תקציר סביר כרך ל"ט חוברת 20

ע.א. 87+673/89/100 - נאיף אחמד סלאמה ואח' נגד מתעב בשיר וקק"ל ואח'

מעשה בי"ד. תקפו של יפוי כח להעברת מקרקעין(הערעורים נדחו).

א. ביום 21.11.58 חתמו המערערים 3-1, שהם אחים, יחד עם אחיהם המנוח מחמוד סלאמה, שעזבונו הוא המערער 4 ויורשיו הם המערערים 12-5, על יפו"כ נוטריוני בלתיחוזר (להלן: יפוי כח הראשון), בו ייפו את כוחם של שניים לעשות את כל הפעולות הדרושות להעברת חלקות קרקע מסויימות על שמו של המשיב. המערערים 4-1 (להלן: סלאמה) היו אותה שעה רשומים כבעלי החלקות. ביפוה"כ הראשון נכתב כי האחים סלאמה קיבלו מהקונה (מתעב) את מלוא התמורה במזומנים. מתעב לא עשה שימוש ביפוה"כ במשך 26 שנים ורק בשנת 1984 פנה לביהמ"ש המחוזי בנצרת כי יצהיר שהוא הינו הבעלים של החלקות, ויורה על רישום החלקות על שמו. ביהמ"ש המחוזי, מפי השופט זועבי, הורה על רישום החלקות ע"ש מתעב. לצורך ביצוע הרישום כאמור ציווה השופט על מחיקת שמם של המערערים 12-5 בחלקות מן המרשם. רישומם של אלה נעשה מכח צו ירושה שניתן בשנת1979 בהיותם יורשי המנוח מחמוד סלאמה. השופט דחה את טענות השיהוי וההתיישנות וכן קבע שמדובר בעיסקת מכר עצמאית, ולא בעיסקת חליפין שלא הושלמה או שהופרה.
ב. במקביל להתדיינות זו הגישו הקק"ל ואח' נגד מתעב, האחים סלאמה והיורשים, תובענה לרישום החלקות כולן ע"ש הקק"ל מכוחו של יפו"כ שעליו חתם מתעב לטובת הקק"ל ביולי 1965 (להלן: יפוי הכח השני). ביהמ"ש המחוזי, מפי השופט אברמוביץ, קיבל את התביעה והורה על ביצוע הרישום כאמור (להלן: פסה"ד השני). בין היתר, ביסס השופט את הכרעתו על כך שלקק"ל עומדת טענת "מעשה בית דין" נגד האחים סלאמה,בכל הנוגע ליפוה"כ הראשון, לאחר שהשופט זועבי הכריע לטובת מתעב בפסה"ד הראשון, למרות שהקק"ל לא היתה צד להתדיינות שבין מתעב וסלאמה, מאחר ש"פסה"ד שניתן ע"י כב' השופט זועבי הינו פסק חפצי, כלפי כולי עלמא". בערעור הראשון מערערים סלאמה על כך שנפסק שיפוה"כ תקף ביחסים ביניהם ובין מתעב, ובערעור השני הם מערערים על כך שביהמ"ש אישר את העברת המקרקעין ממתעב לקק"ל. הערעורים נדחו.
ג. המערערים תוקפים, בערעור השני, את החלטת ביהמ"ש כי פסה"ד הראשון מהווה "מעשה בית דין" באשר לתקפו של יפוה"כ הראשון. אין צורך להכנס בערעורים אלה לעובי הקורה של טענת "מעשה בית דין" והיקף חלותה על צדדים נוספים, זרים להתדיינות המקורית. זאת מאחר שאם יימצא בערעור שפסה"ד הראשון מוצדק לגופו, שוב אין צורך להזדקק לטענת מעשה בית דין, שכן אם יש לתת תוקף להעברת החלקות מסלאמה למתעב ממילא יש לתת תוקף להעברתן ממתעב לקק"ל. אם לעומת זאת פסה"ד הראשון איננויכול לעמוד, ממילא תוביל קביעה זו למסקנה שגם פסה"ד השני איננו יכול לעמוד.
ד. בשולי הדברים ניתן להעיר שאין לקבל את הטעם שנתן השופט לקבלת טענת "מעשה בית דין" מפי הקק"ל. פסה"ד הראשון איננו פס"ד חפצי המהווה מעשה בית דין כלפי כולי עלמא. פסה"ד, המצהיר על זכויות בנכסים מסויימים, ניתן במסגרת סכסוך משפטי על אותן זכויות, ועל כן מחייב הוא כמעשה בית דין, רק את הצדדים לו ואת חליפיהם.יחד עם זאת המסקנה הסופית של השופט שקק"ל יכולה להסתמך על פסה"ד הראשון כ"מעשה בית דין" נכונה היא, שכן הקק"ל איננה בבחינת "זר גמור" לתובענה, שכן היא יוצגה,למעשה, בתובענה הראשונה ע"י מתעב, ועמדה מאחורי תובענה זו. הייצוג כ"יחס קרבה משפטית" מספיק להחלת "מעשה בית דין" גם על מי שלא היה צד להתדיינות הראשונית. גם העובדה שהוגש ערעור על פסה"ד הראשון, שהיה תלוי ועומד בזמן שניתן פסה"ד השני, איננה מונעת, כשלעצמה, את ההסתמכות על פסה"ד הראשון כמעשה בית דין.
ה. באשר לפסה"ד הראשון טוענים סלאמה כי טעה ביהמ"ש כשנעתר לתביעתו של מתעב לפס"ד הצהרתי, שכן זהו סעד מן היושר אשר אין להעניקו למי שהשתהה באופן בלתי סביר בתביעתו לקבלת סעד זה. טענה זו אין לקבל, לא רק מן הטעם כי מדובר בהצהרה
על זכות קניין, אלא משום שהסעד העיקרי שתבע מתעב בהתדיינות הראשונה לא היה סעד הצהרתי גרידא, אלא סעד של אכיפת עיסקת המכר שבינו לבין סלאמה. סעד האכיפה מאז נחקק חוק החוזים הינו סעד ראשי ועיקרי מן הדין, ופרט לחריגים המנויים בסעיף 3 לחוק, לא ימנע ביהמ"ש את סעד האכיפה מן הנפגע מהפרת החוזה.
ו. טענה אחרת בפי המערערים מתייחסת לשאלה אם יפוי הכח הוא בגדר "תביעה לקיום זכות" כמשמעותה בחוק ההתיישנות, או שמא תביעה להפעלת יפו"כ אינה מתיישנת. אין צורך להכריע כאן בשאלה הנדונה, שכן מאז נחתם יפוה"כ ועד שנתקבל התיקון בחוק המקרקעין שלפיו מקרקעין מוסדרים אינם מתיישנים, לא עברה תקופת ההתיישנות של 25 שנה וממילא אין מקום להעלות טענת התיישנות.
ז. תביעתו של מתעב התבססה על יפוה"כ הראשון, וכאשר מתעב ביקש להגיש העתק של יפוה"כ, במקום יפוה"כ המקורי, התנגד ב"כ המערערים והשופט החליט כי ההעתק יתקבל "בכפוף להבאת הנוטריון הציבורי או הצגת המקור במקומו". אין חולקין שהמקור לא הוצג והנוטריון לא הובא לעדות. אולם, ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי "היתה לו (לתובע) עזרה גדולה מב"כ הנתבעים שהוא בעצמו חקר התובע לגבי (יפוי הכח) והוא הגיש העתק מאושר על ידו ומתאים למקור... ושם כותב עו"ד חאג' (ב"כ סלאמה) שזה עותק מאושר ומתאים למקור ועל כן עשה הוא העבודה המוטלת על ב"כ התובע ואם לא היה מוגש העתק המקור מאושר ייתכן והייתי מגיע למסקנה אחרת...". הנמקה זו נכונה היא. משהוגש המסמך הנושא חותמת "מתאים למקור" מאושר בחתימת ב"כ הנתבעים, היה רשאי ביהמ"ש להסתמך עליו ואין כלל "הראייה הטובה ביותר" עומד עוד למכשול בפני מתעב.
ח. סלאמה טוענים כי מאחורי יפוי הכח הראשון אין עומדת עיסקת מכר עצמאית אלא מדובר היה בעיסקה של חליפין, והקרקע שמתעב הבטיח לא הועברה מעולם לסלאמה. ביהמ"ש המחוזי קבע מימצא עובדתי שלפיו יפוי הכח הראשון משקף עיסקת מכר ולא עיסקת חליפין ודי בכך כדי לדחות את הערעור.
ט. טעם אחר לדחיית הטענה של עיסקת החליפין נעוץ בהוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני. ביפוי הכח הראשון נאמר במפורש ע"י סלאמה "ואת התמורה המלאה קיבלנו מהקונה... במזומנים במלואה". בעת שמיעת עדותו של אחד המערערים, כשזה ביקש להעיד על עיסקת החליפין, התנגד ב"כ של מתעב לעדות זו בשל היותה נוגדת את האמור במסמך בכתב. העדות שנשמעה חרף ההתנגדות כפופה למגבלות סעיף 80 הנ"ל והיא איננה בבחינת עדות שהוכשרה. לפיכך יש לברר אם יכולים סלאמה להעלות טענות של עיסקת חליפין ושל היעדר תמורה נגד יפוה"כ, טענות המתיימרות לשלול את תקפו. התשובה לכך היא שלילית. טענה שמסמך אינו בר תוקף, דוגמת טענה שהמסמך הותלה בתנאי, היא טענה שניתן להוכיח בעדים, נגד מסמך בכתב, אם כי יש לבדוק טענה זו בזהירות ובחשדנות. מותר להוכיח בעדים שלא נעשה הסכם או שהיה נגוע, אולם אסור להוכיח בעדים שתוכנו של ההסכם היה שונה מן הכתוב במסמך. במקרה דנא המערערים מנסים להוכיח כי התמורה לא ניתנה, לא במזומנים ולא בדרך אחרת. טענה זו סותרת את תוכן המסמך גופו ולפיכך אין לקבלה.
י. בפסה"ד הראשון נקבע כי לצורך אכיפת ההתחייבות לפי יפוה"כ הראשון, יש למחוק מן המרשם גם את חלקם של יורשי האח המנוח, רישום שנעשה בשנת 1979 מכח צו ירושה. החלטה זו בדין נתקבלה. גם אם הרישום נעשה בתום לב, הרי לא יכלו היורשים לרשת מאביהם יותר ממה שהיה למנוח. אין הרישום יכול להשפיע על זכויות היורשים, כשאין רכישה מכח ירושה נכנסת בד' אמותיו של סעיף 10 לחוק המקרקעין, שהוא החריג היחידישמכוחו יכול אדם לקנות יותר זכויות במקרקעין מאלה שהיו למקנה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד צובחי אלחאג' לסלאמה, עו"ד מ. עסאקלה למתעב, עו"ד א. הלוי לקק"ל. 15.3.92).

