ע.א. 3988/90 - קרלה אדלינה המל נגד אברהם זילברשטיין ז"ל
*התנאים הנדרשים להכרה ב"ידוע בציבור" לצורך חוק הירושה(מחוזי חיפה - ת.ע. 304+420/88 - הערעור נדחה).
א. המנוחה מרגוט מיניך נפטרה והמערערת ביקשה כי תוכרז כיורשת יחידה. המשיב התנגד לכך וביהמ"ש הכיר בו כ"ידוע בציבור" של המנוחה, וניתן לו חלק בעזבון המנוחה לפי האמור בסעיפים 11 ו-55 לחוק הירושה. המערערת גורסת כי לא נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 55 לחוק הירושה. לפי הטענה, לא הוכחו חיי משפחה במשק בית משותף, אלא קשרים בין-אישיים חולפים ואף היו בהם עליות וירידות. הערעור נדחה.
ב. השאלה היא אם המשיב והמנוחה חיו חיי משפחה במשק בית משותף, ולעניין זה עלה מן הראיות כי השניים חיו במשך שבע שנים בדירת המנוחה, המשיב עסק בקניות והשנייםאכלו וישנו ונסעו יחד והתנהגו בפני הסובבים אותם כבני זוג, בלתי נשואים אמנם, המקיימים חיי משפחה משותפים. העובדה שהמשיב לא מכר דירתו אינה בעלת משמעות, כשלא היו ראיות לכך שחילק מגוריו וזמנו בין שני הבתים, אלא הוכחה נוכחות רצופה ומתמשכת בדירת המנוחה. העובדה שהעוזרת קיבלה תשלום עבור ניקוי דירת המנוחה מידיהמנוחה ותשלום עבור ניקוי דירת המשיב מידיו, אינה סותרת קיום משק בית המשותף, שהרי זהותו של המשלם אינה מצביעה על היעדר שיתוף במשק הבית. זאת ועוד, מקובל שבעלת הבית ולא בעלה משלמת לעוזרת.
ג. המערערת הפנתה לדברי עדים כי המשיב דיבר עם המנוחה מספר פעמים בגסות, וכי כאשר חלתה השמיע הערות לפיהן על בתה לטפל בה. אין לשלול עובדת השמעתן של ההערות, אך לא לאורן ייקבע אם השניים חיו חיי משפחה. יש להניח שהערות מסוג כלשהו הן בבואה לאופיו של אדם ומזגו, אך ההוראה שבסעיף 55 אינה חובקת רק את אלהשכל דבריהם נשמעים בנחת והמתייחסים זה לזו באהבה מתמדת. השאלה היא אם נתקיימו המבחנים לפיהם ניתן ללמוד על חיים של בני הזוג בצוותא ובשיתוף משפחתי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נח רבינוביץ למערערת, עו"ד א. גלובינסקי למשיב. 12.12.91).
ע.פ. 935/90 - עזרא שנסי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 476/88 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בך ואור נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג).
א. המערער הורשע ברצח המנוח אברהם סמרגנדי (להלן: המנוח) בת"א. על רקע סכסוך שהיה למערער עם המנוח הגיע המערער לחנותו של המנוח ובעת העימות עם המנוח שלף אקדח וירה מתוכו 12 כדורים שברובם פגעו במנוח וגרמו למותו. אין חולקין כי כאשר המערער הלך לחנותו של המנוח, כדי לדון עמו בקשר לסכסוך מתמשך שהיה ביניהם, לא היה בדעתו להרוג את המנוח. גירסת המערער היתה כי משבא לחנותו של המנוח, שהיה ידוע כאדם אלים, ניסה הלה לתקוף אותו בסכין והוא נאלץ להתגונן ולירות במנוח. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי סברו כי על פי הראיות לא ניסה המנוח לתקוף את המערערבסכין, והרשיעו את המערער ברצח. דעת המיעוט היתה כי יש להתייחס באמון לגירסת המערער ולכן היריות הראשונות שנורו ע"י המערער היו יריות מתוך הגנה עצמית. מאידך קבע השופט כי לא היתה הצדקה להמטרת יריות נוספות על המנוח כשזה כבר היה שכוב על הארץ. שופט המיעוט לא יכול היה לקבוע אם היריות האחרונות הן שגרמו למותהמנוח, וסבר שבביצוע אותן יריות נוספות, לפחות ניסה המערער להמית את המנוח ועל כן הציע להרשיעו בעבירה של נסיון לרצח. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בך ואור בפס"ד מפי השופט בך נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
ב. השופט בך ניתח את הראיות שעמדו בפני ביהמ"ש והגיע למסקנה כי צדקו שופטי הרוב כשלא נתנו אמון בגירסתו של המערער וקבעו שלא היה בידי המנוח סכין ולא שרט
ולא ניסה לדקור את המערער. שונה היתה דעתו של השופט גולדברג, בדעת מיעוט, שסבר כי יש לקבל את הערעור. לדעתו, היה מקום לקבל את גירסת המערער כי הותקף ע"י המנוח ועל כן קיימים ספיקות באשר להוכחת "היעדר קינטור", ולפיכך, לדעתו, יש להמיר את הרשעת המערער מרצח להריגה, שכן את היריות כולן יש לראות כמסכת אחת.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, אור. עוה"ד ד. ליבאי וד. שינמן למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 1.12.91).
בג"צ 5711/91 - ח"כ אברהם פורז ואח' נגד יו"ר הכנסת ואח'
*ביצוע פס"ד בהסכמה של בג"צ להנחת חוק על שולחן הכנסת לקריאה שנייה ושלישית(העתירה נתקבלה).
א. ביום 15.7.91 הגישה וועדת החוקה של הכנסת ליו"ר הכנסת את הצעת חוק יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 4) לשם הנחתה על שולחן הכנסת לקריאה שניה ושלישית. משחלפו חודשים והצעת החוק לא נכללה בסדר היום של מליאת הכנסת, הוגשה באוקטובר 1991 עתירה לבג"צ (להלן: העתירה הראשונה), לצוות על יו"ר הכנסת להניח את הצעת החוק על שולחן הכנסת לקריאה שניה ושלישית. העתירה הופנתה נגד יו"ר הכנסת כמשיב ראשון, ונגד יו"ר וועדת החוקה, ח"כ לין, המשיב השלישי כאן, כ"משיב שני פורמלי".באותה עתירה הוגשה לבג"צ הודעה על בקשה למתן פסק דין בהסכמה, שלפיה "ביום רביעיה-18 בדצמבר 1991, יביא יו"ר הכנסת... למליאת הכנסת את הצעת חוק יסור: משק המדינה... לדיון ולהצבעה בקריאה שניה ושלישית...". מטעם המשיכים חתמה על ההסכמהמנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות. בג"צ נתן פס"ד האומר "בהסכמת הצדדים ניתן בזה תוקף של פסק דין להסדר המוסכם...". בעקבות פסה"ד נקבע ע"י יו"ר הכנסת, כי בסדר יומה של הכנסת, ביום 18.12.91 יתקיים הדיון בהצעת החוק הנ"ל.
