תקציר סביר כרך ל"ט חוברת 16

רע"פ 47/92 - ג'מאל אחמד אבו טיר נגד יו"ר הוועדה המקומית ירושלים

*ביצוע צו הריסה מינהלי(הבקשה נדחתה).

א. סעיף 238א' לחוק התכנון קובע כי אם הוקם בניין חורג כהגדרתו של מונח זה לפי סעיף 1 לחוק או הוחל בהקמתו של בניין כאמור, רשאי יו"ר הוועדה המקומית לצוות בכתב שהמבנה יהרס, ובלבד שהוגש לו תצהיר חתום בידי מהנדס הוועדה המקומית כי לפי מיטב ידיעתו האישית הוקם המבנה ללא היתר, והבנייה לא נסתיימה או שנסתיימה לא יותר מ-30 ימים לפני יום הגשת התצהיר, וביום הגשת התצהיר אין המבנהמאוכלס וכו'. מי שרואה עצמו נפגע ע"י צו מינהלי רשאי לבקש מביהמ"ש את ביטולו והעילות לצורך ביטול הצו מנויות בסעיף 238א'(ח) אשר לפיו "לא יבטל ולא יתלה ביהמ"ש צו הריסה מינהלי אלא אם הוכח לו שהבנייה... בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת". עילות אלה מתייחסות לטעמים הקשורים לסיבות אשר על יסודן ניתן צו ההריסה.
ב. ככל שהדבר נוגע לטעמים המצדיקים את מתן הצו יש בעילות שבסעיף 238א'(ח) מניין ממצה ובלעדי של טעמים אלו ואין אפשרות לבטל את צו ההריסה המינהלי בשל טעםאחר שאינו אחד משניים אלו. אולם, אין ללמוד מכך שלא ניתן לפנות לביהמ"ש אם נפל פגם משפטי בעצם עריכת הצו, כגון אם חסר תצהיר של מהנדס הוועדה המקומית, אם התצהיר איננו מכיל את היסודות הנדרשים, או אם המהנדס לא הוסמך כחוק וכדומה. טעמים אלו שעניינם היעדר היסודות החוקיים שיש בהם כדי להקנות תוקף למסמך המשפטי, ניתן לפנות בגינם לביהמ"ש, אף כי לא אוזכרו בסעיף 238א'(ח).
ג. סעיף 238א'(ט) לחוק קובע כי לא יבוצע צו הריסה מינהלי אם חלפו 30 ימים מיום הגשת התצהיר או מיום מתן ההחלטה של ביהמ"ש הדוחה את ההחלטה לביטול הצו. טענת המבקשים היא כי צו הריסה מינהלי הוא אקט חד פעמי ואם ניתן הצו וחלפו 30 ימים כנ"ל אין עוד אפשרות להוציא לגבי אותה בנייה או אותו בניין צו מינהלי אחר.שופט השלום שדן בעניין דחה טענה זו וקבע כי אין בחוק מאומה המונע מן הגורמים שהוסמכו לכך להוציא צו הריסה מינהלי חדש, גם אם הוא מתייחס לאותה בנייה אשר בקשר אליה ניתן הצו הראשון. אכן אין להוציא צו חדש אלא אחרי שמבצעים את כל ההליכים מראשיתם, היינו תצהיר מהנדס וכדומה, אולם אם ההליכים הללו בוצעו מחדש אין סיבה לפסילת התוקף של צו שני או שלישי רק בשל כך שהיה צו אחר שקדם לו ולא בוצע. לפיכך אין יסוד להתיר ערעור נוסף.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. בלום למבקש, עו"ד ש. לרנר-הורוביץ למשיב. 5.2.92).

בג"צ 1437+1985/90+764/88 - דשנים וחומרים כימיים בע"מ נגד עירית קרית אתא

*ואח' - השגות על סבירותה של ארנונה ועל שאלות עובדתיות הנוגעות לגודל השטח וכד'(העתירה נתקבלה בחלקה, ברוב דעות השופטים ד. לוין ומלץ, בפס"ד מפי השופט לוין, נגד דעתו החולקת של השופט אור שיש לדחות את העתירה כולה).
א. השופט ד. לוין (דעת הרוב): שלש העתירות עניינן בטענות והשגות שונות שמעלה העותרת נגד שומת הארנונה שנקבעה לה ע"י המשיבה. בדרכי ההשגה האפשריות על שומת ארנונה עוסק חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית). סעיף 3 לחוק קובע כי על החיוב בתשלום הארנונה ניתן להשיג בפני מנהל הארנונה ולאחר מכן לערורלפני וועדת ערר ולבסוף לערער לביהמ"ש המחוזי שידון בערעור בשופט אחד "ואין אחר פסק דינו ולא כלום". סמכותו של מנהל הארנונה, לפי סעיף 3, מצומצמת ומוגבלת לנושאים עובדתיים טכניים ברורים בלבד. שאלות עקרוניות יותר, כמו הקריטריונים שנקבעו לאופן הטלת הארנונה, סבירות גובה הארנונה וכדומה, אין הוא רשאי להידרש
להן. מכאן שבסוגיות אלה יכול בעל דין לעתור לבג"צ לדון בעניין ולהעניק סעד. רובטענות העותרת הן בגדר "שאלות של סבירות" וכיוון שכך יכול בג"צ להזקק להן.
ב. עם זאת, יש בעתירות שורה של שאלות שאינן שאלות של סבירות ושעליהן למעשה ניתן לערור לפי סעיף 3 הנ"ל, ואולם "לכל בימ"ש סמכות נגררת לפסוק בכל שאלה המתעוררת אגב דונו בעניין המצוי בגדר סמכותו" וכיוון שרוב הטענות הן בגדר של שאלות סבירות יש לכן מקום לדון גם בשאר השאלות שהן שאלות המתלוות להן. הסכסוך דנא ארוך ומתמשך וטוב יעשה בג"צ אם יפסוק, כעניין שבגררא, גם בשאלות הטכניות עלאף שקבועה להן דרך הערעור לפי חוק הערר.
ג. טענות הסבירות הכלליות, שנדחו פה אחד, כוללות טענות כי שיעור הארנונה צריך להיקבע בהתחשב ברווחי הנישום, לפי השירותים שמעניקה העיריה לנישום או באופן יחסי לפי כל עובד העובד אצלה, כאשר לטענת העותרת נטל הארנונה המוטל באופן יחסי על כל עובד אצלה גבוה לאין ערוך מנטל המס המוטל על המשפחה הממוצעת בעיר, בעוד שדווקא האחרונה היא זו שצורכת מגוון רחב ורב יותר של שירותים. כן ערכה העותרת השוואה בין נטל הארנונה המוטל בקרית אתא ובין נטל הארנונה המוטל ברשויות מקומיות אחרות כדי להוכיח חוסר סבירות בגובה הארנונה המוטלת כאן. כל הטענות הנ"ל נדחו, כאמור, ע"י בג"צ לאחר שניתח את הנושאים השונים שהועלו. מאידך נתקבלהברוב דעות העתירה בנושאים טכניים שלגביהם ניתן היה לערור בפני ועדת הערר.
ד. השופט אור (דעת מיעוט): לעותרת שורה ארוכה של טענות הנוגעות לעניינים שניתן לערור עליהם לפי חוק הערר. מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה וערעור על החבות במס יש לילך בדרך אותה קבע, ואין להיעתר להליכים הבאים לעקוף הליכים אלה.לשם הכרעה בשאלת סבירותן של ההוראות המטילות את הארנונה הכללית וביתר השאלות אותן עוררה העותרת ושאינן נכללות בין העניינים הנזכרים בסעיף 3 לחוק הערר, אין צורך להכריע בשאלת גודלם של שטחים וסיווגם, או בשאלה אם שטח מסויים תפוס או נעשה בו שימוש. הכרעה כזו אינה דרושה במובן סעיף 76 לחוק בתי המשפט לבירור העניינים שבסמכות בג"צ ועניינים אחרונים אלה יכולים להישאר להחלטת הפורומים שהוסמכו לכך בחוק הערר.

(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, אור. עו"ד פוטשבוצקי לעותרת, עו"ד נחמן ברטוב למשיבה. 17.2.92).

ע.א. 476/89 - יצחק ושמואל גוטהילף נגד חיים נויימן

פירוש הסכם התחייבות לתת מתנה והתנאי המאפשר לחזור מהמתנה(מחוזי ת"א - ת.א. 655/88 - הערעור נדחה).

