ונשך את אצבעה,נטל את הילדים והלך. בשל אירוע זה הורשע המערער בעבירה נוספת של איומים ובעבירתתקיפה. האירוע הנוסף, נשוא האישום השלישי, אירע בליל שבת במרץ 1990. אותו לילהבאה המתלוננת בלוויית שתי חברותיה למועדון לילה בפתח תקוה וניתקלה שם במערער.הוא הדף אותה המערער לעבר היציאה, הושיבה במכונית, פתח בנסיעה פראית לכיווןנווה ירק ושם אנס אותה ובדרכם לביתה עצר את המכונית ובעל אותה פעם נוספת. בגיןמעשים אלה הורשע המערער בחטיפה ובאינוס. חמישה ימים לאחר אירוע זה נמצאההמתלוננת לבדה בבית מעבידתה, עדת התביעה אורית ארווץ, ברמתיים, בו הועסקהבעבודות משק בית. המערער הגיע למקום וגרר את המתלוננת בדרך כורכר לעבר מונית,והנהג הסיע אותם לסביבת פרדסים, שם גרר אותה בכוח ובאיומים אל תוך פרדס לעברסככה, הפשיט אותה בכוח ואנס אותה תוך איום באולר. אחר כך הפציר בה שלא תתלונן.בשל מעשה זה, לפי האישום הרביעי, הורשע המערער בחטיפה לשם עבירת מין ובאינוס.בגין כל המעשים גזר ביהמ"ש למערער 6 שנים מאסר בפועל. הערעור נסב על ההרשעהולחילופין על חומרת העונש. הערעור נדחה.
ב. שאלת מהימנות גירסתה של המתלוננת ניצבה במוקד הכרעתו של ביהמ"ש המחוזיובבדיקתה נקט ביהמ"ש אמת מידה של זהירות מיוחדת. השופטים התרשמו כי עדותהמתלוננת בפניהם מתארת בנאמנות את כל ההתרחשויות נשוא האישומים, בעוד שגירסתהמערער איננה אלא בליל של שקרים. ביחס לפרשת האישום הרביעי מצא ביהמ"ש שורה שלראיות תומכות: סימני כורכר שנתגלו על גבי מכנסיה של המתלוננת כאשר לפי עדותהנגררה למכונית על גבי דרך כורכר בעוד שהמערער טען כי באה עמו מרצונה ; העובדהשאחרי שנוכח כי המתלוננת נסעה למשטרה מיהר להסתלק מראש העין ונסע לקרוביובנתניה ועוד. עדותה של העדה ארווץ שלעניין פרשת האישום הרביעי הגיעה לדרגה שלסיוע ממשי, חיזקה בעיני ביהמ"ש המחוזי את אמינות גירסתה של המתלוננת גם ביחסלפרשתו של האישום השלישי.
ג. באשר לפרשיות החטיפה והאינוס טען הסניגור נגד סירובו של ביהמ"ש המחוזילקבל כראייה, מטעם ההגנה, קלטת שהוזכרה על ידי המערער בעדותו. בקלטת זו, כךנטען, הקליט המערער את מוצא פיה של המתלוננת, בהסכמתה, בעת שקיים עמה יחסי מין,והצגתה נועדה לשכנע את ביהמ"ש המחוזי כי המערערת היתה להוטה לקיים יחסי מין עםהמערער גם בתקופות בהן חייתה בפירוד ממנו. את סירובו לקבל את הקלטת סמך ביהמ"שהמחוזי על האמור בסעיף 3 סיפא לחוק האזנת סתר. טעם זה כשלעצמו מוצדק הוא.משהוקלטו דברי המתלוננת, ולו גם בהסכמתה, "למטרת גילוי דברים שבינו לבינה והםמצנעת האישות ושלא לצורך הליך משפטי בין בני זוג" דין ההקלטה כדין האזנת סתר.הליך פלילי המוגש כנגד אחד מבני הזוג על פי תלונת בן זוגו איננו בגדר "הליךמשפטי בין בני זוג". לכך יש להוסיף שגם אילו הורשה הסניגור להציג את הקלטת, לאהיה בתכנה כדי להועיל להגנת המערער.
ד. אשר לטענת הסניגור כי בעדות העדה ארווץ לא היה כדי לתמוך בגירסת המתלוננתאלא לעניין חטיפתה מבית מעבידתה ולא לעניין אינוסה - כעולה מגירסת המתלוננתהיוו החטיפה והאינוס מסכת עובדתית אחת שאין להפריד בין חוליותיה. גם המערערבגירסתו לא הבחין בין הסכמת המתלוננת לבוא עמו לבין הסכמתה להיבעל על ידיו. גםהעובדה שבמועדון הלילה לא הרימה המתלוננת את קולה, אין כדי להועיל למערער, שכןהמתלוננת הסבירה את הדבר מחמת פחד ממנו וכן מחמת בושה שהתביישה להרים קולהולבקש שיבואו לעזרתה. מכל מקום אין במחדלה להזעיק עזרה כדי להעיד על הסכמתהלילך עם המערער או על הסמכתה להיבעל על ידיו.
ה. כנגד ההרשעה בשני האישומים הראשונים טען הסניגור מספר טענות, אך אין בהןממש. בין היתר הורשע המערער בהחזקת נשק שלא כדין והסניגור טוען כי גם אם הכחשתהמערער היתה בלתי ראויה לאמון, הרי לא הוכח שהחפץ שבעזרהו איים על המתלוננת היהנשק כמשמעו בחוק העונשין. טענה זו יש לדחות. המתלוננת העידה שהמערער איים עליהבאקדח, היא ראתה את האקדח בידי המערער בהזדמנויות קודמות וידעה על הימצאותוברשותו. המתלוננת לא נחקרה בחקירה שכנגד לעניין זה ובנסיבות אלה די היה בעדותהכדי להביא להרשעת המערער גם באחזקת נשק. כיום, לאחר תיקון החוק, מוגבלת חובתההוכחה המוטלת על התביעה לעצם היותו של החפץ בגדר נשק, ואין עוד צורך להוכיחשהנשק היה תקין.
ו. אשר לעונש - אכן העונש שנגזר למערער איננו קל, אך נוכח חומרת עבירותהחטיפה והאינוס אין הוא חמור יתר על המידה. טענת הסניגור כי אינוס אישה על ידיבעלה פחות חמור מאינוס בנסיבות אחרות היא טענה צורמת, ומה גם שמדובר בנסיבותמשפילות בהן אנס המערער את המתלוננת תוך כדי שהוא מתעלם מתחינותיה. כמו כן,לחובת המערער הרשעה קודמת, ישנה, בעבירה של נסיון לאונס, ועל עבירתו האמורהנדון בשעתו ל-5 שנות מאסר בפועל ונשיא המדינה הקל בעונש זה והעמידו על 4 שנים.המערער לא הפיק לקח מהענשתו בפרשיה ההיא, או שמא סבר כי באישתו רשאי הוא לנהוגולעשות ככל העולה על רוחו. הצורך להרתיע את הרבים מפני התנהגות שכזאת, גובר,במקרים החמורים מן הסוג הזה, על פני כל שיקול אחר ומהבחינה הזאת העונש שנגזרעולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הראויה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. בר אוז למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 28.11.91).
ע.א. 803/89 - שמעון אוזן נגד מדינת ישראל ואח'+בש"א 4691/91 - מדינת ישראל ואח' נגד שמעון אוזן
*בש"א 4691/91 - מחיקת טיעונים בערעור שכנגד וערר על המחיקה(בדיון הראשון קיבל הרשם בקשת המערער למחוק חלקים מערעור שכנגד שהגישו המשיביםובדיון השני נתקבל ערעור על החלטת הרשם והערעור שכנגד הושאר על כנו).
א. בביהמ"ש המחוזי התבררה תביעת נזיקין שהגיש המערער נגד המשיבים בגין אירועשבו נעצר ע"י אנשי משטרה. תחילה התבררה שאלת האחריות ולעניין זה הוכרע ע"יביהמ"ש המחוזי בנובמבר 1985 כי המשיבים פעלו כלפי המערער ברשלנות ואחראיםלנזקים שנגרמו למערער. בנובמבר 1989 הוציא ביהמ"ש פס"ד באשר לגובה הנזק. עלמיעוט הפיצויים שנפסקו הגיש המערער ערעור בע.א. הנ"ל. בעקבות הגשת הערעור הגישוהמשיבים ערעור שכנגד בו השיגו על עצם חיובם בפיצויים כלשהם ועל שורה של קביעותבשאלת האחריות.
