תקציר סביר כרך ל"ט חוברת 12

ע.א. 362+805/89 - הבנק הבינלאומי... בע"מ נגד יקבי חברון בע"מ ואח'

*טענת טעות בעריכת הסכם ותביעה לביטולו(מחוזי ת"א - ה.פ. 1019/89 - הערעור נדחה).

א. המשיבה (להלן : היקב) חבה חובות שונים לבנק וכן לבנק ישראלי לתעשייה ולחברתמימון של בנק ישראלי לתעשייה (להלן: התאגידים). להבטחת החובות ניתנו ע"י צדדיםשלישיים ערבויות ושעבודים שונים לבנק ולתאגידים. היקב פיגר בהחזר החובות והוגשונגדו תביעות שונות. הבנק והיקב הגיעו לפשרה שלפיה ויתר הבנק על חלק מחובות היקבתמורת תשלום של 110,000 דולר לבנק, מהם 20,000 דולר ביום חתימת הסכם הפשרהו-90,000 דולר עד ליום 30.1.88. נקבע בהסכם כי הבנק רואה בתשלום סילוק כלתביעותיו כנגד היקב וביטול השעבודים והערבויות שבידו ושבידי התאגידים מהצדדיםהשלישיים. במקביל ויתרו החייבים על כל תביעותיהם וטענותיהם כנגד הבנקוהתאגידים. התשלום של 90,000 דולר נשלח לב"כ הבנק ביום 28.1.88, אך ב"כ הבנקהודיע שאינו יכול לקיים התחייבותו באשר לשעבודים ובטחונות שניתנו לתאגידים, שכןבגין אלה נפלה טעות, ואין הם צריכים להכלל במסגרת ההסכם. השיק הוחזר לב"כ היקבשהשקיע אותו בהשקעה נושאת רווחים. בעקבות המחלוקת הגיש הבנק תביעה להצהיר שהסכםהפשרה בטל מחמת טעות והטעייה וביהמ"ש פסק כי הסכם הפשרה תקף. תובענה נוספת הגישהבנק לפס"ד הצהרתי שלפיו הסכם הפשרה בטל בשל הפרה יסודית שהיקב הפר, וזאת בשלאי תשלום הסכומים שנקבעו בו, ובשל עמדה שנקט היקב בתביעה אחרת שהוגשה נגדו ע"יאחד התאגידים. גם תביעה זו נדחתה ע"י שופט אחר של ביהמ"ש המחוזי. על שני פסקיהדין מערער הבנק והערעורים נדחו.
ב. טענתו של הבנק היא כי שלוחו של הבנק, שניהל את המו"מ בשמו, טעה, כי אין זהסביר כלל שהבנק יטול על עצמו התחייבות לגרום לכך שהתאגידים יוותרו על בטחונות,שעה שחובות היקב כלפיהם ממשיכים להתקיים. מנגד מציין ב"כ היקב כי הסדר הפשרההוא סביר, שכן הוא נעשה במטרה לסיים את התביעות וההליכים שבין הבנק לחייבים,ולגרום לסילוק השעבודים כדי להקל על מצוקת האשראי של החייבים. בעניין זה הדיןעם היקב. לביסוס טענת הטעות היה על הבנק להראות כי לולא הטעות לא היה מתקשרבחוזה עם היקב, וטענה בלבד בעניין זה, בלי להניח לה תשתית עובדתית, אינה מספקת.מכיוון שהבנק לא ביסס את טענותיו מבחינה עובדתית דין טענת הטעות להידחות.
ג. אשר לטענת הבנק כי היקב הפר את הסכם הפשרה בכך שלאחר מתן פסה"ד הראשון כיההסכם תקף לא שילם את התשלום השני - בעניין זה יצא היקב ידי חובתו כשהציע אתהתשלום השני על פי ההסכם, ומשסירב הבנק הפקיד את הכסף בחשבון נושא רווחים. הבנקידע על השתלשלות דברים זו, ועל כן היה זה מתפקידו שלו, לאחר פסה"ד הראשון,לפנות לב"כ היקב ולבקש קבלת הכסף.
ד. טענה נוספת של הבנק הינה שהיקב הפר את חוזה הפשרה בכך שהגיש בקשה לרשותלהתגונן בתביעות שהגיש נגדו אחד מהתאגידים. גם טענה זו יש לדחות. עיון בהסכםמצביע על כך כי היקב הסכים לכך שכל תביעה שתוגש על ידו תדחה על הסף, תוךהתחייבות היקב לשפות את הבנק והתאגידים אם תוגש תביעה. הוראה זו אינה עוסקת כללבתביעות המוגשות נגד היקב.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד ילון הכטלמערער, עו"ד שגב למשיבים. 5.1.92).

ע.א. 353/88 - שכון עובדים נגד סולל בונה ושמעון ודליה אלי

*חיוב קבלן לתקן ליקויים שנתגלו בדירות ותשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו(מחוזי י-ם - ת.א. 653/85 - הערעור נגד סולל בונה נתקבל ונגד אלי נדחה).

א. בשנת 1981 נחתם בין המשיבים שמעון ודליה אלי (להלן: הרוכשים) ובין המערערתהסכם לרכישת דירה של שלושה חדרים בירושלים. הקבלן שבנה את הדירה היא המשיבה

סולל בונה (להלן: הקבלן). הדירה נמסרה לרוכשים בחודש אוגוסט 1981, בני הזוגשיפצו את דירתם החדשה והחלו להתגורר בדירה רק בקיץ 1982. עם בוא החורף בשלהישנת 1982, חדרו מי גשמים לדירה ומשלא טופלה הבעיה התרחבו העובש והרטיבות ולאטלאט נאלצו הרוכשים להפסיק להשתמש בחדרים מסויימים. למערערת הודע על הליקוי סמוךלמועד הווצרו, ביום 30.11.82. עדי המערערת גרסו כי הרוכשים מנעו מאנשיה להכנסלדירה ולבצע את התיקונים ואילו הרוכשים הכחישו זאת וביהמ"ש המחוזי קיבל לענייןזה את גירסת הרוכשים. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערת שהיא פטורה מאחריות,לפי סעיף בהסכם, מאחר והליקויים אין מקורם בעבודה לקוייה, בתכנון לקוי, ושימושבחומרי בניין גרועים. כן דחה טענה נוספת של המערערת שהרוכשים היו צריכים להקטיןאת הנזק. לסיכום פסק השופט לרוכשים פיצוי כספי של כ-20,000 ש"ח וכן הוצאותמשפט. אשר להודעת צד ג' שנשלחה על ידי המערערת לקבלן, קבע השופט כי הקבלן פטורמאחריות, לפי ההסכם, מאתר והובהר שלא השתמש בחומרי בניה גרועים וכן התכנוןוהעבודה לא היו לקויים. הערעור של המערערת נגד הרוכשים נדחה ונגד הקבלן נתקבל.
ב. אשר לטענה כי הרוכשים לא הרשו למערערת לבצע את התיקונים - בעניין זה איןלהתערב במסקנתו של ביהמ"ש כי גירסת המערעת אינה נכונה. המערערת מבקשת שביהמ"שהעליון יתערב בממצאים העובדתיים, ואחת הטענות שלה היא כי המערערת קופחה עקבהגשת התצהירים מטעם הרוכשים באיחור, סמוך למועד החקירה הנגדית, אך טענה זו איןלקבל. ב"כ המערערת נכח בפתח החקירה הנגדית ולא מחה. על פי החקירה הנגדית עולהשהגנת המערערת לא נתקפחה, ואילו רצתה לעיין בתצהירים בצורה עמוקה יותר יכולההיתה לבקש את דחיית מועד הדיון. תלונה כעת על קבלת התצהירים באיחור אינה יכולהכלל להתקבל.
ג. המערערת טוענת כי אינה אחראית לנזקים משום שמקור הפגם אינו בתכנון לקוי,עבודה לקויה או בשימוש חומרי בניה גרועים וההסכם קובע סעיף פטור, לאמר, "בתנאישחובת החברה לתיקון תחול רק באם הפגם... נובע מעבודה גרועה או משימוש בחומריבניה גרועים". ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערת שהרוכשים לא תחזקו את הגג,וזאת בהסתמך על חוות דעת המומחה, וכן קבע, בהסתמך על חוות הדעת, כי הליקוייםאמנם אינם נגועים בתכנון לקוי או בעבודה לקוייה, ובכל זאת חייב את המערערת.הערעור נדחה אך לא מנימוקיו של ביהמ"ש המחוזי. חוות הדעת של המומחה אינה יכולהלעמוד באשר על פיה אין כלל אחראים לליקוי. בנסיבות העניין יש לקבל את עדותהמומחה בחלקה, שהרוכשים תחזקו את הגג כיאות. העדפה זו, הנשענת על נסיבות המקרה,מועד אירוע הליקויים והיקפם, מתחזקת גם מן הגישה כי יש לתת "יחס מיוחד" לחוזיםבתחום הדיור ולהקפיד כשבאים ליתן תוקף לתניות פטור חוזיות בתחום זה. לפיכך,נוכח גרסותיו הסותרות של המומחה וההכרח להעדיף אחת על רעותה, יש מקום,מהנימוקים האמורים, להעדיף את זו שהרוכשים לא התרשלו בתחזוק הגג ולא לקבל אתחוות דעתו כי הבניה והתכנון היו בסדר.
ד. אשר לטענה כי על הרוכשים היה להקטין את הנזק ולתקן בעצמם את הליקויים - לאהיה מקום לצפות מן הרוכשים לפעול בעצמם, מאחר והליקויים התגלו בזמן האחריותובמסגרתה. המערערת יצרה משך השנים מצג לפיה היא רואה עצמה אחראית לנזק ומתכוונתלפעול לתיקונו, ואין לבוא בטרוניה לרוכשי דירה כשאלו ממתינים לראות כיצד ומתיתלונותיהם ייענו והטעון תיקון יתוקן. גם באשר לסכום הפיצוי שנפסק אין להתערב.
ה. אשר ליחסים בין המערערת לקבלן - לאחר שהוגשה התביעה הגישה המערערת הודעתצד ג' נגד הקבלן. השופט דחה את ההודעה בהסתמך על סעיף 6 להסכם בין המערערתלקבלן, המגביל את אחריות הקבלן לנזקים עקב שימוש בעבודה גרועה או חומרים לקוייםאו אי התאמה למפרט הטכני, ובהסתמך על דברי המומחה שהקבלן ביצע את העבודה כראוי.