ב. ביום 16.12.91 זימן יו"ר וועדת החוקה (המשיב השלישי) את הוועדה לישיבה בה הוחלט כי בהתאם לסעיף 124 לתקנון הכנסת, תפעיל הוועדה סמכותה לחדש דיוניה בהצעתהחוק, והדיון בכנסת יידחה עד שהצעת החוק תוחזר ותונח על שולחן הכנסת. לפיכך, לאהובאה ביום 18.12.91 הצעת החוק לדיון בקריאה שניה ושלישית, והעותרים שבו ופנו לבג"צ. טענת העותרים היא כי החלטת וועדת החוקה נגדה את פסק דינו של בג"צ. המשיבים טענו כי לא היה בכוחו של פסה"ד שהתייחס לפעולתו של יו"ר הכנסת בלבד, כדי לשלול את כוחה של וועדת החוקה להפעיל את הסמכות לפי סעיף 124 הנ"ל, וממילא לא יכול היה יו"ר הכנסת, להעלות את הצעת החוק לדיון. יו"ר הוועדה טען כי לא נועצו בו לפני מתן ההסכמה בעתירה הקודמת, והוא אף אמר מפורשות לעותר הראשון, שהציג בפניו את ההסכמה, לפני שהובאה לאישור ביהמ"ש, שהוא מסתייג מן ההסדר ומתנגד לו. העתירה נתקבלה.
ג. פס"ד שניתן על יסוד הסכמת בעלי הדין ניתן לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם. אולם כל עוד פסה"ד עומד בתקפו, אין כוחו נופל מכוחו של פס"ד אחר. השאלה היא מה היקף תחולתו של פסה"ד אם הוא חל גם על פעולתו של המשיב השלישי והתשובה לכך היא חיובית. פסה"ד חייב את המשיב השלישי, כמו את יו"ר הכנסת, להביא את הצעתהחוק לקריאה שניה ושלישית, ולא יכול היה לנקוט כל פעולה שתמנע העלאת ההצעה לדיון כאמור.
ד. המשיב השלישי, שהיה המשיב השני בעתירה הקודמת, צויין אמנם כ"משיב שני פורמלי", אך היה עליו, כיו"ר וועדת החוקה, לדעת שיש בכל החלטה שעניינה הקריאה השניה והשלישית של הצעת החוק כדי להטיל עליו חובת ביצוע ישירה. משיב פורמלי הואמי שמציינים אותו בתביעה או בעתירה, ליתר בטחון, כי מן הראוי שיידע על ההליך ממנו הוא עשוי להיות מושפע ויוכל להגיב על כך לפי שיקולו. הוא איננו חייב להגיב, אך אם לא הגיב וניתן פס"ד, הוא מחוייב על פיו ככל צד אחר להליכים.
ה. העובדה, שהתבררה בביהמ"ש רק אחרי תחילת ההליכים החדשים, שהמשיב השלישי הסתייג מן ההסכמה, לא פטרה אותו מן החיוב שעלה מפסה"ד, שהרי הוא לא הודיע דבר לביהמ"ש, שיצא מן ההנחה המבוססת כי פנייה בשם "הצדדים" מייצגת גם את עמדת המשיב השלישי. אילו ידע ביהמ"ש על אי ההסכמה, היה קובע את הנושא לדיון לגופה. המשיב ידע כי הוגשה הודעה לביהמ"ש, וצריך היה לנקוט פעולה ולפנות לביהמ"ש ולהודיע שההסכמה ניתנה ללא ששותף במו"מ.
ו. בג"צ אינו ממהר להתערב בעניינים של סדרי עבודתו של בית המחוקקים. ברם, בדיון בעתירה הקודמת סברו כל הנוגעים בדבר כי הנושא ראוי, לאור אופיו ומשמעותו,להתערבות בג"צ והדבר מצא ביטויו בהסכמה שניתן לה תוקף של פס"ד. העתירה דנא איננה אלא המשכו של אותו עניין, כאשר מצטרף אליו היבט נוסף הנובע מפסק הדין הקודם ואי קיום האמור בו. לפיכך הוחלט להפוך את הצו להחלטי ולהורות להחזיר את הצעת החוק לשולחן המליאה לדיון בו ולהצבעה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד רענן הר זהב וגב' עדנה הראל לעותרים, עוה"ד גב' דורית בייניש - פרקליט המדינה, עוזיפוגלמן ומנחם מזוז למשיבים. 22.12.91).
ע.פ. 3033/91 - מדינת ישראל נגד פלונים
*קולת העונש (אינוס)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. שני המשיבים, ילידי 1974, הורשעו ב-4 פרשיות של אינוס והמשיב הראשון (להלן: המשיב) הורשע גם בעבירות של נסיון לקשירת קשר לביצוע אינוס ונסיון לשידול לביצוע אינוס. המתלוננת היתה בעת ביצוע העבירות כבת 15 שנים והיתה חברתושל המשיב. הלה סיפר למשיב 2 כי הוא מקיים יחסי מין עם המתלוננת והציע לו להפתיעאת השניים על מנת שהמשיב 2 יקיים אף הוא יחסי מין עם המתלוננת. בארבעה מקרים כךאירע, והמשיב 2 בעל, ביזמתו ובשיתופו של המשיב, את המתלוננת שלא בהסכמתה, עקב הפעלת אמצעי לחץ, פיתוי, איום ואף שימוש בכח מצד שני המשיבים. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב מאסר של 60 חודשים שמתוכם 30 חודשים לריצוי בפועל, וכן הפעיל במצטבר 3 חודשים מאסר על תנאי. למשיב 2 גזר ביהמ"ש מאסר של 30 חודשים שמתוכם 15 חודשיםלריצוי בפועל. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. במהלך הערעור, ולאחר קבלת תסקיר שירות המבחן, הודיעה ב"כ התביעה כי לנוכח האמור בתסקיר היא הגיעה לכלל מסקנה שלא לבקש החמרה בעונש המאסר של המשיב 2, ולעומת זאת ביקשה להעמיד אותו במבחן לתקופה של שנה מיום שחרורו ממאסרו והמשיב הסכים לכך. בהתאם לכך אכן נפסק באשר למשיב 2.
ג. עניינו של המשיב שונה מעניינו של המשיב 2, הן מבחינת החלק המרכזי שנטל בביצוע העבירות, שכן המשיב 2 נגרר אחריו, והן מבחינת הנסיבות שפורטו בתסקירי שירות המבחן. אכן, יש הבדל בין רמת הענישה הראוייה לעבריינים צעירים כמו המשיב לעומת עבריינים המבוגרים ממנו, אך עם זאת על ביהמ"ש לשקול גם בעניינם של עבריינים צעירים את מידת העונש לפי הנסיבות ולפי סיכויי השיקום. בענייננו מתבררשאין המשיב מגלה כל סימני חרטה, וככל הנראה לא חדרה לתודעתו ההכרה שביצע מעשה אסור ופסול מבחינה מוסרית. כמו כן, למשיב שורה ארוכה של עבירות קודמות. התובעת הצביעה על כך כי העבירות מן הסוג הנדון כאן התרבו לאחרונה וטענה כי מן הראוי לקבוע להן נורמה של ענישה מחמירה בהרבה מכפי שביהמ"ש המחוזי נקט בה. עמדה זו נכונה היא באורח עקרוני ואכן יש להחמיר בעונשו של המשיב. עם זאת, כמקובל, לא יקבע ביהמ"ש את ענשו כפי שהערכאה הראשונה היתה אמורה לעשות. כמו כן הובאה בחשבון הצהרה של אבי המשיב כי יגביר את הפיקוח על בנו. בנסיבות אלו הוחלט
להעמיד את ענשו על 45 חודשי מאסר בפועל והיתרה של 15 חודשים תהיה על תנאי. כמו כן העונש של מאסר על תנאי יופעל במצטבר כפי שנפסק.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, מצא. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת, עו"ד דן שפי למשיבים. 10.12.91).
רע"פ 5036/91 - אריה ליאור נגד מדינת ישראל
*המועד להתנגדות להגשת מסמכים הוא בעת הגשתם(הבקשה נדחתה).
