תקציר סביר כרך ל"ט חוברת 18

בג"צ 5384/90 - ישראל אמריקן... בע"מ נגד ראש עירית קרית אתא ואח'

סירוב לרישוי עסק המהווה מטרד. רישוי לעיסוק האסור באותו איזור(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותרת רכשה חלקת קרקע, שבעבר נוהל בה בית חרושת לטקסטיל של אתא, ועל שטח זה היא מקיימת עסק של מחסני ערובה, לאיחסון מטעניהם של עולים, לאחר שקיבלה רשיון לכך על פי פקודת המכס. העסק של העותרת טעון רישוי על פי צו רישוי עסקים, ובקשתה לקבל רשיון עסק נדחתה ע"י העיריה משלשה טעמים: כי השימוש במקרקעין כמחסני רישוי הינו שימוש חורג ; יש בניהול העסק משום פגיעה באיכות חייהם של דיירי הסביבה ; ניהול העסק פוגע בתנועה, ויוצר סיכון תעבורתי. העתירה נדחתה.
ב. השופט גולדברג: על פי תכנית המתאר מצוי השטח ב"איזור תעשיה קלה" אשר לפי התכנית השימושים המותרים בו הם "מלאכות ותעשיות לא מזיקות באישור משרד הבריאות". ניתן לקבל את טענת העותרת כי מן הבחינה הלשונית אפשר לראות את עיסקהכ"מלאכה", היינו, מלאכת האיחסון. אולם במשמעות הבלשנית לא סגי, שכן עוד יש לברר, לצורך המשמעות המשפטית, אם פירוש לשוני זה מתיישב גם בהקשר להוראה הספציפית בה דנים כאן. יש לפרש שימוש מותר, שמובנו עמום, בזיקה למסגרת האיזוריתשהותוותה לו בתכנית, היינו, לייעוד שלשמו נקבע כל אחד מן האיזורים ואותו הוא באלשרת. אין לומר ש"מלאכה", המותרת, לדוגמא, ב"איזור מלאכה ושירותים טכניים", היאתמיד גם "מלאכה" המותרת ב"איזור תעשיה קלה". כיוון שאין לראות את מלאכת העותרת כ"תעשיה קלה" אין היא נכנסת לגדר השימוש המותר באיזור. גם הטענה בדבר שימוש שנעשה במקום ע"י בית החרושת אתא אינה יכולה לשמש עילה בידי העותרת לקבלת רשיון עסק. העובדה כי בעבר לא הקפידו המשיבים על קיומן של הוראות תכנית המתאר, לא העבירה בשל כך את התכנית מן העולם. לפיכך דין העתירה להידחות.
ג. השופט אור: מסכים לתוצאה האמורה בנימוק שונה. עמדת המשיבים היא שניהול העסק מהווה מטרד לתושבים באיזור הסמוך ופוגע באיכות החיים בסביבה הקרובה וכן מהווה מפגע תעבורתי. איכות החיים של המתגוררים בסביבה וכן מניעת מטרדים הינם שיקולים רלבנטיים של רשות רישוי, כשהיא באה לשקול ולהחליט אם ליתן רשיון לניהולעסק פלוני. בנסיבות אלה, דין העתירה להידחות. לאור מסקנה זו אין צורך להכריע בשאלה אם העסק של העותרת נכנס למסגרת מלאכה המותרת באיזור זה ואם לאו. (בפני השופטים: גולדברג, מלץ, אור. עו"ד שלמה שפיר לעותרת, עו"ד אליהו בן טובים למשיבים. 9.3.92).

ע.א. 520/89 - מדינת ישראל נגד עבדאללה אסעד שבלי ואח'

*טענה לרכישת זכויות במקרקעין מכח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, ותחולת סעיף זה על מקרקעי המדינה(מחוזי נצרת - ת.א. 966/86 - הערעור נתקבל).

א. עניינו של ערעור זה במידת תוקפו של סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני הקובע לאמור "אדמת... שעיבד והחזיק בה אדם במשך 10 שנים באין מפריע, תיחשב זכות - ההחזקה שלו כמוכחת, בין אם היה ובין אם לא היה בידו מסמך בר תוקף... נותנים לו בחינם שטר טאבו חדש...". סעיף 22 לחוק ההתיישנות, 1958, במקורו, העמיד את התקופה שבסעיף 78 על 15 שנה ובחוק ההתיישנות (תיקון), 1965, הוארכה התקופה לגבימקרקעין מוסדרים ל-25 שנה. המשיבים עתרו בספטמבר 1986 לביהמ"ש, להצהיר על בעלותם בחלק מחלקת קרקע מסויימת, שעברה הסדר, באדמות כפר שבלי, עקב חזקה בשטח ועיבודו משך תקופה העולה על 25 שנה. לוח הזכויות של החלקה פורסם ב-4.12.42 והחלקה נרשמה ביום 4.1.43 ע"ש הנציב העליון ומאז הקמתה של המדינה מוקנית החלקה למדינה. המשיבים העידו על חזקה ועיבוד של השטח לפני שהחלו הליכי ההסדר ואף לאחרשפורסם לוח הזכויות. ביהמ"ש המחוזי לא התייחס לתקופה שקדמה להסדר, ואשר לתקופה שלאחר ההסדר הגיע ביהמ"ש למסקנה כי ההחזקה והעיבוד ע"י המשיבים, מאז שנת 1944,
הוכחה, ולפיכך העמיד לדיון את השאלה אם סעיף 78 חל בקרקע מוסדרת. מסקנת השופט היתה כי אין מניעה להחיל את סעיף 78 גם על מקרקעין מוסדרים, אך את תקופת ההתיישנות של 25 שנה, לגבי סעיף 78 לחוק, יש לחשב מתום הליכי ההסדר ועד ליום 1.1.70, בו נכנס לתוקף חוק המקרקעין שקבע כי חוק ההתיישנות לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים. כיוון שהמשיבים החזיקו ועיבדו את השטחים שבחלקה מאז 1944 ועד 1970, היינו למעלה מ-25 שנה, הרי שהוכיחו את תביעתם לפי סעיף 78 לחוק. הערעור נתקבל.
ב. אין צורך לתת מענה לשאלה אם ניתן להחיל את סעיף 78 על קרקע מוסדרת, שכן דין הערעור להתקבל על יסוד טענה אחרת שהעלתה המערערת בביהמ"ש העליון ושלא הועלתה בביהמ"ש המחוזי. טענה זו היא כי חוק יסוד: מקרקעי ישראל, שולל את האפשרות לרכישת זכויות במקרקעי ישראל לפי סעיף 78. טענה זו, שהיא משפטית, ראוייה לדיון על אף שלא נטענה בפני ביהמ"ש המחוזי, כשגורם ההפתעה אינו קיים וניתנה למשיבים הזדמנות להשיב על הטענה והם התייחסו אליה.
ג. חוק יסוד מקרקעי ישראל שפורסם ב-29.7.60 קובע בסעיף 1 כי "מקרקעי ישראל... הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת". סעיף 2 לחוק היסוד אומר כי "סעיף 1 לא יחול על סוגי מקרקעין וסוגי עיסקאות שנקבעו לעניין זה בחוק". סעיף 2 לחוק מקרקעי ישראל קובע סוגי עיסקאות שסעיף 1 לחוק היסוד לא יחול עליהן וסעיף 78 לחוק אינו נזכר שם. מניתוח הסעיפים השונים ולשונם וכן מטרת חוק היסוד עולה כי חוק היסוד חל גם על סעיף 78 האמור. המשיבים לא החזיקו ועיבדו את המקרקעין משך תקופת ההתיישנות של 25 שנה עד לפרסומו של חוק היסוד. מכאן כי לא בדין קבע ביהמ"ש המחוזי שהמשיבים רכשו זכות בעלות על חלקים מן החלקה מכח סעיף 78 לחוק ויש לקבל את ערעור המדינה ולבטל את פסה"ד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג, מלץ, אור. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' עשירה ראובני למערערת, עו"ד ח. אבו חוסיין למשיבים.16.3.92).

ע.א. 416/89 - גל אור (גלר) משה נגד חברת כלל (ישראל) בע"מ

מסמך שסוכם בין הצדדים כ"הסכם מחייב".
ניהול מו"מ בתום לב(מחוזי ת"א - ת.א. 1470/84 - הערעור נתקבל בחלקו והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון בו).