לעניין זה נתקבל הערעור. לא היה מקום לערוך הבחנה בין הפטור שלא ניתן למערערתביחסיה עם הרוכשים, למרות שלכאורה הליקויים אינם באשמתה, ולתת על סמך סעיף דומהפטור לקבלו. מסקנה זו מתחזקת שבעתיים לנוכח המסקנה דלעיל שאין לקבל את חוותדעתו של המומחה בעניין זה. על כן גם הקבלן אחראי להווצרות הנזקים. עם זאת ישמקום לערוך הבחנה לעניין הנזקים. משקבע השופט שהמערערת היא זו האחראית לכךשהקבלן לא ביצע את העבודות מוקדם יותר, הרי שהקבלן אחראי רק לאותו נזק בסיסיהקשור לתיקון הליקויים סמוך להתגלותם, ואינו אחראי לנזקים הנוספים והמוחמריםכתוצאה מן העיכוב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד שבתי לוילמערערת, עוה"ד מ. ארגוב וי. אבימור לסולל בונה, עוה"ד א. גל וי. לוי לרוכשים.4.12.91).

ע.א. 755+761/89 - יעקב נדב נגד משה בנדלק ואורלי דוקטרמן

*פירוש הסכם(מחוזי נצרת - ת.א. 1068/85 ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל).

א. המערער יסד, ערך והוציא לאור את העיתון המקומי "מידע שמונה" בקרית שמונהמשנת 1973 ועד 1980. אז עזב את המקום ומכר את העיתון. בשנת 1983 פנה המשיבלמערער שישוב לעבוד בעתון, והמערער נעתר לבקשה. בין הצדדים נחתם הסכם שלפיתנאיו, בין היתר, ישלם מידע 8 "לצד א' (המערער) %20 מהפדיון שיתקבל במזומןבמסגרת עבודתנו המשותפת הכולל ההכנסות שיווצרו... 'מידע 8' ישלם לצד א'(המערער) 1,300 דולר של ארה"ב... בתשלום מינימום על חשבון המגיע לצד א'...".המערער קיבל 1,300 דולר לחודש בשנת עבודתו הראשונה ומשנת 1984 ועד מאי 1985הוקטן התשלום והועמד על 1,000 דולר בלבד, לאחר שהמשיב הסביר למערער שמצבוהכלכלי של העסק קשה. בפועל התברר לאחר מכן שהעסק הניב למעשה רווחים יפים, כךשלא היתה הצדקה להקטנת התשלום. לאור מצג שווא זה ביקש המערער כי המשיב יחוייבלשלם לו %20 מכל ההכנסות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן השלמת התשלום החודשיבתקופה השניה בשיעור השווה ל-1,300 דולר. המשיב טוען כי מדובר היה ב-%20 נטולאחר הפחתת ההוצאות, ולמעשה, לפי פרשנותו, %20 מהרווח. לטענתו אכן שיתף אתהמערער ברווחים נטו בשיעור זה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "השאלה העיקרית הצריכה הכרעה היא למה התכוונו הצדדיםבנאמר בהסכם... כי התובע יקבל %20 מהפדיון... דעת ביהמ"ש נוטה לסברה שכוונתהצדדים אכן היתה לתשלום מן ההכנסות נטו... ברם... פטור אני מלהכריע בסוגייה זו,שכן מהתנהגות הצדדים... לאחר חתימת ההסכם... עולה בבירור כי שני הצדדים זנחודרך חישוב האחוזים... ובחרו בדרך תשלום משכורת חודשית בשיעור השווה ל-1,300דולר...". עוד קבע השופט כי יש להשלים את שכרו של המערער ל-1,300 דולר בגיןהתקופה שבה קיבל פחות מסכום זה. על פס"ד זה מערערים שני הצדדים וערעורו שלהמערער נתקבל.
ג. אין לקבל את פסיקת ביהמ"ש המחוזי כי דרך החישוב באחוזים כבסיס למשכורתנזנחה ע"י שני הצדדים. ייתכן שבפועל התבססה משכורתו של המערער על משכורתהמינימום שקיבל על החשבון, אך לא די בכך כדי לקבוע שהוא זנח את ההתחשבנותהסופית על פי תשלום באחוזים. המערער ביקש בכתב תביעתו תשלום של %20 מהפדיוןהכללי והמשיב ענה שהוא מודה בכך שהתחייב לשלם %20 אך טען כי ההתחייבות היתהלשלם %20 מהרווח. מכאן ששני הצדדים עמדו על דרך החישוב של %20. נותרה לבירורהשאלה אם נתכוונו הצדדים ל-%20 מהרווח או ל-%20 מהפדיון הכולל וגם בכך אין לקבלאת מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי. המלים הנקוטות בהסכם הן "מהפדיון... הכולל מכל

ההכנסות". "פדיון" נאמר ו"מכל ההכנסות", ולא "רווחים". מכאן שהצדדים הסכימוששכרו של המערער יהא %20 מכלל ההכנסות אפילו אין מהן רווחים.
ד. המשיבה השניה היא בתו של המשיב הראשון. היא צורפה לתביעה בשל הטענה שנשמעהמפי אביה כי, כביכול, הוא חתם על ההסכם כמיופה כוחה. טענה זו הובררה כלא נכונהולכן נדחתה התביעה נגדה, אך לא נפסקו לטובתה הוצאות. בעניין זה היא מערערת וגםערעורה נדחה. בפועל, כתב ההגנה שהגישה המשיבה היה זהה לכתב ההגנה שהגיש המשיב,כשעל שני כתבי הגנה אלה חתום אותו עו"ד. לאור זאת מוצדק היה שלא להטיל אתהוצאותיה על המערער. אם היו לה בכלל הוצאות, הרי מן הדין הוא שאביה, שעקבטענתו, שהתבררה כלא נכונה, היא צורפה לתביעה - ישא בהוצאותיה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' רחל רווהלמערער, עו"ד מ. זנטי למשיבים. 16.1.92).