ב. רשם ביהמ"ש העליון החליט למחוק חלק מהטיעונים בערעור שכנגד, שכן הערעורשהוגש נסב אך ורק על מיעוט הפיצויים שנפסקו למערער, ואילו הערעור שכנגד נסב הןעל שאלת הנזק והן על שאלת האחריות. לדעת הרשם ניתן להגיש ערעור שכנגד לגבי אותם
עניינים שהועלו בערעור הראשי ומכיוון שכך דינו של הערעור שכנגד להימחק ככל שהואמתייחס לשאלת האחריות. על כך הוגש ערר בבש"א 4691/91 הנ"ל ובערר קיבל הנשיאשמגר את טענות המשיבים והחזיר על כנו את הערעור שכנגד כמות שהוגש.
ג. הנשיא שמגר בפסק דינו ציין כי לפי תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי הדןבהליך של ערעור שכנגד, בפני משיב המבקש להשיג על האמור בפסה"ד, שעליו הוגשערעור, עומדות שלש חלופות דיוניות: אם איננו מבקש לשנות את ההחלטה מבחינתתוצאתה אלא מבקש שיחול שינוי כלשהו בממצא או בהנמקה, אינו חייב להגיש הודעתערעור והוא יוכל להעלות בטענותיו את השגותיו ; אם עדיין לא חלף הזמן להגשת הודעתערעור, והמשיב מבקש את שינוייה של ההכרעה בפסה"ד, הוא רשאי להגיש מטעמו ערעורבו יהיה כגדר מערער ולא משיב ; אם חלף הזמן להגשת ערעורו והמשיב מבקש שינוייה שלההכרעה, הוא רשאי להגיש ערעור שכנגד לפי תקנה 434 הנ"ל. הערעור שכנגד הואמקבילו של הערעור שכבר הוגש והוא יכול, על כן, להיות מופנה רק נגד העילותהמונחות ביסודו של הדיון במסגרת הערעור הראשי. אין פירושו של דבר שהודעת הערעוריכולה לתקוף רק את הנושאים שהועלו בערעור העיקרי, אלא יכול והערעור שכנגדיתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור לאותו עניין. מאידך גיסא, ערעורשכנגד אינו יכול להיות מופנה, למשל, נגד בעל דין שלא ערער או נגד הכרעה בענייןנוסף שצורף לדיון בבימ"ש קמא ואינו מועלה בערעור הראשי.
ד. בתביעת נזיקין, הדיון בקביעת קיומו של אשם ובמקרה של תשובה חיובית - הדיוןבראשי הנזק ובסכום הפיצויים, הם מסגרת אחת מבחינת הפסיקה. ההחלטה בדבר קביעתהאשם איננה פס"ד חלקי, אלא נדבך או רובד ראשון בדיון בתביעה הנזיקית אשר עליובנויות יתר המסקנות לרבות אלו בעניין הפיצויים. על כן, אם הוגש ערעור בענייןהפיצויים בלבד, יכול הערעור שכנגד להיות מופנה גם נגד קביעת האשם.
(ע.א. 803/89 - בפני: הרשם צור. עו"ד רפאל לויט למערער, עו"ד גב' עשירהראובני למשיבים. 16.9.91).
(בש"א 4691/91 - בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה גולן למדינת ישראל, עו"ד רפאללויט למשיב. 24.11.91).
בש"פ 5078/91 - מדינת ישראל נגד רוברט בן ויליאם קנדי
*תנאי שחרור בערובה(ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם ביוני 1991 בעבירה של סחיטה באיומים בכך שאיים על אשתו (להלן:המתלוננת) בפגיעה בגופה, תוך הצמדת סכין לפניה, אם לא תבוא עמו לביהמ"ש כדילבטל עיקול שהוטל על מכוניתו וכן לבטל צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא נגדו. המדינהביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים אך ביהמ"ש המחוזי (השופט ריבלין) החליטלשחרר את המשיב בערובה, ואחד התנאים היה כי אסור למשיב להיכנס לביתו. ביום10.11.91 נדונה בקשה לעיון מחדש בפני השופט פלפל והוא החליט "אני רואה בהתמשכותהמשפט משום נסיבה חדשה שבגינה יש לבטל את התנאי... (ש)המבקש רשאי להכנסלביתו... אני אוסר עליו להכנס לחדר השינה של אשתו...". המדינה ביקשה להחזיר עלכנה את החלטתו של השופט ריבלין בטענה כי המשיב מהווה לכאורה סכנה לבטחונה שלהמתלוננת. הערר נתקבל.
ב. יש לכאורה רגליים לחשש שצפויה סכנה למתלוננת בדבר פגיעה פיזית אלימה כלפיהמצד המשיב אם בני הזוג יגורו בדירה אחת. גם מגירסת המשיב, שלפיה היתה זוהמתלוננת שהרימה סכין כלפיו בצורה מאיימת והוא נאלץ להוציא את הסכין מידיה בכח,עולה כי הוויכוחים והמריבות בין בני הזוג אינם מתנהלים בצורה שקטה ועניינית אלאמלווים במעשי אלימות. קיימת הוכחה לכאורה כי המשיב היה זה שאיים בסכין, וקשה
לראות שההסדר שנקבע שלפיו יגורו השניים יחדיו יוכל לשמש אלטרנטיבה יעילה כדילהשיג את מטרת המעצר. לפיכך הוחלט לקבל את הערר ולהחזיר על כנה את החלטת השופטריבלין בדבר איסור כניסת המשיב לבית מגוריו.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' סיגל קוגוט לעוררת, עוה"ד יהב וקנט מן למשיב.18.11.91).
ע.פ. 2555/91 - ענת דרחני נגד מדינת ישראל
*הרשעה במסירת עדויות סותרות(הערעור נדחה).
א. השאלה המתעוררת בערעור זה היא לגבי הפרשנות הנכונה שיש לתת למונח "רשויותשונות" בסעיף 240 לחוק העונשין. סעיף זה, העוסק בעדויות סותרות, קובע כי "המוסרהודעות... בפני רשויות שונות והודעותיו... סותרות זו את זו... דינו... 'רשות'לעניין סעיף זה - בימ"ש... בי"ד משמעתי, שוטר או רשות אחרת שערכו על פי דיןחקירה...". לפי הנטען נגבתה מן המערערת הודעה ביום 6.12.89 בשעה 15:12 בצהריםע"י שוטר ובה מסרה כי אדם פלוני היה עמה במשך כל היום שלפני מסירת ההודעה. לאחרמספר שעות מסרה הודעה אחרת בפני שוטר אחר ובה אמרה כי אותו איש לא היה עמהבשעות מסויימות באותו יום. בבימ"ש השלום הורשעה המערערת בביצוע עבירה של מסירתהודעות סותרות וביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה. הערעור נדחה.
ב. המערערת טוענה כי הפירוש אותו יש לתת לסעיף 240 הוא כי רשויות שונות יהיושתיים או יותר מן הרשויות הנקובות בסעיף, רשויות השונות מבחינה מוסדית כמו ביתמשפט ומשטרה ולא שני שוטרים או שני בתי משפט. פירוש זה יש לדחות. את המונח"רשויות שונות" ניתן לפרש גם כך ששני גופים או מותבים שונים במסגרת אותה רשותיהוו רשויות שונות, היינו שני בתי משפט שונים או שני שוטרים שונים. למעשה, אםכי העניין אינו צריך הכרעה בענייננו, גם הפירוש שלפיו אותו שוטר עצמו הגובה שתיהודעות שונות מאותו עד בשתי הזדמנויות שונות יחשב כ"רשויות שונות" עונה עלדרישות הסעיף. לפיכך, מסירת שתי הודעות שונות וסותרות בפני שני שוטרים בשתיחקירות מהווה עבירה של מסירת הודעות סותרות.