א. המנוח שלמה גוטהילף ואשתו היו בעלים של חלקת מקרקעין. הבעלות בה הועברה בשלבים לידי המערערים והמשיבה שהם שני אחים ואחות. ביום 1.2.83 כרת האב בשם שלשת ילדיו, שהיו אז רשומים כבעלים של החלקה, חוזה עם קבלן, שעניינו עיסקת קומבינציה, על פיה ייבנה על החלקה בניין שבו יוקצו לבעלי החלקה שש דירות. ביום 25.5.83 נחתם הסכם בין האב לילדיו (המערערים והמשיבה) בו נאמר "הואיל: ושלמה (האב) רכש בשנת 1958 בכספו הוא את... (להלן: הנכס)... והואיל... העבירו שלמה ושלומית גוטהילף ז"ל את מלוא זכויותיהם בנכס... ללא תמורה לילדים בחלקים שווים... הילדים מצהירים... שהזכויות של הנכס שייכים למעשה לשלמה בלבד... תמורתמכירת הנכס לקבלן, יקבל שלמה... שש דירות... שלמה מסכים כי שלש מתוך הדירות תשארנה בבעלות הילדים... שלמה רשאי וזכאי לעשות בשלש הדירות הנותרות... ככל העולה על רוחו... הילדים מתחייבים, מיד עם קבלת דרישה להעביר את מלוא הזכויות בדירות שלמה לשמו... של שלמה ו/או לפקודתו". האב התגורר בדירת הגג ואת שתי הדירות האחרות שקיבל מכר.

ב. בשנת 1987 נפטר האב ובצוואתו ציווה את דירת הגג למשיבה. כשנודע הדבר למערערים, הודיעו למשיבה כי הם חוזרים בהם מהענקת זכויותיהם לאב. לטענת המערערים מהווה ההסכם התחייבות מצידם ומצד המשיבה להעביר במתנה לאביהם זכויות במקרקעין והואיל וזכויות אלו לא נרשמו, מדובר לא במתנת מקרקעין מוגמרת, כי אם בהתחייבות הניתנת לביטול על פי הוראות חוק המתנה והם מבטלים אותה. טענות המשיבהחילופיות והן: גם אם מדובר בהתחייבות לתת מתנה אין המערערים יכולים לחזור בהם ממתנתם, הן משום שהמתנה היתה של זכות אובליגטורית שנטילתה הסתיימה עם כריתת ההסכם עצמו, והן בשל השינוי ששינה האב את מצבו בהסתמך על ההתחייבות; מדובר בהסכם נאמנות שלפיו המערערים והמשיבה החזיקו בנכס בנאמנות עבור אביהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערים, בציינו כי בין אם ההסכם מיום 25.5.83 הוא הסכם נאמנות ובין אם הוא הסכם מתנה, הרי שרירה וקיימת זכות המנוח לדירת הגג לרבות זכותו להנחילה בצוואה. עוד קבע ביהמ"ש כי אין מדובר במתנת מקרקעין אלא בהעברת זכות אובליגטורית במקרקעין, ועל כן יש לראות בהעברה לפי ההסכם, העברה שבוצעה באופן שלם ומוגמר שאין עוד יכולת למערערים לחזור בהם הימנה. הערעור נדחה.
ג. גם אם יש לפרש את ההסכם כהתחייבות לתת לאב את דירת הגג במתנה, אין בכך, בנסיבות המקרה, להועיל למערערים. אמנם, על פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה רשאי המתחייב לתת מתנה לחזור בו ממנה, זאת רק "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות". הסייג מדבר על "שינוי מצב" ע"י המקבל ולא על "שינוי מצב לרעה". אכן לא בכל מקרה של שינוי מצב כלשהו ובכל הנסיבות לא יוכל נותן המתנה לחזור בו ממנה, אלא צריך ששינוי המצב יהיה משמעותי, ולא שינוי של מה בכך. אך בענייננו, שינה האב את מצבו בצורה משמעותית וברורה בנסיבות שיש בהן כדי לשלול את זכות המערערים לחזור בהם מהתחייבותם. ראשית, על יסוד ההסכם שהבטיח לו את שלשהדירות, הסכים האב להריסת בית המגורים שעמד על החלקה. שנית, הוא השקיע כספים רבים בדירת הגג לשם התאמתה לצרכיו, וגם נשא בתשלום מס השבח ביחס לדירה זו. מסקנה זו מייתרת את הצורך לדון בשאלה אם בנסיבות המקרה היה יסוד לראות בהסכם מתנה של זכויות אובליגטוריות ביחס לדירות האמורות להבנות, והיא מייתרת גם את הצורך לדון בטענה החילופית של המשיבה שהמערערים והמשיבה החזיקו בנכס בנאמנות עבור האב, שאז בוודאי זכאי היה האב לצוות את הדירה למשיבה.

(בפני השופטים: ברק, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עו"ד איתן צחור למערערים, עו"ד בנימין ברנר למשיבה. 4.2.92).

רע"א 3773/91 - ק.ד. תכשיטי דורינה אילת בע"מ נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ

*פירוש הסכם עם בנק להעמדת הלוואה לפרעון מיידי כאשר אחד התשלומים לא שולם במועדו(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. הבנק הגיש תובענה נגד המבקשת (להלן: החברה) להחזרת יתרת שתי הלוואות שהחברה קיבלה מן הבנק. לפי ההסכמים שנערכו בין הבנק ובין החברה, במקרה של פיגורבתשלומם השוטף של שיעורי ההלוואות, רשאי הבנק להעמיד לפרעון מיידי את כל היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואות. בגידרה של התובענה ניתן לבנק צו לעיקול זמני, וכשביקש הבנק להרחיב את תחולת העיקול נתקל בטענת החברה שלכאורה אין הבנק רשאי לתבוע ממנה את מלוא היתרה כאמור, ועל כן דין הבקשה להרחבת צו העיקול להידחות. טענת החברה נדחתה ע"י הרשם וערעורה לביהמ"ש המחוזי נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הטכניקה בה נקט הבנק עם מתן ההלוואות היתה פתיחת שני חשבונות: האחד חשבון חוזר דביטורי רגיל (להלן: החשבון הכללי) והאחר - חשבון הלוואה. הפרעון של כל אחד משיעורי ההלוואות בוצע ע"י פעולה של חיוב בחשבון הכללי ופעולה מקבילה של
זיכוי בחשבון ההלוואות. החברה לא פרעה מספר שיעורים שהגיעו ממנה והתוצאה היתה שיתרת החובה שבחשבון הכללי הלכה ותפחה ואילו היתרה העומדת לפרעון בחשבון ההלוואות עמד כל העת על אפס. טענת החברה היתה שנוכח הרישומים בחשבון ההלוואות, אף על פי שהיא לא פרעה בפועל את השיעורים, לא היה פיגור בתשלומי ההלוואות וממילא לא היה הבנק רשאי להעמיד את יתרת ההלוואות לפרעון מיידי. שתי הערכאות דלמטה לא קיבלו את עמדת החברה, אם משום שסברו שמדובר בטענה שהיא בעליל טענה טכנית, ואם משום שקבעו שעצם הגשת התובענה כמוה כביטול רישומי הזכות בחשבון ההלוואה, דבר שיש לראותו כמצדיק העמדת יתרת ההלוואות לפרעון מיידי.
ג. חיובים בחשבון של חייב, העומד בין כך ובין כך ביתרת חובה, לא יתפרשו כפרעון, אלא אם הוכח שהלקוח והבנקאי הסכימו ביניהם אחרת. בענייננו, בתנאי ההסכמים נאמר "הזיכוי יחשב כזיכוי סופי של חשבון ההלוואה, רק לאחר קבלת אותו סכום בפועל, במזומן לזכות אותו חשבון שחוייב ואשר נגדו זוכה חשבון ההלוואה". אילו עמדה פיסקה זו לדיון לבדה, כי אז היה מקום לומר שבהיעדר פרעון ממשי של שיעורי ההלוואות במזומן, כמו במקרה דנן, יש לראות את ההלוואות כך ששיעוריהן לא נפרעו. ברם בהמשך תנאי ההסכמים נאמר "לא זוכה חשבון ההלוואה באופן סופי ומוחלט כאמור לעיל יהיה הבנק רשאי לבטל את הזיכוי האמור ולחייב את חשבון ההלוואה בסכוםזה...". לפיכך, יש לכאורה ממש בטענת החברה שכל עוד לא בוטל הרישום, כאמור, אין הבנק רשאי להעמיד את יתרת ההלוואות לפרעון מידי.
ד. לכאורה אין לומר שעצם הגשת התובענה מבטלת את הרישומים שבחשבון ההלוואות, ואין גם לומר, כפי שאמרו הערכאות דלמטה, כי היותה של טענה מסויימת טכנית קובעת בהכרח שאין הדין עם מי שטוען אותה. השאלה היחידה שנותרה היא אם ההליך כולו איננו אלא הליך סרק, מאחר ולכאורה אין כל מניעה שהבנק יבטל גם היום את הרישומיםכאמור, יעמיד את יתרת ההלוואה לפרעון מיידי ויתבע את הפרעון מהחברה בין בתובענהנפרדת ובין על דרך של תיקון כתב תביעה. לעניין זה הודיע פרקליט החברה שבכל התדיינות נוספת הוא מתכוון לטעון נגד זכותו של הבנק להעמיד את יתרת ההלוואות לפרעון מיידי. לקבל את הערעור ולבטל את הצו ככל שהוא נוגע להרחבת העיקולים, בכפיפות לכך שתוקפו יתם לאחר 30 ימים מהחלטה זו.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עוה"ד א. טיטונוביץ וא. מקובסקי למבקשת, עו"ד אריאל יאגו למשיב. 2.2.92).

