תקציר סביר כרך ל"ט חוברת 3

ע.פ. 2770/90 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של מעשים מגונים ותקיפה מינית בקטין ומידת העונש(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בביצוע עבירות של מעשה סדום בקטין, מעשה מגונה בקטין ותקיפהמינית בקטין, כאשר על פי העובדות המוכחות ביצע מעשים מבחילים אלה בבנותיוהקטינות. הוא התמיד במעשי התקיפה המינית ובמעשים המגונים לאורך זמן. באשר לעונשנחלקו דעות השופטים בביהמ"ש המחוזי כאשר לפי דעת הרוב נגזר דינו של המערער ל-6שנים מאסר בפועל ואילו דעת המיעוט היתה כי יש לקבוע 4 שנים וחצי מאסר בפועלושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה - זו הושתתה בעיקרה על אמרות מפי האם ומפי הבנות כאשר בביהמ"שהעידו הבנות והאם והתכחשו לדברים שנרשמו מפיהן בהודעותיהן, וניכר שהן מבקשותלחפות על מעשי המערער ולחלצו מהרשעה. ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה כי יש לאמץ כעדותאמת את האמור בהודעות במשטרה עפ"י סעיף 10א' לפקודת הראיות, ומצא חיזוק לאמורבכל אחת מההודעות, בחלקו בדברי המערער עצמו ובתגובותיו. בכך אין להתערב.
ג. אשר למידת העונש - הסניגור ביקש להקל עם המערער בשל השבר שפקד את המשפחהבעקבות הרשעתו וכליאתו. משאלתו של הסניגור היא להעדיף את דעת המיעוט על דעתהרוב. גם בקשה זו יש לדחות. המעשים שביצע המערער חושפים התנהגות מבחילה מצדהמערער כנגד בנותיו הקטינות וכנגד ילדיו בדרך כלל. התנהגות כה חמורה של גילויעריות מחייבת, על פי מדיניות הענישה המקובלת על ביהמ"ש העליון, ענישה מחמירהוכליאתו של העבריין לתקופה ממושכת. בכך יכול ביהמ"ש לתת ביטוי לסלידתו ממעשיםכאלה ולתרום לעקירת התופעה החמורה הזו שהפכה לשכיחה. העונש שנגזר על פי דעתהרוב הוא העונש המתקרב למדיניות הענישה הראוייה ואין להתערב בו.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מצא. עו"ד רובינשטיין למערער, עו"ד גב'אתי כהנא למשיבה. 11.11.91).

עש"מ 3634/91 - אלברט אמסלם נגד נציבות שירות המדינה

*ניצול לרעה של מעמדו של פקיד מס הכנסה(הערעור נדחה).

א. המערער, עובד מס הכנסה בחיפה, החנה את מכוניתו ברחוב פלוני בחיפה בלי לדעתכי במקום מתנהל חניון מוסדר. כאשר בעל החניון דרש ממנו תשלום התפתח דין ודבריםבין השניים. לגירסת המערער שאל את בעל החניון אם הוא נותן קבלות והלה הגיבבשאלה "אתה ממס הכנסה" והמערער השיב בחיוב. לפי גירסתו פנה לאחראי על ניהולספרים במשרד מס הכנסה, העד שפירו, ואמר לו כי מתנהל במקום חניון וכנראה אין לותיק במס הכנסה. מאידך, הגירסאות של בעל מגרש החניה ושל העד שפירו שונות. לדבריבעל מגרש החניה אמר לו המערער כי הוא עובד במס הכנסה ויעשה לו צרות, וכעבורכשעתיים הופיעה חוליית ביקורת ספרים של מס הכנסה כדי לערוך אצלו ביקורת. העדשפירו סיפר כי המערער הודיע לו כי קיים חניון שבעליו אינו רושם דבר וכי ראהשהוא מקבל כסף ואינו רושם תקבולים. ביה"ד העדיף את דברי בעל המגרש והעד שפירועל דברי המערער, הרשיע את המערער בעבירת משמעת של ניצול לרעה של מעמדו ותפקידוכמפקח מס הכנסה וגזר לו נזיפה והפקעת משכורת של 600 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועלמידת העונש נדחה.
ב. לא היה יסוד לתלונתו של המערער בפני שפירו כי נגבים כספים ללא רישום, שהריבעל החניה נופף בפניו בפנקס קבלות ולא היה למערער כל יסוד להניח שבעל התניהאינו רושם את תקבוליו. לפיכך, משהפעיל את שפירו לצורך שיגור חוליית הביקורת,היה זה תוך כדי ניצול תפקידו לרעה. אם סבר המערער כי דרישת התשלום או עצם ניהולהחניון היא בלתי חוקית, רשאי היה להתלונן בפני רשויות העירייה או המשטרה

המופקדות על העניין. אולם, העלאת האשמה של אי ניהול פנקסים ואי רישום תקבוליםלא היה לה יסוד ואין לכורכה עם זכותו של עובד מדינה, ככל אזרח, להתלונן עלעבירה שנתגלתה לו. אין גם לגלות פגם בצעדים המשמעתיים המצדיק התערבות בהם.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד זאב אפיק למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה.27.11.91).

בג"צ 381/91 - לאה גרוס נגד משרד החינוך והתרבות ואח'

*הפעלת תכניות של סיוע לחיילים משוחררים לצורך לימודים לבגרות(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותרת מנהלת את בית הספר האקסטרני "נאור" המכין תלמידים לבחינות הבגרותשל משרד החינוך. בית הספר נוטל חלק בתכנית המעניקה השכלה תיכונית לחייליםמשוחררים, על פי חוק חיילים משוחררים. לפי סעיף 9 לחוק "חייל משוחרר המשלים אתהשכלתו התיכונית במוסד חינוך... ישא אוצר המדינה ב-%75 משכר הלימוד...". שרהחינוך קבע כללים לצורך הפעלת סעיף 9 ובכללים אלה הוגדר "זכאי להשלמת השכלהתיכונית" כחייל משוחרר שלא סיים י"ב שנות לימוד. כך קיבל בית הספר "נאור"השתתפות של 75 אחוז בשכר הלימוד עבור כל חייל משוחרר שלא סיים י"ב כיתות והיהמעוניין בקורס הכנה לבגרות.
ב. לימים גילתה העותרת כי המשיבה השלישית (מכללת הגליל המערבי - להלן:המכללה), המפעילה בין היתר תכנית דומה של קורסי הכנה לבגרות, מציעה לתלמידיםתנאים אחרים שתכליתם השתתפות מלאה בשכר הלימוד ע"י משרד החינוך. זאת ועוד,במכללה יכול כל אחד ללמוד חינם על חשבון משרד החינוך מבלי שמקפידים על התנאיםהמזכים את השתתפות משרד החינוך. מסתבר כי המכללה מפעילה תכנית שלא על פי חוקחיילים משוחררים, אלא לאוכלוסיה המוגדרת "ראוייה לקידום", מכח חוק התקציב לשנתהכספים 1990, העוסק בקידום ועידוד החינוך העל יסודי והעל תיכוני לחייליםמשוחררים. דבר זה הביא לנדידה המונית מבית ספר "נאור" למכללה. העותרת טוענת כיאין סמכות להעניק מענקים ללימודים לקראת בגרות לחיילים משוחררים שלא באמצעותההסדר על פי חוק החיילים המשוחררים, וכן כי אין סיבה להפלות בינה לבין המכללהויש לאפשר גם לה להפעיל תכנית דומה לגני אוכלוסיה הראוייה לקידום כמו המכללה.העתירה נדחתה.
ג. חוק חיילים משוחררים מסדיר מימון מטעם המדינה בחינוך תיכוני לחייליםמשוחררים שלא סיימו י"ב כיתות, ואילו התכנית לקידום לפי חוק התקציב, דורש תנאיםנוספים של השכלה תיכונית של 12-10 שנות לימוד, ציון מינימלי בבחינה פסיכומטריתוכדומה. השאלה המתעוררת היא האם ההסדר שיצר חוק החיילים המשוחררים לענייןהשתתפות הממשלה במימון השכלה תיכונית לחיילים משוחררים הוא הסדר שאין בלתווהתשובה לכך היא שלילית. החוק קובע הסדרי מינימום לחיילים משוחררים, אך אין בוכדי למנוע מן הממשלה לתת יותר לאוכלוסיה חלקית מקרב החיילים המשוחררים הראוייהלקידום יותר מאשר אוכלוסיה אחרת.
ד. אשר לטענת ההפליה - קיים שוני בין המכללה לבית הספר. המכללה הינה מלכ"רהעוסק רובו ככולו בהכשרה חינוכית ותרבותית למגוון רחב של האוכלוסיה, מעניקה גםהכשרה חינוכית חברתית, יש בה ספריה גדולה, וניתנת למסיימי קורסי ההכנה לבגרותהאפשרות להשתלב במסגרות של המכללה ללימודי המשך. הפעלת עקרון השוויון מותניתבכך שניצבים שני שווים המופלים ביניהם, אך אין הפעלת העיקרון הנ"ל ישימה כאשרמדובר בשנים שהם שונים. השוויון בו מדובר איננו שוויון אריתמטי מכני, אלא ישלבחון האם שני האובייקטים נשוא ההשוואה זהים במהותם. לכאורה אמנם מספקים המכללהובית הספר אותו שירות עצמו לקהל יעד של חיילים משוחררים, אך אין לראות כאפליה