ג. אשר לטענה כי יש לעודד עד לתקן את הגירסה השיקרית שמסר ולומר אמת - איןלהסכים עם מצב בו ימחלו לשקרן באופן אוטומטי על עדות השקר רק כדי לעודדו לתקןאת עדותו כאמור. אין לעד או נחקר המוסר עדות או הודעה שיקרית זכות קנויהלחסינות ולאי העמדה לדין אם יחזור בו מגירסתו ויתקנה. עליו לדעת כי הוא צפוילעמוד לדין בגין מסירת הודעות או עדויות סותרות. מובן שהמשטרה והפרקליטותצריכים להשתמש בסמכות ההעמדה לדין במקרים הראויים.
(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, מצא. החלטה - השופט מלץ. עו"ד אטיאס מקסיםלמערערת, עו"ד גב' אתי כהנה למשיבה. 11.11.91).
ע.פ. 3404/90 - יצחק לוי נגד מדינת ישראל
*תיקון פרוטקול(ערעור בעניין תיקון פרוטוקול - הערעור נתקבל).
א. לאור הודעת ב"כ המדינה ביום 10.10.91 כי פרוטוקול הערכאה הראשונה אינומשקף את כל חילופי הדברים שנאמרו באחת מישיבות ביהמ"ש בקשר לתוצאות האפשריות עלפי הדין להחלטת המערער להמנע מלהעיד במשפטו, החליט ביהמ"ש העליון לאפשר לתביעהלפנות לערכאה הראשונה בבקשה לתיקון הפרוטוקול. בקשה כזו הוגשה ביום 29.10.91וביום 31.10.91 החליט ביהמ"ש המחוזי לתקן את הפרוטוקול כמבוקש. הסניגור טועןעתה, בהסתמך על סעיף 137 לחוק סדר הדין הפלילי, כי ההליך לתקון הפרוטוקול היהפסול ובלתי חוקי משני טעמים: האחד - המועד שבו רשאי היה ביהמ"ש להזקק לבקשת
התיקון הוא, כאמור בסיפא לסעיף 137, רק "כל עוד לא עברה התקופה לערעור" עלפסה"ד וברור שמועד זה כנר עבר ; השני - ביהמ"ש לא נתן למערער את ההזדמנות להשמיעאת דבריו בטרם נתן החלטתו, בניגוד להוראות הרישא לסעיף 137. הערעור נתקבל בגיןהטעם השני.
ב. אשר לנימוק הראשון - הטענה כנגד הרשום בפרוטוקול הועלתה בערעור בביהמ"שהעליון, וחל לכן סעיף 139 לחוק הנ"ל. ההחלטה לאפשר למדינה להגיש בקשה לביהמ"שדלמטה לתיקון הפרוטוקול היא במסגרת סמכותו של ביהמ"ש העליון בסעיף 139, ועלהשימוש בסמכותו של ביהמ"ש שלערעור לא חלה הגבלת הזמן החלה לפי סעיף 137.
ג. אשר לנימוק השני - ביהמ"ש המחוזי סבר שאין צורך להזמין את המערער ואתסניגורו הנוכחי להשמיע דבריהם לפי מתן החלטתו, והסתפק בהזמנתו של סניגורו הקודםשל המערער שייצג אותו בשעתו כנאשם בביהמ"ש המחוזי. גישה זו נבעה מסברת ביהמ"שכי "הדבר נוגע לביהמ"ש ואם ביהמ"ש זוכר או לא זוכר את העניין". לכן חייב ביהמ"שאת הפרקליט הקודם לטעון לגבי הבקשה ולציין מה הוא זוכר מישיבת ביהמ"ש. גישה זוהיא מוטעית. הרישא לסעיף 137 לחוק מורה במפורש כי ביהמ"ש רשאי לתקן רישוםבפרוטוקול רק לאחר שנתן לכל בעלי הדין הזדמנות להשמיע את דבריהם. אי לכך הוחלטלהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בתיקון הפרוטוקול לאחר שיזמין את המערערוסניגורו הנוכחי ויאפשר להם להשמיע את דבריהם.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, אור. עו"ד חיים משגב למערער, עו"ד גב'נורית ישראלי למשיבה. 25.11.91).
רע"א 2523+2659/91 - סעדי עלי נגד הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח'
*תשלום תכוף בתאונת דרכים(שתי בקשות לרשות ערעור של שני הצדדים - הבקשות נדחו).
א. בגדר בקשה לתשלום תכוף שהוגשה ע"י המבקש, שנפגע בתאונת דרכים, החליטביהמ"ש המחוזי לפסוק למבקש כתשלום תכוף סכום חודשי של 9,000 ש"ח, החל ביום22.2.91, בלי לקצוב מועד לסיום התשלום. ביהמ"ש לא נכנס לעובי הקורה של כל טענותבעלי הדין, אלא בחר לקצוב את הסכום אשר פסק בהערכה גלובלית. ביהמ"ש הביא בחשבוןכי מדובר בנפגע שרותק לכסא גלגלים ואינו מסוגל להפעיל את גופו. שני הצדדיםהגישו בקשות לרשות ערעור והבקשות נדחו.
ב. השאלה המקדמית המתעוררת בבקשות אלה היא באיזו מידה יאות ביהמ"ש להתערבבגדר בקשת רשות ערעור בהחלטת הערכאה הראשונה שפסקה לנפגע סכום כסף בגדר תשלוםתכוף. לעניין זה כבר קבע ביהמ"ש העליון בשעתו כי ערכאת הערעור לא תתערב בגובההסכום החודשי שנקבע כתשלום תכוף בערכאה ראשונה. הדברים הם קל וחומר כשמדוברבבקשת רשות לערער ולא בערעור, כאשר בבקשת רשות לערער ניתן לערכאת הערעור שיקולדעת אם להיעתר לבקשה אף אם הדין הוא עם המבקש. נוכח המגמה של החוק ושל התקנותלהחיש את הדיון בבקשות לתשלום תכוף, יש להניח שבדרך כלל יסתיים הדיון בבקשה תוךזמן קצר, ובהיעדר נסיבות מיוחדות לא יטה ביהמ"ש להיעתר לבקשה להביא ראיותנוספות ולהביא חוות דעת של מומחים. בנסיבות אלה יש להניח שהמקרים שבהם יאותביהמ"ש שלערעור להתערב בהחלטת הערכאה הראשונה בעניין זה יהיו נדירים. במקרה דנאובהיבט כולל נראה כי הסכום שנפסק למבקש הוא סביר לגבי נפגעים מסוגו, ואם נפלהטעות בפרט זה או אחר יבוא פרט זה על תיקונו בגדר פסה"ד בתובענה העיקרית.
ג. הנתבעים טענו כי ביהמ"ש שגה כאשר לא קצב לתשלום התכוף תקופה כמצוות סעיף 5לחוק ולפיכך גם לא נתן דעתו לשאלה אם קיימים "טעמים שירשמו" שיש בהם כדי לשנותתקופה זו. טענה זו בדין יסודה. עם זאת אין לתת גם בעניין זה לנתבעים רשות לערער
נוכח מצבו החמור של הנתבע, שכן יש להניח שאילו נתן ביהמ"ש דעתו לעניין זה היהמוצא לנכון להאריך את התקופה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד י. ענבר לתובע, עו"ד גב' נעמי לביא לנתבעים.14.11.91).
רע"א 1826/91 - ארנברג יעקב נגד יחזקאל פרץ
*שיעור הריבית בפסיקת בורר(הבקשה נדחתה).
