תקציר סביר כרך ל"ט חוברת 24

בג"צ 888/92 - גיורא רוזמרין נגד שר הפנים ואח'

*אישור תכניות בנייה בהתאם לחוק הליכי תכנון ובנייה (הוראת שעה)(העתירה נדחתה).

א. עתירת העותר מתייחסת לשתי תכניות בנין בתחום הוד השרון, שאושרו כתכניות בניה למגורים בהתאם לחוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה) (להלן: החוק). התכניות הועברו לאישור המועצה הארצית לתכנון ולבניה, כשיש בהן אי התאמה לתכנית מתאר ארצית קיימת. בעקבות עתירה קודמת שהגיש העותר, ועל פי הסכמה שהושגה, הובטח לעותר שתנתן לו אפשרות להעלות השגותיו לפני המועצה הארצית בעת הדיון באישור אחת מהתכניות הנ"ל. דיון כאמור התקיים, נשמעו טענות העותר והמועצה החליטה לאשר את התכנית במספר תנאים. התנאי האחד חייב בחינה מחודשת של הקיבולת המתוכננת של האוכלוסיה ונקבע שאם תמצא טעות בהערכת הקיבולת, המעבירה אותה מעבר ל-50,000 נפש, יוחזר הדיון למועצה. בבדיקה שנערכה נקבע מספר של 52,400 נפש כנתון המשקף את התחזית של גידול האוכלוסיה. מאחר ונתון זה חורג במעט מהקיבולת שנקבעה ע"י המועצה הארצית במסגרת אישור התכנית, שבה המועצה הארצית ודנה בעניין והחליטה לתקן את ההחלטה באופן שבמקום מספר קצוב של "50,000 נפש" יאמר בהחלטה "כ-50,000 נפש". עתירת העותר נדחתה.
ב. טענת העותר היא שנפגעה זכות הטיעון שלו, באשר לפני שתיקנו את התיקון שבין "50,000 נפש" לבין "כ-50,000 נפש", לא הוזמן לטעון טענותיו. טענה זו יש לדחות. הטענה בדבר הפגיעה בזכות הטיעון מסתמכת על ההסכם שהושג בעתירה הקודמת, ואולם על פי ההסכמה הובטחה לעותר האפשרות לטעון טענותיו בפני המועצה הארצית ודבר זה ניתן לו. אין פירושו של דבר שכשהתכנסה המועצה הארצית בשנית, כדי לתקן את ההחלטה, שמורה היתה לעותר זכות לטיעון נוסף.
ג. טענה אחרת היא שהמועצה הארצית פעלה בחוסר סבירות באשרה תכנית שעשוייה לגרום לגידול אוכלוסיה בהוד השרון עד 50,000 נפש ואולי קצת יותר, וזאת לאור ההצעה המתגבשת לתיקון תכנית מתאר ארצית שעל פיה גידול באוכלוסיה הצפוי עד 1995 הוא 33,000 נפש בלבד. גם טענה זו דינה להידחות. בהצעה שמתייחס אליה העותר מדובר על גידול אוכלוסיה עד 1995, בעוד וההחלטה לפי החוק מתייחסת למשך פרק זמן ארוך יותר. זאת ועוד, ההצעה שהזכיר העותר אינה אלא טיוטא בלבד וכמו כן אין כל תשתית שעל פיה ניתן לקבוע שקיבולת של 50,000 נפש כצפוי אינה סבירה. בהקשר זה יש להזכיר שתכנית בניה המאושרת על פי ההליכים המיוחדים שבחוק, שקיבלה את אישור המועצה הארצית, תקפה אפילו היא סותרת תכנית מתאר ארצית.

(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ע. בוברוב לעותר, עו"ד מ. מזוז לשר הפנים, עו"ד י. ברוש לוועדה המקומית לתכנון.5.4.92.).

ע.א. 155/89 - התעשיה האוירית לישראל בע"מ נגד מנהל המכס והבלו

*חיוב במע"מ על שווי ארוחות חינם הניתנות ע"י מפעל לעובדיו(מחוזי ת"א - ע"ש 877/85 - הערעור נדחה).

א. המערערת מעסיקה במפעלה מספר רב של עובדים. בתחומי המפעל מצוייה מסעדה שבה מקבלים העובדים ארוחות חינם. את הארוחות מספק קבלן עצמאי והמערערת משלמת לקבלן את מחיר הארוחות וכן גם מע"מ. משהגישה המערערת לשלטונות המס את הדוחו"ת שלה לעניין מע"מ, היא ניכתה כ"מס תשומות" את תשלומי המע"מ בגין הארוחות. זאת בעקבות פסיקת ביהמ"ש העליון כי עוסק המספק ארוחות לעובדיו רשאי לנכות המע"מ הכלול בחשבוניות הרכישה של הארוחה כ"מס תשומות". ברם, לאחר שיצאה ההלכה האמורה מביהמ"ש העליון התקין שר האוצר תיקון בתקנות מע"מ, שלפיו מס תשומות על ארוחות הניתנות לעובדים לא יהיה ניתן לניכוי, אלא אם כן המעביד מדווח מצידו על אספקת
הארוחות כעסקאות חייבות במס. אם כך ינהג המעביד, הרי שמצד אחד יהיה רשאי בניכוי מס התשומות, אך מצד שני יצטרך לשלם מע"מ על הארוחות שהוא מספק לעובדים בחינם ולדווח על כך. לפיכך הוציא המשיב שומת מס על פי מיטב שפיטתו בסכום התואם את מס התשומות שעל המעביד לשלם בגין אספקת ארוחות לעובדיו וכנגד מס זה ניתן לקזז את המע"מ שהמערערת משלמת לספק. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי דן בכל הטענות שהעלו המערערים בערעור ונתן לכל אחת מההשגות תשובה נאותה, לפני שהגיע לכלל מסקנה כי הדין הוא עם המשיב וכי תשלום המס ע"י המעסיק בגין אספקת הארוחות לעובדיו כרוך ומשולב בזכות לנכות מס תשומות בגין המע"מ ששולם לקבלן המספק את הארוחות. החלטת ביהמ"ש המחוזי מנומקת היטב, מתבססת על החוק, על התקנות וההלכה, וביהמ"ש העליון אימץ את קביעותיו ומסקנותיו על פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. דרוקר למערערת, עו"ד גב' אורית קורן למשיב. 27.4.92).

ע.א. 800/89 - ביטון מיכאל נגד קרסל זיו ואח'

*תביעת נזיקין נגד חייל שירה בעת שמירה במחנה בלבנון ופגע בחברו, כאשר המדינה פטורה מאחריות לפי פקודת הנזיקין(מחוזי ת"א - ת.א. 2697/89 - הערעור נדחה).

