תקציר סביר כרך ל"ט חוברת 23

בג"צ 410/91 - ליסה בלום עו"ד ואח' נגד יו"ר הכנסת וועדת הכנסת

*דרכי ההצבעה בכנסת על הצעת חוק פרטית לשינוי חוק יסוד הדורש רוב מיוחד(העתירה נדחתה).

א. ביום 4.7.85 הניחה חברת הכנסת גאולה כהן הצעת חוק פרטית המתקנת את חוק יסוד: הכנסת, באופן המונע מאזרח ישראלי המחזיק באזרחות נוספת מלהיות מועמד בבחירות לכנסת. שלשת העותרים הם בעלי אזרחות כפולה והם פעילים פוליטית. הדיון המוקדם בהצעת החוק, שהתקיים ביום 17.7.85 , הסתיים בהחלטה לפיה "ההצעה להעביר אתחוק יסוד: הכנסת... לדיון מוקדם בוועדת החוקה חוק ומשפט נתקבלה". מספר המצביעים בזכות ההחלטה לא נמנה והוא אינו ידוע. וועדת החוקה הכינה את הצעת החוק והיא הובאה לקריאה ראשונה ביום 29.7.85. גם הפעם התקבלה ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדת החוקה וגם הפעם לא נמנה מספר המצביעים. כעבור יומיים הובא העניין פעם נוספת לדיון במליאת הכנסת כאשר יו"ר וועדת החוקה הבהיר שמדובר בתיקון של חוק יסוד: הכנסת, וכל שינוי בו טעון רוב של 61 קולות ומאחר שהתיקון דרוש בכל שלב משלבי החקיקה הוא ביקש לערוך הצבעה חוזרת בקריאה הראשונה שבה תיעשה ספירת הקולות. נערכה הצבעה וההחלטה להעביר את הצעת החוק נתקבלה בתמיכת 71 חברי כנסת. הצעת החוק בשינויי נוסח מסויימים הועמדה ביום 19.5.87 לקריאה שניה ושלישית, וברוב של 108 קולות, ללא התנגדות, התקבלה כחוק יסוד הכנסת (תיקון מס' 10).
ב. כעבור כ-3 שנים, ביום 1.7.90, נפסק ע"' ביהמ"ש העליון כי סעיף 46 לחוק יסוד: הכנסת - הדורש רוב מיוחד "בכל שלב משלבי החקיקה" מחייב רוב מיוחד גם בשלב הדיון המוקדם. משהתברר כי הלכה פרשנית זו עשוייה לפגוע בתוקפה של חקיקה קיימת, התגבשה בוועדת הכנסת הצעת חוק שתיתן תוקף לכל החקיקה שתוקפה הועמד בסימן שאלה. מטעם וועדת הכנסת הובאה הצעת חוק לקריאה ראשונה ובעד ההחלטה להעביר את הצעת החוק לוועדת הכנסת הצביעו 90 חברי כנסת. בו ביום נדונה ההצעה בוועדת הכנסת, הוכנסו בה שינויים קלים, והיא הובאה לקריאה שניה ושלישית עוד באותה ישיבה. שתי הקריאות התקבלו ברוב של חברי הכנסת והצעת החוק נתקבלה כחוק יסוד: הכנסת (תיקון מס' 11). עפ"י תיקון מס' 11 הרוב המיוחד הנדרש לתיקון חוק יסוד יהיה "בכל שלב משלבי החקיקה, למעט הדיון בהצעה לסדר יומה של הכנסת". בהמשך קובע התיקון כי תחילתו של החוק ביום תחילתו של חוק יסוד: הכנסת, ולמען הסר ספק נקבע כי חוק לשינוי סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת, שנתקבל לפני תחילתו של התיקון האמור ושמליאת הכנסת החליטה לגביו בקריאה ראשונה, שניה ושלישית, ברוב של חברי הכנסת, יהיה תקף מיום פרסומו אף אם החלטת מליאת הכנסת בדיון המוקדם של אותו חוק היתה ברוב רגיל. העותרים ביקשו להצהיר על בטלות שני התיקונים האמורים הן תיקון מס' 10 לחוק יסוד הכנסת והן תיקון מס' 11 ועתירתם נדחתה.
ג. אחד הטיעונים הוא כי התיקונים 10 ו-11 בטלים מחמת תכנם, שכן הם עומדים בסתירה לעקרונות היסוד של השיטה. ברור שתיקון מס' 10 עומד בסתירה לעקרון השוויון בהגבילו את הזכות להיבחר לכנסת, וברור כי תיקון מס' 11, בהקנותו תוקף לתיקון מס' 10, פוגע, בעקיפין, בעקרון השוויון. טענה כגון זו, שדבר חקיקה ראשית בטל בשל תוכנו, הועלתה בפני בג"צ מספר פעמים בעבר והיתה תמימות דעים בין השופטים כי אין בכוחו של בג"צ להצהיר על בטלותו של חוק רק מחמת שהוא נגד עקרונות יסוד.
ד. סוג הטיעונים השני נוגע להליכי החקיקה של תיקון מס' 10 ותיקון מס' 11, ועמידתם בהוראות המשריינות את עקרון השוויון בבחירות לכנסת - סעיפים 4 ו-46 לחוק יסוד: הכנסת. אחת הטענות היא כי בדיון המוקדם בתיקון מס' 10 אין יודעים אם נתקבל ברוב של חברי הכנסת. בהתאם לפסיקה אכן צריך כי ההחלטה בדיון המוקדם תתקבל
ברוב של חברי הכנסת, ואולם תיקון מס' 11 מתקן, או מוחק, את הפגם האמור. תיקון זה מייתר, רטרואקטיבית, את הצורך ברוב מיוחד בדיון המוקדם.
ה. טענה אחרת מתייחסת לכך שגם בקריאה הראשונה נתקבלה ההחלטה במליאת הכנסת מבלי שברור היה מספר המצביעים, וועדת החוקה החליטה להביא את החוק להצבעה חוזרת כדי לתקן את הפגם. טענת העותרים היא כי אין בסיס לנוהל של "הצבעה חוזרת", ומשלא נערכה ספירה של הקולות המוכיחה כי ההחלטה התקבלה ברוב הדרוש, יש לראות את ההצעה כאילו הורדה מסדר היום של הכנסת. גישה זו אין לקבלה. מדובר בהצעה שקיבלה רוב אך לא התבהר מהו שיעורו של אותו רוב, ובמקרה כזה, בהיעדר הוראה מיוחדת בתקנון, נתונה ליו"ר הישיבה הסמכות (הטבעית) להורות על ספירה חוזרת והוא מוסמך לעשות כן במהלך הישיבה או בסמוך לאחר מכן. לפיכך גם טענה זו דינה להידחות.
ו. טענה אחרת בפי העותרים נגד תיקון מס' 11. תיקון זה התגבש בוועדת הכנסת והונח על שולחן הכנסת ישירות לקריאה ראשונה ללא דיון מוקדם. לדעת העותרים חורג הדבר חריגה בלתי חוקית מהליכי החקיקה המחייבים את הכנסת. טענה זו דינה להידחות. וועדה של הכנסת היא אורגן של הכנסת והצעת חוק המוגשת על ידה היא במעמד מיוחד משלה. בהיעדר הוראה בתקנון, מתמלא החסר ע"י החלטת וועדת הכנסת וזו קבעה כי וועדה מוועדות הכנסת רשאית ליזום חוקים בנושאים מסויימים, והצעות חוק שמקורן בוועדה של הכנסת יוגשו לכנסת לקריאה ראשונה. כמו כן יש לדחות את טענות המערערים נגד הליכי החקיקה המזורזים של תיקון מס' 11.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. קורינלדי לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 26.3.92).

ע.פ. 1335/91 - מוסא אבו פארה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 245/90 - הערעור נדחה).