ע.א. 771+772/85+761 - אליהו ליפשיץ ואח' נגד הועדה המקומית והועדה המחוזיתלתכנון ולבניה

*פגיעה במקרקעין שנשארו בידי הבעלים לאחר הפקעת מקרקעין עקב שינוי תכנית בנין עיר. *ניכוי %25 מהפיצויים בנימוק של אפשרויות הפקעה קודמות(מחוזי ת"א - ת.א. 1006/80 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדינדחה).
א. המערערים היו בעלים רשומים של מקרקעין בראשון לציון (להלן: החלקה). על פיתכנית בניין עיר שהיתה קיימת נועד חלק מהחלקה, בשטח כולל של 292 מ"ר, להפקעהלצורך הרחבת דרכים ציבוריות. במרץ 1975 פורסמה הודעה בדבר אישור שינוי תכניתמפורטת (להלן: התכנית החדשה) אשר לפיה יועד להפקעה חלק נוסף של החלקה, בשטח של547 מ"ר. החלק שנותר בבעלות ליפשיץ היה בשטח של 1,240 מ"ר. זכויות הבניה(מגורים ומסחרי) בחלקה המקורית על פי התכנית הקודמת היו 2,859 מ"ר בניה וזכויותהבניה שנותרו על פי התכנית החדשה היו 2,574 מ"ר בניה. דא עקא, על החלקה אשרנותרה בידי ליפשיץ, היה מבנה ובו 15 דיירים מוגנים ושני מבני עזר קטנים בשטח של574 מ"ר. לטענת המערערים, שנסמכה על חוות דעת ועדות של שמאי מטעמם, בעוד שלפיהתכנית הקודמת ניתן היה לנצל את אחוזי הבניה ולבנות על החלק הלא בנוי של החלקההמקורית, הרי תנאי לניצול אחוזי הבניה לפי התכנית החדשה הוא, בין היתר, הריסתהמבנה הקיים או לחילופין בניית הקומות העליונות על עמודים שיעברו בתוך המבנההקיים. הטענה היא כי למעשה נשללה מהמערערים האפשרות לניצול של כ-1,560 מטרלבניה ובגין פגיעה זו יש לפצותם.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה חוות הדעת מטעם הועדה המקומית שניתן לנצל את זכויותהבנייה ללא צורך בהריסת הקיים ; דחה את ההבחנה של הועדה המקומית בין נזק"אובייקטיבי" למקרקעין שהוא בר פיצוי, לבין נזק "סובייקטיבי" הנגרם כתוצאהמאילוצים ואינו בר-פיצוי; דחה טענה חילופית כי על המקרה חל הפטור האמור בסעיף200 לחוק, וקיבל את עדות המהנדס המומחה בעניין שווי הנזק. מהסכום שקבע ביהמ"שכנזק הפחית %25 בגין הזכות להפקעה של %25 מהשטח שהיתה קיימת על פי התכניתהקודמת, לאחר ש-%15 כבר הופקעו. המשיבות מערערות על עצם חיובן בפיצויים, ואילוהמערערים מערערים על ניכוי %25. ערעור המשיבות נדחה וערעור המערערים נתקבל.
ג. במסגרת טענה דיונית מקדמית עתרו המערערים למחיקת כתב הערעור שהוגש על ידיהועדה המחוזית. ועדה זו צורפה לתביעה בביהמ"ש דלמטה רק בשל החובה לצרפה על פידין, (תקנה 2 לתקנות התכנון והבניה (סדר דין בתביעת פיצויים)), אך לא נתבע ממנהדבר, היא לא נזכרה בפסק הדין ולא קופחה כתוצאה ממנו. הטענה היא כי הגשת ערעורעל ידי בעל דין כזה אין להיזקק לו, ואת טענותיה תוכל הועדה להשמיע במסגרתהערעורים של הועדה המקומית ושל המערערים. טענה זו יש לדחות. אכן, הכלל הוא כי

רשאי לערער על פסק דין מי שהיה בעל דין בערכאה ראשונה ונפגע ע"י הפסק, אולם לפיהמבחנים שנקבעו עולה שהועדה המחוזית הינה בגדר מי שנפגע בפסה"ד.
ד. אשר לערעורן של המשיבות - לפי הוראת סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה"נפגעו מקרקעין על ידי תכנית שלא בדרך הפקעה... בעל זכות בהם זכאי לפיצוימהועדה המקומית...", ההלכה הינה כי הפגיעה, שבה מדבר הסעיף, היא פגיעה בערכם שלהמקרקעין בהשוואה לערך שהיה להם עובר לתכנית הפוגעת, היינו, חישוב הפיצוייםנעשה תוך השוואת ערכם של המקרקעין לפני התכנית הפוגעת ולאחריה, כאשר ירידת הערךאשר בגינה מפצים נגרמה "על ידי" התכנית הפוגעת. יש להוציא מן החישוב כל ירידתערך אשר איננה קשורה בקשר סיבתי לתכנית. בענייננו, הפיצויים שנתבעו על ידיהמערערים היו בגין נזקים בני פיצוי על פי סעיף 197, שכן ניצול מלוא זכויותהבניה על יתרת החלקה הותנה, לפי התכנית החדשה, בהריסת הקיים, כך שכתוצאהמהתכנית נדחקו אפשרויות הבניה של המערערים לחלק מהמקרקעין אשר בו ניצול זכויותהבניה מחייב הריסת המבנה הקיים, אשר בו דיירים מוגנים. התכנית שינתה אתאפשרויות הבניה בחלקה עצמה, באופן שהביא ישירות לירידת ערך המקרקעין, ובדין קבעביהמ"ש שהנזק שסבלו המערערים הינו בר-פיצוי לפי החוק.
ה. ביהמ"ש ניכה מסכום הפיצויים %25 ובאשר לכך יש לקבל את ערעור המערערים.בתכנית הקודמת, שהיא תכנית המיתאר של ראשון לציון, לא היה כל סעיף הקובע שישלהפקיע %40 מהשטח המקורי של החלקה ולאחר מכן לחשב את זכויות הבניה, או כי תנאילקבלת היתר הוא הגשתה של תכנית מפורטת. מכאן שלא היתה מניעה לממש את זכויותהבניה לפי התכנית הקודמת בחלקים הפנויים של החלקה, למעט %15 משטח החלקה שהופקעועל פי אותה תכנית.
ו. עיקרו של דבר, ההלכה היא כי זכות הפיצויים בגין פגיעתה של תכנית לחוד,וזכות הפיצויים (על הגבלותיה) בגין הפקעה לחוד. רק לגבי זו האחרונה קבע המחוקקאת הסייג המאפשר תשלום חלקי בלבד של הפיצוי. לא כן לגבי התביעה לפי סעיף 197לחוק. זכות הפיצוי קמה עם התכנית החדשה, הקודמת תמיד להפקעה שבאה מכוחה. בשלבשל שינוי היעוד אין להפחית מן הפיצויים %40 ללא תשלום (או את %25 הנותריםבענייננו), הואיל ואינה קיימת הוראת חוק המתירה פגיעה כזו, להבדיל מהוראותלעניין ההפקעה גופה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד זאבהרטבי למערערים, עוה"ד אברהם בר וגב' אסתר זילברברג למשיבות. 29.12.91).

ע.פ. 3332/91 - מדינת ישראל נגד יצחק סבג

*התערבות ביהמ"ש המחוזי שהקל בעונש שהטיל ביהמ"ש לתעבורה(הערעור נתקבל).

א. המשיב הואשם בבימ"ש השלום לתעבורה בתל-אביב בשלושה כתבי אישום שעניינו שלכל אחד מהם נהיגה ללא רשיון, נהיגה ללא רשיון רכב ונהיגה ללא ביטוח. העבירההראשונה נעברה ביום 4.11.89, השניה ביום 27.11.89 והשלישית ביום 10.1.90. המשיבלא התייצב לדין ועל כן נדון שלא בפניו בכל אחד מהתיקים לקנס של 1,500 ש"חולפסילה בפועל של 15 חודשים. הפסילות חפפו זו לזו. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזיוביהמ"ש העמיד את העונש בשל כל התיקים גם יחד על קנס של 1,500 ש"ח ו-12 חודשיפסילה. ביהמ"ש המחוזי לא קבע מאסר למקרה של אי תשלום הקנס כפי שקבע בימ"שהשלום. המדינה ערערה ברשות, נגד קולת העונש, תוך שימת הדגש על עצם התערבותה שלערכאת הערעור בעונשים כפי שנגזרו בערכאה הראשונה. הטענה היא כי עצם ההקלה יש כהכדי להרפות ידיהם של בתי המשפט לתעבורה, המנסים להשליט התנהגות נורמטיביתבכבישים, ע"י הטלת עונשים שיהיה בהם אפקט מרתיע כלשהו. כן הועלתה הטענה כי אין