א. המערער והמשיב, חיילים בשירות חובה בצה"ל, שירתו במחנה צבאי בלבנון. המשיב השני היה מפקדם הישיר והמשיב השלישי המפקד הבכיר במחנה והממונה על המערער ושני המשיבים. בליל האירוע, ב-23.8.83, מילאו המערער והמשיב תפקידי שמירה, ותוך כדי מילוי תפקיד זה פתח המשיב באש וכתוצאה מכך נפצע המערער וסובל מנכות לצמיתות. המערער הגיש תביעה לקצין התגמולים לפי חוק הנכים ותביעתו נתקבלה. במרץ 1985 הגיש תביעה בנזיקין נגד המשיבים כאשר טענותיו היו, בין היתר, כי המשיב אחראי כלפיו בעוולת תקיפה, וכן שהמשיבים כולם פעלו ברשלנות ו/או הפרו חובה חקוקה וגרמו במעשיהם לפציעתו. ביום 27.2.89 קיבלה הכנסת תיקון מס' 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) (להלן: החוק) המוסיף את סעיף 7ב' לחוק, לפיו "... בנסיבות שבהן אין המדינה אחראית בנזיקים לפי אחד הסעיפים 5 עד 7, יהיה פטור מאחריות כאמור גם מי שבגללו היתה המדינה אחראית בנזיקים אילולא הסעיפים האמורים... סעיף זה יחול אף לגבי מעשה או מחדל שנעשו לפני יום תחילתו...". בעקבות קבלת התיקון לחוק, הגישו המשיבים בקשה לדחיית התובענה על הסף בשל חוסר עילה, שכן לפי סעיף 6(א) לחוק "אין המדינה אחראית בנזיקין על חבלה שנחבל אדם... בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי". ממילא מתקיימים תנאי סעיף 7ב' הפוטרים אף את המשיבים מאחריות. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערעור נדחה.
ב. המערער טוען שמאחר שהפציעה אירעה בלבנון ומאחר שבתיקון מס' 3 אינה מצוייה הוראה המקנה לחוק המתקן תחולה אקסטרא-טריטוריאלית, אין הסעיף האמור חל על המקרה דנן. טענה זו יש לדחות. אין ספק שהמערער קיבל על עצמו את תחולת פקודת הנזיקין על המקרה הנדון, שכן תובענתו מבוססת על עוולות עפ"י פקודת הנזיקין. אין הדעת סובלת שתחולה זו לא תקיף את כל הוראות החוק הרלבנטיות הקובעות דיני אחריות ופטור של המדינה ושל גורמים אחרים בקשר לתביעות בנזיקין. ברם, הוראות החוק הישראלי חלות על המקרה דנן לא רק בשל הסכמתו המשתמעת של המערער. אכן, כלל פרשנות קובע שבהיעדר הוראה או טעם לסתור יש לפרש סמכות שיפוטית או מינהלית בחיקוק כנושאים אופי טריטוריאלי. אולם, אין מדובר בכלל נוקשה, וניתן ללמוד מסקנה הפוכה, אף מכללא, מהחוק. במקרה שבפנינו קיים "טעם לסתור" כאמור. אין זה מתקבל על הדעת שאחריות המדינה או שלוחיה לנזקים הנגרמים לחיילי צה"ל עקב פעולות
המבוצעות מעבר לגבולות המדינה, תיקבע על פי החוק הלבנוני או על פי חוק זר אחר, ולא על פי חוקי המדינה.
ג. טענתו המרכזית של המערער הינה כדלקמן: המשיבים יכולים להסתמך על הפטור לפי סעיף 7ב'(א) לחוק רק כאשר המדינה פטורה מאחריות לפי אחד הסעיפים 5 עד 7 לחוק. מכאן, שאם המדינה פטורה מאחריות בנזיקין על סמך הוראת חוק אחרת, ואין היא חייבת להיזקק לאחד הסעיפים מ-5 עד 7 לחוק, אזי אין סעיף 7ב' חל על אותו מקרה ואין הנתבעים האחרים משוחררים מאחריות. לפי הטענה, במקרה דנן משוחררת המדינה מאחריות לגבי עוולת התקיפה המיוחסת למשיב מכח סעיף 25 לפקודת הנזיקין השולל אחריות מעביד או שולח בגין עוולה של תקיפה "אלא אם במפורש התיר או אישרר אותה". אמנם נציג המדינה בביהמ"ש המחוזי הודיע שהמדינה "אישררה" את מעשה התקיפה שנעשה ע"י המשיב, אך לטענת המערער לא ניתן אישרור זה בתום לב ואין לו תוקף. באשר למשיבים 2 ו-3 טענת המערער היא כי משיבים אלה, ע"י עצם הצטרפותם לכתב הגנה משותף עם המשיב, שהיה פיקודם, אישררו מיכללא את מעשהו של האחרון ועל כן אחראים הם יחד עם המשיב בעוולת התקיפה וגם עליהם לא חל הפטור של סעיף 7ב' הנ"ל.
ד. אין ממש בטענה האחרונה באשר למשיבים 2 ו-3. אין לראות בהצטרפותם לכתב הגנה אחד, ביחד עם המשיב, משום "אישרור" מעשי המשיב ואין לייחס להם השתתפות בעולת התקיפה. למשיבים אלה מיוחסת עוולת הרשלנות ולגבי עוולה זו פטורה המדינה מאחריות רק לפי סעיף 6(א) לחוק וממילא המשיבים 2 ו-3 יוכלו להיבנות מסעיף 7ב' לחוק. יוצא שהשאלה המשפטית האמורה מתייחסת רק לתובענה שהוגשה נגד המשיב. ביהמ"ש המחוזי הסתפק בעצם הכרזתו של נציג הפרקליטות שהמדינה נתנה אישרור לפעולת המשיב, כך שאין למדינה פטור על פי סעיף 25. כאמור טוען המערער שהאישרור לא ניתן בתום לב, וטענה זו יד לדחות. עובדות המקרה היו שבעקבות תנועה חשודה נשלחו המערער והמשיב לתגבר את השומרים, המערער תפס עמדה בין שיחים ולא במקום אליו נשלח ובעת שהמשיב יצא לעמדה שנקבעה לו שמע רעשים וירה ופגע במערער. אין בהחלטת הרשויות להאשים את המשיב בעבירה צבאית משמעתית כדי לשלול בהכרח את מתן האישרור לפעולת המשיב בכל הנוגע לעוולת התקיפה. יודגש שעוד בכתב ההגנה שהוגש לביהמ"ש המחוזי כפרה המדינה בכך שמעשה המשיב היווה עוולת תקיפה, ואין ספק שכפירה זו נעשתה ע"י המדינה בתום לב, שכן היא קדמה לחקיקת התיקון מס' 3 ולהוספת סעיף 7ב' הנ"ל. (בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד מירון קין למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבים. 26.4.92).

ע.א. 930+1003/90 - עירית נתניה נגד נחמה אלדד ואח'

*תשלומי פיצויים ע"י העיריה בגין נזקים שנגרמו עקב הוצאת צו הפסקת בנייה(מחוזי ת"א - ת.א. 1234/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).

א. בשנת 1972 החלו בני הזוג אלדד בבנייתו של בניין, ובראשית חודש מאי 1973 ניתן בבימ"ש השלום בנתניה, לבקשת העיריה, צו להפסקת עבודות הבנייה. אלדד, שנפטר בינתיים, החל אז בפעילות קדחתנית להביא לביטולו של הצו, שלטענתו ניתן שלא כדין ואשר בעטיו נגרמו לבני הזוג אלדד עוול ונזקים ממוניים. ביום 13.2.76 נחתם בין הצדדים הסכם שלפיו העבירו את הסכסוך ביניהם להכרעתו של בורר, והוא קבע בפס"ד חלקי את אחריותה של העיריה לנזקים ונושא האחריות אינו שנוי עוד במחלוקת. הבורר החל לשמוע ראיות לעניין הנזק, התפטר מתפקידו, והדיון חזר לביהמ"ש המחוזי לשמיעת ראיות. ביהמ"ש פסק כי על העיריה לשלם לאלדד פיצויים בסכום של כ-00ס,755 ש"ח ועוד 35,000 ש"ח הוצאות ושכ"ט עו"ד. שני הצדדים ערערו וביהמ"ש העליון הכניס שינויים מסויימים במספר ראשי נזק לכאן או לכאן ובסיכומו של דבר נתקבל באופן חלקי ערעור העיריה.