א. ניתן פסק בוררות במחלוקת שבין הצדדים וביהמ"ש אישר את פסק הבוררות ודחה אתבקשת המבקש לתקן את הפסק בכל הנוגע לשיעור הריבית בה חוייב המשיב בגין הלוואהשקיבל מהמבקש. לטענת המבקש היה על הבורר לחשב את שיעור הריבית על יתרת חובו שלהמשיב בהתאם לריבית המוסכמת בין הצדדים בהסכמי ההלוואה. בהתאם לכך היה על הבוררלחשב את הסכום לפי שיעור ריבית של %5 לכל חודש ולא לפי ריבית לא צמודה של %4לשנה, בתוספת הפרשי הצמדה כפי שפסק. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המבקש וקבע כיההתייחסות לשיעורי הריבית של %5 לחודש בהסכמים שבין הצדדים היא לפרק הזמןשממועד חתימתם של ההסכמים ועד למועד המוסכם לתשלום ההלוואה, ואין היא מחייבתלפרק הזמן ממועד התשלום המוסכם ועד יום הפרעון בפועל, במידה והמשיב לא ישלםבמועד המוסכם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקש טוען כי מן הראוי היה לראות בשיעור הריבית של %5 כנוהג מוסכם ביןהצדדים ועל כן מן הראוי היה להחילו גם עבור התקופה שלאחר מועד הפרעון המוסכם.להוכחת טענתו זו צירף המבקש נספחים מסויימים לבקשתו. עוד טוען המבקש כי שגהביהמ"ש בקבעו, תוך אישור פסק הבורר, ריבית שונה ונמוכה, אף מהריבית הקבועה בחוקפסיקת ריבית והצמדה. טענות אלה יש לדחות. בנסיבות המקרה אין מקום להתערב בהחלטתביהמ"ש המחוזי. הנספחים שצורפו לבקשה לא הוצגו בפני הבורר ואף לא בפני ביהמ"שהמחוזי ולא היה מקום לצרפם לבקשת רשות ערעור ללא נטילת רשות לכך. זאת ועוד,שיעור הריבית שנקבע בחוזה עצמו או במערכת חוזית אחרת בין הצדדים, אין בו כדילשקף בהכרח את כוונת הצדדים ביחס לריבית שתחול על תקופת הפיגור. גם הטענה בדברחריגה לכאורה מחוק פסיקת ריבית דינה להידחות. המבקש לא הראה כי הבורר חוייבלפסוק לפי חוק זה וגם מטענותיו עולה כי לא כך היה הדבר.
(בפני: השופט אור. עו"ד ארנון גרפי למבקש, עו"ד ליברמן למשיב. 3.11.91).
ע.פ. 3689/90 - יוסף ביטון ועמרם סוויסה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 579/89 - ערעורו של ביטון נתקבל וערעורו של סוויסה על חומרתהעונש נדחה).
א. המערער ביטון הורשע בשני אישומים של החזקת סמים. בראשון, והעיקרי, הואשםביחד עם סוויסה. סוויסה הודה ואילו ביטון כפר בשני האישומים והורשע בשניהם.השניים נדונו ל-5 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. העובדות המשמשות בסיסלאישום הן אלו: באחד הערבים סרקה המשטרה בחשאי את סביבת בית הוריו של ביטוןבאשדוד ובתוך גומחה בחומת האבן המקיפה את הבית גילו השוטרים 4 שקיות ניילוןארוזות ובהן למעלה מ-200 גרם הירואין. השוטרים המירו את תכולת השקיות באבקת דמיואחד מאנשי הצוות (להלן: סבג) ריסס את השקיות בחומר סימון זוהר והחזירן למקומן.בשעות הבוקר הגיע ביטון לבית הוריו וכחלוף מספר דקות יצא סוויסה מן הבית, ניגשלגומחה והוציא את 4 השקיות. בשלב זה יצאו השוטרים מהמארב וסוויסה פתח במנוסה.הוא חזר ונכנס לבית מבעד לחלון המטבח ויצא מבעד לדלת יציאה אחורית. הוא נתפסכשברשותו שתי שקיות. אחת השקיות נשמטה ממנו במסלול מרוצתו מחוץ לבית. שקית
נוספת נמצאה על רצפת המטבח שדרכו חלף סוויסה. ביטון נעצר בחדר השירותים, בידיסבג ושוטרים נוספים שנכנסו לתוך הבית. הוא הוצא משם ונכבל באזיקים. בדיקה העלתהכי כפות הידיים של השניים נגועות בחומר הזוהר. היו ראיות שונות נגד ביטון, אךביהמ"ש המחוזי קבע כי למרות כל הראיות לא היה מרשיע את ביטון אלמלא נמצאו סימניהחומר הזוהר על כפות ידיו. במשפט התבססה הגנתו על הטענה כי סימני החומר נעתקולידיו בעת מעצרו מידיו של סבג. מנגד העיד סבג כי רחץ היטב את ידיו לאחר שפיזורהחומר וכן כי השתמש בעת פיזור החומר בשקיות ניילון על ידיו, כך שידיו לא בארבמגע עם החומר. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת סבג במלואה, אך הגיע למסקנה כיהימצאות סימני החומר על כפות ידיו של ביטון באו ממגעו עם השקית האמורה והרשיעאותו בהחזקת הסמים. שני המערערים מערערים על חומרת העונש וביטון מערער עלהרשעתו בעבירה הנדונה. ערעורו של ביטון נתקבל וערעור של סוויסה על חומרת העונשנדחה.
ב. באשר למציאת סימני החומר הזוהר על ידיו של ביטון הגיע ביהמ"ש העליוןלמסקנה כי קיים ספק שמא אכן עברו סימני החומר מידיו של סבג לידיו של ביטון כעתמעצרו של ביטון ע"י סבג. כדי להגיע למסקנה שביטון אכן נגע בשקית הדמי, היה עלהשופטת להשתכנע כי נשללה האפשרות שסימני החומר נעתקו לכפות ידיו מידיו של סבגבשעת ביצוע המעצר. השופטת לא היתה מוכנה לקבוע שסבג איננו מהימן כטענתהסניגוריה, אך גם לא קיבלה את גירסתו כמות שהיא, ולדעתה סבג נגע בחומר הזוהרובמעצרו של ביטון היו ידיו עדיין נגועות, אלא שלדעתה אילו הועתקו סימני החומרהזוהר מידיו של סבג אגב פעולת המעצר הגיוני היה שיוטבעו על ידיו של ביטון מצדהגב ולא מצד כפות הידיים. באשר לכך קבע ביהמ"ש העליון כי ניתן לתאר מצבים שוניםשבהם היה עלול סבג לנגוע בכפות ידיו של ביטון בהיסח הדעת, ולכן נשאר ספק באשרלשאלה כיצד הגיעו סימני החומר הזוהר לידיו של ביטון.
ג. אכן, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור לחלוק על צדקת קביעותיה העובדתיות שלהערכאה הדיונית, אך מקום שההכרעה באשמתו של נאשם תלויה כל כולה בשאלה עובדתיתמצומצמת ומוגדרת אחת ויחידה, אין ערכאת הערעור פטורה מלחזור ולבדוק, וביתר שאת,אם להכרעה כאותה שאלה עובדתית מצוייה אחיזה מספקת בראיות. קל וחומר אמוריםהדברים בהכרעה עובדתית מן הסוג האמור, המבוססת על עדותו של עד יחיד, שהערכאההדיונית עצמה לא קיבלה את גירסתו כמות שהיא. לפיכך יש לקבל את הערעור על ההרשעהבאישום זה. כתוצאה מכך יש לשנות את מידת ענשו של ביטון ולהעמיד את העונש על שנהוחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. באשר לערעורו של סוויסה על חומרתהעונש - אין מקום להקל בעונשו.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מצא. החלטה - השופט מצא, הוסיף השופטלוין. עו"ד מ. רובינשטיין למערערים, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 10.11.91).
ע.פ. 1259/90 - חדאר מוחמד ג'בריל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח(הערעור נדחה).
א. המנוח חלאד ג'בריל הזדמן לאירוע חגיגי באום אל פחם. תוך כדי האירוע התקרבאליו המערער, דקר אותו דקירות עמוקות בגב שחדרו לריאה וללב, וברח. כשהוא שותתדם פנה המנוח לאחיו של המערער התנפל עליו ודקר אותו, בתגובה דקר האח את המנוחדקירה אחת או שתיים. בסופו של דבר נפטר המנוח. בביהמ"ש המחוזי כמו במשטרה התכחשהמערער למעשה וגרס כי כלל לא תקף את המנוח. גירסתו נמצאה שיקרית, ונקבע כיהמערער דקר את המנוח בסכין מטבח גדולה מספר דקירות. אעפ"כ החליט ביהמ"ש המחוזישלא להרשיע את המערער בעבירת רצח, אלא בעבירה של נסיון לרצח, וזאת משום שביהמ"ש
לא השתכנע בקשר נסיבתי שבין הדקירות שדקר המערער לבין המוות, בהתחשב בדקירותשדקר האח את המנוח. לפיכך הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה של נסיון לרצח וגזר לו10 שנים מאסר בפועל. הערעור נדחה.