א. המערער תבע מן המשיבה מתן חשבונות "בכל עניין הכרוך בעיסקאות תנינים", בהן קשורה המשיבה. לטענת המערער נכרת בין הצדדים חוזה, לפיו זכאי המערער לתשלום תמלוגים בשיעור %3 מרווחים שתפיק המשיבה מחוות לגידול תנינים שתוקמנה בין בארץ ובין בחו"ל. המערער טען שתנאי החוזה שגובשו תחילה בעל פה, סוכמו בסוף במסמך שנועד להוות בסיס לחוזה פורמלי. אלא שבשלב זה ניצלה המשיבה, שלא בתום לב, את מעורבותו של המערער במעשה שנתכנה "פרשת רודוס" שעניינו הקמת בריכת תנינים ברודוס, ואשר התנהגות המערער באותה פרשה נראתה בעיני המשיבה כבלתי אמינה. המשיבה כפרה בקשירתו של חוזה, וטענה שהחלטתה לנתק את מגעיה עם המערער הושפעה מחלקו ב"פרשת רודוס" שבעטיו חדלה לרחוש לו אמון. ביהמ"ש המחוזי קבע שלא נקשר הסכם מחייב וכן קבע שלניתוק מגעיה עם המערער היתה למשיבה סיבה מוצדקת, היינו התנהגות המערער ב"פרשת רודוס", ומכאן שלמערער אין נגדה גם עילה שיסודה ב"אשם בהתקשרות" כאמור בסעיף 12 לחוק החוזים. הערעור נתקבל באשר לעניין תום הלב של המשיבה בניתוק המגעים עם המערער והעניין הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הבירור. ב. במסמך שהוכן ע"י הצדדים, ואשר לא נחתם, השאירו הצדדים "פתוחה" את השאלה של אורך התקופה בה יהיה המערער זכאי לתשלום תמלוגים, ולטענת המערער, מדובר בהשמטה
הניתנת להשלמה ממקורות חיצוניים. טענה זו אין לקבל. משך תקופת הזכאות היווה נושא מרכזי במו"מ, ובעצם העובדה הזאת יש כדי לשלול את אפשרות ההיזקקות להשלמה נורמטיבית. השלמתו, על פי החוק או הנוהג, של פרט חסר, בהתאם לסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), יאה למקרה בו נשמט מן ההסכם, באקראי או בהיסח הדעת, פרט שהוא אמנם נחוץ, אך חסרונו איננו גורע ממסויימות ההסכמה בנושאים המהותיים. ההיזקקות למנגנון ההשלמה איננה מותרת במקום בו גילו הצדדים כוונה, ולוא גם משתמעת, לקבוע בעצמם את הפרט החסר. מכאן שהמערער לא הוכיח טענתו, שבינו לבין המשיבה נכרת חוזה מחייב.
ג. אשר לטענתו החילופית של המערער, שבניתוק המגעים של המשיבה עם המערער, הפרה המשיבה את חובתה לנהוג במהלך המו"מ עמו בדרך מקובלת ובתום לב - ביהמ"ש המחוזי פסק שהמשיבה נקיה מאשם זה, אך מעיון בהנמקתו לא עולה שביהמ"ש קבע את העובדות שעל פיהן יכול היה להגיע למסקנה האמורה. צדק השופט כי משהוברר למשיבה, שב"פרשת רודוס" הפר המערער את אמונה, רשאית היתה לנער את חוצנה ממנו. דא עקא שהעובדות הנוגעות לחלקו של המערער ב"פרשת רודוס" נודעו לאנשי המשיבה שטיפלו בעיסקה, ולפי דרישתם של אלה, תיקן המערער מיד, את המעוות שגרם. המו"מ בין אנשי המשיבה לבין המערער התחדש, לכאורה, כתיקנו, לפני ניתוק הקשר ביניהם, ובנסיבות אלה עמד הצורך לבדוק אם אין לראות את המשיבה כמי שמחלה על זכותה להסתלק מהעיסקה בעקבות כשלונו של המערער בפרשת רודוס. ביהמ"ש לא קבע אימתי נודעו לאנשי המשיבה העובדות הנוגעות לחלקו של המערער בפרשת רודוס, אם לפני המשך המו"מ או אחריו, ולפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש לקבוע אימתי נודעו למשיבה פרטי פרשת רודוס. אם נודעו לפני המשך המו"מ כי אז יש לבדוק אם הפסקת המו"מ נובעת מטעמים ענייניים הקשורים בעיסקה, או שהפסקת המו"מ נגועה בהיעדר תום לב.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ד. צימרמן למערער, עו"ד ד. ויסגלס למשיבה. 4.3.92).

ע.א. 647/89 - ראלף שיפברג נגד תמר אבטליון

*פיצויים בגין הפרת הבטחה לנישואין(מחוזי ת"א - ת.א. 1470/84 - הערעור נדחה).

א. המערער, תושב ארצות הברית, שהה בישראל ביוני 1983, בהיותו כבן 60, והתפתחה מערכת יחסים אישית בינו לבין המשיבה. המערער היה אז נשוי, "בהליכי גירושין". המשיבה, תושבת תל-אביב, היתה אז כבת 50, גרושה מזה מספר שנים ועבדה כפקידה בחברת ביטוח משנת 1982. המערער והמשיבה החלו לקיים חיי אישות, עסקו יחד בחיפוש אחר בית למגורים ברמת השרון ועד רכישת הבית גרו יחד בדירה שנשכרה ע"י המערער וכן נסעו לבקר אצל משפחת המערער באנגליה. כחודש אחרי ההיכרות ביקש המערער מהמשיבה להפסיק עבודתה. תחילה סירבה המשיבה, אך בסוף ספטמבר אותה שנה, כשסברה כי נישואיה עם המערער מובטחים, התפטרה מעבודתה. בנובמבר 1983 נסעו הצדדים ביחד לארה"ב. ימים ספורים לאחר שחזרו לישראל, בפברואר 1984, נטש המערער את המשיבה, ולאחר שהתגרש מאשתו ביוני 1985 התחתן עם אשה אחרת. המשיבה הגישה נגד המערער תביעה לפיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין. המערער טען כי המשיבה היתה רק בת ,-לוייה להפגת בדידותו, ואילו המשיבה טענה כי היחסים ביניהם הבשילו להצעת נישואין שהיא נענתה לה והמערער הפר את ההסכם והבטחותיו. ביהמ"ש שוכנע באמיתות גירסת המשיבה, וחייב את המערער בתשלום 50,000 ש"ח פיצויים, סכום השווה להכנסה ממשכורת של המשיבה במשך שנתיים. הערעור נדחה.
ב. העילה של הפרת הבטחת נישואין מקורה בדיני החוזים האנגליים. מדובר בתביעה חוזית, להבדיל מתביעת נזיקין בעילת תרמית או מצג שווא. לפיכך, אפשר לזכות
לפיצוי בגין הפרת הבטחת נישואין גם בהיעדר כוונה לרמות מצד המבטיח. הבעיה העקרונית בהוכחת הבטחות או הסכמים מסוג זה היא כי עצם הבטחת נישואין, הינה בדרך כלל עניין שבינו לבינה. לכן יש לבחון יפה ראיות נסיבתיות של מתן ההבטחה, כי כרגיל אין שינוי הסטטוס הבא עם הבטחת נישואין בגדר סוד, אלא מתבטא גם כלפי חוץ בסימנים שעליהם אפשר להביא ראיות. אין צורך בהסכמה פורמלית או פירוט הטכניקה של צורת טקס הנישואין, ודי בהוכחת עובדות שיש בהן להביא לידי מסקנה כי הצדדים הגיעו להסכם יסודי של כריתת ברית חיים. במקרה דנן קבע ביהמ"ש המחוזי באופן ברור שהוא מעדיף את גירסת המשיבה על זו של המערער, ובכך אין להתערב. בעניין זה, כמו ביחס לכל חוזה, כוונתו או גמירות דעתו הפנימית של המערער אינה הקובעת, אלא הדברים אותם משמיע המבטיח והרושם שאותו הוא יוצר בליבו של אדם סביר השומע הבטחה כזו.
ג. הלכה פסוקה היא כי הפיצוי על הפרת הבטחת נישואין צריך להיות צנוע ביותר. בניגוד להפרת הסכמים מסחריים, במקרה של הפרת הבטחת נישואין הנפגע אינו זוכה לפיצויים המעמידים אותו במצב שהיה אילו המפר קיים את החוזה, אלא פוסקים פיצוי על הנזק הספציפי, וכן הנזק הכללי שנגרם לנפגע בעקבות ההפרה. בנסיבות ענייננו אין צידוק להתערב בסכום של 50,000 ש"ח שנפסק, סכום השווה למשכורת המשיבה במשך כשנתיים.
ד. כפי שנאמר בעבר, העילה של הפרת נישואין היא ממין התביעות שאינן אהודות ביותר והתערבות ביהמ"ש הנותנת סעד במקרה של הפרת הבטחת נישואין אינה אהודה. קיימת נטיה במספר ארצות לבטל עילה זאת בדרך של חקיקה כפי שנעשה באנגליה. ביסוד הגישה הזאת מונחת העמדה כי אין לראות בהבטחת נישואין משום חוזה מחייב. ברם, יהיה הדבר אשר יהיה, כיום עילה זאת מקובלת במשפט המקומי ועקירתה מן השורש איננה עניין לחקיקה שיפוטית אלא למחוקק.
ה. פסה"ד ניתן מפי הנשיא שמגר והסכים לו השופט ד. לוין. השופט מצא הביע ספק אם קבלת הצעה לנישואין של אדם נשוי עשוי להקים קשר חוזי מחייב, ואף אם קם קשר כזה - שביצועו מותלה בגירושיו של המציע מבן זוגו - שאלה היא אם אין דינו להיבטל מדעיקרא, בהיות כריתתו בלתי מוסרית. ברם, טענה לעניין זה לא הועלתה בפני ביהמ"ש המחוזי ואף לא בערעור ולפיכך אין צורך לדון בנושא.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם זרסקי למערער, עו"ד יחזקאל הראל למשיבה. 30.3.92) .