ע.פ. 3179/91 - עובדיה שיאחי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות אינוס והדחה בחקירה וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 418/90 - הערעור נדחה).

א. המערער, כבן 34, גרוש ואב לשניים. המתלוננת היא רווקה בת 23. באחד הלילות הסיע המערער את המתלוננת במכוניתו, מבית מעבידתה, ישישה בה טיפלה בירושלים, לביתו במושב גבעת יערים, ובמהלך שהותה בביתו בעל אותה פעמיים - בחצות הלילה כשהגיעו לביתו, ובעלות הבוקר לפני שהסיעה בחזרה למקום עבודתה. המערער גרס שכדרכה בהזדמנויות רבות בעבר כך גם הפעם באה עמו המתלוננת מרצונה וקיימה עמו יחסי מין בהסכמתה. מנגד גרסה המתלוננת כי בעבר היתה אמנם ביחסים טובים עם המערער ואף קיימה איתו יחסי מין, לפעמים מרצונה ולפעמים מתוך כניעה לרצונו, אך לגירסתה אירע האירוע דנא לאחר שכבר ניתקה את יחסיה עמו. לטענתה, נכנסה למכוניתו של המערער, והלה פתח בנסיעה מהירה לעבר מושב מגוריו תוך שהוא מפליא בה אגב נסיעה את מכותיו ומאיים עליה. כשהגיעו לביתו אנס אותה סמוך לחצות הלילה לאחר שגרר אותה בכח לביתו. לפנות בוקר שוב בעל אותה נגד רצונה. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי קיבלו את גירסת המתלוננת, שנמצאו לה חיזוקים בראיות אחרות.
ב. כשבאו שוטרים לבית המערער כדי לעצרו ומפקח המשטרה אמר למערער כי הוא עצור לחקירה כחשוד באינוסה של המתלוננת והורה לאחד השוטרים לכבול את ידיו של המערער, הדף המערער את השוטרים ונמלט. במירדף שהתפתח הצליח אחד השוטרים לאחוז במערער אך הוא היכה אותו, השתחרר מאחיזתו ונמלט שוב. אחרי שהתחמק מן המעצר טלפן המערער לבית המתלוננת מספר פעמים ודרש מאבי המתלוננת, תוך איומים, כי המתלוננת תחזור בה מתלונתה. על יסוד מעשי האינוס הורשע המערער בשני מעשי אינוס, בגין תקיפת השוטר הורשע המערער בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ובריחה ממשמורת חוקית ובגין הנסיונות שלו לגרום לביטול התלונה הורשע בהדחה בחקירה. ההרשעה בעבירות האינוס היתה ברוב דעות ואילו ביחס לשאר העבירות הוכרע דינו פה אחד. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בגין עבירות האינוס, שנה מאסר בגין העבירות האחרות כשחצי שנה מצטברת, וכן הופעל מאסר על תנאי של 22 חדשים מהם חצי שנה מצטברת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ג. שופטי הרוב האמינו למתלוננת שבמשך תקופה ארוכה סבלה, כמעט בהכנעה, מנחת זרועו האלימה של המערער, בריון שכפה עצמו בכח על נערה צעירה ממנו בהרבה, שלא העזה להיחלץ ממעגל האלימות הבלתי פוסקת. על רקע זה יש להבין גם את התנהגותה של המתלוננת בליל האירוע, כאשר לא ניסתה לחמוק מן המערער כאשר נשארה מספר פעמים במכונית בגפה. בעדותה הודתה המתלוננת כי רק למעשה האינוס הראשון התנגדה מילולית ופיזית, ככל שכוחה עמד לה, ואילו למעשה האינוס הנוסף כבר לא עמד לה כוחה להתנגד, אך סלידתה מן המעשה היתה גלוייה על פניה. אכן, מכך שהתנגדותה הפיזית למעשה הראשון לא היתה עזה ומכך שלמעשה השני לא התנגדה התנגדות פיזית, אין נובע כלל ועיקר שהמעשים, או איזה מהם, נעשו בהסכמתה או שהמערער היה רשאי לפרש את התנהגותה כהסכמה. כדי שתיאמן גירסתה שמעשה בעילה שנעשה בה נעשה שלא בהסכמתה, אין אישה חייבת להראות כי מיצתה את כל האפשרויות הפיזיות של התנגדות לבעילה הבלתי רצויה לה, ודי לה שתראה, כי הבהירה את אי הסכמתה באופן שזו הגיעה לתודעתו של התוקף.
ד. אשר להרשעה בתקיפת שוטרים - אין לקבל טענת הסניגור כי לשוטרים לא היתה עילה לעצור את המערער, שכן תלונת המתלוננת נגדו הניחה את היסוד הסביר הנדרש למעצרו אף בלא צו מעצר. הרשעת המערער בהדחה בחקירה גם בה אין להתערב. באישום נטען כי בהתקשרויותיו של המערער לבית המתלוננת ניסה המערער "להניע את המתלוננת לחזור בה מן התלונה שמסרה נגדו במשטרה...". בצדק טען הסניגור כי העובדות שהוכחו

לא עלו בקנה אחד עם הנטען בכתב האישום, שכן באף אחת מהתקשרויותיו לבית המתלוננת לא שוחח המערער עם המתלוננת עצמה אלא עם אביה. אעפ"כ אין להתערב בהרשעה. העבירה של הדחה בחקירה עשוייה להשתכלל גם כשהנסיון להטות את העדות איננו מופעל כלפי העד במישרין אלא באמצעות אדם שלישי המשודל להדיח את העד. קו ההגנה שנקט המערער לא היה משתנה אילו היה בטיעון העובדתי שבכתב האישום כדי להעמידו מראש וכראוי על הגירסה העובדתית שהוכחה נגדו.
ה. אשר לעונש - למערער הרשעות קודמות, רובן ככולן בעבירות שהשימוש באלימות מהווה יסוד מיסודותיהן. הוא אף ריצה עונשי מאסר ובבצעו את עבירותיו הנוכחיות הפר תנאיהם של שלשה גזרי דין שכללו עונשי מאסר על תנאי. בהתחשב בכל אלה אין לאמר שביהמ"ש המחוזי החמיר בעונש יתר על המידה.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד יוסף דואק למערער, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבה. 12.3.92).

