בש"א 4645/91 - (ע.א. 4644/91) - משה כובשי חברת הובלה ותעבורה בע"מ ואח' נגדבנק הפועלים בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת, חברה שעיסוקה בהובלת נוסעים, קיבלה מן המשיב אשראי, ששימש לה,בעיקר, לרכישת אוטובוסים. כבטוחה לאשראי ערכה המבקשת איגרת חוב שלפיה שיעבדה אתהאוטובוסים לזכות המשיב. המשיב תבע את יתרת חובה של המבקשת וביהמ"ש המחוזי מינהכונס נכסים על האוטובוסים המשועבדים. כל עוד התובענה היתה תלויה ועומדת הושעתהסמכות כונס הנכסים להעמיד את האוטובוסים למכירה, אך משניתן פסה"ד המחייב אתהמבקשים לשלם למשיב את מלוא סכום התביעה, פג תוקפה של ההשעייה האמורה. המבקשיםהגישו ערעור על חיובם והם עותרים לעיכוב ביצוע פסה"ד להמשך השעיית סמכות כונסהנכסים למכור את האוטובוסים. הבקשה נדחתה.
ב. על פי הכלל הדיוני הנקוט בידי ביהמ"ש אין לעכב את ביצועו של פסה"ד הקובעחיוב כספי גרידא, אלא אם יש בידי המבקש להצביע על קיום חשש מבוסס, שאם יתקבלערעורו, לא יוכל או יתקשה לחזור ולהיפרע מן המשיב. בענייננו, כשהמשיב הוא בנק,חשש מעין זה איננו מתעורר כלל. המבקשים אומרים שאין לאל ידם לסלק את חיוביפסה"ד באמצעיהם הנזילים, ולטענתם, המצב שיתהווה בעקבות ביצוע פסה"ד, אם יימכרוהאוטובוסים, יהיה בלתי הפיך ולא ניתן יהיה לתקן את המעוות שייגרם, באשר העסק שלהמבקשת יתמוטט בינתיים עם מכירת האוטובוסים.
ג. כדי שביהמ"ש יענה לבקשה לעיכוב ביצוע כאמור, לא די לו שישתכנע כי מימושהבטוחה לאלתר יגרום לחייב נזק גדול או בלתי הפיך, אלא עליו להשתכנע גם בכךשעיכוב מימושה של הבטוחה לא יגרום נזק לזוכה ולא יגרע מסיכוייו להיפרע מןהבטוחה. על המבקש הנטל להראות לביהמ"ש כי לנכס המשועבד שווי כספי יציב, שמאזהשיעבוד נשמר ערכו ביחס שווה לגובהו המשתנה של החוב שלהבטחתו שועבד ויש די בוכדי להבטיח את סילוק החוב שיעמוד לזכות המשיב אם יידחה הערעור. בענייננו, מאזשועבדו האוטובוסים כבטוחה לאשראי, הספיק ערכם להישחק ושוויים הנוכחי איננו מגיעאלא לכדי מחצית מסכום החוב הפסוק. האוטובוסים אינם נכסים בעלי שווי כספי יציב,והשעיית מכירתם עד להכרעה בערעור עתידה לשחוק עוד חלק משוויים, והמשיב לא יוכללהיפרע ממימושם את אשר יש בידו להיפרע כיום. ב"כ המבקשים השיג על צדקת מסקנותביהמ"ש המחוזי באשר לחיוב ואולם משקלן של טענות אלו היה טעם לבדוק, כשיקולמצטבר, אילו הוכיחו המבקשים עילה מוצדקת לעיכוב הביצוע. למעלה מן הצורך יש לומרשגם סיכויי הערעור אינם טובים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד בריק למבקשים, עו"ד פונדמינסקי למשיב. 3.11.91).
ע.א. 524+525/88 - פרי העמק... ואח' נגד שדה יעקב מושב עובדים... בע"מ ואח'
*החלטת אסיפה כללית של אגודה שיתופית מרכזית של קיבוצים ומושבים, לייחס את חובות האגודה לחבריה(מחוזי נצרת - ה"פ 87+47/88/1369 - הערעור נדחה).
א. המערערת היא אגודה שיתופית מרכזית שחברים בה קיבוצים (המערערים 13-3)ומושבים (המשיבים 8-1). בספטמבר 1987 נערכה אסיפה כללית של האגודה והוחלט בהברוב של 27 (הקיבוצים) נגד 9 (המושבים) על ייחוס חובות פרי העמק לחבריה. ההחלטהנתקבלה בהסתמך על תקנה 2א' לתקנות האגודות השיתופיות (הוראות כלליות), הקובעתכי האסיפה הכללית רשאית להחליט על ייחוס חובות האגודה לחבריה. המשיבים פנולביהמ"ש המחוזי וביקשו סעד הצהרתי הקובע כי החלטת האסיפה הכללית בטלה. ביהמ"שהמחוזי פסק כי להחלטת האסיפה הכללית אין תוקף כי בהתקנתה של תקנה 2א' חרג השרמהסמכות שהוענקה לו בפקודת האגודות השיתופיות (להלן: פקודה האגודות). השופטציין כי זכות האדם על רכושו היא זכות יסוד המוכרת בשיטת המשפט הישראלי ופגיעה
בזכות זו צריכה להקבע בדבר חקיקה של הכנסת. המחוקק לא קבע הסדר המאפשר פגיעהבזכות החבר לרכושו ולא הסמיך בפקודת האגודות את מחוקק המשנה לקבוע הסדריםבעניין זה בחקיקת משנה. הערעור נדחה.
ב. האגודה השיתופית המוקמת על פי פקודת האגודות היא אישיות משפטית ומכאן כיזכויותיה וחובותיה של האגודה השיתופית אינם זכויותיהם וחובותיהם של חברי האגודההשיתופית. קיומה המשפטי העצמאי של האגודה מאפשר גם יצירת יחסי שליחות ביןהאגודה השיתופית לבין חבר מחבריה או כלל חבריה, באופן שפעולה של האגודה כלפי צדשלישי תחייב ותזכה את החברים, אך לשם יצירת יחסי שליחות כאלה נדרשת פעולהמשפטית מיוחדת המעניקה לאגודה השיתופית הרשאה לפעול בשם חבר או חברים. היוצאמכאן כי חוב של האגודה השיתופית כלפי צד שלישי אינו יוצר כשלעצמו חוב של חברבאגודה השיתופית כלפי הצד השלישי.
ג. שאלה אחרת היא אם יכולה האגודה השיתופית, ביחסי הפנים שלה, לדרוש מחברהאגודה השיתופית לתרום לקופתה כדי שתוכל לעמוד בהתחייבויותיה ואם מוסמכים חבריהאגודה, במסגרת האסיפה הכללית, לקבל החלטה המטילה נטל כספי על החבר להשתתףבכיסוי גרעונות האגודה. כאשר מדובר בחברה בערבון מוגבל, תפיסת היסוד הינה כיחבותו של חבר כלפי החברה - בין בחייה ובין בפירוקה - היא במסגרת החוב שהוא חבבגין המניות שהוקצו לו, ואין להטיל עליו כל חבות נוספת בלי הסכמתו שלו בכתב.הוא הדין בחבר באגודה שיתופית.
ד. עם זאת, לאור האופי החוזי של התקנון של האגודה השיתופית, הרי אם בתקנוןהמקורי של אגודה שיתופית קבועה הוראה, לפיה על פי החלטת האסיפה הכללית, חברבאגודה חייב להשתתף בכיסוי הוצאותיה, הרי הוראה זו מטילה חובה חוזית על החבריםהמייסדים ועל החברים המצטרפים, להשתתף בחובות האגודה. בענייננו אין סעיף כזהבתקנון האגודה. האגודה גם אינה מוסמכת לשנות את תקנונה כך שתוכל להטיל חובה כזובתקנון לגבי חברים שהיו חברים לפני השינוי.
ה. העולה מן האמור כי על פי התקנון אין האסיפה הכללית מוסמכת לשנות את חבותםשל החברים, והשאלה היא אם ניתן להסמיך את האסיפה הכללית לחייב חבר בכיסויגרעונות האגודה על פי תקנה 2א'(א) הנ"ל. גם לכך התשובה היא שלילית, שכן התקנההנ"ל חורגת מסמכותו של השר להתקינה. הפעלתה של התקנה 2א' משמעותה נטילת רכושוהפרטי של החבר ללא הסכמתו, ונטילה כזו פוגעת בזכות הקניין של היחיד, שהיא זכותיסוד חוקתית. אם המחוקק הראשי מבקש להסמיך את מחוקק המשנה לפגוע בזכות יסודחוקתית, כגון זכות הקניין, עליו לומר דבריו במפורש. היעדר הוראה מפורשת תתפרשכשוללת את סמכות מחוקק המשנה להורות על פגיעה בזכויות יסוד. לפיכך החלטת האסיפההכללית של המערערת לייחס חובותיה לחבריה בטלה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד יעקבסלומון ליפשיץ למערערות, עו"ד מאיר הפלר למשיבות, עוה"ד גב' שולמית וסרקרוגודוידה לחמן-מסר ליועץ המשפטי לממשלה. 15.8.91).