א. המערער מתגורר בתל שוקת שליד באר שבע. באחד הערבים, ביולי 1990, קרוב לשעה11 בלילה נעצר ע"י המשטרה במחסום משטרתי בצומת יובלים בגליל, כשהוא נהג במכוניתבתקופת שלילה. בחיפוש במכונית נתגלתה שקית ניילון על רצפת הרכב לרגלי הנהג. באותה שעה לא היה ברכב איש מלבד המערער. השקית היתה בגודל של 30-20 ס"מ ובה הירואין בכמות של כ-430 גרם. המערער הורשע בהחזקת סם בכמות מסחרית, נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא תעודת ביטוח ונדון למאסר של 6 שנים בפועל ו-3 שנים על תנאי וכן הופעלו שני עונשי מאסר מותנים חופפים ביניהם ו-6 חודשים מצטברים. כן נשלל רשיון הנהיגה של המערער לתקופה של 8 שנים. הערעור נדחה.
ב. סעיף 8 לפקודת הסמים קובע חזקה משפטית לאמור "לעניין אישום בשל החזקת סם מסוכן, אין נפקא מינה אם הסם המסוכן נמצא ברשותו של הנאשם, או ברשות המחזיק אותו מטעמו של הנאשם...". ההלכה הנוגעת להחזקת סם קובעת בתמצית כי הוכחת החזקה מצריכה שניים : הוכחת עצם ההחזקה הפיסית בסם, מחשבה פלילית המתלווה להחזקה זו. במקרה דנן הוכח בעליל היסוד הפיסי, שהרי הסמים נמצאו ברכב שהיה אותה שעה בשליטתו של המערער בלבד. אשר ליסוד הנפשי, נסיבות המקרה נתנו יסוד להסיק, על פי נסיון החיים ומניתוח העובדות, כי החזקה הפיסית בסם לא נוצרה ולא התגבשה אלא עקב קיומה של מחשבה פלילית המתלווה לנתונים העובדתיים. לא נשמעה מפי המערער גירסה עובדתית הסותרת מסקנה זו.
ג. גירסת המשיב היתה כי יצא בדרכו לגליל על פי תיאום מוקדם עם אחר מתושבי הגליל המתגורר בכפר סכנין כדי לרכוש ממנו חלקת קרקע. לדעת המערער אחד מאלה שידעו על דבר נסיעתו הטמין את הסם במכונית כדי להכשילו. לא היה לגירסה מוזרה זו כל חיזוק וכל אישוש בראיות אחרות, לא מבעל הקרקע שנועד להפגש עמו, לא מפי בעל
המכונית וכו'. אם לא די בכך, הרי שדברי המערער במהלך עדותו וחקירתו היו משופעים בסתירות שונות ומהותיות. הקביעות העובדתיות מצד אחד וההסבר הכושל והלא אמין של המערער מצד שני, מובילים לכאורה למסקנה משפטית שקיים בסיס מספיק להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו.
ד. הסניגור טוען כי ביקש לחקור את איש המשטרה על דבר המידע שהיה מצוי בידי המשטרה ושבהסתמך עליו הציבו את המארב. השופט פסל כוון חקירה זה מן הטעם שאין לחשוף מקורות מודיעיניים, למרות שלא הוצגה תעודת חסיון. אכן, האינטרס הציבורי העומד בבסיסו של החסיון נועד להבטיח אלמוניות של משתף פעולה. לולא ניתן חסיון בדבר זהות משתפי פעולה היו אלה מסרבים להמשיך ולסייע למשטרה מתוך חשש לחייהם. נגד אינטרס ציבורי זה עומדת באותה מידת עוצמה זכותו של הנאשם להגנה משפטית מלאה ומקיפה. כיוון שהאינטרסים האמורים עומדים זה נגד זה והענקת החסיון יכולה לגרום לעיוות דין, ישקול ביהמ"ש בזהירות רבה כל חריגה מהעקרון הבסיסי של גילוי ראיות: בכלל זאת מתן חסיון לעד מלהשיב על שאלות שהוצגו בפניו. כל זאת כאשר קיימת תעודה חסיון לפי החוק. בענייננו לא הוצגה תעודת חסיון כנדרש ובנסיבות אלה שגה השופט כאשר פטר את השוטר מלהשיב לשאלות בשל חסיון שהעניק לו מיוזמתו שלו.
ה. ברם, אין במשגה זה של השופט כדי לפגום בדיון כולו, עד כדי הסקת המסקנה שיש לבטל את ההרשעה ולזכות את המערער. סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "ביהמ"ש רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין". בענייננו, טעותו של השופט לא גרמה למערער עיוות דין. טענת המערער היתה כי אילו חקר את השוטר היה מוכיח את החשש שמישהו ביקש להכשילו ולטמון לו פח. ברם, על פי כלל הראיות ועל פי הגיון הדברים אין מקום לסברה זו. לא מתקבל על הדעת שמי שביקש להטמין פח למערער יטמין כמות מרשימה של למעלה מ-430 גרם הירואין ; השקית היתה גלוייה לעיני המערער ; אי אמינותו של המערער היתה בולטת לכלאורך אמרותיו ועדותו, וגירסתו הוגדרה כ"מצוצה מהאצבע". מכאן כי אין חשש לעיוות דין. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. סלע למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 18.3.92).

ע.פ. 4055/91 - אמנון זלמנוביץ נגד מדינת ישראל

*טענה כי השופט לא איפשר חקירת עדים(הערעור נדחה).

א. המערער הועמד לדין בביהמ"ש לתעבורה בגין עבירת תנועה, ובמהלך הדיון נחקר המתלונן, עד התביעה, שנהג ברכב ונפגע בתאונת דרכים שהיה מעורב בה המערער. בין היתר הציג הסניגור לעד שאלות בקשר למהירות נסיעתו. השופט פסל את אחת השאלות ובדין פסל אותה, אך הוסיף וציווה על המערער להשלים את חקירתו והקצה לו עוד שתי שאלות. אלה הוצגו לעד וגם הן התייחסו למהירות נסיעתו של העד. כתום העדות ולאחר שהוגשו יתר עדויות התביעה בחר המערער שלא להעיד, הורשע ודינו נגזר. על פסה"ד הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי ובסופו של דבר חלק מטענות המערער נתקבלו אך הערעור לעניין ההרשעה נדחה. אחד מנימוקי הערעור שהעלה הסניגור היה, כי השופט, בדרך לא נאותה ושלא כדין, מנע ממנו להשלים את החקירה הנגדית של העד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין שופט חייב להתיר חקירה נגדית ללא גבול, ומכל מקום לא נגרם עיוות דין כלשהו. בנושא זה ניתנה למערער רשות ערעור והערעור נדחה.
ב. בין יתר הסמכויות המצויות בידי השופט המנהל את הדיון ומחזיק ברסן המשפט, נתונה גם הרשות להגביל את משך הזמן לחקירת עדים, הכל על פי התפתחות החקירה והרלבנטיות של השאלות הנשאלות לסוגיות שבמחלוקת. משהגיע השופט לכלל מסקנה
שהחקירה מתארכת יתר על המידה, ואינה מוסיפה עוד לבירור העניין, אם משום שאלות לא רלבנטיות שנשאלות, אם בשל חזרה על שאלות שכבר נשאלו וכדומה, בידו להגביל את החקירה. משהחליט השופט על הגבלת החקירה, נכון ורצוי בדרך כלל, שההגבלה תוגדר בזמן ולאו דווקא במספר מסויים של שאלות כפי שנעשה כאן. ברם, לא נגרם למערער כל עיוות דין בשל הגבלת החקירה בנסיבות המקרה והסניגור לא הצליח להצביע במה וכיצד קופחה הגנתו של המערער בשל הגבלת המשך החקירה הנגדית.

(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד שמחה ניר למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 25.3.92).

ע.א. 3914/90 - חיים חי נגד לאה חי

*חזקת שיתוף בנכסים בין בני זוג(מחוזי י-ם - ת.א. 515/88 - הערעור נדחה).

