תקציר סביר כרך ל"ט חוברת 4

ע.א. 4322/90 - אליעזר אדלשטיין נגד נחמה אדלשטיין

מזונות לילד המסרב להפגש עם אביו. דרישה להחזרת מזונות למפרע(הערעור נדחה).

א. המערער והמשיבה התגרשו כאשר בנם היה בן 5. בעת המשפט בשנת 1990 התקרב הבן לגיל 13, והוא מסרב להפגש עם האב ולקיים עמו כל קשר. האב ביקש לבטל את חיובו במזונות ולטענתו יש לתלות באשה את הקולר ואם יבוטל החיוב במזונות תשנה האם את גישתה ותפסיק השפעתה השלילית בעניין המפגשים. המשיבה טענה כי לא בה האשם וכי המדובר במעצורים נפשיים של הילד. ביהמ"ש המחוזי לא ראה לקבוע כי האם מכשילה את הקשר בין האב לבן בזדון, אם כי סבר כי האם יכולה לעשות יותר כדי לקדם את הקשר. ביהמ"ש הוסיף כי מבחינה משפטית ניתן לצמצם את חובת המזונות של האב כולה או מקצתה, כאשר מדובר בילד מורד. המערער ביקש שביהמ"ש יורה על ביטול רטרואקטיבי של המזונות ולחייב את האשה בהחזר מיידי של כל המזונות שקיבלה מאוקטובר 1987, ובמידה ולא תעשה כן ביקש להורות ללשכת ההוצל"פ "להושיבה מאחורי סורג ובריח" ורק כך תשפיע האם על הילד להפגש עם האב. ביהמ"ש המחוזי סירב להורות על החזר התשלומים, אלא הורה כי אם הילד ימשיך בסירובו להפגש עם אביו במועדים הקבועים בפסה"ד, יהיה האב פטור מלשלם מזונותיו כאשר יגיע לגיל 13. ערעורו של המערער על אי חיובה של האם בהחזרת המזונות נדחה.
ב. אין ספק שניתוק הקשר בין האב לבין הבן הוא בגדר חוויה נפשית קשה עבור האב, אולם סברתו כי ניתן יהיה לשוב ולחדש את הקשר החיובי בינו לבין בנו אם האם תכלא כדרישתו, היא גישה שנסיון החיים והתבונה השיפוטית אינם יכולים לתמוך בה. הקשר חייב להתחדש בדרכי נועם ולא בכפייה ואילוץ. ביהמ"ש המחוזי הסיק את המסקנה הנכונה בפטרו את האב מתשלום המזונות מהמועד שאותו קבע, אך העלאת הדרישה להחזר תשלומים רטרואקטיבי, אך ורק כדי להביא את האם לידי מצוקה כלכלית, היא דרישה נטולת איזון בין טיב האמצעים הננקטים לבין המטרה שרוצים להשיג בעזרתם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. 12.12.91).

=ע.א. 713/89 - ציון חברה לביטוח בע"מ נגד משה תשובה ומרדכי אסולין

*מהימנות בעלי סירה כי סירתם טבעה. *הכרה באירוע כ"סיכון ימי" לפי הפוליסה. *הסכום שעל חברת הביטוח לשלם כאשר היא טוענת "ביטוח יתר"(מחוזי ת"א - 1123/84 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ברק ואור, בפס"ד מפי השופט אור, נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין).
א. המשיבים ביטחו אצל המערערת סירה שבבעלותם. לטענתם טבעה הסירה בעת שיצאו לשוט בה בים. חברת הביטוח סירבה לשלם את סכום הביטוח הנקוב בפוליסה, סכום בשקלים השווה ל-13,500 דולר, והמשיבים הגישו תובענה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קיבל את תביעתם. ביסוד הערעור עומדות שלש טענות של המערערת: שלא הוכח דבר טביעתה של הסירה ; שהאירוע שהביא לטביעתה של הסירה אינו מכוסה ע"י הפוליסה ; שלפיתנאי הפוליסה לא חבה המערערת אלא בתשלום הנזק הממשי שנגרם למשיבים שהוא פחות מן הסכום שנקבע בגוף הפוליסה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק ואור, בפס"ד מפי השופט אור, נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין.
ב. השופט ש. לוין (דעת מיעוט): רק המשיב השני (להלן: המשיב) מסר עדות ואילו המשיב הראשון נמנע, ללא מתן הסבר, מלעלות על דוכן העדים. לפי גירסתו של המשיב, הסירה נתמלאה מים וטבעה ושני המשיבים שחו לחוף, והובלו במכוניתו של עובד מסעדה שבקרבת מקום לנמל יפו. העובד במסעדה שהיה מוכר למשיב לא הובא להעיד. הוגש ע"י המשיבים תצהירו של העד אליעזר לוי כי ראה אותם זמן קצר לאחר הטביעה והם סיפרו לו אודותיה, אך נתברר שהעד לא היה בארץ ביום הטביעה. לא הובאו כראייה שרידי הסירה הטבועה ומאמצי צוללן לגלות את שרידי הסירה עלו בתוהו. השופט המחוזי סבר
שאילו דחה את גירסתו של המשיב היה מעלה נגדו חשד לביצוע מעשה בלתי כשר בנוגע לסירה ואת זאת לא היה השופט מוכן לקבוע.
ג. המשמעות שיש לייחס לאי העדתם של עדים מסויימים, תלוייה בנסיבות העניין ואין לקבוע לגביה מסמרות מראש. אמת המידה לכך היא קיומה של ציפיה, בנסיבות המקרה, כי בעל הדין ישמיע את העד שלא הובא על ידו לעדות לשם גילוי האמת וחקר העובדות להן טוען אותו בעל דין. בענייננו לא הובאו כל ראיות חיצוניות לטביעת הסירה ויש משמעות גם לעובדה שהמשיבים ביקשו להביא כראיה את עדותו של לוי, אף כי הם ידעו שאין היא נכונה. בנסיבות אלה שומה היה על המשיבים לעשות כל שבידם על מנת להוכיח את האירוע נשוא התביעה, והימנעותם מלקרוא לעדות את המשיב הראשון ואת עובד המסעדה צריכה להיות בעוכריהם. לא צדק השופט בסברתו שדחיית גירסת המשיב עשוייה להטיל במשיבים דופי. דין התביעה להידחות לא משום שהוכח שהיתה למשיבים יד במעשה בלתי כשר, אלא משום שהתביעה לא הוכחה בכמות הראיות המספקת בנסיבות העניין.
ד. אכן יש בפס"ד .זה משום התערבות בממצא עובדתי של השופט המחוזי, אך יש מקום לכך בנסיבות המיוחדות של המקרה משני טעמים : ההתערבות אינה בקביעה של מהימנות אלא בהערכת משקל העדות ; אחד הנימוקים לקביעת הממצא, שניתן ע"י השופט, נמצא בלתי מבוסס. לפיכך יש לקבל את הערעור.
ה. השופט אור (דעת הרוב) : ביהמ"ש אשר שמע את עדותו של המשיב התרשם שאין מקום לפקפק במהימנות עדותו. בהיות המשיב בעל דין, הבהיר השופט מה הניעו להסתפק בעדותו בקבעו ש"סירה מדגם סירת התובעים נוטה לטבוע בגלל ירכתיה הנמוכות וטביעותיה הקודמות של הסירה... תומכות בעדותו של התובע". השאלה היא אם מוצדק שבנסיבות המקרה יתערב ביהמ"ש שלערעור בממצאו העובדתי של ביהמ"ש קמא. התשובה לכך היא שלילית. העובדה שהמשיב הראשון לא העיד אין בה כדי להצדיק התערבות במסקנת ביהמ"ש, כאשר לא היה לו אלא להעיד על אותם דברים שהעיד המשיב השני. אשר לעובד המסעדה שלא העיד - לא היו ראיות בפני ביהמ"ש שעובד זה אותר וכי המשיבים בחרו שלא להעידו. גם לעובדה שהסירה לא נמצאה ע"י צוללן נמצא הסבר באפשרות שציון נקודת הטביעה של הסירה לא היה מדוייק. נסיונם של המשיבים להיעזר בעדותו של העד לוי, שגירסתו נמצאה בלתי מהימנה יכול היה להיות בעוכריהם אילו ניתן היה לקבוע שהם ניסו להיעזר בעדותו בידעם שעדותו כוזבת. ברם, ביהמ"ש לא ייחס להם כוונה כזו. לפיכך לא אין יסוד להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי הוכח שהסירה טבעה.
ו. אשר לשאלה אם האירוע שהביא לטביעת הסירה מכוסה ע"י הפוליסה - התשובה לכך היא חיובית. מדובר במצב שבו המנוע דמם ומים חדרו לסירה והיא החלה לשקוע. לא התקלה במנוע היא סיבת הטביעה, אלא חדירת מי הים בגלל ירכתיה הנמוכים של הסירה, שלא מנעו כניסת מים כאשר הסירה עמדה בים ללא נוע. בהתאם לכך צדק השופט בקבעו כי מדובר בנזק שנגרם בגין "סיכון ימי" המכוסה ע"י הפוליסה. לטענת המערערים אין להזקק בפרשנות המושג "סיכון ימי" ללשון בני אדם, אלא לפרשנותו על ידי הדין האנגלי מכח הפנייה מפורשת אליו בפוליסה, אולם גם על פי הדין האנגלי וגם על פי מבחני השכל הישר ופשוטו של הניסוח, האירוע דנן נופל למסגרת "סיכון ימי". ז. אשר לגובה הפיצוי המגיע למשיב - כתב הכיסוי שהוציאה המערערת מציין כי סירת המשיבים מבוטחת בסך של 13,500 דולר. כתב הכיסוי הוצא על פי הפרטים הנקובים בהצעת הביטוח ולטענת המערערת מדובר ב"ביטוח יתר". ברם, המערערת רשאית היתה לבדוק את הפרטים בהצעת הביטוח ומשלא עשתה כן, ומשלא הוכחה אי סבירותו של הסכום, אין לה להלין אלא על עצמה. משקיבלה את שווי הסירה הנקוב בהצעת הביטוח ואף גבתה
פרמיות בהתאם, יש להניח שקיבלה שסכום הביטוח אינו עולה על שוויה של הסירה. גם מהראיות שהובאו עולה כי הסכום הנ"ל הוא השווי של הסירה. (בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. עו"ד אורית גונן למערערת, עו"ד גב' לימור בוקר פארן למשיבים. 17.12.91).

