תקציר סביר כרך ל"ט חוברת 22

בש"א 998/92 - יהושע בן ציון נגד בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ בפירוק ואח'

*מהו "צו בפשיטת רגל" וזכות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי בערעור על החלטת נאמן בפשיטת רגל(ערעור על החלטת רשם ביהמ"ש העליון למחוק ערעור שהגיש המערער - הערעור נדחה).

א. המערער הגיש ערעור נגד החלטת ביניים שניתנה בביהמ"ש המחוזי בגדר הליך על פי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל (להלן: הפקודה). הערעור קובל ע"י מזכירות ביהמ"ש העליון. המשיב (להלן: הבנק) עתר למחיקת הערעור בנימוק שההחלטה איננה נתונה לערעור בזכות. הרשם נעתר לבקשה והורה על מחיקת הערעור. הרקע להתדיינות הוא בכך שהנאמנים בפשיטת הרגל של המערער אישרו את תביעת החוב של הבנק. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי בהתאם לסעיף 150 לפקודה בבקשה לבטל את החלטת הנאמנים. לאחר הליכים שונים הגיעו הצדדים לכלל הסדר דיוני שלפיו ידון ביהמ"ש בשלב הראשון בטענות מקדמיות של המערער. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענות המקדמיות ועל כך הגיש המערער את הערעור. הערעור על החלטת הרשם נדחה.
ב. אין חולקין כי החלטת ביהמ"ש המחוזי היא בגדר החלטת ביניים שאין בה כל הכרעה בצדקת החלטת הנאמנים לגופה ואין היא כוללת כל ציווי בעל תוכן אופראטיווי. מכאן שאילו ניתנה ההחלטה במהלכו של משפט אזרחי, ולא בגדר הליך שיסודו בפקודה, הכל היו תמימי דעים, כי יש לסווגה כ"החלטה אחרת" שהגשת ערעור עליה טעונה רשות. אלא שבענייני פשיטת רגל קבעה הפקודה דיני ערעור מיוחדים והמערער טען כי על פי הפקודה נתונה לו זכות ערעור גם על החלטת ביניים. הנאמן והכונס הרשמי תמכו בעמדת הבנק שזכות כזאת איננה קיימת. סעיף 182 לפקודה מקנה זכות ערעור על צו בפשיטת רגל. זכות הערעור לביהמ"ש העליון על צו שכזה, שניתן בביהמ"ש המחוזי, מותנית בתנאי שהצו ניתן בביהמ"ש המחוזי כערכאה ראשונה. כדי שיימצא המערער זכאי לערער על החלטת ביניים צריכים איפוא להתקיים, במצטבר, שני תנאים: ראשית, שההחלטה היא בגדר "צו בפשיטת רגל"; ושנית, שבמתן ההחלטה פעל ביהמ"ש המחוזי "כערכאה ראשונה".הרשם הגיע לכלל מסקנה כי הליך המוגש בהתאם לסעיף 150 לפקודה, הריהו בגדר ערעור על צדקת החלטתו של נאמן בפשיטת רגל ומכאן שבהליך כזה ביהמ"ש פועל כערכאת ערעור ואין על כך ערעור. לנוכח מסקנה זו שוב לא ראה הרשם הכרח לפסוק בשאלה אם ההחלטה נשוא הערעור הינה בגדר "צו בפשיטת רגל", אך לפנים מצרכי ההכרעה גילה את נטייתו להשיב גם על שאלה זו בשלילה.
ג. אילו צריך היה להכריע בערעור על פי טעמו של הרשם, היה מקום לקבוע שככלל נדונים ענייני פשיטת רגל בפני ביהמ"ש המחוזי כערכאה ראשונה, וכי גם בדונו בערעור על החלטת נאמן, המוגש לפניו בהתאם לסעיף 150 לפקודה, פועל ביהמ"ש המחוזי בסמכותו השיפוטית המקורית ולא בסמכותו הערעורית. מאידך, ההחלטה נשוא הערעור איננה בגדר "צו בפשיטת רגל" ומטעם זה יש לאשר את החלטת הרשם למחוק את הערעור. ההחלטה ניתנה בגדר הליך לפי סעיף 150 לפקודה, אך גם בהליך כזה עשוי ביהמ"ש לתת החלטות וצווים שלא לשם הפעלת סמכותו כבימ"ש לענייני פשיטת רגל. רק צו בו מתייחס ביהמ"ש אל מעשהו של הנאמן ומאשר, מבטל, או משנה, את המעשה של הנאמן יש בו משום מימוש סמכותו לפי הפקודה כבימ"ש בענייני פשיטת רגל ורק צו שכזה נתון לערעור בזכות. החלטת הביניים נשוא הערעור איננה כוללת כל צו שיש בו משום מימוש סמכותו של ביהמ"ש לפי סעיף 150, ומטעם זה לא היתה ההחלטה נתונה לערעור ובדין החליט הרשם למחוק את הערעור.
ד. בענייננו אינה מתעוררת השאלה אם החלטות ביהמ"ש הדן בענייני פשיטת רגל, שאינן בבחינת צווים בפשיטת רגל, נתונות לערעור ברשות למרות שאינן נתונות לערעור בזכות. בענייננו הגיש המערער ערעור ללא בקשת רשות ערעור ואין צורך לדון בשאלה זו. ברם, בשל חשיבותה וקשיותה ראוי להקדיש גם לשאלה זו דברים קצרים. הפקודה
מסדירה אך את זכות הערעור על החלטות שהן בבחינת צווים בפשיטת רגל, וקשה להלום על שום מה לא יהא ערעור על החלטות אחרות, לאחר נטילת רשות לפי חוק בתי המשפט.

(בפני: השופט מצא. עו"ד י. אלון למערער, עוה"ד קס גורני וגב' אליצורלמשיבים. 14.4.92).

ע.א. 390/89 - ג'ק אסולין נגד אסתרה שייביץ ז"ל וסמואל פלטו שרון

*פירוש תנייה בכתב ערבות כי הערבות תפקע עם מות הערב(מחוזי ת"א - ת.א. 2250/86 - הערעור נדחה).

א. המערער תבע את המשיבים, בתביעה שהגיש בסדר דין מקוצר, למילוי התחייבויות המשיב השני (להלן: המשיב) כלפיו, לפי חוזה מיום 21.10.85. על פי האמור בחוזה התחייב המשיב לשלם למערער תשלומים עיתיים במשך תקופה של מספר שנים. המנוחה אסתרה שייביץ (להלן: המשיבה), אמו של המשיב, חתמה כערבה. בערבות נאמר כי "חרף כל דבר כלול בכל דין, ערבותי זו תפקע מאליה ומעיקרה עם מותי, וגם במקרה וחו"ח אלך לעולמי עוד בטרם ימלא בני את התחייבויותיו... ואפילו במקרה וחו"ח אלך לעולמי בטרם יגיע מועד מילוי התחייבויותיו... באופן שבשום מקרה לא תהא לג'ק אסולין כל תביעה מכל סוג נגד עזבוני". המשיב שילם רק תשלום אחד מהתשלומים שהתחייב לשלם, וביום 30.6.86 שלח למערער הודעת ביטול של החוזה. על יסוד כך הגיש המערער תביעה נגד המשיבים. ביום 27.3.89 נפטרה המשיבה ובעקבות זאת הוגשה לביהמ"ש בקשה למחוק את המשיבה כנתבעת בתובענה, כאשר הבקשה מתבססת על נוסח ערבותה של המשיבה. ביהמ"ש נעתר לבקשה והערעור נדחה.
ב. טענת המערער היא שאחריות המשיבה כערבה אינה פוקעת במקרה שכבר קמה עילה למערער לתבוע מהמשיבה תשלום מכח ערבותה לפני פטירתה. פירוש זה של נוסח הערבות אין לקבלו. אכן, עם הודעת המשיב על ביטול החוזה קמה למערער עילת תביעה נגד המשיב, וכן נגד המשיבה מכח ערבותה עבור המשיב. מכאן שקודם פטירתה היתה חייבת המשיבה למערער מלוא סכומי התביעה מכח ערבותה. על פי חוק הערבות חב הערב בחיובו של החייב, וכשאין החייב עומד בתשלום חובו עומדת לנושה זכות לחזור אל הערב. אולם הוראות חוק הערבות, לרבות בכל הנוגע למהות ותנאי אחריותו של הערב, הןדיספוזיטיביות. רשאים על כן הצדדים להתנות על תקפה ותנאיה של הערבות, אם תנאים מבחינת אורך תקפה, ואם תנאים לביטולה, או לשלילת תקפה, אפילו אלה סוטים מהוראות חוק הערבות. אין כל הוראה בחוק הערבות המונעת אפשרות להתנות גם על כך, שאפילו אם יווצר חיוב לתשלום של ערב מכח ערבותו, הרי בהתמלא תנאי עליו הסכימו הצדדים, החיוב מכח הערבות יבוטל. לפיכך יכלו הצדדים להתנות כאן שגם אם החיוב כבר יהיה קיים בעת מותו של הערב יפקע החיוב. ואכן, את המחלוקת בין הצדדים בשאלת פרשנות תנאי ערבות המשיבה יש לפתור לטובת המשיבה. כשבודקים את נוסח כתב הערבות עולה שהמערער לא יוכל לתבוע על פי הערבות אם המשיבה תלך לעולמה. לא חשוב אם המוות יארע לפני שקם החיוב על פי הערבות או לאחריו. לפיכך, בדין נקבע שבמות המשיבה אין עזבונה חב דבר למערער.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אליהו מינקוביץ למערער, עו"ד ניסים אלעזר למשיבים. 28.4.92).