ע.א. 802/89 - גבריאל אינדורקסיס נגד אריה לייבל אינדורקסיס

*אכיפת פסק חוץ לתשלום מזונות(מחוזי י-ם - ה.פ. 445/89 - הערעור נתקבל).

א. המשיב הוא אביו של המערער. בבימ"ש במערב גרמניה, שם התגורר המערער עם אמו הגרושה, חוייב המשיב לשלם מזונות למערער. המערער הגיש בקשה לאכיפת פסה"ד לפי חוק אכיפת פסקי חוץ. סעיף 6 לחוק קובע כי פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לביהמ"ש אחד מאלה "...האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת ביהמ"ש, סבירה". המשיב טען כי אשתו הנוכחית אמנם אישרה בתאריך 24.11.85 את קבלת מסמכי התביעה, אך משום מה לא מסרה לו את המסמכים וכעבור 4 ימים נפגע בתאונת עבודה וקיבל זעזוע מוח. עקב כך סבל מאבדן זכרון ומכאבי ראש עזים, חוסר כושר ריכוז ותפקוד, ולבסוף פוטר באפריל 1986 מעבודתו. רקבנובמבר 1986 נודע לו כי ניתן נגדו פסה"ד הנוכחי, לדבריו, בתאריך 5.5.86, ולפייעוץ מגרמניה שקיבל חלף המועד לבקשת ביטול פסה"ד ופסה"ד הוא סופי. הוא טען כי אילו ניתנה לו הזדמנות נאותה היה מוכיח לביהמ"ש בגרמניה כי משכורתו מצומצמת ואילו לאם הילד ישנה הכנסה מספקת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בנסיבות רגילות היה

צריך לאשר את פסה"ד, שהרי המשיב הוזמן כדין ע"י ביהמ"ש הגרמני וניתנה לו שהות מספקת להשיב על התביעה ולמנות לעצמו עו"ד שישמיע את טענותיו בגרמניה. אולם במקרה דנא התקיימו נסיבות מיוחדות במינן, כאמור, שגרמו לכך שהמשיב לא התגונן כראוי. ביהמ"ש הוסיף ואמר כי "במסיבות הקשות שנוצרו ניתן לדעתי לומר, אולי בדוחק אך בכל זאת ניתן לאמר, כי התקיים התנאי שבסעיף 6... וכי האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו... לא היתה... סבירה". לכן החליט שלא להכריז על פסה"ד כאכיף. הערעור נתקבל.
ב. אין ספק כי ההמצאה לאשתו הנוכחית של המשיב בתאריך 24.11.85 היתה המצאה חוקית. המערער הגיש, בהסכמת ביהמ"ש העליון, ראיות נוספות, שלפיהן, פסה"ד שאת אכיפתו ביקש, לא ניתן בתאריך 5.5.86, כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי, אלא ביום 27.11.86. אכן, ביום 5.5.86 היה דיון בביהמ"ש הגרמני, אך לא ניתן אז פס"ד ולמשיב נקבעה תקופה נוספת של 4 שבועות להגשת הופעה ועוד 60 ימים להגיש טענותיו. הודעה על כך הומצאה למשיב והובאה לידיעתו ביום 16.10.86 ומכאן שנפתחה למשיב הזדמנות נוספת להופיע ולהתגונן כראוי לאחר שנמוגו בעיקרן התוצאות הקשות של התאונה שמתוך התחשבות בהן ובעקבותיהן פסק השופט כאשר פסק.
ג. מה שחשוב הוא שביהמ"ש בגרמניה נתן לנתבע את האפשרות הסבירה להתייצב בפניו ולהשתתף בצורה נאותה בדיון המשפטי. השאלה איננה אם הנתבע מסיבות סובייקטיביות שלו התקשה להתפנות למשפט ולטפל בהכנת הופעתו, אלא - האם אובייקטיבית, ביהמ"ש שדן בעניינו של הנתבע, מבחינתו, נתן לנתבע הזדמנות סבירה להתייצב לדיון וליטול בו חלק. לפיכך, החלטת השופט שאין להכריז על פסה"ד כאכיף אינה יכולה לעמוד. ניכר מפסה"ד שמצבו האומלל של המשיב היטה את כף הרחמים והחסד לטובת המשיב. אך התחשבות השופט במצבו המיוחד של המשיב כורכת עמה הלכה משפטית שגוייה שעלולה להכשיל בעלי דין בפרשנות מוטעית של החוק בהסתמכם על הלכה זו שיסודותיה בגישה שלפנים משורת הדין. לפיכך, ניתן היה לקבל את הערעור מטעם זה בלבד.
ד. אולם קיים בענייננו טעם נוסף המצדיק קבלת הערעור והוא התפתחות הדברים המאוחרת יותר כפי שהיא עולה מהראיות הנוספות שהמערער הגיש, אשר לפיהן כאמור ההכרעה לגופו של עניין היתה רק בנובמבר 1986 לאחר שניתנה למשיב הזדמנות נוספת נאותה וסבירה להתגונן. ראיות חדשות אלה משנות לחלוטין את התשתית העובדתית להחלטת ביהמ"ש המחוזי. לפיכך הוחלט לאכוף את פסה"ד הגרמני.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד פרלס למערער, עו"ד יהב למשיב. 2.9.90). (פס"ד זה הגיע לידינו רק לאחרונה ולפיכךהתעכב פרסומו).

בש"פ 618/92 - מדינת ישראל נגד אריק בן חמו

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (עבירות מרמה, הדחה בעדות וכד')(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה).

א. המשיב הואשם ביום 9.8.90 במספר רב מאד של עבירות שונות ומגוונות, בהן עבירות מרמה וזיוף בנסיבות מחמירות, עדות שקר, שיבוש הליכי משפט, הדחה בעדות, בידוי ראיות, ואיומים. אותו יום נעצר עד גמר ההליכים. ביהמ"ש סבר כי בשל ריבוי העבירות וטיבן קיימת עילה למעצרו וקיימת סכנה מוחשית לשלום הציבור אם ישוחרר ואין בנמצא דרך חילופית להשגת מטרת המעצר. עררו של המשיב לביהמ"ש העליון נדחה. לאחר מכן ביקש המשיב לעיין מחדש בהחלטת המעצר וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ושוב ערר המשיב לביהמ"ש העליון כאשר שופט אחר של ביהמ"ש קבע אף הוא שאין עילה והצדקה לשינוי החלטת המעצר. משחלפה שנה ביקשה המדינה, פעמיים, הארכת המעצר ל-3 חודשים
והבקשות נענו בחיוב. עתה מבקשת המדינה להאריך את המעצר פעם שלישית ב-3 חודשים והבקשה נתקבלה.
ב. כחוט השני בכל ההחלטות לעניין מעצרו של המשיב, עובר החשש הגלוי לעין שנוכח המעשים שביצע לכאורה, קיים חשש ממשי שאם ישוחרר המשיב יימלט מאימת הדין, ויסכן את שלום הציבור. המשפט הגיע לשלבי הסיום וניכר בשופט שעשה כל מאמץ אפשרי לסיים את המשפט וזאת חרף מורת הרוח שהביע בהחלטותיו מדרך ההגנה של המשיב ומגמותיה. ככל שנאשם מוחזק במעצר שבטרם הכרעת הדין וככל שמעצרו מתמשך והולך מעבר לשנה, יש להקפיד הקפדה יתירה שהדיון יהיה יעיל ורצוף ויש לשקול בכובד ראש אם עדיין מתקיימים טעמים כבדי משקל להארכת מעצרו של הנאשם. בנסיבות המקרה דנן, המשפט, ככל שהוא נשלט ע"י הדרגה הראשונה, מתנהל ביעילות ובדחיפות ומתוך מגמה ברורה ורצוייה להשלים את המשפט מהר ככל האפשר. החשש שליוה את השופטים השונים שטיפלו בעניינו של המשיב עד כאן, כי שחרורו עלול לסכל את ההליך המשפטי ולגרום מצב מסוכן לשלום הציבור מוסיף ומתקיים גם כיום. לפיכך הוחלט להאריך את המעצר לתקופה נוספת של 3 חודשים.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ליפסקר למבקשת, עוה"ד רובינשטיין ודגן למשיב. 5.2.92).