ע.א. 289/89 - פיטר ברקוביץ ואח' נגד מנהל עזבון המנוחה טובה נוימן

אי הגשת סיכומים במועד והחלטה בערעור לפי סיכומי התובע בלבד. תשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בתביעה נגד מנהל עזבון(הערעור נתקבל).

א. בערעור דנן לא הגיש המשיב סיכומי טענותיו במועד הקבוע בצו, והרשם הורה להעביר את תיק הערעור לדיון בפני הרכב על יסוד סיכומי המערערים בלבד. כנגד החלטה זו הגיש המשיב "בקשה דחופה לביטול החלטה" והרשם דחה את הבקשה, שכן לא מצא ממש בטענות שהעלה המשיב בבקשתו. לפי תקנה 448(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי "בעל דין שלא הגיש סיכום טענותיו במועד... דינו כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון...", ולפי תקנה 450(ג) לתקנות "התייצב המערער, ואילו המשיב לא התייצב... יתברר הערעור או יידחה למועד אחר, כפי שיחליט ביהמ"ש". בנסיבות המקרה אין עילה לדחיית מועד הדיון וצדק הרשם בהחלטתו כי מן הראוי לדון בערעור על פי טענות המערערים ועל פי העולה מהתיק שבמסגרתו ניתנה ההחלטה נשוא הערעור.
ב. המערערים הם יורשים של המנוחה טובה נוימן והמשיב הוא מנהל עזבונה. בדרגה הראשונה, במסגרת תיק עזבונות, ביקשו המערערים, בין השאר, לחייב את מנהל העזבון בתשלום של 36,000 ש"ח הוצאות ושכ"ט לבא כוחם, שייצגם בהליכים שנקטו נגד המשיב, בשל הדרך בה נהג בכספי העזבון שקיפחה אותם ושללה מהם כספים שהגיעו להם. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי מדובר בתביעת נזיקין שצריך להוכיחה. הערעור נתקבל.
ג. פעילותו המשפטית של עורך דינם של המערערים בביהמ"ש המחוזי כללה הגשת בקשה לאכוף על המשיב להכין ולהגיש דוחו"ת הנוגעים לכספי העזבון, הגשת בקשה לחייב את המשיב להצהיר על דרך השקעת כספי המנוחה, הגשת בקשה לחייב את המשיב לשלם ריבית בגין כספי העזבון שלא הושקעו כנדרש בחוק והגשת בקשות שמטרתן לאכוף על המשיב להעביר ליורשים כספים המוחזקים אצלו. לאחר הגשת הבקשות נוהלו שבעה דיונים שכל אחד מהם נמשך שעה וחצי עד שעתיים. על פי כתבי הטענות של המערערים נשאה פעילותו של עורך דינם פרי והועברו אליהם עד כה מהמשיב כספים בסכום של כ-350,000 ש"ח. פעילותו של ב"כ המערערים היתה מרובה ולאחר 7 ישיבות הניבה עבודתו פרי. אין דנים כאן במקרה של תביעת נזיקין בה נתבע המשיב לפצות את המערערים על נזק שהיסב להם, אלא המערערים דורשים, ובדין דורשים, כי יריבם בהתדיינות משפטית מתמשכת יחוייב לשאת בתשלום שכר שנאלצו לשלם לעורך דינם. המשיבים זכאים היו שביהמ"ש ידון בבקשתם ויחייב את המשיב בתשלום שכ"ט עו"ד של המערערים. בכל הנסיבות יש לחייב את המשיב לשלם למערערים סכום של 20,000 ש"ח שכ"ט עורך דינם בהליכים שהתקיימו בדרגה הראשונה ועוד 4,000 ש"ח הוצאות ושכ"ט בערעור.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד הרלוף כהן למערערים, עו"ד מרדכי דגני למשיב. 8.12.91).

ע.א. 187/89 - אבשלום ועדנה רובין נגד יהודה ורבקה זהר

הפרת "הסכם קומבינציה" ע"י אי עמידה במועדי הבנייה הקבועים בהסכם. מתן ארכה "בהפרה יסודית"(מחוזי ת"א - ה"פ 1347/87 . הערעור נדחה).