א. במהלך דיון בביהמ"ש לתעבורה, בו הואשם המבקש בנהיגה במהירות מעל המותר, הוגשו שתי תעודות עובד ציבור ע"י התביעה. הסניגור הסכים להגשת שתי התעודות בשלבהאמור והודיע כי הוא שומר לעצמו את הזכות לטעון בסוף הדיון נגד קבילות התעודות.השופט החליט לצרף את המסמכים בשלב האמור, ובסוף הדיון טען הסניגור נגד קבילות המסמכים. ביהמ"ש דחה את ההתנגדות לקבלת המסמכים והרשיע את המבקש על יסוד עובדותשעלו מן המסמכים ועל פי החזקות הקבועות בחוק. ביהמ"ש המחוזי לא מצא יסוד לטענותשהופנו נגד קבילות המסמכים, החליט לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבימ"ש השלום. הסניגור מלין על כך שפסלו את השיטה שננקטה על ידו, לפיה שמר לעצמו עד לסוף הדיון את טענותיו בעניין אי קבילות המסמכים, והוא מבקש לערער על כך שביהמ"ש המחוזי החזיר את הדיון לבימ"ש השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. שני הטעמים גם יחד אינם נראים לגופם ובוודאי שאינם עילות לערעור נוסף ברשות. אשר לטעמי ההתנגדות לקבילות המסמך - טעמים אלה צריכים להעלות במועד בו נתבקשה הגשתו של המסמך, והטיעון שאומץ ע"י הסניגור שלפיו הוא מבקש לדחות את הדיון בקבילות לשלב מאוחר יותר, היה בו כדי להביא לבזבוז זמנו של ביהמ"ש לריק. החלטת ביהמ"ש לקבל מסמך תוך שמירת הזכות של בעל דין להתנגד לקבילותו בסוף הדיון, בטעות יסודה, וכך גם העיר ביהמ"ש המחוזי. מזכותו של צד לדעת במועד הרלוונטי, בעת הגשת המסמך, אם המסמך התקבל אם לאו, שהרי בהתאם לכך הוא מתכנן מהלכיו. במקרה שלפנינו סבר הסניגור כי התנגדויותיו לקבלת המסמכים יתקבלו בסוף הדיון ולא העיד את הנאשם, ומאידך סברה התביעה שהמסמכים יתקבלו ולא הביאה ראיות חילופיות. אשר לעניין החזרת הדיון לערכאה הראשונה - עניין כגון דא כבר נדון בביהמ"ש העליון פעמים מספר והוסברו השיקולים הצריכים להנחות את ביהמ"ש ואין טעםלחזור ולפרטם.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שמחה ניר למבקש, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 23.12.91).
רע"פ 4455/91 - דוד פרץ נגד מדינת ישראל
*התנאים להארכת מאסר על תנאי(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית לפי סעיפים 7(א) ו-(ג) סיפא לפקודת הסמים ובעבירה של מתן חצרים לשימוש בסם לפי סעיפים 9(א) ו-(ד) סיפא לפקודה האמורה. נגזרו למבקש 9 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעלו שתי תקופות מאסר על תנאי, של שנתיים ושל 3 חודשים כאשר כל העונשים חופפים ועל המבקש לרצות בפועל עונש של שנתיים. הטענה העיקרית היא טענה משפטית ועניינה הארכתו של מאסר על תנאי כאשר התנאי הופר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. טענת הסניגור היא כי בימ"ש השלום שגה בסברתו כי אם מופעל מאסר על תנאי אחד התלוי ועומד נגד הנאשם, אין ביהמ"ש מוסמך להאריך מאסר על תנאי שני אשר אף הוא הופר, אלא חייב להפעילו. לדעתו, אילו סבר ביהמ"ש אחרת, ייתכן ולא היה מטיל מאסרבשל העבירה הנוספת ולא היה מפעיל את שני המאסרים על תנאי, או, לחילופין, היה
מפעיל רק מאסר על תנאי אחד. טענה זו מורכבת משתי טענות משנה: האחת עניינה בשאלהאם מדובר במקרה דנן בעבירה נוספת אחת או בשתי עבירות נוספות, והשניה היא פרשנותו של סעיף 56 לחוק העונשין, בכל הנוגע להארכת תקופת התנאי.
ג. הטענה המבקשת לראות במקרה דנן קיום עבירה נוספת אחת ולא שתיים, נובעת מכך שהמבקש הורשע גם בצריכה עצמית של סם וגם בהחזקת חצרים, ולטענת הסניגור יש לראות בכך עבירה נוספת אחת. טענה זו יש לדחות. יש לאבחן בין המקרה בו אותו מעשה מהווה עבירה על פי מספר סעיפי חוק שונים, או כשהעבריין מבצע מספר עבירות שהן חלק של מסכת אחת; לבין מצב בו אדם מבצע בקירבת זמן מספר עבירות שונות, המורכבות כל אחת ממעשה פלילי נפרד וממחשבה פלילית נפרדת. בענייננו עבר המערער להלכה ולמעשה שתי עבירות נפרדות. הצריכה העצמית של הסם אין לה קשר להעמדת חצרים לרשות אחרים, והעמדת חצרים לרשות צריכת סם אין לראותה כחלק ממסכת אחת הקשורה לצריכה העצמית. המסקנה לפיה לצורך הפעלת התנאי מדובר כאן על שתי עבירות נוספות, הופכת את הדיון בשאלת הארכת המאסר על תנאי לדיון תיאורטי לחלוטין, כי סעיף 56 לחוק העונשין מאפשר הארכת התנאי רק אם ההרשעה הנוספת היא בשל עבירה נוספת אחת. ממילא היה צורך להפעיל את שני המאסרים המותנים.
ד. עם זאת התייחס הנשיא לסוגייה של הפעלת המאסר על תנאי. סעיף 56 לחוק העונשין קובע כי ביהמ"ש שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת, ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר, רשאי לצוות על הארכת תקופת התנאי לתקופה נוספת. לכאורה, סעיף 56 דן רק בהטלת מאסר בשל עבירה נוספת, ואילו אם מוטל בשל העבירה הנוספת רק קנס כספי ומופעל בו בזמן גם מאסר על תנאי בגין עבירה נוספת, אין במאסר המופעל לפי פרשנות מילולית פורמלית של סעיף 56 משום הטלת מאסר בשל העבירה הנוספת הראשונה. אולם, אבחנה כאמור בין מאסר המוטל במישרין בשל עבירה נוספת לבין הפעלת מאסר על תנאי בגין עבירה נוספת היא מלאכותית ונוגדת את רוחו ומגמתו של סעיף 56. כוונת הוראת החוק היא שניתן יהיה להאריך את תקופת התנאי של מי שלא נשלח לבית הכלא. אולם, אם אדם נכלא בבית הסוהר, אין נפקא מינה אם מדובר במאסר המוטל במישרין בשל עבירה נוספת לבין מאסר שמוטל בגדר הפעלת מאסר על תנאי וההתנאה הנוספת הופכת לחסרת משמעות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה הכהן למבקש, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 3.12.91).
ע.פ. 3950+4206/91 - פלונים נגד מדינת ישראל
*הרשעה ביידוי אבנים על אוטובוס וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 252/91 - הערעור נדחה).