ע.א. 282/89 - שמואל רוטנברג ואח' נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

*תקפותה של פוליסת ביטוח. *גילוי "פרטים מהותיים" ע"י המבוטח בלי שנשאל על כך(מחוזי י.ם - ת.א. 1318/85 - ערעור וערעור נגדי - הערעור בעניין שיעור הריבית של המערערים נתקבל והערעור הנגדי של המשיבות על עצם חיובם נדחה ברוב דעות השופטים ברק ואור. בפס"ד מפי השופט אור נגד דעתו החולקת של השופט ד. לוין).
א. המערער הוא איש עסקים שפעילותו התמקדה בעסקות פיננסיות. בתחילת שנת 1984 יזם עסק משגשג המבוסס בעיקרו על ניצול מתוחכם של שיטת תשלום בריבית על הפקדת כספים בחשבונות תפ"ס. הוא נטל הלוואות במזומן מסניף בנק דיסקונט בגבעת הרצל שבת"א, שבו יום העבודה היה אז מ-30:8 בבוקר עד 00:16 אחר הצהריים ברציפות. כספיההלוואות הועברו ע"י שליחיו של המערער בכלי רכבם לסניף בנק המזרחי באוניברסיטת בר אילן, שבו יום העבודה היה מפוצל, כך שראשיתו בעבודה בין השעה 30:14 עד 00:16 אחרי הצהריים והמשכו למחרת היום מהבוקר ועד השעה 30:12. כספי ההלוואה הופקדו בחשבון תפ"ס בבנק המזרחי לפני השעה 30:12 עד אחרי השעה 30:14. לאחר שעה זו היו הכספים נלקחים מחשבון התפ"ס ומוחזרים לבנק דיסקונט לפני השעה 00:16. ע"י כך היתה נזקפת בבנק המזרחי ריבית תפ"ס של יממה אחת לזכות בעלי הכספים, ואילו החשבונות בבנק דיסקונט לא חוייבו בריבית חובה כלשהי.
ב. המבקש ביקש לבטח את הכספים שעברו טילטולי דרך מרובים, ולשם כך פנה ל-4 סוכני ביטוח מהחברות "כלל", "המגן", "מגדל", ו"ציון". הובהר לסוכנים כי מדובר בעיקר בהעברת מזומנים וכן הובהר להם כי חלק מן ההעברות יהיו מבנק לבנק. חברות הביטוח הסכימו לבטח את הכספים. ביום 27.8.85 נשדדו המכוניות שהעבירו את הכספים, כאשר ברשות השליחים היו כ-1,000,000 ש"ח. המשטרה עלתה על עקבות השודדים ותפסה ברשותם כ-430,000 ש"ח. המערערים פנו בסמוך לאחר השוד לחברות הביטוח בדרישה לתגמולי ביטוח על פי הפוליסות אך חברות הביטוח כפרו בחבותן. ביהמ"ש המחוזי חייב את חברות הביטוח בתשלום הסכומים שעל פי הפוליסה ופסק את הריבית על סכומים אלה. המערערים מערערים על שיעורי הריבית שנפסקו ואילו המשיבות מערערות על עצם החיוב.ערעור המערערים נתקבל וערעור המשיבות נדחה ברוב דעות השופטים ברק ואור, בפס"ד מפי השופט אור, נגד דעתו החולקת של השופט ד. לוין.
ג. השופט ד. לוין (דעת מיעוט): דין הערעור שכנגד להתקבל בשל טענת ההגנה כי הפוליסות בטלות מאחר והמערערים, בחוסר תום לב, הסתירו מחברות הביטוח מידע מהותי על נושא הביטוח, והטעו אותן, בין היתר, בקשר למקום עיסוקם ולהיקף הכספים המועברים. סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, הוא הסעיף שעניינו חובת הגילוי המוטלת על המבוטח, אומר בפיסקת משנה (א) "הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה... שאלה
בעניין שיש בו כדי להשפיע... על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה", וסעיף משנה (ג) קובע לאמור "הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של עניין שהוא ידע כי הוא עניין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה". באשר לכך יש לומר כי פיסקת משנה (ג) אינה מתייחסת רק לתשובה לא נכונה והסתרת מידע מהותי בתשובה לשאלה שנשאלה, אלא גם לעובדות שהמבוטח לא נשאל ושהוא חייב לגלות אם הוא סבור שמדובר בעניין מהותי כאמור. במקרה דנן שמרו לעצמם המערערים פרטים שונים בכל הקשור להיקף המלא של הכספים המועברים, לעובדה שרובו ככולו מועבר במזומנים, ולעובדה שאין מדובר בהעברה שגרתית של כספים ממפעל או משרד לסניף בנק, אלא שהכספים מצויים בחשיפה מאד מסוכנת ברחובות קריה. חובת תום הלב חייבה אותם למסור את הפרטים המהותיים דלעיל גם בלי שיישאלו על כך. לפיכך יש לדחות את תביעת המערערים.
ד. השופט אור (דעת הרוב): על פי קביעות ביהמ"ש, הפניה מטעם המערערים לסוכני כל המשיבות היתה לצרכי ביטוח כספים בהעברה, כולל בין בנקים לבנקים, כשהובהר גם שמדובר בעיקרו של דבר בהעברת מזומנים. סוכני כל אחד מהמשיבות ידעו, בעת ההסכמה לבטח מדי פעם בפעם את המערערים, שהביטוח יעשה ברבדים, כשכל אחד מסוכני המשיבות ידע שארבעת המשיבות נוטלות חלק בביטוח ברבדים, ואת שיעור הרובד עליו אחראית כל משיבה. כל מבטחת אף ידעה, שמעל הרובד שלה יש ביטוח אצל מבטחת אחרת, פרט לחברת ציון שביטחה את הרובד העליון. סוכני המשיבות גם ידעו שמדובר בהעברות כספים בסכומים שמעבר לסכומים המבוטחים, עד למעלה מ-500,000 דולר. השאלה הראשונה היא אם היתה, מעיקרו של דבר, הסתרת "עניינים מהותיים" מצד המערערים והתשובה לכך היא שלילית. באשר לטיב עסקי המערערים, דהיינו השקעה בתפסי"ם כדי להרויח כל פעם "יום ערך", אין זה בטוח שעניין זה היה כה מהותי עד כדי שחלה על המערערים החובה לגלותו. אך אפילו מדובר באי גילוי של עניינים מהותיים, ספק אם ניתן לקבוע שהמערערים ידע שאין הם מגלים למשיבות עניינים מהותיים. במקרה של אי גילוי של עניין מהותי, להבדיל מאי מתן תשובה מלאה וכנה שנשאלה בכתב, מן ההכרח שתתלווה אליו כוונת מירמה. כוונה כזו לא היתה כאן.
ה. טענה אחרת בפי המשיבות היא שהמערערים הפרו את התנאי בפוליסה, שעל פיו מובילי הכספים יהיו מועסקי המבוטחים או עובדיהם. מובילי הכספים היו מעבירים אותם דרך קבע, אך הם לא היו עובדים בשכר של המערערים, אלא בעלי אינטרס אישי בכספים. מכאן טענת המשיבות שאלה לא היו, לא עובדים של המערערים ולא "מועסקים" על ידם. טענה זו בדין נדחתה. המונח "מועסק" יש לתת לו פירוש רחב הכולל גם מי שפעל דרך קבע בהעברת הכספים, אפילו שלא בשכר. פירוש זה עולה בקנה אחד עם העובדה שהפוליסה מתנה, שמי שיעסקו בהעברת הכספים, יהיו "עובד" או "מועסק". אם מן ההכרח ש"מועסק" יהיה גם הוא בשכר, מה בא מונח זה להוסיף על "עובד" ? פירוש זה גם עולה בקנה אחד עם המטרה שביסוד התנאי, שכל כוונתו היא שבהעברת הכספים יועסקו אנשים אשר יהיה ניתן לסמוך עליהם מבחינת כושרם ומבחינת יחסי האמון עמם.
ו. עוד טוענות המשיבות שמדובר כאן ב"תת ביטוח" שכן הכסף שהועבר ביום המקרה עולה על סכום הביטוח שנעשה אצל כל אחת מהמשיבות ואף על הסכום הכולל של הביטוח ע"י כל המשיבות. אין לקבל טענה זו. המדובר בביטוח רבדים, כשכל מבטח יודע שעל הסכום שמעל הסכום המבוטח על ידו יש ביטוח ע"י מבטח אחר, והמבטח ברובד האחרון - כמוהו כמו כל המבטחים האחרים - יודע שסכומי הכסף המועברים בפועל עולים על גובה הסכום המבוטח, והכל נעשה בידיעה והסכמה. היה ברור ומוסכם שאם יחוייבו המשיבות בתשלום עם אירוע מקרה הביטוח, מחד, מוגבלת אחריותם כאמור, אך, מאידך, הם
יחוייבו בתשלום תגמולי הביטוח על פי האחריות ברבדים, ולא תהיה להם עילה לאי תשלומם בשל כך שסכום הכסף המועבר היה גבוה יותר מסכום הביטוח הכולל.
ז. ערעור המערערים סב בעיקרו על שיעור הריבית שנפסקה להם ע"י ביהמ"ש. על פי המוסכם בפוליסות הנדונות, את תגמולי הביטוח חייבות המשיבות לשלם על פי שווי בשקלים של סכום הביטוח שנעשה בדולרים. במקרה של התנאה בפוליסה, על פיה סכום תגמולי הביטוח במטבע ישראלי יחושב על פי ערכו של מטבע חוץ, חלות הוראות סעיף 28(ד) לחוק הקובע כי על תגמולי ביטוח המשולמים במטבע חוץ או במטבע ישראלי המחושב לפי ערכו של מטבע חוץ, תתווסף ריבית בשיעור שמשלם בנק ישראל. דא עקא, שלא הוכחו שיעורי הריבית שמשלם בנק ישראל. ביהמ"ש החליט שיש מקום לחייב את המשיבות בתשלום ריבית דולרית כאשר הוא פסק שיעורים שונים לתקופות שונות החל ב-%5 ועד %7. לנוכח המוסכם בפוליסה אין יסוד לבקשת המערערים שסכומי התגמולים יחושבו כשהם צמודים לאינדקס יוקר המחייה ובצירוף ריבית. עם זאת לא היה מקום לזכות את המערערים בריבית דולרית בשיעור הנופל מהמקובל בפסיקת ביהמ"ש העליון, דהיינו של %11. לפיכך בעניין זה יש לקבל את הערעור.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, אור. עו"ד ח. נבות למערערים, עו"ד ח. שנהב למשיבות. 30.3.92).