ב. הסניגור טען כי ביהמ"ש שגה בכך שקבע כי מנסיבות האירוע ניתן להסיק שגמלהבליבו של המערער החלטה לגרום למותו של המנוח ולדעתו יש להמיר את סעיף ההרשעהבעבירה של תקיפת אדם תוך שימוש בסכין. טענה זו אין לקבלה. לכל אורך החקירהוהעדות בביהמ"ש לא נשמע מפיו של המערער כל הסבר על שום מה ולמה תקף את המנוח.לכן אין ביסוס לטענה כי כל מה שרצה המערער הוא להפחיד את המנוח. גירסה זו גםאינה מתיישבת עם עוצמת התקיפה, השימוש בסכין גדולה, והדקירות בכח רב בחלקיםרגישים של הגוף. כל אלה מביאים למסקנה שבעת שהמערער תקף את המנוח התגבשה בליבוהחלטה רצונית להמית את המנוח.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד מסארווהלמערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 14.11.91).
ע.א. 5363/90 - יגאל הלייאסי נגד יצחק לוי קטין ואח'
*מזונות לקטין ומשלוח הודעה לצד ג' (האשה) לאחר מתן פסה"ד(הערעור נדחה).
א. המערער חוייב בשנת 1985 בתשלום מזונות בנו הקטין, כאשר המזונות הגיעובחודש פברואר 1990 לסכום של 350 ש"ח לחודש לערך. הקטין נולד מחוץ למסגרתהנישואין והמערער נשוי עתה לאשה אחרת ולו בן בגיל 5. המערער ביקש להקטין אתהמזונות שחוייב בהן, וביהמ"ש דחה את הבקשה. אחרי מתן פסה"ד ביקש המערער היתרלמסירת הודעת צד ג' למשיבה השניה, אמו של הקטין, כדי לחייבה להשתתף בכיסויהמזונות ובקשה זו נדחתה. הערעור נדחה.
ב. אין להתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי בעניין יכלתו הכלכלית של המערער לשלםמזונות לבנו הקטין בסכום האמור. באשר לבקשת המערער למסירת הודעת צד ג' - טענתהמערער היתה כי גם אחרי מתן פסה"ד מאפשרות התקנות בכל מקרה מסירת הודעת צד ג'.בטענה זו לא צדק המערער. אין מדובר כאן בנסיבות בהן נתקיימו התנאים הקבועיםבתקנות 218, 217, 216 לתקנות סדר הדין. עיקרו של דבר, עם תום הדיון היה ביהמ"שנטול סמכות להתיר לראשונה מסירת הודעת צד ג'. המערער לא איבחן בין מתן פס"דבעניין הודעת צד ג', אחרי מתן פס"ד בתביעה עיקרית, כאשר הודעת צד ג' ניתנה תוךמהלך הדיונים, לבין העלאה ראשונה של בקשה דיונית לשלוח הודעה לצד ג' אחרי שכלההליכים נסתיימו ובתוך מהלך הדיון לא הועלתה כלל בקשה למסירת הודעה לצד ג'.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מרדכיחולדנקו למערער, עו"ד אריקה חצרוני למשיבים. 17.11.91).
ע.א. 762/90 - מדינת ישראל נגד סלוק איזידור
*התנאים להענקת רשיון להקמת משרד חקירות פרטי(מחוזי י-ם - ע"ש 3/89 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הינו חוקר פרטי, שקיבל בספטמבר 1979 רשיון עפ"י סעיף 4 לחוק חוקריםפרטיים (להלן: החוק). הוא עבד כחוקר פרטי במשרד חקירות פרטי מחודש ינואר 1983עד חודש דצמבר 1983 והחל בחודש ינואר 1984 ועד חודש אפריל 1987 עבד כחוקרביחידה הארצית לחקירת פשעים חמורים של המשטרה והשתחרר בדרגת סגן ניצב. מיום1.5.87 שוב עבד כחוקר במשרד חקירות פרטי. המשיב הגיש לוועדת הרישוי בקשה לקבלתרשיון להקמת משרד חקירות פרטי, והבקשה נדחתה בנימוק שאין להכיר בשנות נסיונוכחוקר במשטרה כשנות נסיון הנדרשות לצורך סעיף 10(3) לחוק, הקובע לאמור "לא ינתןרשיון לאדם לקיים משרד לחקירות פרטיות אלא אם... הוא בעל נסיון של 5 שנים כחוקר
פרטי". המשיב הגיש ערעור על החלטת וועדת הרישוי לביהמ"ש המחוזי אשר קיבל אתהעועור, ופסק ש"שנות נסיונו של המערער כחוקר במשטרת ישראל... יצטרפו לתקופתהנסיון... עפ"י סעיף 10(3) לחוק...". הערעור נתקבל.
ב. מבחינת אמות המידה הפרשניות, יש לרדת לסוף דעתו של המחוקק ולגלות אתכוונתו הרצוייה. אם הפירוש ההגיוני אינו עולה בקנה אחד עם הנוסח כפשוטו, יחפשביהמ"ש פירוש, אפילו דחוק או מלאכותי, כדי שמטרת החקיקה תקויים. מטרתו שלהמחוקק בהסדרת רישויו של החוקר הפרטי היא להפקיד את ענייני הציבור בידי חוקרפרטי מנוסה. היחידה הארצית לחקירת פשעים של המשטרה היא מסגרת מוכרת שבה אפשרלרכוש נסיון לצורך קבלת רשיון כחוקר פרטי על פי סעיף 4 של החוק. אולם, נוסחהחוק כפשוטו, רוחו ומטרתו, מצביעים על כך כי קיים שוני בין הנסיון הנדרש לצורךקבלת רשיון להקמת משרד, לבין הנסיון הנדרש לצורך קבלת רשיון כחוקר פרטי. בעודשבסעיף הדן בנסיון הדרוש לקבלת רשיון של חוקר פרטי, (סעיף 4(א)) לחוק נדרש כיהמועמד יתאמן תקופה הנקובה בסעיף "בעריכת חקירות", הרי שבסעיף 10 הדן בנסיוןהדרוש לקבלת רשיון לקיים משרד לחקירות פרטיות, נדרש כי המועמד יהיה בעל נסיוןכ"חוקר פרטי". נסיון כחוקר פרטי איננו נסיון ב"עריכת חקירות" גרידא, אלא הואנסיון בעריכת חקירות פרטיות. הפירוש הנכון של החוק הוא שחוקר המבקש רשות להקיםמשרד לחקירות פרטיות חייב לעבוד חמש שנים כחוקר פרטי, היינו במשרד המיועדלחקירות פרטיות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב'רבקה פלדמן למערערת, עו"ד יואל רשף למשיב. 17.11.91).
ע.א. 455/88 - לבנה חדד ואח' נגד א. דהן... בע"מ ואח'
*הצמדת חנייה וגינה לקוטג' ופסיקת הוצאות(ערעור וערעור נגדי - הערעור נמחק ע"י המערערים והערעור הנגדי נדחה).
א. המערערים (להלן : קבוצת חדד) הם דיירים של 9 קוטג'ים מתוך 10 שבנתה חברת א.דהן (להלן: הקבלן). המערערים בערעור שכנגד (להלן: בן מיכאל) הם דייריו שלהקוטג' העשירי בבית הנ"ל. בסכסוך בין הצדדים קבע ביהמ"ש המחוזי כי על הקבלןלהצמיד חנייה מקורה לכל אחת מהדירות ודחה את טענת בן מיכאל כי שטח החניותשדורשים חברי קבוצת חדד נועד להיות רכוש משותף ולשמש כגינה. כן קבע ביהמ"ש כילדירת משפחת קלז, מקבוצת חדד, חייב הקבלן להצמיד שטח קרקע של 5 מ"ר בעורף דירתםמצד מערב. בערעור שכנגד טוענים בן מיכאל שניים אלה : הואיל ובן מיכאל זכו למעשהבערכאה הראשונה מן הראוי היה לפסוק להם הוצאות בביהמ"ש ; כי שגה ביהמ"ש בענייןההצמדה של שטח הקרקע לקוטג' של משפחת קלז. הערעור הנגדי נדחה.