הצדקה לכך שערכאת הערעור תתערב בגדר דין כשלא נפל בו משגה מהותי כלשהו, ובמקרהדנן נוצרו למעשה נסיבות בהן המיר ביהמ"ש שלערעור את שיקול דעתה של הערכאההראשונה בשיקול דעתו הוא, והטיל את העונש אשר הוא היה בוחר להטיל בנסיבות דומותלפי טעמו אילו ישב בערכאה הראשונה. הערעור נתקבל.
ב. מדובר על מי שלחובתו רשומות 14 עבירות תנועה קודמות. הנהיגה ללא רשיון לאנבעה משיכחת הרשיון בביתו, אלא מאי הארכת הרשיון והוא הדין ברשיון הרכב. היעדרהשל פוליסת ביטוח תקפה היתה, כמובן, פועל יוצא מהיעדרו של רשיון. ביהמ"ש המחוזיראה משום מה להעיר לבתי המשפט לתעבורה שראוי היה שינהגו ביתר נדיבות, בקשרלבקשות דחייה לשם דיון בנוכחות הנאשם, וזאת גם כאשר כל בקשתו היא העלאת טענותלעניין העונש. לעניין ההקלה בעונש מיעט ביהמ"ש המחוזי בהסבר וכל שכתב הוא"במקרה הנוכחי בנסיבות שהועלו כעת נראה לי כי אפשר וצריך להסתפק בפסילה בפועלשל שנה אחת... ובקנס כולל של 1,500 ש"ח". הווי אומר, ערכאת הערעור לא מצאה כלפסול או פגם בשיקוליו של ביהמ"ש לתעבורה, אלא המירה באופן ברור וגלוי את שיקולדעתה של הערכאה הראשונה בשיקול דעתה שלה, כי כל שאמרה הוא כי "אפשר וצריך"להסתפק בעונש פחות חמור מזה שהוטל. נימוק כזה אין לקבלו.
ג. ערכאת הערעור איננה מתערבת רק בשל כך שליבה רך יותר מליבה של הערכאההראשונה. המדיניות שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון בפסיקה חוזרת ונשנית, היא כי ריבויהתאונות והנהיגה הבלתי זהירה הנפוצה מחייבים הטלת עונשים מרתיעים. אין הצדקהלכך שביהמ"ש המחוזי יוליך, ע"י התערבותו בעונשים, להקלה בעונשים המוטלים בבתיהמשפט לתעבורה, כי המציאות מחייבת גישה הפוכה. חוסר ההצדקה להתערבות ביהמ"שהמחוזי בולט בין היתר בכל הנוגע לפסילה. זו לא היתה חמורה כלל ועיקר מעיקרה,אולם יותר מכל בולט חוסר ההצדקה שבהתערבות בכך שמדובר בהפחתת הפסילה מ-15 חודשל-12 חודש, היינו התערבות שולית, ללא גילוי פגם בעונש, שאין בה אלא הקלה לשםהקלה, ואשר גם אין בה ביטוי למדיניות המשפטית הנכונה החייבת להנחות ערכאת ערעורבכל הנוגע לשאלת ההתערבות במידת העונש שנגזרה בערכאה הנמוכה יותר. לפיכך הוחלטלקבל את הערעור, להחזיר את הקנס ל-4,500 ש"ח ואת הפסילה ל-15 חודש כפי שנפסקע"י ביהמ"ש השלום. כן נקבעה תקופת מאסר של 4 חודשים אם הקנס לא ישולם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב'מיקי חשין למערערת, עו"ד אשר ארבל למשיב. 9.1.92).

ע.א. 3786/90 - ד"ר יעקב ברון נגד שר הבריאות

*הרשעת רופא שיניים בעבירות על האתיקה ע"י מתן יד לפירסום מרפאותיו וחומרת העונש(ערעור לפי סעיף 51 לפקודת רופאי שיניים - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער, רופא שיניים, הורשע ע"י וועדה שמינה שר הבריאות, בכך שנתן ידולשני פרסומים על שתי מרפאות שיניים שיש לו, במסגרת הסדרים להנחות לחברי זהב"י(התנועה לזכויות המשפחות ברוכות ילדים) ולחברי חברת "כדאית". הוועדה השתכנעה כיהמערער לא רק שהיה מודע לכך שההסדרים יצריכו פרסומים, אלא אף נתן ידו ושיתףעצמו בהכנת הפרסומים וביצירת האפשרות לפרסמם. הוועדה המליצה ברוב דעות עלהשעיית הרשיון של המערער לששה חודשים ושר הבריאות קיבל את ההמלצה. הערעור נדחהבחלקו, למרות שנפלו פגמים מסויימים בהליך, והוחלט להחזיר את התיק לדיון נוסףבפני הוועדה, על מנת שתבחן אם נתקיימה במערער עבירת המשמעת של "התמדת" ההפרהלפי הוראות הפקודה, וכן שהוועדה תדון מחדש במידת העונש.
ב. הפרסומים במקרה דנן עונים על הגדרת פרסומים אסורים כמובא בסעיפים 40-38לפקודה, ובנסיבות העניין נהג המערער "בדרך שאינה הולמת מורשה לריפוי שיניים"(סעיף 45(1) לפקודה). אין בטחון כי כך הדבר לגבי האישום לפי סעיף 45(4) לפקודה,

לפיו המערער "התמיד להפר הוראות פקודה זו". אין לקבל גישת ב"כ המערער כי פרסוםאסור לפי סעיף 40-38 לפקודה אינו מהווה עבירה משמעתית של "התנהגות בדרך שאינההולמת מורשה לריפוי שיניים" מאחר והפרסום האסור מהווה עבירה פלילית לפי סעיף 56לפקודה. היותם של הפרסומים בחינת עבירות פליליות, אינו גורע, אלא אף מחזקראייתם במישור המשמעתי כהתנהגות שאינה הולמת מורשה לריפוי שיניים, וניתןלהתייחס להם בדיון משמעתי ולא בדיון פלילי. עם זאת, למערער יוחסה עבירת משמעתגם בשל כך שהתמיד להפר הוראת פקודת רופאי השיניים ולכך לא היו בפני הוועדהראיות מספיקות. אכן, אין צורך בהרשעת הנקבל במקרים אחרים כדי להגיע לידי מסקנהשהנקבל התמיד להפר את ההוראות, אך הדבר טעון הוכחה, וגם הודאה מצד הנקבל יכולהשתשמש בסיס להרשעה של התמדה בהפרת הוראות הפקודה. בענייננו היתה הודאה מצדהמערער, אך אין בה פירוט מספיק כדי להרשיע לפיה. לפיכך יש להחזיר את התיקלוועדה שתבחון מחדש את ההרשעה בסעיף זה.
ג. הסניגור טוען כי עבירת המשמעת של התנהגות שאינה הולמת צריכה להתלוות ליסודנפשי של כוונה וכזו לא הוכחה. גם טענה זו יש לדחות. משהוכח כי היו פרסומים שלמרפאות המערער בידיעתו ותוך השתתפותו הפעילה, לאחר שהיתרו בו קודם לכן להימנעמפרסום מרפאותיו, ניתן להניח כי התכוון לפרסם את הפרסומים הנדונים. אין נפקאמינה אם מטרת הפרסומים, לגישת המערער, מקדמת ערך חברתי כלשהו.
ד. היו פגמים בהליך דנא. בהסמכתה הקונקרטית של הוועדה נפלה טעות שכן בראש כתבהמינוי מתנוססת הכותרת "פקודת הרופאים..." בעוד שצריך היה להיות "פקודת רופאיהשיניים...". ברם, לשר הבריאות היתה סמכות למנות את הוועדה והעובדה שצוטט בטעותסעיף שאינו מתאים אינה פוסלת, כשלעצמה, את הפעולה ולא נגרם למערער כל עיוות דיןבגין פגם זה.
ה. בתגובה למכתבו של ב"כ המערער ללשכה המשפטית של משרד הבריאות, שבו נתבקשתצלום של כתב המינוי של הוועדה, הושב לו כי "המסמכים האחרים שביקשת הם לצרכיםהפנימיים של המשרד בלבד". כתב המינוי צורף ע"י המשיבים רק בשלב הסיכומים בערעורואז התעוררו הבעיות של סמכות והדבר האריך את הדיון. ככל שמדובר בגילוי מסמךהנוגע למקור סמכותה של הוועדה נראה הדבר כי לא כדין נהגה נציגת הרשות. זכותו שלמי שנגדו מתנהלים דיונים, כגון אלה שבפנינו, לעיין במסמכים, והכלל הוא שמסמכיםשנתקבלו ע"י הרשות תוך כדי שימוש בסמכות שהוענקה לה, צריכים להיות גלוייםופתוחים לפני הצד הנוגע בדבר.
ו. לאור אופייה של הוועדה כגוף מעין שיפוטי וסמכותה להמליץ גם על סנקציותכלפי הנקבל, מן הראוי לפרש את זכות הנקבל להתגונן, המוסדרת בפקודה, כחלה אף עלזכותו לטעון לעניין אמצעי המשמעת. בענייננו, הוחלט על מידת העונש בלי לאפשרלנקבל להשמיע דבריו. אכן, פגם מסוג זה אינו פוסל בהכרח את ההליך, אם לא נגרםעיוות דין, וכאן נטען ע"י המשיב כי לא נגרם עיוות דין למערער, מאחר והוא ממילאטען את העובדות והטענות הרלבנטיות במהלך הדיון. אולם, בנסיבות העניין, נצטברופגמים שונים, כאמור לעיל, ולאור כל הנסיבות יש להחזיר את הדיון לוועדה, כדישתשמע במסודר את טיעונו של המערער לעניין הסנקציות שעלולות להינקט נגדו. תוצאהזו מחוייבת גם נוכח המסקנה כי על הוועדה לשוב ולשקול התקיימותה של עבירת משמעתשל התמדה בהפרת הוראות הפקודה.
ז. אירוע נוסף אירע כאשר יו"ר הוועדה, נציג משרד הבריאות, הגיש לוועדה חומרהנוגע לעניינו של המערער מבלי שהתובעת הציגה את החומר האמור. נקיטת יוזמה מסוגזה ראוי היה להשאיר לשיקול דעת התובעת. ברם, בנסיבות העניין, היוזמה שנקט בהיו"ר הוועדה, נציג משרד הבריאות, אין בה, לאור תוכן החומר שהוגש, כדי להעיד על