ע.פ. 89+3934/90/385 - אמנון אבנת וסורל לופטג נגד מדינת ישראל
*אחריות פלילית של בעלי כלבים לפגיעת הכלבים בבני אדם(מחוזי באר שבע - ע.פ. 400/87 ומחוזי חיפה - ע.פ. 223/90 - הערעורים נדחו).
א. שני הערעורים עניינם אחריות פלילית לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין, של בעליכלבים לפגיעתם של כלביהם בבני אדם. השאלה היא כיצד יש לפרש את הסעיף בכללותוואת מרכיביו, מה היקפה של האחריות ומה מידתה. תחילתם של ההליכים בבתי משפטהשלום. באחד המקרים, של לופטג, קיבל בימ"ש השלום את גירסת המתלוננת כי בלכתהברחוב הופלה ע"י כלב גדול מגזע דני וכתוצאה מכך ניזוקה. ביהמ"ש הרשיע את לופטג
על פי סעיף 338(6) לחוק העונשין בסברו שהמערער בהתנהגותו הרשלנית יצר סיכון שלגרימת חבלה לאדם. ערעור על כך לביהמ"ש המחוזי נדחה. בפרשה השניה, של אבנת, הפילכלב זאב גרמני שהיה בבעלות המערער ילד על המדרכה ונשכו ובימ"ש השלום זיכה אתהמערער מהאישום על פי הסעיף האמור. ביהמ"ש סבר שכדי להרשיע אדם בעבירה לפי סעיףזה יש להוכיח שקיימת "סכנה מסתברת הכרוכה בחיה" שבהחזקת הנאשם, ובמקרה הנדון לאהוכה הדבר. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את הערעור והרשיע אתהמערער בסעיף הנ"ל, הערעורים נדחו.
ב. בפסק דין מקיף מפי השופט ד. לוין נדונה בהרחבה שאלת האחריות לפי הסעיףהאמור. השופט לוין ציין את שתי הגישות שהיו בשעתו בביהמ"ש העליון, האחת שלפיהסעיף האמור די ברשלנות הדומה לרשלנות פחותה, לפי הדין האזרחי, והדעה האחרתשצריכה להיות רשלנות יותר חמורה מאשר הדין האזרחי. לדעת השופט לוין, בקביעתהרשלנות הדרושה לצורך ההרשעה באישום הפלילי יש להציב מושגית רמת רשלנות הגבוההמזו הנדרשת במשפט האזרחי. רשלנות כזו התקיימה בשני המקרים דנא.
ג. השופט מלץ הסכים לפסק דינו של השופט לוין. השופטת נתניהו הסכימה עם התוצאהשל השופט לוין, אך הבהירה כי אין צורך להכנס לניתוח השאלה מה מידת הרשלנותהנדרשת להרשעה על פי הסעיף הנדון, אם די ברשלנות לפי אמות המידה שבעוולתהנזיקין או רשלנות במידה גבוהה יותר, שכן נסיבותיהם של שני המקרים הנדוניםבערעורים אלה מספיקות להרשעה גם על פי הרמה הגבוהה יותר.
(בפני השופטים: ד: לוין, גב' נתניהו, מלץ. עוה"ד ביטון וקדם למערערים, עו"דגב' מיקי חשין למשיבה. 22.10.91).
ע.פ. 2463+2471/90 - מגירא שלמה, רונן יונתן וקידר בן ציון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות גניבה ומרמה בגין גניבת ציורים וזיוף חתימות ומידת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 89/88 - הערעורים של מגירא ורונן נתקבלו בחלקם והערעור שלקידר נדחה).
א. שלשת המערערים, יחד עם אחר, הועמדו לדין בגין פרשה מסועפת של הפצת ציוריאמנים ישראליים. בחלקם היו אלה ציורים שנגנבו מנתי יוצריהם, כמה מהם נגנבובעודם בלתי חתומים והוצעו למכירה כשהם נושאים חתימה מזוייפת, וציורים אחריםנמכרו כאמיתיים אף שהיה לגביהם חשד כי זוייפו. הרשעתו של מגירא כוללת 12עבירות, של החזקת רכוש חשוד כגנוב, קבלת דבר במירמה ובנסיבות מחמירות, נסיוןלקבל דבר במרמה, קבלת נכסים שהושגו בעוון, שימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות,הדחה בחקירה ושידול להשמדת ראיות. הוא נדון לשנה מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסרעל תנאי. רונן שהוא בעל גלריה בחיפה הורשע בשלש עבירות של קבלת דבר במרמהבנסיבות מחמירות ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. קידר היה קונהומוכר ציורים בקביעות ונמצא אשם בשותפות לעבירתו של רונן באחת הפרשיות והורשעבעבירה אחת של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות ונדון ל-3,000 ש"ח קנס.הערעורים של מגירא ורונן הופנו הן נגד ההרשעה והן נגד חומרת העונשים והערעוריםנתקבלו בחלקם ואילו ערעורו של קידר הופנה נגד הרשעתו בדין בלבד וערעורו נדחה.
ב. מגירא הורשע בגין פרשה שאין בינה לבין פרשת שני המערערים האחרים כל קשר.מגירא עסק במסחר ביצירות אמנות. בשלשת האישומים הראשונים נמצא מגירא אשם במכירתציורים גנובים ובחלקם מזוייפים. לא נקבע כי ידע אודות הזיופים או שקיבל איזהמהציורים הגנובים לרשותו בידיעה על גניבתם. באשר להחזקת רכוש חשוד כגנוב -גירסת מגירא כי חלק מהציורים רכש מאחד ראובן כהן וחלק מאחד לזרוביץ נדחתה כבלתימהימנה. ביהמ"ש המחוזי היה מוכן להניח כי מגירא אכן רכש ציורים מסויימים מאדםשהתחזה לפניו בשם ראובן כהן, אך זאת רק לגבי אותם ציורים שמגירא מסר בחקירת
המשטרה בהודעה הראשונה כי רכשם מראובן כהן. לא כן ביחס לציורים אחרים שרק בשלשאמרות יותר מאוחרות הוסיף גם אותם, טיפין טיפין, לרשימה רכישותיו מראובן כהן.בכך אין להתערב.
ג. לעניין העבירה של קבלת דבר במירמה - שלשה מרוכשי הציורים הגנובים שאלו אתמגירא למקור הציורים, והשיב שקיבל אותם ממשפחת הצייר או שקנה אותם מאספן פרטיורציני. בתשובותיו הכוזבות הניח מגירא במירמה את דעת הרוכשים שניתן לרכוש מידיואת הציורים, אשר לו עצמו היה חשד שזכות קניינו בהם פגומה, ובכך עבר עבירות שלקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. קיום קשר סיבתי בין מעשה המרמה לבין קבלתהדבר שהינו מיסודות העבירה הנדונה, איננו טעון הוכחה בעדות מילולית דווקא,ועשוי להשתמע גם מן הנסיבות המוכחות במשפט. שאלת מקורן של יצירות המוצעותלמכירה הינה שאלה חשובה ומקובלת לקראת רכישת יצירות אמנות ולתשובת המוכר לשאלהזו יש משקל רב בגיבוש החלטתו של הקונה המיועד.
ד. באשר להרשעה של הדחה בחקירה - כשנה לאחר גניבת ציורים ממעונו של הצייר גתהתלוננו הצייר וחברתו במשטרה והביעו חשד כי מגירא גנב את התמונות. לאחר שנחקרבמשטרה פנה מגירא לצייר וחברתו וטען כי הוא לא גנב את התמונות, ביקש לבטל אתהתלונה והציע להם פיצוי ועזרה במציאת התמונות. בנסיבות אלה בדין קבע ביהמ"שהמחוזי כי המטרה העיקרית של מגירא היתה לשכנע את הצייר וחברתו לחזור בהםמתלונתם נגדו ובכך עבר את העבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק.