א. ביום 4.2.81 נכרת "הסכם קומבינציה" בין הצדדים שלפיו התחייבו המערערים לבנות על מגרש של המשיבים שתי דירות מגורים בשטח של 165 מ"ר, במסגרת בית דו-משפחתי, כאשר דירה אחת יועדה למשיבים והדירה השניה יועדה למערערים. סעיף 12 לחוזה קבע לאמור "הקונים (המערערים) מתחייבים להגיש תוך 3 חודשים... בקשה להיתר
בניה... ההיתר יהיה ל-2 יחידות זהות... הקונים יתחילו בבניה תוך חודש מיום קבלת היתר הבניה ויסיימו את הבניה של הדירה תוך 20 חודשים...". היתר הבניה ניתן ביום 24.11.85, המגרש פונה ע"י המשיבים ביום 30.12.86 והמערערים לא החלו בבניה אלא בחודש ינואר 1987. עבודות הבניה הופסקו ואתר הבניה ננטש בחודש אפריל 1987, כאשר כל שנבנה עד לאותו מועד הוא המקלט. בתום 21 החודשים מקבלת היתר הבניה לא הושלמה הבניה.
ב. הצדדים ניהלו מגעים ביניהם ובחודש אוגוסט 1987 הגיעו להסכם שמצא ביטויו במכתב מיום 27.9.87 ששלח המערער לב"כ המשיבים ובו הוא מציין "אני מעלה על הכתב את הבטחתי להמשיך מיד בבניה של הבית ולסיימו לא יאוחר מתוך 16 חודש". על מכתב זה הגיב ב"כ המשיבים "מרשי שמחים על הבטחתך להתחיל מיד בבניה, לבנות ברציפות, ולסיימה בתוך 16 חודשים". המערערים לא המשיכו בבניה למרות התחייבותם לעשות כן באופן מיידי. ביום 27.10.87 נתנו המשיבים למערערים ארכה לחדש את הבניה תוך 4 ימים ואם לא תחודש הבניה יראו בכך הפרה יסודית של החוזה ויבטלו אותו. כעבור 10 ימים הודיעו המשיבים למערערים על ביטול החוזה ופנו לביהמ"ש בבקשה למתן סעד הצהרתי שיקבע כי החוזה בוטל כדין. ביהמ"ש קבע כי המערערים הפרו באופן יסודי את החוזה וכי הודעת הביטול מיום 5.11.87 ניתנה לפי הוראות סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות של הפרת חוזה) ולפיכך החוזה בוטל. הערעור נדחה.
ג. המערערים הפרו את החוזה בכך שעד ליום 24.8.87 לא השלימו את בניית דירת המשיבים, כפי שהתחייבו בסעיף. 12 לחוזה. המערערים טוענים כי האיחור בהשלמת הבניה נבע מאי פינוי בית המשיבים במועד שכן החוזה קובע כי "המוכרים מתחייבים למסור את החזקה בבית לקונים תוך 30 ימים מקבלת יתר הבניה" והחזקה נמסרה יותר מאוחר, בעוד שהמשיבים טוענים כי המערערים לא הראו כל סימן כי הם עומדים להתחיל בבניה ולכן לא מצאו לנכון לעזוב את ביתם ולמצוא דיור חילופי בדירה מושכרת בטרם עת. ואכן, הוכח כי הסיבה לעיכוב הבניה לא היתה תלויה במשיבים, כי אם ברצון המערערים לשנות את היתר הבניה ולהגדיל את שטח דירתם. המערערים לא דחקו במשיבים לפנות את ביתם למרות האמור בחוזה, ולא קשרו בכל דרך שהיא בין העיכוב במועד הפינוי לבין תאריך השלמת הבניה. לפיכך, אין לקבל טענת המערערים כי מועד השלמת הבניה נדחה מסיבה התלוייה במשיבים.
ד. אשר לסוג ההפרה - סעיף 6 לחוק התרופות קובע כי הפרה יסודית היא "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה...". ביהמ"ש המחוזי קבע כי אדם סביר לא היה מתקשר בחוזה אילו ידע כי בניית הדירה לא תסתיים גם בחלוף קרוב לשבע שנים ממועד כריתת החוזה. בעניין זה צודקים המערערים כי מרבית תקופה זו, היינו קרוב ל-5 שנים, עברה עד שהושג היתר הבניה והצדדים לא קבעו בחוזה פרק זמן לצורך השגת היתר הבניה. ברם, הצדדים קצבו 21 חודשים לצורך ביצוע החוזה ממועד קבלת היתר הבניה ובענייננו חלפו למעלה מ-23 חודשים ממועד זה ועד לביטול החוזה ע"י המשיבים.
ה. אחד השיקולים המרכזיים לצורך אפיונה של הפרת חוזה בניה, המתבטאת באי השלמת הבניה במועד, כהפרה יסודית או כהפרה שאיננה יסודית, הינו אינטנסיביות המאמצים שהושקעו ע"י הצד המפר וטיבם של מאמצים אלה. גם איחור קל, המלווה באי השקעת מאמצים או השקעת מאמצים זעומה ע"י הצד המתעכב בביצוע החוזה, וכאשר ברור כי נותרה עבודה רבה לביצוע עד אשר תושלם הבניה, יכול שייחשב להפרה יסודית. במצב דברים זה יש לומר כי לו ידע אדם סביר בעת כריתת החוזה שבתום התקופה שנקבעה בחוזה, 21 חודשים לאחר קבלת היתר הבניה, ייבנה אך ורק המקלט, וכי אתר הבניה יהיה נטוש, וכל זאת מסיבות הקשורות בצד המפר, לא היה מתקשר בחוזה שכזה.

ו. אשר לעניין מתן הארכה - אין צורך להכריע כאן בשאלה אם בעת מתן הארכה עדיין עמדה לרשות המשיבים הזכות לבטל את החוזה, שאז הארכה שניתנה למערערים הינה ארכת חסד, או שעבר הזמן הסביר לצורך השימוש בזכות לביטול החוזה ע"י המשיבים, וכדי לחדש זכות זו היה על המשיבים לתת למערערים ארכה מתאימה. בענייננו, הזמן שניתן של 16 חודש הוא זמן סביר בכל מקרה. הארכה מורכבת משני חלקים הקשורים זה בזה בקשר של תנאי. החלק האחד קובע כי על המערערים להמשיך מיד בבנית הבית והחלק השני קובע כי על המערערים להשלים את הבניה בתוך 16 חודשים. זכותם של המערערים להשלים את הבניה בתוך 16 חודשים היתה מותנית בהמשך מיידי של עבודות הבניה, שהופסקו בחודש אפריל 1987. המשיבים המתינו כחודשיים על מנת לבחון אם יעמדו המערערים בחלק הראשון של הארכה, המחייב אותם להמשיך בבניה באופן מיידי. במשך חודשיים אלו לא עשו המערערים פעולה משמעותית כלשהי לקראת חידוש הבניה והמשיבים העניקו למערערים ארכת חסד נוספת של 4 ימים. משחלפו גם 4 ימים אלו מבלי שאובחנה תזוזה כלשהי מצד המערערים, פעלו המשיבים כדין כאשר ביטלו את החוזה.
ז. נוכח המסקנה כי מדובר בהפרה יסודית של החוזה, אין צורך להיזקק לשאלה אם בנסיבות העניין היה ביטול החוזה בלתי צודק כטענת המערערים. שיקולי הצדק הנזכרים בסעיף 7(ב) לחוק התרופות צריכים להילקח בחשבון כשמדובר בהפרה בלתי יסודית בלבד. אין כל הצדקה להרע עם נפגע שחוזה עמו הופר באופן יסודי, ואשר נתן ארכה מכל סוג שהוא לצד המפר, ע"י השוואת מצבו למצבו של הנפגע מהפרה בלתי יסודית. רק נפגע בהפרה בלתי יסודית רשאי להתגונן בטענה כי ביטול החוזה הינו בלתי צודק, בהתאם לתנאים המצויינים בסעיף 7(ב) לחוק התרופות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב ברטלר למערערים, עו"ד ז. הרטבי למשיבים. 25.11.91).

בש"פ 4909/91 - סטובי וייצמן נגד מדינת ישראל

*הקלה בתנאי מעצר בית(בקשה להקל בתנאי מעצר בית - הבקשה נתקבלה).

א. העורר, קבלן לאיסוף אשפה באיזור הצפון, הואשם יחד עם אחר במספר רב של עבירות חמורות, שעיקרן מעשי אלימות, כולל פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה, הצתות וסחיטה, שבעיקרן נועדו למנוע פרסום מכרז ולמנוע מקבלנים אחרים מלהשתתף במכרז לאיסוף אשפה. המדינה ביקשה את מעצר העורר עד תום ההליכים אך השופט שדן בעניין ציווה, באוגוסט 1991, על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים שלפיהם חוייב לשהות במשך כל שעות היום והלילה בדירת גיסו במושב תלמי אליהו שבדרום, נאסר עליו לשוחח שיחות בטלפון והוא חוייב בהפקדת ערבות. כעבור כחודשיים ביקש העורר בביהמ"ש המחוזי לשנות את תנאי שחרורו בערובה ובקשתו נדחתה ע"י ביהמ"ש. עתה מבקש ב"כ העורר להקל בתנאים המגבילים של מעצר בית, כך ש"מעצר הבית" יהיה בביתו של העורר בקרית אתא, ולחילופין לאפשר לעורר מעצר בית במקום אחר הקרוב יותר למקום מגוריו. בקשת העורר לא נתקבלה ואולם הוסכם על הקלה בתנאי המעצר במושב תלמי אליהו.
ב. בקשת נאשם להקל בתנאי "מעצר הבית" הינה תופעה החוזרת ונשנית בבתי המשפט. התסריט הוא שבתחילה באה הצעת הסניגור להטיל על הנאשם מעצר בית מוחלט והסכמה לתנאים חמורים נוספים וזאת כדי להסיר את החשש של מעצר עד תום ההליכים. לאחר מכן בא פרק ההמשך, כאשר הסניגור בא בבקשה לעיון חוזר על מנת שיקלו בתנאי מעצר הבית. גישה כזו של נאשמים וסניגוריהם יש בה טעם לפגם ונראית כנסיון להערים על השופט בערכאה הראשונה ולפתח תהליך של "מעצר בית" בשלבים.
ג. בנסיבות המקרה דנן אין להיענות לבקשת העורר לחזור לביתו שבקרית אתא. עם זאת יש לאפשר לעורר לצרף אליו למושב את בני משפחתו הקרובה, אשתו וילדיו, ולהקל
מעט בתנאי שהייתו במושב. בעוד שביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר בית מוחלט, הוחלט להקל בתנאי זה, כך שמשעה 6 בבוקר ועד שעה 6 בערב יוכל העורר להסתובב מחוץ לבית ולעבוד בתחומי המושב. (בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מרוז לעורר, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה.27.11.91).