ע.א. 343/89 - סוביחאת מסעוד נגד תבורי... למשקאות קלים בע"מ ואח'

*ביטול הסכם להפצת משקאות בגין הפרה יסודית של ההסכם(מחוזי חיפה - ת.א. 1098/83 - הערעור נדחה).

א. המשיבות (להלן: תבורי) עוסקות בייצור ובייבוא של משקאות קלים ושיווקם בישראל באמצעות מפיצים. ביום 1.3.79 התקשרו תבורי והמערער בהסכם הפצה בלעדי (להלן: הסכם ההפצה) לפיו התחייב המערער למכור משקאות המיוצרים ע"י תבורי בעיר
נצרת ובכפרים שבסביבה (להלן: איזור החלוקה). בהסכם ההפצה הבלעדי התחייב המפיץ (המערער) לעשות כמיטב יכלתו לקידום והפצת התוצרת "הגדלת מחזור מכירתה השנתי באיזור החלוקה". תבורי התחייבו במקביל למכור ולשווק את המשקאות הנ"ל באיזור החלוקה באמצעות המערער בלבד. סעיף אחר בהסכם קבע כי אם המפיץ לא יוכל מסיבה כלשהיא לספק את דרישות השוק באיזור החלוקה, יהיה היצרן רשאי לצמצם את איזור החלוקה, או להכניס לאיזור מפיץ נוסף, וכן, "היצרן יהיה זכאי להביא חוזה זה לידי גמר... בקרות אחד או יותר מהמקרים הבאים... אם המפיץ לא ירכוש מהיצרן תוצרת בכמויות בהתאם לעונה ולדרישות השוק באיזור...". משנת 1980 ואילך חלה ירידה של ממש, עד 80 אחוז, במכירותיה של תבורי באיזור החלוקה. ביום 22.1.81 הודיעה תבורי למערער כי "אם עד תום 30 יום לא תגדיל את היקף המכירות באיזור... תחלק חברתנו איזור זה... באופן שתפקיד מפיץ נוסף על אותם חלקים בו שהוזנחו על ידיך". בסופו של דבר ביטלה תבורי את הסכם ההפצה מן הטעם של ירידה בולטת ונוספת במכירות. המערער הגיש תביעה שבמסגרתה טען כי הסכם ההפצה בוטל שלא כדין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הירידה התלולה בשיעור מכירותיו של המערער באיזור החלוקה היתה הפרה יסודית של ההסכם שהקנתה לתבורי זכות לבטל את ההסכם במובן סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). הערעור נדחה.
ב. סעיף 6 לחוק התרופות מגדיר הפרה יסודית כ"הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה...". הפרה יסודית מקנה לנפגע את הזכות לבטל את החוזה לפי סעיף 7(א) לחוק התרופות. הפרה שאינה יסודית מקנה לנפגע את הזכות לבטלו רק לאחר שניתנה למפר ארכה לקיים את החוזה וזה לא קיימו תוך זמן סביר. ניתן ללמוד על המטרה היסודית של ההסכם מהסעיף הקובע כי המפיץ "מתחייב לעשות כמיטב יכולתו לקידום והפצת התוצרת והגדלת מחזור מכירתה השנתי באיזור החלוקה...". בניגוד למטרה זאת, שיעור המכירות באיזור החלוקה נפל במידה דרסטית. הירידה נבעה ממעשיו או ממחדליו של המערער, ולא היתה פועל יוצא של דרישות השוק. העולה מן הממצאים כי המערער הפר את ההסכם באופן שניתנה למשיבות זכות לבטל את ההסכם. מבחינה זו מדובר בהפרה יסודית מוסכמת. לאותה תוצאה ניתן להגיע לפי המבחן הנקוט בעניין הפרה יסודית מסתברת. כשמציבים את השאלה אם היתה תבורי מתקשרת בהסכם ההפצה לו היתה רואה מראש את ההפרה ותוצאותיה, התשובה לשאלה זו ברורה והיא שלילית.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פ. נרקיס למערער, עוה"ד י. חורש וג. אוריון למשיבות. 11.3.92).

ע.א. 84/89 - נאוה אייל נגד א. לוי קבלני בנין בע"מ

*הפרת הסכם ע"י אי תשלום תשלומים במועד שנקבע בהסכם המכר(מחוזי חיפה - ת.א. 84+595/87/47 - הערעור נדחה).

א. בספטמבר 1983 נחתם זכרון דברים בין המשיבה, שהינה חברה קבלנית, ובין המערערת, שלפיו רכשה המערערת מהמשיבה דירה בחיפה תמורת 130,000 דולר. על פי האמור בזכה"ד אמורה היתה המערערת לשלם את מחיר הדירה בתשלומים שמועדם נקבע. המערערת עמדה בתשלום הראשון בסך 10,000 דולר, את התשלום השני לא רק שילמה באיחור, אלא שבמקום 20,000 דולר שהתחייבה לשלם העבירה למשיבה רק 00ס,9 דולר. היא מסרה עוד שתי המחאות שלא נפרעו, עקב הוראת ביטול שנתנה המערערת לבנק. המערערת האשימה את המשיבה בהפרות שונות של החוזה, בעיקר בשל קצב עבודה שפיגר אחרי המוסכם, והודיעה למשיבה על ביטול החוזה. היא הגישה תביעה להחזרת הסכום ששילמה והמשיבה הגישה תביעה נגדית בה תבעה פיצוי על הפרת החוזה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת וקיבל את התביעה הנגדית של המשיבה. הוא קבע שהיתה זו
המערערת שהפרה את החוזה ללא הצדקה והוא חייב אותה לשלם למשיבה פיצוי של 30,000 - דולר, סכום השווה להפרש בין מחיר הדירה שנקבע בחווה והמחיר שהושג ע"י המשיבה עקב מכירת הדירה לאחרים. ערעורה של המערערת מופנה בעיקר כנגד קביעת ביהמ"ש שהיא שהפרה את החוזה. הערעור נדחה.
ב. בצדק דחה ביהמ"ש את טענת המערערת שרשאית היתה לבטל את החוזה באשר המשיבה לא עמדה בקצב הבניה. ביהמ"ש קבע כי בנסיבות העניין, כשהמערערת חזרה לגור בדרום אפריקה, לא היוו המועדים המדוייקים להשלמת השלבים השונים של הדירה משום תנאים יסודיים של החווה. לכל היותר היתה כאן הפרה של תנאי לא יסודי של החוזה, ועל כן חובה היתה על מערערת לתת למשיבה ארכה סבירה להשלמת הבניה וארכה כזו לא ניתנה.
ג. בין טענות המערערת ראוייה להתייחסות הטענה המעוגנת בהוראת סעיף 2(1) לחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות). ברישא של הסעיף נקבע כי "לא יקבל מוכר מקונה על חשבון מחיר הדירה סכום העולה על %15 מהמחיר, אלא אם עשה אחת מאלה... מסר לקונה ערבות בנקאית...". טוענת המערערת כי אילו היתה משלמת למשיבה תשלום נוסף מתוך התשלומים שהוסכם עליהם, כי אז היתה עוברת בכך את ה-%15 מהמחיר הכולל, ומאחר שהמשיבה לא נתנה לה ערבות בנקאית, לא היתה חייבת לעמוד בפרעון התשלום הנוסף האמור. טענה זו נתקבלה למעשה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כן קבע שהמערערת לא היתה חייבת לעמוד בתשלומים הנוספים ולא הפרה את החווה כשביטלה את ההמחאות. ספק אם השופט צדק בקביעתו זו וזאת על סמך שני נימוקים: ראשית, בשלב האמור טרם שילמה המערערת את ה-%15 מערך הדירה בצירוף מע"מ והיה חסר תשלום של כ-2000 דולר לשם כך. המערערת יכלה אמנם להתנות את ביצוע התשלום הנוסף במתן ערבות בנקאית מצד המשיבה אך את זאת לא עשתה. שנית, אפילו נאמר שהמשיבה לא מילאה את חובתה על פי סעיף 2 לחוק כאמור, אין להתעלם מסעיף 3 לחוק הקובע כי "קונה של דירה, שהכספים ששילם... לא הובטחו כאמור... לא יהא חייב בתשלומים על חשבון מחיר הדירה בשיעורים העולים על אלה שנקבעו בתקנות, על אף האמור בחוזה המכר". משתמע מכאן כי חובה על הקונה לשלם את התשלומים הקבועים בתקנות, לפי קצב התקדמות הבניה, אפילו לא הובטחו התשלומים שנעשו ע"י ערבות בנקאית כאמור בסעיף 2. בהסתמך על האמור בתקנות המכר (דירות) עולה שהמערערת לא עמדה בתשלומים על פי התקנות ושהפרה את החוזה גם מהיבט זה. אולם, אין צורך ללבן קוי טיעון אלה נוספות, שכן צדק השופט שהמשיבה לא ביטלה את החוזה בשל פיגור המערערת בתשלומיה, משמע שמוכנה היתה לוותר לה בעניין זה.
ד. אעפ"כ פסק השופט נגד המערערת והחליט שהיא הפרה את החוזה. הוא קבע כי כל טענותיה של המערערת היוו למעשה תירוצים על מנת להשיג את ביטול ההסכם שבתנאיו הכספיים כנראה לא יכלה לעמוד. מכאן שבעצם שיגור המכתבים, בהם ביטלה את החווה, הפרה המערערת את החוזה ועליה לפצות את המשיבה על נזק שנגרם לה. אין פסול במסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי וגם אין לומר שגובה הפיצוי שנפסק לוקה בחוסר סבירות.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' אורית קרן פולק למערערת, עו"ד ישראל הרפז למשיבה. 26.4.92).