א. המערער והמשיבה נישאו בדצמבר 1961 ונולדו להם ששה ילדים, שבחלקם הם כבר בוגרים. המשפחה מתגוררת בבית שמש בשתי דירות סמוכות זו לזו הרשומות ע"ש המערער. תחילה התגוררו עם ילדיהם באחת מן הדירות שהיתה בגדר דירת שירות בלבד, עקב עבודתו של המערער בסוכנות. 9 שנים לאחר הנישואין, לאחר שהיו לבני הזוג ארבעה ילדים, רכש המערער את שתי הדירות. לטענתו ניתנה לו הנחה של %25 לגבי הדירה בה התגורר כדירת שירות. כמו כן קיימים שני חשבונות בנקאיים ע"ש המערער. המשיבה ביקשה שביהמ"ש יצהיר שהיא והמערער שותפים בחלקים שווים בשתי הדירות ובשני חשבונות הבנק וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. הערעור נדחה.
ב. המערער טען שיש לייחס חשיבות כלשהי לכך שאחת מן הדירות נרכשה בהנחה במחיר. בעניין חזקת השיתוף אין נפקא מינה אם שולם מחיר מלא או חלקי, כי הרי נקודת המוצא היא הרכישה ע"י בני הזוג ולא המחיר ששולם. חזקת השיתוף בנוייה על החיים בצוותא של בני הזוג, כאשר האחד תורם למשק הבית המשותף בהשתכרותו מהעבודה והשני תורם את חלקו ע"י ניהול הבית וגידול הילדים. בנסיבות המקרה אין גם כל משמעות לטענה שבידי המערער היו חסכונות כלשהם לפני הנישואים. לא רק שהדבר לא הוכח, אלא כאשר מדובר על נישואים הנמשכים 30 שנה, מתגמד המשקל של כל חסכון שולי מול חלקה של האשה שילדה ששה ילדים, וניהלה וקיימה את ביתם המשותף של בני הזוג. הדירות נרכשו 9 שנים לאחר הנישואין, אחרי חיים בצוותא במשך תקופה ארוכה והיה דרוש יותר מטענה סתמית בדבר קיום חסכונות כלשהם כדי לסתור את החזקה שלפיה נצבר הרכוש של השניים במאמץ משותף. לשם הסרת ספק ומניעת מחלוקת וויכוח עתידיים, הוצהר ע"י ביהמ"ש העליון שניתן לתרגם כבר עתה את חזקת השיתוף לרישום השיתוף במקרקעין ובחשבונות הבנקאיים מכח הצהרה זו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר. גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אברג'יל ארמון למערער, עו"ד פ. נוימן למשיבה. 7.4.92).

ע.פ. 5350+5367/91 - נעמי דנון נגד מדינת ישראל

*מידת העונש (גניבה ע"י פקידת בנק)(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).

א. המערערת שימשה כפקידה במחלקת המסמכים בסניף בנק לאומי ובמשך תקופה של כ-3 שנים ביצעה עבירות של גניבת כספים תוך ניצול תפקידה ומעמדה, ע"י זיוף טפסי הלוואה של הבנק והעברת כספים לחשבונות לא פעילים, וכן ע"י העברת כספים לחשבונות חלפנים במזרח ירושלים לשם קניית מאות אלפי דולרים ללא היתר. היקף הכספים שנגנבו הגיע לסכום של שני מליון ש"ח. המערערת היא אשה נשואה כבת 46 ואם לבת. הרקע לעבירות היה פרשת אהבים שניהלה במשך תקופה של כ-16 שנה, ללא ידיעת בעלה ובתה, עם גבר נשוי שהואשם יחד איתה בכתב האישום ואשר נמלט לחו"ל. היא מעלה בכספים
למענו ואת כספי המעילה העבירה לידיו. מאהב זה איים עליה שיגלה את פרשת היחסים ביניהם ואת מסכת העבירות שביצעה וכך לחץ עליה שתבצע את העבירות עבורו. ביהמ"ש המחוזי הנחה עצמו במידת הרחמים בציינו את הנסיבות לקולא של המערערת שהיתה "כשבויית חרב" בידי מאהבה. בהתחשב בכך גזר למערערת עונש של 3 שנים ורבע מאסר שמתוכן שנה ורבע לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. ערעור המערערת על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל והמאסר בפועל הוכפל והועמד על שנתיים וחצי, בעוד המאסר על תנאי הועמד על שנה ורבע.
ב. עם כל ההבנה למצב הקשה שבו מצוייה המערערת, אין מקום לגישה כה סלחנית כפי שזכתה לה. אכן, עברה היה ללא דופי אך כך הדבר לגבי רוב רובם של עברייני הצווארון הלבן שעד שהם נכשלים בעבירה עברם הוא נקי. המערערת שיתפה פעולה אך זאת רק לאחר שהמעילה התגלתה. המאסר הוא ללא ספק חוויה טראומטית קשה עבורה, אך כך הוא בוודאי לכל אדם שטרם התנסה בו ועד שהסתבך חי חיים נורמטיבים. בכל הסבל הקשה שעובר עליה, יכולה היא להתברך בכך שבעלה סלח לה על בגידתה בו, והוא ביחד עם בני המשפחה עומדים לצידה באהבה ובמסירות. העונש נועד לא רק כדי לגזור לעבריין כגמולו או להרתיעו מלחזור ולבצע עבירות. אילו בכך היה מדובר אולי לא היה מקום להתערב בגזר הדין. אך צריך גם שהעונש יתן ביטוי לחומרה הרבה שבה יש לראות עבירות כמו אלה שבוצעו כאן - עבירות המבוצעות ע"י פקידי בנק המנצלים את האמון ללא מצרים שנותנים בהם מעבידיהם מצד אחד ולקוחות הבנק מצד שני. העונש צריך שיהיה בכוחו להרתיע לא רק את העבריין עצמו, אלא גם אחרים כמותו מלעבור עבירות שהפיתוי בצידן רב ושגילויין קשה. בכל הנסיבות יש להכפיל את עונש המאסר בפועל כאמור לעיל.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, אור. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ת. נדשי למערערת, עו"ד א. שדמי למשיבה. 22.3.92).

בג"צ 5667/91 - עאמר ג'בארין נגד מפקד כוחות צה"ל באיו"ש

*אטימת בית לפי תקנה 119(העתירה נדחתה).

א. העותר הורשע בחברות ופעילות בהתאגדות בלתי מותרת ובנסיון פיגוע של ירי נגד תצפית של צה"ל. בגין העבירות הנ"ל הורשע העותר ונדון ל-7 שנים מאסר. בד בבד החליט המשיב להורות על החרמה ואטימה של חדר בקומת הקרקע שבו התגורר העותר, כאשר המטבח המצוי באותה קומה לא ייאטם וישמש לדיירי הקומה השניה. העתירה נגד החלטת האטימה נדחתה.
ב. ב"כ העותרת טוענת כי הזמן הרב שחלף מאז מעצרו של העותר באוקטובר 1990 ועד להחלטה הסופית בעניין האטימה בדצמבר 1991 משמיט את הקרקע מהצורך הבטחוני העומד ביסוד השימוש בסמכות לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה. טענה זו יש לדחות. עם מעצר העותר החלה החקירה ובדיקה של כוחות הבטחון, לקח זמן עד שניתן היה לגבש החלטה בעניין ולאחר מכן הוגשה השגה ועבר זמן לרגל הלבטים של המשיב עד שהחליט.
ג. טענה אחרת בפי ב"כ העותר כי אמצעי האטימה שבו נקט המשיב אינו עומד ביחס הולם למהות המעשים בהם הורשע העותר. אכן, הסמכות על פי סעיף 119 צריכה להיות מופעלת בצורה סבירה, היינו, חייב להתקיים קשר ענייני בין חומרת המעשה לבין האמצעי הבטחוני הננקט. החרמת מבנה והריסתו מהווה את האמצעי החמור ביותר במסגרת תקנה 119 ועל כן יש להפעילו כאשר נסיבות התנהגותו של המתגורר במבנה הן חמורות ביותר. לעומת זאת, אטימה חלקית של מבנה הוא אמצעי חמור פחות, ועל כן יש מקום לנקוט בו כאשר ההתנהגות היא חמורה פחות. בענייננו, השתתף העותר בחבורה אשר
הפעילה נשק חם נגד תצפית של הצבא וזוהי התנהגות חמורה הפוגעת קשות בבטחון האיזור.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חשין. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' לאה צמל לעותר, עו"ד א. קורן למשיב. 4.3.92).