ב. בגין התייקרויות הבניה בתקופת ההפסקה של הבניה חייב ביהמ"ש את העיריה לשלם לאלדד, נכון ליום פסה"ד, כ-467,000 ש"ח. סכום זה בוטל כולו בערעור. ביהמ"ש המחוזי פסק לאלדד את מלוא העלות שנדרשה להשלמת הבניה, בעוד שראש הנזק אותו תבעו כלל רק את ההתייקרויות של עלות זו בתקופה הרלבנטית עקב הפסקת הבניה. מכיוון שההתייקרות לא הוכחה בוטל סעיף התשלום המתייחס ל-467,000 ש"ח. ביהמ"ש פסק גם תשלום עבור הפסד הכנסה מדמי שכירות של דירות בתקופה האמורה, שכן אילו נבנו הדירות בזמן, דירות שיועדו להשכרה, יכלו אלדד לקבל דמי שכירות באותה תקופה. באשר לכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי התקופה הרלבנטית היא 31 וחצי חודשים. ביהמ"ש העליון דחה מספר טענות של העיריה כנגד חיוב זה, אך קיבל טענה אחת שבפועל בוצעו עבודות בניה בתקופת האיסור, ולפיכך ניכה 3 חודשים והעמיד את הפיצוי לפי ראש נזק זה על 28 חודשים ומחצה. באשר להפסד דמי שכירות של חנויות, פסק ביהמ"ש הפסד של שכ"ד לפי 35 מ"ר וצריך היה לפסוק לפי 70 מ"ר, שכן מדובר בשתי חנויות שניתן היה לבנות שם ולא חנות אחת.
ג. ביהמ"ש חייב את העיריה לשלם לאלדד הוצאות בוררות בסכום של 114,000 ש"ח. צודקת העיריה שהסכום אינו מוצדק. ראשית, אלדד לא הוכיחו מה היו הוצאותיהם הממשיות בניהול הבוררות: שנית, במרבית הישיבות לא היו בני הזוג מיוצגים ע"י עו"ד; שלישית, לאלדד היה חלק מכריע בהארכת הליכי הבוררות ובהכבדת ניהולם. לפיכךהוחלט להעמיד את סכום ההוצאות על 35,000 ש"ח. ביהמ"ש קבע שהסכומים שפסק בגין התייקרויות והפסדי הכנסה ישאו הפרשי הצמדה למדד בתקופות הנקובות בו ולא הוסיף ריבית לתקופות אלה, לפיכך יש להוסיף, כדרישת אלדד, תשלום ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אריה קמר למערערת, עו"ד אמנון ירושלמי למשיבים. 29.4.92).

בג"צ 5328/91 - מועצת עירית ראשון לציון נגד שר הדתות ודוד ארנפלד

*מינויו למועצה דתית של מי שהורשע בעבירה פלילית ונדון למאסר(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. המשיב השני (להלן: המשיב) הורשע ביום 6.3.85 בהוצאת גופתה של המנוחה תרזה אנגלוביץ ממקום קבורתה בבית העלמין בראשל"צ וקבורתה בבית מוסלמי בניגוד לצו של בג"צ, ובנסיבות שבהן הוו מעשיו עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון ביחד עם אחר, הפרת אמונים בתאגיד, וכיוצא באלה עבירות. בימ"ש השלום גזר את דינו ל-3 חודשים מאסר בפועל ו-6 חודשים מאסר על תנאי. ערעור המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל וענשו של המשיב הועמד על שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ביום 15.9.85 החליט נשיא המדינה להקל בעונשו של המשיב באופן שישוחרר ממאסרו לאחר עבור 6 חודשים ו-3 ימים מעת תחילת ריצוי העונש.
ב. ביום 8.8.91 התפרסם הרכב חברי המועצה הדתית בראשל"צ כששמו של המשיב כלול ברשימת החברים. לצורך מינוי מועצות דתיות מוגשות רשימות של 3 רשויות: המשיב הראשון (להלן: השר), הרשות המקומית והרבנות המקומית. ברשימה שהוגשה ע"י השר נכלל גם המשיב, וכשהגיעה שעתה של מועצת העיריה לחוות דעתה על רשימה זו לא נעלמה מעיניה עובדת הרשעתו של המשיב כאמור, אלא שלא היה בידיה פסה"ד של ההרשעה. היא הודיעה לשר כי היא מוכנה לקבל את מינויו של המשיב כחבר המועצה הדתית, ועם זאת הפנתה את תשומת לבו של השר לעובדת ההרשעה בעבירה כאמור. בהיעדר התנגדות מפורשת להכללתו של המשיב ברשימת מועמדי השר, ולאחר שהשר לא ראה לבדוק את העניין, נתפרסם הרכב הרשימה כאמור.

ג. בעתירה טוענת העותרת שהמשיב פסול מלהכלל במועצה הדתית וזאת בהסתמך על חוק הרשויות המקומיות, פקודת העיריות וחוק שירותי הדת היהודיים, שלפיהם זכאי להבחר כחבר המועצה, בין השאר, רק מי ש"הוא לא חוייב בפס"ד סופי על עבירה שיש עמה קלון תוך 5 שנים שקדמו ליום הגשת רשימת המועמדים... ואולם אם הוטל עליו עונש מאסר של שנה ומעלה - עברו 6 שנים לפחות מיום שגמר לרצות את עונש המאסר". אלמלא החליט הנשיא להקל בענשו של המשיב הרי שהמנוי היה עדיין בתוך 6 השנים. טענת העותרת היא שכתב החנינה אינו יכול להעלות או להוריד לעניין הפסילה שכן השאלה היא לאיזה תקופה של מאסר נדון האיש. העתירה נדחתה.
ד. כבר נפסק שמבחינת התוצאה שווה פועלה של החנינה לפועלה של הפחתת העונש ע"י ביהמ"ש לערעורים. נמצא כי כשהפחית נשיא המדינה את עונשו של המערער והעמידו על תקופת מאסר בפועל לתקופה של פחות משנה אחת, יש לראות את המשיב כאילו כבר מלכתחילה הושתה עליו תקופת מאסר בפועל של פחות משנה. כך שחלפה תקופה של למעלה מ-5 שנים מיום שחרורו ממאסרו ועד להגשת רשימת המועמדים שכללה את המשיב. מבחינה זו לא היה מקום לפסול את המשיב. טענה אחרת בפי העותרת, שהדיבור "מאסר" כולל לא רק מאסר לריצוי בפועל אלא גם מאסר על תנאי. טענה זו אינה מתיישבת עם לשונו של הסעיף וגם אינה מתיישבת עם הוראת חוק העונשין.
ה. עוד טוענת העותרת שגם מעבר להוראות הדין, קיים עקרון כללי המצדיק פסילתו, ללא הגבלת זמן, של מי שכמו המשיב עבר עבירה שיש עמה קלון ושיש לה נגיעה לתפקיד המיועד לו. אשר לכך - נכון הוא שכאשר כל אחד מהגופים הנוגעים בדבר מציע את רשימת מועמדיו, ישקול גם את התאמתו האישית של כל חבר לכהן במועצה הדתית, ואין הוא כפוף לעניין זה להוראות הפסלות הדווקניות הכלולות בדין. ב"כ המדינה טוען כי מבחינת הדין מהוות הוראות הפסילה הכלולות בחוק מעין קטלוג סגור, ואין לפסול את פלוני מלכהן במשרה ציבורית מחמת הרשעה בעבירה שיש עמה קלון, אלא אם נתקיימו התנאים הקבועים בדין. אין צורך להכריע בטענות כבדות משקל אלה.
ו. אפשר להניח, מבלי לפסוק, שקיימים מקרים נדירים שבהם יהיה מקום לפסול את פלוני מלכהן בתפקיד ציבורי גם מעבר להוראות הדין. אעפ"כ אין לפסול את המשיב. ראשית, אין בהכרח דינו של אדם להפסל מלכהן בתפקיד ציבורי מלכתחילה כדינו בדיעבד; שנית, העותרת לא מצאה לנכון כבר מלכתחילה להתנגד במפורש, עקב אי התאמה, לרשימת המועמדים של השר שבה נכלל המשיב, אף שהתנהגותו וגם עצם הרשעתו בערכאות היו ידועות לחבריה. בכגון דא אין העותרת יכולה להשמע היום בטענות שלא הועלו בשעתו לפני השר.

(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, אור. החלטה - השופט לוין. עוה"ד א. בר ור. בר לעותרת, עו"ד מ. מזוז לשר, עו"ד ד. גלס לארנפלד. 13.4.92).