ע.א. 5320/90 - א.צ. ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נגד רשות ניירות ערך

*דרישת רשות ניירות ערך כי חברה ציבורית תמסור לה העתקים של דוחו"ת כספיים של חברה פרטית שלחובותיה ערבה החברה הציבורית(מחוזי ת"א - תיק ע"ש 737/89 - הערעור נדחה).

א. המערערת (להלן: החברה הציבורית) נוסדה כחברה משפחתית בשנת 1952, ועד להנפקת מניותיה לציבור עסקה בעיקר בפעולות בניה. במסגרת הערכותה להנפקת מניותיה לציבור, העבירה בשנת 1982 את כל עסקי הבניה שלה לחברה פרטית (להלן: החברה הפרטית) הנשלטת בידי אותם בעלי עניין השולטים בחברה הציבורית. לפני ההנפקה
לציבור של מניותיה, נתנה החברה הציבורית ערבויות לטובת בנקים מסחריים, להבטחת פרעונו של האובליגו הכללי של החברה הפרטית באותם בנקים, וזאת בלא שניתנו כנגד ערבויות אלו בטחונות ע"י החברה הפרטית. לאחר דין ודברים שהתנהל בין הרשות לניירות ערך והחברה הציבורית בנוגע למידע אודות הערבויות שנתנה לחברה הפרטית, דרשה הרשות מן החברה הציבורית העתק מהדוחו"ת הכספיים של החברה הפרטית. משלא נענתה הדרישה שלחה הרשות הודעה למערערת ובו עיגנה דרישתה למסירת העתקי הדוחו"ת של החברה הפרטית בסמכות המוקנית לרשות על פי סעיף 36(ו) לחוק ניירות ערך (להלן:החוק). החברה הציבורית התנגדה לדרישה זו והגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי מכח סעיף 14א' לחוק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי דרישת הרשות בדין יסודה והערעור על כך נדחה.
ב. בפס"ד מקיף סוקר הנשיא שמגר את הנושאים שהועלו בדיון בנושא דנא. בין היתר נדונה תחולתו של סעיף 36(ו) על הערבויות שניתנו לפני תחילתו של הסעיף, כאשר בדוחו"ת השוטפים, שלאחר תחילתו של הסעיף מצויינות אותן פעולות שנעשו לפני כן; שאלת הרמת המסך; האפשרות של מסירת הפרטים הנדרשים מצד החברה שנתנה את הערבות כשנדרש גילוי פרטים של החברה הנערבת; המצב המיוחד שבו בעלי העניין בחברה הציבורית הם אותם בעלי עניין שבחברה הפרטית והם יכולים למסור את המידע הנדרש; המדיניות החקיקתית שמאחורי מתן הסמכות לרשות ניירות ערך לדרוש גילוי פרטים שונים של חברות אשר מניותיהן נסחרות בבורסה; הסמכויות של הרשות לניירות ערך בגדר הפעלת הסמכויות וכיוצא באלה נושאים. מסקנת הנשיא היתה כי בנסיבות המקרה דנן - נתוני השליטה בחברות ונתוני הערבויות שניתנו - בדין נדרשה המערערת לספק את הדוחו"ת כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד י. וינרוט וגב' עירית מנוחין למערערת, עו"ד גב' יעל ורבה-זלינגר למשיבה. 6.4.92).

ע.א. 357/89 - יחזקאל לב נגד המועצה להסדר הימורים בספורט ואח'

*תביעה מהמועצה להסדר הימורים כאשר עובד בתחנת ספורטוטו שהיה שותף בטופס עם התובעים זייף את הטופס(מחוזי נצרת - ת.א. 116/86 - הערעור נדחה).

א. המנוח יעקב שיינס, שעזבונו היה הנתבע השלישי בביהמ"ש המחוזי, כרת ביום 20.3.85 חוזה עם המועצה להסדר הימורים בספורט (המערערת) לניהול תחנת ספורטוטו. בנו של המנוח, מנחם שיינס, היה פעיל בתחנה. לקראת מחזור המשחקים של 27.4.85, הוסכם בין מנחם לבין שלשה, המערער, אחד בשם פלאט ואחד בשם כהן, כי יהיו שותפים במילוי טפסי ספורטוטו לקראת המשחקים שהיו אמורים להיערך במחזור זה. הוסכם כי ימולאו 256 טורים ובהוצאה הכרוכה בכך ישאו כל הארבעה בשיעורים שווים. על מנחם, הבקיא במלאכת מילוי הטורים, הוטל למלא את הטורים. מנחם הטביע את שני העתקי טופס ההימורים (מקור והעתק) כשאלו ריקים ולאחר מכן מולא כל אחר מהם באופן שונה. את המקור שנשלח למועצה מילא ב-64 טורים בלבד, ואת ההעתק מילא ב-256 טורים באופן הנחזה כהעתק מהימן למקור. בדרך זו שילשל מנחם לכיסו 3/4 מדמי ההשתתפות בהימור, מתוך תקווה שהטפסים לא יזכו בפרסים ומעשה המרמה שלו לא יתגלה. לאחר המשחקים הוברר כי הטורים שלא נשלחו זכו בפרס הגדול של מנחשי 13 ניחושים נכונים ובפרסים נוספים. ההפסד שנגרם למשתתפים בגין מעשיו ומחדליו של מנחם עמד על כ-90,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי חייב את מנחם ואת עזבון המנוח יעקב שיינס בתשלום של כ-22,500 ש"ח למערער והערעור מופנה כלפי דחיית התביעה בכל הנוגע למשיבה הראשונה - המועצה להסדר ההימורים בספורט. הערעור נדחה.
ב. המעוניין להשתתף בהימורים מופנה לנוסח התקנות להסדר הימורים בספורט על פי האמור על גב טופס ההשתתפות. על המועצה והמשתתפים בהימורים חלה התכנית שבתקנות, המשולבת מכח ההסכמה החוזית אל תוך החוזה הנכרת בין המועצה והמשתתף בהימורים.
חוזה זה, למרות היותו מסדיר הימורים, מקנה עילה לאכיפה או לפיצויים, שכן מדובר בהימור שהוסדר בחוק. לקט מהתניות הרלוונטיות אף הובא בתמצית על גב טופס ההשתתפות בהימור ונאמר שם כי "האחריות לסימון בטופס חלה על המשתתף בלבד". דברים אלה תואמים את האמור בתקנות הקובעות כי "בעל תחנת הקבלה אינו אחראי לזהות שני חלקי הטופס או להעברת המקור למשרד הראשי". מנחם היה שלוחו של המערער ועל שלוח זה הוטל לשכלל את חוזה ההימורים עם המועצה בשם המשתתפים האחרים, וזאת מאחר שהמשתתף, הוא או שלוחו, חייב למלא את הטופס. בכל הנוגע להיעדר זהות בין שני חלקי הטופס או להעברת המקור למשרדה הראשי של המועצה, אין בעל התחנה אחראי. מנחם פעל בשליחות המערער בכל הנוגע למילוי הטופס, ומכאן שאין לראות אף את המערער כזכאי להשתתף בהימור ויוצא הוא מגדר הגדרת "משתתף" כאמור בתקנות.
ג. אשר לעילה הנזיקית - יסוד ראשון באחריות על פי עוולת הרשלנות הינו דבר קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק. מקובל לבחון חובה זו על פי שני מבחנים: חובת הזהירות המושגית וחובת הזהירות הקונקרטית. שתי הבחינות גם יחד נערכות על פי מבחן הצפיות. גם אם ייתכנו מצבים בהם קיימת חובת זהירות בין המועצה לציבור המהמרים אין הדבר כך במקרה דנן. על המערער היה לדאוג כי הטופס ימולא לפי הנדרש בתכנית והאחריות בעניין זה הוטלה עליו. משלא עשה כן (באמצעות שלוחו), אין לו להלין אלא על עצמו או על שלוחו, אך העניין לא היה בגדר צפייתה של המועצה, המקבלת כנקודת מוצא כי הטפסים הנמסרים לידיה מוטבעים לאחר שמולאו בידי המשתתף. כלפי "סוג ניזוקים" שכזה אין ולא צריכה להיות כל חובת זהירות מצידה של המועצה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב שפירא למערער, עו"ד יעקב רובין למשיבה, עו"ד צבי יפה למשיבה נוספת. 6.4.92).