רע"א 649/91 - בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נגד חברת ארזי הבירה בע"מ

*מימוש משכון או משכנתא בפנייה להוצל"פ(מחוזי י-ם - בר"ע 236/90 - הערעור נתקבל).

א. המערער (להלן : הבנק) הגיש ללשכת ההוצל"פ בירושלים בקשה לממש שתי אגרות חוב שנערכו בין הבנק לבין המשיבה. בתור בטוחה לסילוק הסכומים המובטחים, שיעבדה ומישכנה המשיבה לזכות הבנק, בשיעבוד קבוע מדרגה ראשונה ובמשכון, את הנכסים וההכנסות מנכסים ופירותיהם המפורטים ברשימה שצורפה לאגרת החוב. רשימה זו כללה זכויות על פי הסכם שנחתם בין החברה לבין רשות הפיתוח באמצעות המינהל, לגבי מגרש בירושלים, אשר עליו מצויים חנות, מחסן ורמפה. אגרות החוב נרשמו אצל רשם החברות ומינהל מקרקעי ישראל התחייב לרשום ע"ש המשיבה את זכות החכירה בנכסים הנ"ל. כאשר הבנק פנה להוצל"פ בבקשה למימוש אגרות החוב, הגישה המשיבה התנגדות וביקשה למחוק את הבקשה על הסף. יו"ר ההוצל"פ קיבל טענה זו ומחק את הבקשה, בציינו שלאור החומר שלפניו אין מקום למימוש משכנתא שאינה רשומה בפנקס המקרקעין. הבנק ערער לביהמ"ש המחוזי וטען כי ניתן לממש משכנתא גם ללא רישום במירשם המקרקעין, מאחר והרישום במינהל כמוהו כרישום בלשכת המירשם לפי חוק המקרקעין. המשיבה טענה שלגבי משכנתא שלא נרשמה יש לפעול רק על יסוד תביעה בביהמ"ש, ואין אפשרות לפנייה ישירה להוצל"פ. בעת הטיעון בביהמ"ש המחוזי הוסיף ב"כ המשיבה שמדובר במשכון ולא במשכנתא, ולטענתו, מימוש משכון יהא על פי צו ביהמ"ש, להבדיל מן הפנייה הישירה להוצל"פ, ולכן צדק יו"ר ההוצל"פ בהחלטתו. הערעור נתקבל.
ב. לפי סעיף 17 לחוק המשכון, מימוש המשכון יהיה על פי צו ביהמ"ש. אולם, במשכון שהופקד כאמור בסעיף 4(2) או שנרשם כאמור בסעיף 4(3) לחוק, יכול שיהיה המימוש על פי צו הוצל"פ. סעיף 4(3) מתייחס לנכסים נדים וקובע כוחו של המשכון עם רישומו בהתאם לתקנות שלפי החוק. בעניין רישום המשכון קובעת תקנה 17(א) לתקנות המשכון כי משכון של חברה או של אגודה שיתופית שנרשם לפי הוראות פקודת החברות או פקודת האגודות השיתופיות, רואים אותו גם כנרשם לפי סעיף 4(3) הנ"ל.
ג. אגרות החוב הנדונות, שמכוחן נוצר המשכון, נרשמו אצל רשם החברות, ומכאן כי המשכונות שבפנינו נרשמו כאמור בסעיף 4(3) לחוק. המשכון נרשם, איפוא, באופן שיש בו כדי ליצור משכון אותו ניתן לממש אצל ראש ההוצל"פ בדרך הקבועה בסעיף 18 לחוק
המשכון. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את הנושא ליו"ר הוצל"פ להמשך הטיפול בו כדין.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ש.ז. פונדמינסקי וא. צוברי למבקש, עו"ד י. בר הלל למשיבה. 11.3.92).

בש"פ 1064/92 - מדינת ישראל נגד יצחק בן שלום ארזי

*שחרור בערובה (איומים, הטרדת עד והדחה בחקירה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. היחסים בין המשיב ואשתו מעורערים ביותר ועניינם הגיע לביהמ"ש המחוזי בתיק אזרחי בו נאסר על המשיב, בין היתר, "להתקשר בטלפון או בכל דרך אחרת לבית הוריה ןשל המבקשת", היא אשתו. המשיב הואשם גם בביהמ"ש המחוזי על שתקף את אשתו וגרם לה שבר בגולגולת וחבלות בגופה ובנוסף לכך הואשם גם באיומים ובהטרדות כלפיה וכלפי אביה לפני מתן הצו האמור. בשל העבירות האמורות לא ביקשה התביעה את מעצרו של המשיב. לקראת הדיון בביהמ"ש המחוזי בתיק הפלילי התקשר המשיב לאשתו פעמיים, בנסיון להניעה שלא להעיד ואיים עליה והפחיד אותה. לאחר מתן העדות ע"י האשה התקשר המשיב לאביה ולאחותה ואיים עליהם בפגיעה בגופם. בשל אירועים אלה הוגש נגד המשיב כתב אישום חדש בו הואשם בעבירה של הדחה בחקירה, הטרדת עד ואיומים. בימ"ש השלום נענה לבקשת התביעה ועצר את המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש סבר כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה למעשים המיוחסים למשיב וכי קיים חשש סביר וממשי שהנאשם יהווה סיכון לאשה או למשפחתה. בימ"ש השלום לא התעלם מכך שהמשיב מטופל בשלשת ילדיו, אך שוכנע שאין מקום לעשות שימוש בנימוק של טובת הילדים. המשיב ערר על החלטת בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי החליט לשחררו בערובה ובמעצר בית. ביהמ"ש סבר שניתן להסתפק. במקרה זה במעצר בית מוחלט "ובשמירה צמודה של שומר מחברת שמירה פרטית במימונו של הנאשם" וזאת משני נימוקים. האחד, כי גם לאחר שהמשיב התקשר פעמיים לאשתו והשמיע באוזניה איומים נשוא האישום בכתב האישום הראשון, לא מימש את איומיו, וגם התביעה לא ביקשה אז את מעצרו עד תום ההליכים והוא שוחרר בערובה, והשני הוא טובת הילדים. הערר נתקבל.
ב. אכן, שגו המשטרה והתביעה בכך שלא נתבקש מעצרו של המשיב מיד לאחר האיומים נשוא כתב האישום לביהמ"ש המחוזי, אולם אין בכך כדי להפחית מן הסכנה הנשקפת היום מהמשיב, משנתרבו האיומים וההטרדות. בנסיבות אלה נתקיימה עילת מעצר נגד המשיב כפי שסבר בימ"ש השלום, שכן החשש לשלום האשה ומשפחתה הוא מוחשי ביותר, גם אם האיומים שהשמיע המשיב לא מומשו על ידו עד היום. החלופה למעצר של ביהמ"ש המחוזי, שהורה על שמירה צמודה מטעם החברה שמירה פרטית, היא צעד יוצא דופן וחריג ומשבשת את חלוקת הסמכויות הנוגעות לסדרי המעצר, כשהיא מעבירה את האחריות מהגוף השלטוני המופקד על כגון דא לידיים פרטיות שאין עליהן פיקוח ומרות. אם נשתכנע ביהמ"ש כי מעצר בית לא ישיג את המטרה שבחלופת מעצר זו, וכי נדרש פיקוח צמוד על הנאשם שלא קיפר את המגבלה, כי אז אין מנוס ממעצר של ממש.

(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' נאוה בן אור למבקשת, עו"ד י. גולן למשיב. 5.3.92).

ע.א. 611/89 - דרוקר זכריה חברה קבלנית... בע"מ נגד ויקטור ואילנה נחמיאס (מחוזי י-ם - ת.א. 858/86 - הערעור נדחה בעיקרו).

פיצויים בגין איחור במסירת דירה ע"י קבלן. פיצוי בגין סבל ועגמת נפש. *ריביתא. ביולי 1981 התקשרו המשיבים בחוזה עם המערערת שתבנה עבורם קוטג' בירושלים (להלן: הדירה).