בג"צ 5673/91 - מחמוד שלאלדה נגד מפקד כוחות צה"ל באיו"ש

*אטימת בית לפי תקנה 119(העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים גב' נתניהו ומלץ בפס"ד מפי השופטת נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט חשין).

א. בשל 3 פיגועים בנשק חם, שביצע בנו של העותר, ביחד עם אחרים, נגד חיילי צה"ל ונגד נהג רכב ישראלי החליט המשיב תחילה להרוס ביתו של העותר, ולאחר מכן המיר את החלטה זו בהחלטה לאטום את הבית. לגבי השותפים האחרים החליט המשיב, לאחר השגה, להסתפק באטימה חלקית ואת זאת ביקש גם העותר שיעשה לגבי ביתו שלו. לטענתו, כולם היו שותפים לאותם מעשים ואין טעם מוצדק לעניין השימוש בשיקול הדעת לפי תקנה 119 לבחון את מידת ההשתתפות של כל אחד ואחד מהשותפים. העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים גב' נתניהו ומלץ בפס"ד מפי השופטת נתניהו, נגד דעתו החולקת של השופט חשין.
ב. השופטת נתניהו (דעת הרוב): ברור שחומרת הפיגוע עצמו היא תנאי להפעלת הסמכות לפי תקנה 119, אך שיקול הדעת לגבי בחירת האמצעי שיש לנקוט בו, מתוךמגוון האמצעים שניתן לנקוט, מן הראוי שיונחה גם מחומרת מעשה ההשתתפות של כל אחד מהמשתתפים. עוד טען ב"כ העותר כי על המשיב היה להתחשב במספר הנפשות המתגוררות בבית ולהמתיק את הגזירה לאטימת חדר אחד בלבד שבו התגורר בן העותר. לא נטען כי חדר זה מהווה יחידת מגורים נפרדת. אין להתערב בעניין זה לאחר שהמשיב כבר שקל את השגת העותר והחליף את הסנקציה מהריסה לאטימה.
ג. השופט חשין (דעת מיעוט): לעניין חומרת הסנקציה שננקטה במקרה זה מסכים הוא לאמור לעיל ואין אף יסוד לטענת ההפלייה. ואילו לעניין הפגיעה במשפחתו של המפגע חוזר הוא על הדברים שאמר בהחלטה קודמת, שניתן להסתפק בחדר של המחבל, שם היה במיעוט, וכך אף כאן. (ראה בג"צ 4772+5359/91 - תקציר ל"ט 349).

(בפני השופטים: גב' נתניהו, מלץ, חשין. עו"ד בולוס לעותרים, עו"ד גב' אורית קורן למשיב. 8.4.92).

ע.פ. 1819+1864/91 - מדינת ישראל נגד גמאל עבידייה

*זיכוי מאישום של חטיפה "לשם רצח או סחיטה"(מחוזי י-ם - ת.פ. 299/90 - הערעור על סעיף ההרשעה נתקבל ועל מידת העונש נדחה).

א. המשיב הואשם בעבירה של חטיפה לשם רצח או סחיטה, בניגוד לסעיף 372 לחוק העונשין, וביהמ"ש המחווי קבע שהמשיב אכן ביצע עבירת חטיפה, אך משלא מצא ראייה לכוונתו ביחס לתכלית החטיפה, פסק להרשיעו בחטיפה "סתם", בניגוד לסעיף 369 לחוק העונשין. כן הורשע המשיב בעבירה של בריחה ממשמורת ובגין שתי העבירות נגזרו לו 12 שנות מאסר. בערעור טוענת המדינה כי על פי הראיות היה על ביהמ"ש המחוזי להרשיע את המשיב בעבירה בה הואשם ואם יתקבל ערעורה בנושא ההרשעה עותרת המדינה להחמרה בעונש של המשיב. הערעור על סעיף ההרשעה נתקבל ועל מידת העונש נדחה.
ב. המשיב, תושב השכונה ג'בל-מוכבר בירושלים, אסף במכוניתו את המתלוננים, נער ונערה כבני 15, שהמתינו להסעה לקיבוץ רמת רחל בחצות לילה, בקירבת הטיילת שליד ארמון הנציב. משהגיעו לקיבוץ ביקשו מהמערער לעצור ולהורידם, אך הוא המשיר לנוע לכיוון הכפר צור-באחר. לאחר שהמכונית עברה את פאתי היציאה מן הכפר צור-באחר,
הצליחו המתלוננים לקפוץ מן המכונית ומיהרו להסתתר. המשיב יצא ממכוניתו וניסה לאתרם אך לא הצליח. המשיב לא הכחיש שהתכוון לחטוף את המתלוננים, אך כפר במה שיוחס לו בסעיף האישום כי חטף את המתלוננים "על מנת לאיים עליהם, להעמידם בסכנת רצח ולרצחם". המשיב גרס שבמעשהו ביקש להזים שמועות כי הוא "משתף פעולה" עם שלטונות ישראל ולכן התכוון לעשות עם המתלוננים "סיבוב" בכפר הערבי ואחר כך להסיעם לקיבוץ, ולאחר שיתפרסם דבר החטיפה ידעו שאינו משתף פעולה. השופטת המחוזית סברה שנסיבות המקרה יכולות להתיישב גם עם ההנחה, שהמשיב לא תכנן את החטיפה מראש, אלא החליט לבצעה ברגע בו נקרתה ההזדמנות לידו בלי שהתכוון להרע למתלוננים. לפיכך הרשיע את המשיב בעבירת חטיפה סתם.
ג. צודקת ב"כ המדינה כי מראיות התביעה התחייבה המסקנה, שלפחות כוונה לאיים על המתלוננים הוכחה נגד המשיב. טענה זו מבוססת לא רק על נסיבות החטיפה, אלא גם על דברי המשיב עצמו אשר במסגרת אחת מאימרותיו אמר "אני התכוונתי לקחת את הבחור והבחורה... ואאיים עליהם קצת ואחר כך רציתי להוריד אותם...". עבירת החטיפה לפי סעיף 372, הצריכה הוכחה שלביצוע החטיפה נתלוותה הכוונה לפגוע במתלוננים באחת הדרכים החלופות שנמנו בהגדרת העבירה. די בהוכחת כוונה לאיים על המתלוננים כדי להכניס את מעשהו של המשיב בגדר אחת החלופות המנויות בסעיף. לפיכך יש לקבל את הערעור לעניין סעיף ההרשעה.
ד. עם זאת, נסיבות העניין אינן מחייבות להחמיר בעונשו של המשיב מעבר לתקופת המאסר הכוללת שגזר עליו ביהמ"ש המחוזי. ברם, בהתחשב בכך שההרשעה בעבירה של בריחה התייחסה למעשה שבוצע אחרי שנעצר בחשד לביצוע עבירת החטיפה, יהיה זה נכון לקצוב למשיב את מאסרו בגין כל אחת מן העבירות בנפרד - 10 שנות מאסר על עבירת החטיפה ושנתיים על עבירת הבריחה ממשמורת כששני העונשים יצטברו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד אבו גוש למשיב. 8.4.92).

ע.פ. 1828/92 - אילן גדריך נגד מדינת ישראל

*החלטת שופט לפסול עצמו(ערעור על החלטת פסילה - הערעור נדחה).