ע.פ. 4518+4546/91 - מדינת ישראל נגד פלונים

*החלטה של בימ"ש לנוער שלא להרשיע שני נערים שעברו עבירות של נהיגה ללא רשיון(הערעורים נדחו).

א. המשיבים הואשמו בבימ"ש השלום לנוער בנהיגת רכב מנועי ללא רשיון נהיגה, ונהיגה ללא ביטוח. אחד המשיבים נהג באופניים עם מנוע עזר בחניון הבית בו הוא גר, בשעה אחת לאחר חצות. המשיב השני נהג ברכב במגרש חניה, כאשר אביו יושב לצידו ומלמד אותו לנהוג. לשני המשיבים אין עבר פלילי. ביהמ"ש החליט שלא להרשיע את המשיבים ולנקוט בדרכי טיפול לפי סעיף 26 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול). באשר למשיב הראשון קבע ביהמ"ש כדלהלן: הוא יחתום על התחייבות בסך 750 ש"ח להימנע במשך שנה מביצוע עבירות כפי שעבר ; נאסר עליו לנהוג ברכב מנועי במשך 3 חודשים מיום גזר הדין ; באם יעבור עבירה דומה בתוך שנה אסור יהיה לו לנהוג ברכב מנועי במשך 6 חודשים ; עליו לתרום 50 ש"ח לקרן לטיפול בנפגעי תאונות דרכים.ביחס למשיב השני נקבע כדלהלן: הוא חוייב בחתימה על התחייבות של 1000 ש"ח להימנע במשך שנה מביצוע עבירות כפי שעבר; נאסר עליו לנהוג ברכב מנועי במשך 6 חודשים אם יעבור תוך שנה עבירה של נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח ; חוייב לתרום 150 ש"ח לקרן לטיפול בנפגעי תאונות דרכים. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי וערעורה נדחה, ובערעור לביהמ"ש העליון שלש הן השאלות הדורשות הכרעה: אם בדין החליט ביהמ"ש לנוער שלא להרשיע את המשיבים ; האם האמצעים המותנים והתרומה הכספית הם בגדר סמכותו של ביהמ"ש; האם נעשה שימוש ראוי בשיקול הדעת בעניין זה. הערעור נדחה.
ב. בימ"ש הקובע כי נאשם ביצע עבירה המיוחסת לו חייב להרשיעו בדין. לא כן בימ"ש הדן בעניינו של קטין, שאז עומדות בפניו שלש אפשרויות לפי סעיף 24 לחוק הנוער: להרשיע את הקטין ולגזור את ענשו; לצוות על אחד או יותר מהאמצעים ודרכי הטיפול המנויים בסעיף 26 לחוק הנוער; לפטור את הקטין ללא הרשעה וללא כל אמצעים או דרכי טיפול. בענייננו החליט ביהמ"ש לנקוט באפשרות השניה ולא להרשיע את המשיבים. אין ספק כי ביהמ"ש היה מוסמך לנהוג כך והשאלה היא רק אם עשה שימוש ראוי בשיקול דעתו. מקום שהעבירות בהן הורשע הקטין אינן חמורות בנסיבותיהן, ואילו האפקט השלילי של ההרשעה הוא ניכר, רשאי ביהמ"ש שלא להרשיע את הקטין. כזה

המקרה בענייננו. הנסיבות שבהן מדובר מקטינות את החומרה שבנהיגה האסורה, ומצדיקות המנעות מהרשעת המשיבים.
ג. משהחליט ביהמ"ש שלא להרשיע את המשיבים אין הוא רשאי להטיל עליהם עונשים. עם זאת, עמדו בפניו שתי אפשרויות אחרות. האחת, לצוות על אחד האמצעים ודרכי הטיפול הקבועים בסעיף 26 לחוק הנוער ; השניה, לפטור את המשיבים מכל אמצעי או דרכי טיפול. סעיף 26(א) קובע את דרכי הטיפול שביהמ"ש לנוער מוסמך לצוות עליהן, גובכללן: "(6) מתן כל הוראה אחרת בדבר התנהגותו של הקטין אם הדבר דרוש... לטיפול ןבו; (7) חיוב הקטין או הורהו בתשלום קנס... (8) חיוב הקטין או הורהו בתשלום /פיצוי לאדם שניזוק מאותה עבירה". לטענת המדינה אין ביהמ"ש מוסמך להטיל איסור נהיגה על תנאי שכן זה אינו אחד מדרכי הטיפול הקבועות בסעיף 26(6), והוא הדין באשר לחיוב הכספי. טענת המדינה אין לקבל. נראה כי בגדר הוראת ס"ק (6) נופלת הוראתו של ביהמ"ש באשר לתשלום כספי לקרן לטיפול בנפגעי תאונות דרכים. זהו אמצעי חינוכי, ואם ביהמ"ש סבור כי הוא דרוש לשם טיפול בקטין, הוא רשאי להורות עליו. אין לומר שהאמצעים הכספיים מוגבלים רק לאלה הקבועים בס"ק (7) ו-(8) לסעיף 26 לחוק הנוער. בדומה, פסילת קטין מלנהוג ברכב, אף היא בגדר מתן הוראה בדבר התנהגות הקטין, וביהמ"ש מוסמך לכך. השאלה הינה אם בגדר זו נופלת גם האפשרות של "פסילה על תנאי" וגם על כך התשובה היא בחיוב. ניתן לומר כי אמצעי זה אינו בגדר של אמצעי פסילה מותנה או אמצעי פסילה בכלל, אלא הוראה לנאשם כיצד עליו לנהוג בתקופה מסויימת, דהיינו להימנע מנהיגה בכלל או על תנאי שיעבור עבירה אחרת.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מלץ. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' מיקי חשין למערערת, עוה"ד יוסף שמשי ורענן דהרי למשיבים. 26.1.92).

ע.א. 33/89 - יעקב פאר נגד פרופ' קורט ויזר ואח'

*חיובו של מנהל חברה לשלם אישית חוב של החברה כאשר התשלום לחברה ניתן בשיק ע"ש המנהל(מחוזי חיפה - ת.א. 2183/84 - הערעור נתקבל).

א. המערער והמשיב הרביעי שימשו כמנהליה של המשיבה השלישית (להלן: החברה). במרץ 1983 נחתם זכרון דברים בין החברה לבין המשיבים 1 ו-2 (להלן: הקונים) שעל פיו רכשו הקונים זכויות במחצית מגרש בתמורה של 55,000 דולר, ובנוסף לכך התחייבה החברה לבנות לקונים יחידת דיור על המגרש בבית דו משפחתי, בתמורה של 105,000 דולר. כעבור כחדשיים נחתמו שני הסכמים בין הקונים לחברה ועפ"י אלה המחיר עבור מחצית המגרש והבניה ביחד הוא 130,000 דולר ולא 160,000 דולר כאמור בזכרון הדברים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הקונים הספיקו לשלם לחברה 81,000 דולר, כשמתוך סכום זה 30,000 דולר שולמו בשיק לפקודת המערער. מחצית המגרש הועברה ע"ש הקונים, אך הבנייה לא בוצעה. הקונים הגישו תביעה נגד החברה ושני מנהליה - המשיב הרביעי והמערער - לתשלום המגיע להם עקב הפרת ההסכם. נגד החברה והמשיב הרביעי ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. באשר למערער החליט ביהמ"ש המחוזי שעליו אישית לשלם לקונים ) 26,000 דולר, הוא ההפרש שבין הסכום של 81,000 דולר ששולם לבין חלק מסכום זה, בסך 55,000 דולר, ששולם עבור מחצית המגרש. ביהמ"ש המחוזי הבהיר שההסכמים המאוחרים באו מתוך כוונה להעלים את המחיר האמיתי לצורכי מסים, ושהתשלום של 30,000 דולר שניתן בשיק לפקודת המערער ניתן כך כדי שהתשלומים לחברה לא יעלו על 130,000 דולר. אשר לחיובו של המערער אישית בסכום זה אומר ביהמ"ש כי התשלום של 30,000 דולר ניתן בשיק לפקודת המערער ואין אפשרות "לעקוב" אם כסף זה הועבר לבעל המגרש. הערעור נתקבל.
ב. החוזה נכרת בין הקונים לחברה, והכספים ששולמו ע"י הקונים שולמו לחברה. אמנם 30,000 דולר מתוכם שולמו בשיק לפקודת המערער, אך אם סכום זה נמסר ע"י
המערער לחברה, אין יסוד להטיל חיוב אישי על המערער. די אם סכום זה הגיע לידי החברה, כדי שהמערער ייחשב כמי שקיים את השליחות של קבלת כסף זה עבור החברה, מבלי שתהיה הצדקה להטיל עליו חבות אישית. (יש לציין שהמערער לא חוייב בפסק הדין מכוח אחריותו כמנהל בחברה והקונים לא טענו לאחריות המערער מכוח היותו מנהל בחברה ובהסתמך על ההלכות הנוגעות ל"הרמת מסך").