בג"צ 932/91 - קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

פרשנותה של תקנה בתקנות הפנסיה של עובדי ההסתדרות. התערבות בג"צ בפסיקת בי"ד לעבודה(התנגרות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. העותרת היא קרן הפנסיה לעובדי מוסדות ההסתדרות (להלן: הקרן) שחברים בה כ-80,000 עובדים פעילים ו-35,000 מקבלי קצבאות. המשיבים 6-2 (להלן: המשיבים) הם חמישה גימלאים של העותרת. את הפנסיה החודשית לגימלאים משלמת הקרן מידי חודש בחדשו בעשירי לחודש, עבור אותו חודש, להבדיל מהשכירים במשק המקבלים את משכורתם בראשית החודש שלאחר מכן. הפנסיה המשולמת לגימלאי הקרן מתעדכנת ע"י הצמדתה למלוא השינויים החלים במדד המחירים לצרכן. על פי הקבוע בתקנון של הקרן, משלמת הקרן פנסיות לזכאים לכך בהתאם לתכנית פנסיה המכונה "הילכות הגימלאות". המחלוקת בין הצדדים נוגעת לפרשנותה של הלכה 107 של הלכות הגימלאות (להלן: תקנה 107). סעיף זה מתייחס לעדכון הפנסיה בהתאם לשינויים שיחולו במדד. בכל פעם ששולמה לעובדים תוספת יוקר עודכנה הפנסיה לגימלאים בתשלום שחל בעשירי לחודש עבור אותו חודש, בעוד העובדים בפועל קיבלו בראשון לחודש זה עבור החודש הקודם את תוספת היוקר. יוצא שהגימלאים קיבלו את עדכון הגימלה חודש אחד מאוחר יותר. לטענת הקרן זה הפירוש העולה מתקנה 107 וכך נהגה במשך שנים. המשיבים טוענים לפירוש אחר של התקנה וטענתם היא שעדכון הפנסיה צריך לחול גם על החודש הקודם לתשלום. ביולי 1986 הגישו המשיבים תביעה נגד הקרן בביה"ד האיזורי לעבודה ותביעתם נדחתה. הם ערערו לביה"ד הארצי לעבודה, ועל פי פסיקת הרוב בביה"ד הארצי, מגיע העדכון למשיבים החל מאותו חודש שלגביו שולמה תוספת יוקר לעובדים. העתירה נתקבלה.
ב. באשר לשאלה אם יש מקום להתערבות ביה"ד הגבוה לצדק בהכרעת ביה"ד הארצי, אפילו טעה ביה"ד - הלכה פסוקה היא שעל מנת שבג"צ יראה להתערב בנושאים שנדונו בביה"ד הארצי, צריך שיתקיימו שניים: האחד שנתגלתה טעות משפטית מהותית; השני, שהצדק מחייב את התערבותו של בג"צ לאור נסיבות העניין. השאלה אם הטעות המשפטית היא מהותית אם לאו, אינה מוכרעת לפי המבחן אם הטעות גלוייה על פני הפסק אם לאו, אלא משקלה בחשיבותו של הנושא ובמהותה של הטעות. על פי מבחנים אלה, אין ספק שאם קיימת טעות בענייננו הרי מדובר בטעות מהותית שטעה ביה"ד הארצי. מדובר בהוראה שיש לה נפקות ביחס לציבור גימלאים ועובדים המבוטחים בקרן במספר כולל של למעלה מ-100,000 איש. שאלת הפרשנות בה עסקינן נוגעת גם לקרנות הסתדרותיות אחרות בהן מקובל עדכון דומה של הגימלאות, קרנות המאגדות בתוכן ציבור של 600,000 מבוטחים. עלותה המיידית של הפרשנות שניתנה ע"י ביה"ד הארצי לתקנה 107 היא בסך של קרוב ל-200 מליון ש"ח שתעלה לקרן, וברור שחשיבותה הכספית והכלכלית לגבי כלל קרנות הביטוח הסוציאלי גדולה הרבה יותר. התערבות בג"צ מוצדקת גם בשל מספר קביעות ודרך פרשנות בה נקט ביה"ד הארצי. ביה"ד שגה מספר שגיאות המהוות טעויות מהותיות. לאור הטעויות האמורות ובהתחשב בהשלכה הקשה שיש להן על הקרן, ברור הוא שמתקיים גם התנאי שהצדק מצדיק התערבות בפסיקת ביה"ד הארצי.
ג. לגופם של דברים אין לקבל את פירושו של ביה"ד הארצי לתקנה 107 הנ"ל. ההסדר שבהלכות הגימלאות מהווה הסדר חוזי בעל תוקף מחייב כחוזה בין הקרן לבין חבריה, ואת ההוראות בהלכות הגימלאות יש לראות כתניות חוזיות המשקפות את כוונות הצדדים דהיינו הקרן והחברים. מקום בו לשון החוזה הינה חד משמעית, אינה לוקה בחוסר בהירות ואינה מביאה לתוצאות אבסורדיות שאין לייחס לצדדים שהתכוונו אליהן, ומקום בו אין עילה להניח כי הפירוש כפשוטו אינו מבטא את כוונת הצדדים, יש לפרש את החוזה כלשונו. זה המקרה שבפנינו. האמור בתקנה 107 ברור והפירוש של האמור בו הינו חד משמעי כפי שגורסת העותרת.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד צבי טרלו ואשר חלד לעותרת, עו"ד גב' מרים רובינשטיין למדינה, עוה"ד חיים ברנזון וצבי יעקבי למשיבים. 16.4.92).

ע.א. 2155/90 - אליהו מלכה נגד צבי שנדור גוטמן

*אחריות בתאונה שאירעה במוסך כאשר בעל מכונית החליק ונפל לבור סיכה(הערעור נדחה).