ה. אישום אחר, לאחר שתוקן, ייחס למגירא נסיון לקבלת דבר במרמה מהאמנית אןמדלי. הציירת טענה כי משנשתכח מלבה דבר ציורים שמסרה לו למיסגור, מסר מגיראשלשה מהם לאחד בן זאב כדי שיציגם למכירה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בהוציאו אתהציורים למכירה נהג בהם מגירא מנהג בעלים, אך הציורים לא היו שלו ומצגו כאילוהינו בעל זכות להציעם למכירה היה מצג שווא. בעניין זה יש לזכות את מגירא. מןהאמור באישום המתוקן משתמע כי ה"דבר" שניסה מגירא לקבל במירמה היו הציוריםושהקרבן המיועד למירמה היתה הציירת. ולא היא: מגירא לא "ניסה" לקבל את הציוריםמן הציירת, אלא קיבלם מידיה, ולקבלת הציורים מידי הציירת לא נתלווה שום מעשהמרמה. מהנמקת השופטת עולה כי קרבן המירמה היה הקונה המיועד, ואילו ה"דבר" שניסהלקבל היה הממון שישולם במחיר הציורים. אולם, לא הוכח שהרוכש המיועד של הציוריםעתיד היה להינזק מרכישתם. בגדר אישום אחר הורשע מגירא בקבלת נכס שהושג בעווןובנסיבות העניין יש לזכותו גם מאישום זה.
ו. באשר להרשעתו של רונן - מדובר בציורים שהתיימרו להיות מפרי יצירתו שלהצייר מרסל ינקו, והנושא מצטמצם לשניים מן הציורים שנמכרו ע"י רונן בשתיעיסקאות סמוכות לעו"ד גרינפלד, לאחר שרונן קיבל את התמונות מקידר. משנתעוררחשדו של גרינפלד כי הציורים אינם מקוריים החדירם לרונן וזה השיב לו את כספו.חרף שמיטת הטענה כי הציורים היו מזוייפים, הורשע רונן בקבלת דבר במרמה בנסיבותמחמירות בכך שבבואו להציע לגרינפלד את הציורים למכירה נילווה אל רונן אדם נוסףבשם מרום שהוצג ע"י רונן כבעליהם של הציורים. ביהמ"ש סבר כי בהציגו את מרוםבמצג כוזב כבעל הציורים התכוון רונן לשכנע את גרינפלד כי הציורים באים ממקורמהימן. בעניין זה יש לקבל את טענת הסניגור כי עדותו של גרינפלד לא הבהירהשהצגתו של מרום כבעליהם של הציורים היוותה סיבה יעילה בגיבוש החלטתו לרכוש אתהתמונות. לפיכך יש לזכות את רונן מן העבירה של קבלת דבר במרמה.
ז. אחת מהתמונות שנמכרו לגרינפלד תמורת 1400 דולר ושהוחזרה על ידו בטענה כיהיא מזוייפת נמכרה אחר כך ע"י רונן, בהסכמת קידר, לסוכן הביטוח אבי הולצמןתמורת 800 דולר. היסוד להרשעה בקבלת דבר במרמה בכך כי כאשר הוצע הציור להולצמן,
הציגו רונן בפניו, בידיעת קידר, כיצירה מקורית של הצייר לבנון, בלא להזכיר כיהיה מי שהציג את הציור כלא אוטנטי. הרשעה זו בדין יסודה. דרישת גרינפלד לביטולהעיסקה חייבת היתה לעורר חשד ביחס לאמיתות הציור גם בלבותיהם של רונן וקידר,ומן הנסיבות עולה כי עוררה אצלם חשד כזה. לנוכח חשד זה חובה היתה על רונן וקידרלמסור את הציור לבדיקת מומחה לפני שיציעו אותו בעיסקה חוזרת כציור מקורי, ומשלאעשו כן עברו את העבירה המיוחסת להם. מאידך יש לזכות את רונן מהרשעה באישום שלמכירת פוסטרים כליטוגרפיות.
ח. בעקבות קבלת הערעור על חלק מן ההרשעות ובהתחשב בנסיבות האישיות של מגיראהוחלט להעמיד את ענשו על ששה חודשי מאסר בעבודות שירות, ובאשר לרונן, לאחרשבוטלה הרשעתו ביחס לשתיים מתוך שלש הפרשיות שבהן נמצא אשם, הוחלט לכטל אתהמאסר בפועל ולהעמיד את העונש על שנה מאסר על תנאי ותשלום קנס של 3,000 ש"ח.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד בן חייםלמגירא, עו"ד דוד אפל לרונן וקידר, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה.10.10.91).
ע.א. 4686/90-89+4681+4684/461-459 - קצין התגמולים נגד צבי חריטן ואח'
*ואח' - חלוקת הסמכויות בין קצין התגמולים לבין הוועדה הרפואית לעניין קביעת נכות ושיעור החמרת מחלה עקב השירות(הערעורים נתקבלו).
א. המחלוקת בשבעת הערעורים משתרעת על פני מספר סוגיות שעניינן בהוראות אשרבחוק הנכים (תגמולים ושיקום) ותקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות). השאלותהמתעוררות בתיקים אלה הן שלש: מהו ההסדר החוקי לעניין חלוקת סמכויות בין קציןהתגמולים לבין הוועדה הרפואית, והאם רשאית הוועדה הרפואית לקבוע את שיעורההחמרה של הנכות אשר יש לייחסה לשירות הצבאי במקרה של מחלה שלפני השירות הצבאי ;כיצד יש לחשב את שיעורי ההחמרה ; איזה הוא הפירוש שיש ליתן לתקנה 9 מן התקנות.ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המשיבים והערעור על כך נתקבל.
ב. באשר לסמכות לקביעת שיעור ההחמרה - קצין התגמולים והוועדה הרפואית הםשניהם גופים שהוקמו בחוק לתכליות שונות. קצין התגמולים הוסמך להכיר באדם כ"נכה"ואדם המבקש כי יכירו בו כ"נכה" שומה עליו לפנות לקצין התגמולים. מאידך, וועדהרפואית הוסמכה לקבוע, מזמן לזמן, את דרגת נכותו של מי שהוכר כאמור כ"נכה". תנאילהפעלת סמכות וועדה רפואית - ההכרה בנכות ע"י קצין התגמולים והכרה זו עניינהבקביעת הקשר הסיבתי בין המחלה, החמרת המחלה או החבלה לבין השירות הצבאי. קציןהתגמולים רשאי לפנות לוועדה הרפואית ולבקש ממנה חוות דעת בדבר הקשר הסיבתי ביןהשירות הצבאי לבין המחלה, החמרת המחלה או החבלה שגרמו, לפי טענת החייל, לנכות,אולם חוות דעתה של הוועדה מהווה המלצה בלבד ואין לה תוקף קונסטיטוטיבי. קביעתקיומה של "נכות" כרוכה בהכרה רשמית של קצין התגמולים וערעור על החלטת קציןהתגמולים יוגש לוועדת הערעור לפי סעיף 33 לחוק ולא לוועדה רפואית עליונה לפיסעיף 12א'.
ג. כאשר מתבקשת הכרה בנכות המהווה "החמרת מחלה" שומה על קצין התגמולים לקבועשניים אלה: שיעור החמרת המחלה שיש לייחס לשירות הצבאי ; משך התקופה בה יש לראותאת המחלה כמוחמרת ע"י השירות. הוועדה הרפואית תפקידה לבדוק את התובע מעת לעתולקבוע דרגת נכותו כפי שהיא בעת הבדיקה בהתאם להתפתחות מחלתו. קביעת שיעורההחמרה איננה חלק מקביעת דרגת הנכות המסורה לסמכותה של הוועדה הרפואית. הואילוההחלטה היא בסמכותו של קצין התגמולים, יוגש ערעור עליה בפני וועדת הערעוריםלפי סעיף 33 לחוק, ולא לוועדה הרפואית העליונה, שכן ערעור לוועדה הרפואיתהעליונה, אפשרי רק בשאלה של קביעת דרגת הנכות. משנקבע כי אין הוועדה הרפואית
מוסמכת לקבוע את שיעור ההחמרה, ממילא לא היה מקום לערער על נקודה זו בפני וועדהרפואית עליונה, ומכיוון שהערעור הופנה לוועדה הרפואית העליונה ועל החלטת הוועדההרפואית העליונה הוגש הערעור לביהמ"ש המחוזי שקיבל את ערעוריהם של המשיבים, הריכבר מנימוק זה יש לקבל את הערעורים דנא.