א. שני המערערים, תלמידי תיכון ממזרח ירושלים, הורשעו בעבירה על סעיף 332(3) לחוק העונשין בכך שיידו בקבוקים או אבנים לעבר אוטובוס אגד שהיה בנסיעה בסמוך לשער שכם. אחד המערערים נדון ל-27 חודשי מאסר שמהם שנה לריצוי בפועל, והשני ל-25 חודשי מאסר שמהם 10 חודשים לריצוי בפועל. ביהמ"ש המחוזי סמך על עדויותיהם של נהג האוטובוס שנפגע, ושני השוטרים שעצרו את המערערים מיד לאחר השלכת החפצים. נהג האוטובוס העיד כי היה בנסיעה איטית מאד, כמעט בקצב הליכה, כאשר הרגיש במכה ברכב והחלון הסמוך לו נשבר, ושני שוטרים העידו שעצרו את המערערים כשהשליכו אבנים ובקבוקים לעבר האוטובוס. ביהמ"ש המחוזי לא האמין למערערים שטענו כי היו בדרכם הביתה מבית הספר, קיבל את גירסת השוטרים כאמינה והחליט כאמור. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערערים טוענים כי ביהמ"ש טעה בהעדיפו את גירסאות השוטרים על פני גירסאותיהם. אולם, ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בשאלות של מהימנות עדים.
הסתירות שעליהן מצביעים הסניגורים אין בהן כדי להשליך על המהימנות, ויש להן הסבר בנתונים שהיו בעת האירוע. המערערים העלו טענה, משפטית בעיקרה, כי מכיוון שהאוטובוס עמד בשעה שהושלכו עליו החפצים אין להרשיע את המערערים בעבירה על סעיף 332(ד) המתייחס למי ש"זורק דבר אל אדם שעל נתיב התחבורה או על כלי התחבורה...". טענה זו אין בה ממש, לא מבחינה משפטית ולא מבחינה עובדתית. באשר לבחינה העובדתית הרי נהג האוטובוס העיד שהאוטובוס לא עמד בעת יידוי החפצים, כך שניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי האוטובוס היה בתנועה. ברם, גם אם תועדף גירסת המערערים שהאוטובוס עמד עדיין תדחה הטענה. לשון סעיף 332 הנ"ל אינה מדברת בכלי רכב הנמצא בתנועה, אלא בכלי רכב הנמצא בנתיב תחבורה. גם הראציונאל של הסעיף, הקובע עונש חמור מכיוון שלפגיעה בכלי רכב שבנתיב תחבורה עשויות להיות תוצאות הרות אסון, איננו מוגבל למקרים בהם כלי הרכב בתנועה. גם הפגיעה בכלי רכב הנמצא בעצירה רגעית בנתיב תחבורה, מהווה סכנה חמורה ביותר. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עוה"ד מוחמד עוויסאת ואיברהים אבו עטא למערערים, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 17.12.91).
ע.א. 559/87 - מנחם חשאי ואח' נגד יצחק ארוין רונן ואח'
*תשלום נזקים בגין ליקויי בנייה(מחוזי ת"א - ת.א. 2529/81 - הערעור נדחה עקב אי הפקדת ערבון והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. בביהמ"ש המחוזי הוגשה תביעה ע"י 18 רוכשי דירות (תשעה זוגות) בבית משותף וע"י נציגות הבית המשותף (להלן: התובעים). התביעה הוגשה נגד בוני הבית הם המשיבים דנא (להלן: הנתבעים). בכתב התביעה פורטו פגמים וליקויים שנבעו, לטענת התובעים, מהפרת חוזי המכר, ומאי התאמה כמשמעותה בחוק המכר, ונתבקש סעד כספי שהסתכם בסכום של למעלה מ-100,000 דולר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התובעים הוכיחו נזקים בסכום של 3,300 דולר בלבד, חייב את הנתבעים בתשלום סכום זה והוצאות משפט בגינו, אך פטר אותם מתשלום שכר טירחה לתובעים. הערעור הראשי נדחה עקב אי הפקדת ערבון וענייננו של פס"ד זה בערעור שכנגד של הנתבעים. אלה טוענים כי התובעים לא הוכיחו קיומו של תנאי מוקדם להגשת תביעתם בגין אי התאמה, והוא הודעת הקונה למוכר אודות אי ההתאמה תוך הזמן שנקבע בחוק. כמו כן התובעים לא עשו דבר להוכחת טענת אי ההתאמה לגופה. עוד טוענים הנתבעים כי משנקבע התיק למתן פס"ד, הודיע ביהמ"ש כי אין בידיו תשתית ראייתית מספקת לשום את ראשי הנזק, והפנה מיוזמתו שאלות למומחה ורק לאחר שהוגשו תשובותיו ניתן פסה"ד. הערעור הנגדי נתקבל בחלקו.
ב. אפילו לא הוכיחו התובעים מתן הודעה כדין על אי התאמה, הרי הנתבעים בכתב הגנתם הצהירו כי הם מוכנים לבצע כל תיקון בבנין אם נדרש כזה, אם יתברר כי הפגם היה קיים בעת המסירה, ומטיבם של הנזקים שבגינם נפסק הפיצוי, שהם היו קיימים במועד ביצוע העבודה, כגון פתחי איוורור ומאור במקלט, גובה מעקה, אורך מרזבים, וכדומה, או בסמוך לאחר מכן, כגון טיח וריצוף לקויים. כמו כן, ביהמ"ש המחוזי לא פסק דבר לטובת התובעים בהסתמך על חוזי הרכישה או המפרטים הטכניים, אלא חייב את הנתבעים בסכום של 1,500 דולר בגין ראשי נזק שבהם הודו הנתבעים בסיכומיהם, ועוד 1,800 דולר בגין ליקויים המתחייבים מתקנים ישראלים רשמיים, ליקויים המהווים אי התאמה על אף האמור בחוזה המכר.
ג. הנתבעים הסכימו למינויו של מומחה שחוות דעתו תהיה היחידה במשפט, והלה נתבקש לחוות דעתו על כל הטענות המופיעות בכתב התביעה וליתן הערכה כספית. חוות הדעת קבעה הערכה כספית של 17,900 דולר המתייחסת לכל הליקויים. הואיל וביהמ"ש הגיע למסקנה שאין לפצות את התובעים בגין הליקויים החוזיים, אלא בגין הליקויים
העולים מהוראות התקנים וכן מהליקויים בהם הודו הנתבעים, הורה ביהמ"ש על הגשת חוות דעת משלימה של המומחה שיבודד את המרכיבים שבגינם קמה חבות הנתבעים. לפיכך צדק ביהמ"ש כשביקש את חוות הדעת הנוספת המבחינה בין הנזקים השונים.
ד. בעניין אחד צודקים הנתבעים בטענתם. מבין תשעת הזוגות שהגישו את התביעה בפתיחת המשפט, מכרו שלשה זוגות את דירותיהם והזוג הרביעי זכה בפס"ד בהליך אחר נגד הנתבעים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה לגבי זוגות אלה, ואז עלתה השאלה כיצד יש לפצות את 10 התובעים הנותרים. ביהמ"ש קבע כי די לו שהוא משתכנע שהנתבעים חייבים להיטיב את הנזק על מנת שיפסוק נגדם, אפילו אם דייר אחד תובע ביחס לרכוש המשותף. בכך נתפס ביהמ"ש לכלל טעות. התביעה שהגישו הדיירים היתה למתן פיצוי כספי בגין ליקויים ברכוש המשותף. אמנם חלקו של כל דייר משתרע על פני כל הרכוש המשותף, אך זהו רק חלק יחסי מרכוש זה. הואיל ולא נתבע בענייננו סעד של ביצוע בעין אלא נתבקש סעד כספי לפיצוי התובעים על נזקים שנגרמו להם, הרי שיש לפצות כל דייר ודייר שתביעתו הוכחה, לפי חלקו ברכוש המשותף.