א. המערער בא למוסך המנוהל ע"י המשיב לצורך תיקון רכבו ואירעה לו תאונה כשנפל לבור סיכה שבמוסך (להלן: התאונה). בתביעה שהגיש לביהמ"ש המחוזי ייחס המערער למשיב את האחריות לקרות התאונה, וביהמ"ש דחה את התביעה. לטענת המערער החליק על רצפת המוסך שהיתה מכוסה בשמן ובגריז וכתוצאה מכך נפל לבור הסיכה. את התרשלות המשיב ביסס המערער על שניים אלה : על שלא דאג שרצפת המוסך תהיה נקייה כדי למנוע סכנת החלקה ולא גדר את הבור ; שלא מנע כניסתם של זרים, לרבות המערער, למשטח בסמוך לבור, מקום שטמן בחובו סכנה להולכים בו. ביהמ"ש המחוזי קבע שלא הוכחה גירסת המערער לעניין אופן קרות התאונה וכן שעל פי הראיות אין לייחס למשיבות אחריות לקרות התאונה. הערעור נדחה.
ב. על פי קביעות ביהמ"ש המחוזי הבור היה מתוחם באבן שפה גבוהה בנסיבות שאם אדם היה מחליק לא יכול היה להחליק אל תוך הבור ; אין לקבל כמהימנה את גירסת המשיב שהחליק ובגלל כך אירעה התאונה ; בכניסה לשטח בו נמצא הבור מותקנת בדרך כלל שרשרת ועליה שלט האוסר את הכניסה לשטח ; המערער הוזהר מפורשות ע"י עובדת במוסך שלא יכנס לשטח; אין לדרוש כיסוי הבור או גידורו כדי לא לפגוע במטרתו ועל פי
ההוכחות בנוי הבור על פי הנדרש לפי הוראות משרד התחבורה. הערעור הוא על ממצאים עובדתיים ואין להתערב בהם. עצם קיומו של בור, שקיימת אפשרות נפילה לתוכו, הצדיק אמנם צעדי זהירות מצד המשיב למניעת סכנה, אך צעדים כאלה ננקטו ע"י הצבת שלט אזהרה בפני כניסה לשטח, והמערער אף הוזהר מפורשות לבל יכנס לשטח.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מאיר לחן למערער, עו"ד מ. צוקר למשיב. 5.4.92).

ע.פ. 634+746/92+401 - רפאל זוהר ויצחק תורג'מן נגד מדינת ישראל

*תקיפת עצור במשטרה ע"י אנשי משטרה(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. תורג'מן היה שוטר וזוהר מתנדב במשמר האורחי. באפריל 1991 התרחש עימות אלים בין תושבים ערביים ביפו לבין אנשי משטרה ומשמר הגבול, ובאותו עימות נפגע איש משטרה בשם מזרחי. בין המשתתפים היו המערערים. לאחר שנפגע מזרחי הושמו כמה מהמשתתפים הערביים באזיקים והוסעו לתחנת המשטרה שם הוכנסו לחדר הבילוש. על פי האישום תקפו המערערים קשות את העצורים והגדיל לעשות תורג'מן אשר תקף את העצורים במקלות. ביהמ"ש המחוזי גזר לתורג'מן שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולזוהר שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערערים מערערים על ההרשעה ועל חומרת העונש והמדינה מערערת על קולתו. הערעורים נדחו.
ב. באשר להרשעה - היו ראיות מספיקות כדי לבסס את העובדות שביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו ובכך אין להתערב. אשר לעונש - תורג'מן הוא רווק יליד 1967 ששירת בצה"ל שירות מלא ומאז 1988 שירת במשטרה ביחידת הבילוש וביצע את המשימות שהוטלו עליו בצורה חיובית ביותר ואף זכה להערכת מפקדיו ולציונים לשבח. זוהר, יליד 1947, נשוי ואב ל-3 בנות, היה מתנדב במשמר האזרחי, הוא נתן שירות מועיל וחיובי לחברה וזכה לחוות דעת חיובית ביותר לגבי תפקודו. אין ספק שהפגיעה שפגעו המתגודדים בשוטר מזרחי היא שהביאה את המערערים להתלהטות ולתגובה החריפה, אך בכך אין למצוא לא צידוק ולא שיקול לקולא. המערערים המופקדים על אכיפת החוק חייבים לתת בהתנהגותם דוגמא לאחרים. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, מצא. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' נאוה בן אור למדינת ישראל, עו"ד הורוביץ לזוהר, עו"ד מ. אטיאס לתורג'מן. 26.4.92).

ע.פ. 399/89 - מדינת ישראל נגד נידאל זלום

*ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי שלא להורות על הצטברות שני ענשי מאסר עולם בגין רצח כפול(הערעור נתקבל).

א. המשיב הורשע בביהמ"ש המחוזי בירושלים בשתי עבירות של רצח וב-3 עבירות של נסיון לרצח. המשיב החליט "להרוג יהודים", הכין סכין ארוכת להב, בילה את הלילה בתפילה במסגד אשר בהר הבית ולאחר מכן יצא לרח' יפו בירושלים, התנפל על הממתינים בתחנת אוטובוס וגרם למותם של עוה"ד ניסים לוי וקלמן ורדי וכן פצע קשה שלשה אחרים. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב בגין כל אחד ממעשי הרצח מאסר עולם, ועוד 10 שנים מאסר בגין העבירות של נסיון לרצח, והורה כי כל עונשי המאסר יהיו חופפים. המדינה ביקשה כי העונשים יהיו מצטברים בהתחשב בכך שעונש מאסר עולם בישראל אינו כשמו, מאסר עולם, שהרי נשיא המדינה נוהג לקצוב עונש זה. על כך השיב ביהמ"ש המחוזי כי התערבות נשיא המדינה אינה צריכה לשמש שיקול דעת גזה"ד. ביהמ"ש הבהיר גם כי לא נראה לו להורות על צבירת העונשים לאחר שבמקרים דומים לא ניתנה הוראה שענשי המאסר יצטברו. הערעור נתקבל.
ב. אם הנאשם הורשע לפי כתב אישום אחד במספר מעשי רצח, יש להטיל עונש נפרד עבור כל אחד ממעשי הרצח. על פי האמור בסעיף 45(א) לחוק סדר הדין הפלילי יהיו העונשים חופפים אלא אם ביהמ"ש יורה מפורשות אחרת. השאלה העולה עניינה מדיניות הענישה הראוייה. בארצנו, ברוב המכריע של המקרים שבהם נגזר עונש מאסר עולם חובה, נקצב עונש המאסר ע"י נשיא המדינה, המפעיל לשם כך את סמכות ההפחתה בעונש המסורה בידיו לפי חוק יסוד: נשיא המדינה. אין בישראל אסירים המרצים 30 או 40 שנות מאסר רצופות בשל הרשעה אחת, כפי שקורה, למשל, בארה"ב. יש יסוד להניח שהעובדה שפלוני הורשע במספר מעשי רצח היא בעלת השלכה ישירה על ההחלטה בדבר קציבת העונש, מבלי להתחשב בשאלה אם נגזרו עונשי מאסר עולם חופפים או מצטברים שכן ריבוי הפשעים לעולם הוא נתון בעל משקל בעת ששוקלים הפחתה, אף אם איננו השיקול הבלעדי המובא בחשבון בעת שיקלול הנתונים.
ג. ההחלטה בדבר חפיפה או הצטברות היא רלבנטית אף אם אין נפנים לשאלת הקציבה. קיפוח חייו של אדם מן הראוי והנכון שימצא ביטוי מפורש, מזוהה ונפרד בצעדים העונשיים. האמונה שלנו בקדושת חיי אדם חייבת למצוא ביטוייה גם בענישה של עבריין ובהדגשת משמעותו של כל קיפוח של חיי אדם בעינינו. מעשי פגיעה נפרדים בחיי אדם צריכים למצוא ביטויים בעונשים המצטברים זה לזה. אגב, יש גם להביא בחשבון כי יכול להתעורר חשש שהידיעה הוודאית, מראש, של הקציבה הצפויה ושיעורה, עלולה להשפיע - אם כי בעקיפין - על מידת הנכונות של העבריין ליטול חיי אדם, בכוונה תחילה, תופעה עבריינית שהפכה בחברתנו לתדירה בהרבה מן העבר. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהורות כי כל העונשים שנגזרו למשיב יצטברו זה לזה.
ד. פסה"ד ניתן מפי הנשיא שמגר והשופט אור הסכים כי לביהמ"ש הסמכות לקבוע שעונשי מאסר עולם בגין מספר מעשי רצח יהיו מצטברים, וכן הוא מסכים שבנסיבות ענייננו היה מקום להטיל על המשיב עונשי מאסר מצטברים נוכח חומרת הנסיבות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' סיגל קוגוט למערערת, עו"ד איברהים אבו עטה למשיב. 5.3.92).

עע"א 1613/91 - אורית ארביב נגד מדינת ישראל

*ביטול רשיון חופש ע"י וועדת השחרורים(מחוזי ת"א - ע.ש. 1/91 - הערעור נדחה).