אפשרות ממשית להטיית משפט ולמשוא פנים מצד יו"ר הוועדה עקב מעורבות בהליכי הגשתהקובלנה. ידיעה מוקדמת כזו נצפתה כאפשרית ע"י המחוקק בקבעו כי במותב הוועדהישבו נציגי סקטור מסויים. המחוקק אף צפה לכאורה מצב בו הקובל, שלעיתים יכוללהיות מנהל המשרד, יהא בעצמו באמצעות נציגו חבר בוועדה זו. אין ספק כי מצבעניינים זה אינו תקין, שהרי אין זה מן הראוי כי לחבר בטריבונל יהיה חלק פעילבהליכים כנגד הנקבל שלפניו, ורצוי שהמחוקק יתן דעתו למצב עניינים זה, אך לפיהמצב החוקי הקיים אין בפגם האמור כדי לפסול את ההליך.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד א.פרנקל למערער, עו"ד משה גולן למשיב. 14.1.92).

בש"א 5257/91 - דניאל כוכבי ואח' אדוארד פלוס

*הארכת מועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

א. בביהמ"ש המחוזי התבררה תביעה לפירוק שיתוף במבנה תעשייתי בין המבקש למשיב.פסה"ד ניתן ביום 1.9.91. ביום 24.11.91, באיחור של 40 ימים, הגיש המבקש בקשהלהארכת מועד להגשת ערעור. לטענתו, נקלע בתקופה הרלבנטית לקשיים כלכליים ולא עלהבידו לממן תשלום לעו"ד לשם הגשת הערעור. כן טען שעקב מחלת אשתו נעדרה האשה רובהזמן מן הבית והותירה אותו מטופל בתינוק בלא יכולת להתמסר לעניינו כלל. הבקשהלהארכת מועד נדחתה.
ב. היחסים בין בעל דין לעורך דינו אינם מעניינו של ביהמ"ש וחילופי עוה"דותקלות ביחסים אלה אינם מוכרים כטעם מיוחד להארכת המועד. אם כי קיים פס"דהמצביע על נטייה להתחשב בבעל דין אשר מצוקה כלכלית של ממש מונעת ממנו לשכורשירותי עו"ד, הרי המקרה היחיד בו הכיר ביהמ"ש בנימוק זה היה ענייננו של פועלקשה-יום שלא עלה בידו לשכור שירותי עו"ד ואף קצרה ידו לשלם אגרת המשפט. עניינושל המבקש רחוק מרחק רב מקטגוריה זו. גם בהנחה שהמבקש נקלע למצוקת מזומניםמסויימת בתקופה הרלבנטית, הרי הוא בעל רכוש ניכר הניתן למימוש או יכול להוותיסוד לקבלת אשראי ממוסד בנקאי. המבקש לא הסביר אלו צעדים ומאמצים נקט לצורךגיוס כספים למימון השירות המשפטי. גם טענתו בעניין מחלת אחות אשתו אינה מבוססת.אכן, ייתכן ומחלת בעל דין או בן משפחתו ימנעו מבעל הדין לפעול בזמן, אך דבר זהטעון הוכחה בשני מישורים: האחד - יש להוכיח את המחלה ולהראות את טיבה בתיעודרפואי מתאים ; והשני - יש להראות שבשל המחלה אמנם נבצר מבעל הדין לפעול בכלהתקופה הרלבנטית. המבקש לא עמד בשתי דרישות אלה.

(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' קומט למבקשים, עו"ד דהן למשיב. 3.1.92).

בג"צ 4113/90 - חב' גזית קונסיליום בע"מ נגד הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוזהמרכז והוועדה המקומית לתכנון ולבניה רחובות

*דחיית בקשה לשינוי ייעוד של מרתף כדי להקים במקום 3 בתי קולנוע(העתירה נדחתה).

א. לעותרת מבנה ברחובות (להלן: המבנה). על המבנה חלה תכנית מתאר מקומיתמסויימת (להלן: התכנית), והעותרת הגישה תכנית מתקנת לשינוי ייעודו של המרתף,(להלן: התכנית המתקנת), באופן שבמרתף ניתן יהיה להקים 3 אולמות של בית קולנועבתפוסה כוללת של 700 מקומות. הוועדה המחוזית החליטה שלא לאשר את התכנית להפקדה.קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי הייעוד לפי התכנית הקודמת, אך בכל מקרה אין מדובראלא בייעוד המתיר בית קולנוע אחד ולא שלשה. העתירה נדחתה.
ב. אחת מטענות המשיבות נגד העתירה היא כי תנאי לכך שהוועדה המחוזית תאשרתכנית מתקנת, פרט למקרה שהוועדה המחוזית היא עצמה יוזמת את התיקון, שתובא בפני

הוועדה המחוזית תכנית מתאר או תכנית לשינוי תכנית מתאר שהוועדה המקומית ממליצהעליה, ואין יזם פרטי יכול להגיש תכנית כזו לוועדה המחוזית. בענייננו, הוועדההמקומית לא הגישה את התכנית המתקנת כתכנית מומלצת על ידה, וכבר מטעם זה איןלחייב את הוועדה המחוזית להחליט על אישור הפקדת התכנית המתקנת. אין גם לחייב אתהוועדה המקומית להמליץ על התכנית המתקנת. עמדתה של הוועדה המקומית היא שבאיןפתרון מניח את הדעת לבעיית החניה אין להמליץ על התכנית המתקנת, ועמדה זו גםמקובלת על הוועדה המחוזית. בנסיבות אלה, כשבעיית החניה לא מצאה את פתרונהבתכנית המתקנת, אין מקום לכאורה שהוועדה המקומית תחוייב להמליץ על התכניתהמתקנת. גם אם ביהמ"ש היה מוכן לראות את התכנית המתקנת כתכנית שהוגשה לועדההמחוזית והומלצה על ידי הועדה המקומית, גם אז לא היתה העותרת נושעת.
ג. השאלה היא מה היו שיקוליה ונמוקיה של הועדה המחוזית לדחיית התכנית המתקנתואם החלטתה מצדיקה התערבות. הועדה החליטה שלא לאשר את התכנית על סמך הנימוקיםהבאים : במקרה של קיום שלשה בתי קולנוע תהיה מצוקת חניה ; הקמת שלשה בתי קולנועתביא להפרעה מוגברת של שלוות הדיירים בסביבה ותפגע באיכות החיים בסביבה. ברורשבמסגרת שיקוליה רשאית הוועדה לשקול את עניין מקומות החניה הדרושים, והיאבוודאי רשאית לשקול את מידת הפרעת התכנית לציבור בכללו, כולל דיירי הסביבה.עמדת הוועדה המחוזית מעוגנת בשיקולים תכנוניים ברורים ומבוססים והואיל ובג"צאינו יושב כערכאת ערעור על החלטות הוועדה המחוזית, ואין מקום שימיר את שיקולדעת הוועדה בשיקול דעתו, אין מקום שבג"צ יתערב בהחלטת הוועדה המחוזית.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עוה"ד י.יחיאל וג. דרנס לעותרת, עוה"ד גב' יוכי גנסין וגב' נילי ברעם למשיבות.23.1.92).

ע.א. 769/88 - מרדיקס מכונות 1987 בע"מ ואח' נגד הבנק הבינלאומי... בע"מ

המחאת זכות. קיזוז חוב לבנק נגד הזכות שהומחתה(מחוזי ת"א - ת.א. 1347/88 - הערעור נתקבל).