בש"פ 5691/91 - מוטי גלי נגד מדינת ישראל

*מעצר לצרכי חקירה לתקופה העולה על 30 יום(ערר על מעצר לצורכי חקירה - הערר נדחה).

א. העורר נעצר בחודש יוני 1991 בחשד של מעורבות ברצח, שהה במעצר במשך 37 ימים, ושוחרר ממעצרו ע"י המשטרה ללא ערובה. באוקטובר 1991 נתגלתה עדות חדשה והוגשה לבימ"ש השלום בקשה למעצרם של העורר ושלשה אחרים. ביהמ"ש נענה לבקשה בדבר מעצרם של השלשה, אך הבקשה למעצרו של העורר ל-15 יום, שהוגשה בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, נדחתה מהטעם שהעדות החדשה לא קשרה את העורר לפרשת הרצח. על החלטת בימ"ש השלום הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי, ובמסגרת הדיון בערר הובא בפני ביהמ"ש המחוזי חומר חקירה נוסף וחסוי וערר המדינה נתקבל. הערר על כך נדחה.
ב. היועץ המשפטי לממשלה, שהסכמתו נדרשת למעצרו של אדם לתקופה העולה על 30 יום, רשאי לבקש מעצר מפעם בפעם ל-15 ימים בלבד. מאחר והעורר היה עצור בעבר במשך 37 ימים, טוען הסניגור כי ניתן כעת לעצור את העורר רק לתקופה של 8 ימים שתשלים את "מכסת" 15 הימים. לעומתו טענה התובעת כי מאחר והבקשה שהוגשה כיום למעצרו של העורר היא בקשה חדשה, ניתן עתה לבקש מעצרו של העורר ל-15 ימים. צודקת התובעת בגישתה. סעיף 17(ג) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) אומר "הוחזק אדם במעצר... רשאי כל שופט להתיר... את ההחזקה במעצר תקופה נוספת שלא תעלה על 15 יום, ובלבד שלא יוחזק אדם במעצר תקופה העולה על 30 יום אלא אם הבקשה הוגשה ברשות היועץ המשפטי לממשלה...". אין זכר בסעיף זה למגבלה לה טוען הסניגור. לפי האמור בו ניתן לעצור את העורר למשך 15 ימים ובלבד שתינתן לכך הסכמת היועץ המשפטי לממשלה.
ג. מוסיף וטוען הסניגור כי אין די בראיות כדי להצדיק מעצרו של העורר למשך 15 ימים, כאשר הראיות שהובאו בפני בימ"ש השלום הן אותן ראיות שהיו לפני כמחצית השנה, כאשר המשטרה באה למסקנה שיש לשחרר את העורר ממעצר. מאידך טענה התובעת כי די היה בראיות שהיו מצויות לפני בימ"ש השלום כדי להצדיק מעצרו של העורר ל-15 יום. כן הגישה לעיון בבימ"ש העליון את החומר החסוי שהוגש לביהמ"ש המחווי וחומר חסוי נוסף המרחיב ומבסס את החומר הקודם. אין צורך להכריע בשאלה אם די היה בראיות שהיו מצויות לפני בימ"ש השלום כדי להצדיק את המעצר, שכן משמצטרף לראיות אלו החומר החסוי הנוסף שהובא לעיון ביהמ"ש המחוזי וכל שכן החומר החסוי הנוסף שהוגש לעיון בביהמ"ש העליון, יש בכך כדי להצדיק את המעצר ל-15 יום.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד ציון אמיר למבקש, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 19.12.91).

בש"א 5738/91 + רע"א 1233/91 - הרצל בן דוד נגד אהרון ג'רבי

*רע"א 4233/91 - כאשר בערעור על החלטת ביניים חייב ביהמ"ש העליון בהוצאות לפי "תוצאות הדיון", הכוונה היא לפסה"ד הסופי של ביהמ"ש העליון בערעור על פסה"ד שיינתן ע"י ביהמ"ש המחוזי(בקשה לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט 4 הבקשה נדחתה).
א. בעניין פלוני שנדון בביהמ"ש המחוזי בין המבקש לבין המשיב, קיבל ביהמ"ש המחוזי החלטה בשבתו כדן יחיד. בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש לביהמ"ש העליון הוחלט כי העניין צריך לידון בביהמ"ש המחוזי בפני מותב תלתא והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי. באותה החלטה נקבע כי שכ"ט עו"ד יהיה בסכום של 2,000 ש"ח "ויוטל לפי
התוצאות בדיון. המבקש זכה בנושא הדיון ולא נפסקו לו הוצאות בביהמ"ש המחוזי. עם זאת הוסיף ביהמ"ש המחוזי כי "כמובן שאין בהחלטתו של בימ"ש זה (המחוזי) כדי לגרוע מזכותו של המשיב (המבקש דנן) להוצאות על פי פסק דינו של ביהמ"ש העליון ברע"א...", והמבקש קיבל תשלום בסך 2,000 ש"ח. על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הוגש ערעור לביהמ"ש העליון ובערעור זה ניתן פס"ד שבו זכה המשיב וביהמ"ש העליון קבע כי כל צד ישא בהוצאותיו. ביהמ"ש העליון לא הזכיר דבר ביחס לתשלום 2,000 ש"ח שהמשיב כבר שילם למבקש. עתה פנה המבקש לביהמ"ש העליון בבקשה לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, כי ביהמ"ש העליון "ישלים" את פסק דינו השותק בעניין ההוצאות של 2,000 ש"ח, ויקבע כי המבקש אינו חייב בהחזר הוצאות אלה שניגבו בעקבות מתן ההחלטה בביהמ"ש המחוזי. הבקשה נדחתה.
ב. אין צורך להתחבט בשאלה אם המבקש נקט בדרך הנכונה בהגישו בקשה לפי סעיף 81, לעומת הגשתה של בקשה להבהרת פס"ד לפי סעיף 12 לחוק ההוצל"פ. גם אין צורך לדון בבעייתיות המתעוררת נוכח התקופה שחלפה בין מועד שימוע פסה"ד לבין הגשת הבקשה העולה על 21 הימים הנקובים בסעיף 81 הנ"ל. לגוף העניין, משקבע ביהמ"ש העליון בהחלטה הראשונה כי התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי וכי שכר הטרחה של 2,000 ש"ח יהיה "לפי תוצאות הדיון" אין לפרש מלים אלה כמתייחסות לדיון בערכאה הראשונה דווקא, אלא לדיון במחלוקת עד להכרעה הסופית בה, ולפי התוצאה החלוטה יחולו ההוצאות הנ"ל על הצד המפסיד. כך שעל המבקש להשיב למשיב את שגבה, וזאת לאור תוצאות הדיון. לא זו אף זו, מן האמור עולה כי המשיב הוא הזכאי, כנוסף להשבתו של הסכום ששילם למבקש, גם לשכר הטרחה כנ"ל של 2,000 ש"ח, אשר לפי תוצאות הדיון על המבקש לשאת בו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב שטוסל למבקש. 19.12.91).

ע.א. 617/85 - מנשה עופר ואח' נגד ג'ון הס ואח'

פירוש סעיף בהסכם לעניין תשלומים צמודים. פירוש "קבלה" שניתנה בעת התשלום. *הצעת תשלום לאחר פיחות ולפני פרסום השער היציג, כ"דרישה שלא בתום לב"(מחוזי י-ם - תיק ה"פ 1846/83 - הערעור נדחה).