א. המערערת נדונה בשעתו ל-8 שנים מאסר ולאחר ריצוי 2/3 מתקופת המאסר נתנה לה וועדת השחרורים, ביום 7.6.87, רשיון חופש עפ"י סעיף 28 לפקודת בתי הסוהר (להלן: הפקודה). תקפו של רישוי זה הוא עד לסיום השליש הנותר, כלומר עד יום 7.2.90. בתוך תקופת הרשיון, ביום 18.2.88, החזיקה המערערת נשק שלא כדין, הועמדה לדין וזוכתה. ערעור המדינה לביהמ"ש העליון נתקבל ביום 24.9.90 והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לגזירת דינה של המערערת. בעקבות זאת פנתה, ביום 15.10.90, נציגת היועץ המשפטי לוועדת השחרורים, בבקשה לבטל את רשיונה של העותרת. דינה של המערערת נגזר בגין העבירה החדשה ביום 11.11.90 ובעקבות זאת החליטה וועדת השחרורים, ביום 20.12.90, על ביטול רשיון החופש של העותרת. החלטת וועדת השחרורים נעשתה על פי הסמכות שהוענקה לוועדת השחרורים בסעיף 29א' לפקודה, סעיף שהוחק בתוך תקופת הרשיון, ביום 20.7.89, לאחר שהמערערת ביצעה כבר את העבירה הנוספת ולפני סיום תקופת הרשיון.
ב. המצב המשפטי עד לחקיקת סעיף 29א' היה שאם וועדת השחרורים לא ביטלה את הרשיון עד תום תקופתו היא לא יכלה עוד לבטלו. בא סעיף 29א' וקבע כי אם מי ששוחרר ברשיון ביצע עבירה בתוך תקופת הרשיון יכולה הוועדה, בתנאים מסויימים, לבטל את הרשיון גם לאחר שעברה כבר תקופת הרשיון. טענת העותרת היא כי תיקון החוק
אינו חל על אסיר שעבר עבירה נוספת לפני התיקון, היינו כי תקפו של החוק אינו רטרוספקטיבי אלא פרוספקטיבי. טענה אחרת בפי העותרת כי אפילו נמצאת הסמכות בידי הוועדה הרי עשתה שימוש בלתי נאות בכוחה. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירת העותרת, והערעור נדחה.
ג. השופט ברק: בפס"ד מקיף הדן בשאלת תחולת חוק למפרע או מכאן ולהבא, עושה השופט ברק הבחנה בין חוק רטרוספקטיבי (החלה למפרע) לבין חוק פרוספקטיבי (החלה מכאן ולהבא), הבחנה שהיתה קיימת עד כה בפסיקה, לבין החלה אקטיבית, היינו החלה על מצב נתון. לדעת השופט ברק, בענייננו, ניתן להחיל את התיקון בחוק על העותרת מכיוון שמדובר בהחלה אקטיבית, היינו החלתו על מצב נתון של מי שנמצא בחופש ברשיון ובנתון עובדתי מסויים. יחד עם ואת ציין כי גם לפי הכללים הקיימים של החלת חוק רטרוספקטיבי הדין עם ביהמ"ש המחוזי שמדובר בתיקון דיוני ואין למערערת, שעברה את העבירה בתוך תקופת הרשיון, חסיון מפני החלת הדין הדיוני על מערכת העובדות שלה.
ד. המשנה לנשיא אלון והשופט בך העירו כי ניתן בענייננו לדחות את העתירה על יסוד ההבחנה הקיימת בין חוק רטרוספקטיבי לבין חוק פרוספקטיבי, כאשר ניתן להחיל חוק רטרוספקטיבי בשאלה דיונית, ולכן אין צורך להכנס לשאלה של הבחנה חדשה היא ההבחנה האקטיבית.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, בך. עו"ד ח. משגב למערערת, עו"ד גב' זיוה שמחה למשיבה. 29.4.92).

רע"פ 1501/92 - יוסף לחמני (נחמי) נגד מדינת ישראל

*תקיפת עובד ציבור(מחוזי ת"א - ע.פ. 97/92 - הבקשה נדחתה).

א. המבקש הואשם בביהמ"ש השלום בכך כי "במחלקת הגנים... בלוד, תקף הנאשם את... שהינו מנהל האגף (להלן: עובד ציבור)... כתוצאה ממעשה תקיפה זה נגרמו למתלונן פצע שפשוף בלחי שמאל... המטומה ברקמות... הוראות החיקוק לפיהן מואשם הנאשם... תקיפת עובד ציבור - עבירה לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין". המבקש הודה בבימ"ש השלום בעובדות המפורטות בכתב האישום. ביהמ"ש סבר כי בעובדות המפורטות באישום אין כרי לבסס את האישום לפי סעיף 381(ב), של תקיפת עובד ציבור כאשר התקיפה קשורה למילוי חובתו של הנתקף, והרשיע את המבקש בעבירה קלה יותר של תקיפה חבלנית לפי סעיף 380 לחוק. אשר לעונש החליט ביהמ"ש להטיל על המערער 8 חודשים מאסר על תנאי וכן קנס של 500 ש"ח ועבודות שירות לתועלת הציבור של 100 שעות. הוגש ערעור מטעם המבקש לביהמ"ש המחוזי בו טען כי כתב האישום הוגש 4 ימים לאחר שהמעשה בוצע. בו ביום הועמד לדין ואמר כי הוא מוכן לענות לכתב האישום אך הוא כופר בעובדות. הדיון נדחה ל-7 ימים ובתאריך זה חזר בו מהכפירה והודה בעובדות של כתב האישום. ביהמ"ש המחוזי ציין כי צודק הסניגור שכתב האישום הוגש בבהילות וכך גם ההקראה. עם זאת קבע שאין בכך כדי להצדיק קבלת הערעור. אשר לעונש החליט ביהמ"ש להפחית את המאסר על תנאי ולהעמידו על 4 חודשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אשר למהירות שבתחילת הדיון - תקנה 19 לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת שאם הוגש כתב אישום יקבע ביהמ"ש את תחילת המשפט למועד מוקדם ככל האפשר בנסיבות העניין. תקנה 20א' קובעת כי כאשר כתב האישום מוגש מטעם היועץ המשפטי לממשלה או פרקליטות המדינה תומצא ההזמנה לא פחות מ-14 יום לפני המוער הקבוע למשפט, אולם כשכתב האישום מוגש מטעם תובע אחר תימסר ההזמנה לא פחות מ-48 שעות לפני המועד הקבוע למשפט. במקרה דנן הוגש האישום ע"י המשטרה ומכאן שהזמן המינימלי היה 48
שעות, וזמן זה עבר. מכאן שאם כי המשפט התקיים במהירות אין יסוד לטענה שהוא נתקיים לפני שחלף פרק הזמן הנקוב בהוראות החוק.
ג. ביהמ"ש שינה מיוזמתו את סעיף האישום מפשע לעוון ועל כך מלין הסניגור נטענו כי ביהמ"ש לא היה מוסמך לעשות כך. טענה זו אינה מבוססת. סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי מעניק לביהמ"ש את הסמכות להרשיע בעבירה אחרת קלה יותר העולה מן העובדות שהוכחו. אין מתעוררת כאן כלל שאלת ההזדמנות הסבירה להתגונן, שהרי המבקש הודה בעובדות גם כשנשאו כותרת חמורה יותר מבחינת האישום. על אחת כמה וכמה רשאי היה ביהמ"ש להקל עימו ולהחליט שהעובדות מכסות רק אישום קל יותר.
ד. הסניגור טוען כי לא הוכחה חבלה של ממש. בהקשר זה גם גרס שביהמ"ש הרשיע את המבקש בעבירה שאינה קיימת, כי התייחס ל"תקיפה חבלנית", בו בזמן שהחוק הצמיד לעבירה את הכותרת של "חבלה הגורמת לחבלה ממשית". הטענה בעניין שמה של העבירה היא חסרת משמעות כלשהי וצריך להתייחס אליה ברוח גישתו של המחוקק כביטוייה בסעיפים 215 ו-238 לחוק סדר הדין הפלילי. אשר לטענה בעניין הוכחת החבלה - המבקש הודה בעובדות שבכתב האישום ובין היתר בכך שנגרם למתלונן "פצע שפשוף בלחי שמאל" וכו' כאמור לעיל. ההגדרה של חבלה היא - מכאוב, מחלה, או ליקויים גופניים, בין קבועים ובין עוברים, והעובדות בהן הודה המבקש כאמור הן לכן בגדר הודאה בחבלה ממשית. מכאן כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.
ה. הנשיא שמגר העיר כי אין בדיון המפורט בטענות הנ"ל כדי להצביע על כך שהמקרה הלם את הכללים החלים בביהמ"ש העליון בעניין ערעור שני ברשות. אולם, יש נסיבות בהן מתחייב, על אף זאת, הסבר מפורט כדי שלא להותיר גם את בתי המשפט כחסרי מגן.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד חיים משגב למבקש, עו"ד גב' נורית אדלשטיין למשיבה. 21.4.92).