א. במשפט תעבורה של המערער החליט השופט לפסול עצמו מן הטעם שדן באותו מקרה בפסילת הרשיון המינהלית. הסניגור טוען כי לא היה מקום לכך שהשופט יפסול עצמו, שכן הוא לא ראה את התיק המשטרתי אלא את דו"ח התנועה בלבד, ולא היה בפני השופט כל חומר עובדתי אחר שיכול היה ליצור אצלו דעה קדומה. הסניגור מסכם טיעונו בציינו כי כשם שאין נאשם רשאי לבחור את שופטו, כך אין שופט רשאי לבחור את נאשמיו. הערעור נדחה.
ב. אכן, נאשם איננו רשאי לבחור את שופטו ושופט אינו רשאי לבחור את נאשמיו. אולם, אם שופט מחליט, על פי שיקול דעתו, שאחרי שדן בתיק פסילה מינהלית בקשר לעבירה מסויימת אינו צריך לדון בעבירה עצמה, אין לראות בכך עילת פסילה שיש לראותה כבטלה או כפגומה. אכן, אין לומר שבכל מקרה של דיון בפסילה מינהלית מן הראוי ששופט יימנע מן הדיון בתיק עצמו, והכל מותנה בנסיבות העניין ובהיקפו של החומר שהובא בפני השופט. אולם, אין הקבלה בין טעם פסילה המועלה מצד נאשם ופסילה עצמית ע"י שופט. כדי ששופט יחליט לפסול עצמו לפי שיקול דעתו, אינו דרוש קיומן של נסיבות שהיו יכולות לשמש גם לנאשם כטעם לפסילת השופט.
ג. רצוי ששופט יפסול עצמו רק במקרים בהם ברור הפגם שבהמשך הדיון על ידיו, אולם, גם כאשר שופט קובע פרמטרים רחבים יותר, אין עדיין מקום לפסילת שיקול דעתו בערכאת הערעור. עם זאת, יש נסיבות בהן יתערב ביהמ"ש בפסילה עצמית בלתי מוצדקת
כאשר, למשל, אין טעם פסילה ממשי והשופט כבר שמע חלק נכבד מן הראיות. גם אז צריך כל מקרה להיבחן לאור נסיבותיו כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור על מנת לכפות על השופט המשך דיון בתיק שלפי מיטב שיקולו אינו צריך לדון בו.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שמחה ניר למערער, עו"ד גב' נורית אדלשטיין למשיבה. 21.4.92).

ע.א. 1326+1760/91 - הבורסה לניירות ערך... בע"מ ומלונות הירדן... בע"מ נגד מרקוס דוד כץ ואח'

*בקשת בעל שליטה רשום בכ-%100 של מניות חברה להפסיק את המסחר במניות, למרות התנגדות מי שתובע בעלות בחלק גדול של המניות(מחוזי ת"א - ע"ש 1228/89 - הערעור נתקבל).

א. ניירות הערך של חברת מלונות הירדן (להלן: החברה) נסחרו בבורסה עד לחודש מאי 1989. באותו מועד ניתנה לבורסה הודעה על העברת השליטה בחברה לחברה מסויימת (להלן: בעל השליטה) באופן שבעל השליטה הפך בעלים של למעלה מ-%91 מהון החברה. בעל השליטה הבהיר לבורסה כי הוא מעוניין במחיקת מניות החברה מן הרישום למסחר בבורסה, וכי רצונו לרכוש כל המניות שבידי הציבור. באופן כזה רכש מניות נוספות עד ששיעור החזקותיו הגיע ל-%99.8. במקביל ניתנה ע"י הבורסה הודעה לציבור על דבר הפתיחה בהליכי המחיקה. לאחר שפורסמה ההודעה בדבר הכוונה למחוק את המניות מהרישום, פנה המשיב לבורסה והביא לידיעתה כי ביום 8.6.89 הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד "בעל השליטה" לגבי %60 מהמניות שנרכשו. המשיב הביע בפני הבורסה את התנגדותו למחיקת המניות מהרישום למסחר, וביקש דחיית המחיקה ל-4 חודשים בתקווה שתוך תקופה זו יתברר סופית מעמד המניות.
ב. לאחר שנתקבלו בבורסה פניות מן החברה ובעלי מניותיה הרשומים, בהן מובעת התנגדות לכל דחייה, החליטה הבורסה למחוק את ניירות הערך של החברה מן הרישום למסחר. על- החלטה זו הגיש המשיב ערעור לביהמ"ש המחוזי ולטענתו תסב לו המחיקה נזקים כספיים כבדים. הבורסה והחברה העלו מצידן טענות הקשורות בהיקף הביקורת השיפוטית על החלטות הבורסה, וכן טענות לגופו של עניין, לפיהן הבורסה איננה יכולה להתחשב אלא במצב הזכויות במניות כפי שהוא רשום בפניה, ועל פי מצב זה מצדיק חוסר הפיזור הקיצוני של המניות את המחיקה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי והורה כי החלטת הבורסה בדבר מחיקת המניות מהרישום תושעה עד לאחר תום חודשיים ממתן פסה"ד בהליך הנוסף, ועד למועד זה יימשך מצב ההפסקה הזמנית של המסחר במניות. הערעורים נתקבלו.
ג. באשר להיקף הביקורת השיפוטית בערעור על החלטות הבורסה - עד לחקיקת חוק ניירות ערך (תיקון מס' 9), תשמ"ח, היו החלטות הבורסה כפופות לביקורת בג"צ. סעיף 47 בתיקון העביר את הביקורת השיפוטית על החלטות הבורסה אל ביהמ"ש המחוזי כשהוא נוקט לשון "ערעור". בעבר, היתה ביקורתו של בג"צ על החלטות הבורסה מצומצמת לעילות ההתערבות המוכרות בבג"צ, מבלי שהומר שיקול דעתה של הבורסה בשיקול דעתו של ביהמ"ש. התיקון בחוק הרחיב את מסגרת הביקורת השיפוטית. הענקת זכות ערעור במקום פניה לבג"צ מעידה על הרחבת המסגרת השיפוטית, וביקורתו של ביהמ"ש על החלטות הבורסה הינה ביקורת ערעורית.
ד. לגופו של עניין - לא היתה לביהמ"ש המחוזי עילה להתערב בהחלטת הבורסה. מצב הפיזור של המניות הצדיק את מחיקת ניירות הערך של החברה, והבורסה לא היתה צריכה להתחשב בתביעתו של המשיב לחלק נכבד במניות ובהתנגדותו להליכי המחיקה. המדיניות שצריכה להנחות את הבורסה היא זו המתחשבת אך ורק בזכויות רשומות של המניות, בהבדל מטענות גרידא לזכויות במניות. המשיב טען שהחלטת הבורסה למחוק את המניות לא נתקבלה ברוב הדרוש, שהוא רוב של שלושה רבעים מחברי הדירקטוריון הנוכחים
בישיבה, כאמור בסעיף 88 לתקנון הבורסה. דא עקא שהמשיב לא הביא כל ראייה שההחלטה לא התקבלה ברוב הדרוש, ובנסיבות אלה פועלת ההנחה של תקינות ההליכים של הרשות המינהלית.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. רקסלר לבורסה, עו"ד ד. אבי-יצחק למלונות הירדן, עוה"ד א. גולדנברג ונ. כהן למשיב. 7.4.92).

ע.א. 93/88 - מעבדות טרבינול ישראל בע"מ נגד פקיד שומה למפעלים גדולים

*בקשה להכיר כהוצאה ב"הפרשי שער" שלא שולמו באותה שנה(מחוזי ת"א - עמ"ה 178/83 - הערעור נדחה).