א. ביום 10.10.83 נכרת הסכם מכר בין המערערים (להלן: הקונים) לבין המשיבים (להלן: המוכרים). סעיף 5 להסכם אומר כי "תמורת הנכס ישלם הקונה למוכרים סכום בשקלים שווה ערך ל-287,000 דולר של ארה"ב במועדים ובאופנים הבאים... 40,000 דולר ביום חתימת הסכם זה... 115,000 דולר לא יאוחר מיום 20.11.83... למניעת כל ספק מוצהר בזה כי הסכומים לפי הסכם זה ישולמו בשקלים לפי השער היציג של הדולר לפי השער בבוקר, יום התשלום בפועל, אם שולם התשלום עד שעה 11, והשער היציג של אחר הצהריים אם שולם אחרי 11". התשלום השני של 115,000 דולר נועד, כאמור, להיות משולם עד ליום 20.11.83, וכבר ביום 10.10.83 התקשר הקונה למוכר ושאל אם המוכר יהיה נאות לקבל כ-100,000 דולר, על חשבון התשלום השני. המוכר ביקש לדחות את מועד התשלום לימים אחדים. למרות הבקשה הופיע הקונה בדירת המוכר ועמד על זכותו לשלם את הסכום האמור, ובסופו של דבר הביא המחאה בנקאית על סכום של כ-45,000 דולר בשקלים.
ב. היה זה בשעה 5 אחרי הצהריים. בלילה שבין 10.10.83 לבין 11.10.83 הודיע בנק ישראל על פיחות בשער השקל בשיעור של %23, שהביא לעליית השער היציג של הדולר מ-69.26 ל-80.72 שקל לדולר. הפיחות בוצע באמצעות הודעה לציבור, בעוד שהשער היציג שביטא את הפיחות התפרסם רק בצהרי יום ה-11 באוקטובר או בסמוך לכך. ביום 11.10.83 בשעה 30:10, היינו אחרי הפיחות אך לפני פרסומו של שער יציג חדש, הגיע הקונה לבית המוכר והביא המחאה בנקאית נוספת על סכום של כ-3,645,000 שקל.
המוכרים נועדו בטלפון עם פרקליטם וב"כ הכתיב להם נוסח קבלה כדלהלן: "אני... מאשר בזה שקיבלתי סך... סכום זה בדולרים יקבע לפי הערך הראשון שיקבע ליום 11.10.83 לפני הצהריים ואם לא יהיה שער כזה יקבע שער הראשון היציג שלאחר מכן". הקונה העתיק נוסח זה בשינויים קלים, ללא ידיעת המוכר, והקטע הרלבנטי בנוסח המתוקן (להלן: הנוסח המתוקן) קובע "סכום זה בדולרים ייקבע לפי הערך ליום 11.10.83 לפני השעה 11, ואם לא יהיה שער כזה יקבע שער הראשון לאחר מכן". המוכר חתם על הנוסח המתוקן כשהקונה נותן לו להאמין שמדובר בהעתק מדוייק של הנוסח.
ג. הקונים פנו בבקשה לביהמ"ש למתן פס"ד הצהרתי כי מילאו אחר כל התחייבויותיהם בנוגע לתשלום השני וביססו טענתם על לשונו של סעיף 5 להסכם, אשר לפיו יש לחשב את שווי התשלום לפי השער היציג ליום 10.10.83. המוכרים טענו כי יש לחשב את השווי הדולרי של שני התשלומים לפי השער היציג ליום 11.10.83. גירסת המוכרים התבססה על שתי טענות חילופיות: האחת, כי בחתימת הקבלה נכרת הסכם חדש בין המוכרים לבין הקונים, לפיו הסכום יחושב לפי השער היציג שפורסם ביום 11.10.83 ; לחילופין, שני התשלומים האמורים בוצעו שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת כמצוות סעיף 39 לחוק החוזים. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המוכרים בדבר כריתת הסכם חדש ביניהם לבין הקונים. באשר לתשלום הראשון, ששולם לפני פרסום הפיחות, קבע ביהמ"ש כי אין לראות בו תשלום שלא בתום לב, ויחול לגביו השער היציג הישן, ואילו ביחס לתשלום השני קבע ביהמ"ש המחוזי כי תשלום זה נעשה שלא בתום לב ויחול עליו השער היציג החדש. על כך ערעור וערעור שכנגד. הערעורים נדחו.
ד. הנשיא שמגר: אין לומר כי הקבלות שניתנו ע"י המוכר לקונה, הן הקבלה לתשלום הראשון והן הקבלה לתשלום השני, אם לפי הנוסח המתוקן ואם לפי הנוסח שהוקרא ע"י עוה"ד, מהוות הסכם חדש הסוטה ממה שהוסכם בדבר ההצמדה בסעיף 5 להסכם. כאשר מחד גיסא קיים הסכם ברור ומפורש ומאידך גיסא קיימת קבלה שאינה בהירה די צורכה יש להעדיף את הפירוש שלפיו לא ביקשו הצדדים לסטות מההסדר שנקבע בהסכם.
ה. התנהגות הקונים במהלך ביצוע התשלום הראשון לא היתה נגועה בחוסר תום לב. הצדדים הסכימו על מנגנון תשלום מפורש, שאינו מותנה בנתונים נוספים על אלו המצויינים בהסכם ביניהם. במצב דברים שכזה היתה לקונים זכות חוזית להעביר חלק מתמורת ההסכם עד לתאריך מסויים, כאשר שוויו הדולרי של אותו חלק יחושב בהתאם לאמור בסעיף 5 להסכם, ללא קשר לחשש בדבר ביצוע פיחות.
ו. מאידך, בתשלום השני עשו הקונים שימוש שלא בתום לב בזכותם החוזית. בעת ביצוע התשלום השני היה כבר ידוע כי בוצע בלילה פיחות בשיעור של %23, אם כי עדיין לא פורסם "השער היציג" החדש. אמנם לפי נוסף סעיף 5 היתה לקונים הזכות לשלם את התשלום השני לפי השער של 10.10.83, אולם הקונים כבר ידעו אז כי אין ספק שהשער היציג שיפורסם יתן ביטוי מלא לפיחות שבוצע ויהיה שונה באופן משמעותי מהשער היציג ליום 10.10.83. המידע שהיה חסר לצדדים במהלך ביצוע התשלום השני, נגע אך ורק לתרגום המדוייק של הפיחות שכבר פורסם לשער היציג החדש שיפורסם. במצב דברים זה, כאשר ברור כי לשער היציג מיום 10.10.83 לא יכולה להיות כבר כל משמעות וכל קשר אמיתי לשערי המסחר במט"ח ביום 11.10.83, יש לומר כי ביצוע התשלום השני עולה כדי שימוש בזכות חוזית שלא בתום לב, ובניגוד לכוונתם המשותפת של הצדדים להסכם.
ז. בשולי הדברים הוסיף נשיא ביהמ"ש העליון כי הצדדים לא עמדו במסגרות שהוקצבו להם לכתיבת סיכומיהם בערעור, וכן באה לידי ביטוי קיצוני התופעה הפסולה של ניהול ההתדיינות המשפטית במשך פרקי זמן ארוכים ללא צורך. בתיק ביהמ"ש נמצאות 13 בקשות להארכת מועדים להגשת סיכומי הצדדים ותגובות לסיכומי הצד שכנגד. קשה להעלות על
הדעת סיבה להארכת מועדים שלא אוזכרה בבקשות הצדדים, כגון עומס עבודה, שירות מילואים פעיל, נישואי בן, הפסקת עבודתה של פקידה, מחלתו של עו"ד, מחלת אימו של עו"ד, עניינים משפחתיים ועוד. כל הבקשות להארכת המועד הוגשו בהסכמת הצד שכנגד. מקרה זה מצביע על ניצול מופרז של האפשרויות לבקש הארכה למועדים שנקצבו לשם הגשת סיכומים בכתב לביהמ"ש העליון. לפיכך חוייב כל אחד משני הצדדים לשלם לאוצר המדינה הוצאות בסך 6,000 ש"ח.
ח. השופט מצא : מפקפק בצדקת ההנחה, שלפי תנאי הסכם המכר היו הקונים זכאים לכך שתשלומם השני, שבוצע למחרת ההכרזה על הפיחות בשער השקל, יחושב על פי השער היציג של הדולר שפורסם לפני ההכרזה על הפיחות. ברם, כיוון שלדעתו הקבלה, גם לפי הנוסח המתוקן, יצרה הסכם חדש ומיוחד בין הצדדים, ביחס לשער שלפיו יחושב התשלום השני, היינו כי יחושב לפי השער היציג החדש שיפורסם, הרי די בכך כדי לדחות את ערעורם של הקונים. בנסיבות אלה אין צורך להידרש לקביעה שהסתמכותם של הקונים על המותנה, לעניין השער הקובע, בסעיף 5 להסכם המכר, מהווה שימוש בזכות חוזית שלא בתום לב.
ט. השופט אור: מצטרף לתוצאה שיש לדחות את הערעורים. לעניין פירושה של הקבלה, הצטרף השופט אור לפירושו של השופט מצא, כי הצדדים הסכימו על שינוי המוסכם ביניהם באשר לשער היציג לפיו יחושב התשלום ששולם ע"י הקונים ביום 11.10.83. לאור מסקנה זו, אין צורך לדון בשאלה אם היה מקום לראות בהסתמכות הקונים על הוראות סעיף 5 להסכם המכר שימוש בזכות חוזית שלא בתום לב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, מצא. עו"ד ר. שטראוס למערערים, עו"ד תיאודור אורין למשיבים. 1.12.91).