בג"צ 4248/91 - מרדכי נתנזון, חבר מועצת העיר חולון ואח' נגד משה רום, ראש עירית חולון ואח'

פסילת מכתבי התפטרות של חברי עיריה שהופקדו בידי ראש הסיעה לפני הבחירות. אכיפת הסכם פוליטי להתפטר מהעיריה(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. שני העותרים הראשונים (להלן: העותרים) הינם שניים מ-4 חברי סיעת "עוז" במועצת העיר חולון, שנבחרו לכהונתם בפברואר 1992. המשיב השלישי (להלן: המשיב) הוא ראש סיעת "עוז" ומי שהיה מועמדה לראשות העיריה. כל אחד מן המועמדים, שהוצבו במקומות השני ועד השביעי ברשימה (בכללם העותרים, שהוצבו במקומות השלישי והרביעי), חתם לפני הבחירות על שני מסמכים שהופקדו בידי המשיב. המסמך האחד הוא התחייבות המועמד להתפטר מחברותו במועצה והמסמך השני הוא מכתב התפטרות מן הכהונה. ביולי 1991, בחלוף "מחצית הקדנציה", ביקש המשיב מהעותרים להתפטר לטובת מועמדי הרשימה הבאים אחריהם בתור. העותרים הודיעו למשיב שמכתבי ההתפטרות בטלים וכן סירבו לחתום על מכתבי התפטרות חדשים. או אז שיגר המשיב לראש העיריה את מכתבי ההתפטרות החתומים שהפקידו העותרים בידיו לפני הבחירות. על רקע זה הוגשה העתירה. הצו על תנאי כוון גם נגד ראש העיריה ומזכיר העיריה, אך אלה הודיעו שאין הם נוקטים כל עמדה ביחס לנושא העתירה. העתירה נתקבלה.
ב. סעיף 124 לפקודת העיריות קובע "חבר מועצה רשאי להתפטר מתפקידו ע"י מתן הודעה בכתב לראש העיריה". במועד בו חתמו על מכתבי ההתפטרות, עוד טרם נבחרו העותרים לכהונותיהם כחברי מועצה ולא היו אלה העותרים אשר שיגרו את המכתבים לראש העיריה. המכתבים אינם איפוא בגדר "מתן הודעה בכתב" מטעם כל אחד מהם לראש העיריה, כמשמעו בסעיף 124 לפקודה.
ג. אשר להתחייבות להתפטר מהכהונה - מדובר בהסכם פוליטי והעותרים טענו שההתחייבויות להתפטר אינן תקפות. השאלה היא אם עמדתם מוצדקת והתשובה לכך היא חיובית. הפרשה דנא אינה מצריכה קיום דיון מפורט בסוגיות הסבוכות הכרוכות בתקפותם, שפיטותם ואפשרויות אכיפתם השיפוטית של הסכמים פוליטיים. לצורך ההכרעה בעתירה ניתן להניח, בלי לפסוק בדבר, שהסכמים פוליטיים, בין סיעות ובין גורמים המרכיבים סיעה אחת, הינם שפיטים במסגרת הנורמאטיבית של המשפט הציבורי. שכן, גם לנוכח הנחה כזו, תנאי יסודי וחיוני לתקפות הסכמים כאלה הינו, שתכנם יפורסם לידיעת ציבור הבוחרים. תנאי זה איננו מתקיים בהסכם נשוא ענייננו, ודי בכך כדי להוביל למסקנה, שההסכם איננו תקף וההתחייבויות, אותן מסרו העותרים במסגרתו, אינן ראויות לאכיפה.

(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. אורן לעותרים, המשיב השלישי לעצמו. 25.3.92).

בג"צ 4772+5359/91 - איאד חיזראן וג'מאל מוחסיין נגד מפקד כוחות צה"ל באיו"ש

*אטימת מבנה על אתר והריסת המבנה של חברי פת"ח שהורשעו ברצח (התנגדות לצו על תנאי - העתירה נדחתה בחלקה פה אחד ובחלקה ברוב דעות השופטים גב' נתניהו ומלץ נגד דעתו החולקת של השופט חשין).

א. שני העותרים הורשעו ברצח בכוונה תחילה של המנוח שלמה יחיא ממושב קדימה. אחד מהעותרים היה חבר הג'האד האיסלמי והשני חבר בחוליה של הפת"ח. שניהם תושבי יו"ש שהחליטו להרוג יהודי בישראל ולשם כך הצטיידו בסכינים. מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש הורה על אטימתם על אתר של המבנים שבהם התגוררו העותרים, וכן החליט על החרמתם והריסתם. ב"כ העותרים קבלה על האטימה שנעשתה על אתר מבלי לשמוע את העותרים. כן טענה כי המשיב לא היה מוסמך לפעול לפי תקנה 119 במקרה זה שבוצע בישראל, וכן כי צווי ההריסה לא הוכיחו עצמם יעילים כאמצעי הרתעה. טענה אחרת, והיא הטענה העיקרית, היתה שאין לפגוע במבנה בשלמותו אלא רק באותו חלק ממנו שבו מתגורר העותר, ואשר על פי הטענה מהווה יחידת מגורים עצמאית. העתירה נדחתה פה אחד בכל הנוגע לאטימה ולהריסת החלק מן המבנים ששימש למגורי העותרים עצמם, בעוד שהעתירה באשר להריסת כל המבנה, נדחתה ברוב דעות השופטים גב' נתניהו ומצא, בהחלטה מפי השופטת נתניהו, נגד דעתו החולקת של השופט חשין.
ב. אשר לאטימה שנעשתה על אתר - ההחלטה לפעול כך היא קשה ויש לנהוג כך רק במקרים של פיגועים חמורים, מקום בם נדרשת תגובה הרתעתית מיידית. בנסיבות מקרה זה ההחלטה לאטום עונה על הנחיות ביהמ"ש העליון להימנע מנקיטה מיידית של אמצעי הרתעה בלתי הפיכים, כהריסה, ולהסתפק תחילה באמצעי ההפיך של אטימה תוך מתן שהות לנוגעים בדבר לפנות בעתירה נגד צו הריסה.
ג. אשר לטענה שהמשיב לא היה מוסמך לפעול לפי תקנה 119 במקרה זה שבוצע בישראל - העותרים עברו עבירה גם באיזור עצמו הם הצטיידו באיזור בסכינים, שבהם הם ביצעו את הרצח. הם נשאו עליהם את הסכינים באיזור מתוך כוונה לגרום בם מוות. גם הטענה כי צווי ההריסה לא הוכיחו עצמם יעילים כאמצעי הרתעה כבר הועלתה ונדחתה לא אחת ע"י בג"צ.
ד. השופטת נתניהו (דעת הרוב): אשר לטענה העיקרית של העותרים שאין לפגוע במבנה בשלמותו אלא רק באותו חלק ממנו שבו מתגורר העותר - על פי העובדות בשטח אין לומר שמדובר בשתי יחידות מגורים נפרדות. סמכותו של המשיב על פי מקנה 119 רחבה היא. היא אינה מוגבלת ליחידת המגורים של המבצע עצמו. השימוש בסמכויות אלה הוא לפי שיקול דעתו של המשיב, בהתחשב בחומרת המעשה וצרכי ההרתעה על רקע היקפה של התופעה. החלטת המשיב בנסיבות המקרה אינה לוקה באי סבירות שיצדיק התערבות, הגם
שמדובר בהריסה של שני המבנים בשלמותם. כך נוהגת הפסיקה העקבית של בג"צ במקרים דומים. התוצאה האמורה נובעת מן הצורך בהרתעת הרבים למען יראון וידעון, כי במעשיהם הנפשעים לא רק שהם פוגעים בפרט, מסכנים את שלום הציבור וממיטים עונש כבד על עצמם, אלא שהם מביאים צרה גם על בני ביתם.
ה. השופט חשין (דעת מיעוט): צודקים העותרים בטענתם כי הבתים שלהם משמשים הלכה למעשה למגוריהם בנפרד של כמה וכמה משפחות, על כן אין זה נכון ואין זה ראוי להרוס את הבתים בשלמותם, ונכון וראוי להחיל את סנקצית ההריסה אך על יחידת המגורים של העותרים בלבד. אין לקבל את טענת המשיב שמדובר בשני המקרים ביחידת מגורים אחת הנעזרת במערכת אחת של שירותים, אמבטיה ומטבח וכי לכן ענייננו ב"יחידת מגורים אחת". כשמדובר במבנה הנחלק באופן פיסי - הלכה למעשה - בין משפחות שונות, ולו בין משפחות קרובות, אין לתת משמעות לעובדה שהגג הוא אחד או שהשירותים משותפים. נעשה שימוש נפרד בין היחידות ששימשו את העותרים לבין היחידות ששימשו את משפחותיהם ולפיכך אין לומר שמדובר ב"דירת מגורים אחת" לצורך ההריסה.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, מלץ, חשין. עו"ד גב' לאה צמל לעותרים, עו"ד שאול גורדון למשיב. 23.3.92).