המערערת התחייבה להשלים את בניית הדירה עד ליום 31.7.83. תמורת הדירה התחייבו המערערים לשלם סכום שערכו היה אז כ-125,000 דולר לאחר שניתנה להם
הנחה של כ-%12. הדירה נמסרה למשיבים באיחור של 13 חודשים וחצי וכשנמסרה להם נתגלו בה ליקויים רבים. ביוני 1986 הגישו המשיבים תביעה לביהמ"ש המחוזי בה תבעו פיצויים של למעלה מ-55,000 ש"ח, שערכם ביום הגשת התביעה היה כ-37,000 דולר. המערערת טענה בכתב ההגנה כי בנתה את הדירה כראוי, הכחישה שבנתה תקרה נמוכה מדי וכדומה. המערערת טענה עוד כי בין חתימת ההסכם לבין יום המסירה התקיימה מלחמת שלום הגליל והיה אותה שנה חורף קשה במיוחד ולכן האיחור במסירת הדירה.
ב. ביהמ"ש המחוזי מינה מהנדס מומחה שהגיש חוות דעת ואישר קיום רטיבות בדירה, מצא מרצפות פגומות משעת הנחתן, הצביע על ליקויי בניה רבים ומצא שהתקרה שהיא בגובה 2.40 מטר נמוכה מהתקן. ביהמ"ש המחוזי פסק למשיבים סכום של כ-6,600 ש"ח בגין ליקויי הבניה, 12,000 ש"ח בגין סבל ועוגמת נפש, 1,080 דולר כערכם ביום הגשת התביעה נפסקו בגין האיחור במסירת הדירה, 3,400 ש"ח פיצוי על ירידת ערך הדירה בגין התקרה הנמוכה וכן 1000 ש"ח לדיור חלוף בתקופת התיקונים. חלק מהסכומים נושאים ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה וחלקם נושאים ריבית והצמדה מיום מתן פסה"ד ואילו הפיצוי בגין ליקויי הבניה נושא הפרשה הצמדה וריבית מיום מתן חוות הדעת של המומחה. עוד קבע ביהמ"ש כי המערערת תשלם שכ"ט עו"ד בשיעור של %15 מכל הסכומים שנפסקו, למרות ששיעור הפיצויים בגין התיקונים נופל בהרבה מגובה ראש הנזק הזה שנתבע בתביעה. הערעור מופנה נגד הפיצויים, נגד שיטת חישוב הריבית ונגד גובה החיוב בשכ"ט עו"ד. הערעור נדחה בעיקרו.
ג. המערערת טוענת כי בפיצוי הבלתי ממוני בגין סבל ועוגמת נפש, צריכה להישמר הפרופורציה בין הסכום שנפסק בגין ליקויי הבניה, לבין הפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני, ומשמצא ביהמ"ש כי התביעה בגין ליקויי הבניה היתה מופרזת, היה צריך להפחית בהתאם את הפיצוי בגין סבל ועוגמת הנפש כפי שנתבע ולא לפסוק את הסכום הנתבע כולו. טענה זו בדין נדחתה. אין כל יחס ישר בין הסכום הנדרש לתיקון, לבין הסבל ועוגמת הנפש שרוכש דירה עלול לסבול עקב ליקויים בדירה. טוענת המערערת שגם לגוף העניין, הפריז ביהמ"ש בשיעור הפיצויים בגין הנזק הלא ממוני. אשר לכך - הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני צריך לעמוד במבחני הסיבתיות והציפיות ומבחנים אלה מתקיימים בענייננו. מתקשר חוזי סביר היה צופה כי איחור במסירה של דירת מגורים יגרום סבל נפשי ועוגמת נפש לקונה המאוכזב. כך גם לעניין הליקויים בדירה. לעניין שיעור הפיצויים - אין ביהמ"ש שלערעור נוטה להתערב בשיקול דעת הערכאה הראשונה בנושא זה, אם אין טעמים מיוחדים המצדיקים התערבות. טוענת המערערת כי קיימים במקרה זה טעמים מיוחדים להתערבות, משום שהמשיבים קיבלו הנחה ניכרת במחיר הדירה ובכך יש לדעתה להתחשב בפסיקת הנזק הלא ממוני. טענה זו מוטב היה שלא נשמעה משנשמעה. צודקת השופטת כי "התמורה המוסכמת בין קבלן לרוכש דירה - תהא אשר תהא - מזכה את רוכש הדירה לקבל דירה תקינה וראוייה למגורים, אלא אם נאמר בהסכם במפורש כי רוכש הדירה משלם מחיר נמוך יותר בשל פגם ידוע בבניה ורוכש הדירה ידע על אותו פגם ספציפי...". אין זה המקרה שלפנינו.
ד. אשר לאופן קביעת הריבית - פסיקת הריבית איננה אלא יישומו של העקרון של העמדת הנפגע במצב בו היה אלמלא ההפרה, או אילו תוקנה זו במועדה, שאחרת יוצא המפר נשכר מחלוף הזמן, והנפגע יוצא חסר. אין לקבל את הטענה כי משנקבו המשיבים בסכומים הנתבעים, כשהם משוערכים בערכם ליום הסיכומים, ויתרו בכך על הריבית מיום הגשת התובענה. המשיבים בסיכומיהם בביהמ"ש המחוזי רק "תירגמו" את הסכומים הנתבעים על ידם בתביעה למושגי שווי הכסף של מועד עריכת הסיכומים, אך אין לומר כי ויתרו בכך על תביעתם המפורשת לריבית ולהצמדה מיום הגשת התובענה כמפורט בכתב
התביעה. מכל מקום, ריבית או הפרשי הצמדה הם בגדר סעד כללי שביהמ"ש רשאי לפסקם מכח תקנה 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, גם כאשר לא נתבקש לפסוק כן.
ה. אשר לשכ"ט עו"ד - שכה"ט מחושב בדרך כלל על פי הסכום שנפסק בפועל, והעובדה שהמשיבים לא זכו בכל הסעד שתבעו כבר הובא בחשבון בסכום זה. לא זו בלבד, אלא שביהמ"ש אינו מחוייב לפסוק את התעריף המינימלי. לכך יש להוסיף שביהמ"ש לערעורים אינו מתערב בסכום שנפסק כשכ"ט אלא במקרים נדירים, בהם החלטת ביהמ"ש דלמטה נראית פגומה או בלתי מתקבלת על הדעת על פניה. מאידך יש לקבל את הערעור במספר פריטים שבהם נפסקו סכומים מעבר לנתבע בסיכומים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. קרמר למערערת, עו"ד א. הר ציון למשיבים. 15.3.92).

ע.א. 796/88 - שרה עוזיה, מושב עובדים... בע"מ נגד ויקטור תשובה ואח'

*תביעת מושב מאחד מחבריו לסכומי כסף שונים על יסוד פנקסים שאינם מהימנים, וכאשר הנתבעים היו חולים ולא קיבלו מהמושב אשראי או מוצרים(מחוזי באר שבע - ת.א. 606/82 - הערעור נדחה).