פסולה את הפניית האוכלוסיה הראוייה לקידום דווקא למוסד רחב ובעל יעדים נוספים,ובכך להגדיל את הסיכויים שחייל משוחרר הראוי לקידום ימשיך בלימודיו, או יקבלבמהלך הלימודים השכלה מעבר להשכלה הפורמלית.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד חנה קלדרוןויעקב קלדרון לעותרת, עוה"ד בלס ובנר למשיבים. 28.11.91).

בג"צ 3155/91 - חלג - חברה לייבוא... בע"מ נגד שר התעשייה והמסחר ואח'

*התניית רשיון יבוא חיטה ע"י בעלי טחנות קמח, ברכישת חיטה מגידולי הארץ וקביעת מחירי החיטה(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי בחלקו).

א. שניים הם הנושאים שעלו בעתירה זו, שעניינה יבוא חיטה וחיוב העותרת לרכושחיטה מגידולי הארץ, כתנאי למתן רשיון ליבוא חיטה: חוקיותו של התנאי הנ"להמתלווה לרשיון הייבוא ; המחיר שנגבה עבור החיטה המקומית. מחיר החיטה המקומיתנקבע על פי מחיר העלות של החיטה לממשלה, הקונה את החיטה המקומית מן המגדלים,שומרת מלאי חירום ומוכרת את היתרה או חלקו של המלאי הקיים הטעון המרה ביבול טרייותר. טענת העותרת היא כי המדינה מוכרת את היתרות שלה בשוק החופשי במחיר זולמזה שאותו נדרשת העותרת לשלם. העתירה נדחתה בעניין חוקיות התנאי הנ"ל ונתקבלהבאשר למחיר הנקבע עבור החיטה.
ב. באשר לחוקיות התנאי - פקודת הייבוא והייצוא מסמיכה את שר התעשיה והמסחרלקבוע בצו הוראות שייראו לו מועילות לאיסור או להסדרה של ייבוא טובין בכלל אוטובין שפורטו בצו, בכפוף לחריגים שייקבעו בצו או מכוחו. סעיף 2 לצו מתן רשיונותייבוא, 1939, קובע, בין היתר, כי אסור לייבא כל סחורה לישראל. אולם, ניתן לייבאעל פי רשיון של רשות מוסמכת או מנהל המכס, ובלבד שיתמלאו כל התנאים המצורפיםלאותו רשיון. ההתנאה של רכישת חיטה מגידולי הארץ נכנסת לגדר המותר לאור נוסחושל הצו הנ"ל. העותרת נוסדה ע"י 21 מתוך 22 בעלי טחנות קמח שבארץ, ואם החיטהמגידולי הארץ לא תירכש ע"י בעלי הטחנות הללו, אין לה שוק אחר. הגנה על הייצורהמקומי היא מטרה לגיטימית, ככל שהדבר נוגע לעניין יישומן של הוראות הפקודה והצוהנ"ל.
ג. אשר למחיר החיטה - הרכישה של החיטה המקומית אינה תולדה של בחירה חופשיתבין האפשרויות החלופיות בהן פותח השוק החופשי, אלא חיוב בו ניתן ביטוי למדיניותמגן, הבאה לקיים גידול חיטה מקומי שהוא חיוני בשל טעמים לגיטימיים. אולם, איןללוות את החיוב האחד ברכישה, בחיוב נוסף לשאת במחיר שאינו משקף את המקובל בשוק.הממשלה אינה יכולה להכתיב לעותרת מחיר גבוה ממחיר השוק, בשל כך שבחרה לשלם מחירגבוה ממנו למגדלים משיקולים לבר-כלכליים. העותרת רשאית לשלם את מחיר השוק שלהחיטה, ללא קשר לשאלה כמה שילמה הממשלה עבור החיטה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד מישאלחשין וצבי אגמון לעותרת, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 24.11.91).

בש"א 3769/91 - חנה ונפתלי שטיין נגד עזבון המנוחה יהודית זיידנציג ז"ל ואח'

*הארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף(בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף - הבקשה נתקבלה).

א. ביום 27.6.91 ניתן בביהמ"ש העליון, במעמד ב"כ הצדדים, פס"ד בו נתקבלערעורם של המשיבים נגד המבקשים. ביום 21.8.91 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועדלהגשת עתירה לדיון נוסף. בתצהיר התומך בבקשה נאמר כי מספר ימים לפני שימועו שלפסה"ד יצאו המבקשים לחו"ל לטיול שתוכנן זמן רב מראש, שהו בחו"ל עד יום 8.8.91,ובעת שהותם בחו"ל לא ניתן היה להעביר להם העתק מפסה"ד ולקבל החלטתם לעניין הגשתעתירה לדיון נוסף. מנגד טוענים המשיבים כי המבקשים היו בארץ כאשר נמסרה ההזמנה

לשימוע פסה"ד ויכלו לשנות את מועד נסיעתם. כן נטען כי ניתן היה להעביר את נוסחהפסק למקום שהותם של המבקשים בחו"ל באמצעות הפקסימיליה וכי יש לעמוד על העקרוןשל סופיות הדיון, הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
ב. בעל דין יכול לעתור לקיום דיון נוסף בתוך 15 ימים מיום מתן פסה"ד והרשםרשאי להאריך את המועד אם הראה העותר "טעם מיוחד לכך". בענייננו ניתן לראותבנסיבות המקרה טעם מיוחד להארכת המועד, ואין לאמר כי המבקשים התרשלו בטיפולבעניינם. בעת מתן הפסק שהו המבקשים בחו"ל בטיול, ולפי התצהיר לא ניתן היהלהעביר אליהם העתק מפסה"ד כדי לקבל החלטה. נתון זה לא הופרך וטענת ב"כ המשיביםכי ניתן היה להעביר את נוסח הפסק בפקסימיליה אינה אלא סברא בלבד ואין היא שקולהנגד האמור בתצהיר. יש לצפות מבעל דין שהגשת עתירה לדיון נוסף לא תיעשה כלאחר ידורצוי שהדבר ייעשה תוך התייעצות בין עוה"ד לבין הלקוחות שלו. שהותו של בעל דיןבחו"ל עשוייה להוות טעם מיוחד אם מתברר שבשל כך נבצר ממנו לבוא בדברים עם עוה"דולפנות לביהמ"ש בזמן. בנסיבות העניין לא רק שנמנע מן המבקשים מלקבל עותקמפסה"ד, אלא נמנע מהם לקיים התייעצות של ממש עם עורך דינם. דבר זה התאפשר רק עםשובם לארץ ואז לא השתהו והעתירה הוגשה 11 ימים לאחר מכן. אין לקבל את טענתהמשיבים שהמבקשים צריכים היו לעכב נסיעתם עם קבלת ההזמנה לשימוע פסה"ד. טענה זומרחיקת לכת ואין לומר שעל בעל דין לשנות מתכניותיו שנקבעו זה מכבר, דבר הכרוךגם בנזק כספי.

(בפני: הרשם צור. עוה"ד שידלובר וגב' דואק למבקשים, עוה"ד קאופמן, גב' א.קונפורטי וגלאור למשיבים. 20.11.91).