ב. ביהמ"ש נעתר למרבית בקשותיה של קבוצת חדד ולפיכך בדין לא פסק הוצאות לטובתבן מיכאל. אשר לזכויות משפחת קלז - בפני ביהמ"ש היה חוזה עם דיירים אלה שלפיוהתחייב הקבלן להצמיד לדירתם "חמישה מטר אדמה". ביהמ"ש המחוזי קבע כי בני משפחתקלז לא העידו ולכן נראה כי הכוונה היתה לפחות לשטח קרקע של 5 מ"ר. לטענת בןמיכאל היה מקום לקבוע כי בני משפחת קלז זנחו טענתם משלא העידו בביהמ"ש ולאהבהירו את הטעון הבהרה. טענה זו אין לקבל. הימנעותו של בעל דין ממתן עדות, כאשריש בידיו כדי לסייע להבהרת הדברים, עשוייה אמנם לשמש חיזוק לדברי יריבו. אולםאין בהימנעות כאמור כדי לבסס, כשלעצמה, מסקנה של ויתור על עילת התביעה, ביהמ"שלא הסיק דבר נטישתה של העילה, אלא ייחס לאי מתן העדות את המשקל הראוי לה: מתןפירוש מצמצם לתביעה, הנסמכת על הפרשנות האמורה בחוזה ולא על טענות נוספותלזכאות בשטח גדול יותר.
ג. נותרה לדיון השאלה בדבר חיוב בהוצאות בגין מחיקת הערעור העיקרי. הכלל הואכי מערער הרוצה לחזור בו מערעורו ולבטלו זקוק לרשות ביהמ"ש, שיתן בדרך כלל רשותכאמור ויחייב את המערער בתשלום הוצאות המשיב. זאת משום ההוצאות והטרדה שנגרמולמשיב בשל עצם הגשת הערעור. בענייננו, בשלב מחיקת הערעור טרם הוגשו סיכומים ולאנדרשה הכנה מהותית של התיק מצד ב"כ המשיבים. השפעת העובדה שהוגש ערעור שכנגדבעקבות הגשת הערעור צריכה להתבטא בפסיקת ההוצאות בערעור שכנגד. בהתחשב באמורלעיל היה מקום לחייב את קבוצת חדד בהוצאותיהם של בן מיכאל בגין ביטול הערעור.חיוב זה יש לקזז עם ההוצאות שמן הראוי היה לפסוק לטובת קבוצת חדד בגין דחייתהערעור שכנגד. לפיכך אין צו להוצאות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דניאלורשבסקי לקבוצת חדד, עו"ד מרדכי סטוזי לבן מיכאל. 18.11.91).
בש"פ 4939/91 (ע.פ. 4931/91) - שלום מימון ואח' נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר וקנס עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע - ריצוי עונש המאסר עוכב ואילו תשלום הקנס לא עוכב).
א. המבקשים הורשעו ב-35 פרטי אישום, שנושאם עבירות מרמה חמורות. המבקש נדוןלמאסר של 27 חודשים שמתוכם 15 חודשים מאסר בפועל וכן לקנס של 240,000 ש"ח אושנת מאסר תמורתו, והמבקשת, שהיא חברה קבלנית השייכת למבקש, נקנסה בסכום של110,000 ש"ח. הבקשה מתייחסת לעונש המאסר בפועל וכן לקנסות שלטענת הסניגור איןלאל ידם של המבקשים לשלם בשלב זה. הבקשה לעיכוב הביצוע נתקבלה ביחס לעונש המאסרונדחתה ביחס לתשלום הקנס.
ב. הכלל הוא כי אדם המורשע בדין ונדון למאסר לתקופה משמעותית, חייב להתחילבריצוי ענשו לאלתר גם אם הגיש ערעור על פסק דינו, אלא אם כן קיימות נסיבותמיוחדות וחריגות שלא להתחיל מיד בריצוי עונש המאסר. בענייננו, יש לקבוע, לא בליהיסוס, שזה אחד המקרים הנדירים המצדיקים דחיית ביצוע עונש המאסר בפועל. זאת עלסמך המשקל המצטבר של השיקולים דלהלן: העבירות נשוא האישום בוצעו לפני כ-10 שניםוהמבקש היה משוחרר בערובה כל העת ; המבקש סובל ממספר מחלות קשות מאד והובעה דעהרפואית כי כליאתו במאסר עלולה לסכן את חייו ; הערעור מופנה גם נגד הכרעת הדין,ולכאורה, שמיעת טיעונים בקשר ל-35 פריטים בהם הורשעו המבקשים עשוייה להימשך זמןניכר, וקיימת אפשרות שאם ייכלא המבקש עתה, ירצה את כל ענשו או את מרביתו עדשינתן פסה"ד בערעור וכך ייגזל ממנו מראש הפרי של זכייה אפשרית בערעור. לפיכךהוחלט לעכב את ביצוע ריצוי עונש המאסר עד למתן פסה"ד בערעור. מאידך, באשרלקנסות אין עילה מספקת לדחיית הביצוע.
(בפני: השופט בך. עו"ד אריה קמר למבקשים, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 8.11.91).
ע.א. 425/88 - פטר חיים נגד פקיד שומה עכו
*מתן תוקף של פס"ד ל"הסכם פשרה" בין פקיד שומא לבין הנישום למרות שהנישום חזר בו מההסכם לפני מתן פסה"ד(מחוזי חיפה - עמ"ה 6/88 - הערעור נתקבל).
א. המערער הינו יועץ מס ובבדיקה שערך המשיב לדוחו"ת שהגיש לשנים 1981 עד 1984נתגלו הפרשי הון בלתי מוסברים והוצאות שאינן מותרות בניכוי. לפיכך הוציא המשיבלמערער שומות על פי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה. העניין הגיע לביהמ"ש המחוזיולפני הדיון התנהל מו"מ בין המערער לבין המשיב ונחתם הסכם פשרה בין הצדדים.הצודים הגישו לביהמ"ש בקשה חתומה לתת תוקף של פס"ד להסכם הפשרה ולמחוק אתהערעור. בתחילת הדיון בביהמ"ש ביקש המערער לחזור בו מן ההסכם, בטענה כי יש לוהסבר מלא להפרשי ההון, וכי חישב את התוצאות הכספיות של הסכם הפשרה ומצא כי לאיוכל לעמוד בהן. לטענתו, מפקח המס הודיע לו כי סך כל החוב למס הכנסה יסתכם
בכ-1,500 עד 2,000 ש"ח, אך משחזר ובדק את הנתונים גילה כי החוב יגיע לסך של30,000 ש"ח, ובסכום כזה לא יוכל לעמוד. על כן ביקש לבטל את הסכם הפשרה מחמתהטעייה. ביהמ"ש דחה את בקשת המערער בציינו כי המערער קשור בהסכם שערך עם המשיבודחה את הערעור. הערעור נתקבל.
ב. במצב דברים כאמור, לא יכול היה ביהמ"ש לכפות על המערער את הסכם הפשרה,וזאת גם אם סבר ביהמ"ש כי נכרת הסכם פשרה מחייב בין הצדדים. ביהמ"ש צריך היהלדון בערעור על השומה לגופו תוך התעלמות מהסכם הפשרה. אם כי, אי מתן תוקף שלפס"ד להסכם הפשרה, אינו מונע לכאורה מהצד שדבק בהסכם הפשרה, מלפתוח בתובענהחוזית עצמאית בביהמ"ש המוסמך, ובמסלול הדיוני המתאים, על יסוד הסכם הפשרהשלטענתו המערער קשור בו. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"שהמחוזי כדי שידון בערעור על השומה לגופו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו,עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 6.11.91).
ע.א. 541/87 - משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נגד שלום צמח ואח'
*פסיקת שכ"ט הנמוך מהתעריף המינימלי(הערעור נתקבל).
א. המערער תבע בביהמ"ש המחוזי בת"א את המשיבים בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסךכ-54,000 ש"ח. המשיבים לא התגוננו וביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים לשלם למערעראת הסכום הנ"ל בצירוף ריבית מיום 15.6.87 ועד יום התשלום בפועל. כן פסק ביהמ"שהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של כ-1,500 ש"ח. עיקר טענתו של המערער הינה כילא היתה סיבה כלשהי לפסיקת שכ"ט בשיעור הנופל באופן ניכר מהתעריף המינימלי שללשכת עוה"ד. המשיבים שלא התגוננו בביהמ"ש המחוזי לא הגישו סיכומיהם בכתבלביהמ"ש העליון למרות צו בנדון. הערעור נתקבל.