ד. אעפ"כ החליט ביהמ"ש העליון לדון גם בעניין קביעת שיעור ההחמרה והבהיר כיצדיש לקבוע את שיעור ההחמרה. כן התייחס ביהמ"ש לפרשנות תקנה 9 וקבע כיצד יש לפרשתקנה זו האומרת כי "היתה פגימה מסויימת שהנכה נפגם בה, נובעת באופן בלתי אמצעימפגימה מוכרת שנפגם בה אותו נכה, רואים אותה כפגימה מוכרת, אף אם איננה נובעתבאופן בלתי אמצעי מחבלה, מחלה או החמרת מחלה שאירעו בזמן השירות עקב השירות".ביהמ"ש קיבל את הטענה שלפיה הכרה בפגימה שתקנה 9 דנה בה, צריכה להיות בידיה שלוועדה רפואית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ר. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה גולדלמערער, עוה"ד שלמה שרון ואורי רוזן למשיבים. 10.10.91).
בש"פ 4833/91 - דניאל ראו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשה סדום בקטינה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר נעצר עד תום ההליכים באישום של מעשה סדום במתלוננת, אז קטינה בת 14וחצי. מיוחסים לו מעדים רבים במשך תקופה ממושכת שבהם עשה מעשי סדום בקטינה וכןגרם לכך שהמתלוננת תעשה בו מעשים מגונים. הסניגור הציע לביהמ"ש המחוזי לשחרר אתהעורר בערבות בתנאים של מעצר בית מלא, איסור כניסה לביתו של קטינים עד גיל 18,כולל ילדיו, החיים בנפרד ממנו ביחד עם אמם, וכן ניתוק הטלפון שבדירתו כדי למנועכל קשר עם החוץ, ומתן ערבות בנקאית בסכום נכבד. התובעת מתנגדת לכך ולטענתה, אםישוחרר העורר בערובה, ואפילו בתנאים החמורים שמציע סניגורו, עדיין יש חשש שישבשאת הליכי המשפט. ערר על מעצר עד תום ההליכים נתקבל.
ב. המעשים המיוחסים לעורר הם חמורים והעונש המירבי שקבע המחוקק למעשים אלההוא 16 שנות מאסר. המעשים מעוררים סלידה קשה והם מחפירים ומקוממים במיוחד באשרבוצעו תוך ניצול האמון שהמתלוננת נתנה בעורר כידיד משפחה שראתה בו כעין אב.המעשים בהם הואשם העורר בוצעו במתלוננת בביתו בהזדמנויות הרבות בהן באה לביתו,או במכוניתו כשהוא הסיע אותה חזרה לביתה. לכל אלה יינתן בוודאי ביטוי הולםבעונש שייגזר לעורר אם יימצא אשם. אולם השאלה אינה עתה גזירת הדין אלא שחרורבערובה מהמעצר.
ג. אין ספק שקיימת עילה למעצר בגין העבירה המיוחסת לעורר וקיימות אף ראיותלכאורה. העורר אינו כופר במרבית העובדות, אך גורס שהמעשים בוצעו בהסכמתהמתלוננת. עניין זה אינו רלבנטי לעצם האישום. אך לצורך השאלה אם לשחרר את העוררבערבות ובתנאים מגבילים, יש להתייחס לנסיבות בהן בוצעו המעשים וכאן רלבנטיתגירסת העורר. יש לה השלכה לשאלה אם העורר עלול לסכן את המתלוננת או את הציבור.בפעם הראשונה בוודאי לא הבינה המתלוננת עדיין מה קורה עמה, אך לאחר מכן,הביקורים הנוספים הרבים שלה ונסיעתה עם העורר במכוניתו חזרה לביתה, כשהיא יודעתמה צפוי לה, אומרים דרשני. החששות שהביעה התובעת כי אפילו בתנאים המכבידים שלמעצר בית עדיין יוכל העורר לשבש את הליכי המשפט ולאיים על המתלוננת באמצעותאחרים, הם חששות כלליים, ואין כל אינדיקציה למידה כלשהי של סבירות שהם יתממשו.השופט גם לא סבר שקיים חשש כזה אלא כי "בהתנגשות בין העקרון של חופש האזרח לביןהעקרון של שמירת קטינים מניצול מיני, העקרון האחרון גובר". העקרון הוא נכון, אךבנסיבות המקרה הקונקרטי אין לו אחיזה. אין על מה לבסס חשש שהעורר ינסה לחזור על
מעשיו במתלוננת, מעשים שנעשו על רקע היחסים המיוחדים ביניהם. באשר לחשש לסכנההצפוייה לציבור הקטינים, הרי אין יסוד לחשש כזה שכן לעורר אין עבר פלילי, הואאינו אדם אלים ואם נטועה בו נטייה לביצוע עבירות מין והדבר לא הוברר, הריהתנאים המכבידים לשחרור בערובה שהציע הסניגור, בכוחם למנוע ממנו את ההזדמנותוהאפשרות לבצען.
ד. אשר לאפקט ההרתעתי והחינוכי לכלל הציבור - שיקול זה אינו לגיטימי למעצרושל נאשם שאין חשש כי ישבש את ההליך המשפטי או יסכל אותו, ואין חשש כי העצוריסכן את שלומו של הקרבן ושלום הציבור. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערובהובתנאים מכבידים כאמור.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד מ. גלעד לעורר, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבה.14.11.91).
בש"פ 4900/91 - מדינת ישראל נגד עודד אלישוף
*הארכת מעצר מעבר לשנה (שוד ורצח)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 - המעצר הוארך בתנאי מעצר בית בלבד).
א. המשיב הואשם בשני איומים של נסיון לקשור קשר לשוד ובעבירה של רצח יחד עםאחרים, לאחר שקשר קשר לשדוד את הקרבן. כתב האישום הוגש ביום 18.11.90 והקראתוהתקיימה ביום 14.1.91. המשפט נקבע לשמיעה לכמה תאריכים בחודש מאי 1991, אך אזהתברר כי ההרכב שלפניו נקבע המשפט היה עסוק בשמיעת תיק רצח אחר והישיבות נדחומחודש מאי לחודש נובמבר. נקבעו 11 ישיבות ומתוכן נתקיימו רק 2 מלאות ו-2חלקיות. כל האחרות בוטלו ונותרו שתי ישיבות בלבד. נוספו שלשה תאריכים בחודשדצמבר 1991. הישיבות בוטלו באשר ביום 18.11.91 נודע לפרקליטות לראשונה, כיבוצעו האזנות סתר (ברשות) אצל המשיב ונאשמים אחרים באותה פרשה, והפרקליטותהעמידה לעיונו של הסניגור את הקלטות. התברר שהוקלט מספר עצום ורב של קלטות והןלא תומללו ודבר זה הטיל על ההגנה מעמסה כבדה של תמלול. עתה, כשנותרו רק שניתאריכי שמיעה בחודש נובמבר עומד התיק במצב ששמיעת עדי התביעה טרם הסתיימה וטרםהחלה פרשת ההגנה. בינתיים חלפה שנה מיום הגשת כתב האישום והמדינה ביקשה הארכתהמעצר ב-3 חודשים. הוחלט להאריך את המעצר בשלשה חודשים, אך משך תקופה זו יהיההמשיב במעצר בית.
ב. משעברה השנה יש לשחרר את הנאשם מהמעצר, לפי מצוות סעיף 53 לחוק סדר הדיןהפלילי, אלא אם יוחלט על הארכת המעצר לתקופה של עד שלשה חודשים ע"י שופט ביהמ"שהעליון. הכלל הוא שחרורו של הנאשם והארכת המעצר היא החריג. השימוש בחריג זה ישבו פגיעה בחרותו של הפרט ויש לשקלו בקפידה ולצמצמו למקרים מיוחדים כאשר כל מקרהצריך להשקל לגופו. קיימים לפחות שני שיקולים רלבנטיים לעניין זה. האחד - תרומהבלתי מוצדקת של ההגנה להתמשכותו של המשפט מעבר לשנה, והשני - אופייה וחומרתה שלהעבירה המיוחסת לנאשם והסכנה הנשקפת מהנאשם לציבור אם ישוחרר. במקרה דנא מגיעיםשני השיקולים האמורים לידי קיטוב קיצוני. מצד אחד - להגנה לא היתה כל ידבהתמשכותו של המשפט, ומנגד מדובר בעבירות חמורות ביותר. שיקול אחרון זה פועללכיוון היענות לבקשה להארכת המעצר, ואילו השיקול הראשון של התמשכות הדיוןמגורמים שאינם בידי ההגנה, פועלים לכיוון דחיית הבקשה.