ע.א. 3063/90 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אימוץ(מחוזי באר שבע - תיק אימוץ 18/89 - הערעור נדחה).

א. השופטת נתניהו: ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע הכריז על שלשה קטינים, ילדי המערערים, כבני אימוץ לאחר שמצא כי התקיימו בשני ההורים הוראות סעיף 13(7) של חוק אימוץ ילדים, היינו שאינם מסוגלים לדאוג לקטינים כראוי בשל התנהגותם ומצבם, ואין סיכויים כי הדברים ישתנו בעתיד הנראה לעין, על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה. הקטינים הם בן (להלן: י) יליד מרץ 1983, בת (להלן: ש) ילידת אוקטובר 1984, ובת (להלן: ח) ילידת פברואר 1986. האב הוא עבריין בעל הרשעות פליליות רבות, סובל מהפרעת אישיות קשה יחד עם פיגור קל ביכולתו השכלית והוא בעל אישיות ילדותית מאד. האם נכה ב-%100 , פגועה ברגליה מילדות עם שיתוק, סובלת מהשמנת יתר, חסרת בטחון וכוחותיה הפיזיים והנפשיים דלים, תפקודה ותגובותיה פסיביים, היא סובלת מהפרעת אישיות קשה בשילוב עם פיגור שיכלי. מסקנת המומחים היתה כי שני ההורים אינם מסוגלים לדאוג לילדיהם וכי אין סיכוי שהמצב ישתנה בעתיד הנראה לעין
על אף עזרה סבירה. על סמך כל הנתונים הגיע ביהמ"ש למסקנה, כאמור, שיש להכריז על הקטינים כבני אימוץ. הערעור נדחה.
ב. בנסיבות כפי שבאו בפני ביהמ"ש לא היה מנוס מהתוצאה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי. ב"כ המערערים העלה בערעור דרישה חילופית, כי המשפחה המאמצת תהיה, כמו המשפחה הטבעית, ממוצא מזרחי ודתית, כדי לא לנתק את הילדים מעדתם (המרוקאית) המפוארת, ועל מנת שיוכלו לשמור על דרך חייהם לפי אורחותיהם. אכן, אין לשלול מהורה שילדו נלקח לאימוץ, את הזכות שיתחשבו ברצונו בדבר הערכים שעליהם יגדל הילד לכשיאומץ. בעצם אין להגביל משאלה זו רק לענייני דת. אולם רצון זה של ההורה אינו ערך בפני עצמו והוא חייב להשקל כנגד טובתו של הילד ובמאזן צריכה טובת הילד לגבור. טובת הילד מתבטאת גם במסירתו לאימוץ בזמן סביר. בנסיבות המקרה דנא קיים צורך דחוף למצוא לילדים משפחה מאמצת מוקדם ככל האפשר. ככל שירבו התנאים והמגבלות שבהן תצטרך משפחה כזו לעמוד, כן יקשה על רשויות האימוץ למצאה, ובינתיים ימשיכו הילדים לחיות בתנאי מעבר. בענייננו, הקשר בין הילדים, לפחות בין ש' ל-י', הוא כה חשוב עד כי יש לשמור עליו, גם אם הדבר יאריך את הזמן הדרוש למצוא משפחה מתאימה שתהיה מוכנה לאמצם יחדיו. אם יועמסו על כך עוד התנאים של עדה ודת, ספק אם אפשר יהיה בכלל למצוא משפחה שתעמוד בכל התנאים גם יחד. לפיכך הוחלט להכריז על הקטינים כבני אימוץ, ואולם ביהמ"ש העליון הורה כי הילדים י' ו-ש' יימסרו לאימוץ יחדיו לאותה משפחה. אם משפחה זו לא תרצה או לא תסכים לאמץ גם את הילדה ח', כי אז תמסר ח' למשפחה אחרת ובכפוף לחוות דעת מומחית, יקויים וישמר קשר בין שלשת הילדים.
ג. הנשיא שמגר הסכים והעיר: תהליך האימוץ, באין הסכמת הורה, מורכב משני שלבים: תחילה יש לקבוע אם הקטין הוא בר אימוץ, ואם המענה לשאלה זו הוא חיובי, מקויים הליך משפטי נפרד שבו מאשר ביהמ"ש את המאמץ או את המאמצים המוצעים. השיקולים המתלווים להחלטה בכל אחד משני המישורים אינם זהים. אין לפתוח פתח להבעת משאלה או הצעה בדבר סוג המשפחה המאמצת הראוייה, המועלית מצד הורה שילדו מוכרז כבר אימוץ בניגוד לדעתו, ואשר ינתן לה ביטוי בפסה"ד המכריז על הקטין כבר אימוץ. כל אחד ממגוון הנסיבות המתואר בסעיף 13, מוליך למסקנה כי הורה כאמור משולל בדרך כלל כשירות לכבול ידי המטפלים באימוץ, אשר באים לבחור את המאמץ לפי אמת המידה שהוכתבה בחוק, היינו לפי טובתו של המאומץ. אין להעמיס על עתידו של הילד משאלות, שהן תולדה של רצון ההורה שהתנגדותו לאימוץ נדחתה בשל כך שמצאו אותה בלתי מוצדקת. מכאן, כי טובת הילדים היא אמת המידה הרצויה היחידה, ואין לכלול במסקנת האימוץ את המשאלה, שהועלתה במקרה דנן, שעניינה מוצאה העדתי ודתיותה של המשפחה המאמצת.
ד. המשנה לנשיא אלון: ראוי לכבד את משאלת ההורים בעניין דנא על שני חלקיה. במיוחד חובה לנהוג כך, פרט למקרים מיוחדים שבהם תיפגע קשות טובת הילד בגלל אי מציאת מאמצים בעוד מועד, לעניין דרישת ההורים שילדם יימסר לאימוץ במשפחה השומרת אורח חיים דתי. המחוקק קבע כי בהתקיים תנאים ונסיבות שאותם פירט בסעיף 13, מצוייה עילה המאפשרת מתן הילד לאימוץ, אך אין בכך כדי לשלול מההורה את זכותו - חובתו שיוצא חלציו יחיה אורח חיים דתי, שכה חשוב הוא בעיני הוריו מולידיו. אין לשלול זכות הורה זו משום הורה, ואף לא מהורה שיוצא חלציו נמסר לאימוץ, פרט למקרים מיוחדים כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו. עו"ד ר. שטוב למערערים, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיב. 28.3.91).

בג"צ 5375/90 - התאחדות... הפועל אופקים נגד המועצה המקומית אופקים ואח' (העתירה נתקבלה בחלקה).