רע"א 522/89 - מיכל סיטין נגד אבי הוכשטדט ואח'

*עדיפותם של נושים שהסכימו עם החייב על רישום משכנתא על דירה ועיקלו את הדירה, על פני אשתו של הנושה שחתמה איתו, לאחר העיקול, על הסכם להעברת הדירה על שמה מבלי שידעה על ההתחייבויות הקודמות(הבקשה נדחתה).

א. המשיב השלישי (להלן: המשיב) הוא בעלה של המבקשת החי בנפרד ממנה עם אשהאחרת. לבני הזוג שלשה ילדים. ביום 28.10.87 נערך בין בני הזוג הסכם פירוד אשרניתן לו תוקף של פס"ד, לפיו הסכימו שניהם למתן גט והמשיב התחייב להעביר ע"שהמבקשת דירה ברח' הצלפים בחיפה (להלן: הדירה). ביום 15.2.89 נרשמה הערת אזהרהלזכות המבקשת. המשיבים הראשון והשני הם נושים, בנפרד, של המשיב המבקשים למכוראת הדירה במסגרת הליכי הוצל"פ. המשיב השני מסתמך על הסכם שנחתם בינו לבין המשיבביום 4.11.86, לפני ההסדר בין המבקשת למשיב, ולפיו התחייב המשיב למשכן לזכותואת הדירה. משלא שולם החוב, ניתן פס"ד לטובת המשיב השני והוטל עיקול, שנרשם ביום9.2.87. בתיק אחר של ההוצל"פ הוטל עיקול על הדירה לזכות המשיב הראשון.
ב. המבקשת ביקשה בביהמ"ש המחוזי הכרעה בשאלת מעמדה כבעלת זכות לכל הדירה לפיהסכם הפשרה, וכן טענה לזכות במחצית הדירה לפי כלל חזקת השיתוף בין בני זוג.ביהמ"ש המחוזי פסק כי בין שתי ההתחייבויות של המשיב ששתיהן אינן רשומות, האחתכלפי המשיב השני והשניה כלפי אשתו, עדיפה זו כלפי המשיב השני שקדמה לה בזמן.זאת ועוד, העיקול שהוטל ע"י המשיב השני קדם אף הוא להסכם בין המשיב ואשתו. אשרלטענה בדבר חזקת השיתוף בין בני הזוג, הרי, לדעת ביהמ"ש, הזכות הקמה לבן זוגלפי ההלכה היא בעלת יסוד אובליגטורי, ואינה עומדת כלפי צד שלישי, לפחות כאשרהצד השלישי אינו מודע לקרע ביחסים שבין בני הזוג. לפיכך הורה ביהמ"ש שלא לעכבאת מכירת הדירה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. אין חולק כי המשיב העלים מן המבקשת בחוסר תום לב מובהק את ההסדרים שערך עםהמשיב השני ואת ההגבלות בזכויותיו לסוגיהן שנטל על עצמו ואשר הפכו מקצתמהתחייבויותיו כלפי אשתו כבעייתיות, ובוודאי כבלתי כנות. בעניין זכויותיה של

המבקשת לפי חזקת שיתוף הנכסים בין בני זוג, הרי הזכות היא אובליגטורית ואינהגורעת מהעברה כדין של נכס הרשום ע"ש הבעל לצד שלישי שפועל בתום לב. עניין זכותהשל המבקשת למגורים בדירה לא הוכרעה בביהמ"ש המחוזי, ונושא זה הושאר באופן מפורשלהכרעה בשלב מאוחר יותר כאשר הדירה תמכר לצד שלישי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"דדורון רז למבקשת, עו"ד י. ריינפלד למשיב השני, המשיב השלישי לעצמו. 3.11.91).

ע.פ. 342/91 - האני זינאתי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בייבוא הרואין המסתמכת על הודעה לפי סעיף 10א' וחיזוק לעדות זו(הערעור נדחה).

א. המערער הואשם בכך שקשר קשר עם תושב לבנוני בשם מוחמד פנש (להלן: פנש) ורכשממנו 200 גרם הירואין. שני העדים העיקריים שהביאו להרשעת המערער הם פנש ואחדסלמאן, שאחיו היה גם הוא מעורב בעניין. לגבי גירסתו המפלילה של סלמאן אמרביהמ"ש המחוזי כי "עדות זו היא כבושה וערכה אפסי" ואילו לגבי עדות פנש נאמרבהכרעת הדין כי ניתן לסמוך על חלק מעדותו "זו שניתנה בישיבה האחרונה של המשפט",זאת חרף העובדה כי בישיבה הראשונה בה נשמעה עדותו לא סיבך פנש את המערער בעיסקתהסמים. עדותו המרשיעה של פנש תואמת את גירסתו כפי שמסרה במשטרה ולפיכך ראהביהמ"ש לסמוך על אמרתו לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. ביהמ"ש ציין כי יש צורךבחיזוקים ומצא חיזוק אחד בהודעותיו של סלמאן "וקבלת חלק מעדותו של סלמאן". כןמצא השופט חיזוקים בשיחות מוקלטות שקיים המערער עם חוקריו במשטרה ובשקריו שלהמערער בנקודות מהותיות. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר עלתנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אין ספק כי השימוש בסעיף 10א' לפקודת הראיות באשר לעדותו של פנש לא נעשהכדין. אם נאמנה היתה על ביהמ"ש עדותו של פנש כפי שנמסרה לפניו, בחלקה השני, הרישעדות זו, ולא האמרה, היא המשמשת יסוד לקביעת הממצאים. פועל יוצא הוא כי דרישתהחיזוק לעדותו של פנש לא באה על שום שהמערער הורשע על סמך האמרה, אלא משום שפנשהיה שותף לעבירה. אלא שטעות זו של ביהמ"ש אינה שומטת את הקרקע מקביעתו כיגירסתו של פנש מהימנה עליו. ביהמ"ש לא התעלם מכך כי העד עשה במהלך עדותו תפניתבחלק האחרון של עדותו לעומת החלק הראשון, אך ביהמ"ש קיבל את הסברו של פנשלעניין זה ואין להתערב במידת המהימנות שרחש ביהמ"ש לעד פנש.
ג. אשר לשאלה אם נמצא חיזוק לעדות זו - משהגיע השופט לכלל דעה כי ערכה שלעדות סלמאן אפסי, לא היה בה גם לשמש חיזוק לעדות פנש. לפיכך אין לראות בעדותושל סלמאן חיזוק לעדותו של פנש. גם לא היה מקום לראות בשקריו של המערער משוםחיזוק, כששקרים אלה אינם נוגעים לגוף האישום. אולם צדק ביהמ"ש בראותו חיזוקלעדותו של פנש בדברים שאמר המערער בשיחתו המוקלטת עם אחד החוקרים. אשר לעונש -בהתחשב בעבירה שבה הורשע המערער אין העונש חמור מדי.

(בפני השופטים: גולדברג, אור, מצא. החלטה - השופט גולדנרג. עו"ד חיים קאזיסלמערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 19.11.91).

ע.א. 563/90 - מועצת פועלי פתח תקוה ואח' נגד שמשון חברה לצמיגים... בע"מ(בפירוק) ואח'

*הגשת תביעה נגד חברה בפירוק בגין הסכם שנעשה עם המפרק אינה צריכה לבוא במסגרת "הוכחת חוב". *מניעת הגשתה של תביעה כזו למוסד שיפוטי הסתדרותי ולא לבימ"ש(מחוזי ת"א - ת.א. 23/89 (המ' 10622/89) - הערעור נדחה).
א. לאחר שמונה למשיבה מפרק זמני, נחתם הסכם עבודה קיבוצי מיוחד, (להלן:ההסכם), בין המשיבה לבין ההסתדרות, מועצת פועלי פ"ת ונציגות העובדים של המשיבה.ההסכם קיבל את אישורו של ביהמ"ש. באחד מנספחיו של ההסכם מפורט "הסכם פיטורין