א. בזמן מן הזמנים נוסדה חברה בשם מפעלי מרדיקס בע"מ (להלן: מפעלי מרדיקס)שניהלה חשבון פעיל בסניף הרצל של הבנק המשיב בת"א. בשנת 1987 יסדו בעלי מניותיהומנהליה של מפעלי מרדיקס (המערערים 2 ו-3) חברה חדשה בשם מרדיקס מכונות (1987)בע"מ (להלן : מרדיקס מכונות) והסבו לה את כל עסקיה של מפעלי מרדיקס. ע"ש מרדיקסמכונות נפתח חשבון חדש אצל הבנק המשיב בסניף דיזנגוף ת"א, והמערערים 2 ו-3 ערבוכלפי הבנק לכל יתרת חובה העתידה של מרדיקס מכונות. מפעלי מרדיקס נותרה על כנהאף שחדלה לנהל עסקים. חשבונה בסניף הרצל הראה יתרת חובה וכדי לסלק את יתרתהחובה העבירו המערערים, מפעם לפעם, כספים מחשבון מרדיקס מכונות לזכות חשבוןמפעלי מרדיקס.
ב. הבנק הגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד שלושת המערערים להחזרת יתרת חובה בסך480,000 ש"ח בחשבונה של מרדיקס מכונות. המערערים לא חלקו על חובם, אך טענולהמחאת זכות מ"מפעלי מרדיקס" ל"מרדיקס מכונות" שמכוחה הריהם זכאים לקזז, כנגדחובם, סכום של כ-644,000 ש"ח לפחות, שלטענתם חייב הבנק למפעלי מרדיקס. בתצהירה,שניתן לתמיכה לבקשת רשות להתגונן, ציינה המערערת השניה (להלן: המערערת) כימרדיקס מכונות נוסדה בשל שיקולי מיסוי גרידא וכיוון שיועדה להמשיך בכל עסקימפעלי מרדיקס הימחתה לה מפעלי מרדיקס את כל חיוביה וזכויותיה. המצהירה צירפהלבקשה לרשות להתגונן חוות דעת של מומחה שבדק את חשבונות מפעלי מרדיקס והגיעלמסקנה כי הבנק חייב למפעלי מרדיקס את הסכומים האמורים.

ג. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין לקבל את טענת המערערים כי מפעלי מרדיקס הימחתהלמרדיקס מכונות את זכויותיה כלפי הבנק, וגם אם יש ממש בהשגות המערערים עלהחיובים שכלל הבנק בחשבונה של מפעלי מרדיקס, הרי מקומן של אלו בתובענה שבידימפעלי מרדיקס להגיש נגד הבנק. מכל מקום, קבע ביהמ"ש, השגות המערערים אינןיכולות להעמיד טענת קיזוז באשר הנתונים שביסודם טעונים הוכחה. לפיכך החליטביהמ"ש המחוזי שלא לתת רשות להתגונן למערערים. הערעור נתקבל.
ד. ביהמ"ש המחוזי סבר שלא היתה המחאת זכות כנטען, וקביעה זו אינה יכולהלעמוד. המחאת זכות איננה טעונה הסכם בכתב או הסכמת החייב, והיא תופשת אף אם לאנמסרה לחייב הודעה על עשייתה. לחייב אין פתחון פה להשיג את זכותו של הנמחה, אלאאם יש בידו לבסס את השגתו על הוראת סעיף 1 לחוק המחאת חיובים. בענייננו, די היהבתצהירה של המערערת כדי להעמיד תשתית לכאורית, במידה הנדרשת בהליך שעניינו מתןרשות להתגונן. מעבר לדרוש, היה בתצהיר זה אף כדי לבסס לכאורה את גירסתהמערערים, שדבר עשיית המחאת הזכות הובא על ידם לידיעת הבנק.
ה. אשר לשאלה אם הזכויות של מפעלי מרדיקס היו בנות המחאה - התשובה היאחיובית. ב"כ המשיב טען כי הזכות שעליה מצביעים המערערים כלל לא היתה ידועה להםבזמן שבו, לגירסתם, נעשתה ההמחאה, שכן על זכות זו עמדו, כמוסבר בתצהיר, רקכחודשיים לפני הגשת התצהיר, והעיקר שבזמן עשיית ההמחאה, זכותם הנטענת כלל לאבאה לעולם וממילא לא יכלה להוות נושא להמחאה. טענה זו יש לדחות. ההמחאה, לגירסתהמערערים, חלה על כל חיוביה וזכויותיה של מפעלי מרדיקס. ככל שזו נגעה לבנקהתייחסה ההמחאה לכלל החיובים והזכויות שמקורם בחשבונה של מפעלי מרדיקס, והמחאהכזו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 1 לחוק המחאת חיובים. גם אם בעת המעשה איןהממחה והנמחה ערים לקיומה של זכות פלונית, אין בכך כדי לגרוע מתקפותה שלההמחאה. לקביעה העובדתית הלכאורית, שנתבקשה לעניין עצם עשיית המחאת הזכותהנטענת, מצטרפת הנחה משפטית, לכאורית, שכלל הזכויות הנמחות אכן היו בנותהמחאה.
ו. תוצאתו הרגילה של הסכם להמחאת זכות, בין הממחה לנמחה, הינה, שהזכות הנמחיתעוברת מן הממחה אל הנמחה ונוצרת יריבות ישירה בין הנמחה לבין החייב. יריבות זופועלת לשני הכיוונים: היא מעמידה לנמחה כל טענת זכות שהיתה לממחה כנגד החייב,ואילו לחייב נשמרות, גם ביחסיו עם הנמחה, כל הטענות שיכול היה לעורר כנגדתביעתו של הממחה. בגדר יחסיה החוזיים עם הבנק עמדה למפעלי מרדיקס זכות קיזוז.על הפעלתה של זכות זו חלה הוראת סעיף 53(א) לחוק החוזים. בהתקיים תנאיו של סעיף53 היה בידי מפעלי מרדיקס להפעיל את זכות הקיזוז, הן כטענת הגנה בפני תביעתהבנק, והן כאמצעי לסילוק חובותיה לבנק. משהמחתה מפעלי מרדיקס את זכויותיה כלפיהבנק למרדיקס מכונות, הומחתה למרדיקס מכונות גם זכות הקיזוז.
ז. מדובר בטענה לחיובים כספיים הדדיים שמקורם איננו בעיסקה אחת וקיזוזה שלזכות כזו, בהנחה שהיא קיימת, מותנית בהיותה על סכום קצוב. ביהמ"ש המחוזי סברשכדי שיורשה נתבע להתגונן בטענת קיזוז בתביעה לסדר דין מקוצר, צריך ביהמ"שלהיווכח שביחס לעצם קיומה של זכות הקיזוז אין בין הצדדים מחלוקת,' או שבידיהנתבע מצויים פס"ד, או ראייה נחרצת אחרת, להוכחת זכותו. אולם, לא זה הדין. הכללהוא שאם מראה הנתבע במידה הנדרשת ממנו בשלב הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן, שישבפיו טענת קיזוז, יש להרשות לו להתגונן בטענה זו. המועד להוכחת טענת הקיזוז הואבמשפט שייערך. אכן, יש לפרט את הסכום הנתבע במסגרת טענת הקיזוז ולהציג במדוייקאת מערכת הנתונים ותנאים אלה נתמלאו כאן.

ח. לפני דחיית הבקשה לרשות להתגונן דחה ביהמ"ש המחוזי את בקשת המערעריםלגילוי מסמכים וגם על כך נתקבל הערעור. בקשת המערערים כוונה בעיקר לגילוי מסמכיהבנק הנוגעים לחשבונותיה של מפעלי מרדיקס, והשופטת המחוזית דחתה את הבקשה עודלפני שנזקקה לבקשת המערערים למתן רשות להתגונן. בנסיבות העובדתיות המיוחדות שלהפרשה מוצדק להורות גם על גילוי מסמכים. כאן אין מתעורר חשש לגילוי מסמכיו שלצד שאיננו בעל דין, שכן גם מפעלי מרדיקס נתונה לשליטתם הבלעדית ולניהולם שלהמערערים 2 ו-3.
ט. באשר לשאלת ההוצאות - הערעור נתברר על דרך הגשת סיכומי טענות בכתב, כאשרהנשיא קבע, בין היתר, כי "היקף הסיכומים של כל בעל דין לא יעלה על 5 עמודים לכלשלב טיעון". ב"כ המערערים הגיש כתב סיכומים בן 7 עמודים וב"כ המשיב הגיש כתבסיכומים המשתרע על 21 עמודים. בנסיבות אלו נשללו מב"כ המערערים הוצאות ומאידךחוייב ב"כ המשיב בתשלום הוצאות למדינה בסך 5,000 ש"ח.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ר. ברקמןלמערערים, עו"ד י. גבור למשיב. 14.1.92).