ה. התובעים טוענים כי הזיכוי הוא לעולם ביחד ולחוד כי התובעים שיקבלו את מלוא הפיצוי יהיו מחוייבים כלפי יתר הדיירים לעניין שיפוץ הבניין ותיקוני אי ההתאמות. טענה זו עשוייה היתה להישמע לו היה מדובר בתביעה של דייר אחד בתובענה ייצוגית בשם כל הדיירים. ייתכן שהיה מקום לשקול טענה כאמור גם לו נתבקש סעד של אכיפת הנתבעים לתיקון הפגמים, שכן סעד כזה היה מהנה את כל הבעלים ברכוש המשותף. אולם, כשמתבקש סעד של פיצוי, שעיקרו השבת מצבו של כל דייר לקדמותו מן הבחינה הכספית, אזי דייר שתביעתו נדחית מנתו נגרעת מסכום הפיצויים. לפיכך, חבותם של הנתבעים תהיה חלק מתוך הסכום של 3,300 דולר המשקף את חלקם ברכוש המשותף של התובעים שלזכותם נפסק הסעד.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמואל אריאלי לתובעים, עו"ד אליהו לוצקי לנתבעים. 1.12.91).
ע.א. 382/88 - עירית ת"א יפו נגד המועצה לענף הלול
*תשלום אגרה בגין בדיקות וטרינריות של העיריה, כאשר "מכירת" העופות נעשתה ע"י המועצה לענף הלול(מחוזי ת"א - ע.א. 954/87 - הערעור נדחה).
א. חוק העזר לת"א (בדיקת בשר עוף) קובע בסעיף 2 "לא יכניס אדם בשר עוף... לצרכי מכירה לתחום העיריה, אלא לאחר שהודיע על כך לרופא הוטרינרי... אישר הרופא הוטרינרי... תשולם אגרה בשיעור 15 אגורות חדשות לכל ק"ג". הגדרת "מכירה" לפי החוק היא "לרבות... הצגה, איחסון... הובלה...". המשיבה הביאה לאיחסון בבית קירור שבאיזור ת"א עופות קפואים שהגיעו ממשחטות שמחוץ לעיר ובהסתמכה על הוראות סעיף 2 הנ"ל תבעה המערערת מהמשיבה אגרות המגיעות לה, לטענתה, בגין הבדיקות הוטרינריות. בימ"ש השלום דחה את התביעה וקבע כי מדובר בפעולות של המשיבה שנעשו בשליחות המדינה, ועל כן החיוב באגרה בגין המשלוחים הנ"ל יכול לחול, אם בכלל, על המדינה ולא על המשיבה. לפי קביעת בימ"ש השלום, גם המדינה אינה חבה בתשלום האגרה, בהסתמך על הוראות סעיף 42 לפקודת הפרשנות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והערעור שהוגש לאחר קבלת רשות נדחה.
ב. לטענת המערערת אין סעיף 42 לפקודת הפרשנות חל בענייננו, שכן סעיף זה חל על המדינה ואורגן מאורגניה, אך לא על תאגידים שיש להם קיום נפרד ממנגנון הממשל הרגיל. טענה נוספת בפי המערערת כי גם אם המשיבה היא אורגן מאורגני המדינה, הרי גם המדינה עצמה אינה פטורה מהאגרה דנא. דין הערעור להידחות כבר מהטעם שהכנסת משלוחי העופות הקפואים לתחום המערערת ואיחסונם שם נעשו ע"י המדינה ולא ע"י המשיבה, כשהמשיבה פועלת על פי הנחייתה ולתועלתה של המדינה בלבד. הממשלה היא
שמזמינה והיא שרוכשת מהמשחטות את העוף הקפוא ומאחסנת אותו על חשבונה. המדינה רק הסתייעה בשירותיה של המשיבה וצדק בימ"ש השלום כשקבע כי אין מדובר בפטור של המשיבה מתשלום האגרות, אלא במקרה בו אין המשיבה חבה בתשלום האגרות מעיקרו של דבר. אין צורך להכריע בשאלה אם המדינה מצידה חבה בתשלום האגרות, שכן המדינה אינה צד בהליכים ואין מקום להחליט בשאלה כאמור, שאין לה כל נפקות מעשית, ללא שהמדינה טענה את טענותיה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ע. פזטל למערערת, עו"ד ש. פלד למשיבה. 18.12.91).
ע.פ. 3509/91 - נביל אחמד אלציאד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצתת רכב כאשר ההצתה נעשה ע"י השותף לעבירה וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הסכים עם חברו כי יפגעו במכונית יהודית שחנתה במזרח ירושלים. כל אחד מהשניים הלך לדרכו כדי להכין את הפגיעה. המערער נטל אבן וחברו פנה באותה עת לבית מרקחת. המערער שב למכונית וניפץ את השמשה והחל לברוח. אותה עת התקרב חברו, ולפי אמרתו של המערער, היה בקירבה מספקת כדי לראות שהחבר נושא שני בקבוקי אציטון ושפך את האציטון לתוך המכונית והצית את הרכב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות על סעיפים 448(א) לחוק העונשין וסעיף 452 לחוק וגזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. בדיון עלתה השאלה מה היתה כוונת השניים בעת גיבוש מזימתם כאשר נקטו לשון "פגיעה" במכונית. ברם, שאלה זו היא בעלת חשיבות משנית בענייננו, כי מיכלול הנסיבות מצביע על כך שהמעשה שנעשה לבסוף כלפי הרכב היה פרי קשר בין השניים. אחריותו הפלילית של המערער להצתה עולה הן ממערכת הנסיבות העובדתית והן ממשמעותה המשפטית. מן הבחינה העובדתית הסכימו השניים על פגיעה ברכב, ביטוי שהוא רחב ממדים וחובק פגיעה בכל דרך, כאשר כל אחד ביצע חלק מן המעשה מתוך מגמה משותפת לפגוע במכונית. אחרי שנמלטו ממקום העבירה נפגשו השניים למעין סיכום של האירועים ושיתפו אחד את רעהו בתיאור של חלקו במעשה.
ג. מן הבחינה המשפטית עולה אחריות המערער על פי מספר מבחנים משפטיים מקבילים אשר כל אחד מהם עומד בפני עצמו: ניתן לראות בכך "שותפות" לפי סעיף 26 לחוק העונשין, או "קשר" בין השניים לבצע פשע, או אף אחריות פלילית לפי סעיף 28 לחוק העונשין. לפיכך דין הערעור על ההרשעה להידחות. אשר לחומרת העונש - לאור אופייה של העבירה ורמת העונשים המקובלת לגבי התופעה התדירה מאד של הצתת רכב אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ש. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד איברהים אבו-עטא למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 12.12.91).
ע.פ. 2309/90 - האשם סבאח נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הדחה בחקירה(הערעור נדחה).
א. אחיו של המערער (להלן: כמאל) היה חשוד בביצוע עבירה של סחר בסמים, ורוכש הסם, סוכן משטרתי סמוי, (להלן: מוהתדי), נתבקש לזהות במסדר זיהוי את מי שמכר לו את הסם. מוהתדי לא זיהה את כמאל והמדינה טענה כי הלה פעל תחת איומים והבטחת טובות הנאה מצד המערער. מוהתדי מסר במשטרה שהמערער הדיח אותו בחקירה וביהמ"ש ביסס את האמון שנתן בדברי מוהתדי על 3 נקודות, ובכללן הקלטה משיחה בהשתתפות המערער ומוהתדי אשר בה מוהתדי מצהיר שהוא חוזר בו מן האשמה שהאשים את כמאל ומבטיח לתקן את הטעות. לטענת מוהתדי נערכה הקלטה זו לפי דרישת המערער, כמעין
ערובה נגד חזרתו בו מן ההסכם, ואילו לטענת המערער נעשתה ההקלטה ללא ידיעת מוהתדי. ביהמ"ש האזין להקלטה, גילה שאיננה רצופה והסיק מתכנה שהיא מבויימת. ביהמ"ש סיכם דעתו שהוא נותן אמון בדברי מוהתדי וביסס על כך את הרשעת המערער בעבירה של הדחה בחקירה. הערעור נדחה.