ב. על פי תקנה 448(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, בעל דין שלא הגיש סיכוםטענותיו במועד, דינו כדין בעל דין שלא התייצב לדיון. במצב זה, כאשר המערער"התייצב" והמשיבים נמנעו מלעשות כן, מסמיכה תקנה 450(2) את ביהמ"ש לברר אתהערעור אף בהיעדר המשיבים. לגופו של עניין, לא היתה כל הצדקה ולא הובא ע"יביהמ"ש המחוזי כל נימוק מדוע נמנע מלפסוק שכ"ט עו"ד על פי הנחיית תקנה 512לתקנות סדר הדין האזרחי כפי שנקבע בתעריף המינמלי. אמנם אין התעריף המינימלימחייב את ביהמ"ש, אך בענייננו יש לראות את שכה"ט כחורג מגדר הסביר עד שהואמצדיק התערבות בו. לפיכך הוחלט להעמיד את השכר על השיעור המתחייב מהתעריףהמינימלי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד א. קרתלמערער. 4.11.91).
רע"א 4413/91 - בנייני מ.י. גינדי... בע"מ נגד לואיזה ומנשה מוטווסל ואח'
*סירוב פסילה כאשר השופט נקט יזמה לתיקון כתב התביעה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
א. המשיבים הגישו תביעה לתשלום פיצויים על ליקויים בדירות שרכשו מן המערערת.השופט העלה ביוזמתו את השאלה מדוע לא יפוצו המשיבים בגין עגמת נפש שנגרמה להםעקב האיחור בהעברת הדירות על שמם, ובעקבות הערות השופט ביקשו המשיבים לתקן אתכתב התביעה וביהמ"ש נעתר להם. בבקשת רשות לערעור שהוגשה לביהמ"ש העליון נגדההחלטה הנ"ל, נקבע שמלכתחילה לא צריך היה השופט לנקוט ביוזמה, אך בדיעבד, איןלהתערב בהחלטתו. במהלך הדיון בבקשת התיקון אמר ביהמ"ש "אני מיוזמתי העליתי אתהשאלה מדוע לא יפוצו התובעים... לא ייתכן שקבלן יעשה פלסתר את חובותיו על פי
הסכם... אני יודע ששיטה כזו קיימת בארץ ע"י מספר קבלנים ויש לשרש שיטה זו ועלכן יעצתי... להגיש את הבקשה הנדונה". המבקשת ביקשה מהשופט שיפסול את עצמו, הןמשום שנקט עמדה במחלוקת שבין בעלי הדין, הן משום שיעץ למשיבים לתקן את תביעתם,והן משום שמדבריו משתמע שהוא כבר חרץ את דינה של המבקשת. השופט דחה את הבקשה,הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בהחלטתו הביע השופט ספק לעניין השאלה אם ניתן לבקש פסילת שופט בהליךביניים שבעניין אזרחי אך לספק זה לא היה מקום. גם אין ממש בטענה שההחלטה ברשותהערעור הקודמת לביהמ"ש נגד התיקון חוסמת את דרכה של המבקשת מלהגיש בקשה זו.לגוף העניין, בהחלטתו נגד הפסילה כתב השופט שכל היוזמה שבה מדובר ננקטה במהלךמו"מ לפשרה וכי אין בהתבטאותו אלא חוו"ד לגבי נוהגן של חברות קבלניות מבלילחוות דעה ספציפית לגבי המבקשת. ברם, דברי השופט בהקשר שבו נאמרו, היו מעליםבלב כל מתדיין חשש ממשי שמא השופט כבר חרץ את דינו. חברו כאן שלשה גורמיםיחדיו: הבעת דעתו של השופט (אפילו בגדר משא ומתן לפשרה) שאולי מגיעים למשיביםפיצויים בשל עגמת נפש; יזמתו בהגשת בקשת התיקון ; אמירת הדברים המובאים לעילששום מתדיין סביר לא יכול היה אלא להבין שהדברים עשויים להתייחס גם אליו. השופטנגרר כאן למעורבות שאינה ראוייה בהליך שלפניו, ובנסיבות אלה מחייבים שיקוליםכלליים של תקינות ההליך לגבור על האמונה הבלתי מעורערת באובייקטיביות בפועל שלהשופט. לפיכך הוחלט לפסול את השופט מלהמשיך ולדון בתובענה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד רון שפירא למבקשת, עו"ד טמיר למשיבים.14.11.91).
ע.א. 720/89 - דרויש מטר נגד מנהל מס ערך מוסף נתניה
*שומת מע"מ לאחר פסילת ספרים(הערעור נדחה).
א. בשנות המס 1976-1979 ניהל המערער עסק בטירה שהיה מורכב ממכולת ומכירתסיגריות. בעקבות שתי בדיקות שנערכו בעיסקו של המערער נפסלו ספריו שכן לא נוהלוכחוק. על יסוד ממצאי הבדיקות הוציא המשיב למערער שומה על פי מיטב השפיטה כאשרהשומה התבססה על עלות המכירות שדווחה ע"י המערער למס הכנסה, בצירוף רווח של %6.התוספת של ששה אחוזים שנקבעה ע"י המשיב מקורה ב-3 אפשרויות חישוב שונות שלרווחי המערער ובכל מקרה הפחית המשיב מהרווח שיצא מתוך החישובים כדי לא לפגועבמערער שמא יש טעות כלשהי בחישוב. המערער טען כי החלוקה בין המכירה של דברימכולת לבין המכירה של סיגריות היתה שונה מזו שערך המשיב ולפיכך גם אחוז הרווחשונה, וכן טען כי אין די בשתי ביקורות כדי לקבוע מדגם ראוי שלפיו ניתן לבדוק אתנתוני המכירות. מנגד טען המשיב כי בהיות ספריו של המערער פסולים הרי נטל ההוכחהלאי סבירות השומה מוטל על המערער, שלא הביא כל ראייה אובייקטיבית לגבי התפלגותהמכירות ולגבי שיעור אחוזי הרווח. הערעור נדחה.
ב. משנפסלו ספרי המערער, הושת על המערער נטל הבאת הראיות להוכחת הטענה כיהשומה מופרזת. דרישה זו היא פועל יוצא של האשם הרובץ לפיתחו של הנאשם, אשר באיניהול ספרים קבילים מנע מפקיד השומה את האפשרות לברר את הכנסתו לאשורה. המערערלא עמד בנטל זה והראיות האובייקטיביות שביקש להציג התייחסו רק לשיעור הרווחבסיגריות מסוג זה או אחר. המערער לא הביא כל ראייה אובייקטיבית ברורה שתערער אתעמדת המשיב בנושא התפלגות המכירות של מוצרי מכולת וסיגריות, ולגבי שיעור הרווחשהופק על ידו. בשני נושאים מרכזיים אלו עומדת שומת המשיב בעינה. לא זו אף זו,המשיב לא הסתפק בקביעת שומה פרי ניחוש גרידא, כפי שיכול היה לעשות בהתאם לפסיקהלמקרה שנפסלים ספרי הנישום, אלא ערך בדיקה בעיסקו של המערער ואסף נתונים רבים,
ולנתונים אלו הוסיף מידע נוסף רלבנטי שהגיע לידיו. התמונה המצטיירת מאפשרויותהחישוב שעשה המשיב הינה סבירה והמערער לא הצליח לערערה ולו במקצת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"דגיורא עמיר למערער, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיב. 5.11.91).
בש"א 3639/91 - פתחי סעיד ואח' נגד פריד רזאבי ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו ערעור לביהמ"שהעליון והערעור לא קובל באשר הוגש באיחור של 11 ימים. הבקשה להארכת המועדמבוססת על הטענה שב"כ המבקש לא הוזמן כדין לשימוע הפסק שכן ההזמנה שנשלחהלשימוע הפסק לא נמסרה במשרד פרקליטם של המבקשים, וחתימת האישור המופיעה עלההזמנה לא נחתמה ע"י מי מעובדי המשרד. ב"כ המבקשים הגיש תצהיר חתום בידי 4עובדי משרדו והם עו"ד, מתמחה, מזכירה ופקידה. בתצהיר זה נאמר כי "למיטב ידיעתהמצהירים" לא נתקבלה במשרד ב"כ המבקשים הזמנה לשימוע פסה"ד. כן נאמר בתצהיר כיהמצהירים לא חתמו על אישור המסירה וכי החתימה על אישור המסירה אינה חתימתם.הבקשה להארכת מועד נדחתה.