*חלוקת הקצבות של מועצה מקומית לארגוני ספורט
א. העותרת טענה כי ההקצבה שהיא קיבלה לשנת הפעילות 1990/91 נופלת מההקצבה שניתנה לבית"ר אופקים, למרות שהיקף פעילותה של העותרת גדול בהרבה מזו של בית"ר אופקים (המשיבה השלישית). בשנת 1989 קיבלה העותרת כ-7,000 ש"ח ואילו בית"ר קיבלה כ-33,000 ש"ח, ואילו בשנת 1990 הוקצב לעותרת סכום של 40,000 ש"ח, אך סכום זה לא נמסר לה, ולעומת זאת קיבלה בית"ר באותה שנה כ-80,000 ש"ח. בתצהיר התשובה מטעם המשיבים נטען כי התמונה כפי שהיא מצטיירת מהעתירה אינה משקפת את המצב לאשורו שכן היה על וועדת התמיכות של המועצה המקומית לקחת בחשבון לא רק את הנתונים האובייקטיביים של היקף הפעילות הספורטיבית, אלא להתחשב בשיקולים מורכבים נוספים כגון הצורך לעודד פעילות ספורטיבית בין חלקים שונים של האוכלוסיה המקומית וכדומה. מאחר שטענות המשיבים היו כלליות, סתמיות ובלתי מפורשות, ביקש בג"צ מב"כ המשיבים להשלים את הטיעון העובדתי ע"י הגשת תצהיר נוסף אך גם התצהיר הנוסף לא כלל את הפרטים המבוקשים. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. לא נסתרה טענת העותרת שלפיה היא מנהלת פעילות ספורטיבית העולה במידה ניכרת על זו של בית"ר ושבכל זאת היא זוכה רק לתמיכה מזערית שאינה עומדת בכל פרופורציה לעזרה הכספית המוענקת לבית"ר. עם זאת, אין בפני בג"צ נתונים המאפשרים לו לקבוע מה היתה צריכה להיות ההקצבה לעותרת לשנת 1990/91 שאליה מתייחסת העתירה. יש גם להתחשב בעובדה שהעתירה הוגשה לבג"צ רק בדצמבר 1990, ולכן אין העותרת יכולה לצפות לכך שבשלב כה מאוחר יוכל בג"צ להתערב בקביעת גובה ההקצבות לשנת 1990. לפיכך, ניתן לעשות את הצו להחלטי רק במובן זה שהמועצה תחוייב להעניק לעותרת לפחות את ההקצבה בסך 40,000 ש"ח, שעליה הוחלט במועצה לגבי השנה האמורה. (בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד מולאור לעותרת, עו"ד סגל למועצה המקומית. 5.3.92).

ע.א. 99/90 - עזבון המנוח עדנאן זובידאת נגד עלי צאלח זבידאת

*בקשה לשינוי רישום בעלות כפי שנעשה בהסדר מקרקעין(הערעור נחקבל).

א. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לחלקת קרקע שנרשמה בהליכי הסדר בשנת 1958 על שמו של עדנאן זבידאת (להלן: עדנאן) אשר המערער הינו עזבונו. המשיב הגיש בשנת 1988 תביעה בה עתר לכך שהרישום בספרי המקרקעין יתוקן ומחצית החלקה תירשם על שמו. לטענתו, זכאי הוא לכך בהתבסס על הוראות סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין. החלקה היתה שייכת בעבר לאחד צאלח זבידאת (להלן: צאלח) שהיה האב של המשיב ואחיו ראשיד, אביו של עדנאן. טענת המשיב היתה כי צאלח מכר לבניו, בחלקים שווים, את החלקה וראייה לכך משמש הסכם מכר (להלן: ההסכם). בקבלו את תביעת המשיב החליט ביהמ"ש שההסכם מתייחס, בין היתר, גם לחלקה, וכי על פי סעיף 2 של ההסכם נמכרה החלקה בחלקים שווים למשיב ולרשיד, אביו של עדנאן. בערעור טוען המערער כי לא היתה עילה לשנות את הרישום כתוצאה מההסכם, הואיל ולא הוכחה עילה מכח סעיף 93 לפקודה, ולגופם של דברים טען כי לא היה יסוד להשתכנע בגירסת המשיב לעניין זכותו בחלקה. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 93 לפקודה קובע לאמור "שוכנע ביהמ"ש לאחר ההסדר שרישומה של זכות... הושג במרמה... רשאי ביהמ"ש... להורות על תיקון הפנקס...". על פי סעיף 81 לפקודה "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום...", וסעיף 125 לחוק המקרקעין קובע ש"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראייה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים ..93. לפקודת הסדר זכויות
במקרקעין". לשאלת פרשנותו של סעיף 93, לאור האמור בסעיף 81 לפקודה, התייחס ביהמ"ש העליון בעבר וקבע כי השימוש בסעיף 93 לפקודה, כדי לתקן את הרישום, צריך להיעשות לעיתים רחוקות ובמקרים נדירים. על פי הפסיקה יש לתת לסעיף 93 לפקודה פירוש מצמצם, ומכל מקום, מי שמסתמך על סעיף זה עליו להוכיח שהרישום הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש. המשיב לא טען לאף אחת משתי עילות אלה וגם לא היה יסוד שיטען להן. די בכל האמור כדי להצדיק את קבלת הערעור.
ג. ברם, גם לגופו של עניין אין הדין עם המשיב. את החלקה תבע עדנן בשלמות ב-1958 כאשר היה קטין והתביעה הוגשה באמצעות סבתו. בין המסמכים אצל הפקיד המסדר נמצא ההסכם שעליו מסתמך המשיב, ועל אף שהיה מודע לו הגיע פקיד ההסדר למסקנה, ןכנראה על פי ראיות נוספות, על פיה היה מקום לרשום את החלקה בשלמות ע"ש עדנאן. זאת ועוד, תביעת המשיב הוגשה 30 שנה ממועד ההסדר, מבלי שנמצא כל הסבר לכך. ולא רק זאת, אלא שבעת ההסדר היה ידוע ההסכם למשיב ואף הסתמך עליו בתביעתו לחלקה אחרת, אך לא כעילה לתבוע זכות כלשהי בחלקה זו.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ע. בדראנה למערער. 29.3.92).

ע.א. 3999+4000/91 - סאלח סואעד ו-24 אח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח' (הערעור נדחה).

*מסירת חזקה במקרקעין למדינה בעקבות צו לפי פקודת המקרקעין (רכישה לצרכי ציבור)א. במרץ 1976 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) שמקרקעין שונים, הכוללים מקרקעין שבבעלות המערערים, "דרושים לחלוטין לשר האוצר לצרכי ציבור" וכי שר האוצר מתכוון לקנות בהם חזקה. ביום 25.3.91 הוגשו מטעם "מינהל מקרקעי ישראל כמנהל מקרקעי המדינה, רשות הפיתוח וקק"ל ע"י ב"כ נציג היועץ המשפטי לממשלה" 13 תובענות ליתן צו "למסור למבקש" את החזקה בחלקות שבבעלותו. התובענות חתומות בידי עו"ד גורלי "נציג היועץ המשפטי לממשלה". השופט נעתר לבקשה בכל התובענות והערעור על כך נדחה.
ב. טענת המערערים היא כי אין יריבות בין התובעים לבין המערערים הואיל ולפי סעיף 8 לפקודה רשאי היועץ המשפטי לממשלה לפנות לביהמ"ש בשמו הוא ולא בשם מינהל מקרקעי ישראל או רשות הפיתוח. אין בטענה זו כדי להביא לקבלת הערעור. נכון הדבר שהמרצות הפתיחה נוסחו ברשלנות רבה : ראשית, מינהל מקרקעי ישראל אינו נהנה ממעמד של אישיות משפטית אוטונומית ; שנית, לא ברור מה עניינם של רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל לכאן. עם זאת, עו"ד גורלי חתם על הודעות הבקשה כב"כ היועץ המשפטי לממשלה, ובסתירה הקיימת בין כותרות התובענות והחתימה יש לכאורה להעמיד את היועץ המשפטי לממשלה בחזקה שתבע כדין בגדר סעיף 8 לפקודה. אם עדיין נותר בכך ספק הרי יש להיעתר לבקשת ב"כ המדינה ולתקן למפרע את כותרות המרצת הפתיחה כדי להעמיד את העניין על תיקונו.
ג. טענה אחרת של המערערים היא כי לא הוכח, על יסוד התעודה הציבורית שהוגשה, כי ההודעות כאמור בסעיפים 5 ו-7 לפקודה הוצגו כדין וכי נמסרו לכל המערערים הודעות כמצוות הסעיפים האמורים. אכן, אפשר להניח, מבלי לפסוק, שלא הוכח שלכל המערערים נמסרו הודעות בכתב, אך הוכח שנמסרו לכל המערערים הודעות בעל פה. מכל מקום, הלכה פסוקה היא כי מסירת ההודעה אינה תנאי לקיום הזכות לקנות חזקה בקרקע ואין היא פוגעת בתקפה של ההפקעה.
ד. טענה אחרת של המערערים היא כי לאחר הודעת ההפקעה נערך הסדר מקרקעין ומשזכויותיו של שר האוצר עקב ההפקעה לא נתבעו בהסדר, יש לראות את ההפקעה כבטלה.
לעניין זה צודק ב"כ המדינה כי אין המדינה טוענת עדיין לבעלות במקרקעין, שכן הבעלות אמורה להירשם רק עם סיום ההפקעה, ואין לראות את ה"זכות" שצמחה לשר האוצר מכח סעיפים 5 ו-7 לפקודה כ"זכות סותרת" לעניין פקודת הסדר זכויות במקרקעין. ה. המערערים גם העלו טענות בדבר השיהוי במימוש ההפקעה ובדבר תפוגת המטרה שלשמה פורסמה הודעת ההפקעה, אך הסכימו שדינן של טענות אלו וכיוצא באלו, להתברר בבג"צ והם גם הודיעו כי הכינו עתירה בעניין זה.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, מצא. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד האני פראג למערערים, עו"ד משה גולן למשיב. 1.3.92).