ב. למוהתדי עבר עברייני ועברו זה יש בו כדי לחייב את ביהמ"ש לנהוג זהירות בעדותו ולבחון אותה בתשומת לב. אולם, אין בעברו של עד, כשלעצמו, כדי לשלול כל ערך מעדותו וכדי למנוע מביהמ"ש להשתכנע מאמיתות דבריו. העד סיפר על פרטי השיחות עם המערער ועל כך שהוא פחד מהמערער שהוא אדם אלים והסכים שלא לזהות את אחיו וביהמ"ש האמין לו. בכך אין להתערב.
ג. הסניגור ביקש לשלול אמינות דברי מוהתדי, ע"י הפניה למסקנותיהן של ערכאות שיפוטיות אחרות שבהן העיד מוהתדי ועדותו לא נתקבלה כמהימנה. אולם, העובדות והמסקנות בעניין אמינות עדים שנקבעו במשפט אחר אינן קבילות כלל במשפטו של המערער. ההתרשמות של השופט מאמינותו של עד צריכה לנבוע מנתונים שבפניו, ואין זה מתקבל על הדעת ששופט יחייב או יזכה נאשם על יסוד ההתרשמות וממצאי המהימנות שנקבעו ע"י שופט אחר במשפט אחר. ניתן כמובן לחקור את העד על דברים שאמר בהזדמנויות אחרות, לרבות בעת מתן עדותו במשפט אחר, כדי לנסות לבחון או אף להפריך את מהימנותו של העד, והסניגור אכן עשה כך, אך ביהמ"ש החליט להאמין לעד.
ד. באשר לקלטת - הסניגור מתרעם על כך שביהמ"ש שמע את ההקלטה והסיק מסקנות מדברים ששמע ומהפסקות שברצף הדיבור, אשר אליהן לא הופנתה מראש תשומת לב הסניגוריה. בטענה זו אין ממש. ההקלטה הוגשה לביהמ"ש ע"י הסניגור ומיוזמתו, וביהמ"ש לא צריך היה להעלות על הדעת שתימסר לו ע"י הסניגוריה הקלטה, סמוייה או גלוייה, שהצד המגיש אותה אינו יודע מה שיש בה. ההפסקות ברצף הדיבור שאליהן התייחס ביהמ"ש עולות באופן ברור מן התמליל, ומאחר ומדובר על מוצג של הסניגוריה, יכול היה ביהמ"ש להביא בפסק דינו את המסקנות שהסיק בעצמו מן ההקלטה, אשר לה האזין, ולא היה יסוד להנחת הסניגוריה שביהמ"ש לא יאזין להקלטה שהגישה לו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין, החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ראובן בר חיים למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 24.12.91).
ע.פ. 1758/91 - מדינת ישראל נגד עפר ארד
*אימתי ניתן לפסוק מאסר בעבודת שירות. *סמכות בימ"ש לערעורים להקל בעונש כאשר התביעה ערערה על קולת העונש והנאשם לא ערער על חומרתו(מחוזי י-ם - ת.פ. 269/90 - הערעור על אופן קביעת סוגי העונשין וחלוקתם נתקבל).
א. המשיב, יחד עם שלשה אחרים, ביצע שוד תכשיטים והורשע בעבירות של התפרצות, נשיאת נשק וגניבה. ביהמ"ש נתן דעתו לכל נסיבות העניין וגזר למשיב את העונשים דלהלן : בשל העבירה של נשיאת נשק 4 חודשים מאסר בפועל ו-8 חודשים מאסר על תנאי. כן הפעיל השופט חודשיים מאסר על תנאי במצטבר וקבע כי ששה חודשים אלה ירצה המשיב במאסר בפועל ; בשל העבירה של התפרצות גזר ביהמ"ש למשיב 6 חודשים מאסר בפועל ושנה על תנאי והורה כי את המאסר בפועל יבצע המשיב בעבודות שירות לאחר שיחרורו מהכלא ; בשל העבירה של גניבה קבע ביהמ"ש שעל המשיב לעמוד בפיקוח קצין מבחן לתקופה של 18 חודשים. עד למועד קיום הדיון בביהמ"ש העליון ריצה המשיב את המאסר בפועל וחודשיים עבודות שירות.
ב. ב"כ המדינה טען כי השופט טעה בכך שקבע שהמאסר בפועל בשל עבירת ההתפרצות יבוצע בדרך של עבודות שירות. לפי הטענה, התקופה הכוללת של המאסר בפועל שגזר ביהמ"ש היא 10 חודשים, גם אם לא מביאים בחשבון את המאסר על תנאי שהופעל, ולפי האמור בסעיף 51ב'(א) לחוק העונשין אין לקבוע עבודת שירות כביצוע מאסר בפועל,
אלא אם סך כל תקופת המאסר בפועל שבגזר הדין אינה עולה על 6 חודשים. הערעור באשר לטענה זו נתקבל.
ג. סעיף 51ב'(א) קובע כי "בית משפט שגזר... מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על ששה חודשים, רשאי להחליט שהנידון ישא את עונש המאסר, כולו או חלקו, בעבודת שירות...". אין להשית עבודת שירות כאשר סך כל תקופת המאסר בפועל עולה על 6 חודשים, גם אם בשל כל עבירה ועבירה בנפרד שבגזר הדין לא הושת מאסר בפועל העולה על תקופה זו. כאשר מדובר בפרשת דברים אחת, בה בוצעו עבירות שונות, שבשלהן הוגש כתב אישום אחד וניתן גזר דין אחד, יש לראות את תקופות המאסר בפועל השונות, שהוטלו על הנאשם בשל כל העבירות, כתקופת מאסר אחת, ואם היא עולה על 6 חודשים אין הרשות נתונה להחליט על ביצועה בעבודות שירות. רק כאשר התקופה הכוללת אינה עולה על 6 חודשים ניתן לקבוע שאת חלקה ירצה הנאשם בפועל ואת חלקה האחר בעבודות שירות, לפי סעיף 51ב'(א) סיפא.
ד. אגב, מקום יש לדון מה הדין כאשר תקופת המאסר בפועל שהוטלה על נאשם אינה עולה על 6 חודשים, אך יחד עמה הופעלה נגד הנאשם גם תקופת מאסר על תנאי, אותה ישא במצטבר, וסך שתי התקופות עולה על 6 חודשים. במקרה כגון זה ניתן לומר שאמנם תקופת המאסר בכללותה עולה על 6 חודשים, אך ביהמ"ש "גזר" על הנאשם תקופה שאינה עולה על 6 חודשים, ויתר התקופה רק "הפעיל" לגביו. שאלה זו ניתן להשאיר בצריך עיון שכן אין זקוקים לפתרונה לצורך ענייננו. בקשר לכך יש להעיר עוד שמסתבר שאת תקופת המאסר על תנאי שהופעל, לא ניתן להמיר בעבודות שירות, גם אם התקופה אינה עולה על 6 חודשים, ואף אם סך כל התקופות שבגזר הדין אינו עולה על 6 חודשים. כך עולה לכאורה מסעיף 51ב'(א).