א. המערער הוא מושב עובדים בנגב שהגיש תביעה כספית נגד שני נתבעים, בעל ואשתו, שלטענתו הינם "חברי המושב המחזיקים ומנהלים משק חקלאי בתחום המושב". הטענה המרכזית בכתב התביעה היתה כי "המושב סיפק לנתבעים אשראי כספי, פרע עבורם חובות ומיסים, סיפק לנתבעים שירותים..." וכן "המושב חייב את חשבון הנתבעים המתנהל אצלו, בכל החיובים הנובעים מהאשראי, ממתן מצרכים ושירותים שסיפק לנתבעים, וכן בריבית בשיעור מוסכם המקובל לגבי חברי המושב על פי ההחלטות המחייבות של המושב". בכתב ההגנה כפרו הנתבעים בטענה כי הם מנהלים במושב משק חקלאי וטענו כי בגלל גילם ותחלואיהם אין הם מנהלים משק מזה שנים רבות. כן כפרו בחבותם על פי חשבונות המושב וכפרו בכך שקיבלו מהמושב שירותים, מוצרים או אשראי. עוד כפרו המשיבים בשיעור הריבית בה חוייב חשבונם שכן שיעור זה נקבע באופן שרירותי ע"י וועד המושב ולא ע"י האסיפה הכללית.
ב. לצורך הוכחת תביעתו הסתפק המערער בהשמעת שני עדים : מזכיר המושב ומנהלת חשבונות שהחלה בעבודתה רק בשלהי 1984. במהלך עדותו של המזכיר הגיש העד את כרטיסי החשבונות של המושב המתייחסים לנתבעים וכרטיסים אלה נתקבלו כמוצגים ללא התנגדות ב"כ הנתבעים. מטעם ההגנה העיד, בין היתר, רואה חשבון נמיר שתרגם את החוב לפי כרטיסי המושב לערכים דולריים, וקבע כי החוב כולו עומד על הסכום של כ-23,000 דולר ומזה החוב בגין "מס כפר, מס משק, מס אחיד ודמי שמירה" עומדים על סך 5524 דולר". על סמך הראיות קבע ביהמ"ש המחוזי כי הנתבעים אינם מנהלים מזה שנים רבות משק חקלאי ולא קיבלו מהמושב כל מוצרים או מצרכים אחרים, כי חובם של הנתבעים לא הוכח כדבעי שכן שני אנשי המושב שהעידו לגביו חדשים יחסית בעבודתם ולא יכלו להסביר את הנתונים המופיעים בכרטיסי החשבון, כי מערכת החשבונות של המושב איננה אמינה ולא ניתן להסתמך עליה, וכן החלטות המושב לגבי קבלת אשראי וחיובי הריבית לא נתקבלו בדרך הקבועה בתקנון. מטעמים אלה דחה ביהמ"ש את התביעה פרט לתשלומי מיסים בסך 5,534 דולר כפי שקבע רואה החשבון. הערעור נדחה.
ג. אין המערער חולק על העובדה שהמשיבים אינם מנהלים משק חקלאי מזה שנים רבות ולא קיבלו מהמושב מוצרים או מצרכים אחרים. המערער משתית את עיקר ערעורו על העקרון כי "מושב עובדים הוא צורת חיים המושתתת על עקרון השוויון, העזרה והאחריות ההדדית וקיום חיים ושירותים משותפים לטובת כלל החברים", כפי שנפסק בעבר ע"י ביהמ"ש העליון. מכח עקרון זה סבור המערער כי המשיבים צריכים לשאת בריבית על הלוואות שנלקחו ע"י המושב לצורך עזרה לאותם חברי המושב המנהלים משקים חקלאיים. טענה זו יש לדחות. אין צורך לדון כאן בעקרון האמור ולבחון אם משמעותו
כמשמעות שמבקש ב"כ המערער לקרוא בו, וזאת משני טעמים : הטעם האחד הוא שהמערער לא השתית כלל את תביעתו על העקרון הנ"ל. התביעה מבוססת על יחסים כספיים ישירים בין המושב והמשיבים ואין מדובר כלל באשראים ובריבית שנטל המושב עבור חבריו. הטעם השני הוא שאם העקרון הוא, כפי שמפרש אותו ב"כ המערער, שכל חברי המושב חייבים לשאת בנטל האשראי והריבית באופן שווה ומבלי לבחון עבור מי נלקחו אשראים אלה, הרי הוכח בביהמ"ש שהמערער עצמו לא נהג ולא פעל על פי עקרון זה.
ד. הסיבה השניה לדחיית מרבית תביעתו של המושב ע"י ביהמ"ש היתה שהחשבונות שניהל המושב ושעל פיהם נתבעו המשיבים לא היו אמינים בעיניו. שני העדים מטעם המושב מצויים בתפקידם זמן קצר ולא יכלו להעיד לגבי מלוא התקופה. טוען ב"כ המערער כי כרטיסי החשבון הוגשו לביהמ"ש ללא התנגדות ב"כ המשיבים ועל כן אין הם יכולים להלין על נכונותם. תשובת ביהמ"ש היתה, ובצדק היתה כך, כי הסכמת ב"כ המשיבים לקבלת כרטיסי החשבון מהווה הסכמה לגבי קבילותם אך לא לגבי אמיתות תכנם. הא ראיה, שמיד לאחר הגשתם ע"י מזכיר המערער החל ב"כ המשיבים לחקור אותו כחקירה נגדית ארוכה ונמרצת לגבי תוכנם וטיבם של הכרטיסים.
ה. טענה אחרת בפי המערער שהמשיבים נמנעו במשך שנים רבות לעורר טענות נגד חיובם בריבית ולכן חלה עליהם הלכת המניעות. אין לקבל טענה זו. הטענה אינה מבוססת מבחינה עובדתית, שכן הנתבעים היו במשך שנים רבות חולים במחלות קשות, הנתבע היה מאושפז בבי"ח פסיכיאטרי ואשתו היתה חולת סרטן ונפטרה ממחלה זו. קשה לכן לייחס להם רשלנות באי גילוי מהות החוב שהצטבר בכרטיסם וטיבו. לעומת זאת, בנם, כשהוא נכנס לעניינים, פנה מספר פעמים למערער וביקש לברר מה מקור החוב והוא נדחה שוב ושוב. בתנאים אלה אי אפשר לטעון נגד המשיבים כי במשך שנים רבות נמנעו מלעורר טענות נגד חיובם בריבית.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד א. פלד למערער, עו"ד ר. חביב למשיבים. 17.3.92).

דנ"פ 3898/90 - ישראל זילברברג נגד מדינת ישראל

*הרשעה בסירוב למסור פרטים לחוקר לפי חוק הפיקוח, כאשר החוקר הזהיר את הנחקר כי אינו חייב לאמר דבר. *הפללה עצמית(דיון נוסף על פס"ד שניתן כביהמ"ש העליון בע.פ. 196/85 (פד"י מ"ד(4) 485) - העתירה נתקבלה ברוב דעות השופטים בך, מלץ, אור ומצא נגד דעתו החולקת של השופט ד. לוין ופסה"ד שונה).
א. המבקש הוא אזרח ישראל, המתגורר ב-20 השנים האחרונות בשוויץ. ביום 16.9.82 הגיע ארצה ונתפסו ברשותו מסמכים שהעלו חשד סביר כי למבקש יש מידע על כספים של אזרחים ישראליים המוחזקים בשוויץ. המבקש נחקר פעמיים ע"י קצין משטרה, שהוסמך ע"י המפקח על מטבע חוץ לגבות ראיות לפי סעיף 14 לחוק הפיקוח על המטבע. לראשונה ביום 13.10.82 ובשנית ביום 21.10.82. בשתי הפעמים סירב למסור את המידע שנתבקש למסרו. המבקש הואשם בבימ"ש השלום בכך שבשתי ההזדמנויות סירב למסור מידע וביצע עבירות לפי סעיפים 12(ב) ו-17(ב)(2) לחוק הפיקוח. בימ"ש השלום זיכה את המבקש משני האישומים שיוחסו לו, בקבלו את טענת המבקש בדבר חסיון מהפללה עצמית כהגנה טובה גם כשמדובר כאן בהפללה בשוויץ ולא בישראל, שכן מסירת האינפורמציה המבוקשת מהווה עבירה על החוק בשוויץ. כן קיבל ביהמ"ש את טענת ההגנה של "צורך" לפי סעיף 22 לחוק העונשין.
ב. בביהמ"ש המחוזי נתקבל הערעור של המדינה והמבקש הורשע בשתי העבירות שיוחסו לו. ביהמ"ש קבע כי חשש להפללה עצמית בשוויץ אינו מקים לנאשם חסיון בפני הפללה עצמית כמשמעותה בישראל. חוק הפיקוח קובע שהמפקח על המטבע או מי שהוסמך לכך רשאי לגבות ראיות מכל אדם ומי ש"סירב או נמנע למסור ידיעה... שהוא חייב למסרם, אם
נדרש לעשות כן... דינו מאסר...". המחלוקת בין הצדדים היא אם בכל אחד מהמועדים בהם נחקר המבקש כאמור "סירב או נמנע למסור ידיעה... שהוא חייב למסרם" על אף ש"נדרש לעשות כן".
ג. בפסה"ד בע"א 196/85 נחלקו דעות השופטים. באשר לפרט האישום המתייחס לחקירה מיום 13.10.82 הוחלט בדעת הרוב של השופטים בך ווינוגרד שלא הוכחה העבירה ומפרט אישום זה זוכה המבקש. לעומת זאת, ביחס לפרט האישום השני, המתייחס לחקירה מיום 21.10.82, הוחלט בדעת רוב השופטים ד. לוין ווינוגרד שאישום זה הוכח ושאין עומדת למבקש טענת חסיון בפני הפללה עצמית והגנת הצורך. דעת המיעוט של השופט בך היתה כי יש לזכות את המבקש גם מהעבירה השניה. העתירה לדיון נוסף התייחסה להרשעה באישום השני וביהמ"ש העליון החליט לקבל את העתירה, להפוך את פסה"ד ולזכות את המבקש. פסה"ד ניתן מפי השופט אור שאליו הצטרפו השופטים בך מלץ ומצא, נגד דעתו החולקת של השופט ד. לוין.
ד. בתחילת החקירה ביום 21.10.82, השמיע החוקר באזני המבקש את האזהרה כדלקמן "היום הופיע מר זילברברג... והודעתי לו שאני עומד לחקור אותו בחשדות... הודעתי לו שאין הוא חייב לאמר דבר וכל מה שיאמר ירשם על ידי ויוכל לשמש כראייה בביהמ"ש... הקראתי... את תוכן האזהרה ולאחר שאמר שהבין אותה, ענה..." וסירב למסור מידע. טענת הסניגור היא שלאור נוסח האזהרה, בה נאמר למבקש ש"אין הוא חייב לאמר דבר", אין לייחס לו ש"נדרש" במובן סעיף 17 למסור את המידע, ואם לא היתה "דרישה" לא נעברה העבירה. יש ממש בטענה זו וכבר מטעם זה היה מקום לזכות את המבקש מהעבירה שיוחסה לו, כפי שסבר השופט בך בדיון הקודם.
ה. לאור מסקנה זו אין צורך לדון בשאלות אחרות שבהן נחלקו הצדדים, אלו הנוגעות לטענת החסיון בפני הפללה עצמית ולהגנת הצורך. עם זאת יש לציין שחל שינוי בעמדת המדינה בכל הנוגע לטענת המבקש בדבר חסיון בפני הפללה עצמית. אחד מנימוקי המדינה בהליכים הקודמים נגד תחולת ההגנה היה שחוק הפיקוח לא שינה את המצב המשפטי ששרר על פי תקנה 11(4) לתקנות ההגנה, שמכל מקום אין עומד לנחקר לפי חוק הפיקוח החסיון בפני הפללה עצמית. בדיון הנוסף הודיע ב"כ המדינה שאין המשיבה חולקת עוד בעניין זה על עמדת העותר שעומדת לנחקר לפי חוק הפיקוח הזכות לסרב להשיב לשאלות בשל כך שהתשובות עלולות לסבכו בישראל באישום פלילי על אותו חוק, מבלי שהסירוב יהווה עבירה על החוק. עוד מתעוררת השאלה אם עומדת למבקש גם ההגנה כאשר מדובר בהפללה בשוויץ ולא בארץ, אך לשאלה זו כמו לשאלות האחרות הנוגעות לטענת החסיון ולטענת הצורך אין מקום להתייחס נוכח התוצאה האמורה.
ו. פסה"ד ניתן מפי השופט אור, והצטרפו אליו השופט בך בפס"ד קצר והשופטים מלץ ומצא. מנגד חזר השופט ד. לוין על עמדתו בפסה"ד הקודם שבנסיבות המקרה היה מקום להרשיע את המבקש בשתי העבירות.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ, אור, מצא. עו"ד דוד ליבאי למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 2.3.92).