רע"א 91+706/92/2858 - ארתור גולדו והסנה... בע"מ נגד מתן חיים פרפרה ואח'

*גובה תשלום תכוף בתאונת דרכים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב, יליד מאי 1982, נפגע בתאונת דרכים בנובמבר 1989. פגיעתו היתה קשה וכללה פגיעת מוח חמורה. בהחלטה הראשונה של ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע הוחלט לחייב את המבקשים בתשלום תכוף חודשי של 10,000 ש"ח. המשיב שהה אז בבית חולים. בינתיים הועבר להתגורר ולהיות מטופל בביתו, ובעקבות זאת החליט ביהמ"ש לחייב את המבקשים לשלם למשיבים תשלום תכוף של 25,000 ש"ח לחודש, החל ביום 10.1.91. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. את הסכום החודשי כאמור, קבע ביהמ"ש על דרך האמדן מבלי לפרט את התשלומים וההוצאות החדשיים הצפויים הנראים לו סבירים. במקרים רבים אכן קביעת סכום התשלום
התכוף החדשי ראוי שתיעשה ע"י הערכה. במצב דברים כזה לא ניתן לבחון את השיקולים והחישובים שעמדו ביסוד החלטתו של ביהמ"ש לפרטיהם. הדרך היחידה לבקר את ההחלטה היא בבדיקה אם עפ"י כלל הנסיבות הסכום החדשי שנפסק אינו חורג באופן ברור וחד משמעי ובמידה ניכרת מהראוי, עד שההחלטה אינה יכולה לעמוד. כלל הוא שאין ביהמ"ש שלערעור מתערב בקביעת גובה התשלום התכוף אלא במקרים מיוחדים, כשהדבר מתבקש עפ"י הנסיבות הנוגעות לעניין. במקרה של אמדן הנראה בברור כחורג מהסביר, לא יהיה מנוס מהתערבות. כזה הוא המקרה דנא.
ג. בבוא ביהמ"ש לקבוע את גובה הסכום התכוף עליו להתחשב בצרכי הסיעוד, הריפוי והשיקום העתידיים שיהיו דרושים למשיב במהלך התקופה עבורה נקבע התשלום התכוף. אך אל לו לביהמ"ש להגרר לכיסוי הוצאות ותשלומים עתידיים, שאינם דרושים באמת לסיפוק הצרכים התכופים. העובדה שקיים מבטח שניתן לחייבו בתשלום תכוף חודשי, אינה סיבה מוצדקת להגדלת ההוצאות או הדרישות מעבר לדרוש ולסביר. העובדה שמדובר בתביעה בסכום גדול, ואף אם יחוייבו המבקשים בתשלום סכום חודשי גבוה עד למתן פסה"ד, יהיה ממה לנכות את התשלומים העודפים, אם יהיו כאלה, אינה יכולה לעזור למשיבים. ראשית, יתכן שביהמ"ש יראה לנכון לפסוק למשיב תשלומים עתיים ואז יתקשו המבקשים להפרע את הסכומים העודפים ששולמו למשיבים עד מועד פסה"ד. שנית, אין לקבוע את סכום התשלום התכוף החודשי בהתחשב בכך שניתן יהיה לנכות תשלומים עודפים מעל הראוי מהסכום שייפסק בתביעה העיקרית. לפיכך, לגבי העתיד, הסכום הראוי בו יש לחייב את המבקשים בתשלום תכוף הוא 12,500 ש"ח, ובמובן זה מתקבל הערעור. (בפני: השופט אור. עו"ד ירון למבקשים, עו"ד בית הלוי למשיבים. 12.4.92).

ע.א. 10/89 - משה שבו ואליהו חברה לביטוח בע"מ נגד רינה אילוז

*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 215/85 - ערעור וערעור נגדי, הערעור נתקבל בשני פריטים והערעור הנגדי נדחה).

א. בפברואר 1982 נפגעה המשיבה, ילידת 1954, בתאונת דרכים. כתוצאה מהתאונה משותקת הנפגעת בארבעת גפיה והפכה לנכה בשיעור של %100. כמו כן הוכרה התאונה כתאונת עבודה, במובן חוק הביטוח הלאומי. המערערים הודו בחבותם וביהמ"ש דן בשאלת גובה הפיצוי. הופיעו מומחים רפואיים ובפס"ד שניתן בנובמבר 1988 נפסקו לנפגעת פיצויים בראשי נזק רבים שסכומם הכולל הוא כ-2,610,000 ש"ח בתוספת שכ"ט של %13, בניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי והתשלומים התכופים ששולמו. בערעור משיגים המערערים על 3 ראשי נזק בלבד: עזרה וסיעוד לעתיד, טיפולים פיזיותרפיים וטיפול פסיכיאטרי. בערעור שכנגד מעלה המשיבה השגות לגבי מרבית ראשי נזק. הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל במספר סעיפי פיצויים.
ב. השופטת פסקה לתובעת פיצוי לפי תוחלת חיים של 70 שנה לעומת 77 שנים לפי תוחלת החיים של האוכלוסיה הכללית. טענתו העיקרית של ב"כ הנפגעת הינה כי לא היה מקום להפחתה שרירותית של %10 מאורך החיים של האוכלוסיה הכללית. הערעור בענין זה נדחה. ב"כ התובעת הסתמך על חוות דעת רפואית שהשופטת נתנה בה אמון, אולם השופטת לא קיבלה את גישתו האופטימית של אותו מומחה ויכולה היתה להגיע למסקנתה בדבר תוחלת החיים כאמור.
ג. סעיף אחר ששני הצדדים תוקפים אותו הוא הסעיף של עזרת הזולת בעתיד. ביהמ"ש המחוזי פסי סכום כולל של כ-1,320,000 ש"ח לפי חישוב של סכום חודשי בסך 5,000 ש"ח. ב"כ חברת הביטוח טוען כי השופטת שגתה והציעה מצדה סכום של 3,000 ש"ח לחודש, ואילו ב"כ התובעת טוען שהשופטת שגתה ויש להעמיד את הסכום על 13,000 ש"ח לחודש. שני הערעורים נדחו. המבחן לביקורת של בימ"ש שלערעור על פסיקת הפיצויים
של ערכאה דיונית הוא אחד: האם נתגלו בקביעת הפיצוי והערכתו טעויות או פגמים מהותיים שיש בהם כדי להצדיק התערבות, שאם לא כן אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. זה המצב בעניננו.
ד. נושא אחר שהמערערת העלתה הוא נושא הטיפולים הפיזיותרפיים. בפסה"ד קבעה השופטת כי הנפגעת נזקקת לטיפול פיזיותרפי, כי הטיפול שמקבלת הנפגעת הוא בהיקף קטן מדי ולמעשה הופסק, וכי היא זכאית לטיפול נוסף ושהחישוב יהיה לפי 400 ש"ח לחודש. ב"כ חברת הביטוח טוען כי לפי תקנות הביטוח הלאומי על הנפגעת לקבל טיפול זה על חשבון המוסד לביטוח לאומי וכי למרות הפסקת הטיפול, תקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) קובעת כי יש אפשרות ערר ועל המשיבה לנקוט בדרך העומדת לרשותה בתקנות במסגרת חובתה הכללית להקטנת הנזק. הדין הוא כי אין הנפגע יכול לוותר על הגמלאות והזכויות המגיעים לו מן המוסד לביטוח לאומי, שכן ויתור זה שם לאל את מטרתו הברורה של חוק הביטוח הלאומי. חובת הנפגע היא לפעול בסבירות בנסיון לממש זכותו האמורה, ואולם אם הנפגע מביא תביעתו לפני המוסד לביטוח לאומי ותביעתו נדחית לגופו של עניין, אין לבוא עמו בטרוניה רק משום שלא היה מוכן להמשיך ולהתדיין עם המוסד. בענייננו, הנפגעת קיבלה טיפול פיזיותרפי ע"י קופ"ח במשך שנים שהופסק בינואר 1988. הפסקת הטיפולים היתה זמנית והנפגעת לא עשתה שום צעד לפי תקנות הביטוח הלאומי כדי להמשיך את הטיפולים. לפיכך יש לקבל את הערעור לעניין זה. הוא הדין באשר לקביעת סכום של 15,000 ש"ח עבור טיפול נפשי. מנסיבות העניין עולה כי הנפגעת לא פעלה בסבירות הנדרשת ובנסיון לממש את זכויותיה כלפי המוסד לביטוח לאומי באשר לקבלת טיפול נפשי. התוצאה היא שמלבד ביטול שני החיובים האמורים נדחו הערעור והערעור שכנגד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד י. אלמוג למערערים, עו"ד פ. זלצר למשיבה. 8.4.92).