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד א. הייפרמן למערער, עו"ד מ. אמיר למשיבים. 12.2.92).

בש"א 198/92 - קופת חולים של ההסתדרות הכללית נגד מחמד עאזם

עיכוב ביצוע של פס"ד לתשלום פיצויים. הגשת הבקשה לביהמ"ש המחוזי תחילה(בקשה לעיכוכ ביצוע זמני של פס"ד - הבקשה נתקבלה בעיקרה).

א. המבקשת חוייבה בביהמ"ש המחוזי לשלם למשיב פיצויים המגיעים כיום לכדי 750,000 ש"ח בקירוב. היא הגישה ערעור ועתרה לעיכוב ביצועו של פסה"ד. את בקשתה השתיתה על סיכויי הצלחתה בערעור וכן על מצבו הכלכלי הקשה של המשיב, שלא יאפשר לה, לטענתה, לגבות את הכספים שתשלם, אם יתקבל ערעורה. בפי ב"כ המשיב שתי טענות סף: האחת, כי לא קדם לבקשה הנדונה דיון בבקשה שהגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי לעיכוב הביצוע, ומשלא נתקיים דיון כזה לא קנה ביהמ"ש העליון סמכות לדון בבקשה בהתאם לתקנות 467 ו-468 לתקנות סדר הדין האזרחי; השניה, כי טענת המבקשת כי לא יהא באפשרותו של המשיב להשיב את הכספים אינה נתמכת בתצהיר. דינן של שתי טענות אלה להידחות ודין הבקשה להתקבל בחלקה.
ב. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד למתן פס"ד בערעור וכן הגישה בקשה לעיכוב ביצוע זמני במעמד צד אחר. נשיא ביהמ"ש המחוזי החליט בבקשה השניה "לעכב הליכי הוצל"פ עד שמיעת הבקשה שתוגש לעיכוב הליכי ההוצל"פ בביהמ"ש העליון. למטרה זו ניתן עיכוב של 21 יום". משלא נדונה הבקשה הראשונה לעיכוב הביצוע, פנתה המבקשת לנשיא ביהמ"ש המחוזי בבקשה להאריך את תוקף צו העיכוב הזמני ולקיים דיון בבקשה לעיכוב הביצוע במעמד שני הצדדים. ההחלטה שניתנה היתה "הואיל וחלפו 21 יום הרי ממילא פג תוקף העיכוב, אלא אם כן ביהמ"ש העליון האריך את תוקפו, על כן הדיון צריך להתנהל בביהמ"ש העליון". בנסיבות העניין יש לראות את הפניית המבקשת לביהמ"ש העליון כסירובו של ביהמ"ש המחוזי לעכב את ביצוע פסה"ד, גם אם לא נדונה הבקשה לגופה.
ג. אשר לטענה בדבר היעדר תצהיר תומך - את טענתה בדבר מצבו הכלכלי הקשה של המשיב, תמכה המבקשת בדברי המשיב עצמו, בבקשתו לפטור אותו ממתן ערבות בערעור שהגיש גם הוא על פסה"ד. העובדה שדברים אלה נאמרו על ידו בהליך אחר, אינה גורעת ממשקלם, ואין המבקשת מנועה מלהסתמך עליהם. כיוון שדברים אלה יצאו מפי המשיב עצמו, ומצוטטים מילה במילה בבקשה לעיכוב הביצוע, פשיטא כי אין על המבקשת לתמוך את טענתה בתצהיר מצידה.
ד. לגופה של הבקשה - אין לומר כי ערעורה של המבקשת מופרך על פניו, כשעניינו בשאלת חבותו של רופא בחדר מיון, כלפי המשיב שעזב ביוזמתו את חדר המיון טרם שקיבל טיפול. כן תעמוד לדיון שאלה נוספת בדבר אשמו התורם של המשיב אף אם תשאר חבות הרופא על כנה. בנסיבות אלה, ונוכח הקשיים הצפויים לקבל מהמשיב בחזרה את סכום פסה"ד אם יתקבל הערעור, יש להיעתר חלקית לבקשה במובן זה שעיכוב הביצוע יחול על כל סכום שמעל 200,000 ש"ח. העיכול אינו חל על שכ"ט עו"ד שנפסק לזכותו של המשיב.

(בפני: השופט גולדברג. 3.2.92).

ע.פ. 1135+1183/91 - חיים בן שמעון ושלמה פיס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בקשר לחבול חבלה חמורה ומידת העונש(ערעור וערעור נגדי על קולת העונש של בן שמעון - הערעור הנגדי נתקבל).

א. באחד הלילות, בינואר 1989, קשרו המערערים, ביחד עם אחד בשם חמוס, קשר לחבול חבלה חמורה באחד אהרון סיווה וחברו. לצורך זה נטל עמו בן שמעון אקדח. החבורה עצרה רכב בו היו סיווה וחברו ובן שמעון ניגש לחלון הרכב וירה 2 יריות לכיוון חלק גופו התחתון של סיווה שישב במושב שליד הנהג. בעקבות היריות ברחו סיווה וחברו מהמכונית והמערערים רדפו אחריהם כשבמהלך המרדף ממשיך בן שמעון לירות כ-10 יריות. בן שמעון טען שלא היתה לו כוונה לפגוע בסיווה אלא להפחידו ואילו פיס טען כי בכלל לא היה במקום. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השניים וגזר לפיס עונש של 3 שנים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי לתקופה של שנה. לבן שמעון גזר ביהמ"ש עונש של 4 שנים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של 5 חודשים. ערעור המערערים על הרשעתם ועל חומרת העונש נדחה ואילו ערעור המדינה על קולת ענשו של בן שמעון נתקבל.
ב. אשר לטענתו של בן שמעון שלא התכוון לפגוע בסיווה אלא להפחידו - טענה זו אינה יכולה להתקבל נוכח מקומות הירי כפי שנמצאו במכונית. מדובר בכדור שחדר למושב עליו ישב סיווה וכדור שני שפגע בקרקעית המכונית לרגלי מקום מושבו של סיווה. מקומות פגיעה אלה מצביעים בעליל שהירי היה מכוון כלפי חלק גופו התחתון של סיווה ומכאן מתבקשת המסקנה שהיתה לבן שמעון הכוונה לגרום לסיווה חבלה חמורה. פיס הכחיש כלל מעורבותו בפרשה ואולם לפי הראיות ניתן היה להרשיע גם את פיס. הרשעתו של פיס התבססה על הודעתו של חמיס שנתקבלה כראייה מכח סעיף 10א' לפקודת הראיות ולהודעה זו היה סיוע בנתונים נוספים ובכללם שקריו של פיס והנסיון לתיאום גירסה כוזבת בינו ובין בן שמעון.
ג. אשר לעונשים - מעשיהם של המערערים חמורים הם. מדובר בעשיית חשבונות בין העבריינים במרכזה של עיר, ע"י יריות במקומות הומים אדם, יריות לעבר גופו של סיווה. למערערים גם הרשעות קודמות ובין היתר בעבירות הכרוכות באלימות. בנסיבות אלה העונשים שהוטלו עליהם אינם חמורים ויש לדחות את ערעור המערערים על חומרת העונש. מאידך, יש לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש של בן שמעון. הוא האיש שיזם את הפרשה, הוא שנטל עמו אקדח והוא גם זה שירה את היריות. מן הראוי על כן שעונש המאסר בפועל שיוטל עליו יהיה חמור מזה של פיס בצורה משמעותית, ואף חמור מזה שנקצב לחמיס שנדון בתיק אחר ל-4 שנים מאסר בפועל. לפיכך יש להעמיד את ענשו של בן שמעון על 5 שנים מאסר במקום 4 שנים, וכל יתר חלקי גזר הדין ישארו בעינם. (בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, אור. עו"ד ד. מקרין לבן שמעון, עו"ד ש. גז לפיס, עו"ד גב' אתי כהנא למדינת ישראל. 27.1.92).