ע.א. 4843/91 - אסם תעשיות מזון בע"מ נגד עלית תעשיות מזון ישראליות בע"מ ואח' (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

*ערעור על החלטת ביניים של ביה"ד להגבלים עסקייםא. המשיבה הראשונה (להלן: עלית) והמשיבה השניה, תוצרת מזון ישראלית בע"מ (להלן: תמי) הן חברות הפועלות בענף המזון. הן נתנו הודעת מיזוג לממונה על ההגבלים, והממונה הודיע להם כי הוא מתנגד למיזוג מחשש שכתוצאה מן המיזוג תיפגע התחרות בענף המזון. על החלטת הממונה הגישו עלית ותמי ערר לביה"ד להגבלים עסקיים. בעוד ערר החברות תלוי ועומד בפני ביה"ד, הגישה אסם בקשה להורות על
צירופה כמשיבה בערר. בקשה זו נסמכה על תקנה 27 לתקנות ההגבלים העסקיים (סדרי דין בביה"ד ובערעור), שלפיה רשאי ביה"ד לצרף כבעל דין מי שימצא לנכון ובתנאים שייראו לו. ביה"ד סירב לבקשה באשר "מטרת ההצטרפות היא להרחיב את הדיון לאינטרסים אחרים, שאין החוק מתייחס אליהם". עם זאת, נקבע כי "במסגרת הסיכומים לדיון יורשה נציגה של אסם לטעון לסיכום הצד המשפטי והכלכלי והפרשנות של החוק ולהאיר את הנושא באותה גישה שונה שהתכוון אליה". על החלטה זו מערערת אסם הטוענת כי היה על ביה"ד להורות על צירופה כבעל דין לכל דבר ועניין. בערעור נגדי טוענות החברות נגד המעמד שניתן לאסם בסוף הדיון, לעניין הסיכומים. הערעורים נדחו באשר אין הצדדים רשאים לערער כלל על החלטת ביה"ד, לא בזכות ולא ברשות.
ב. כללי הערעור לביהמ"ש העליון, לפי חוק ביהמ"ש, אינם חלים בענייננו, שכן חוק בתי המשפט אינו דן בערעור על החלטת ביה"ד להגבלים עסקיים. מכיוון שזכות הערעור אינה זכות טבעית, על המערער לעגן את ערעורו בהוראת חוק כלשהי. שאלת הערעור לביהמ"ש העליון מוסדרת בחוק ההגבלים העסקיים, הקובע בסעיף 39 "בעל דין הרואה עצמו נפגע מהחלטת ביה"ד... וצו ביניים, או מהיתר זמני... רשאי לערער עליהם לפני ביהמ"ש העליון... לפני שופט יחיד...". במרכזה של הוראה זו עומדת "החלטת ביה"ד" שעליה נתונה זכות ערעור לביהמ"ש העליון. כמו כן מוענקת זכות ערעור על "צו ביניים" ועל "היתר זמני". השאלה היא אם החלטת ביה"ד בעניינה של אסם נופלת למסגרת אחד העניינים המנויים בסעיף 39 לחוק. לעניין זה ניתן לצאת מתוך הנחה, מבלי להכריע בה, כי אסם הינה "בעל דין" הרואה עצמה נפגעת, והשאלה הטרומית היא אם החלטת ביה"ד הפוגעת, על פי הטענה של אסם, נופלת למסגרת ההחלטות אשר בגינן ניתן לערער לביהמ"ש העליון. התשובה לכך היא שלילית. הדיבור "החלטת בית הדין" בסעיף 39 לחוק, מוגבל רק לאותה החלטה המסיימת את הדיון בפני ביה"ד, ואין היא משתרעת על "החלטות" שאין בהן סיום הדיון.

(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד ראובן בכר למערערת, עו"ד דן אבי יצחק לעלית, עו"ד דורון שנער לתמי. 19.3.92).

ע.א. 355/89 - עזבון המנוח ניקולא חיוני ואח' נגד מבשלת שיכר... בע"מ ואח'

*הווצרותו של הסכם להפצת מוצרים ע"י קשרי מסחר במשך שנים(מחוזי ת"א - ת.א. 1897/86 - ערעור וערעור נגדי . הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. בשנת 1970 נכרת הסכם הפצה בלעדי לאיזורי יפו ובת-ים בין ניקולא חינאווי לבין כביר תעשיות בירה בע"מ, להפצת משקאות שונים. חברת כביר נתגלגלה לימים במבשלת שיכר לאומית בע"מ היא המשיבה. ביום 1.9.86 נפטר ניקולאי חינאווי, וב"כ המשיבה הודיע לעזבון על סיום תקפו של הסכם ההפצה. עזבון המנוח ושני בניו פנו לביהמ"ש המחוזי בתביעה להכיר בבנים כבעלי זכויות הפצה שהיתה לאב, לאכוף את הסכם ההפצה, ואם לא יזכו באכיפה לזכות אותם בפיצויים מתאימים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לתובעים זכויות הפצה ואין הם זכאים לסעד של אכיפה. יחד עם ואת, ובשים לב לראיות שלפיהן הענקת זכויות הפצה או העברתן מזכות בתמורה, (התובעים עצמם שילמו בשנת 1982 תמורה עבור הרחבת אזור ההפצה), החליט ביהמ"ש כי התובעים זכאים לפיצוי בגין הפסקת זכויות ההפצה. לעניין שיעור הפיצוי קבע ביהמ"ש מודל מסויים שלפיו זיכה את התובעים בפיצויים. על פס"ד זה מערערים התובעים החוזרים וטוענים לזכויות ההפצה ולחילופין לפיצוי רב משנפסק להם, ואילו הנתבעים מערערים על זכותם של התובעים לקבל אף אותו פיצוי שביהמ"ש פסק להם. הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה.
ב. ההסכם שנכרת בשנת 1970 היה לשנה אחת, וניתן היה להארכה לשנה נוספת. אין חולקין שהמנוח המשיך בהפצה גם לאחר שנה נוספת, ומכיוון שאין הסכם בכתב יש להסיק שתוקף ההסכם הורחב מעת לעת וברבות הימים הפך להסכם מתמשך שאינו מורכב מחוליות בנות שנה, אך אין צורך להכריע בכך. מכל מקום, הסכם ההפצה היה בין המנוח לבין המבשלה ואילו ערעור זה עניינו בשאלה אם הבנים קנו להם זכות משל עצמם כלפי הנתבעות. הם טענו לזכויות הקנויות להם, וצודקים המערערים בכך שקנו מעמד כלפי הנתבעות ובמהלך השנים רכשו זכויות משל עצמם. החל בשנת 1980 ניהלו הבנים את עסקי אביהם, בידיעת ובהסכמת הנתבעות. התנהגות הצדדים בשנים שלאחר 1980, כשהאב חלה והבנים נטלו את עסקי ההפצה, מלמדת על הסכם שבהתנהגות שנכרת בין הבנים לבין הנתבעות, הסכם שהקים לבנים זכויות משל עצמם. העובדה שבהסכם משנת 1970 כתוב כי "אסור למפיץ להעביר זכויותיו וחובותיו על פי הסכם זה... לכל אדם אחר, במישרין או בעקיפין" אינה מונעת העברת זכויות בירושה. אפשר שהסכם יאסור העברת זכויות בין החיים ובכך ייצור, לכאורה, זכויות אישיות, אך עם מותו של בעל ההסכם יזכו יורשיו בזכות כלשהי שיסודה בעילה שבעשיית עושר ולא במשפט.
ג. משנקבע כי הבנים היו בעלי זכויות כלפי הנתבעות בחוזה מתמשך, מתעוררת השאלה אם זכאים המערערים לאכיפת זכויותיהם על הנתבעות, ועל שאלה זו השיבה הפסיקה בשלילה נחרצת. אין לכפות קשר אובליגטורי "ניצחי" בין צדדים לחוזה. אם כך ככלל, לא כל שכן בחוזה המבוסס על יחסי אמון או על קשרים אישיים. באשר למתן הודעה על סיום ההסכם - חוזה שלא נקצב לו מועד מסויים, אינו ניתן לאכיפה, וכל אחד מן הצדדים רשאי להביאו לידי סיום בהודעה לצד האחר ובלבד שההודעה ניתנה זמן סביר מראש. אם אין ניתנת הודעה זמן סביר מראש - זכאי הנפגע לפיצוי ששיעורו נקבע לפי משכו של אותו זמן סביר. בענייננו, על יסוד כל הנתונים, ניתן לקבוע כי הזמן הסביר היה אמור להיות שנה מראש ולפיכך שיעור הפיצוי יהיה שווה ערך להודעה של שנה מראש, ועל הנתבעות לשלם לתובעים עמלה בגין שנת הפצה לפי חישוב עמלות שהיו בשנה מסויימת על כל המוצרים שהופצו בפועל אותה שנה.