בתיק ביהמ"ש המחוזי קיים אישור מסירה של הזמנה לשימוע הפסק. אישור זה נשלחלמשרדו של ב"כ המבקשים והוא נושא חתימת קבלה במקום המיועד בצד חתימת הדוור.כתובת משרד ב"כ המבקשים המצויינת בהזמנה היא הכתובת הנכונה. אישור זה חזקה עליוכי הוא תקין וכי הוא משקף מסירת ההזמנה במשרד ב"כ המבקשים כמצויין באישור. הנטללהפריך חזקה זו מוטל על כתפי המבקשים והם לא הרימו נטל זה. התצהיר שהוגש לקוניביותר ואינו מפורט. מבחינת תוכנו התצהיר גם אינו חד משמעי שהרי האמור בו על איקבלת ההזמנה לשימוע הינו לפי "מיטב הידיעה". התצהיר גם אינו מציין כי החותמיםהיו העובדים היחידים במשרד ב"כ המבקשים במועד הרלבנטי. במצב דברים זה אין לקבועכי ב"כ המבקשים לא הוזמן כדין ומכאן שהגשת הערעור נעשתה באיחור.
(בפני: הרשם צור. עו"ד סואעד למבקשים, עו"ד חדד למשיבים. 7.11.91).
ע.פ. 4229/91 - יואב קוטאי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש כאשר חלפו למעלה מ-8 שנים בין ביצוע העבירה לבין גזירת העונש (מחוזי ת"א - ת.פ. 299/86 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
עונש מאסרלתקופה של 24 חודש, מתוך זה תשעה חודשים לריצוי בפועל, בוודאי איננו כבד מדי,כשהוא לעצמו, לגבי העבירות החמורות בהן הורשע המערער. דא עקא שהשופט לא נתןמשקל מספיק לעובדה שחלפו למעלה מ-8 שנים מזמן ביצוע העבירות נשוא הערעור. כמוכן, בנסיבות העניין, צריך היה השופט, שמסר לפרקליטים הכרעת דין המשתרעת על 71עמודים, לדחות את המשך הדיון דחייה קצרה כדי לאפשר לסניגוריה להכין את טענותיהלעניין העונש ובמידת הצורך להביא עדי אופי. מה גם שהסניגור שייצג את המערערבמשפט המורכב והמסובך לאורך כל הזמן חדל לייצג את המערער משהתמנה לשיפוט,וסניגורית שעבדה במשרדו התייצבה לשימוע הכרעת הדין, ולדבריה לא הכירה את התיקבמידה מספקת שתוכל לטעון על אתר לעניין העונש. עם כל זאת אין לפטור את המערערמעונש. מאסר בפועל ואין המקרה ראוי לריצוי העונש בעבודות שירות. לפיכך, הוחלטלהעמיד את תקופת המאסר בפועל על 5 חודשים ויתרת המאסר, של 19 חודשים, תהיה מאסרעל תנאי. כן הוחלט להטיל על המערער, בהסכמת הסניגור, קנס של 25,000 ש"ח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"דשטיין למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 6.11.91).
בש"פ 4946/91 - דוד לויאן נגד מדינת ישראל
*בקשה להקל בתנאי מעצר בית (בקשה להקל בתנאי מעצר בית - הבקשה נתקבלה בחלקה).
העורר הואשם בביצוע מעשיסדום ומעשים מגונים בנערה אשר בעת האירועים היתה בת 16 (להלן: המתלוננת). כתבהאישום הוגש ביום 14.8.91 וביום 16.8.91 החליט ביהמ"ש המחוזי לשחרר את העוררבערובה כאשר אחד התנאים לכך היה כי העורר יהיה נתון במעצר בית מלא. אחרי שנשמעהעדותה של המתלוננת הגישה הסניגוריה בקשה לביטול מעצר הבית ובקשה זו נדחתה ע"יביהמ"ש המחוזי. בערר טוענת הסניגורית כי אחרי השלמת עדותה של המתלוננת אין יותרחשש שהעורר יוכל להפעיל עליה לחץ או השפעה ; יש סיכויים טובים לכך שהעורר לאיורשע בדינו ובהקשר זה הגישה הסניגוריה במהלך הדיון ראיות "חסויות" מסויימותשלא בנוכחות התובעת ; תעבור בהכרח תקופה ממושכת עד למתן פסה"ד במשפט. מנגדהדגישה התובעת כי מדובר בעבירות חמורות ביותר שחומרתן בלבד מצדיקה מעצר הנאשם,ולא כל שכן הגבלת חרותו ע"י מעצר בית ; מן הראוי להעניק למתלוננת בעבירות מיןגיבוי מוסרי ונפשי ע"י כך שהאדם שנגדו הוגשו התלונות לא ימשיך את חייו הרגילים.בהתחשב בכל הגורמים הנ"ל, ומתוך מגמה לאזן ביניהם, החליט ביהמ"ש העליון להשאירבעינה הגבלה מסויימת על חופש תנועתו של העורר, היינו שימצא במעצר בית מלא ביןהשעות 7 בערב עד 7 בבוקר בלבד.
(בפני: השופט בך. עוה"ד גב' דבורין וקואל לעורר, עו"ד גב' יסכה ליבוביץלמשיבה. 12.11.91).
ע.פ. 3274/91 - יעקב יפרח שמעון יפרח ומיכאל יפרח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור של יעקב התקבל ושל שמעון ומיכאל נדחה).
שלשתהמערערים הורשעו באינוסה של נערה שטרם מלאו לה 18 שנה. המערערים שמעון ומיכאלבעלו את המתלוננת שלא מרצונה, כשהיא נכנעת להם בשל איום שלא להחזירה לביתה אלאלהשאירה, בחצות לילה, בכבישי הנגב השומם בואכה רצועת עזה. המערער יעקב היהבאותה תקופה חבר אינטימי של המתלוננת. גם הוא בעל אותה באותו ערב אך זאתכשהתייחד עמה מרצונה ובהסכמה הדדית. הרשעתו היא פועל יוצא מכך שהוא דרש מחברתולהתמסר לשניים האחרים - אחיו ובן דודו - ואיים שינטשה כאמור. יעקב נדון ל-3שנים מאסר, ואילו השניים האחרים נדונו לשנתיים מאסר. ערעורו של יעקב התקבל ושלשמעון ומיכאל נדחה.
ככל שמדובר בנסיבות האישיות והמשפחתיות של המערערים ובכלל השיקולים לקולאשהם לא מועטים - אכן ראויים המערערים למידה של רחמים. אך זהו רק צד אחד של מטבעהענישה. מצד שני מצווה ביהמ"ש ליתן הדעת לאותה נערה אומללה שנפלה קרבן למעשהשפל ובזוי. יש לתת את הדעת שמעשי אינוס שכיחים הם, גם אלה המבוצעים ע"י אנשיםבעלי עבר נקי ודרך חייהם עד לביצוע העבירה היתה נקייה מכל רבב. כשבוחנים את כלהנסיבות הרי העונש שהושת אינו מופרז לחומרה במידה המצדיקה התערבות. עם זאתהוחלט להקל עם המערער הראשון שנשלח לתקופת מאסר ארוכה באופן משמעותי מן השנייםהאחרים. אמנם חומרת התנהגותו המוסרית והמעשית היא בכך שמעל באמון חברתו והפקירהלתשוקות חבריו, ואף סייע להם לכפות את רצונם עליה, אולם הבעילה שבאונס בוצעהבפועל ע"י האחרים ולא על ידו. המערער יעקב גם צעיר מהאחרים והיה אז בשירות סדירבצה"ל. לפיכך הוחלט שמתוך שלוש שנות המאסר שנגזרו ליעקב יהיו שנתיים בפועל ושנהאחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' רבקהלוי-גולדברג למשיבה. 22.9.91).