ופיצויי פיטורין מוגדלים ל-100 עובדים" שהמערערות 2 ו-3 (להלן: המערערות)נימנות עליהם. הנספח קובע את הדרך לתשלום פיצויי פיטורין והחזרת כספים שהיולמבוטחים בקרנות פנסיה. המערערות 2 ו-3, בניגוד לעובדים האחרים, לא היו מבוטחותעד לשנה מסויימת, והן יוצאות מקופחות מהסכם הפיצויים. לטענת המערערות לא נוהלהמו"מ שקדם לחתימת ההסכם בתום לב, ע"י המשיבה, והמערערות רשאיות לבטל את החלקבסעיף הפיצויים ככל שהוא מפלה את המערערות, ולחילופין הטענה היא כי הסעיף מפלהונוגד את הסדר הציבורי ועל כן יש לבטלו. המערערות פנו למפרק ומשנדחו על ידו פנולביהמ"ש וביקשו רשות להגיש תביעה כספית נגד המשיבה, לפני רשות השיפוט בהסתדרות,בהיות המשיבה מוסד הסתדרותי, כמובנו בתקנון רשות השיפוט בהסתדרות. ביהמ"שהמחוזי דחה את הבקשה בציינו כי "משעה שחברה נמצאת בפירוק הדרך לתבוע כספיםמהחברה שבפירוק היא בדרך שהותוותה בפקודת החברות, לאמור, בדרך של הגשת הוכחתחוב למפרק". הערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. הנמקתו של ביהמ"ש המחוזי אינה יכולה לעמוד משני טעמים: האחד, כי ההסכםשקיבל את אישורו של ביהמ"ש, נכרת לאחר שנתמנה מפרק זמני, ועילת התביעה שמדוברבה, נוצרה רק אז. כשנוצר חוב ע"י המפרק עצמו, במהלך הפירוק, אין מקום לדרוש כיהתביעה תוגש על דרך של הוכחת חוב. הטעם האחר הוא כי המערערות אינן יכולותלהצהיר עתה כי המשיבה חייבת להן את הכספים שהן תובעות, לפני שנקבע כי הן צודקותבטענותיהן בדבר הפלייה, הטעייה וטעות.
ג. אעפ"כ אין לתת למערערות רשות להגיש את התביעה למוסד ההסתדרותי. כשבאיםלשקול את מתן הרשות המבוקשת, אין להתעלם מן האינטרסים של כלל הנושים, העלוליםלהפגע מכך. רשות השיפוט של ההסתדרות פועלת לפי אמות מידה שונות משל בתי המשפטהרגילים, ואין זה מן הדין לאפשר לגוף זה להטיל על קופת הפירוק חיוב כספי מעלומעבר להתחייבויות כפי שסוכמו בהסכם הקיבוצי שקיבל את אישור ביהמ"ש. שונים היופני הדברים אילו ביקשו המערערות להגיש את התובענה לפני פורום שיפוטי שהכרעתו עלפי הדין.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י.פסי למערערות, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 11.11.91).

בג"צ 3835/91 - דוד שדה, משתלת דשא ואח' נגד שר החקלאות

*תקפותן של תקנות המגבילות שימוש במים להשקייה(העתירה נדחתה).

א. שר החקלאות התקין תקנה בתקנות המים (השקיית גינון ציבורי וגינון פרטי) שבהנאמר כי "לא יושקו דשאים ופרחים עונתיים אלא אם כן נשתלו לפני מועד תחילתה שלתקנה זו". השר התקין את התקנה הנ"ל על פי סמכותו לפי סעיף 21 לחוק המים ועל פיסעיף זה התקין תקנות נוספות האוסרות על שימושים שונים במים. העותרים טוענים כיסעיף 21 אינו מסמיך את השר להטיל איסור מוחלט על שימוש מסויים ; כי התקנה תביאקץ לענף הדשא ותחסל את עסקיהם של העותרים העוסקים זה שנים בייצור ושיווק של דשאמוכן ויש בכך פגיעה בזכות היסוד של חופש העיסוק ; התקנה פוגעת בזכותו הבסיסית שלאדם לקבל ולצרוך מים, זכות המעוגנת בחוק המים ; התקנה היא בלתי סבירה שכן דשאמוכן הוא צמח חסכוני. העתירה נדחתה.
ב. השופטת נתניהו שכתבה את פסה"ד העיקרי ציינה כי אין בתקנה משום פגיעה בזכותיסוד של הצרכנים לפי חוק המים, שכן סעיף 3 לחוק המים אינו מקנה זכות אבסולוטיתלשימוש במים, והזכות כפופה להוראות החוק, ומכאן שהיא כפופה גם לתקנות שהותקנומכח החוק. גם פגיעה אסורה בחופש העיסוק של העותרים אין כאן. ראשית, התקנהמוגבלת בזמן, ושנית, היא לא תביא לחיסול עסקיהם של העותרים, שכן הם יוכלו

להמשיך לספק דשא מוכן לרשויות ציבוריות המשקות במי קולחין וכדומה. אין גם איסבירות או מטרה זרה ביסוד התקנה שיצדיק פסילתה. עם זאת, ומאחר והצורך בתקנהנובע מהמצב החמור של משק המים במדינה, ייטיב השר לעשות אם יתקין את התקנה תוךשימוש בסמכותו לפי סעיף 37 לחוק ובדרך המותווית על פיו ולא על פי סעיף 21. סעיף37 מיועד באופן ספציפי לעסוק במצב של משבר חמור באספקת המים. גם הנשיא שמגרהבהיר כי אופי הנושא מצדיק פעולה לפי סעיף 37 לחוק וכן סבור השופט מצא.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, מצא. עו"ד יקיר לעותרים, עו"ד גב'יוכי גנסין למשיב. 28.11.91).

בש"א 4735/91 - מוצרי הדר... בע"מ נגד יפיס... בע"מ בכינוס נכסים ואח'

*סירוב לפטור מהפקדת ערבון בערעור(ערעור על החלטת הרשם שלא לפטור את המערערת מהפקדת ערבון - הערעור נדחה)

.א. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת לבטל מכירת ציוד של המשיבה הראשונה,הנמצאת בהליכי כינוס נכסים. ההחלטה למכירת הציוד נתקבלה בביהמ"ש המחוזי שנתייםלפני הגשת הבקשה של המערערת. על ההחלטה שלא לבטל את מכירת הציוד הגישה המערערתבקשה לרשות ערעור וביקשה מהרשם לפטור אותה מהפקדת ערבון. הרשם דחה את הבקשה, אךאיפשר למערערת להפקיד ערבות צד ג' של אדם בר יכולת, בסכום כולל של 10,000 ש"ח.בהחלטתו יצא הרשם מנקודת הנחה עובדתית שהמערערת חסרת יכולת ומשכך הדבר נפנהלבדוק את טענת המשיבים בדבר סיכוייו הקלושים של ההליך. הרשם בחן את סיכוייהצלחת הבקשה לרשות ערעור וקבע כי הם קלושים. כן סבר הרשם כי העובדה שהמערערתהשתהתה ללא הסבר, במשך שנתיים, בפנייתה לביהמ"ש המחוזי לבטל את המכירה, תגרעמסיכויי הצלחתה. מטעמים אלה קבע הרשם כי "יש להעדיף את עניינם של המשיבים עלפני המבקשת, ויש להבטיח את הוצאותיהם" וקבע ערבון כאמור.
ב. לטענת המערערים, ההלכה שעליה הסתמך הרשם בדבר סיכויי ההצלחה בערעור, סבהעל בחינת סיכויי הליך של ערעור בזכות, לאור ניתוח מדוקדק של פס"ד מנומק ומפורטשניתן בבימ"ש המחוזי, ואינה חלה על סיכויי הצלחתה של בקשת רשות ערעור על החלטהתמציתית כגון זו שניתנה בביהמ"ש המחוזי. כן תוקפת המערערת לגוף העניין את מסקנתהרשם בדבר סיכויי ההליך. הערעור נדחה.
ג. ההלכה בדבר בדיקת סיכויי הצלחה לצורך פטור מערבון משתרעת לא רק על הליךהערעור על פס"ד, אלא גם על בקשת רשות ערעור, שעניינה פס"ד או החלטה אחרת. הגיוןהדרישה שבבסיס הערבון הוא בראש ובראשונה להבטיח את החזר העלויות שייגרמו למשיבבעטיו של הערעור אם הערעור יידחה, והגיון זה חל במידה שווה אף על בקשת רשותלערער, הן על פס"ד והן על החלטה אחרת. גם לגוף העניין מסקנתו של הרשם מבוססתכדבעי בדבר הסיכוי הקלוש להצלחת המערערת בבקשתה לרשות ערעור.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משולם שפרן למערערת, עוה"ד אליעזר וולובסקי, משה בןדור, דוד פאר וגב' עליזה אליצור למשיבים. 20.11.91).