ג. בין שני השיקולים הנ"ל ניתן לאזן במקרה זה. הדרך לכך היא לצוות על הארכתמעצרו של הנאשם לתקופה של שלשה חודשים, אך זאת לא כמעצר בפועל, אלא ע"י שחרורבערובה ובתנאים מגבילים של מעצר בית מלא. אין חולק, כי כשמדובר במעצר המתמשךמעבר לשנה רשאי ביהמ"ש לשחרר גם נאשם בעבירת רצח (ואף חייב הוא לשחררו, אלא אם
מתקיימת סיבה המצדיקה שלא לעשות כן) ומשרשאי ביהמ"ש לשחרר ממעצר, רשאי הואלהתנות את השחרור בערובה ובתנאים. לפיכך הוחלט כאמור.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' דוד למבקשת, עו"ד יפתח למשיב. 22.11.91).
בג"צ 4225/91 - ישראל גודוביץ נגד ממשלת ישראל ואח'
*הבטחה שלטונית" לאדריכל לתכנון ביתן ישראל בתערוכה בספרד והפרת זכויות קנייניות(העתירה נדחתה).
א. העותר הינו אדריכל ולגירסתו התבקש ע"י שר האוצר להכין עבודת יסוד אדריכליתלתכנון הביתן הישראלי בתערוכת opxE 1992, בסביליה שבספרד. ביולי 1991 מינה שרהאוצר וועדת היגוי לתכנים לצורך הפרוייקט והעותר נבחר כאחד מחברי הוועדה וכגורםהמקצועי היחיד בה. תכניותיו הוו את הבסיס לדיוני הוועדה. לבסוף, יצא שר האוצר"במכרז סגור" למשיבים האחרים להגשת הצעות לביצוע הפרוייקט, והוחלט גם כי מישייבחר לביצוע הפרוייקט יהיה חופשי לבחור אדריכל מתכנן. העותר פנה לבג"צ וביקששני סעדים : האחד מתבסס על "הבטחה שלטונית" ומופנה אל הממשלה ומשרד האוצר להכירבו כאדריכל הישראלי לתכנון ולהקמת הביתן ולבטל את המכרז הסגור ; השני המופנה אלכל המשיבים להמנע מכל תכנית, רעיון, תפישה או זכות קניינית השייכים לעותר.העתירה נדחתה.
ב. אשר לעניין ההבטחה השלטונית - הבטחה כזו יכולה, בתנאים מסויימים, להוותמקור חיוב עצמאי של הרשות. אך הבטחה כזו צריכה להיות בגדר התחייבות משפטית,מתון כוונה שיהיה לה תוקף משפטי מחייב ושכך יקבל אותה הצד השני. בהצהרת כוונותאין די לכך. אין בכל מסמכי העתירה דבר מסויים ומוגדר מעבר לכוונות, אף לא בנושאמרכזי וחשוב בדרך כלל בהזמנת עבודה - נושא השכר.
ג. אפילו ניתן היה לראות בכוונות כלליות שמדובר בהן כאן הבטחה שלטונית בעלתמשמעות משפטית - עומד לו לעותר לרועץ נימוק אחר, בעל משמעות ציבורית עקרוניתנכבדה, שבגללו אין לתת תוקף מחייב להבטחה השלטונית. תפקידו של העותר, בין כיועץובין כחבר וועדת ההיגוי, אינו יכול לעלות בקנה אחד עם מתן שירותים באופן פרטיכמתכנן ואחראי לצד האדריכלי של הפרוייקט שוועדת ההיגוי ממונה על ניווטו. תפקידכפול כזה מעמיד את העותר במצב של ניגוד אינטרסים, בין חובתו להעמיד לרשות וועדתההיגוי, למען תועלת הציבור, את מלוא תרומת הידע והכישורים שלו, לבין הענייןהפרטי בטובת הנאה המובטחת לו מביצוע ההזמנה. התפקיד שהובטח לעותר, לפי גירסתו,מעמידו במצב של ניגוד אינטרסים אסור, והבטחה שלטונית כזו עומדת בסתירה לאינטרסהציבור. הבטחה כזו נוגדת את הדין ומהווה חריגה מסמכות וביהמ"ש לא יתן תוקףלהבטחה כזו.
ד. העותר קובל בעתירתו כי נגרם לו אי צדק משווע שכן ההבטחה למסור לו אתההזמנה הופרה, בעבודתו שלו נעשה שימוש כבסיס להצעות המוזמנות במכרז הסגור,וממנו נמנע להשתתף במכרז נוכח התנאי הכלול ההזמנה לאמור.."המגישים לא יוכלולכלול או להעסיק מטעמם בקבוצות שלהם מי שכיהן או מכהן בוועדות ההיגוילפרוייקט". ברם, משהחליטה הרשות לצאת ב"מכרז סגור" חייבת היתה להחיל עליו אתכלליו, ביניהם כלל השוויון בין המציעים. מי שטיפל עד עתה בעניין יש לו יתרון עלפני זולתו מתוך המגעים המוקדמים איתו, ולפיכך אין הוא יכול להשתתף במכרז ביןבגלוי ובין באיצטלת אחר לפני הקלעים או מאחוריהם.
ה. אשר לבקשה לאסור על המשיבים להפר את זכויותיו הקנייניות של העותר בתכניותשהכין - הוחלט לדחות את העתירה מבלי לפגוע בזכותו של העותר להעלות את תביעתובנושא זה בפני בימ"ש אחר. עילה בנושא זה יסודה במשפט האזרחי - בדיני הקנייןהרוחני - ומקומה בביהמ"ש המוסמך ולא בבג"צ. אומנם ככל שמדובר במדינה יכולה
התביעה לעורר גם טענות שונות מהמשפט הציבורי שהועלו בעתירה, אך גם בטענות כאלהמוסמכים בתי המשפט הרגילים לפסוק.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, מצא. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"דנשיף וע. מוטולה לעותר, עו"ד ע. פוגלמן למדינה, עוה"ד פוקס, שם טוב וח. זליכובלמשיבים האחרים. 13.11.91).
רע"א 1233/91 - אהרון ג'רבי נגד הרצל בן דוד
*טענה של הפרת הסכם פשרה שאושר כפס"ד כאשר החייב איחר בתשלום חלק קטן מהחוב ביום אחד כתוצאה מטעות. *דרישה לקיום התחייבות הנגועה בהיעדר תום לב(מחוזי ת"א - ע.א. 333/86 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המערער חוייב בבימ"ש השלום לשלם למשיב סכומי כסף שונים. במהלך הדיוןבערעור לביהמ"ש המחוזי הגיעו בעלי הדין להסכם פשרה שלפיו ישלם המערער למשיבסכום בשקלים שווה ערך ל-2500 דולר, ושהתשלום יעשה עד ליום 1.12.87 במשרדו שלב"כ המשיב. הותנה כי אם לא ישולם התשלום עד למועד הנ"ל, ישלם המערער את מלואהסכום שנפסק בבימ"ש השלום, היינו כ-3,000 ש"ח נוספים. יום לפני מועד התשלוםטילפנה פרקליטתו של המערער לפרקליטו של המשיב והודיעה לו כי המערער יבוא ביום1.12.87 כדי לסלק את החוב כמוסכם. למחרת היום לא היה ב"כ המשיב במשרדו, ולאהשאיר לפקידתו כל הוראות ביחס לקבלת התשלום. המערער ערך עם הפקידה את החשבון,כאשר הוא סובר בטעות כי עליו לשלם סכום בשקלים השווה ל-2,000 דולר, ושילם אתהסכום האמור. למחרת היום התבררה הטעות והמערער מיהר למשרד ב"כ המשיב והציעתשלום היתרה בו ביום. ב"כ המשיב סירב לקבל את התשלום ולפיכך שולמה היתרה שלסכום בשקלים השווה ל-500 דולר ביום 3.12.87 בשיק בנקאי. המשיב גרס כי עקב איתשלום הסכום של 2,500 דולר ביום 1.12.87, עמד לפרעון מלוא הסכום שנפסק בבימ"שהשלום, והחל בהליכי הוצל"פ.
ב. ב"כ המערער העלתה טענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ וטענה זו נדחתהוהליכי ההוצל"פ נמשכו. במסגרת הליכים אלה הוסיף ושילם המערער מאז ועד היום סכוםנוסף של כ-11,000 ש"ח ויתרת החוב עומדת עדיין על כ-20,000 ש"ח. בעקבות דחייתטענת "פרעתי" פנה המערער לביהמ"ש המחוזי וביקש כי מועד התשלום כפי שנקבע בהסכםהפשרה יוארך, כך שיראו את התשלום שבוצע ביום 1.12.87 יחד עם התוספת שהוצעה ביום2.12.87 ושולמה ביום 3.12.87 כסילוק מלא של החיוב על פי הסכם הפשרה. ביהמ"שהמחוזי סבר כי אין אפשרות להאריך את המועד כמבוקש. הערעור נתקבל.