א. המערערת היא בעלת מפעל לייצור מכשירים רפואיים, והינה "חברה תעשייתית בהשקעת חוץ" כמשמעותו של ביטוי זה בפרק השביעי (3) לחוק עידוד השקעות הון, התשי"ט - 1959 (להלן: החוק), לעניין הטבות מס. המערערת קיבלה ביום 28.11.78 הלוואה מבנק דיסקונט על סך 290,000 דולר לתקופה של 4 שנים וחצי (להלן: ההלוואה). ההלוואה היתה צמודה לשער הדולר והוחזרה לבנק בשיעורים שנתיים. המערערת רשמה כתוצאה מכך בכל אחת מהשנים 1978, 1979, ו-1980 (להלן: שנות השומה) את הפרשי השער של הסכומים שנפרעו בפועל באותה שנה. בהיותה חברה המדווחת על הכנסתה לפי השיטה המצטברת, רשמה כהוצאה בכל שנה גם את הפרשי השער, שחלו באותה שנה לגבי יתרת קרן ההלוואה, אף כי לא שילמה בפועל הפרשי שער אלו אלא רק בתום תקופת ההלוואה. המערערת כללה במאזניה במסגרת התחייבויותיה את קרן ההלוואה, אותה סיווגה כהלוואה לזמן ארוך. הפרשי השער לא סווגו כהתחייבויות של המערערת. המערערת גם כללה הוצאות פחת על רכבים פרטיים במסגרת ה"הפרשה לייצוב ההון".
ב. המשיב ערך את שומת המערערת לשנות השומה וכלל את הפרשי השער, אשר נצברו בכל שנה על ההלוואה, בחישוב "הסכומים לתיאום ההתחייבויות השוטפות" לצורך חישוב "ההפרשה לייצוב ההון" (להלן: ההפרשה), כמשמעותם של מונחים אלה בסעיף 53י' לחוק. כמו כן ערך המשיב את שומות המערערת לשנות השומה, לא כלל סכומים בגין פחת על רכבים פרטיים, שהועמדו ע"י המערערת לרשות עובדיה, בגדר "הסכומים לתיאום הפחת" לצורך חישוב ההפרשה הנ"ל.
ג. ביהמ"ש קיבל את עמדת המשיב בכל הנוגע לשומות שערך והערעור נדחה. ביהמ"ש העליון דן בהרחבה בנושא הנדון, בפירוש החוק, ונעזר בדברי ההסבר כשהובא החוק לכנסת, עמד על מטרתו של החוק והגיע למסקנה שהדין עם המשיב.
(כפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין. אור. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד אמנון רפאל וגב' נירה להב למערערת, עו"ד גב' נעמי שטרן למשיב. 6.4.92)

ע.פ. 3250/91 - שמעון ואזנה נגד מדינת ישראל

*ערעור על הרשעה בעבירת סמים בטענה שהסניגור הודה בעובדות ללא ידיעת הנאשם וחומרת העונש(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בעבירות של סחר בהירואין, ונגזרו לו 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכו הופעל מאסר על תנאי של שלוש שנים כששנתיים מצטברות ושנה חופפת. הערעור מתייחס להרשעה וכן למידת העונש. באשר להרשעה טען הסניגור כי בביהמ"ש המחוזי נשמעו ראיות התביעה ובשלב מסויים של הדיון הודה הסניגור, שייצג את המערער בערכאה הראשונה, (להלן: הפרקליט), בעובדות הכלולות בכתב האישום. לטענת הסניגור לא היה המערער ער לכך, מהן העובדות בהן הודה הפרקליט, ובעוד שהמערער סבר שהוא מודה בהחזקת חשיש מסתבר שהוא הודה בהחזקת הירואין. לפיכך ביקש הסניגור כי ההרשעה תבוטל וכי התיק יוחזר לדיון בביהמ"ש המחוזי. כן טען הסניגור נגד חומרת העונש. הערעור נדחה.

ב. אין ממש בטענה בדבר טעות בתוכן ההודיה, טענה המבוססת אך ורק על דברי הסניגור. כשנשאל הסניגור מה גירסת הפרקליט לגבי הטענה שהוא הודה מבלי להבהיר למערער מה העובדות בהן הוא מודה, השיב הסניגור כי הפרקליט נמצא זה זמן מה בארצות הברית ולא עלה בידו למצוא את כתובתו כדי לבקש תגובתו. מענה זה של הסניגור אין בו כדי להניח את הדעת. הערעור הוגש עוד בחודש יולי 1991, והיה סיפק בידיו של הסניגור לבקש את תגובת הפרקליט, מה גם שמשמעות הדברים היא שהפרקליט עשה מעשה חמור של הודיה בשם מרשו, מבלי להעמידו על משמעות ההודיה והעובדות שאליהן היא מתייחסת. לפני העלאת טענה כאמור, ראוי היה שייעשה מאמץ יעיל יותר לקבל את תגובתו של מי שמעלים נגדו האשמה כה חמורה מבחינת חובתו של סניגור. עיקרו של דבר, אין טענה שסדרי הדין לא קויימו כדבעי. כתב האישום הוקרא בפני המערער, שאיננו חדש בערכאות, כך שהבין אל נכון שמייחסים לו אשמה הכרוכה באחזקת הירואין.
ג. אשר למידת העונש - טען הסניגור כי יש להביא בחשבון שצפויה גם הפעלת שליש ממאסר קודם, כי המערער שוחרר ברשיון, ועל כן מדובר בתקופת מאסר כוללת ארוכה מדי. טענה זו אין לקבל. מי שעוסק בסחר הירואין מן הראוי שייענש בעונש חמור ומרתיע. המערער ריצה שנות מאסר ארוכות, אך ככל הנראה לא למד מכך את הלקח הראוי, וזמן לא רב אחרי שחרורו מן המאסר, ובעת שמאסר על תנאי ושחרור ברשיון תלויים מעל לראשו, נגרר מחדש למעורבות בסחר בהירואין. בנסיבות אלה אין למערער אלא להלין על עצמו, אם ההצטברות הצפוייה של המאסר יביאוהו מחדש לתקופת מאסר ארוכה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ר. בר חיים למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 5.4.92).

ע.א. 3898/91 - פנחס איבניצקי, קטין נגד מיכאל איבניצקי

*מזונות לקטין (הערעור נדחה).

המערער, המתקרב לגיל 18, נמצא עם אמו ומקבל מזונות מהמשיב. שיעור המזונות נקבע במסגרת הסכם גירושין בין ההורים, אשר לפיו נשאר המערער במשמרת אמו. שיעורם של המזונות, למועד התביעה, הגיע ל-200 ש"ח לחודש, והמערער ביקש להעמידם על 1000 ש"ח לחודש. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה, בקבעו שהבן, שהיה בעת הדיון כבן 17, הוא בגדר בן מרדן שסירב לקיים כל קשר עם אביו למרות שהאב רצה בקשר כוה. האב לא ביקש הפחתת או הפסקת תשלום המזונות אך הגדלת הסכום נראתה לביהמ"ש בלתי מוצדקת. הערעור נדחה.
בהתחשב בגילו של המערער, הרי עניין ניתוק הקשר יכול לנבוע, רק בחלקו מהחלטת הקטין עצמו. סכום המזונות הוא נמוך, אך כך לפי הנתונים שבתיק, גם הכנסותיו של המשיב. אולם, הסכום הנמוך תואם את גישתה של הפסיקה לנסיבות כגון אלה. לפיכך אין להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה טמבור למערער, עו"ד גב' שושנה ברוידא למשיב. 1.4.92).

בג"צ 5346/91 - עו"ד אברהם גל ואח' נגד לשכת עוה"ד ואח'

*בחירות לבתי הדין - המשמעתיים של לשכת עוה"ד (העתירה נדחתה).

ביום 6.10.91 התקבל בוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בירושלים מכתבו של מנכ"ל הלשכה המודיע על החלטת הוועד המרכזי לקיים את הבחירות לבתי הדין המשמעתיים של הלשכה ביום 1.91 28.1. בישיבת הוועד המחוזי שהתקיימה ביום 29.10.91 הוחלט להתכונן לבחירות שתתקיימנה ביום 28.11.91. רק ביום 4.11.91 פרסם הוועד המחוזי מודעה על קיום הבחירות, כאשר המועד האחרון להצגת המועמדויות להשתתפות
בבחירות חל ביום 7.11.91. על רקע זה טענו העותרים כי המועד שנקצב היה בלתי סביר ולא הספיקו להציג מועמדים. העתירה נדחתה.
ראוי היה ואף אפשר היה להודיע לציבור עוה"ד על מועד קיום הבחירות זמן ניכר לפני התאריך 4.11.91. אילו רק בכך היה תלוי גורל העתירה ניתן היה לקבוע שפרסום ההודעה רק ביום 4.11.91 לוקה באי סבירות. דא עקא, שהעתירה הוגשה רק ביום 27.11.91 ובצדק טוענים המשיבים שהגשתה לקתה בשיהוי ניכר. המהלך היחיד שנקטו שני העותרים הראשונים לפני הגשת העתירה היתה פנייה בכתב אל ראש הלשכה בעניין זה, אלא שגם זה נעשה רק ביום 22.11.91. לפיכך, בהתחשב בשיהוי, יש לדחות את העתירה. (בפני השופטים: בך, גולדברג, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד אברהם גל לעותרים. עו"ד עליאש למשיבים. 12.4.92).