ע.א. 53/88 - מרדכי ומרים מנלה נגד אברהם וריסיה ברנדויין

קיום צוואה. השפעה בלתי הוגנת. *נטילת חלק בעריכת הצוואה(הערעור נתקבל).

א. המנוחה דבורה זמורה נפטרה בינואר 1986 והותירה שתי צוואות. הראשונה, משנת1982, מורישה את נכסיה למשיבים והשניה מ-1984 מורישה את רכושה למערערים. ביהמ"שהמחוזי קיבל את טענת המשיבים כי הופעלה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת מצדהמערערים בכתיבת צוואתה המאוחרת ועל כן הצוואה המאוחרת בטלה לפי סעיף 30 לחוקהירושה, ומאידך קיים את הצוואה הראשונה. המערערים טוענים כי המשיבים לא הרימואת נטל ההוכחה המוטל עליהם כדי להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה.

המערערים גם מבקשים לא לקבל את הטענה החילופית של המשיבים כי יש לפסול אתהצוואה משום שהיא "מזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה" וזאת משום שבתם שלהמערערים היא שהביאה את עוה"ד למנוחה והיא שהיתה עדה לצוואה. הערעור נתקבל.
ב. הכלל הוא כי נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה מוטל עלהטוען לקיומה ולא די בהוכחת חשש בלבד להשפעה כזו. לכלל זה קבעה הפסיקה חריגשלפיו "כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחדבזולתו... כי אז אפשר לומר שהעשייה... שהיא בעליל לטובתו של האחרון היא תוצאהשל השפעה בלתי הוגנת מצידו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר". במקרה שלפנינו לא נטעןכלל קיומה של תלות מוחלטת של המנוחה במי מהמעורבים בפרשה, וממכלול הראיותשהונאו לא ניתן להסיק קיומה של "תלות של אדם בזולתו שהיא כה מקיפה ויסודית"שיהיה בה כדי להעביר את נטל ההוכחה על שכמי המערערים. משמע, שהכלל מתקיים ועלהמשיבים, שהתנגדו לקיום הצוואה המאוחרת, להוכיח קיומה של "השפעה בלתי הוגנת"במשמעות סעיף 30 לחוק.
ג. השופט קבע כי לא הובאו ראיות ישירות לעניין השפעה בלתי הוגנת אך ראיותנסיבתיות לכך הוא רואה די והותר בנסיבות המקרה. אולם, אין באף אחת מן הראיותהנסיבתיות וגם לא בכולן יחד כדי להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת. העלאת סברותבעלמא והסתמכות על העובדה שנוחלים נושלו לטובת נוחלים אחרים אין בהן די כדילהביא לבטלותה של צוואה. אין גם צורך ב"קשר מיוחד" בין המוריש לנהנה כדי להוכיחהיעדר השפעה בלתי הוגנת.
ד. אשר לטענת המשיבים כי אין לקיים את הצוואה מן הטעם שבתם של המערערים היתהעדה לעשייתה - סעיף 35 לחוק הירושה קובע כי "הוראת צוואה... המזכה את מי שערךאותה או היה עד לעשייתה... והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה - בטלה". ישלפרש סעיף זה בצמצום וזאת בשל החזקה שהוא קובע. המערערים הם הזוכים על פיהצוואה ולא בתם, וכלפי המערערים לא נטען שהיו שותפים לעריכת הצוואה. סעיף 35לחוק קובע כי צוואה תתבטל כאשר בן זוגו של הנוחל ערך אותה או היה עד לעשייתה,משמע, שהסעיף אינו חל על קרוב משפחה אחר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד א. לאוארלמערערים, עו"ד מ. ויתקון למשיבים. 25.11.91).

בש"פ 4510/91 - עסאם אל תרתור נגד מדינת ישראל

*המדיניות הכללית במעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בעבירות של נהיגה ברשלנות פושעת שגרמה למותם של שני ילדיםופציעתם של שניים אחרים, וכן עבירות של הפקרה אחרי הפגיעה ונהיגה בזמן פסילהברכב שאינו מורשה וללא ביטוח. בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכיםהושתתה על הוראות סעיף 21א(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי, היינו כי נסיבותהעבירות ומהותן מעלות חשש שאם ישוחרר העורר הוא יהווה סכנה לציבור. ביהמ"שהמחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ובנוסף לסעיף האמור מצא ביהמ"ש בסיסנוסף לבקשה, בסעיף 21א(א)(2) לחוק, בכך שהעבירות נעשו באלימות. את בקשת הסניגורלהסתפק בתחליף למעצר ע"י שחרור בערובה בתנאים מגבילים דחה השופט מהטעם כיהעבירות חמורות הן מאין כמותן והעורר הוכיח בהן "זלזול מופגן ובוטה בדיניהתעבורה ובשמירה על שלום הציבור שיש בם כדי לזעזע כל אדם". בהסתמכו על ההחלטותהשופט בך בבש"פ 2611/91 (סביר ל"ח-150) והשופט ברק בבש"פ 3717/91 (סבירל"ח-231), נתן השופט המחוזי משמעות רחבה למושג "שלום הציבור" שהחשש שהנאשם יסכןאותו הוא ביסוד עילת המעצר בסעיף 21א(א)(1). לפי פרשנותו גם אפקט ההרתעה שיש

למעצר על כלל המשתמשים בדרכים הוא בגדר שלום הציבור וכן גם הבטחת אמון הציבורבאפקטיביות של מנגנון המשפט הפלילי, היינו כי לא ייתכן שמי שמבצע עבירות כאלהימשיך להתהלך חופשי בשוק. בנסיבות מקרה זה היוצא דופן בחומרתו החליט השופט שלאניתן להשיג אה מטרת המעצר בדרך אחרת מאשר במעצרו המלא של העורר. הערר נדחה ולאמנימוקיו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. גישתם של השופטים ברק ובך בהחלטות הנ"ל שנוייה היא במחלוקת, והשופטתנתניהו, שכתבה את ההחלטה דנא, הבהירה כי אינה מקובלת עליה. ברם, בערר זה ניתןלהחליט גם מבלי להכריע בה. העילה למעצרו של העורר מצוייה לאו דווקא בסעיף1 2א(א)(2), אלא, כנאמר בבקשת המעצר של המדינה, בסעיף 21א(א)(1), באשר נסיבותהעבירות ומהותן מעידות כי הנאשם יסכן את שלום הציבור, במובנו הרגיל, שלומוהפיזי של הציבור המשתמש בדרכים. העובדה שהעורר ביצע אה העבירות בתקופת פסילהמלמדת שאי אפשר לתת בו אמון ולסמוך עליו שיקיים אחרי תנאי השחרור מהמעצר שיוטלועליו. גם מעצר בית מלא לא יהיה אפקטיבי לגביו יותר משהיתה לגביו פסילתו מנהיגה.בנסיבות אלה לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של תחליף מעצר ודי בכך כדי לדחותאת הערר, שלא מטעמו של השופט קמא.
ג. השופטת נתניהו התייחסה גם לנימוקיו של השופט שהתבססו על בש"פ 2611/91ובש"פ 3717/91 הנ"ל. באשר לכך סברה כי סעיף 21א(א)(2) אינו מקים עילת מעצרעצמאית, ללא קשר לחשש של שיבוש הליכי משפט או סכנה לציבור. לדעתה, כל העבירותהמובאות בסעיף זה הן כאלה שקיימת לגביהן הנחה שהנאשם בהן יהווה סכנה לשלוםהציבור אם יתהלך חופשי ולכן ניתן לעצור בגינן באין נסיבות ותנאים המבטלים חששזה. בעבירות שמונה המחוקק בסעיף 21א(א)(2) ההנחה היא שמתקיים חשש כזה אלא אםהוכח אחרת, בעוד שבעבירות אחרות יש להראות כי חשש כזה מתקיים.
ד. השופטים ברק ובך נותנים כאמור פרשנות רחבה למושג "שלום הציבור" ולדידםכולל "שלום הציבור" גם את הבטחת אמון הציבור באפקטיביות של מנגנון המשפטהפלילי. פרשנות זו אין להסכים עמה. העילה למעצר שהיא הבטחת "שלום הציבור" היאכי "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את חייו של אדם... את שלום הציבור...".החשש לשלום הציבור צריך להיות מפני הנאשם. האפקט ההרתעתי והרגעת תחושות הציבוראם יורשה הנאשם להתהלך חופשי אינם סכנה לשלום הציבור הנשקפת מהנאשם. צפיותהציבור ותחושותיו אינן צריכות לגרום לכך שביהמ"ש יסטה מעקרונות היסוד של חרותושל הפרט, של חזקת החפות בטרם הרשעה ושל עונש על פי פס"ד ולא מעצר כמפרעה לעונש.גם לשיטה זו, האפשרות שמי שנאשם בעבירה מחרידה ויוצאת דופן בחומרתה ובנסיבותיהישוחרר בערובה ובתנאים מגבילים, תהיה עניין נדיר. ברוב רובם של המקרים יהיה זהאדם כה אלים ומסוכן המפגין זלזול כה בוטה ברשויות הממונות על השלטת החוק, עד כילא ניתן יהיה לסמוך על כך כי יקיים אחרי התנאים המגבילים שיוטלו עליו.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ג. זילברשטיין לעורר, עו"ד גב' סיגל קוגוטלמשיבה. 4.11.91).