ע.א. 124/89 - הפניקס הישראלי... בע"מ נגד יוסף כהן ואח'

*פירוש פוליסת ביטוח מסוג "דרכונית" המיועדת לנוסעים לחו"ל(מחוזי ת"א - ת.א. 3448/87 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיב ורעייתו המנוחה (להלן : המבוטחת) רכשו אצל המערערת פוליסת ביטוח מסוג דרכונית המיועדת לנוסעים לחו"ל. בעת שהיתה בעיר מלגה בספרד, ביום האחרון של טיול מאורגן, איבדה המבוטחת את הכרתה והועברה לבית חולים. היא אושפזה ותוך כדי טיפול רפואי שוטף, במשך ארבעה ימים, התדרדר מצב בריאותה ועורר דאגה. הוחלט שיש להעביר את המבוטחת להמשך הטיפול הרפואי בישראל. משלא התאפשר במלגה להשיג שירותי אמבולנס המצוייד באביזרי הנשמה, נאלצו בני המשפחה לשכור מסוק מיוחד, המשמש כאמבולנס, לשם הטסת המבוטחת לשדה התעופה במלגה. לטיסה התלוו רופא ואחות ושניהם המשיכו במתן הטיפולים החיוניים כל משך הטיסה. הוצאות ההטסה הסתכמו בכ-1940 ש"ח. משדה התעופה במלגה הוטסה המבוטחת לישראל במטוס המשמש כאמבולנס והמצוייד במכשירים הרפואיים המתאימים, וגם לטיסה זו נלוו רופא ואחות. הוצאות שכירת המטוס הסתכמו בסכום של כ-29,000 ש"ח. הוצאות שכירת הצוות והציוד הרפואי הסתכמו בכ-6,500 ש"ח. עם הגעתה לישראל אושפזה המבוטחת בבית חולים ונפטרה.
ב. בעלה של המבוטחת ועזבונה הגישו תביעה כספית בסדר דין מקוצר לביהמ"ש המחוזי בת"א לתשלום סכום של 55,000 ש"ח. החברה חוייבה לשלם למשיבים מיד את הסכום שאינו שנוי במחלוקת ואילו הסכומים שנותרו שנויים במחלוקת שבהן התמקד הדיון הם דמי השכירות של המסוק ; הוצאות שכירת המטוס ; הוצאות כרטיס טיסה של המשיב ממדריד לישראל. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהוצאות הטסת המבוטחת מבית החולים לשדה התעופה ומשדה התעופה לישראל, נכללים במסגרת הוצאות אישפוז בחו"ל שנגרמו עקב
ארוע בחו"ל, המכוסים ע"י הפוליסה. השופטת לא קבעה מהו הסכום שישולם לתובעים כפועל יוצא מהחלטתה, שכן סברה שלא נתבקשה לחשב במדוייק את הסכומים אלא להחליט על העקרון. אשר להוצאות כרטיס הטיסה של המשיב ממדריד לישראל, קבעה השופטת שהוצאות אלו אינן נכללות בפוליסה. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. עניינו של הערעור פרשנות פוליסת הביטוח ומידת החבות עפ"י פוליסת ביטוח זו. לסברת ב"כ המערערת, שגתה השופטת בכך שפירשה את הפוליסה באופן המכליל את הוצאות ההטסה בגדר החיובים החלים על המבטח ; לחילופין, אם כוללים את הוצאות ההטסה כחיובהמוטל על המבטחת עפ"י הפוליסה כי אז יכול חיוב זה לבוא רק במסגרת הוצאות האישפוז ובמקרה זה הוצאות של יום אחד של אישפוז ; ולחילופי חילופין טוענת המערערת שגם אם יראו במבצע הטסה במסוק ולאחר מכן במטוס בתנאי אישפוז, בשל הטיפול הנמרץ שנזקקה לה המנוחה, כי אז יוגבל הפיצוי בגין סעיף זה עפ"י הפוליסה בגדר הסכום המקסימלי של 10,000 דולר ליום אישפוז. הערעור נתקבל במובן זה שנקבע הסכום המקסימלי של 10,000 דולר.
ד. בבואו לפרש סעיפים בפוליסה כאמור, מנחה ביהמ"ש עצמו בשני כללי פרשנות עיקריים: הכלל הראשון הוא שאת כתב הפוליסה יש לפרש, דרך כלל, עפ"י המשמעות המילולית הפשוטה והסבירה של המלים עצמן ; הכלל השני, המשלים את הראשון, הוא שבמקרה של אי בהירות או ספק בדבר המשמעות הנכונה של הפוליסה, יש לפרש את כתב הפוליסה כנגד מנסחה, דהיינו נגד חברת הביטוח המנסחת את הפוליסה. גם בשני כללים אלה אין לראות חזות הכל. על כל אלה מאציל כלל פרשנות בסיסי היפה לכל מקרה, שבו הפרשן, השופט, הבא לפרש חוזה, ישווה לנגד עיניו מחד גיסא את החובות החוקיות המוטלות על המבטח, ומאידך את תכלית חוזה הביטוח המסויים. לאחר ניתוח סעיפי הפוליסה, כוונת הצדדים והפרשנות היאה למקרה כגון דא, ובכלל זה הכלל שהפרשנות לפוליסת ביטוח צריכה לאמץ את האופציה הפרשנית האפשרית, המלמדת על כוונתם של המתקשרים ושיש בה סבירות, הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי אכן יש לראות את כל התהליך כאישפוז מתמשך, שהתחייב מההתדרדרות החמורה במצב בריאותה של המבוטחת, אך יש לראות זאת כאישפוז מיוחד של יום אחד, שתקרתו היא 10,000 דולר לפי הפוליסה, ובמלוא השעור הזה יש לחייב את חברת הביטוח.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד אורי מזור למערערת, עו"ד עמית קדרון למשיבים. 6.4.92).

בש"פ 1662/92 - בוריס פרידמן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (הריגה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירה של הריגת אשתו. ביום המקרה, כשהגיע העורר לביתו, מצא את אשתו משוחחת עם גבר זר. הגבר הסתלק מהמקום, ובין העורר ואשתו התפתחה תגרה. לגירסת העורר העליבה אותו אשתו במהלך התגרה ואף נטלה סכין ואיימה עליו והוא הצליח לאחוז בידה ותוך מאבק גרמה הסכין לחתך בירך האשה. לרוע המזל, נפגע עורק ראשי והאשה החלה זבה דם רב. לאחר מכן עזב העורר את הדירה יחד עם בנו בן ה-10 ורק כעבור מספר שעות סיפר על המקרה לאחר ומשבאו אז לדירה נמצאה האשה ללא רוח חיים. נראה שקיימות בנסיבות המקרה ראיות לכאורה שהעורר גרם לחתך וכן שהוא נוכח שהמנוחה החלה זבה דם רב. לאחר שהמנוחה נפגעה והחלה זבה דם רב, היה העורר בוודאי ער לכך שמצבה קשה ועל אף זאת לא דאג להזעיק עזרה. בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש שיש ראיות לכאורה להוכחת העבירה של הריגה.
השאלה היא אם על אף קיום ראיות לכאורה מן הראוי להורות על מעצר העורר. בענייו זה לא צדק ביהמ"ש המחוזי בהחליטו על המעצר. אין כל טענה בדבר סיכון
לציבור שיש בעורר אם ישוחרר, ואף לא שעלול הוא לשבש הליכים או להמלט מאימת הדין. הנימוק היחיד הנטען להצדקת המעצר הוא חומרת העבירה. אכן, למקרי אלימות של בעלים נגד נשותיהם יש להתייחס בחומרה, ובענייננו נגרם מותה של האשה. אולם, בנסיבות המקרה המיוחדות, לא רק שהיתה פרובוקציה בוטה מצדה של המנוחה כלפי העורר, אלא היא זו שנטלה סכין וניסתה לעשות בה שימוש כלפיו. הפגיעה החמורה באה מהסכין שהעורר ניסה תחילה להוציא מידי האשה. לכאורה, הנסיבות אינן של בעל הבוחר לנקוט באלימות נגד אשתו, אלא של בעל שנקלע לנסיבות מביכות, מעליבות ואף אלימות מצד אשתו, וזאת על רקע התנהגות אלימה ומעליבה של אשתו כלפיו גם בעבר. בנסיבות אלה אין בחומרת העבירה לבדה כדי להצדיק את מעצרו של העורר, אפילו לשיטתם של שופטי ביהמ"ש העליון הגורסים שדי בחומרת העבירה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים.

(בפני: השופט אור. עו"ד קאזיס לעורר, עו"ד אידלשטיין למשיבה. 9.4.92).