בג"צ 2868/90 - האגודה הישראלית למניעת עישון נגד רשות השידור ואח'

דרישת תשלום עבור פרסום תשדירי שירות בטלביזיה נגד עישון. טענת הפלייה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותרת פנתה לרשות השידור בבקשה כי זו תשדר, בלא תשלום, תשדירי שירות בטלביזיה שעניינם הסכנה שבעישון והצורך במניעתו. רשות השידור הסכימה לשדר את התשדירים אך דרשה תשלום כמקובל במקרים אחרים. לטענת העותרת אין רשות השידור מוסמכת לגבות תמורה עבור השירות שהיא נותנת במסגרת תשדירי השירות ואין זה ראוי כי תמורה כזו תידרש. כן טוענת העותרת כי הופלתה לרעה לעומת גופים אחרים הזוכים לתשדירי שירות בלא תשלום, וכי לאור הפרסום שנותנת רשות השידור, ולו בעקיפין, לאמצעי עישון, מוטלת עליה החובה לאפשר לעותרת, בלא תשלום, להגיב, במסגרת דוקטרינת ההגינות המדריכה את רשות השידור. לאחר הגשת העתירה החליטה רשות השידור להפסיק הקרנתם של כל תשדירי השירות המוקרנים ללא תמורה. כן ננקטו פעולות שנועדו למנוע פרסומת לעישון במסגרת משחקי ספורט. העתירה נדחתה.
ב. רשות השידור הינה אישיות משפטית עצמאית (תאגיד), הכשירה לכל זכות, חובה ופעולה משפטית. במסגרת מטרותיה רשאית הרשות לשדר תשדירי שירות, שאין בהם פרסומת מסחרית, ומשהוסמכה כך רשאית הרשות גם לקבוע אם שידורים אלה יינתנו כשירות חינם או במחיר שייקבע. אכן, הרשות חייבת גם בפעילותה זו לנהוג כרשות ציבורית, החייבת לפעול לפי כללי המשפט הציבורי, אך אין דבר בכללים אלה של המשפט הציבורי המונע מרשות השידור לקבל תמורה עבור השירות שהיא נותנת. המחיר הנדרש עבור תשדירי השירות איננו מס, ואין צורך בהוראת חוק מפורשת המסמיכה את הרשות לדרשו. עניין לנו בשיקול דעת הניתן לרשות השידור, אותו עליה להפעיל על פי הכללים המקובלים של המשפט הציבורי, ואין לומר כי החלטתה לדרוש תמורה עבור התשדירים נגועה בפגם מינהלי כלשהו.

ג. טענת האפלייה שהעלתה העותרת היתה ראוייה לידון בעת הגשת העתירה, אולם בינתיים, כאמור, החליטה רשות השידור שלא לשדר עוד חינם גם את תשדירי השירות של האגודה למניעת תאונות דרכים ותשדיר שירות למניעת פיגועים חבלניים. כך נשמט הבסיס לטענת האפלייה. אשר לטענה האחרונה של העותרת כי בטלביזיה קיים, הלכה למעשה, פרסום לסיגריות כאשר במהלך משחקי ספורט תופסת עין המצלמה פרסומת לסיגריות ולפיכך יש לאפשר לעותרת "לאזן את התמונה" במסגרת דוקטרינת ההגינות - אף טענה זו אין לקבלה. אין צורך לבחון את דוקטרינת ההגינות, שכן די בכך שרשות השידור עשתה מאמצים ראויים למניעת הפרסום "הסמוי" ואף מצליחה בכך.
ד. מדיניות רשות השידור לדרוש תמורה בגין כל תשדירי השירות היא חוקית. עם זאת, אין זו המדיניות החוקית היחידה. גם מדיניות שהיתה יוצרת הבחנה בין סוגים של תשדירי שירות המשודרים ללא תמורה לבין סוגים המשודרים בתמורה, בדין היתה, ובלבד שתימצא אמת מידה ראוייה המבחינה כדין בין התשדירים ואינה יוצרת אפלייה. נראה כי ההחלטה לבטל את תשדירי השירות שניתנו חינם לא נעשתה משום רצון להכנסה כספית נוספת, אלא משום חוסר היכולת לגבש קריטריונים ראויים לאבחנה בין תשדירי שירות שונים. מן הראוי הוא לעשית מאמץ נוסף בעניין זה.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מלץ. החלטה - השופט ברק. עו"ד עמוס האוזנר לעותרת, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 5.12.91).

ע.פ. 3072/90 - מוחמד מסארווה ויוסף ג'בלי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

שני המערערים הורשעו בעבירה של שוד שביצעו תוך איום בסכין ואיומי הפחדה לגבי נוסע במונית. השניים נדונו ל-7 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן הופעלו נגד מסארווה 8 חודשים מאסר על תנאי מחציתם מצטברים. הסניגורית טענה כי העונש חורג בחומרתו מזה שהוטל במקרים דומים וכי אין לגלות בנסיבות המקרה סממני אלימות קשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר על שוד תוך איום בסכין ואיומי הפחדה. לאור מכלול הנסיבות המיוחדות של המקרה אכן נוטה העונש, במידת מה, לכיוון החומרה. אולם, בכך לא די כדי להניע ערכאת ערעור להתערבות במידת העונש, שהרי אין ביהמ"ש שלערעור יושב כערכאה ראשונה השוקלת את שיקולי הענישה מראשיתם. בנסיבות אלה אין לפסול את שיקולי הערכאה הראשונה, מה גם שלאחד משני המערערים גליון הרשעות קודמות הגדוש עבירות והמערער האחר עבר את העבירה בעת שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' אסנת בר תור למערערים, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 4.12.91).

ע.פ. 3941/91 - שלום בן שמעון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (איומים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, יחד עם אחרים, איים על עו"ד פלוני, לפי בקשת בעלה של אשה שחשד בעוה"ד כי הוא מקיים יחסים אינטימיים עם אשתו. ביהמ"ש גזר למערער 4 חודשים מאסר בפועל שיבוצעו בעבודות שירות ו-6 חודשים מאסר על תנאי וכן הועמד בפיקוח קצין המבחן במשך שנה. הסניגורית טוענת כי מדובר במעידה חד פעמית וקלה, וכי המערער הוא ללא עבר פלילי ודי להסתפק בפיקוח קצין מבחן. קצינת המבחן הוסיפה כי חשוב הוא, מבחינת אישיותו של המערער, שיעמוד במבחן, אבל היא מודאגת מכך שברישומיו של המערער ייאמר שנדון למאסר, מבלי לציין שבוצע בעבודת שירות, דבר שיכתימו להבא. ב"כ המדינה עמדה על טיב המעשים שעשה
המערער המצדיקים את העונש שהושת עליו. באשר לרישום נהוג כיום כי נאמר בגליון הרישום "נדון למאסר שבוצע בדרך של עבודת שירות". הערעור נדחה.
בהתחשב במעשים האמורים אין העונש חמור מדי. עם זאת המליץ ביהמ"ש העליון כי הרישום בגליונו של המערער, וכך מן הראוי שיהיה בדרך כלל לעניין מי שמבצע מאסר בצורה של עבודות שירות, יהא שנדון לתקופת מאסר פלונית שבוצע בדרך של עבודת שירות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, בך. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' לירן פרידלנד למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 2.12.91).