ע.א. 796/89 - עזבון המנוח שמואל חסיד ז"ל ואח' נגד עזבון המנוח ברוך וכט ואח'

*הנתבעים הנכונים בתביעה ומחיקת התביעה בלי לאפשר לתובעים לתקן את כתב התביעה ע"י צירוף נתבעים(הערעור נתקבל).

א. בשנת 1971 נפטר המנוח שמואל חסיד, שותף בחברה לסחר עץ שיורשיו הם המערעריםבענייננו. יורשיו ערכו הסכם עם השותפים של אביהם משפחות וכט ונחמיאס, המשיביםבענייננו. על הסכם זה חתמו הצדדים באופן אישי ולפיו יפרשו המערערים מהחברהבתמורה לכספים שישולמו להם ע"י המשיבים. החלו הליכים בין הצדדים, הדברים הגיעולידי בוררות, הבוררות בוטלה ובסופו של דבר נחתם הסכם פשרה בין הצדדים במרץ 1978

המכונה "הסכם ב'". יש בהסכם זה חיובים וכן הפנייה לבירור מחלוקות בפני בורר.אחד הסעיפים, הנוגע לענייננו, אומר "החברה וכט נחמיאס בע"מ משלמת לקבוצתחסיד... סכומים אלה ישולמו במזומנים...". בעקבות ההסכם ולשם מימושו נחתם שטרבוררין בין עזבון המנוח שמואל חסיד ויורשים שלו לבין עזבון המנוח ברוך וכטויורשיו וכן ויקטור נחמיאס ואח' והחלה ההתדיינות.
ב. בינתיים ביקשו המערערים לממש את הסעיף המזכה אותם בסכומים שפורטו לעילומשלא נענו הגישו תובענה וביקשו לחייב את המשיבים, עזבון וכט, חנה וכט ובנימשפחת נחמיאס בתשלום הנקוב בהסכם. ב"כ המשיבים עתר למחוק את התביעה על הסף שכןעל פי "הסכם ב'" החיוב בתשלום הוטל על חברת וכט נחמיאס בע"מ ולא עליהם אישית.החברה לא נתבעה בכתב התביעה, ואילו המשיבים אישית אינם חבים בהתחייבויות החברה.המערערים טענו שמכתב התביעה והמסמכים שצורפו לתיק במסגרת ההליך עולה המסקנהשחברת וכט נחמיאס בע"מ ואנשי קבוצת וכט ונחמיאס חד הם לענייננו. עוד הוסיפו כיאם מסקנה זו אינה משתמעת די הצורך מכתב התביעה כפי שנוסח, יש לאפשר להם תיקוןכתב התביעה בהוספת החברה כנתבעת, והבהרת העובדות המבססות את טענתם כי המשיביםחבים אישית על פי ההסכם. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה מבלי שניתנה למערעריםאפשרות לתקן אותה. הערעור נתקבל.
ג. הלכה היא מימים ימימה כי כשמדובר בדחייה או במחיקה של תביעה על הסף, איןביהמ"ש בוחן מהם סיכויי התובע להצליח בתביעתו, ואפילו סיכויי התובע קלושים, לאיחסום בפניו ביהמ"ש את הדרך לבירור תובענתו, אם קיים סיכויי כלשהו, על פי כתביהטענות, שהתובע יצליח בתביעתו. אם כתב התביעה אינו מגלה עילה, וניתן להתגבר עלכך על דרך תיקון כתב התביעה, יש ליתן לבעל דין הזדמנות לתקן את כתב התביעה בטרםמחיקה. בענייננו, על פי נסיבותיו המורכבות, במיוחד אם יובהרו כהלכה על דרךתיקון כתב התביעה, בדרך שהציעו המערערים, אין לומר שלא קיים סיכוי איזה שהואשהמערערים יצליחו בתביעתם. על כן, ראוי היה ליתן למערערים רשות לתקן תביעתם,ליתן להם הזדמנות לצרף את החברה כנתבעת, ולנסות להצביע על העובדות המגבשות עילתתביעה גם נגד המשיבים אישית. לפיכך נתקבל הערעור וניתנה למערערים רשות לתקן כתבתביעתם .

(בפני השופטים: ד. ליין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד משהשיפמן למערערים, עו"ד מאיר כהן למשיבים. 5.11.91).

ע.א. 563/88 - יצחק אשל נגד צור חברה לביטוח בע"מ ואח'

*הגשת חוות דעת רפואיות בתביעת פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לאחר שנקבעה דרגת נכות בתביעה מהמוסד לביטוח לאומי(מחוזי ת"א - ת.א. 2115/83 - ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).

א. המערער נפגע בספטמבר 1981 בהתהפכות משאית בה ישב. הוא הוסע לבית החוליםובדרכו לבית החולים פגע הטנדר שהסיעו ברכב אחר והמערער נפגע בשנית. הוא תבע אתחברת הביטוח ואת קרנית ובמהלך המשפט הסכימו חברת הביטוח וקרנית להודות בחבותכלפי המערער ולחלק את האחריות לנזק ביניהן. לפי הדין ששרר אז, צורפו לתיק חוותדעת רפואיות מטעם שני הצדדים. ברם, בטרם החל המשפט להתברר, הוחק סעיף 6ב' לחוקהפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: חוק הפיצויים), לפיו "אם נקבעה על פי כלדין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעתהראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה...".כיוון שהתאונות שארעו למערער הוכרו כתאונות עבודה, הרי הנכות הרפואית הקובעתהיא זו שנקבעה בטרם שמיעת הראיות בתיק, בוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומילפי חוק הביטוח הלאומי. אולם, הואיל וחוות הדעת הנ"ל הטיבו עם המערער ביקשהמערער להסתמך על האמור בהן. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער, קבע לו את