ע.פ. 1739/91 - רחמים אסרף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת חבלות ע"י בעל באשתו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

זה מספר שנים שהמערער מכה את אשתו ומתעלל בה קשות. בחודש נובמבר 1989, כשהאשה היתה בחודש השמיני להריונה, היכה אותה קשות, הפשיט בכח את בגדיה והצמיד מגהץ לוהט לחזה וגרם לה לכוויה. כך גם חזר ועשה עם סיר חם אותו הצמיד לידה. במרץ 1990, כשהסתבר לו שהילדים אכלו עוגה שהוא רצה בה, היכה את האשה בכל חלקי גופה, חימם שיפודים והצמידם לרגליה ואף גזז את שערותיה. הוא שבר את אפה וגרם לה כוויות, חתכים כראש, נפיחויות ושטפי דם ביהמ"ש המחוזי גזר למערער תקופה מצטברת של 6 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
מעשי האכזריות והפראות הבלתי אנושיים היה בהם כדי להצדיק במלואו את העונש שהוטל על המערער ואף מעבר לכך. מעשי התעללות ברוטאליים בנשים וילדים חסרי ישע, מן הראוי שישורשו ע"י נקיטת גישה עונשית מחמירה, כי רק בכך ניתן לרסן את אלה אשר אינם יודעים לשלוט על עצמם כאשר הם נמצאים מול חלשים יותר הנתונים לחסדם. אשת המערער ביקשה על נפשו כדי שישוב בהקדם לבית המשפחה וניתן יהיה לחדש את חיי המשפחה התקינים, אך אין להיענות לבקשתה. המעשים המזעזעים של המערער אינם יכולים לאבד ממשקלם בשל בקשת האשה. למתלוננת יכולה לצמוח תקווה לעתיד בטוח טוב רק אם יוטל עונש שהוא מרתיע באופן מוחשי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, חשין. החלטה הנשיא שמגר. עו"ד א. ליכט למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 5.4.92).

ע.פ. 4601/90 - מדינת ישראל נגד מרדכי בן נחום שלום

*קולת העונש (גרימת חבלות ע"י אב בבתו בת ה-5) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).

המשיב הורשע בכך כי גרם כוויה בידה של בתו, כשהיתה כבת 5 שנים, בכך שהניח סכין מטבח מלובנת על גב ידה. ביהמ"ש המחוזי הרשיעו בגרימת חבלה חמורה וגזר למשיב תשלום קנס של 1000 ש"ח ומאסר על תנאי של 6 חודשים. הערעור על קולת העונש נדחה.
מתסקיר שירות המבחן עולה כי ההורים דואגים לצרכיהם החומריים של ילדיהם, אך קיימת הזנחה של הצרכים הרגשיים והנפשיים שלהם. מעשיו של המשיב נבעו מתפיסה מעוותת של תפקידו כאב המשפחה והפעלת סמכותו. הסברו למעשהו היה כי בתו שיחקה באש, וכל רצונו היה למנוע הישנות מקרים כאלה על ידה, שעלולים לפגוע בילדה. ב"כ המדינה לא התעלמה מכך שמאז האירוע חלפו כ-3 שנים ובהתערבות שירות המבחן החלה להשתנות גישת המשיב ואשתו בכל הנוגע ליחסיהם עם ילדיהם. בנסיבות אלה עתרה ב"כ המדינה לגזור למשיב מאסר בפועל שאותו ישא בעבודות שירות, שכן עמדתה היא כי על עבירות מסוג זה יש להטיל עונש מוחשי, שיבטא לא רק את חומרת המעשה, אלא גם ימחיש
להורה אשר פוגע בילדיו כי לא ניתן לעבור לסדר היום בשל כך. גישתה של ב"כ המדינה מקובלת היא עקרונית, אך בהתחשב בתהליך השיקום של המסגרת המשפחתית, שהחל לשאת פרי, לא יהא זה ראוי לנתק את המשיב היום, אחרי תקופה כה ארוכה שעברה מאז המעשה, ממקום עבודתו וליצור מתח מחודש במשפחה. בעבירות כגון דא על ביהמ"ש לתת את דעתו בגזירת הדין לא רק למהות המעשה והעבירה, אלא גם למכלול היחסים שבתוך המשפחה ולסכנות האורבות בעתיד מהנאשם במסגרת זו. כדי להפנות את הזרקור גם לכיוון זה, ראוי הוא כי יהיה בפני ביהמ"ש גם תסקיר שירות המבחן שיתן תמונה כוללת אשר תהיה לביהמ"ש לעזר בעת מתן גזר הדין.

(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, אור. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למערערת, עו"ד ליכט למשיב. 16.4.92).

ע.א. 4795/91 - אברהם אבידן נגד ורד אבידן ואח'

*מזונות לקטינים (הערעור נדחה).

המערער חוייב בתשלום מזונותיהם של שלשת ילדיו הקטינים בסכום של 1900 ש"ח לחודש, צמודים למדד שפורסם ביום 15.8.91. המערער גם חוייב בכיסוי הוצאות הביטוח הרפואי של ילדיו והוצאות רפואיות שאינן מכוסות ע"י הביטוח הרפואי. המערער טוען כי ביהמ"ש שגה בכל הנוגע להערכת שיעור השתכרותו וממצאיו בעניין זה אינם מבוססים. הערעור נדחה.
לעניין גובה ההשתכרות של המערער תמך ביהמ"ש מסקנותיו בדברי עדותו של המערער עצמו וכן בדברי אשתו כי המערער סיפר לה על היקף השתכרותו. מסקנת ביהמ"ש המחוזי היתה כי המערער משתכר לפחות 4,500 ש"ח לחודש, ולאור היקף ההשתכרות אין לראות את המזונות שנפסקו לילדים הקטינים כמופרזים בשיעורם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' לאה גורה למשיבים. 29.4.92).

ע.א. 3141/91 - מנשה רבי נגד פנינה רבי ואח'

*מזונות (הערעור נדחה).

המשיבות, אשתו של המערער ובתו הקטינה, הגישו לביהמ"ש המחוזי תביעת מזונות נגדו. המערער טען כי ביהמ"ש אינו מוסמך לדון בנושא שכן הגיש תביעת גירושין וכרך בה את עניין המזונות. ביהמ"ש ציין כי תביעת הגירושין אינה מונעת מן הבת הקטינה את תביעת מזונותיה, ומעבר לכך, סבר ביהמ"ש כי כריכת המזונות לא היתה כנה ועל כן רשאית גם האם לתבוע מזונותיה בביהמ"ש. לגופו של עניין חוייב המערער בתשלום 932 ש"ח לחודש מזונות שתי המשיבות, החל ביום 1.6.91 כאשר הסכום הוצמד למדד. ביהמ"ש גם חייב את המערער בתשלום דמי שכירות להבטחת מדור למשיבות בסכום בשקלים השווה ל-500 דולר לחודש, וקבע כי המערער יהיה פטור מתשלום זה אם יגרום תוך 15 יום לחתימת הסכם שכירות עם אמו לגבי הדירה בה התגוררו בני הזוג לפני שנפרדו, ויתחייב לשאת בדמי השכירות ואחזקת הדירה. הערעור נדחה.
אין מקום להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי בעניין סמכותו. אשר לשיעור המזונות - ככל שמדובר במזונות בסך 932 ש"ח אין לגלות הפרזה בשיעורם. מאידך, אם מוסיפים את הוצאת המדור, בשקלים, הרי שהסכום הכולל עולה על סך כל השתכרותו החודשית של המערער. אולם, נתעלם מן המערער כי ביהמ"ש קבע את החיוב בתשלום 500 דולר אך ורק בשל כך שהמערער ביקש לשלול מן המשיבות את זכותן להמשיך ולגור בדירה אותה ראו בני הזוג במשך זמן נישואיהם כדירה שבשליטת המערער. אם דירת בני הזוג תוכל להוסיף ולשמש את המשיבות, כאמור, ממילא לא יצטרך לשלם סכום העולה על 932 ש"ח. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. סירקיס למערער, עו"ד עזרא אשרי למשיבות. 29.4.92).