בש"פ 1814/92 - יצחק בלו נגד מדינת ישראל

*חידוש מעצר לאחר שהעורר הפר תנאי שחרור בערובה (ערר על חידוש מעצר - הערר נדחה).

העורר הואשם בשני מקרים של מעשה מגונה ומקרה אונס אחד, וחרף קיומה של תשתית ראייתית לכאורית לא נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, אלא נקבעה חלופה של "מעצר בית" בהתחשב בעברו הנקי. ערר על החלטה זו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון כאשר השופט בך ציין כי "לא בלי לבטים" הוא סומך ידו על החלטת ביהמ"ש המחוזי, וזאת כי הוא לוקח בחשבון את "עברו הנקי של המשיב... את הצהרתו... הנראית לי כנה, שלעולם לא יחזור על מעשים מהסוג הנדון, את עובדות היותו נתון במעצר בית בפיקוח צמוד של הוריו...". השופט בך הוסיף "שמעצר הבית יישמר תוך פיקוח קפדני מצד משפחתו, ובעיקר מצר אביו... באם יתברר, כי תנאי השחרור בערובה לא יכובדו במלואם, אזי תוכל העוררת לחדש את בקשתה". לאחר שבשלושה ימים רצופים ביקרה המשטרה בביתו של העורר והוא לא נמצא בבית, ביקשה התביעה לעצור את העורר וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. לאחר כארבעה חודשים פנה העורר בבקשה לעיון חוזר וביהמ"ש החליט להמשיך את המעצר. הערר נדחה. תחליף מעצר בעניינו של העורר אינו אפשרי עוד, בהתחשב בהפרת תנאי המעצר. לאור האופי המיוחד של העבירה ונסיבות ביצועה לכאורה, יש להגן על הציבור במעצרו של העורר.

(בפני: השופט בך. עו"ד יפתח לעורר, עו"ד אדלשטיין למשיבה. 12.4.91).

ע.פ. 2410/91 - מדינת ישראל נגד אמין בן אחמד סריסי

*קולת העונש (סמים-הרואין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע ב-3 אישומים של סחר בהירואין ובאישום רביעי של תיווך בהירואין במשקל כולל של למעלה מ-10 גרם. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 36 חודשים מאסר בפועל והפעיל מאסר על תנאי של 30 חודש חופף, בציינו כי המשיב "אינו סוחר סמים גדול במובן המקובל". הערעור על קולת העונש נתקבל.
גישת ביהמ"ש לעניין העונש הראוי אינה נכונה. אילו היה המשיב סוחר סמים "גדול" כי אז היה ראוי לעונש המסתכם בשנות מאסר רבות. אין מקום להתייחס לסחר בסם בכמות הנדונה בשוויון נפש ותוך המעטת החומרה שבדבר. גם בנסיבות האישיות של המשיב אין כדי להצדיק עונש המתבטא מעשית ב-6 חודשי מאסר בלבד. לפיכך הוחלט כי מהמאסר על תנאי שיופעל שנה וחצי תתווסף למאסר החדש ושנה תהיה חופפת.

(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, אור. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למערערת, עו"ד סלאח זיאד למשיב. 16.4.92).

ע.פ. 1836/91 - אריה שלוש נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (יריות לעבר מכונית ערבית לאחר שאחיו של היורה נרצח בידי מחבל) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

אחיו של המערער נרצח בירושלים ע"י מחבל בדקירות סכין ובלב המערער גמלה החלטה לצאת לכביש בקרבת יחידתו הצבאית, ולירות לעבר מכונית מזדמנת הנושאת לוחיות רישוי של השטחים. לפני האירוע נשוא הערעור ביקש המערער ממפקדיו, בעל פה ובכתב, שיעבירוהו ממקום שירותו, וזאת מתוך חשש שלא יוכל לרסן עצמו אם ימשיך לשרת בסביבה בה שירת. מבוקשו לא ניתן לו. באחד הימים אכן ביצע המערער החלטתו וירה לעבר מכונית שחלפה בכביש. כתוצאה מהיריות נפגע אדם באורח אנוש ואשתו ובתו נפצעו באופן רציני. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 7 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הוא חייל אשר עד לביצוע העבירה לא היה כל פגם בהתנהגותו, וגם התנהגותו לאחר ההרשעה היא ללא דופי. ברם, המעשה שנבע מתוך רצון לפגוע באנשים אחרים בשל זהותם הלאומית, פגע קשות בשלשה אנשים חפים מפשע, ואך בנס לא הסתיים המעשה באסון חמור יותר. ביהמ"ש לא התעלם מן הטרגדיה האישית של המערער, שאיבד את אחיו בשל מעשה רצח אכזרי, אך סבר בצדק כי למרות הנסיבות אין להקל בעונש, ויהיו המניעים אשר יהיו. לפיכך יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אבי תגר למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 12.4.92).

ע.פ. 1632/92 - ראיד עיסא נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (יידוי אבנים והנחת מחסום בכביש) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בשתי עבירות של יידוי אבנים על שוטרים, ובאחד משני מקרים אלה, כשהיה רעול פנים, הניח מחסומי אבנים על כביש. ביהמ"ש גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
אין ספק שאת מעשיו של המערער יש לראות בחומרה, ובגין מעשים הדומים לאלה הוטלו בעבר עונשי מאסר לתקופות שאינן פחותות משמעותית מהעונש שהוטל על המערער. מדובר במעשים שהפכו מכת מדינה והעונשים צריך שישקפו את חומרת המעשים והצורך להרתיע בפני מעשים דומים. אעפ"כ ניתן להקל במידת מה בעונש וזאת מתוך מספר שיקולים: במעשים שבגינם הורשע המערער לא פגע בפועל בכל אדם או רכוש; מי שהיה מעורב בעבירה דומה לזו של המערער באותו תאריך נדון ל-6 חודשים מאסר בלבד לריצוי בעבודת שירות. אכן המערער הורשע גם בעבירה המתייחס לתאריך אחר והוא ראוי לעונש חמור יותר, אך עדיין הפער בין שני העונשים גדול ביותר ומצדיק הקלה מסויימת; העבירות בהן הורשע המערער נעברו לפני שנה וחצי ומאו לא הסתבך המערער בעבירות כלשהן. בנסיבות אלה הוחלט להקל עם המערער ולהעמיד את המאסר בפועל על 18 חודשים.

(בפני השופטים: ש. לוין, אור, חשין. החלטה - השופט אור. עו"ד יהודה עצמון למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 21.4.92).

בש"פ 2136/92 - רחל אלון נגד ביה"ד הרבני האיזורי ירושלים

*בקשה לביטול מאסר שהוטל ע"י בי"ד רבני בגין העלבת הדיינים. . . . . 379 (בקשה לביטול מאסר של 24 שעות שהוטל ע"י ביה"ד, העונש הומר למאסר על תנאי).

הדיון דנא התקיים לפי הוראות סעיף 2 לחוק בתי הדין דתיים (מניעת הפרעה). על פי סעיף 2 האמור מוסמך ביה"ד להעניש אדם המתנהג בדרך פרועה או מבישה, על אתר, בקנס או במאסר עד 3 חודשים. ביה"ד לא יפעיל סמכותו אלא לאחר שהתרה באדם להימנע מהפרעה. נשיא ביהמ"ש העליון רשאי לבטל את העונש או לשנותו לקולא. על פי החלטתו מיום 15.4.92 הורה ביה"ד הרבני האיזורי בירושלים על מאסרה של המבקשת ל-24 שעות,
לאחר שהעירה הערה מעליבה כלפי אחר הדיינים. אחרי ההחלטה הנ"ל התייצבה בביה"ד והגישה מכתב התנצלות, בהסבירה כי אמרה את דבריה בעידנא דריתחא. הערעור נתקבל במובן זה שתקופת המאסר של 24 שעות לריצוי בפועל הפכה לתקופת מאסר מותנית. מהחומר עולה שהמבקשת אכן השמיעה דברים מעליבים, וחזרה על כך גם משהועמדה על משמעות דבריה. כפי שעולה מדברי המבקשת, היא נדרשת לעזוב מיד את הדירה בה היא מתגוררת עם ילדיה, ועל כן אפשר להניח שהיא אכן נתונה בלחץ. אולם, אין צריך לומר כי אין בכך כדי להתיר שימוש בלשון מעליבה כלפי ערכאה שיפוטית. אעפ"כ, בהתחשב בנסיבות האישיות והבעת החרטה, הוחלט להקל בעונש כאמור.