סכומי הפיצויים אשר למעשה נבלעו בסכומים שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי. המערערערער על כך שלא התחשבו בחוות דעת הרפואיות שהגיש וכן על סכומי הפיצויים, ואילוהמשיבים ערערו על כך שלא נפסקו הוצאות לטובתם בביהמ"ש המחוזי. הערעורים נדחו.
ב. אם חפץ המערער לחלוק על דרגת הנכות הרפואית שנקבעה לו ע"י הוועדותהרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, רשאי היה לבקש מביהמ"ש "להביא ראיות לסתור אתהקביעה האמורה, אם שוכנע (ביהמ"ש) שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו",כאמור בסיפא של סעיף 6ב' הנ"ל. המערער לא עשה כן, ואף אם היה מגיש בקשה כאמור,ספק אם בקשתו היתה מתקבלת. כדי להיענות לבקשה כזו צריך טעמים מיוחדים. מדוברבטעמים משפטיים, כגון, שההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי, או טעמים עובדתיייםכבדי משקל, היינו אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחרהקביעה הקודמת. עצם השוני בין קביעת הועדה הרפואית לבין חוות דעת רפואית אחרתשבידי בעל הדין אינו מהווה טעם מיוחד שמצדיק היתר להבאת ראיה לסתור.
ג. המערער יכול היה לבקש מינוי מומחה בתחום התיפקודי-שיקומי, כדי לבדוק אםנכותו התיפקודית גבוהה מנכותו הרפואית. דרגת הנכות שסעיף 6ב' דן בה היא דרגתהנכות הרפואית, וזו אינה משקפת בהכרח את הנכות התיפקודית, המהווה נתון מרכזיבקביעת הפגיעה בכושר השתכרותו של המערער. אולם, על מנת להוכיח עניין שברפואה,שאינו דרגת נכות מכוח סעיף 6ב', יש ללכת בדרך שנקבעה לכך בתקנות הפיצוייםלנפגעי תאונות דרכים (מומחים) ולבקש מביהמ"ש מינוי מומחה רפואי. אין בעל דיןרשאי לעקוף את הפרוצדורה האמורה על ידי הגשת חוות דעת רפואית או על ידי עדותרופא מטעמו. בקשה למינוי מומחה כאמור לא באה בפני ביהמ"ש.
ד. למערער נקבעה נכות רפואית של %5 בתוספת של %1.5 נכות תיפקודית ובסך הכל%6.66 נכות לעתיד. המערער טען כי הנכות שנקבעה לו אינה משקפת את נזקו האמיתי.ביהמ"ש דחה את טענות המערער אחת לאחת. המערער עבד בעסק עם אביו וביהמ"ש הבהירכי במשך השנים שאחרי התאונה המשיך התובע לעבוד הן כנהג משאית והן בניהול העסקיחד עם אביו כשהעסק הולך ומתרחב וחלקו של התובע בעסק גדל באופן משמעותי. לאורהאמור פסק למערער סכום גלובלי מזערי של הפסד כושר השתכרות בסך 3,000 ש"ח לאחרהיוון, וכאב וסבל פסק כ-3,300 ש"ח, אך סכום הפיצויים כולו נבלע בתגמולי המוסדלביטוח לאומי. עיקר הערעור מופנה כלפי הממצאים העובדתיים בעניין כושר ההשתכרותואין עילה להתערב בממצאים אלה. אין גם להתערב בקביעות ביהמ"ש המחוזי באשרלפיצויים בגין כאב וסבל ובאשר להוצאות רפואיות בעבר ובעתיד.
ה. אשר לערעור הנגדי בעניין הוצאות - משנדחתה למעשה תביעתו של המערער בערכאההראשונה, היה מקום לחייבו בהוצאות, וזאת במיוחד לנוכח ניפוח הסכומים שנתבעוואופן ניהול התביעה ופרשת הראיות. עם זאת, יש להביא בחשבון את הנסיבות המיוחדותשל שינוי הדין, ואת העובדה שביהמ"ש פסק למערער סכומים מסויימים, ולו סכומיםמזעריים, אשר נבלעו בתגמולי המוסד לביטוח לאומי. בנסיבות אלה אין להתערב בענייןההוצאות כפי שנפסק בביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רפאל ר.גלס למערער, עוה"ד מ. כהן וע. חרל"פ לצור, עו"ד ליפא ליאור לקרנית. 3.11.91).

ע.א. 16/89 - ורדים חברה לגידול פרחים בע"מ נגד החברה הישראלית לביטוח סיכוניסחר חוץ בע"מ

*תביעה להשבת כספים ששולמו לייצואנית פרחים עקב תשלום יתר לפי פוליסה ל"ביטוח שער"(מחוזי ת"א - ת.א. 1108/88 - הערעור נדחה).

א. המשיבה היא חברה ממשלתית העוסקת, בין היתר, ב"ביטוח שער", היינו ביטוחיצואנים מפני ירידת ערך המטבע הישראלי. המערערת הינה חברה העוסקת בייצוא פרחים.

המשיבה ביטחה את המערערת בפוליסות ביטוח שער שנתיות החל בשנת 1981 ועד לשנת1987. תגמולי הביטוח משתלמים על פי נוסחה מסויימת הקבועה בפוליסה. הזכאותלתגמולי הביטוח מותנית בכך כי תמורת הייצוא תתקבל בארץ ותופקד לפי חוק הפיקוחעל המטבע אצל סוחר מוסמך (בנק). קבלת התמורה והפקדתה חייבות להתבצע לא יאוחרמאשר תוך 12 חודש. בתקופה הרלבנטית לפוליסה, נשוא הערעור, שנת 1983, הגישההמערערת למשיבה דו"ח של משרד המסחר והתעשייה המרכזת את הנתונים כפי שנרשמוברשימוני הייצוא של המערערת. בהתאם לדו"ח זה שילמה המשיבה למערערת את תגמוליהביטוח. לפי סעיף 11 לפוליסה ולפי טופס שחתמה עליו המערערת כשקיבלה את תגמוליהביטוח, חלה חובה על המבוטח להחזיר למבטח אותו חלק מתגמולי הביטוח שקיבל בגיןרשימוני ייצוא שהתמורות בגינם לא נתקבלו ולא הופקדו בארץ.
ב. תגמולי ביטוח ששולמו ע"י המשיבה התייחסו לעיסקת ייצוא גדולה של פרחים,שהיו מעורבים בה חברת פרחי שומרון סלע שהיתה בעלת הפרחים אך לא היתה בעלת רשיוןלייצאם, המערערת שהיתה בעלת רשיון לייצוא פרחים וביצעה את הייצוא, ואגרסקו חברהלייצוא חקלאי בע"מ (להלן: אגרסקו), שביצעה בפועל את הייצוא וקיבלה לידיה אתתמורות הייצוא. המערערת טענה כי היקף העיסקה היה בסכום של כמליון וחצי דולרוקיבלה דמי ביטוח בסכום של 340,000 דולר. המערערת הגישה אישורים שונים של בנקהמזרחי שסכומם הכולל עלה על סכום התמורה נשוא העיסקה. בבירור שערכה המשיבה בבנקהמזרחי התברר כי עשרות רשימונים, המתייחסים לסכומים של כ-1,200,000 דולר אינםמופקדים אצלו ולא נסגרו על ידו. לפי סכום התמורות שנתקבל בפועל במטבע חוץ היתהזכאית המשיבה לתגמולי ביטוח של כ-100,000 דולר בלבד ואת היתרה תבעה המשיבה בסדרדין מקוצר. המערערת ביקשה מביהמ"ש למחוק את הכותרת "סדר דין מקוצר" ולחילופין,להרשות לה להתגונן נגד התביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת וחייב אותהבתשלום הסכום הנתבע. הערעור נדחה.
ג. באשר להפיכת התביעה סדר דין מקוצר להליך רגיל - הראייה שבכתב הדרושה לפיתקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אינה חייבת להוות ראייה למלוא עילתהתביעה אלא די בראשית ראייה לכך. הכלל הוא כי ניתן לתבוע בסדר דין מקוצר החזרתושל סכום כסף ששולם על פי חוזה בטענה שהחוזה הופר, אע"פ שההפרה אינה מוכחת בכתב,ובלבד שהסכום קצוב וניתן להוכחה בראיות חיצוניות. במקרה דנן שולמו סכומים על פימסמך בכתב (הפוליסה), כאשר המסמך קובע גם את החובה להחזרת הסכומים ששולמו שלאכדין. המחלוקת היא לגבי התקיימותם של התנאים המזכים את המבוטח בקבלת חלקמתגמולי הביטוח, והיעדרם של תנאים אלה ניתן להוכיח בראיות חיצוניות ובלבדשהסכום הנתבע הינו סכום קצוב וכאן הסכום הוא קצוב.
ד. אשר לטענה כי בהיעדר חקירה על התצהיר שהוגש מטעם המערערת היה על ביהמ"שלראות את האמור בו כאמת ולפסוק בהתאם לכך - אכן, ההלכה היא כי בשלב הבקשה למתןרשות להתגונן, אין ביהמ"ש שוקל את מהימנות הנתבע, ואין הנתבע צריך לשכנעבנכונות טענותיו אשר בתצהיר. די בכך שהתצהיר מראה הגנה אפשרית בפני התביעה, ולובדוחק, אלא אם התמוטטה הגנה זו בחקירה שכנגד. אולם, הימנעותו של התובע מניצולזכותו לחקור את המצהיר אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין למצוא בו מעיקרו. באיןחקירה כזו עומד בפני ביהמ"ש רק האמור בתצהיר, וביהמ"ש בוחן אם יש בדברים אלהכדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה. בענייננו בחן ביהמ"ש את האמור בתצהירוקבע כי לא היה בו כדי לבסס הגנה כלשהי נגד התביעה ובכך אין להתערב.
ה. טענת ההגנה הראשונה בתצהיר היתה "מעין טענת קיזוז" ולא טענת קיזוז. ואפילוהיה מקום לראות בטענה משום טענת קיזוז, הרי היה על המערערת לפרט טענה זו, כדרךשמנסחים כתב תביעה, היינו לפרט את הסכומים הנתבעים במסגרת הטענה ולהציג במדוייק