(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד אריה עזר למערערים, עו"ד אורי ברימר למשיבות. 15.3.92).

ע.א. 342/89 - ג.ז. רכסים בע"מ ואח' נגד פסח גרופר ואח'

דרישת דמי תיווך ע"י מתווכים כאשר לא פעלו כמתווכים אלא כרוכשים. אימתי זכאי מתווך לדמי תיווך בהסכם המותנה בתנאי

(מחוזי חיפה - ת.א. 562+561/85+563 - הערעור נדחה).

א. המשיבים הם בעלים של חלקות מקרקעין הנמצאות בעתלית. ,במהלך שנת 1983 היו החלקות אדמה חקלאית, והבעלים פעלו להפיכתן לקרקע לבניה. לכששמעו על כך המערערים, הפועלים כמתווכים, פנו אל הבעלים והציעו להם העמדת החלקות למכירה. המשיב הבהיר למערערים כי הקרקעות עדיין אינן כשירות לבניה, והסכים לאפשר למערערים לפעול להצעת החלקות למכירה. סוכם בין הצדדים כי הבעלים לא ישאו בדמי תיווך או בכל הוצאה אחרת הנלווית למכירה אלא יקבלו סכום קבוע "נטו" של 85,000 דולר עבור שתי חלקות ללא התחשבות בסכום שיתקבל תמורתן. הסכמה זו היתה בע"פ. המערערים מצאו קונים לחלקות ומכרו אותן, במחיר של 104,000 דולר. הבעלים לא ידעו כמה משלמים הקונים ולא התקיים בין בני משפחת גרופר לבין הקונים כל מגע עד השלבים המאוחרים יותר של ביצוע העיסקה. בכל המגעים בין המערערים לקונים הובטח לקונים כי אם הקרקעות לא יופשרו יוחזר להם כספם במלואו. בסופו של דבר לא הופשרו הקרקעות, והרוכשים פנו לביהמ"ש המחוזי ותבעו את הבעלים להשבת כל הסכומים ששילמו עבור הקרקע, כולל הסכומים שנשארו אצל המערערים, וכן לפיצוי עבור הוצאות שהוציאו. הבעלים שלחו הודעת צד ג' למערערים.

ב. בתחילת הדיון בביהמ"ש המחוזי התפשרו הקונים והבעלים. אלה האחרונים שילמו לרוכשים סכומי כסף הכוללים השבת הסכומים שהקונים שילמו וכן פיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו להם. באותה עת התברר לבעלים כי לא הועברו אליהם כל הסכומים ששילמו הרוכשים וחלק מהם הוחזק ע"י המערערים. גם סכום זה שילמו הבעלים לרוכשים. לביהמ"ש המחוזי נותר להכריע במסגרת הודעות צד ג' בשאלת זכאותם של המערערים לדמי תיווך ומה מעמדם של הכספים שהוחזקו בידיהם, ששולמו ע"י הרוכשים ולא הועברו לבעלים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים אינם זכאים לדמי תיווך ועל כן עליהם להשיב לבעלים את כספי הרוכשים המוחזקים בידם, וכי הם אחראים כדי מחצית מנזקיהם של הקונים. הערעור נדחה.
ג. אשר לשאלה אם המערערים פעלו כמתווכים - ביהמ"ש הגדיר את המערערים כ"מוכרים" שרכשו מאת המוכרים המקוריים זכות למכור את המגרשים ומכאן שהמערערים לא פעלו כלל בעניין זה כמתווכים אלא כמוכרים מכח אופציה. קביעה זו של השופט נכונה היא. תנאי העיסקה מצביעים על כך כי העיסקה בין המערערים והבעלים במהותה היתה עיסקה של אופציה למכירה משותפת של הנכסים, כאשר תרומת הבעלים היא הנכסים עצמם ואילו תרומת המערערים היא מציאת קונים ונשיאה בהוצאות.
ד. לאור המסקנה האמורה אין יותר צורך מעשי לדון בשאלה אם זכאים היו המערערים לדמי תיווך, אפילו נתקבלה טענתם כי פעלו כמתווכים. ברם, מאחר שנושא זה שימש יסוד בטיעון הצדדים ובפסה"ד, הוחלט להתייחס גם לכך. זכאות המערערים לדמי תיווך תלוייה בהכרעה במספר שאלות והן אם נכרת בין המוכרים לרוכשים הסכם לגבי מכירת המקרקעין; אם החוזה שנכרת הוא חוזה על תנאי ואם זכאי מתווך המביא צדדים לידי כריתת חוזה על תנאי לדמי תיווך ; האם בנסיבות מקרה זה לא הוסכם בין הצדדים אחרת ומה מעמד ההסכמה של הצדדים. באשר לשאלה אם נכרת בין הבעלים לקונים הסכם לגבי מכר המקרקעין - חשיבותה של שאלה זו מקורה בהלכה שלפיה זוכה מתווך בדמי התיווך רק משהגיעו הצדדים לידי כריתת חוזה מחייב. בענייננו לא היה הסכם בכתב ואולם היו קבלות אשר בחלק מהן יש הסכמה על הפרטים הרלבנטיים הנחוצים לעיסקת המקרקעין. אמנם חסרים בהן פרטים, אך פרטים אלו ניתנים להשלמה מכח הוראות חוק.
ה. נותרת השאלה אם זכאי מתווך לדמי תיווך כאשר נכרת חוזה על תנאי. לכאורה, משנכרת בין הצדדים חוזה מחייב המותנה בתנאי, קמה למתווך הזכות לדמי תיווך. ברם, יש לבחון מה ההשפעה שיש לתנאי על החוזה בין הצדדים למתווך. מאחר שחוזה על תנאי הוא חוזה מחייב, הרי שבדרך כלל הבאת הצדדים לידי כריתת חוזה כזה תזכה את המתווך בשכרו. עם זאת, הגם שהשגת המטרה תכלול בדרך כלל חתימה על חוזה מחייב, הדבר אינו הכרחי. צד הפונה למתווך ומבקש עזרתו במציאת קונה או מוכר יכול להציב מטרה אחרת. בענייננו, הקשר בין הרוכשים למתווך ומטרת ההתקשרות היתה מציאתם ורכישתם המוגמרת של קרקעות לבניה. כאשר מטרה זו לא הושגה באופן מלא אלא רק באופן מותנה, לא קמה הזכות של המתווך לשכר. לא זה המצב באשר לחוזה בין המערערים לבעלים. שם המטרה היתה השגת קונה שיסכים להתקשר בחוזה על תנאי ומטרה זו הושגה. לכן, אלא אם כן הוסכם אחרת, לכאורה, היו המערערים זכאים לשכר מהבעלים. אולם במערכת היחסים בין המערערים לבעלים הותנה במפורש שהבעלים לא ישלמו דמי תיווך.
ו. אשר לאחריות המערערים לנזקי הרוכשים - הבסיס המשפטי לחיוב הבעלים בסכומי ההוצאות שהוציאו הקונים היה מכח הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במהלך המו"מ לקראת כריתת חוזה. חבות זו חלה גם על המערערים.