ה. העולה מכאן כי קביעתו של ביהמ"ש שהעונש של 6 חודשי מאסר בפועל שנגזר בשל עבירת ההתפרצות יבוצע בדרך של עבודת שירות אין לה עמידה. מסקנה זו מביאה לתוצאה קשה וחמורה לגבי המשיב, שמשמעותה החזרת המשיב לכלא לאחר שכבר שוחרר ממאסרו. ביהמ"ש שלערעור, בדרך כלל, אינו מחזיר את הנאשם לשבת מאחורי סורג ובריח לאחר שכבר שוחרר מכלאו. גם ביהמ"ש המחוזי סבר שאין להטיל על המערער תקופה ארוכה של ישיבה בכלא. בנוסף לכך החל המשיב לבצע את עבודת השירות ובמכלול נסיבות אלה מן הראוי שלא להחזיר את המשיב לכלא והדבר ניתן לביצוע כאמור להלן.
ו. סעיף 213(3) לחוק סדר הדין הפלילי מורה כי ביהמ"ש שלערעור מוסמך, בין היתר, "ליתן בקשר לפסק הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת היתה מוסמכת לתתה". הדעת נותנת שבנסיבות ראויות רשאי ביהמ"ש להקל בעונשו של הנאשם, משהגישה המדינה ערעור על קולת העונש, על אף שהנאשם עצמו לא ערער על חומרת העונש. במכלול נסיבות המקרה דנא יש לבטל את המאסר בפועל של 6 חודשים ובמקום זאת יוטל על המשיב קנס של 4,000 ש"ח שישולם בעשרה תשלומים חודשיים שווים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד מ. גולן למערערת, עו"ד י. ג'משיד למשיב. 1.10.91).
ע.א. 3425/90 - ד"ר אלכסנדר פינסטרבוש נגד שר הבריאות ואח'
*החלטת שר הבריאות להתלות רשיונו של רופא בגין רשלנות בטיפול(ערעור על החלטת שר הבריאות על פי סעיף 41(3) לפקודת הרופאים - הערעור נדחה).
א. המנוחה אסתר ורדי נזקקה לניתוח מורכב של החלפת מפרק רגל ונתקבלה לטיפול בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים. המערער, שהיה באותה עת מומחה ורופא בכיר במחלקה, החליט לבצע תחילה ניתוח שיגרתי להוצאת פינים בצוואר הירך. הניתוח בוצע ע"י המערער ביום 2.1.85, וביומיים שלאחר מכן ניכר שיפור במצב והחום ירד לרמה המקובלת. ביום 5.1.85, שהיה יום שבת, אובחנה הרעה במצבה של המנוחה שאותותיה היו
בחילות, הקאות, חולשה כללית וכדומה. כשהאחות המטפלת חבשה באותו יום את הפצע יצאה ממנו הפרשה וזו ראתה צורך לקחת מהפרשה זו תרבית לשם בדיקה. תוצאותיה של בדיקה כזו מתקבלות כעבור כ-48 שעות. בבוקרו של יום המחרת, 6.1.85, חלה התדרדרות חריפה במצבה של המנוחה. המערער התפנה לבקר את החולה ולעמוד על מצבה רק בשעות אחה"צ כשעמו רופא זוטר של המחלקה. בביקור בדק המערער את המנוחה באופן כללי, אך את התחבושות לא הסיר וממילא לא עמר על טיבה של ההפרשה. זמן קצר לאחר הביקור חלה התדרדרות נוספת קריטית וכפי שנתברר לאחר מכן היה זה בשל זיהום מחיידק חריף ואלים שנתקפה בו המנוחה בעקבות הניתוח, והיא נפטרה ביום 7.1.85.
ב. מנכ"ל משרד הבריאות הגיש קובלנות נגד הרופא הזוטר שטיפל במנוחה, נגד מנהל המחלקה האורטופדית ונגד המערער. בעקבות הקובלנות מינה השר, לפי סעיף 44 לפקודת הרופאים, וועדות רפואיות נפרדות שדנו בקובלנות השונות. ככל שמדובר ברופא הזוטר ומנהל המחלקה האורטופדית הרי שניהם ננזפו בעקבות ממצאי החקירה. ככל שמדובר במערער מצאה הוועדה כי גילה רשלנות חמורה בכך שלא בדק את פצע הניתוח כאשר ביקר אצל המנוחה ביום 6.1.85 אחה"צ, במיוחד לאור התמונה הקלינית הכללית של מצבה של המנוחה באותו יום. הוועדה קבעה כי לאור נסיונו הרב צריך היה המערער לצפות לפחות לזיהום באיזור הפצע, ומשום כך צריך היה לפתוח את התחבושת ולבדוק בעצמו את ההפרשות החריגות מהפצע. בסיכומו של דבר המליצה הוועדה בפני שר הבריאות למצוא את המערער אשם ברשלנות חמורה, ואשר לסנקציה העונשית סברה הוועדה כי ראוי להסתפק במתן נזיפה למערער. שר הבריאות קיבל את דעת הוועדה באשר למסקנה כי מדובר ברשלנות חמורה, אך לעניין הסנקציה העונשית החליט להתלות את רשיונו של המערער לתקופה של 3 חודשים. הערעור נגד החלטת הוועדה ונגד הסנקציה העונשית נדחה.
ג. מדובר בוועדה המורכבת משלשה רופאים בעלי ידע והבנה שהתייחסותם לראיות היא מקצועית ומיומנת ומשום כך גם בעלת משקל סגולי רב. כשביהמ"ש בא לבחון את קביעותיה העובדתיות של הוועדה, הוא יעשה כן באופן ועל פי הכללים המנחים שעה שהוא מתבקש לשקול התערבות בממצאים עובדתיים של דרגה שיפוטית נמוכה יותר, שכן מדובר בוועדה מעין שיפוטית, שחבריה מיומנות להם בנושא הנבדק ושהם בעלי הבנה בנושאים הרפואיים שנחקרו. הדיון בוועדה היה ממצה ויסודי והממצאים מעוגנים היטב בחומר הראיות שנאסף.
ד. נשאלת השאלה אם על פי הממצאים העובדתיים ניתן לומר שהמערער אחראי ברשלנות חמורה, במובן האמור בסעיף 41(3) לפקודת הרופאים. טוען ב"כ המערער כי את המושג "רשלנות חמורה" בפקודת הרופאים יש לפרש על פי אותה משמעות הניתנת לביטוי זה במשפט הפלילי ובדיני הנזיקין. לדעתו, כדי שתתקיים רשלנות חמורה לעניין נקיטת סנקציה עונשית לפי פקודת הרופאים, צריך שהרשלנות תגיע במידתה לחומרה של הרשלנות הנדרשת לשם הרשעתו של אדם במעשה הריגה על פי הדין הפלילי או בדומה לכך - רשלנות שיש בה משום אי אכפתיות לתוצאה ופזיזות או רשלנות רבתי, על כל מה שמתלווה למושגים אלה בדרך כלל. השקפה זו אין לקבלה.