ע.א. 439/89 - צבי ומרים סטריקובסקי נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'

בקשה לביטול משכנתא על דירה בטענה של קנוניה. גובה ההוצאות שנפסקו(מחוזי ת"א - ה.פ. 971/88 - הערעור נדחה).

א. המערערים מישכנו לטובת בנק לאומי את ביתם, במסגרת ערבויות לבנק בגיןהלוואה שניתנה לחברה השייכת למערערים ולאחרים. המערערים ביקשו פס"ד הצהרתי בדברבטלות המשכנתא, בטענה כי היא נרשמה כתוצאה מקנוניה שבין הבנק לבין שותפם שלהמערערים אחד בשם שני, שביקש להיכנס כשותף לחברה הנדונה. ביהמ"ש המחוזי דחה אתטענת הקנוניה ודחה את הבקשה למתן פס"ד הצהרתי בדבר בטלות המשכנתא. במהלך הדיוןביקשו המערערים להעביר את התובענה לפסים של תובענה רגילה וביהמ"ש המחוזי דחה אףבקשה זו. הערעור נדחה.
ב. באשר לטענת הקנוניה - ביהמ"ש המחוזי יכול היה להגיע למסקנתו כי לא היתה כלקנוניה בין הבנק לבין השותף שני, ובממצאיו העובדתיים אין מקום להתערב. אשרלמישור הדיוני הכרוך בטענת המערערים שהיה על ביהמ"ש להעביר את התובענה למסלולשל תביעה רגילה - המערערים הם שבחרו לנהל את התביעה על דרך של המרצת פתיחה והםשהכתיבו ע"י בחירה זו את המסגרת המצומצמת של הדיון עליה הם מלינים עתה. אמנם,ביהמ"ש רשאי להורות על העברת דיון בהמרצת פתיחה למסלול של תביעה רגילה, אךסמכות זו נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בהמרצת הפתיחה ובהחלטה מסוג זה לאימהר ביהמ"ש שלערעור להתערב. התערבות בהחלטה כזו תימצא מוצדקת רק כאשר היא לוקהבטעות בולטת. בענייננו, הנסיבות הצדיקו את החלטת ביהמ"ש המחוזי. זאת ועוד, קבלתהטענה, בשלב הערעור, כי מן הדין היה להעביר את הדיון לפסים של תביעה רגילה,תגרום להחזרת התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שידון בו במסגרת תובענה רגילה, והחלטהכזו תינתן רק במקרים חריגים, בהם עולה, כי נגרם לאחד הצדדים עוול עקב היקפוהמצומצם של הדיון שהתקיים וכי קיים סיכוי ממשי שהדיון החדש יוביל לגילוי ממצאיםחדשים, העשויים לשנות את גורל התביעה.
ג. המערערים העלו גם טענה בנושא ההוצאות ולטענתם הסכום שנפסק בשיעור של30,000 ש"ח חורג מן הסביר, ולא היה זה צודק לפסוק סכום כה גבוה בהתחשב בעובדהשהמערערים נקטו בהליך ל"הצלת ביתם". גם טענה זו דינה להידחות. התערבות בפסיקתהוצאות, אף היא נעשית רק במקרים יוצאי דופן ע"י ערכאת הערעור. אמנם נכון הדברשבית המגורים הינו בדרך כלל נכס יקר במיוחד של אדם, מעבר לערך הכלכלי שבו, אךעובדה זו אינה מצדיקה ניהול תביעה נטולת בסיס של ממש, או נסיון להעלים ראיות

מהותיות מביהמ"ש כפי שעשו המערערים. העולה מכך שפסיקת ההוצאות אינה בלתי ראוייהבמידה שתצדיק התערבות.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא החלטה - השופט בך עו"ד א. וולף למערערים.עוה"ד י. בן שאול וש. פרגו-ברנע לבנק, עוה"ד י. אברהם ומ. בירנפלד למשיביםהאחרים. 8.1.92).

ע.פ. 4434/91 - מדינת ישראל נגד יעקב לוי

*קולת העונש (חבלה חמורה)(ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים המשנה לנשיא אלון והשופטד. לוין נגד דעתו החולקת של השופט מלץ).

א. באחד הימים, במאי 1990, התפתח בת"א דין הדברים בין המשיב לבין המתלונןובמהלך הויכוח שלף המשיב סכין, דקר מספר דקירות את המתלונן וגרם לו חבלה חמורה.על פי התסקירים שהוגשו לביהמ"ש המחוזי נשא המשיב אשה באוקטובר 1990 והוא אבלילד כבן חודשיים ואשתו בהריון. הוא ואשתו מתגוררים אצל אבי אשתו, המשיב עובדבאופן סדיר ובעקבות הנישואין חל שינוי משמעותי בחייו. ביהמ"ש המחוזי ציין כיהעבירה הנוכחית של המשיב בוצעה על רקע קשרים קודמים עם המתלונן, אשר לטענתהמשיב התנכל לו ושרף את רכבו. ביהמ"ש המחוזי עמד על החומרה הרבה שבמעשי המשיב.אך בהתחשב בנסיבות המיוחדות של שיקום המשיב, וקיומו ושל סיכוי כי לא יחזור לבצעעבירות, החליט ביהמ"ש להטיל עליו עונש של ששה חודשים מאסר בפועל שירצה בעבודותשירות ושוה מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נדחה ברוב דעות המשנה לנשיאאלון והשופט ד. לוין נגד דעתו החולקת של השופט מלץ.
ב. המשנה לנשיא אלון (דעת הרוב): צודקת התובעת כי מעשים כגון אלה צריך ויבואועל ענשם ע"י השתת מאסר בפועל, ואין נפקא מינה אם המעשים נעשו נגד אדם סתם אונגד עבריין תוך כדי מחלוקת שבין עבריינים. יחד עם זאת, אחד מעקרונות הענישה הואשלעניין כל עבריין יש להביא בחשבון את הנסיבות האינדבידואליות שלו ושל המעשיםשבהם הורשע. אכן. במעשים כגון אלה שבפנינו, מידת השפעתו של הגורם האינדבידואליתלוייה בקיומן של נסיבות מיוחדות ביותר, אבל אין לשלול את עצם קיומו של גורםזה. בענייננו מצויות נסיבות מיוחדות כגון אלה. אביו של המשיב הוא אלכוהוליסטונרקומן, אמו חולת נפש ולמשיב עצמו כמעט ואין עבר פלילי ומעולם לא ריצה מאסרבפועל. מזה כשנה ומחצה נמצא המשיב בתהליך של שיקום, כאשר תהליך זה זוכה לתמיכהמשמעותית. הוא נשא אשה, נולד לו בן ואשתו נמצאת בהריון. דבר גדול עשה אביה שלאשתו שהביא את הזוג הצעיר לגור בביתו, שנמצא במקום שאינו עיר מגוריו הקודם שלהמשיב. אם ייאסר המשיב קיים חשש גדול שלא יעמוד בפני נסיונות הפיתוי החמוריםבבית הכלא ובכך יהא כדי להרוס לא רק את עתידו הוא, אלא גם את עתיד משפחתוהצעירה שהוקמה זה עתה. בכל הנסיבות, אם כי תוך התלבטות מרובה, הוחלט כי איןלהתערב בגזר הדין.
ג. השופט ד. לוין: העבירה חמורה היא ויש צורך לעקור את תופעת תרבות הסכיןמגוף חיינו. אולם בנסיבות המיוחדות של מקרה זה דין ייעשה אם ביהמ"ש העליון לאיתערב בעונש. קיימת תחושה עמוקה כי במקרה דנן יש תקווה אמיתית להציל את המשיבמהדרדרות מחודשת ובכך תצא החברה נשכרת.
ד. השופט מלץ (דעת מיעוט): יש לעקור מן השורש את תרבות הסכין והתנהגותו שלהמערער מהווה גילוי מובהק של תרבות הסכין. המשיב דקר את המתלונן במסגרת סכסוךבין עבריינים, מספר דקירות בחלקי גוף שונים, וגרם לו חבלות חמורות באיבריוהפנימיים - בכבד, במעי בכליה וכו'. אכן יש לזכותו של המשיב שורה נכבדה שלנסיבות מקילות כאמור לעיל, ויש סיכוי שלא יחזור לסורו, ואולם אילמלא אותן

נסיבות מקילות היה צריך לגזור תקופת מאסר בפועל ניכרת, אך בגלל הנסיבות ניתןלהקל עם המשיב במידה רבה. לפיכך, יש לקבל את הערעור ולהעמיד את המאסר בפועל עלתשעה חודשים ואת המאסר על תנאי על תשעה חודשים.

(בפני השופטיט: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. עו"ד גב' תמר בורנשטייןלמערערת, עו"ד זאב גורדון למשיב. 7.1.92).