ע.פ. 1007/91 - ארז שלמה מן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של שוד וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 616/89 - הערעור נדחה).

א. בנובמבר 1989 בסביבות השעה 6 בערב, כאשר חזרו יצרן התכשיטים מני מזור ובנו דוד לביתם ברמת גן, התנפלו עליהם שני שודדים רעולי פנים ולבושי חליפות אימונים שחורות כשכל אחד מהם היה מצוייד באקדח. אחד משני השודדים זינק לעבר האב שהחזיק בידו תיק ובו תכשיטים והחל מאבק בין השניים. נורתה יריה לעברו של דוד שפצעה אותו בידו. דוד שלף אקדח וירה מספר יריות לעבר השודדים שנמלטו מהמקום. השודד שירה לעבר דוד נתגלה לאחר מכן, מספר עשרות מטרים מהמקום, כשהוא הרוג. בעת חיפושי המשטרה נמצא המערער כשהוא שוכב בין השיחים מספר עשרות מטרים ממקום האירוע כשהוא פצוע. כפי שהתברר היה השודד שנהרג אחד בשם ערן טולדו, שעל פי
הראיות היה חברו של המערער. כשנתגלו היו השודד ההרוג והמערער לבושים חליפות אימונים שחורות מעל מערכת בגדים אחרת. בקרבת מקום נתגלו כפפות ושתי קסדות של אופנוענים וקטנוע שנגנב יום קודם לכן ונצבע מחדש. כשנחקר לראשונה טען המערער כי לא הכיר כלל את ערן טולדו ולאחר מכן הסתבר מפי עדים שהשניים היו חברים. כאשר המערער נחקר בבית החולים הוא הגיב "כל מה שיש לי לספר לך אני אגיד אך ורק בבית משפט". בהמשך החקירה כשנשאל מתי ואיפה נפצע הגיב "סתם ירו בי... ירו בי ברגל". כאשר נשאל מה עשה במקום הגיב "סתם טיילתי". ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער, על יסוד מערכת הראיות הנסיבתיות, וגזר לו 7 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של 18 חודש במצטבר. הערעור נגד ההרשעה וחומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה - אין בפי המערער הסבר מדוע לבש שתי שכבות בגדים ובקרבתו נמצאו כובע גרב וכפפות. אין לו גם הסבר מדוע הכחיש כל היכרות עם טולדו המנוח כאשר נשאל על כך תוך שהציגו בפניו את תמונות המנוח. אין גם הסבר המניח דעת מדוע אדם שנורה באקראי בהיותו עובר אורח, כטענתו, מסרב לספר זאת כתגובה ראשונית למשטרה בעת הבאתו לבית החולים ומנסה במקום זאת להתכסות בשתיקה בטענו שיתן את הסברו רק בביהמ"ש. בנסיבות אלה גבר משקלן של הראיות הנסיבתיות באופן מכריע על ההסברים הדחוקים של המערער שלא היו אמינים ואשר לא היה בהם כדי לעורר ספק סביר כלשהו.
ג. אשר למידת העונש - מדובר בנסיון לבצע שוד תוך שימוש בכלי יריה ואף תוך הפעלת כלי היריה באופן שגרם לפציעת דוד מזור בידו. לאור מערכת העובדות אין לראות את העונש שהוטל על המערער כמופרז לחומרה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ברק. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד מיקי לנדמן ודוד שפיגל למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 23.2.92).

בג"צ 2141/91 - פז חברת הנפט בע"מ ואח' נגד שר האנרגיה והתשתית ואח'

*צו לקביעת מחירי דלק(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. עניינה של העתירה תחשיב מחיריהם של מוצרי נפט שבפיקוח. עתירת העותרות הופנתה נגד הוראת צו יציבות מחירים במצרכים ובשירותים (מחירים מירביים למוצרי נפט) בה נקבעה נוסחת עידכון חרשה של סל ההוצאות, ונגד החלטת מנהל מינהל הדלק שאושרה ע"י השרים המשיבים ושמכוחה הופחת חישוב מחיר העלות בדולר אחד לטונה. העתירה מתייחסת לחישוב מחיר הדלק ברכישה ב"מקטע חופשי" של יבוא המבוסס על עיסקאות מזדמנות ועצמאיות ולא על "מקטע חוזי", היבוא המתוכנן מראש בתיאום עם מינהל הדלק. העתירה נדחתה.
ב. החלטת המשיבים לשנות את התחשיבים התבססה על המלצה שנכללה בדו"ח ביניים שהוגש ע"י וועדה המכונה "וועדת גלבוע" שנתמנתה לבדיקת נושא מבנה מחירי הדלקים. ב"כ העותרות טענו כי וועדת גלבוע גיבשה את המלצותיה בלא עריכת בדיקה נאותה ובלא קביעת ממצאים בדוקים, וכי החלטת המשיבים שאימצה את המלצות וועדת גלבוע פוגעת ביכולתן הכלכלית להמשיך ולייבא מוצרי נפט במסגרת המקטע החופשי.
ג. אין חולקין כי העותרות הוזמנו והופיעו בפני וועדת גלבוע וכן סיפקו לוועדה חומר רב בכתב. דו"ח הביניים של הוועדה נוסח בלשון קצרה וצויינו בו העקרונות שהינחו את הוועדה בגיבוש המלצותיה, אך בתכוף לפרסום המלצות הוועדה נערך, ע"י אגף התקציבים במשרד האוצר, מסמך הכולל דברי הסבר המתייחסים לבדיקת הריווחיות של ייבוא הנפט וכדומה. אכן, וועדת גלבוע היתה מטיבה לעשות אילו פירטה את נתוני בדיקותיה ונימקה את המלצותיה בגוף הדו"ח. הקווים המנחים לדרך הנאותה בה מוטל על רשות מוסמכת לגבש החלטה מינהלית, כוחם יפה לתאר גם את דרך הפעולה הראוייה לגוף
או לצוות מקצועי, המתבקש לבדוק סוגייה מסויימת ולמסור לגביה את המלצותיו לרשות. ברם, היעדרם של נתוני הבדיקה ושל נימוקי ההמלצה מן הדו"ח של וועדת גלבוע איננו מועיל לעותרות. ראשית, דברי ההסבר להמלצות הוועדה שנערכו ע"י משרד האוצר מעידים שההמלצה נסמכה על בדיקת נתונים מקיפה ; שנית, לא המלצת וועדת גלבוע עומדת לדיון אלא החלטת השרים שאישרו את יישום ההמלצה, ואחרי שהשרים גילו את דעתם שבכוונתם לאמץ את ההמלצה, נתקבלו מנהלי העותרות אצל שר האנרגיה ושטחו בפניו את השגותיהם. אין יסוד להניח שבשעת גיבוש החלטתם לא נתנו המשיבים דעתם לעמדת העותרות.
ד. בטענתו השניה עמד ב"כ העותרות על פגיעתה של ההחלטה ביכולתן הכלכלית של העותרות להמשיך בקשירת עיסקאות יבוא במקטע החופשי. גם אם נכון טיעון זה וגם אם סיכויי העותרות לקשור עיסקאות יבוא ריווחיות במקטע החופשי אמנם נפגעו אין בכך כדי להצדיק התערבות בהחלטת המשיבים. הצו מעוגן בסמכות הנתונה לשרים בחוק יציבות מחירים במצרכים ובשירותים, ולנוכח הגדרת "מצרך" מוסמכים השרים לקבוע בצו את מחירם המירבי של מוצרי נפט והם רשאים להוריד את המחיר. קביעת המחירים הינה עניין של מדיניות כלכלית, שהממשלה אחראית להתווייתה ובהחלטת המשיבים גם אם היא פוגעת בעותרות אין יסוד להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מצא. החלטה - השופט מצא. עוה"ד צבי אגמון וגב' תמר בזק לעותרים, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 23.2.92).