על"ע 3078+3388/91+2685+2686/90 - פלוני נגד וועד מחוז ת"א של לשכת עוה"ד

*ואח' - הרשעה בעבירות של עיכוב כספי לקוחות וקולת העונש(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).

א. המערער הורשע בשתי פרשיות. האחת נוגעת לקבלת כספי מזונות קטין עבור אמו, כאשר עיכב את הכספים בידיו, נקט תכסיסי דחייה בהליכים שננקטו נגדו ונמנע ממתן תשובה, וכן קיבל דולרים שלא העבירם לסוחר מוסמך. בפרשיה השניה הורשע בכך שקיבל כספי ערבון להוצאות ערעור שלקוחו הגיש לביהמ"ש העליון אך נטל את הכספים לידיו, ע"ח שכ"ט, כך שהערעור נמחק עקב אי הפקדת ערבון. לעניין הפרשיה הראשונה קיבל ביה"ד הארצי את ערעור הוועד המחוזי על קולת העונש, והשית על המערער עונש של השעייה בפועל לתקופה של 6 חודשים. בפרשיה השניה נקנס המערער בסכום של 750 ש"ח. המערער משיג על הרשעתו בשתי הפרשיות ועל חומרת העונש בפרשייה הראשונה ואילו הוועד המחוזי מערער על קולת העונש בשתי הפרשיות. ערעור המערער נדחה וערעור הוועד המחוזי על קולת העונש בפרשייה השניה נתקבל.
ב. לעניין הערעור על ההרשעה - היה חומר מספיק להרשעת המערער וכל הטענות שלו נגד סדרי הדין שנתקיימו בביה"ד המחוזי יש לדחותן. אשר לעונש - העונש שהוטל על המערער בשל עבירות הפרשיה הראשונה נוטה לקולא ואעפ"כ אין להתערב בו. לחובתו של המערער לא נזקפו הרשעות אחרות זולת נשוא הערעורים דנא ובסופו של דבר לא נגרם כל נזק של ממש למתלוננת. לעומת זאת העונש שהוטל על המערער בשל העבירה בפרשיה השניה מופרז לקולא. לפיכך הוחלט שבנוסף לעונש שהושת עליו בביה"ד הארצי יפסל בפועל תקופה של 6 חודשים גם בגין הפרשיה השניה. ברם, בהתחשב בנסיבות לקולא כפי שצויינו לעיל ירוצו שני עונשי הפסילה באופן חופף.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד גרבשלמערער, עו"ד ע. וויצמן למשיב. 14.4.92).

בש"א 1642/92 - רמות זכרון בע"מ (ככינוס נכסים) נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ

*בקשה לעיכוב ביצוע של אכיפת אגרת חוב ומינוי כונס נכסים לשם כך (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נתקבלה).

א. המשיב (להלן: הבנק) מחזיק באגרת חוב של המבקשת שניתנה לבנק כערבה לחובות של חברת מנדרין בע"מ. לבקשת הבנק הורה ביהמ"ש על אכיפת אגרת החוב ומינה לשם כך
כונס נכסים. המבקשת מבקשת לעכב את ביצועה של החלטה זו עד להכרעה בערעור.בביהמ"ש המחוזי הועלתה בקשת עיכוב ביצוע בכל הנוגע למתן סמכות לכונס למכור את נכסי המבקשת אך הבקשה לא נענתה. עם זאת סייג ביהמ"ש את סמכות הכונס בכך שלא ימכור נכס מנכסי החברה מבלי לפנות תחילה לביהמ"ש בבקשה שתידון במעמד המבקשת.בין הצדדים קיימת מחלוקת בדבר גובה החוב המגיע לבנק ומחלוקת זו מתבררת בפניביהמ"ש המחוזי בירושלים. הבקשה לעיכוב נתקבלה.
ב. שיעור החוב שנוי במחלוקת בין הצדדים ומבלי שניתן לקבוע את שיעורו לא ניתןלהפעיל את אגרת החוב. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכך. הוא לא נכנס לבירור גובההחוב המהווה נושא לדיון בביהמ"ש המחוזי בירושלים, אלא הסתפק בקביעה שגם על פיהודאת המבקשת עצמה החוב מגיע ל-4 מליון דולר. אכן, לו היתה הודאה חד משמעית שלהמבקשת בחוב בשיעור זה או אחר, די היה בכך להורות על אכיפת אגרת החוב עד לאותו סכום. ברם, אין בחומר הראיות שהוגש הודאה חד משמעית כזו.
ג. אשר לשאלת מאזן הנוחות - בידי המבקשת נכס קרקע ששטחו כ-150 דונם וישלמערערת עניין מיוחד בו כנושא ליוזמה של פרוייקט רב תכליתי הנמצא בהליכי תכנוןוהשבחה. מימושו בכינוס נכסים יקטע את המאמץ המושקע בו וגם אם ימכר רק חלק מתוכויפגע הדבר קשות בשוויו. במצב כזה די לה למבקשת גם בסיכוי כלשהו, אפילו קלוש,לזכות בערעורה כדי שינתן צו לעיכוב. כנגד זה יש לשקול מה הנזק העשוי להיגרםלבנק אם ינתן צו העיכוב והערעור ידחה. אשר לכך יש לומר כי המאזן נוטה לטובתהמערערת, אם עם זאת הותנו תנאים מסויימים כדי להקטין את האפשרות של נזק שייגרםלבנק אם יזכה בערעור.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ברגמן למבקשת, עו"ד מלצר למשיב. 29.4.92).

בג"צ 3120/91 - שמביק עזרא נגד שירות בתי הסוהר

*ביטול פקודת מאסר שהוצאה בגין אי תשלום קנס
(העתירה נתקבלה).

העותר נעצר ביום 6.11.88 בגין עבירות שבהן הואשם בביהמ"שהמחוזי. במהלך מעצרו, ביום 14.2.89, הורשע בתיק אחר בבימ"ש השלום ונגזר לו קנסבסך 3,000 ש"ח או 3 חודשי מאסר תמורתו. העותר הודיע במקום שאין לו יכולת לשלםאת הקנס וביהמ"ש החליט שיתחיל מיד בריצוי המאסר תמורת הקנס. ביום 28.3.89 נגזרדינו של העותר בביהמ"ש המחוזי למאסר בפועל של 26 חודשים, ובגזר הדין נאמר כיתחילת המאסר בפועל תהיה ביום מעצרו, 6.11.88. בספטמבר 1990 התעוררה שאלה בדבר ריצוי עונש המאסר תמורת הקנס. העותר טען כבר ריצה את העונש וביקש להורות על ביטול פקודת מאסר שהוצא נגדו בגין אי תשלום הקנס. לטענתו ריצה את המאסר תמורתהקנס בחופף עם עונש המאסר שנגזר לו בביהמ"ש המחוזי, מאסר שחל למפרע מיום מעצרו.העתירה נתקבלה.
על פי הוראת סעיף 46 לחוק העונשין, תקופת מאסר בשל אי תשלום קנס יש לרצותלפני כל מאסר פלילי אחר, ואם היה הנדון במאסר פלילי בעת שהוטל עליו מאסר בשל איתשלום הקנס, יופסק אותו מאסר, לשם ריצוי המאסר בשל אי תשלום הקנס. העקרון הואכי לא תתקיים חפיפה בין תקופת מאסר בעניין אי תשלום קנס לתקופת מאסר אחרת. אךאין מניעה כי ביהמ"ש יורה אחרת. משהחליט כאן ביהמ"ש המחוזי שעונש המאסר שהואהטיל יחל עם המעצר, הוא חפף אותו עם המאסר בגין אי תשלום הקנס שבגינו נשאר העותר כלוא בפועל במתקן בית הסוהר, והוא בחזקת אסיר, בין שפורמלית הועבר לאגףהאסירים ובין שמתוך טעות נשאר באגף העצירים.