את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת ובמשימה זו לא עמדה המערערת. איזכורם שלהליכים משפטיים אחרים אינו ממלא אחר הפירוט החסר, וודאי לא מקום בו המסמכיםשהוגשו באותם הליכים אינם מצורפים לתצהיר ומאומתים במסגרתו.
ו. אשר לטענה כי המערערת העבירה את תגמולי הביטוח לפרחי שומרון וזאת בהסתמךעל אישורים שקיבלה מן הבנקים בדבר הפקדת התמורות בארץ והמשיבה שהשתהתה בהגשתהתביעה גרמה למערערת לשנות מצבה לרעה - גם טענה זו נטענה ללא פירוט באשרלסכומים ששולמו לפרחי שומרון. גם לגוף העניין, כתב התביעה והמסמכים שהיוו אתעילת התובענה העלו ברורות כי היתה יריבות רק בין המבטח והמבוטח. המערערת היתההמוטב היחיד על פי הפוליסה והיא ולא אחר חבה בהחזרת התגמולים שהתמורות בגינם לאהופקדו. העברת הכספים לצד שלישי, ויהא זה בעל הפרחים, אינה גורעת מההסדר החוזיהמפורש שהטיל חובה על המערערת להחזיר תגמולים שעילת תשלומם לא נתקיימה.
ז. אשר לטענה כי ביהמ"ש נתן החלטה מפורטת ומנומקת שיש ליתן רק לאחר ניהולמשפט של ראיות - טענה זו ראוי היה לבחון, אולי, כבעלת משקל מה, אילו נוספהלמסכת טענות אחרות בעלות משקל בפני עצמן. משנדחו כל טענות המערערת אחת לאחת,אין כל צורך להיזקק למשמעות הפורמלית של ההנמקה של פסה"ד דלמטה. מכל מקום, איןכל רבותא במידת הפירוט והניתוח שנוקט ביהמ"ש, כל עוד אינו חורג מאמות המידההחלות על שלב הבקשה למתן רשות להתגונן.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יהודהרסלר למערערת, עו"ד משה צ. נאמן למשיבה. 25.11.91).

ע.פ. 2604/91 - משה אלזימי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (החזקת רימון רסס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של החזקת רימון רססתוצרת צה"ל ובעבירה של מתן עדויות סותרות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתייםמאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי בגין עבירת הנשק ועוד שנתיים מאסר בפועלושנתיים מאסר על תנאי בגין העבירה של עדויות סותרות כאשר שנה אחת חופפת ועלהמערער לרצות 3 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
באשר להחזקת רימון רסס - מדובר בכלי נשק מסוכן וקטלני וככל שהדבר מתייחסלשלב הדיון בעונש, רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לתת דעתו לכך מהו הרקע להחזקת נשקכגון זה ומה עברו של המערער. העבירה של עדויות סותרות עניינה עדויותיו שלהמערער במשפטים של נאשמים שהואשמו בעבירות חמורות, בהן סתר דברים שמסר במועדיםקודמים בהודעות אותן מסר למשטרה. בכל הנסיבות אין העונש חמור מדי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר.עו"ד מאיר זיו למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 28.11.91).

רע"א 3229/91 - דינה ביקל נגד צבי ביקל

*סמכות דיון בתביעה לפי חוק יחסי ממון (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי הביע ספקלגבי השאלה אם מבחינת הדין המהותי מצוייה בידי המבקשת בכלל עילה לפנות לביהמ"שהמחוזי בגדר סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, או שמא תלוייה בקשתה לסעדיםזמניים על בלימה, אך לא הכריע בשאלות אלו. יחד עם זאת ביטל צו מניעה זמני שניתןעל פי צד אחד, ככל שהוא מתייחס לנושאים של שימוש וחזקה במקרקעין, המצוייםבסמכותו של בימ"ש השלום. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
השופט לא צדק בעניין הסמכות. סעיף 2 לחוק רואה את ביהמ"ש המחוזי כ"בית משפט"לעניין החוק ולכן יוצא, לכאורה, שיש להגיש כל בקשה לפי סעיף 11 לחוק לביהמ"שהמחוזי. מכל מקום, בעל דין רשאי לכלול בכתב תביעה אחד בגדר סעד קנייני אותו הוא

תובע, גם סעד נלווה בדבר חזקה או שימוש באותם מקרקעין. לפיכך הוחלט לקבל אתהערעור, אך צו המניעה הזמני לא הוחזר על כנו, כל עוד לא דן ביהמ"ש המחוזיבטענות בעלי הדין לגופן.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד דב שרם למבקשת, עו"ד גב' צילה טמיר למשיב.22.11.91).

ע.פ. 990/91 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (בעילה ותקיפה מינית של אחותו הקטינה של הנאשם) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בבעילה אסורה ובתקיפהמינית בנסיבות מחמירות כאשר את המעשים ביצע באחותו שהיתה בת 13 בעוד שהוא בוגרממנה ב-7 שנים. הוא חזר על המעשה מספר פעמים ואת סיפוק יצרו המיני השיגבהתנהגות תוקפנית כלפי אחותו הקטינה. ביהמ"ש המחוזי התייחס למעשים בחומרההנדרשת, יחד עם זאת לא התעלם מהרקע המשפחתי המורכב והמסובך, מאישיותו שלהמערער, עברו הנקי וכיוצא באלה, וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרתהעונש נדחה.
גילוי עריות ותקיפה מינית של קטינים הינן עבירות חמורות מבחינהחברתית-מוסרית, ופגיעתן קשה במי שנפל קורבן למעשים אלה. המגמה להחמיר בדינם שלעבריינים אלה מצאה את ביטויה בחקיקה ובפסיקתו של ביהמ"ש העליון. כמו כן, עבירותאלה שכיחות הן ועל ביהמ"ש לעשות להדברתן ע"י ענישה מוחשית מרתיעה. לא רק התביעהסברה כי מתחייב עונש מאסר ממשי במקרה דנן, אלא גם שירות המבחן, שלא כדרכו, ראהלהציע השתת עונש כזה כי דווקא בו יש תחילת הדרך לריסון המערער, שינוי דפוסיהתנהגותו ובניית תהליך שיקומי לעתיד.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד משה טרםלמערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 11.11.91).

ע.פ. 37/91 - זליג לוביץ נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (ייבוא הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער קשר קשר עם אחר לייבא הירואיןלישראל, נסע עם האחר לטורקיה והביא משם 2 ק"ג הירואין. לאחר שהסם יובא לישראלהוסיף להחזיק בו בביתו, והשותף היה נוטל כמויות כדי להפיצם וכך נתגלתה העבירה.המערער נדון ל-6 שנים מאסר בפועל ו-4 שנים מאסר על תנאי. סניגורו טוען כי צריךהיה להביא בחשבון שמדובר באדם בעל מנת משכל 84, הנמנה עם %16 של הרובד הנמוך,מבחינת מנת המשכל, של האוכלוסיה. לטענתו פעל המערער תחת השפעת השני שהיה היוזםוכן אין לו הרשעות קודמות. הערעור נדחה.
כמות הסם שיובאה גדולה מאד ויש בה סיכון רב לבריאותם וחייהם של אחרים.המערער הבין היטב מה נדרש ממנו, ואף התלבט תחילה אם להכנס להרפתקה המסוכנת.לבסוף גבר רצונו לזכות ברווח שהובטח לו, 10,000 ש"ח, אשר בעזרתם קיווה לשפר אתמצבו הכלכלי. קשה לראות שוני מהותי בינו לבין בלדרים אחרים, הנבחרים ע"י סוחריסמים, בדרך כלל, מבין אנשים חסרי הרשעות שאינם מעוררים חשד בעת ביקורת הגבולות.זאת ועוד, בהתחשב בגישת ביהמ"ש העליון לענישה המתחייבת במקרים של ייבוא סמיםאין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה. בנסיבות דומות נגזרו לא אחתעונשים חמורים יותר.