ע.א. 239/89 - רוזה שרש נגד יוסף גלילי

*פירוש צוואה(מחוזי ת"א - ה"פ 185/89 - הערעור נתקבל).

א. המנוחה אסתר מוברמן-גלילי נפטרה בינואר 1980. המערערת היא אחת משתי אחיותיה והנוחלת על פי צוואתה האחרונה של המנוחה. המנוחה נישאה למשיב בשנת 1963, לאחר שהתאלמנה מבעלה הראשון. לאחר נישואיהם רכשו המנוחה והמשיב דירה בגבעתיים כששניהם משתתפים בחלקים שווים בעלות הדירה, והיא נרשמה בבעלותם המשותפת. למנוחה היתה גם דירה ברמת גן. ביום 24.11.74 ערכה המנוחה צוואה שקויימה ע"י ביהמ"ש המחוזי ביום 10.5.88. בחלקיה המהותיים של הצוואה ציוותה המנוחה לאמור "... אני מצווה שדירתי בת 2 חדרים... ברמת גן... תעבור אחרי פטירתי לאחותי שרש רוזה (המערערת)... שתוכל לגור בה ולהשתמש בה, אבל אחרי פטירתה עוברת הדירה הזאת לטובת משרד הבטחון... כמו כן אני משאירה לאחותי רוזה שרש את כל הכסף ו/או שווה כסף שיש לי או יהיה לי, אחרי פטירתי". התעוררה השאלה אם חלקה של המנוחה בדירה בגבעתיים נכללת בגדר "שווה כסף" שהנחילה המנוחה בצוואתה למערערת, או שמא יחול על חלקה של המנוחה בדירה בגבעתיים חוק הירושה. ביהמ"ש המחוזי קבע שעל אומד דעתה של המנוחה ניתן לעמוד מתוך הצוואה, ולפיכך לא נדרש לנסיבות העובדתיות שבעזרתן קיוו הצדדים לשכנעו בדבר כוונתה המסתברת של המנוחה. בפרשו את הצוואה קבע השופט כי הצוואה אינה חלה על חלקה של המנוחה בדירה בגבעתיים. את מסקנתו נימק השופט בכך כי "כשהיה ברצונה לצוות על מקרקעין עשתה זאת מפורשות, תוך מתן פרטים מלאים הן על מיקומם של המקרקעין והן על רישומם. לא יעלה על הדעת לייחס לה כוונה לצוות על המקרקעין במסגרת הדיבור 'שווה כסף'...". הערעור נתקבל.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר לא נדרש, בפירוש הצוואה, למקורות חיצוניים. סעיף 54(א) לחוק הירושה מורה כי "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה, כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות", וכאן, אומד דעתה של המנוחה משתמע מתוך הצוואה. ברם, המסקנה בדבר פירוש הוראת הצוואה נשוא המחלוקת אין לקבלה. המשמעות שיש לייחס לביטוי "שווה כסף", בלשון בני אדם, בזמננו, מותנית בהקשר הענייני שבו הוא משמש. כך, למשל, מי שחפץ להשקיע כספו בקרקע, או בדירה, לא יאמר שהוא מעוניין לרכוש שווה כסף. מאידך, אין ספק, שבתיאור כלל רכושו של אדם, הדיבור "שווה כסף" ראוי להתפרש ככולל מקרקעין. לכן, אם נאמר בצוואה כי המצווה מנחיל את כל "שווה הכסף" שיש לו לפלוני, ינחל היורש גם את המקרקעין שבעזבון, אלא אם יש בצוואה אמירה אחרת המחייבת לפרש את הביטוי "שווה כסף" פירוש שונה.
ג. השופט למד מכך שהמנוחה, ברצונה להתייחס לדירה ברמת גן, ציינה את הדירה במפורש, את מיקומה ואת מספר הגוש והחלקה שלה. אולם התיאור הפרטני של הדירה ברמת גן התחייב מאופיה המיוחד של ההוראה המורכבת באשר לדירה זו, שאחרי מות המערערת
תמסר הדירה למשרד הבטחון. השוני בין שתי הוראותיה של הצוואה הוא מהותי, ואין בסיס להשוות בינותן לצורך הסקת מסקנה פרשנית. גם הגיונן של הנסיבות כפי שהן עולות מן הצוואה תומך במסקנה האמורה. המשיב איננו נזכר בצוואה כלל ואילו התכוונה המנוחה שהמשיב יטול את חלקה בדירת המגורים המשותפת היה עליה לצוות לו חלק זה במפורש.
ד. בביהמ"ש המחוזי היתה בפי המשיב גם טענת מעשה בית דין, אך ביהמ"ש לא התייחס לה לנוכח התוצאה שאליה הגיעה. על פי טענה זו הרי ביום 9.6.88 פנה המשיב לביהמ"ש המחוזי בבקשת צו ירושה חלקי באשר לזכותו לרשת את חלקה של המנוחה בדירת מגוריהם בגבעתיים. בבקשתו ציין, שהמנוחה השאירה צוואה, ושהוגשה בקשה לקיומה, אך טען שעל חלקה בדירה לא ציוותה המנוחה דבר. משלא הוגשה התנגדות לבקשתו, חרף פרסומה כדין, נענה לו ביהמ"ש והכריז עליו כעל יורש חלקה של המנוחה בדירה בגבעתיים. צו הירושה החלקי ניתן לפני שהמערערת הגישה את בקשתה לפירוש הצוואה, נשוא ערעור זה, ולפיכך מהווה מעשה בית דין, שאין אחריו ולא כלום. גם טענה זו דינה להידחות.
ה. תוצאתו הרגילה של צו ירושה (וכיוצא בזה של צו לקיום צוואה) היא כשל כל פסק דין חפצא. כלפי כולי עלמא מעמיד פס"ד כזה הכרעה סופית ומחייבת, אך את הצדדים הישירים, הנוגעים בנושא פסה"ד, קושר פסה"ד רק באותן פלוגתאות שהועמדו לבירור בהליך, שניתנה להם הזדמנות סבירה להשתתף בו. צו הירושה החלקי, לפיו הוכרז המשיב כיורש חלקה של המנוחה בדירה האמורה, התבסס על הצהרת המשיב, שהמנוחה השאירה צוואה רק ביחס לחלק מרכושה ושעל חלקה בדירת המגורים אין הצוואה חלה. אך הצהרתו זו לא הועמדה במבחן של בירור משפטי, בהשתתפות המערערת, שהיתה בעלת עניין ישיר בנושא הבקשה. צו הירושה ניתן איפוא בכפוף לצוואה ולפיכך אין בכוחו לחסום הליך שמטרתו לפרש את הצוואה ולקבוע את תחומי תחולתה.
ו. הדרך הרגילה לתקיפת סופיותו של צו ירושה מותווית בסעיף 72(א) לחוק הירושה, שלפיו רשאי ביהמ"ש, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקן או לבטל צו ירושה או צו קיום צוואה. משלא צורפה המערערת לבקשה למתן צו ירושה, ודבר הגשת הבקשה לא הגיע לידיעתה מבעוד מועד, היה בידי המערערת לבקש את ביטול הצו, בהסתמך על טענתה שהצו סותר את הוראות הצוואה שקויימה. טענת המשיב כי משלא הגישה המערערת התנגדות לבקשתו, חרף פרסומה בדרך הרגילה, שוב לא יכלה להשיג על תקפו של הצו, מנוגדת ללשונו ולרוחו של סעיף 72 הנ"ל ואין לקבלה. המערערת היתה מיטיבה לעשות לו כללה בבקשתה לפירוש הצוואה, גם בקשה לביטול צו הירושה החלקי בהתאם לסעיף 72(א) לחוק הירושה. אך בכך שלא כללה עתירה זו אין כדי להכשיל את בקשתה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד מ. פלדמן למערערת, עו"ד ע. נצר למשיב. 16.3.92).