ג. מתוך השתלשלות האירועים מאז נחתם הסכם הפשרה ועד עתה ניתן ללמוד כי למשיבלא נגרם נזק כלשהו, ולו במידה הזעירה ביותר. למרות שב"כ המשיב הועמד מראש על כךשהמערער יתייצב במשרד לסילוק החוב, לא השאיר הנחיות כלשהן לפקידתו שהיה יכוללהיות בהן כדי למנוע טעותו של המערער או של הפקידה. כאשר נתגלתה הטעות למחרתהיום סולקה מלוא היתרה ללא עוררין. משום כך היה משום חוסר תום לב בכך שהמשיבסירב לראות סילוק החוב על פי ההתחייבות שעלתה מהסכם הפשרה בתשלום שנעשה ביום1.12.87 בתוספת תשלום היתרה כאמור. לא היה כל שוני בין קבלת מלוא הסכום ביום1.12.87 לבין קבלת העיקר באותו יום והיתרה כעבור יומיים.
ד. צדדים להסכם חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל פי המקובל ביןבעלי חוזה הוגנים. הדרישה לקיום התחייבות מפורשת איננה יכולה להיחשב כשלעצמהלהיעדר תום לב, רק בשל כך שהדרישה לקיום התחייבות גורמת נזק לצד המפר או מביאהתועלת לנפגע. אולם, שונה המצב אם מתבצע ע"י מי שזכאי לקבלת התשלום, תימרון כדילהכביד על קיום ההתחייבות, או כאשר יש באורח ההתנהגות של הנפגע משום היתפסותלפגם פורמלי שולי או התחמקות מקבלת תשלום גרידא. יש לראות התנהגותו של צד לחוזהבפרופורציות הנכונות, ואין לקבל כנאותים מעשים המעלים את המסקנה כי צד לחוזה
ארב למשנהו, כדי לתפוס כל התחלקות או מעידה פורמליים קלי ערך וחסרי משמעות, כדישיוכל להתנער מהתחייבותו. בענייננו, הסירוב לקבל תשלום בנסיבות כאמור אינו הוגןוהוא נטול תום לב. ביהמ"ש אינו צריך לסייע במקרה כגון זה לעמידה על "קוצו שליוד".
ה. משמעותה של המסקנה האמורה היא כי היה מקום לקבל את טענת המערער, בהוצל"פ,כי פרע את החוב בנסיבות המקרה. ברם, מאחר והדבר נוגע להליכי הוצל"פ שכברנסתיימו, מדובר על הערת אגב בכל הנוגע להוצל"פ. לגופו של עניין, כיוון שהסירובלקבל את הכסף היה נטול תום לב, אין להסיק דבר אירועה של הפרה של הסדר הפשרההחוזי שניתן לו תוקף של פס"ד, וממילא לא נכנס לתוקף סעיף הסנקציה שלפיו עמד כלהחוב לפרעון. ברם, אף אם רואים את אי תשלום כל 2,500 הדולר ביום 1.12.87 כהפרה,אין לאכוף את ההוראה שלפיה עומד כל הסכום לפרעון, כי ראוי מקרה זה ליישומה שלההוראה שבסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) שלפיה אכיפת החוזה היאבלתי צודקת בנסיבות העניין.
ו. מאחר והמערער השתית את תביעתו על בקשה להארכת מועד ולא על כך שאין הואחייב לשלם את הסכום כאמור, יש להתייחס לעניין במסגרת הסעד המבוקש. ביהמ"שהעליון קבע בעבר פעמים מספר אמות מידה לשם התווית תחומים להפעלת סמכותו הטבועהשל ביהמ"ש להארכת מועדים. סמכות טבועה של ביהמ"ש שמגמתה עשיית צדק בדרך פלונית,מקום בו הדרישות הפורמליות מפנות לדרך פלמונית, אינה יכולה להתפרש באופן כהנוקשה עד שאין לסטות ממנה במידה הקלה ביותר. אכן, אין לפרוץ את הסכרים ולהתיראי קיום התחייבויות, ויש להיזהר בכגון דא תכלית הזהירות, אך אין לומר שאף אםהמקרה יהיה קשה ככל שיהיה, לא ניתן יהיה לעולם להושיט סעד. ניתן לקבוע כי מקוםבו לא נפגע איש ואירעה טעות שהשלכותיה שוליות ופורמליות כגון זו שאירעה במקרהדנן, רשאי - אם כי אינו חייב - ביהמ"ש להפעיל את שיקול דעתו וסמכותו הטבועהולהושיט סעד. במקרה דנן יש להיעתר לבקשת המערער ולהצהיר על הארכת מועד כמבוקשביומיים. על המשיב להשיב למערער את ששולם מעבר ל-2,500 דולר אחרי יום 3.12.87בלווית הצמדה וריבית על פי החוק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' מריםחיון למבקש, עו"ד יעקב שטוסל למשיב. 9.11.91).
בש"פ 4954/91 - אריה פינקר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים וטענת הפלייה בין נאשמים (סמים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בביצוע עבירות מתחום הסמים, בכללם עשיית עיסקה אסורה בסם, סחרבסם, אחזקת סם וקשירת קשר לביצוע פשע. הוא הואשם יחד עם מספר נאשמים ומשפטוהופרד כדי שיהיה עד במשפטם. הנאשמים האחרים (להלן: הררי וחדיף) הועמדו לדיןבגין עבירות הדומות במהותן לעבירות המיוחסות לעורר ועבירות נוספות שעניינןסחיטה בכח ואלימות. בקשת המדינה לעצור את הררי וחדיף עד לגמר ההליכים נדחתהוביהמ"ש העליון הורה על שחרורם בערובה. המדינה ביקשה גם את מעצרו של העורר עדתום ההליכים ובקשתה המקורית באפריל 1991 נענתה בחיוב. בראשית חודש מאי נקבעוחמישה מועדים לשמיעת הדיון בחודש אוקטובר 1991, אולם ביום הראשון שנקבע לדיוניםהודיעה התובעת כי כתוצאה מטעות בפרקליטות אין התביעה מוכנה לדיון. בלית ברירהנקבעו תאריכים חדשים לשמיעת התיק בסוף חודש מרץ 1992. העורר מבקש את שחרורומהמעצר ושני נימוקים בפיו: הראשון, טענת הפליה לעומת שני הנאשמים האחרים, והשני- המועד הרחוק שנקבע להמשך הדיונים. הערר נתקבל.
ב. יש ממש בכל אחת מטענות העורר. באשר לטענת ההפליה - אמנם לעורר מיוחסת גםעבירה של סחר בסמים שאינה קשורה לשני הנאשמים האחרים וקיימות נגדו ראיות ישירותמפיו הוא הקושרות אותו למעשים האמורים, אולם במהות העניינים ובנסיבות, דומהעניינו לעניינם של הררי וחדיף. משאלו שוחררו ממעצר עד תום ההליכים הרי מכחעקרון השויון, הגם שאינו חזות הכל, אין להפלות בין הנאשמים האחרים שמיוחסים להםאותם מעשים ובנסיבות דומות. בעיקרם של דברים גם נגד האחרים מצויות ראיות לכאורהועולה מכלל הראיות שלכאורה פעלו כולם בעצה אחת.
ג. באשר לקביעת המועד הרחוק - דחיית הדיון בשל טעות שאין להשלים עמה מצדהתביעה וקביעתו לשמיעה מחדש למועדים רחוקים, כ-11 חודש מאז המעצר, יוצרים מצבחדש. כמעט ברור כי המשפט לא יוכל להסתיים תוך שנה מתחילת המעצר. ב"כ התביעההודיע כי הפרקליטות לא תבקש במקרה דנן הארכת מעצר מעבר לשנה אם לא יסתיים המשפטבמהלך השנה. אם כך הדבר אין טעם להוסיף ולהחזיק את העורר במעצר ויש להורות עלשחרורו בתנאים מגבילים שיש בהם כדי להפיג את החששות של התביעה. לפיכך הוחלט עלשחרור ממעצר בתנאים מגבילים.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מרק לעורר, עו"ד שי ניצן למשיבה. 14.11.91).