ע.א. 264/89 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד נייר גרף... בע"מ (בפירוק) ואח'

*תקפותו כלפי המפרק של מישכון משטחי נייר שאוחסנו במחסני ערובה, כאשר תעודות הפקדון נמסרו לנושה והמישכון לא נרשם אצל רשם החברות(מחוזי ת"א - ת.א. 4393/85 - הערעור נתקבל).

א. נערכו שני הסכמי משכון בין המערער (להלן: הבנק) לבין המשיבה (להלן: החברה)שבגידרם מישכנה החברה לבנק מישטחי נייר שאוחסנו בשני מחסני ערובה, ומחסני הערובההמציאו לבנק תעודות פקדון למשטחי הנייר. החברה נכנסה לפירוק והמפרק טען כימכיוון ששטרי המשכון לא נרשמו אצל רשם החברות, הרי שהם בטלים כלפי המפרק וכלנושה, כאמור בסעיף 178(א)(3) לפקודת החברות (להלן: הפקודה) בהיותם "שעבוד נכסמטלטלין, כשאין הנכס מוחזק בידי הנושה". לעומת זאת טען הבנק שיש לראות את משטחיהנייר כמוחזקים על ידיו, ולפיכך לא היו שטרי המשכון טעונים רישום. השופט קיבלאת גישת המפרק ולא ראה להחליט בטענות אחרות שעוררו לפניו פרקליטי בעלי הדין,כגון מה דינן, לעניין תקפו של המשכון, של החלפות משטחי הנייר במשטחים אחרים.הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי נתן משקל רב להבדלי הניסוח שבין סעיף 178(א) לפקודה לביןסעיף 4(2) לחוק המשכון (להלן: החוק). לדעת ביהמ"ש המחוזי אעפ"י שהפקדת נשואהמשכון במחסני ערובה, שהם "שומר מטעם הנושה" תקיים משכון בר תוקף לפי חוקהמשכון, אין הדבר כן לגבי משכון שנוצר ע"י חברה, שלעניינו הסייג הפוטר מרישום"הפקדה בידי שומר מטעם הנושה" אינו קיים. באשר לכך צודק ב"כ הבנק שהעובדהשהפקודה והחוק נקטו נוסח שונה אין בה, כשלעצמה, להצביע על היותם של ההסדריםלגבי תקפו של המשכון בנוגע ליחיד ובנוגע לחברה שונים זה מזה. מדובר בדברי חקיקהשחוקקו בתקופות שונות, שלעניין תקפם לא תמיד הלשון היא שקובעת. לא זו אף זאת,בפרשנות החקיקה האזרחית יש לשאוף ככל האפשר להרמוניה חקיקתית.
ג. לכאורה הפקדת נשוא המשכון בידי שליחו של הנושה, שאינו החייב, כמוה כהפקדהבידי הנושה, הן לעניין הפקודה והן לעניין החוק שכן "שלוחו של אדם כמותו".ה"שומר" שבו דן סעיף 4(2) לחוק, יכול ויהא שלוח ויכול ולא יהיה שלוח. מסירתשטרי מטען לנושה לשם בטחון לחוב, כמוה כמסירת נשוא המשכון לנושה וכמשכללת אתהסכם המשכון לפי המג'לה. כך נפסק כבר לפני חוק המשכון. מקום שבו הופקד הנכסהממושכן ע"י הנושה במחסני ערובה תמורת תעודת פקדון, גם אין סכנה שהנושים יוטעו,שכן עצם הפקדתו במחסני ערובה מחייבת בדיקה לגבי הזכויות בו ולגבי מי שמחזיקבתעודת הפקדון. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את העניין לביהמ"ש המחוזישידון בשאר השאלות השנויות במחלוקת.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד יוחנן בירולמערער, עוה"ד דוד זמיר, ש. קרן גיל ומ. קליבץ למשיבים. 7.1.92).

בג"צ 5820/91 - האב סמואל פאנוס ואח' נגד אלוף פיקוד המרכז דני יתום ואח'

*הטלת עוצר על ערים בשטחים (העתירה נדחתה בעיקרה).

החל ביום 1.12.91 הוטל עוצר כללי על הערים רמאללה,אלבירה וכפרים אחרים, עוצר המתחדש לפי צווים הניתנים מזמן לזמן. לאחרונה הוארךהעוצר לתקופה שבין 28.1.92 ועד 27.2.92. בעתירה השיגו העותרים על הצווים.העתירה נדחתה, פרט לכך שבינתיים יוארך העוצר לשבועיים בלבד.

לאחר העיון בחומר החסוי עולה כי הצו שהוצא דרוש לשם קיום פעולה מבצעיתמוגדרת, שלעניינה אין עילה להתערב במאזן השיקולים שבין סבלה של האוכלוסיה לביןצרכי הצבא, כפי שהמשיבים שקלו אותו בכלל, וגם לעניין שעות העוצר, שבהן חלה הקלהלעומת העבר בפרט. כמו כן עולה מהחומר כי נעשו סידורים מתאימים להקלה בעוצר הןלעניין צרכי הדת של האוכלוסיה והן לעניין צרכים כלליים אחרים. אין צורך לומרשככל שמצב העוצר הולך ומתמשך מוטל על המשיבים נטל כבד יותר להראות שקיימיםעדיין צרכים צבאיים של ממש המצדיקים הארכתו. במקרה דנא הוכח הדבר. עם זאת, מאחרשעילת הצווים היא קיומה של פעולה מבצעית מוגדרת, מוטב שהצו שניתן יוגבל לפי שעהלשבועיים, על מנת שהשלטונות ישקלו מחדש לקראת תום תקפו אם יש מקום להאריכו.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, אור. עוה"ד תאופיק ג'בארין ואוסמה חלבילעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 28.1.92).

בש"א 5817/91 - ווקף המנוח סאלח נוסיבה נגד הקדש המנוחה ציפורה ואח'

*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי התנהל דיוןשהסתיים בפס"ד לחובת המבקש. המועד להגשת ערעור תם ביום 19.12.91. כעבור 4 ימים,ביום 23.12.91, הגיש המבקש בקשה להארכת מועד ונאמר בה כי המבקש ביקש מעו"ד נוסףלהצטרף לייצוגו בערעור, אך אותו עו"ד ביקש ללמוד את התיק ולעבור על כתב הערעורבטרם הגשתו. נאמר בבקשה כי מדובר בערעור רב היקף שכרוכות בו סוגיות משפטיותקשות ותרגום מסמכים. הבקשה נדחתה.
ראשית, הבקשה אינה נתמכת בתצהיר לגבי העובדות הנזכרות בה. שנית, וזה העיקר,עניין לנו בבעל דין שביקש להחליף עו"ד או לצרף עו"ד אחר לשם ייצוגו, וחילופיעורכי דין או הוספת עו"ד הם עניינים של בעל הדין עצמו ואינם מענייננו שלביהמ"ש, ומשום כך אין הדבר בבחינת טעם מיוחד להארכת המועד. עם תום המועד להגשתערעור רשאי הצד הזוכה לראות את עניינו שנדון בבימ"ש קמא כפסוק וסופי, אלא אםמסתבר שנבצר מן הצד שכנגד לפעול בזמן בשל נסיבות שאינן תלויות בו.

(בפני: הרשם צור. עו"ד זחאלקה למבקש, עוה"ד דור וליפשיץ למשיבים.31.12.91).

ע.פ. 1405+2091/91 - עבדאללה בן מחמוד פטימה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סרסרות לזנות, סחיטה וסמים) (הערעור נדחה).

המערער, שהוא בעל הרשעות קודמות רבות, הורשע בסרסרות למעשהזנות, שידול למעשה זנות, חבלה חמורה, סחיטה בכוח וסחיטה באיומים והחזקה ושימושבסמים, ונדון לחמש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. כן הופעלו שתיתקופות מאסר על תנאי כשהן חופפות ביניהן, כאשר התקופה הארוכה שביניהן, שלשנתיים, מצטברת לתקופת המאסר החדשה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העבירות, בעיקר עבירות הסרסרות והאלימות, הן חמורות, ואין הצדקה להתערבותערכאת הערעור במידת העונש. בעניין כגון זה אין נפקא מינה אם קרבן העבירה עסקהבזנות גם לפני שהמערער הפך לסרסורה, כי מערכת היחסים הנוצרת בין הסרסור לזונההוא שיוצר את הניצול ואת התלות אשר אותם ביקש המחוקק לשרש, ועל אחת כמה וכמהכאשר במקרה דנן התגלו מקרי התעללות והתעמרות פיזית קשים כלפי הפרוצה, שלא ידעהאיך למלט עצמה משליטתו האלימה של המערער.