ע.א. 2/89 - אוניברסיטת בר אילן נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*שווי הרכישה" לצרכי מס שבח מקרקעין, במקרקעין שנתקבלו " 4967/91 - צורת עריכתו של יפוי כח מחוץ לישראל . . . . . . . . . . . . . . . . . 283 במתנה ונקבע שוויים לצרכי מס רכישה(הערעור נדחה).
א. האוניברסיטה קיבלה ביום 7.12.86 במתנה דירה בת 3 חדרים בירושלים (להלן: הדירה). נותן המתנה ביקש וקיבל פטור ממס שבח מקרקעין, לפי סעיף 49א' לחוק מס שבח, ואילו המערערת דיווחה למנהל מס שבח על קבלת המתנה על דרך של מכר ללא תמורה וזאת בהצהרה רגילה על פי סעיף 73(א)(1) לחוק. היא חוייבה במס רכישה בהתאם לשומת המס שערך המשיב. שומת הדירה לצורך מס הרכישה נקבעה ע"י המשיב בסך של 110,000 ש"ח. ביום 28.7.87 מכרה המערערת את הדירה תמורת 183,000 ש"ח והגישה שומה עצמית על פי סעיף 73(א)(2) לחוק, כאשר השומה התבססה על הערכת שמאי מקרקעין מוסמך
שהעריך את שווי הדירה ליום רכישתה (7.12.86) בסך של 110,000 דולר. המשיב לא קיבל שומה עצמית זו, שכן קבע כבר בעבר את שווי הדירה ליום רכישתה בסך של 110,000 ש"ח בלבד. וועדת הערר אישרה את עמדת המשיב כי שווי הרכישה ייעשה על פי שומת מס הרכישה שנקבעה בעבר על ידו. הערעור נדחה.
ב. סעיף 21(ב) לחוק קובע כי אם "נקבע שוויה של זכות במקרקעין בקשר עם הרכישה לעניין מס שבח יהיה שווי הרכישה לעניין חישוב השבח - השווי שנקבע כאמור". המערערת טוענת כי רק אם נקבע השווי לעניין מס שבח יהיה שווי זה "שווי הרכישה" לעניין חישוב השבח במכירה, ואילו המשיב טוען כי גם אם נקבע השווי בקשר עם הרכישה לעניין מס רכישה יהיה שווי הרכישה במכירה כפי שנקבע השווי לצורך מס הרכישה ברכישה. משתי הגישות יש לקבל את גישתו של המשיב. מתכליתו של החוק, התיקונים שנעשו בו והגיונם של דברים עולה ששני שיקולים הינחו את המחוקק כשקבע את השומה שנעשתה, כקובעת את שווי הרכישה בעת המכירה החדשה לצורך מס שבח : האחת, לחסוך ככל שניתן בפעולות שומה מיותרות ; השניה, להשתמש בשומה שנעשתה בעבר, רק באם היא תביא לגביית סכום המס הנכון והאמיתי. שיקולים אלה צריכים להנחות בפתרון הבעיה שהעלו הצדדים. פרשנותו של המשיב מגשימה את שני יעדי המחוקק, שכן השומה לצורך מס הרכישה נעשתה באותו מועד בו נרכשה הדירה, וכיוון שכך קביעת מס השבח על בסיס שומה זו, יביא לגביית מס אמת. אם סברה המערערת בשעתו כי שומת המשיב לגבי יום הרכישה שגוייה היא לצורך קביעת מס הרכישה, משום שהעריך את הדירה בפחות מערכה בשוק, היתה צריכה לפעול כבר אז בדרכים המקובלות להשגה על שומת המשיב, והיא מנועה כעת מלחלוק על שומה זו. על אחת כמה וכמה שכך היתה מצופה לעשות, לאור העובדה שחוות הדעת של השמאי מטעמה, כי ערך הדירה הוא 110,000 דולר, היתה כבר בידה בעת קבלת המתנה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד אריה רייך למערערת, עו"ד א. קורן למשיב. 23.3.92).

רע"א 4967/91 - .LTD ASSISTANCE .B.G נגד סופיה רוזנשטיין

*צורת עריכתו של יפוי כח מחוץ לישראל (הבקשה נדחתה).

המחלוקת דנא עניינה בשאלת צורת עריכתו של יפו"כ מחוץ לישראל. טענת המבקשת היא כי בכגון דא חלה תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיה כל פעולה בביהמ"ש הנדרשת מאת בעל דין או המותרת לו על פי דין, רשאי בעל הדין לעשותה בין בעצמו ובין ע"י עו"ד שהגיש לביהמ"ש יפו"כ מטעם בעל הדין. לדעת המבקשת מתמצית בכך דרישת החוק, ועל כן, אין לדרוש ממנה הליכים מיוחדים של עריכת יפו"כ. בימ"ש השלום גרס אחרת והבקשה לרשות ערעור נדחתה. תקנה 472 יוצרת את הבסיס המשפטי, במידה והוא דרוש לצורך התקנות, להתייצבותו של עוה"ד לשם ביצוע פעולות מטעם בעל הדין. אין בהוראה האמורה כדי לשלול תחולתן של ההוראות המיוחדות בדבר אופן עריכתו של יפוי כח מחוץ לישראל. הוראות כאלה מובאות בסעיף 30 לפקודת הראיות והן בגדר הוראה מיוחדת ועדיפה. אין צריך לומר כי ההוראה הכלולה בתקנה 472 מתייחסת רק למושג "יפוי כח" ולא לאופן עריכתו.

(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד מנחם קלמן וגב' אירית גור למבקשת, עו"ד אלון לוריה למשיבה. 5.3.92).

רע"א 4260/91 - אברהם שכרוף נגד שמואל אפלבוים ואח'

*פירוש סעיף 71 לחוק המקרקעין לעניין הסכמת דיירים על הצמדה של רכוש משותף ובניה בו (הבקשה נתקבלה).

בקשה זו עניינה סעיף 71 לחוק המקרקעין. טענת המבקש היא כי הסכמה להצמדה של רכוש משותף ושל בניה בו, שניתנה לבעלים קודם של הדירה שהיא עתה קניינו, מזכה גם אותו, ובהקשר זה מפרש המבקש את סעיף 71 לחוק המקרקעין, כחל רק
על חיוב של בעל דירה ולא על זכות שהוקנתה לו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין יסוד לפרשנות שנותן המבקש לסעיף 71. סעיף זה קובע כי החלטה של בעלי הדירות שנתקבלה בהתאם לתקנון ונרשמה בספר ההחלטות, תחייב כל בעל דירה בין שהיה בעל דירה בשעת קבלת ההחלטה ובין שהיה לבעל דירה אחרי קבלתה. החלטה שלא נתקבלה ולא נרשמה כאמור, איננה מחייבת בעל דירה. פירושו של דבר שבעל הדירה שהסכים בעבר ושינה את דעתו, איננו מחוייב בהחלטה שלא נתקבלה ולא נרשמה כאמור לעיל. ממילא אין להסכמה בעבר כל משמעות לגבי המבקש, והוא איננו יכול להסתמך עליה.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יונה חייר למבקש, עו"ד מרדכי איינהורן למשיבים. 8.3.92).