ע.פ. 3458/91 - מוחמד סאלח עודה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

המערער הורשע בעבירה של הריגה ונסיון להריגה ונדון ל-12 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 10 שנים והמאסר על תנאי על 4 שנים. צדק ביהמ"ש המחוזי כי חומרת המעשים הכתיבה את המסגרת העונשית כדי להפסיק את שרשרת הדמים בין המשפחות הניצות. עם זאת יש מקום להקלת מה בעונש המאסר בפועל, בהתחשב בכך שתחילת מעשי האלימות ברצח בנו הבכור של המערער ובן אחיו, וכל העת היה נתון המערער לקינטור בלתי פוסק שהגיע לשיאו בעת המפגש הפטאלי, בינו לבין המנוח ובני משפחתו, שהתגרו בו בצורה קשה בלי להביא בחשבון את כאבו וצערו. בנסיבות אלה, האיזון הנאות בין חומרת המעשה לבין מידת הקינטור מצדיקה הקלה בעונש כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 5.4.92).

ע.פ. 2846+3076/91 - שריקי סימה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערת הורשעה בעבירות סמים ונדונה ל-3 שנים וחצי מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של 8 חודשים במצטבר ועוד נגזרו עליה שנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון עמד על הנסיבות האישיות הקשות של המערערת אשר כבר בגיל 16 הרתה מחוץ לנישואין ותינוקה נמסר לאימוץ, נישאה לנרקומן ואת עבירותיה ביצעה כדי לספק לו את הסמים שדרש לאחר שרדה בה, החלה מספר פעמים בהליכי גירושין מבעלה אך מפני איומיו לא עמד בה כוחה להמשיך בהליכי גירושין, וכיוצא באלה נסיבות אישיות. אכן, מדובר בעבירות חמורות מאד של סמים, ובדרך כלל בעבירות מסוג זה, נסיבות אישיות נדחות הן לשולי השיקולים בעת השתת העונש. אבל כבר נפסק כי לעניין כל עבריין יש לתת את הדעת על נסיבותיו האינדבידואליות ובמקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל נסיבות אלה הן בעלות משקל. באיזון בין חומרת העבירות לבין נסיבותיה האישיות המיוחדות של המערערת, המסקנה היא שיש מקום להקל במידת מה בעונש, וזאת כדי לאפשר לשירות המבחן לסייע בידי המערערת לנסות ולחזור לחיי אזרח תקינים. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על 3 שנים והמאסר על תנאי שהופעל יהיה מחציתו חופף ומחציתו מצטבר. כן תעמוד המערערת, בהסכמתה, בפיקוח שירות המבחן למשך שנה אחת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, חשין. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד א. גורן למערערת, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 23.3.92).

ע.פ. 656/88 - זכריה סאלם נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של נסיון לגרום לחבלה חמורה וחומרת העונש (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער הורשע בעבירה של נשיאת נשק ויריות באיזור מגורים וכן בעבירה של נסיון לגרום לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נתקבל בחלקו.
המערער זוכה מן העבירה של נסיון לגרום חבלה חמורה ובעקבות הזיכוי מעבירה חמורה זו הועמד העונש על 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הזיכוי מעבירה חמורה צריך ויבוא לכלל ביטוי משמעותי במידת העונש שיש להשית על המערער. עם זאת, יש להתייחס לחומרת המעשים שבהם הורשע המערער וכן לעברו הפלילי שבו כבר הורשע בנשיאת כלי נשק. בהתחשב בכל אלה הוחלט כאמור.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד ז. זילברשטיין למערער, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבה. 26.3.92).

ע.פ. 1069/90 - מוסלח אלסייד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים-הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, ביחד עם שניים אחרים, הורשע בעבירות סמים, וכן הורשע המערער בעיסקה בכ-400 גרם הירואין. המערער נדון ל-8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הנימוק היחידי שמן הראוי ליתן עליו את הדעת הוא מצבו הבריאותי של המערער. מצבו הבריאותי של המערער חמור, אך הוא מקבל את כל הטיפול הדרוש בבית הסוהר, שם הוא שוהה בבית החולים והטיפול הניתן לו אינו נופל מהטיפול שהוא יכול לקבל בבית חולים אחר. במקרים כגון אלה יש וצריך לתת את הדעת אם לא מן הרצוי להורות על שחרור האסיר "מטעמים מיוחדים כגון חולניותו המתמדת" כאמור בסעיף 49(ד) לחוק העונשין. באשר לעניין שיעור העונש בכל הנוגע לערעור זה - ודאי שאין מקום להתערב בעונש שביחס לחומרתה המופלגת של העבירה אין בו משום חומרה כלשהי. ביהמ"ש המחוזי כבר הקל בעונש בהתחשב עם מחלתו של המערער.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 17.3.92).

ע.פ. 5839/91 - מדינת ישראל נגד אנטולי קיסלביץ

*קולת העונש (מעשים מגונים בקטינה בת 3) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב עבד כשומר במעון נעמ"ת לפעוטות והוא עשה במספר הזדמנויות מעשים מגונים בקטינה בת 3, ובמקרה אחד אף ניסה לאנסה. כאשר באו שוטרים לעצרו קפץ מחלון דירתו ונמלט. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בנסיון לאינוס ומעשה מגונה בקטין וכן בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו וגזר לו 6 חודשים מאסר שירוצה בעבודות שירות ומאסר על תנאי לשנתיים וחצי וכן פיקוח קצין מבחן. הערעור על קולת העונש נתקבל. מי שהופקד על שמירת שלומן של פעוטות, נגרר למעשים אשר שיפלותם והסלידה שהם מעוררים הם ניכרים. מקרים כגון אלו ראויים לענישה שיהיה בה כח מרתיע. הצורך במתן טיפול למשיב, כפי שהוסבר בתסקיר שירות המבחן, יכול וינתן במסגרת הכלא. לפיכך הוחלט לקבל את ערעור המדינה ולהעמיד את ענשו של המשיב על 30 חודשים מאסר בפועל והמאסר על תנאי ישאר על כנו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יובל שדמי למערערת, עו"ד עדנאן עדוי למשיב. 13.4.92).

ע.פ. 5103/91 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (השלכת בקבוק תבערה בעיר העתיקה בירושלים)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער, יחד עם שניים אחרים, הכינו בקבוק תבערה והשליכו אותו לעבר בית שבו מתגוררים תלמידי ישיבה בעיר העתיקה בירושלים. הבקבוק פגע בקיר הבית, התנפץ והתלקח. המערער שהוא כיום כבן 18 נדון ל-30 חודשים מאסר שמהם 15 בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור מבקש להבחין בין זריקת בקבוק תבערה לעבר רכב נוסע לבין השלכת בקבוק על בית מגורים, וכן הוא טוען שלא הוכח שהמערער ידע שמתגוררים אנשים בבית. ב"כ המדינה הצביעה על חומרת המעשים. העונש המירבי על נסיון כאמור הוא 10 שנים מאסר. זריקת בקבוק תבערה על מקום מגורים הוא מעשה חמור ביותר, שתוצאותיו מי ישורן. ההנחה היא שבבית מגורים מצויים אנשים שפגיעתם מצוייה. הנסיבות האישיות המקילות כבר הובאו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחווי. מעשים כגון אלה הם מכת העיר ירושלים, הם מבוצעים בדרך כלל ע"י קטינים, ואף זה שיקול הוא בשיקולי ביהמ"ש באשר למידת העונש. לפיכך יש לדחות את הערעור.