בג"צ 5135/90 - יחיא עזיז מחמד שוויקי נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

*אטימת בית לפי תקנה 119 (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

בשנת 1988 ניתן צו החרמה ואטימה לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) לגבי ביתו של העותר הנמצא בעזרייה, וזאת בעקבות הסתבכותם של שני בניו בעבירות בטחוניות חמורות, שכללו ייצור והשלכת בקבוקי תבערה, הצתה ופעולות נוספות של הפרת סדר. העניין הגיע לבג"צ ועתירת העותר נדחתה אז. בעקבות הסדר טיעון עם התביעה הורשעו בני העותר ונדונו ל-18 חודשים מאסר בפועל ותקופת מאסר על תנאי. עתה ביקש העותר כי יבוטל צו ההחרמה והאטימה ובקשתו סורבה. טענת פרקליטתו של העותר היא כי לא היה מקום לנקוט פעולה מינהלית כה חמורה, כשמדובר בעבירות שבעקבותיהן נגזר עונש קל יחסית, ומכל מקום, משסיימו בני העותר ריצוי עונשם, אין טעם והגיון בהמשך תקפו של הצו ויש לבטלו. ב"כ המדינה הבהיר כי העונש שנגזר זכה מבחינת קולתו של ההסדר לדברי ביקורת מצד ביהמ"ש הצבאי שדן בעניין, ואינו משקף את חומרת המעשים. העתירה נדחתה.
אין פסול בכך שהמשיב סירב לבטל, בנסיבות הקיימות, את צו האטימה. במקרים כגון אלה שוקל המשיב את חומרת המעשה העומד ביסוד צו ההחרמה, את התנאים באיזור, את חזרת העבריין למוטב ושיקולים הומניים אחרים. בענייננו הנימוקים לדחיית הבקשה הם בין היתר התנאים בשטח, אופי מעשיהם של בני העותר והמידע בדבר אחד הבנים של העותר שחזר לסורו. בנסיבות אלה אין להתערב בשיקול דעתו של המשיב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאה צמל לעותר, עו"ד מלכיאל בלס למשיב. 6.11.91).

רע"א 4102/91 - המשווק מסחר כללי בפירות וירקות ואח' נגד עיריית ת"א

*סמכות דיון בסעד הצהרתי לדיירות מוגנת (הבקשה נדחתה).

המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי כתב תביעה נגד המשיבה לסעד הצהרתי שהם דיירים מוגנים במושכרים שהושכרו להם ע"י המשיבה. בכתב התביעה נטען כי בסיס זכויותיהם הוא חוזי חכירה שנחתמו בין בעלי הדין בשנת 1952. תקפם של חוזי החכירה כבר תם ולטענת המבקשים קמה להם, עם תום תקופת החכירה, זכות של דיירים מוגנים במושכרים. לאחר הגשת התובענה נעתר ביהמ"ש המחוזי למבקשים והתיר להם לפצל סעדיהם, כדי לתבוע בנפרד תביעות כספיות. המשיבה עתרה לדחייה על הסף של הבקשה הן בטענה של חוסר סמכות והן מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט, משום שהיא באה לקדם הגנה מפני תביעה אפשרית לפינוי. ביהמ"ש המחוזי סבר שהדין עם המשיבה בשתי טענותיה, אך בהחלטתו האופרטיבית התייחס אך לעניין הסמכות והורה להעביר את העניין לבימ"ש השלום לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט, על מנת שידון גם בבקשה לדחייה על הסף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
משהתיר ביהמ"ש המחוזי למבקשים לפצל את סעדיהם ולתבוע את תביעותיהם הכספיות בנפרד, שוב לא נועד מה שנותר מהתביעה אלא לקבל הצהרה על זכויות החזקה שלהם שהסמכות לגביה לבימ"ש השלום. בכגון דא לא ניסוחו הפורמלי של הסעד בכתב התביעה
הוא הקובע, אלא הסעד המהותי המבוקש. טוענים המבקשים כי זכויותיהם צמחו להם מחוזי חכירה לדורות, ולפיכך, לפי סעיף 51(1)(3) לחוק בתי המשפט אין בימ"ש השלום מוסמך לדון בעניין. טענה זו אין לקבל. אין המבקשים טוענים שתוקפם של חוזי החכירה הוארך, אלא שמכח זכויות החכירה שבעבר קמו להם זכויות של דיירים מוגנים במושכרים, לאמור, שיש להם זכויות חזקה במושכרים.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד אילן קנר למבקשים, עו"ד ט. ירושלמי למשיבה. 14.11.91).

רע"א 4042/91 - חנ-רון בע"מ ויוסף לוי עו"ד נגד מחצבות חיפה בע"מ

*עיקול זמני (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשים הגישו נגד המשיבה תובענה לתשלום דמי שכירות ראויים ובמסגרת תובענה זו הטיל ביהמ"ש המחוזי, לבקשת המבקשים, במעמד צד אחד, עיקול זמני על מקרקעי המשיבה עד למתן החלטה במעמד שני הצדדים. בדיון במעמד שני הצדדים החליט ביהמ"ש, לבקשת המשיבה, לבטל את העיקול הזמני, ולהמירו בערובה שתיתן חברת מ.ק.ח. מרכז קניות חיפה בע"מ, לשלם כל סכום שייפסק בתובענה דנן נגד המשיבה, עד לסכום של 50,000 ש"ח צמודים למדד. בהחלטתו הסתמך ביהמ"ש על תצהיר יכולת של מ.ק.ח. מיום 23.10.88 שניתן ע"י אחד ממנהליה, וכן על החלטה אחרת בתיק שבין הצדדים. על ההחלטה להמיר את העיקול בערובה של צד ג' הוגשה בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור והערעור נתקבל.
צודקים המבקשים בטענתם כי אין בערובה מצד מ.ק.ח. כדי לספק להם אותו בטחון שהשיגו ע"י הטלת העיקול, וכי אין בו בטחון מספיק לא מבחינת טיב הבטחון ולא מבחינת הסכום שהוא בא להבטיח. ברור שאין למבקשים זכות מוקנית להקפיא דווקא נכס פלוני שעיקלו, אם מובאת לידיהם בטוחה חילופית וטובה אחרת. אולם, לא יכול להיות ספק כי הבטוחה שמקנה למבקשים הערבות מצד מ.ק.ח. אינה בטוחה מספקת, ובפרט שמדובר בגוף משפטי שאין לדעת ולצפות לבטח את יכלתו הכספית בעתיד כשיבקשו לממש את הערבות. לפיכך יש להחזיר על כנו את העיקול על מקרקעי המשיבה.

(בפני: השופט אור. עו"ד י. לוי למבקשים, עו"ד בן ישראל למשיבה. 3.11.91).

ע.א. 4864/90 - משה שיר נגד סוזן שיר

*סמכות דיון בתביעת מזונות (הערור נדחה).

המערער חוייב ע"י ביהמ"ש המחוזי בתשלום מזונות לאשתו וטענתו היא כי ביהמ"ש המחוזי לא צריך היה לדון כלל בתביעה, מאחר והאשה הגישה תביעת גירושין לביה"ד הרבני, וכל עוד תלוייה ועומדת תביעת גירושין, אין נפנים לתביעת מזונות בביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה והערעור נדחה.
המערער איננו טוען כי תביעת המזונות נכרכה בתביעת הגירושין, וגירסתו המשפטית היא שעצם קיום תביעת הגירושין משהה או משעה כל דיון בעניין המזונות. טענה זו אין לקבל. תביעת גירושין יכולה לעכב דיון בביהמ"ש המחוזי רק אם נכרך בה עניין המזונות. שאם לא תאמר כן תהיה אשה שהגישה תביעת גירושין במצב שלא תוכל לקבל מזונות. ביה"ד הרבני לא יפסוק לה מזונות משום שאלה לא נתבעו, ואילו ביהמ"ש המחוזי, כסברת המערער, לא יוכל לדון בכך. התוצאה תהיה כי על האשה יהיה לבחור בין שניים אלה: זניחת תביעת הגירושין או וויתור על זכותה למזונות ושתי חלופות אלו אינן סבירות בנסיבות כגון אלה שבפנינו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דב פרימר למערער, עו"ד רון וינשטוק למשיבה. 3.11.91).