ע.א. 3608/91 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אימוץ (הערעור נדחה).

ילדתו של המערער, ילידת פברואר 1989, הוכרזה כבת אימוץ אחרי שנקבע כי נתמלאו דרישות סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים, היינו נסיבות בהן ההורים אינם מסוגלים לדאוג לילדם כראוי בשל מצבם או התנהגותם, ואין סיכוי שהתנהגותם או מצבם ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה. הערעור נדחה. אמה של הקטינה פסקה לחלוטין מלהתעניין בבתה ולא התייצבה להליכים. האם מכורה לסמים ונטלה סמים אף בתקופת ההריון. זמן מה אחרי הלידה החלה להזניח את הקטינה ואף עזרתה של סומכת לא הועילה מאומה. היא נדונה למאסר ולאחר זמן מה נעלמה ולא ניסתה ליצור קשר עם הבת. אשר לאב - הרי הוא ריצה עונש מאסר בשל עבירות סמים ולטענתו נגמל בכוחות עצמו מן ההתמכרות. הוא סירב לעבור בדיקות המאמתות טענה זו וסירב לעבור טיפול גמילה מסודר. האב אינו עובד ואין לו יכולת אובייקטיבית להחזיק בבת ולטפל בה. לפיכך יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אילן וידרמן למערער, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיב. 2.2.92).

רע"פ 386/92 - בן ציון רוזן נגד מדינת ישראל

*הפעלת מאסר על תנאי (הבקשה נדחתה).

הטענה הראשונה של המבקש עניינה נשאלה אם תקופת שחרור ברשיון היא חלק מתקופת מאסר או תקופה "שלאחר ריצוי העונש" כנוסחו של התנאי שנקבע בביהמ"ש המחוזי. אשר לכך, העבירה הנעברת תוך תקופת היותו של אסיר משוחרר ברשיון, היא עבירה שנעברת אחרי נשיאת העונש והיא יכולה על כן להביא להפעלת מאסר על תנאי. טענה שניה של המבקש עניינה מעצרו לפני המשפט. נושא זה נדון ע"י בתי המשפט שדנו בעניינו של המבקש ואין מקום לדון בו בערכאת ערעור שניה. אולם, אם יש למבקש טענה בעניין אופן החישוב של אורך תקופת המאסר, ביכולתו להעלות נושא זה במסגרת עתירת אסיר לפי סעיף 62א' לפקודת בתי הסוהר ולא כבקשת רשות ערעור. (בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד משה גולן למשיבה. 4.3.92).

רע"פ 432/92 - יפ-אורה בע"מ נגד מדינת ישראל

*מציאת "גוף זר" במזון (הבקשה נדחתה).

סעיף 2 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (איכות מזון) קובע, בין היתר, כי לא ייצר אדם מזון, לא יעבירנו לאחר וכו' כשנמצא בו או נתווסף אליו דבר שאינו צריך להימצא בו. בענייננו נמצא בתוך בקבוק משקה סגור שנשא תווית של המבקשת, גוש גדול של בדלי סיגריות. בימ"ש השלום זיכה את המבקשת מחמת הספק וביהמ"ש המחוזי חייב אותה בדינה, בציינו כי מדובר בעבירה הנושאת עימה אחריות מוחלטת, ובעבירות מסוג זה די בכך שנמצא חומר זר בתוך הבקבוק שהיה סגור בפקק מסוג כתר, כדי להוות ראייה לכאורה שהמבקשת לא עמדה ברמת הזהירות הגבוהה הנדרשת
ממנה כדין. התביעה איננה חייבת להביא בפני ביהמ"ש את כל שרשרת הידיים שעבר המוצר עד שהגיע לצרכן שכן זוהי דרישה שלא ניתן לעמוד בה. הטוען שבמהלך אחת החוליות בשרשרת זו הוכנס הגוף הזר בכוונת זדון - עליו הראייה ואין די בספיקות תיאורטיים שאין להם יסוד בחומר הראיות או בהגיון. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. לדעת הסניגור צריך היה להוכיח את שרשרת הטיפול בבקבוק המסויים מאז צאתו ממפעלה של המבקשת. אולם, מדובר בבקבוק סגור, היינו אין בפנינו נסיבות בהן יכול היה מאן דהוא אחר להכניס גוף זר לתוך חבילת מזון אחרי שנפתחה. כאן נעשתה פתיחת הבקבוק רק בעת רכישת המשקה, ולא היה שמץ של סימן לכך שמישהו פתח את הבקבוק לפני כן. תלונת הסניגור מופנית למעשה נגד הטלת האחריות האבסולוטית ולא נגד המסקנה של ביהמ"ש שלערעור ואין מקום למתן רשות לערעור נוסף.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד תיאודור אורין למבקשת, עו"ד משה גולן למשיבה. 5.3.92).

רע"א 1013/92 - דוד הרוש נגד אורנה הרוש

*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער העלה טעמי ערעור לרוב על החלטת השופטת המחוזית שלא לפסול עצמה, כאשר כל טעמי הערעור סובבים כולם סביב ציר מרכזי אחד, והוא, טענת המערער שהשופטת שדנה בעניינו היא בעלת דעה קדומה. הערעור נדחה.
אין יסוד לטענה שמדובר בדעה קדומה. ביהמ"ש המחוזי אכן מנווט את הדיון ושולט בו, אך זו זכותו ואף חובתו. ביהמ"ש רשאי לחסום נסיונו של בעל דין לפרוץ כל מסגרת סבירה ולהאריך מעבר לכל מידה מקובלת בחקירות ובטיעונים. הסברה כאילו אין בידי ביהמ"ש סמכות להתערב בחקירה חלפה כבר זמן רב מן המציאות המקובלת באותם בתי המשפט הנוהגים לפי שיטת המשפט האדברסרית. האחריות לניהולו של המשפט מוטלת על ביהמ"ש והוא שקובע אילו שאלות מותרות ואילו אסורות, ומהי ראייה קבילה ואיזו ראייה אינה קבילה. גם בשיטה האדברסרית ביהמ"ש הוא שחולש על מהלכי הדיון ומנווט אותם.

(בפני: הנשיא שמגר. 12.3.92).

ע.א. 4324/90 - רינה ברהום ומורן ברהום קטינה נגד אברהם ברהום

*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).

המערערת, אשתו של המשיב, וכן בתם הקטינה, תבעו מזונות מהמשיב. ביהמ"ש פסק לקטינה מזונות בסכום של 550 ש"ח לחודש, כשסכום זה כולל כיסוי צרכיה, דמי טיפול וחלקה היחסי בהחזקת מדור. כן חוייב המשיב לשאת בתשלום החודשי עבור מעון והוצאות הביטוח הרפואי. ביהמ"ש לא ראה לפסוק מזונות למערערת מאחר ועזבה את בית בעלה מבלי שהיה לה, לדעת ביהמ"ש, טעם מבורר לכך. ביהמ"ש המחוזי ראה אותה, לאור מערכת הנסיבות שנפרשה לפניו. כמעין מורדת. בעשותו כן תמך ביהמ"ש את מסקנותיו במידה רבה על דחיית חלק מהותי מטיעוניה העובדתיים של המערערת. הערעור באשר למזונות המערערת נדחה ובאשר לשיעור המזונות של הקטינה נתקבל.
אין מקום להתערב במסקנות הנוגעות לתביעת המזונות של האשה באשר מסקנות אלה מבוססות בעיקרן על ההכרעה לעניין מהימנותם של העדים. אשר לקטינה - לא ניתן לראות את הסכום שנפסק למזונותיה כסביר. סכום של 550 ש"ח לחודש שנועד לכסות צרכיה של המערערת, לרבות הוצאות מדור ודמי טיפול לאם, הוא בגדר סכום שאינו עומד ביחס לצרכים המקובלים והסבירים. בהקשר זה צריך להביא בחשבון שמדובר בקטינה ילידת 20.4.88, היינו היא בגדר קטני הקטנים, שכיסוי כל צרכיה מוטל על האב. דמי
המזונות שעל המשיב לשאת בהם יועמדו על 1000 ש"ח לחודש, כאשר הבסיס לחישוב הסכום יעודכן אחד לשלשה חודשים. יתר הוראות פסה"ד נשארים בעינם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. בן שלמה למערערת, עו"ד ח. (ברק) איזק למשיב. 22.3.92).