ע.פ. 1478/91 - מדינת ישראל נגד שמעון רובבשי ודוד משה

*הרשעה בהחזקת סמים(מחוזי י-ם - ת.פ. 94/90 - הערעור נתקבל נגד רובבשי פה אחד ונגד משה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט ד. לוין נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין).

א. השופט ד. לוין: המשיב הראשון (להלן: שמעון), שהוא בדוקאי מוכר למשטרה התאכסן מספר ימים במלון בירושלים כשהמשטרה עוקבת אחר תנועותיו. באחד הלילות התארח בחדר מס' 802 ובילה שם עם חברו יואב אברהם (להלן: יואב) שהיה הנאשם השלישי בתיק דנא והורשע בדין. למחרת היום הועמד לרשותו של שמעון חדר אחר במלון שמספרו 831. באותו יום הבחינו גם בתנועותיו של המשיב השני (להלן: דוד) בתחומי המלון. סמוך לחצות נכנסו שמעון, יואב ודוד לחדר 831 והסתגרו בו. כעבור מספר דקות פרצו שוטרים לחדר ותפסו על השולחן שבחדר עטיפות נייר, זוג מספרים, מזרק, משקל וכפית. שמעון החזיק בעטיפת נייר המכונה בהקשר לסמים "זרג", ונראה כמי שמנסה להעלים את עטיפת הזרג. לגבי דוד נאמר ע"י השוטרים כי נראה זורק עטיפת זרג אחרת על ריצפת החדר. עד מהרה נתפסו שתי עטיפות שהכילו בתוכן כמויות הרואין. הבסיס לאישומים נגד שמעון, יואב ודוד היה בכך שבחדר בו נמצאו השלשה נתגלו הסמים בכמות של כ-26 גרם. הראיות שבידי התביעה לביסוס האשמה היו: תיאור ההתרחשות בעת הפריצה לחדר והמצאות הסמים והכלים בחדר; עטיפות ניילון זהות לאלה שנעשה בהן שימוש במקרה דנן נמצאו בחדר שהחזיק שמעון ערב לפני כן, וראיות משניות בקשר לתנועותיהם של השלשה ביום שלפני מעצרם.
ב. סעיף 7א' לפקודת הסמים קובע לאמור "לא יחזיק אדם סם מסוכן...", ולפי סעיף 8 לפקודה "לעניין אישום בשל החזקת סם... אין נפקא מינה אם הסם... נמצא ברשותו של הנאשם, או ברשות המחזיק אותו מטעמו של הנאשם...". השאלה היא מתי יחשב אדם כמי שהחזיק בסם, מה טיבה של אותה החזקה, האם מה שנדרש הוא החזקה פיסית ותו לא, או שנדרש גם יסוד נפשי להתגבשות העבירה. מן הפסיקה עולה כי בנוסף להחזקה הפיסית נמצא בין יסודותיה של העבירה גם יסוד המחשבה הפלילית. אולם המחשבה הפלילית איננה יכולה להיות מוסקת ברוב המכריע של האישומים הפליליים, אלא מתוך מכלול הנסיבות החיצוניות. משהוכחו עובדות המצביעות על כך שנאשם פלוני החזיק בפועל בסם
מסוכן, או שהיתה לו שליטה על סם זה, כי אז נוצרת פרזומציה עובדתית הפועלת לחובתו, אולם זו ניתנת לסתירה אם הנאשם מצליח לעורר ספק סביר בדבר נכונותה של אותה פרזומציה עובדתית. התביעה היא שחייבת להוכיח את אשמתו של נאשם מעבר לספק סביר ונטל זה הוא עליה "עד סוף כל הסופות".
ג. משנתפסו כל השלשה בכף, נדרשו ליתן הסבר למתרחש וכולם התכחשו לקשר כלשהו לסם שנתפס בחדר. כל אחד מהם נתן הסבר כיצד הגיע למלון ולמקום. רק בשלב מאוחר יותר התוודה יואב ונטל את כל האחריות על עצמו. רק אז השמיע שמעון את גירסתו הכבושה הבאה לאשר את דברי יואב והחרה והחזיק אחריהם דוד בגירסתו המאוחרת יותר. ביהמ"ש המחוזי סבר כי סיפור המעשה כפי שעולה מגירסות הנאשמים נשמע לכאורה אבסורדי ולא מתקבל על הדעת. חרף זאת הגיע לכלל מסקנה כי אינו יכול לשלול את המשתמע מגירסות אלה כי יואב, הוא בלבד, הינו זה שהחזיק בסמים ואילו שמעון ודוד כנראה לא החזיקו בסמים שלא היו בשליטתם. התוצאה היתה ששמעון ודוד זוכו מחמת הספק. ערעור המדינה נגד הזיכוי של שמעון נתקבל פה אחד ונגד הזיכוי של דוד נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין והנשיא שמגר, בפס"ד מפי השופט ד. לוין, נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין.
ד. דרגת הערעור אינה מנועה לחלוטין מלהתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הדרגה הראשונה ובמסקנות שהסיק ביהמ"ש. התערבות זו אפשרית ולפעמים אף מתחייבת כאשר מתברר שהשופט שהכריע את הדין שגה שגיאה עקרונית וברורה בהערכת הראיות, או שקבע ממצאיו שלא על פי העובדות המוכחות. כזה המקרה בענייננו. גם ביהמ"ש המחוזי לא נתן אמון בגירסאות השלשה כפי שהוצגו לפניו והשופטת מציינת שהגירסאות שנשמעו מפיהם של השלשה נראות כאבסורדיות בחלק מהדברים, והזיכוי הוא מחמת הספק שהתעורר בליבה. אך היא לא צדקה בכך. ככל שמדובר בשמעון הוכח כי הסם שנתפס בחדר היה בחזקתו הפיסית, בשליטתו המלאה וניתן ללא ספק לומר מרצונו. מסקנה זו היא פועל יוצא מהעובדות המוכחות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ההסבר שהעלה שמעון לעובדות והסבר זה אין לקבלו. אשר לדוד - גם הגירסה שלו נראית תמוהה ומוזרה מאד ואין לקבלה. דרושה מידה רבה של תמימות כדי לקבל את הגירסה האבסורדית שהעלה דוד.
ה. השופט ש. לוין (דעת מיעוט): הסמים לא נתפסו בחדרו של דוד אלא הוכח שדוד נמצא בחדר שבו נמצאו הסמים בצורה גלויה לעין כל. עובדה זו כשהיא לעצמה אין בה כדי להצביע על כך שלדוד היתה שליטה "אמיתית" בסמים, ולעניין זה חוסר המהימנות העולה מהסבריו התמוהים לעניין בואו למקום אינו מעלה ואינו מוריד. היתה עדות ישירה אחת בלבד של איש משטרה שראה שדוד זורק משהו כהה עם כניסת השוטרים, אך לדעת ביהמ"ש המחוזי קיימת אפשרות שהשוטר פירש תנועה פתאומית של דוד כתנועת זריקה ובממצא זה אין סיבה מספקת להתערב. נמצא שלחובת דוד אין פועלת חזקה שעליו להזים, וממילא גירסאותיו הבלתי אמינות על פניהן, אין בהן כדי לבסס הרשעה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד מצא לשמעון, עו"ד וייט לדוד. 23.2.92).

בג"צ 5274/91 - חיים יוסף חוזה נגד שר המשטרה ואח'

*גילוי ראיות וחומר חקירה(העתירה נדחתה).