בש"פ 4994/91 - מרדכי אסרף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד קשישים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם יחד עם אחד יהודה לוי בנסיון לשוד בצוותא, של זוג קשישיםבדירת מגוריהם, תוך תקיפתם וגרימת חבלה חמורה לאחד מהם. ביהמ"ש מצא ראייהלכאורה לחובת העורר בדברים שמסר יהודה לוי לחוקרי המשטרה והורה על מעצר העוררעד תום ההליכים. בדבריו הצביע השופט על מחלוקת בין שופטי ביהמ"ש העליון בסוגייה"אם שאלת קיומה של תוספת לעדות הבסיסית (סיוע, חיזוק או דבר מה) צריכה להיבחןכבר בהליך של מעצר עד תום ההליכים". השופט סבר כי הוא מחוייב על פי התקדיםהאחרון "שבו היו הדברים צריכים לעניין" להבדיל מתקדימים שבהם נקטו השופטים גישהבאשר לסוגייה המדוברת רק אגב אורחא. בתקדים האחרון שצויין נקבע כי שאלת הסיועאינה צריכה להיבחן בשלב של דיון במעצר עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי איןראיות לכאורה בדברי השותף ואפילו אם היו ראיות כאלו הרי לאור מחלוקת הפוסקיםבסוגייה היה מקום לחפש גם חיזוק. הערר נדחה.
ב. רוב שופטי ביהמ"ש העליון שהתייחסו לשאלה אם צריך סיוע, חיזוק או דבר מה,כבר בשלב המעצר עד תום ההליכים, סבורים כי אין צורך בכך, ומיעוטם של השופטיםסבורים כי יש צורך בכך. לאור מחלוקת זו קיימות מספר אפשרויות בידיו של שופטבערכאה דלמטה הכפוף להחלטות ביהמ"ש העליון לפי סעיף 20(ב) לחוק יסוד השפיטה.האפשרות הראשונה היא לעקוב אחר התקדים האחרון בסוגייה ו"על פי גישה זו בכוחו שלפס"ד מאוחר לבטל פס"ד מוקדם" ; האפשרות השניה היא כי הערכאה רשאית לבחור כלפיתרון הנראה לה חוקי ; האפשרות השלישית היא לעקוב אחר דעת הרוב כפי שהתבטאהבהחלטות השונות של שופטי ביהמ"ש העליון. אין צורך להכריע כאן באיזו אפשרות עלהשופט לנקוט, כיוון שבמקרה שלפנינו על פי כל אחת מהחלופות ניתן להגיע לאותהתוצאה, והיא שאין צורך בחיזוק בשלב זה. השופט ד. לוין הוסיף כי דעתו היא כדעתהרוב. כאשר יש ראייה לכאורה די בכך לעניין ההכרעה אם לעצור נאשם עד תוםההליכים, לצד שיקולים אחרים כמובן. אין לו לשופט להידרש בשלב הזה לשאלה עד כמהמצוי חיזוק או סיוע בנוסף לראייה הבסיסית.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גולן לעורר, עו"ד שי ניצן למשיבה. 19.11.91).
בש"פ 4152/91 - בנק וגנר נגד מדינת ישראל
*שינוי תנאי שחרור בערובה(הערר נדחה).
א. העורר הואשם בחבלה חמורה באשתו ובאיומים כלפיה ונעצר מלכתחילה עד תוםההליכים בשל החשש הקיים לסיכון חיי אישתו. כנגד החלטה זו הוגש ערר לבימ"ש העליוןובעת הדיון הוחלט, לפי הצעת הסניגור ובהסכמת התובעת, לשחרר את העורר בערבותובתנאי ש"המבקש יימצא במעצר בית למשך כל שעות היממה בבית חברו... הוא יוכל לצאתמהבית אך ורק כדי להתייצב לדיון...". מששוחרר העורר כך ונקבע משפטו ליום10.5.92, פנה סניגורו לביהמ"ש בבקשה לעיון חוזר בתנאי המעצר בטענה שיש שינויבנסיבות, היינו העורר שכר לו דירה ולא יחזור לבית בו מתגוררת אשתו, בדעתולהתגרש וגם הוא יוכל לעבוד. ביהמ"ש המחוזי לא ראה באלה שינוי בנסיבות ועל כן לאהתערב בתנאי השחרור. ביהמ"ש סבר כי ביטול או מיתון התנאי מעמיד את האשה בסיכוןלשלומה. הערר נדחה.
ב. המבקש, הוא עצמו באמצעות סניגורו, הציע את המגבלה האמורה ויש יסוד רבלהניח כי ביהמ"ש העליון לא היה מבטל את צו המעצר אלמלא התחייב העורר כפישהתחייב ; תופעה חוזרת היא בבתי המשפט שנאשם שנעצר שוטח תחינתו בביהמ"ש ומבקשלשחררו ומציע כי תנועותיו תוגבלנה בכל שעות היממה וכאשר ביהמ"ש נענה לו, לאחולפים ימים רבים ובאה בקשה לשנות את התנאי הזה כי הוא מכביד. היענות חיוביתלפניות כאלה תתפרש בעיני ציבור הנאשמים וסניגוריהם כי נפתחה הדרך להשתחררמהמעצר וגם מ"מעצר בית" בשלבים. הנאשם המציע את המגבלות חייב להיות נאמן להצעתוורק נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן יצדיקו עיון חוזר ושינוי התנאי; בענייננוהתעורר חשש רציני מאד לשלומה של אשת העורר וזאת נוכח האיומים שהשמיע כלפיה.במציאות בה אנו חיים הוכח לא אחת כי חששות כאלה לא חששות שווא הם. איומים עלחיי הזולת, לרבות איומי בעל על חיי אשתו מושמעים וגם מתממשים. לכן על ביהמ"שלהבטיח את המאויים מפני פגיעה כבר בשלב הדיון עצמו וגם לפני הכרעת הדין. מכלהסיבות הנ"ל אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד רובינשטיין למבקש, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברגלמשיבה. 26.11.91).
בש"א 5172/91 - אליאן כהן נגד סאלם שרחה והאפוטרופוס הכללי
*קביעת שיפוט לפי סעיף 55 לדבר המלך במועצה(בקשה על פי סעיף 55 לדבר המלך במועצה - התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
א. המבקשת פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה למנותה אפוטרופסה לעובר, שהיא נושאתברחמה, ולאשר הסכם בינה ובין המשיב - אשר לו הרתה ואשר אינו נשוי לה ואינו חיעימה - בדבר החזקת הקטין, האפוטרופסות בו ומזונותיו. המבקשת הינה יהודיה והמשיבמוסלמי. בישיבה שנתקיימה בביהמ"ש ביום 12.11.91 הודיע נציג האפוטרופוס הכללי כילדעתו יש להפנות את הבקשה לנשיא ביהמ"ש העליון, על מנת שיורה לאיזה בימ"ש יהיהשיפוט בעניין, מכח סמכותו לפי סעיף 55 לדבר המלך במועצה. ביהמ"ש המחוזי קיבלעמדה זו והורה להעביר את התיק לביהמ"ש העליון. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי.
ב. צודק ב"כ המבקשת בטענתו כי יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בענייןלגופו. סימן 55 לדבר המלך קובע לאמור "היו אנשים בני עדות דתיות שונות מעורביםבמשפט של מצב אישי, יכול כל צד לפנות בבקשה לנשיא ביהמ"ש העליון, והוא יחליטלאיזה בימ"ש יהיה השיפוט...". אלמלא סימן 55, היה המקרה נתון לסמכות החילוניתשל ביהמ"ש המחוזי, אך המחוקק התכוון שהצדדים לא יהיו נאלצים ללא יוצא מן הכלללהתדיין בביהמ"ש דווקא, וניתנה האפשרות לכל צד, אם הוא רוצה בכך, לפנות לנשיאביהמ"ש העליון כדי שיאפשר לו להביא את הסכסוך בפני בי"ד דתי. כאשר שני הצדדים
רוצים להתדיין בביהמ"ש המחוזי, אין להם צורך להשתמש בסימן 55, כי כל עוד לאנזקק אף אחד מהצדדים לסימן 55 חלה הסמכות של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גבריאל מאיר למבקשת, עו"ד אריה תוסיה כהן למשיב,עו"ד גב' עליזה אליצור לאפוטרופוס הכללי. 25.11.91).