(בפני: הנשיא שמגר. 29.4.92).

ע.פ. 3368/91 - עאטף דוגמוש נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

התפתחו חילופי דברים בין המערער לבין פועלים אחרים ובמהלכם קיבלו אופי אלים. המערער החזיק סכין בידו, ומשביקש המנוח להתערב ולמנוע מעשה חמור, דקר המערער את המנוח, דקירה עמוקה שעומקה כ-10 ס"מ בחזהו, וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהריגה וגזר לו 10 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן, מדובר בנשק קר, אבל נשק זה היה לאחרונה לנשק שבמקרים הולכים ורבים מקפח חיי אנוש, כפי שאירע במקרה דנא, כאשר המערער דקר את המנוח, שכל מטרתו היתה למנוע מעשי אלימות בין יריבים. אין עילה המצדיקה להתערב בעונש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, ד. לוין. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד יוסף לילוף למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 8.4.92).

בש"א 1026/92 - יעל ברנע ואח' נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ

*הגשת ערעור נגדי ע"י אחד התובעים כאשר נגדו לא הוגש ערעור ע"י הנתבעת (ערעור על החלטת הרשם שלא לקבל לרישום ערעור שכנגד - הערעור נדחה).

שניים, אם ובתה שנפגעו בתאונה, תבעו פיצויים מאותו מזיק וזאת על פי כתבי תביעה נפרדים. הדיון בתביעות אוחד ונפסקו פיצויים. המזיק הגיש ערעור בעניינו של אחד מן התובעים, וצירף את הניזוק האחר, כמשיב פורמלי נוסף. המשיב הפורמלי ביקש להגיש ערעור שכנגד והרשם הורה שלא לקבלו. הערעור נדחה. כלל מקובל הוא שערעור שכנגד יכול להגיש רק מי שנגדו הוגש ערעור, ובעל דין אשר נגדו לא הוגש ערעור, ממילא גם לא יכול להגיש ערעור שכנגד. לעניין זה אין נפקא מינה אם בעלי הדין ניהלו דיון לפי כתב תביעה אחד, או אם מדובר בכתבי תביעה נפרדים שהדיון בהם אוחד.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' טליה קונפינו למערערים, עו"ד ח. מנדלבאום למשיבה. 9.4.92).

רע"א 5229/91 - חברת השמירה בע"מ נגד צור חברה לביטוח בע"מ ואח'

*טענה של אחריות בנזיקין של מעביד כאשר בוטלה תביעה נגד העובד שנטען כי הוא מעוול (הבקשה נדחתה).

אין עילה להענקת רשות ערעור שכן אין מדובר בנושא בעל חשיבות כללית. לשם הסרת ספק יש להוסיף כי ביטול תביעה נגד מי שנטען כי הוא מעוול, עדיין איננה שוללת את האפשרות לטעון לאחריות בנזיקין של מעבידתו, בין בגדר אחריות שילוחית ובין בגדר אחריות ישירה.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דוד מגריזו למבקשת, עו"ד ר. עצמון - פדרמן למשיבה. 9.4.92).

רע"א 1274/92 - אליהו פסט ואח' נגד החלף נתניה... בע"מ

*בקשה לביטול פסק בוררות (הבקשה נדחתה).

המבקשים ביקשו לבטל פסק בוררות ומבוקשם לא ניתן להם ע"י ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענתם הראשונה של המבקשים היא כי שומה היה על ביהמ"ש לבטל את פסק הבוררות משום שעברה התקופה לנתינתו כאמור בסעיף 24(8) לחוק הבוררות. טענה זו יש לדחות. המבקשים לא שמרו על זכותם לטעון בפני הבורר, בהודעה בכתב, טענה זו, כמצוות סעיף 26(ג) לחוק. לכך יש להוסיף שהמבקשים הופיעו ללא מחאה לישיבת הבוררות שנערכה לאחר תום המועד למתן הפסק, ובנסיבות העניין היה מקום לדחות את הבקשה גם לו הוכחה עילת ביטול לפי סעיף 24(8) בהיעדר עיוות דין שנגרם למבקשים. גם בשאר טענות המבקשים אין ממש ואינן מצדיקות בקשת תשובה מהמשיבה. נכון כתב ביהמ"ש המחוזי כי הגיע הזמן שהמתדיינים הפונים להליך הבוררות ילמדו להשלים עם תוצאתו של פסק בוררות, ועליהם לזכור שביהמ"ש בשבתו בבקשות בענייני בוררות אינו ערכאת ערעור על פסקו של הבורר, ובוודאי שאינו שומע את ההליך ומכריע בו במקומו של הבורר. על אחת כמה וכמה כאשר בעל דין מנסה מזלו בבקשה נוספת לביהמ"ש שלערעור שאין בה אלא שימוש לרעה בהליכים.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ג. ויספלד למבקשים. 12.4.92).

בש"פ 1707/92 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבן לעבר אוטובוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירה של יידוי אבן לעבר אוטובוס אגד שנסע ברחוב סולטאן סולימאן בירושלים כאשר האבן פגעה בדופן האוטובוס. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. העורר, יליד יולי 1976, עצור בתל מונד באגף קטינים הקשורים לעבירות מסוג זה שבהן הואשם העורר. למעצרו של העורר השפעה קשה עליו והצעת הסניגור כי ייעצר בביתו וילך לבית הספר בלווי אביו. הערר נדחה.
אכן, למעצרם של קטינים מאחורי סורג ובריח יש להתייחס בצורה שונה מאשר למעצרם של מבוגרים. דא עקא, העבירה דנא חמורה מאד ויש בה משום סכנה לשלום הציבור. עבירה מעין זו היתה למכת עיר בירושלים, ויש בה משום סכנה מרובה לציבור. ההצעה כי העורר ייעצר בביתו ואביו ישגיח עליו, קשה לקבלה כיעילה, שהרי השגחת ההורים לא היה בה כדי למנוע את ביצוע המעשה המיוחס לעורר. עבירות כגון אלה מבוצעות, רובן ככולן, ע"י קטינים, ובתי המשפט נאלצים לנקוט בדרך החוקית המסורה בידם כדי להגן על הציבור. נימוק זה חל הן לעניין הענישה לאחר ההרשעה והן לעניין מעצר לאחר הגשת כתב אישום כשמצויות ראויות לכאורה.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד א. רוזנטל לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 9.4.92).

ע.פ. 2939/91 - מדינת ישראל נגד מוסטפא אבו שינדי

*הפעלת מאסר על תנאי וריצוי עונש מאסר במצטבר למאסר שהנאשם היה נתון בו (הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בביצוע מעשה שוד חמור באדם קשיש כאשר השתמש באלימות חמורה נגד קרבנו וגרם לו חבלות קשות. כאשר ביצע את העבירה היה המשיב שפוט בגין מעשה שוד אחר וברח ממעצרו החוקי. לפיכך הורשע גם בעבירה זו. לחובת המשיב הרשעות קודמות לרוב, לרבות שני מקרי שוד קודמים ובעת ביצוע המעשה היה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בשל עבירת שוד קודמת. ביהמ"ש המחוזי ראה את הדברים בחומרה וגזר את דינו של המשיב ל-7 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים על תנאי. ביהמ"ש קבע כי תחילת המאסר הוא מיום מעצרו של המשיב ב-10.2.91. נמצא שחלק ניכר מ-7 שנות המאסר נבלעות במאסר שריצה המשיב בלאו הכי בשל עבירת השוד הקודמת. כנגד חלק זה מגזר הדין מערערת המדינה. עוד טוענת המדינה כי מתוך פירוש מוטעה לדין היו
בעלי הדין וגם ביהמ"ש בדעה שהמאסר על תנאי אינו בר הפעלה, משום שהעבירה התבצעה לא בעת שהמשיב נמצא בחופשה אלא בעת שהיה בבריחה. בינתיים יצאה הלכה מביהמ"ש העליון כי במקרה כזה עונש מותנה הוא בר הפעלה ולכן מבקשת המדינה לתקן גם טעות זו ולהפעיל את העונש המותנה כשחלק ממנו מצטבר למאסר האחר. הערעור נתקבל. הוחלט כי המאסר לריצוי בפועל של 7 שנים יצטבר לכל עונש אחר שהמערער ריצה אותה שעה בלאו הכי. כן הוחלט שהמאסר המותנה של 30 חודש הוא בר הפעלה והוא יופעל כשהוא חופף לענשי המאסר האחרים.