א. העותר הועמד לדין בביהמ"ש המחוזי באשמת ביצוע עבירות שונות ובהן שוד, אחזקת נשק, בריחה ממשמורת ועוד. ביהמ"ש סיים לשמוע את הראיות, בעלי הדין סיכמו את טענותיהם ועתה אמור ביהמ"ש להכריע בדין. במהלך המשפט נתעוררה שאלה בדבר גילויין של ראיות מסויימות, ושר המשטרה הוציא תעודה "בדבר ראיות חסויות מטעמי אינטרס ציבורי חשוב", בהתאם להוראות סעיף 25 לפקודת הראיות (נוסח חדש). העותר,
כזכותו לפי סעיף 46(א) לפקודה, ביקש מביהמ"ש המחוזי גילוי הראיות החסויות, אך ביהמ"ש החליט לאשר את החסיון. עתירתו של העותר לבג"צ היא לצוות על המשיבים להמציא לידיו ראיות אלו ואחרות. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי מורה כי נאשם וסניגורו רשאים, במקום שבו הוגש כתב אישום, "לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה שבידי התובע ולהעתיקו". בהתאם להוראות סעיף 78 לחוק סדר הדין הפלילי חובת הגילוי שלפי סעיף 74 אינה חלה על חומר ראיות שהוצאה בגינו תעודת חסיון. פשוטם של דברים הוא שבג"צ לא יוציא צו לגילוי חומר שלעניינו הוצאה תעודת חסיון.
ג. אשר לשאר הראיות שהעותר מבקש גילויין - לא נתבהר לחלוטין אילו מן הראיות חוסות תחת כנפי תעודת החסיון, ואלו מהן הינן ראיות מסוג אחר. התביעה חייבת לגלות לנאשם "חומר חקירה" שבידי התובע, והמושג של "חומר חקירה" אינו ניתן להגדרה אלא באורח כללי בלבד. מורי הדרך העיקריים הם השכל הישר והענקת הזדמנות הוגנת לסניגוריה להכין את הגנתה, אך בעת ובעונה אחת אין "להפליג למרחקים" ואין לכלול באותו חומר חקירה ראיות שהרלוונטיות שלהן לתביעה היא רחוקה ושולית. הואיל ולא הובהרה מהות הראיות שהעותר מבקש את גילויין ולא נתברר אילו מאותן ראיות באות בגידרי תעודת החסיון, ממילא לא יוכל בג"צ לצוות על המשיבים כבקשת העותר. ד. בצד השאלה בדבר התפרסותו של הדיבור "חומר חקירה", נשאלה לא אחת שאלה על דבר הפורום שבפניו יש להגיש את הבקשה לגילוי הראיות. יש הסוברים כי נכון וראוי לפנות לבג"צ בבקשה לגילוי ראיות, ויש הסוברים כי ראוי לפנות, ולו בתחילה, לביהמ"ש הדן במשפט הפלילי, ורק משנדחית הבקשה ניתן לעתור לבג"צ. השאלה איזו גישה עדיפה אינה ברורה ויש בה פנים לכאן ולכאן. בענייננו, הדיון במשפט הפלילי נסתיים כולו ועתה אמור ביהמ"ש להכריע בדין, ובשלב מאוחר זה, וכשנותנים את הדעת לנושא תעודות החסיון אשר גם בו יש להוסיף אי בהירות, חייב העותר להפנות בקשתו לביהמ"ש הדן במשפט הפלילי והוא שיכריע בבקשתו. אם יורשע בדין יוכל העותר בגדר הערעור לערער על החלטה שלא לגלות ראיות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, חשין. החלטה - השופט חשין. העותר לעצמו, עו"ד אריה רומנוב למשיבים. 11.2.92).

ע.פ. 3612+4875/91 - מדינת ישראל נגד עזאם תקתוק וראדי אבו סאלמה

*קולת העונש (סמים - הרואין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיבים רכשו בצומת עמיעד, מאת לבנוני, הרואין במשקל של 930 גרם ונתפסו כשברשותם הסם. השניים הועמדו לדין בשני משפטים נפרדים, בפני שני שופטים. עזאם נדון ל-30 חודשים מאסר בפועל ו-36 חודשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 4,000 ש"ח. ראדי הובא בפני שופט אחר, והוא נדון, מכח כלל אחידות הענישה, ל-30 חודשי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכן חולט הרכב של משיב זה אשר בו נהגו המשיבים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מדובר בכמות נכבדה ביותר של הרואין, ממנה ניתן להכין אלפים רבים של מנות סם. הרשעה בעבירה זו מחייבת ענישה הולמת והעונשים שהוטלו סוטים במידה רבה מהעונש שיש להטילו על פי מדיניות הענישה הראוייה. גם אם מתחשבים בנסיבותיו האישיות של עאזם ובהיעדר עבר פלילי, העונש קל באופן המחייב התערבות. גם בעניינו של ראדי הקל ביהמ"ש המחוזי במידה הסוטה באופן מהותי ממדיניות הענישה הראוייה, וזאת בעיקר בשל עקרון אחידות הענישה. כן התחשב ביהמ"ש בעברו הנקי של הנאשם ובנסיבות מקילות אחרות. שיקולים אלה ראויים הם, אך אין בכוחם להצדיק את העונש שהוטל על משיב זה. לפיכך הוחלט להחמיר בעונש. מן הראוי היה להגדיל באופן משמעותי ביותר את עונשם של המשיבים, אך בהתחשב במדיניות שלא למצות את העונש בערעור הועמד
מאסרם בפועל על 5 שנים ועוד שנתיים מאסר על תנאי. כן נשארו בעינם הקנס וחילוט המכונית שנגזרו.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חשין. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' מיקי חשין למערערת, עוה"ד ירון אילן וא. פלג למשיבים. 2.2.92).

ע.פ. 482/91 - איסמעיל קונדוס וחמיס קונדוס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

שני המערערים הורשעו בשעתו בעבירות של רצח, נסיון לרצח והחזקת נשק שלא כדין והורשעו בכל העבירות הללו. הערעור לביהמ"ש העליון נתקבל בהסכמת המדינה והוחלט להמיר את ההרשעה ברצח בהרשעה בהריגה. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש גזר למערערים מאסר בפועל של 12 שנים. גזר הדין מכיל את עיקרי הנימוקים, והם, שהמערער הראשון היה אסיר ברשיון בעת ביצוע העבירות לאחר שהורשע בעבירה של נסיון לרצח ונגזרו לו בגינה 8 שנות מאסר, והמערער השני, שיש לו עבר פלילי פחות בחומרתו, הוא שירה ופגע בקרבן ובפצועים. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערערים יצאו כשהם מזויינים בנשק חם לחסל חשבונות עם בני משפחתו של הקרבן, שעמם היו מסוכסכים כתוצאה מארועים קודמים. בלשונם הם - הם יצאו "לגמור את הבלגן". היריבים הוזעקו ויצאו לקראתם כשהם חמושים בסכינים וכך התפתחה תגרה שהביאה למקרה ההריגה. בנסיבות העניין גזר הדין שקול ומאוזן ואין עילה להתערב בו.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חשין. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. רון למערערים, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 2.2.92).

בג"צ 5979/91 - אברהם ווקס נגד ראש המועצה המקומית אבן יהודה ואח'

*דחיית עתירה מטעמים של חוסר נקיון כפיים

(העתירה נדחתה).

עתירת העותר, עניינה, בין היתר, ביטול החלטות שונות של המועצה המקומית אבן יהודה, קביעת אי חוקיות העלאת הארנונה לשנת 1991 ואי חוקיות ההחלטה בדבר העלאת מיסים למפרע לשנת 1991. המשיבים השיבו במפורט לכל טענות העותר, ובין יתר טענות המשיבים עלתה טענה מקדמית, והיא - דחיית העתירה מטעמים של שיהוי וחוסר נקיון כפיים. טענה זו מכוונת לשורה ארוכה של טענות שנטענו ע"י העותר באשר לאמינותו של פרוטוקול ישיבת המועצה מתאריך מסויים, ופגמים נוספים בקשר לכך, וכן באשר לעובדה שהעותר לא ראה לנכון להשתתף בישיבת המועצה ולהעלות בפניה את כל הטענות שהעלה בעתירה, כדי להעמיד את חבריו למועצה ואת ראש המועצה על הטענות שבפיו. העתירה נדחתה מבלי להוציא צו על תנאי.
הטענה המקדמית האמורה, טענה של ממש היא. מתפקידו של חבר מועצה, באם לדעתו חל פגם זה או אחר בפרוטוקול דיוני המועצה, או בהחלטות שנתקבלו במועצה, להעמיד תחילה את חברי המועצה על כך, ורק לאחר מכן, אם דעתו לא נוחה מהתגובה לטענותיו, פונה הוא, לבג"צ בבקשה לסעד מן הצדק. לא כך נהג העותר דנן. מתקבל הרושם שהוא "צבר" ו"הכין" טענות בדבר תקלות שונות שאירעו, לטענתו, כדי לבוא עמהם לבג"צ. כך שמן הראוי לדחות את העתירה על הסף מהטעם של חוסר נקיון כפיים. בג"צ אינו משמש מקום לדיונים ולתיקוני פרוטוקול שצריכים להתנהל ולהיעשות בישיבת המועצה. לגופה של הטענה בדבר חוקיות החלטת המועצה באשר להעלאה הרטרואקטיבית של מיסי הארנונה - בטענה זו אין ממש גם לגופה. טענה דומה בעניין דומה כבר נטענה ונדחתה בבג"צ 2/89 (פד"י מ"ג(1) 323). לפיכך הוחלט לדחות את העתירה מבלי לתת צו על תנאי. העותר חוייב בתשלום 8,000 ש"ח הוצאות למשיבים.