ע.א. 162/87 - כאמל יוסף סמארה אמארה ואח' נגד סרוה עיסא יוסף ואח'
*בקשה לשינוי רישום מקרקעין לאחר הסדר(מחוזי נצרת - ת.א. 1048/83 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערערים ביקשו רישומם כבעלים במקרקעין שונים, בטענה כי אביהם המנוח(להלן: המנוח) רכש את המקרקעין מבעליהם וכי מכר לשלושת בניו את המקרקעין עודבחייו. ביהמ"ש המחוזי התייחס לכל אחת ואחת מהחלקות נשוא הדיון, פסק לגבי חלקמהן כי אכן נרכשו ע"י המנוח וביחס לאלה קבע כי יירשמו ע"ש העזבון, ולא ע"שהבנים כדרישת הבנים, וביחס לחלקות אחרות קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין לשנות אתרישומן. הערעור נדחה בעיקרו, פרט לכך שהשאלה אם החלקות שביהמ"ש הורה על שינוירישומן, יירשמו ע"ש המנוח או ע"ש הבנים, הוחזרה לביהמ"ש המחוזי לדיון נוסף.
ב. ההסדר בחלקות שתביעת המערערים לגביהן נדחתה, הסתיים ביום 11.2.46. אחתהמגמות הבולטות של שיטת הרישום בעקבות הסדר מקרקעין היא יצירתו של עקרוןהסופיות שמשמעו כי רישום הבעלות ישמש ראיה חלוטה ביחס לתכנו. על תוקפו של רישוםמקרקעין מוסדרים ניתן להתגבר רק על פי האמור בסעיפים שונים בפקודת הסדר זכויותבמקרקעין, ובעיקר עילות תרמית או טעות. מאחר ולא נטען על התקיימותן בענייננו שלאחת העילות הללו, יש לקבל את הקבוע ברישום ההסדר כמשקף את הזכויות שהיו, הלכהלמעשה, תקפות ביום ההסדר, היינו בשם הבעלים הרשומים ולא בשם המערערים.
ג. סעיף 81 לפקודה דהיום קובע כי הרישום בפנקס המקרקעין לאחר ההסדר, יבטל כלזכות הסותרת אותו רישום. בענייננו, ככל שמדובר בעיבוד שעיבד המנוח את החלקותוכל זכות התיישנות שצמחה לו בהן, אם בכלל, טרם ההסדר, נחשבות "זכות סותרת"לרישום, ועל כן, בטלות הן וחסרות נפקות משפטית לאחר ההסדר. בכל הנוגע למסמךמכירה שנחתם באוגוסט 1944, ואשר ממנו משתמע מכר חלקות למנוח, הרי אף אם ניתןלסבור כי המסמך תקף, הרי המנוח היה רשאי על בסיסו של הסכם זה לדרוש כבר אתביצועו בעין לפני תום ההסדר, ועל כן אף הזכויות לפי מסמך זה מהוות זכויותסותרות לרישום אשר נתבטלו לאור מה שנקבע ברישום בעקבות הסדר המקרקעין. מתעוררתאך השאלה אם רכשו המערערים זכויות בחלקות לאחר ההסדר והתשובה לכך היא שליליתכפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. זאת הן לעניין מסמכים שונים שעליהם מבקשים המערעריםלהסתמך והן לעניין זכויות התיישנות מכח ההחזקה ועיבוד במקרקעין, שכן לא החזיקואת המקרקעין תקופה מספקת לצורך התיישנות לאחר פעולות ההסדר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ע.מ.דהאמשה למערערים. 4.11.91).
רע"א 2598/91 - דיאנה וולפסון נגד עופר וולפסון
*עיכוב דיון בבימ"ש שלום בתביעה לסילוק יד, עד גמר הדיון תביעת בעלות בביהמ"ש המחוזי(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת הגישה לבימ"ש השלום תובענה לסילוק יד של המשיב מדירה. לאחר הגשתהתביעה הגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי תובענה להצהרה על בעלותו במחצית הדירה. המשיבביקש מבימ"ש השלום עיכוב הליכים עד לאחר גמר הדיון בביהמ"ש המחוזי. משסורבהבקשתו פנה המשיב לביהמ"ש המחוזי ושם נענתה בקשתו בחיוב וההליך בבימ"ש השלוםעוכב.
ב. ביהמ"ש המחוזי נימק החלטתו, בין היתר, בכך כי החלטת בימ"ש השלום בתובענהבדבר סילוק היד לא תהווה מעשה בי"ד בכל הנוגע לתביעת הבעלות אם שאלה זו תידוןבבימ"ש השלום, ומאידך יהווה פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתביעת הבעלות מעשה בי"דוסילוק יד שבימ"ש השלום יורה עליו יימצא כחסר יסוד משפטי לאחר מעשה. הבקשהלרשות ערעור נדחתה אם כי נשיא ביהמ"ש העליון הבהיר כי לא היה מקום לעיכובהליכים.
ג. למטרה כגון זו שבפנינו נועד האמור בסעיף 76 לחוק בתיהמ"ש. משהוגשה תובענהלסילוק יד והנתבע מעורר טענת בעלות, מן הראוי שבימ"ש השלום יכריע בשאלה זוכשאלה נגררת שההחלטה בה דרושה לבירור העניין. זאת ועוד, ההליך בבימ"ש השלום היהראשון ואין לטפח את הנטיה של פרקליטים, הבאה לידי ביטוי בולט בתחום סכסוכימשפחה, לפתוח בהליכים מקבילים ולקיימם במספר ערכאות משפטיות בעת ובעונה אחת.בשלב הדיוני בו נמצא העניין שבפנינו, כאשר בימ"ש השלום כבר החל בדיון וקבע מועדלהמשכו, צריך היה לתת להתדיינות המשפטית להתקדם במהלכה הרגיל.
ד. אולם, משאירע אחרת, וביהמ"ש המחוזי קבע כי הדיון בביהמ"ש המחוזי יועדףמבחינת סדר ההליכים, אין הצדקה להוספת הליך טרומי נוסף בעניין בחירת הערכאההמתאימה, היינו לקיום ערעור בביהמ"ש העליון אשר בוודאי יימשך תקופה מסויימתבמקום שהנושא יידון לגופו ויהיה זה בביהמ"ש המחוזי תחילה. לפיכך הוחלט לדחות אתהבקשה לרשות ערעור מתוך הנחה שביהמ"ש המחוזי יקיים בהקדם את הדיון בבקשה לפס"דהצהרתי. על אף דחיית הבקשה חוייב המשיב לשאת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכוםשל 3,000 ש"ח.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד רפי כריסטוף למבקשת, עו"ד א. זינגר למשיב.21.11.91).
בש"א 4222/91 - שושנה בכרך נגד פטר בכרך
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
בביהמ"ש המחוזי בחיפההתבררה תביעה לפס"ד הצהרתי על זכויותיה של המבקשת בכספים ורכוש של בעלה המשיב.ביהמ"ש המחוזי נתן פסק דינו והמבקשת הגישה ערעור. המועד האחרון להגשת הערעור חלביום 18.9.91. היה זה יום הכיפורים ולפיכך נדחה המועד ביום אחד והוא חל ביום19.9.91 שהיה יום חמישי בשבוע. מתצהירה של המבקשת ודבריה בביהמ"ש עולה כי ביום19.9.91 נסעה ממקום מגוריה בקרית ביאליק לירושלים והגיעה לשערי ביהמ"ש בשעה30:13 בצהריים. לדבריה לא התאפשר לה להכנס לביהמ"ש פנימה ולכן נבצר ממנה להגישאת ערעורה לביהמ"ש בזמן. עוד היא מסבירה כי מכיוון שלמחרת היום, הוא יום השישיאין קבלת קהל, היא פנתה כבר ביום א' שלאחר מכן וביקשה הארכת מועד. הבקשהנתקבלה.
בנסיבות שנוצרו יש צידוק להאריך את המועד ולראות את המבקשת כבעל דין שפעלבזמן. הטעם לדבר נעוץ בפעולה לא נכונה של רשויות ביהמ"ש. כלל הוא בביהמ"שהעליון שאדם המבקש לפעול ביום האחרון שבתקופה אין מונעים זאת ממנו אם הוא פונהלאחר שעות העבודה למזכירות. משום כך, מניעת המבקשת מלהכנס לביהמ"ש לשם הגשתבקשתה ביום 19.9.91, אינה עולה בקנה אחד עם ההוראות הקיימות. בנסיבות הענייןקיים צידוק בבחינת טעם מיוחד לאי הגשת הבקשה ביום ה' 19.9.91. יום המחרת, הואיום ו' בשבוע, 20.9.91, נחשב כיום פגרה אם הוא היום האחרון בתקופה, ומכאן שישלראות את פניית המבקשת לביהמ"ש ביום א' 22.9.91 כאילו נעשתה במועד. לפיכך הוחלטלקבל את הבקשה להארכת מועד כערעור שהוגש בזמן.
(בפני: הרשם צור. המבקשת לעצמה, עו"ד שוורץ למשיב. 23.10.91).