(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, אור. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למערערת, עו"ד יחזקאל חרלף למשיב. 25.3.92).

בג"צ 33/92 - ברוך בן יוסף נגד השר לענייני דתות ואח'

*בקשה לחייב התקנת תקנות שיאפשרו הקרבת קרבן פסח בהר הבית (העתירה נדחתה).

העותר מבקש להורות למשיבים, שר הדתות, הרבנים הראשיים ואח', להתקין תקנות שיאפשרו הקרבת קרבן פסח על הר הבית. תשובת המשיבים היתה שכל הגורמים הנוגעים בדבר אינם מסכימים להתקנת התקנות ולכן אין אפשרות חוקית להתקינן. העתירה נדחתה.
סעיף 4 לחוק השמירה על המקומות הקדושים קובע שהשר לענייני דתות הוא הממונה על ביצוע החוק, והוא רשאי, לאחר התייעצות עם נציגי בני הדתות הנוגעים בדבר ובהסכמת שר המשפטים, להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו. בכל העניינים שנדונו בעבר בבג"צ לעניין הר הבית צויין כי קדושת הר הבית לעם ישראל אינה עומדת כלל לדיון, אך שונים הדברים באשר לדחיקת הקץ. לכל עת וזמן לכל חפץ, והעיתוי הראוי באשר לתפילת יהודים על הר הבית והוא הדין באשר לפולחן על הר הבית ייקבע בידי מי שאחראי לסדר, לבטחון ולשלום - היא ממשלת ישראל. בענייננו כל הגורמים הנוגעים לעניין אינם מסכימים להתקנת תקנות כאלה ולפיכך אין להורות לשר להתקין תקנות.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חשין. החלטה - השופט חשין. העותר לעצמו, עו"ד א. קורן למשיבים. 4.3.92).

בש"פ 1492/92 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (בעילת בת חורגת קטינה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר נעצר עד תום ההליכים באישום המייחס לו בעילה, מעשים מגונים ואינוס שביצע במשך שנים בבתו החורגת בהיותה קטינה. יש חומר ראיות נגד העורר וגם לדידו של הסניגור יש ראיות לכאורה על חלק מהאישומים שבוצעו לאחר שהנערה הגיעה לגיל 16, אם כי לטענתו היו אלה ביוזמת הנערה. הערר נתקבל. הנערה נמצאת בפנימיה בעיר אחרת ובאה הביתה לירושלים אחת לשבועיים לסוף שבוע. יש טעם בטענה כי אין המעצר דרוש לשם הגנה על כלל הציבור. המעשים המיוחסים לעורר בוצעו כלפי בתו החורגת בלבד, וכדי להגן עליה די להרחיקו ממנה. התובעת העלתה עילה אחרת למעצר, החשש שמא ישפיע העורר על הנערה לשנות מעדותה בפני חוקרת הנוער. היא עברה כבר את גיל 18 והיא כשירה להעיד בפני ביהמ"ש. אלא שחשש זה הוא חשש תיאורטי בלבד ואין לו אחיזה בעובדות. בנסיבות אלה די יהיה בתחליף למעצר שימנע כל קשר בין העורר לנערה. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערובה ובתנאים.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד קמר לעורר, עו"ד גב' לוי למשיבה. 12.4.92).

ע.פ. 183/92 - זהבית בן דוד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקיפה וגרימת עיוורון בעין אחת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערת תקפה את המתלוננת כשבידיה מספריים, דקרה אותה בעינה וכתוצאה מן הפגיעה איבדה המתלוננת את כושרה לראות
בעין ימין. המעשה נבע מסכסוך בין המערערת לבין בעלה שהתחבר למתלוננת והתעמר במערערת. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת 9 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור ביקש להקל בדין בהתחשב בנסיבות המקרה, וכן בכך שהמאסר יפגע בבת הקטינה של המערערת שהיא בת 4 וחצי ובתקופת הכליאה של המערערת תצטרך לשהות אצל משפחה אומנת. ברם, המעשה שביצעה המערערת חמור באופיו ובתוצאותיו. מול הפגיעה הקשה במתלוננת, שאיבדה את מאור עינה הימנית, אין לתת משקל יתר לקשיים המשפחתיים אליהם תיקלע המערערת בעת כליאתה. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ר. בר חיים למערערת, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 2.4.92).

בש"פ 970/92 - מדינת ישראל נגד דוד בוניפד ואח'

*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

שלשת המשיבים - בני זוג ובנם - מואשמים בסחר בסמים. אשמתם נסמכת על גירסת מי שהיה, לפי הנטען, שותפם לעבירות ושזכה לחסינות כעד מדינה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המדינה למעצר המשיבים עד לתום ההליכים והערר נדחה. ביהמ"ש קבע שכדי להצליח בבקשתה, היה על המדינה להראות כי יש בידה ראייה מסייעת לעדותו של עד המדינה, וכי הסיוע מתייחס לכל אחד מן המשיבים. קביעות אלו נכונות הן. להלן קבע ביהמ"ש שככל שיש בידי התביעה להצביע על קיום סיוע, אין הוא מתייחס למי מהמשיבים במובחן מן האחרים והעיון בחומר הראיות מראה שאף בכך צדק ביהמ"ש. ב"כ המדינה טען שמן הראיות עולה, ששניים מן המשיבים שיקרו בדבר עצם וטיב קשריהם עם העד, וכי בשקרים אלה יש לראות משום סיוע לעדותו של עד המדינה כנגד כל אחד משניהם. טענה זו אין לקבלה. כדי ששקר של נאשם בשלב החקירה יוכל להחשב כסיוע נגדו, צריך שיתקיימו בו כל 5 התנאים שקבעה הפסיקה (ע.פ. 814/81, פד"י ל"ו(2) 826). בדיקת שקריהם הנטענים של משיבים אלה מעלה ספקות בדבר התקיימותו של אחד התנאים האמורים.

(בפני: השופט מצא. עו"ד שדמי למבקשת, עו"ד מ. גלעד למשיבים. 4.3.92).

בש"פ 1639/92 - אלישע לוי נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (שוד) (ערעור וערעור נגדי על החלטה לשחרור בערובה ובתנאים - הערעור הנגדי על השחרור נתקבל).

העורר הואשם בעבירה של התפרצות לבית מגורים ועבירה של שוד בנסיבות מחמירות. על פי המיוחס לו, ביצע את שתי העבירות יחד עם אחר בשם אלחיאני. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר, אשר עיקרה בהודעתו של שותפו של העורר, אלחיאני. עם זאת סבר ביהמ"ש שניתן לשחרר את העורר בערובה ובתנאי שישאר במעצר בית מלא. העורר מערער על תנאי שחרורו ואילו המדינה מערערת על השחרור בכללו. ערעורה של המדינה נתקבל.
קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר; את העבירות המיוחסות לו בתיק זה עבר העורר בעת שהיה משוחרר בערובה בתיק אחר שבו יוחסה לו עבירת שוד ושעה שטרם ניתן בתיק האחר פס"ד; אחת העבירות במקרה דנן בוצעה בשעה בה היה על העורר להימצא בביתו לפי תנאי שחרורו בערובה באישום הקודם; בינתיים הורשע העורר בתיק הקודם בעבירה של תקיפה כדי לבצע פשע, עובדה שלא הובאה לידיעת הערכאה הראשונה; העורר לא נרתע מלאיים על שותפו בגין הודעתו המפלילה את העורר. על רקע כל העובדות האמורות יש לקבוע כי קיימת סכנה לציבור אם העורר ישוחרר בערובה ולפיכך הוחלט לעצרו עד תום ההליכים.