ע.פ. 1113/91 - חנוכה יוסף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (בריחה ממשמורת חוקית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער מרצה עונש של 28 חודשי מאסר שנגזרו לו בשל עבירת סמים. ביולי 1990 קיבל חופשה בת יומיים, הוא לא חזר לכלאו ונעצר ע"י המשטרה כשבועיים לאחר מכן. בגין העבירה של בריחה ממשמורת חוקית נדון ל-6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, כאשר המאסר בפועל מצטבר לעונש שהוא מרצה עתה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער טוען כי נסיבות משפחתיות אילצו אותו לטפל בסידור מגורים לאשתו ולבנו הקטין ולכן לא חזר לכלאו. טענתו היא כי בפועל כבר נענש בצורה חמורה על העבירה שביצע והעונש הוא כפול: ראשית, נשללו ממנו חופשות, ושנית, בגלל בריחתו סירבה וועדת השחרורים להעניק לו את השליש המקובל ולפיכך עליו לרצות כ-9 חודשים יותר ממה שהיה מרצה אלמלא הבריחה. ברם, אסיר הבורח ממאסר לוקח על עצמו את כל הסיכונים הכרוכים בכך, לרבות שלילת חופשות וסיכון האפשרות לזכות בשחרור ברשיון. המערער, שהינו בעל עבר פלילי עשיר, נטל על עצמו ביודעין סיכונים אלה, ועתה - משאלה התממשו - אין הוא יכול לבוא בטרוניה אלא אל עצמו. העונש שנגזר לו איננו כבד ואין להתערב בו.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, מלץ, אור. החלטה - השופט מלץ. המערער לעצמו, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 20.10.91).

בש"א 4617/91 - חנה אלגמיס נגד שמואל אלגמיס

*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה והמועד הוארך בשבוע אחד בלבד).

בביהמ"ש המחוזי התנהלו תביעות הדדיות בין הצדדים וביהמ"ש המחוזי פסק כי המשיב ישלם למערערת מזונות רק עד לחודש פברואר 1990, ומנגד נדחתה תביעת המשיב למניעת המבקשת לגור בדירת בני הזוג. המועד להגשת ערעור הסתיים ביום 11.10.91. ביום 1.10.91 הגישה המבקשת בקשה להארכת המועד להגשת הערעור בנימוק כי הגישה לביהמ"ש המחוזי בחיפה "בקשה לתיקון טעות ו/או פגם בהליך" וזו נקבעה לדיון שם ליום 22.12.91. לטענת המבקשת, הגשת הערעור בטרם הדיון בבקשה לתיקון תגרום להסתתמות טענותיה המהותיות. הבקשה נדחתה והמועד הוארך בשבוע אחד בלבד.
משניתן פס"ד אין להשיג עליו אלא בדרך של ערעור. אכן, ניתן נמקרה המתאים להגיש בקשה לתיקון טעות בפס"ד לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, אך בקשת תיקון טעות אינה באה במקום ערעור ולפיכך אין בהגשתה משום צידוק לדחיית המועד להגשת ערעור. עם זאת ניתנה למבקשת ארכה של שבוע ימים להגשת הערעור.

(בפני: הרשם צור. המבקשת לעצמה, עו"ד ש. הלר למשיב. 14.11.91).

רע"א 4089/91 - מרדכי ריידר ואח' נגד שמעון עשהאל

*העלאת "בעייה משפטית" כעילה לערעור שני ברשות (הבקשה נדחתה).

בקשה זו לא גילתה עילה מבין אלה הראויות לערעור שני ברשות לפי הקווים שהתווה ביהמ"ש העליון בהחלטותיו בסוגייה זו (ר"ע 103/82 חניון חיפה - פד"י ל"ו(3) 123). הטעות השגורה היא כי כל אימת ובעל דין מבקש לגלות טעות בהכרעות שתי הערכאות הקודמות, הוא מעלה את הסוגייה שבמחלוקת למעלת נושא משפטי - עקרוני בעל חשיבות כללית. בכך לא סגי. ראשית, לו אף נתגלתה טעות, הרי לא די בכך כדי להוות עילה לערעור שני ברשות, וכבר אמר על כגון דא הנשיא זוסמן: "שאלה זו, היינו קיומה של שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה הכרעה בבימ"ש זה, היא המבחן היחיד, ואין אני עוסק בשאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי אם לאו. ואם תאמר כי ביהמ"ש המחוזי שגה, אף אני אשיב לך שכבר היו דברים מעולם, ואף בימ"ש זה טעה, לאמור ריבוי הערכאות איננו מבטיח בעצמו עשיית הצדק". (המרצה 648/78 - סביר
י"ג - 314). שנית, ובכך העיקר, אין לך בעייה משפטית שהבהרתה אינה נושאת עימה סממן של כלליות. אולם, גם בכך אין די. לו היה בכך כדי להצדיק ערעור שני ברשות היתה כל מחלוקת בנקודה משפטית מזכה ברשות לערעור נוסף. הנושא המשפטי בו דנים חייב הוא להיות בעל חשיבות כללית ולא רק בעל חשיבות לצורך ההכרעה בהתדיינות הקונקרטית הנפרשת במקרה הספציפי. בענייננו, הסוגיות שהועלו אינן מצדיקות, לפי מהותן, בירור בערכאה נוספת.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יוסף מצגר למבקשים, עו"ד רביב לוי למשיב. 10.11.91).

ע.פ. 4598/90 - אברהם דהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות שוד לפי סעיפים 492א', 406ב' ו-402(ב) לחוק העונשין ונדון לשש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלה במצטבר שנה אחת של מאסר על תנאי. באשר להרשעה טוען הסניגור כי לא הוכח היסוד של איום בביצוע מעשי אלימות שהוא מבין יסודותיו של סעיף 402 לחוק הנ"ל. המערער אמנם קרב דבר מה חד לצווארה של המתלוננת שבביתה בוצע השוד, וכן אמר לה שעליה לשתוק ושם כר על פניה, אך לדעת הסניגור אין בכל אלה כדי להוות איום באלימות. כמו כן, טוען המערער, לחילופין, נגד מידת העונש. הערעור נדחה.
יש לבחון מעשיו של אדם במסגרת מערכת הנסיבות בהן הם מבוצעים. כך יש, למשל, מקום לאבחן בין בקשה מאדם כי ישתוק בנסיבות חברתיות מתאימות, לבין מצב בו לומד אדם המתעורר משינה בחשכת הלילה כי פורץ נמצא בביתו ומבקש כסף, ומלווה דרישה זו בדרישה לשתיקה. בנסיבות אלה מהווה דרישה לשתוק משום איום ע"י התנהגות, היינו כי אם בעל הדירה לא ישתוק יאונה לו רע. אשר לעונש - בהתחשב בעברו של המערער והעובדה שהיה אסיר ברשיון בעת ביצוע המעשה אין העונש מופרז לחומרה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ירום הלוי למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 14.11.91).

בש"פ 4834/91 - עאקל אלאטרש נגד פרקליטות המדינה

*מעצר עד תום ההליכים (הריגה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

במהלך עימות אלים, בין פלגים יריבים בשבט אלאטרש, נורה ונהרג אחד מבני השבט. בכתב אישום שהוגש נגד העורר נטען כי הוא אשר ירה במנוח והרגו. על יסוד כך הואשם העורר בעבירת הריגה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי הראיות שבידי התביעה אינן מבססות, ולו גם לכאורה, את הטענה כי הכדור הקטלני נורה מאקדחו של העורר, ולחילופין, כי נסיבות המקרה אינן מחייבות את מעצרו של העורר וכי ניתן להסתפק בחלופה פחות מכבידה כגון מעצר בית. הערר נדחה.
אשר לעניין הראיות לכאורה - הבדיקות הבאליסטיות, הנתונים בשטח והעדויות שיש בידי התביעה, יש בהן ראיות לכאורה לאישום נגד העורר. אשר לחלופה של מעצר בית - מן הראיות לכאורה עולה כי העורר כיוון את אקדחו לעבר המנוח וירה את הכדור הקטלני לאחר שהמנוח והאחרים, מבני הפלג היריב, היפנו את גבם והחלו לסגת מאיזור האירוע האלים. נמצא שבעת ביצוע הירי, שוב לא נשקפה לעורר כל סכנה מצד המנוח ואנשי קבוצתו. גם אלמלא תוצאתו הקטלנית, היה בחומרתו המופלגת של המעשה כדי להעמיד עילה מוצדקת למעצרו של העורר, ולא כל שכן לנוכח תוצאות המעשה.