רע"א 5355/91 ואח' - מינהל מקרקעי ישראל ועמידר נגד מאיר שטאל

*הערכת שווי דירה כפנוייה או תפוסה, כאשר זו עוקלה וצד ג' שאצלו עוקלה, איפשר מכירתה ועליו לשלם את שוויה לנושה (הבקשה נדחתה).

ראשיתה של המחלוקת בפניית המשיב להוצל"פ בבקשה לביצוע שטרי חוב. במסגרת הליך זה הוטל עיקול, על דירת החייב (שאינו צד להליכים שבפנינו). למרות הטלת העיקול, שהודעה עליו הועברה למבקשות, הועבר הנכס ע"י החייב, במכר, בהסכמתן ובאישורן של המבקשות, לאדם אחר. הווי אומר, המבקשות, שהיו בגדר צד שלישי כאמור בסעיף 48 לחוק ההוצל"פ, הוציאו מידיהן את הנכס. על כן, חוייבו בתשלום החוב הפסוק לנושה. כאמור בסעיף 48 הנ"ל, החיוב אינו יכול לעלות על שווי הנכס או על סכום החוב שבעטיו בוצע העיקול. העניין הוחזר להוצל"פ כדי שייקבע שם היקפו של החוב מול שיעורו של ערך הנכס. כאשר העניין הוחזר להוצל"פ הועלתה טענה מטעם המבקשות כי יש להעריך את שווי הדירה כתפוסה, ועל כן אין עליהן לשלם אלא את הערך של שווי מדירה תפוסה. בלשכת ההוצל"פ נדחתה טענת המבקשות, הערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
העיקול חל על כל זכויותיו של החייב בדירה, וזכותו של החייב בנכס נשוא ההתדיינות היתה זכות בנכס במלוא ערכו כפנוי ולא בנכס תפוס. החייב רכש מעמידר דירה פנויה ולא דירה תפוסה, וזו גם הזכות שהיתה רשומה אצל המבקשות ולא אחרת. אגב, מבחינה עובדתית פינה החייב את הנכס וחטאן של המבקשות התבטא בכך שהתירו את העברת הנכס הפנוי לאדם אחר, למרות העיקול.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גלי בהרב-מיארה למבקשות, עו"ד לילי דורון למשיב. 8.3.92).

ע.א. 2110/91 - ראובן בן דוד נגד מרים בן דוד ואח'

*מזונות (הערעור נדחה).

כלל הוא שאין ביהמ"ש שלערעור מתערב בקביעת סכום דמי המזונות שפסק ביהמ"ש המחוזי, אלא אם נפסקו על יסוד שיקולים מוטעים, או בהתעלם משיקולים רלבנטיים. לא זה המצב בענייננו. מגבלותיו של המערער להשתכר בשל מצבו הרפואי אינן רלבנטיות, וביהמ"ש המחוזי פסק את הסכום שעל המערער לשלם לשני ילדיו על סמך השתכרויותיו בפועל כפי שהשתקף בתלושי השכר שלו, ושהגיעו עובר לפסה"ד לסכום נטו של כ-1,500 ש"ח לחודש. ביהמ"ש היה רשאי לאמוד את סכום המזונות שהילדים הקטנים זקוקים לו עפ"י נסיון החיים מבלי להיכנס לראיות מפורטות על כך. הסכום של 450 ש"ח לחודש לכל אחד משני הילדים, נכון ליום 17.4.91, הוא סכום מינימלי הדרוש לצרכיהם. המערער לא חוייב לספק לילדים מדור אף לא הוצאות גני ילדים. המערער חוייב לדאוג לביטוח רפואי לילדיו בקופת חולים וכן נקבע כי קיצבת הביטוח הלאומי תשולם לאם. אלה אינם סכומים נוספים שעליו לשלם ממשכורת הנטו שלו. המס האחיד כבר נוכה מהברוטו וקצבת הילדים משתלמת ע"י המוסד. המזונות שנפסקו הם מינימליים ולהבדיל מהוצאות מדין צדקה, החובה לשאת בם מוטלת כולה על האב. החיוב שהוטל על המערער מכביד אמנם עליו, אך עדיין מותיר הוא בידיו סכום, אמנם מצומצם, למחייתו. סכום המזונות שנקבע לילדים הוא מינימלי ואין בו להעלות את רמת חייהם מעבר למה שהורגלו לה בעבר.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, אור, מצא. החלטה - השופטת נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד דרור טיטונוביץ למשיבים. 5.2.92).

בש"פ 1082/92 - מדינת ישראל נגד שמעון כהן

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בשורה של עבירות הקשורות בסחר בסמים בכמויות נכבדות וכן עבירה של מתן שוחד וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. מאז חלפו 15 חודשים וזו בקשה שניה להארכת המעצר. הבקשה נתקבלה. במטרה לייעל ולקצר את ההליכים ויתרה התביעה על מספר עדים על אף חשיבותם לעניינה ואין לייחס את העיכוב בשמיעת המשפט לתביעה. נותרו לשמיעה רק עדי ההגנה וסיכומים ולהערכת הצדדים נחוצים לכך עוד שני ימי דיון. לדברי הסניגור אין הוא מוכן לוותר על העדתו של עד אחד, שהתביעה ויתרה עליו, העד נתנאל. התביעה היתה מוכנה לכך כי הודעתו של נתנאל תוגש כראייה ללא חקירתו, אך הסניגור עומד על כך שעד זה יעיד כעד הגנה. הואיל והמשך משפטו של נתנאל עצמו קבוע לחודש ספטמבר 1992 קיים חשש, לדברי הסניגור, שלא ניתן יהיה לסיים את המשפט דנא עד חודש זה. ברם, הסניגור לא נתן תשובה משכנעת בדבר הצורך בהעדתו של נתנאל. אכן, המשיב זכאי להעיד את נתנאל ואין למנוע זאת ממנו, אך הוא יוכל לעשות כן גם לפני ספטמבר, אפילו קודם שמיעת משפטו של נתנאל, בהתחשב בכך שהתביעה מוכנה להבטיח שלא להשתמש בעדותו של נתנאל כראייה נגדו במשפטו שלו. למשיב עבר פלילי עשיר הכולל עבירות בענייני סמים והוא אף מרצה עתה מאסר בגין עבירת סמים ולאור עברו קיים סיכון של ממש שאם ישוחרר עלול הוא לחזור על עבירות דומות והוא מהווה סיכון לציבור. לפיכך הוחלט להאריך את המעצר בחודשיים, מתוך הנחה שדי בתקופה כזו כדי לגמור את שמיעת הראיות ולתת פס"ד.

(בפני: השופט אור. עו"ד גב' בורנשטיין למבקשת, עו"ד אבוש למשיב. 8.3.92).

ע.פ. 5366+5457/91 אברהם מושיאשוילי ושבתאי מיכאלי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (נסיון לזייף דולרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערים הורשעו בנסיון לזייף דולרים וביהמ"ש המחוזי גזר להם שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי נעשתה עיסקת טיעון שלפיה הודו המערערים ונקבע כי "לגבי העונש תביעה תטען שהעונש ההולם הוא שנת מאסר לריצוי בפועל... הנאשמים יטענו שהעונש הראוי הוא 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות...". ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הסניגורים עמדו על הנסיבות המקילות שמן הראוי שביהמ"ש יתן דעתו עליהן כשהנימוקים העיקריים היו הזמן הרב - כשש שנים - שחלף מאז ביצוע העבירות, גילם המתקדם של העוררים, עברם הנקי, הודאתם בעובדות ומצבם המשפחתי. מנגד עמד ב"כ המדינה על החומרה היתירה שבעבירת זיוף הכספים וטען שהנסיבות לקולא כבר הובאו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
עבירות מסוג זה הינן חמורות מאד מבחינת אופיין ומבחינת ההשלכות שיש בביצוען על כלכלת המדינה, ובנידון דנן יש להביא בחשבון גם השפעת המעשים על יחסי החוץ עם המדינה שהמטבע שלה זוייף. סוג זה של עבירות, מן הראוי ומן הנכון, שבדרך כלל יושת בגינן מאסר בפועל, למען ישמעו וייראו, הן המערערים והן עבריינים בכוח אחרים. השופט הפליג בקולת העונש שהשית על המערערים, וזאת לרגל מכלול כל הנסיבות המקילות, ואין להקל עוד.