ה. כל ביטוי וכל דיבור בעל משמעות משפטית נורמטיבית המצוי בחוק פלוני ייבחן על פי ההקשר שבמסגרתו נעשה השימוש בו ותוך התייחסות לתכלית החוק המסויים. לא תמיד נכון יהיה ללמוד על משמעותו של ביטוי משפטי בחוק אחד על דרך ההיקש מחוק אחר. אין לפרש את המושג רשלנות חמורה לעניין פקודת הרופאים על פי הכללים הנורמטיביים ואמות המידה המנחים בקשר לפרשנותו של אותו ביטוי בדיני העונשין. על ביהמ"ש לתת דעתו בראש ובראשונה לתכלית החקיקתית של כל אחד מהחוקים והתכלית החקיקתית של כל אחד מהחיקוקים הנ"ל שונה היא באופן מהותי. לא מתקבל על הדעת לומר שרופא הנמצא אשם בעבירה של רשלנות שאינה רשלנות פושעת לפי סעיף 304 לחוק
העונשין, אין בו אשם ואחריות של "רשלנות חמורה" מבחינת פקודת הרופאים. רשלנות חמורה במובנה של פקודת הרופאים משמעותה מהותית וכללית - סטיית רופא, במידה משמעותית, מרמת הטיפול המקובלת הצפוייה ממנו במקרה נתון, הכל על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. במקרה דנן אכן היתה סטייה כזו.
ו. אשר לעונש - סמכות הענישה היא של השר, ואין הוא כבול בהמלצות הוועדה. המלצותיה של הוועדה ידריכו את השר במידה רבה, לעניין קביעת התשתית העובדתית והסקת המסקנות הנובעות ממנה. אולם שיקול הדעת באשר לסנקציה העונשית הוא של השר ורק שלו. ביהמ"ש לא יתערב דרך כלל בהכרעת השר בהקשר זה, אלא אם כן שגוייה היא מהותית. בענייננו, לאחר שקילת כל הנסיבות, המסקנה היא כי אין לומר שיש בסנקציה שננקטה ע"י השר משום סטייה מהותית לחומרה ומשגה מהותי בשיקול הדעת, או שהעונש מחטיא באופן ברור וגלוי את מטרתו. לפיכך אין להתערב בהחלטת השר.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד עוזיאל למערער, עו"ד גב' בורנשטיין למשיב. 24.12.91).
בג"צ 2013/91 - עירית רמלה נגד שר הפנים ואח'
*החלטת ועדה של משרד הפנים על שינוי גבולות בין עיריות רמלה ולוד, בלי שנערכה בדיקה של העובדות והנתונים הנוגעים לעניין(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. בנובמבר 1989 הורה מנכ"ל משרד הפנים, על פי הסמכויות שהוענקו לו בפקודת העיריות, על עריכת חקירה בדבר האפשרות למזג את עיריות לוד ורמלה לעיריה אחת. לאחר פרסום דבר הקמת וועדת המיזוג, הורה שר הפנים על עריכת חקירה בדבר שינוי תחום לוד ורמלה בגבולן המשותף והקים וועדת גבולות. בנובמבר 1990 הגיעו ראשי עיריות לוד ורמלה לסיכום שעל פיו יתבקש משרד הפנים לבטל את הוועדה לעניין המיזוג, ומאידך הוסכם בין השניים על שינוי גבולות בין שתי הערים. בסיכום נאמר "כי אין התנגדות לראש עירית רמלה, אם דבר זה יחייב אישור מועצת העיר". מועצת עירית רמלה החליטה פה אחד לדחות את הסיכום וראש העיר עצמו הצטרף למתנגדים לאישור הסיכום. בינתיים החליטה וועדת הגבולות על השינויים בגבול והעבירה את ההמלצה למשרד הפנים כאשר בהמלצה נאמר "ההסדר שהושג בין שני ראשי הערים... זוכה לברכת הוועדה הממליצה בזאת... לאשרו". לאחר מכן הגיע מכתבו של ראש עירית רמלה לגופים הנוגעים בדבר ובו הוא מודיע על התנגדות עירית רמלה לשינוי הגבולות. המשיבים החליטו בכל זאת על שינוי הגבולות ועתירת העותרת נגד ההחלטה נתקבלה.
ב. הלכה היא, שעל מנת שרשות ציבורית תמלא תפקידה כהלכה עליה לדאוג תחילה שכל העובדות והנתונים הנוגעים לעניין יהיו בפניה. החלטה בדבר שינוי גבולותיה של עיריה, היא בת חשיבות רבה למצבה, התפתחותה ועתידה של העיר ולרווחת תושביה. כשמוטל על וועדת חקירה לחקור ולהמליץ בעניין שינוי גבולותיה של עיר, לא די לה שיהיו בפניה הסכמות או המלצות כלשהן. חובתה היא לבחון את השאלה לגופה ולהגיש תסקיר בדבר שינוי הגבולות על פי שיקול דעתה היא, ועל פי כלל הנסיבות הנוגעות לעניין. אם היא ממליצה על פי הסכמות המובאות בפניה, מבלי לבחון בחינה עצמאית את הנסיבות ואת הראוי להמלצה, אין הוועדה יוצאת ידי חובתה. מחומר הראיות עולה כי מה שהיה, למעשה, ביסוד המלצת הוועדה, לא היה אלא סיכום הדברים שבין ראשי העיריות לוד ורמלה, ולאור סיכום זה לא ראתה הוועדה צורך לברר וללבן את העובדות הרלוונטיות.
ג. הועלתה שאלה אם בסיכום שבין שני ראשי העיריות הוסכם גם כי ההסכמה על השינוי לא תתפוס אלא אם כן עירית רמלה תסכים לכך. אין צורך להרחיב בפרשנות הראוייה למה שהוסכם בין ראשי הערים, ודי בכך שהסיכום לא היה על דעת מועצת עירית רמלה והיה בניגוד לדעתה, וזו דחתה אותו במפורש, כדי לקבוע שגם אם ניתן היה
להבין את הסיכום כמשקף את הסכמת ראש העיריה ללא צורך באישורה של מועצת העיריה, הרי בפועל לא שיקף הסיכום את עמדת מועצת העיריה. שינוי הגבול בין שתי העיריות יש לו חשיבות רבה ביותר לכל אחת משתיהן, ואין ספק שזה מסוג העניינים שראוי שהאורגנים המוסמכים של העיריה ידונו ויחליטו בהם, וגם ברור שאין ראש העיריה רשאי בכגון דא להחליט במקום המועצה ולחייבה. משהוברר שהסיכום לא היה סיכום מחייב לגבי עירית רמלה, ומשהוברר שעל סמך סיכום זה הגיעה וועדת הגבולות להמלצתה, הרי גם מטעם זה אין מסקנתה יכולה לעמוד.
ד. על פי האמור בפקודת העיריות רשאי השר "לפי שיקול דעתו" לשנות תחומה של עיריה, לאחר עיון בתסקיר של וועדת חקירה שהוקמה על פי הסעיף. שיקול דעתו של שר הפנים בבואו להפעיל את סמכותו בעניין הנדון רחב הוא, ובדרך כלל לא יראה בג"צ להתערב בו. בהפעילו את סמכותו לפי הסעיף, גם אין השר כבול להמלצות וועדת החקירה. אולם, תנאי הוא, שהשר ימנה וועדת חקירה וזו תגיש לו תסקיר קודם שיפעיל סמכותו. תנאי זה בא להבטיח שהעובדות והשיקולים הדרושים להחלטה יהיו בפני השר, גם אם בסופו של דבר לא יפעל על פי ההמלצה שבתסקיר. כיוון שתסקיר כזה לא נערך ע"י הוועדה וממילא לא הובא בפני רשויות משרד הפנים הרי גם החלטת מנכ"ל משרד הפנים אינה יכולה לעמוד.
(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד חורש לעותרת, עו"ד עוזי פוגלמן למשרד הפנים וחברי הוועדה, עו"ד הרטבי לעירית לוד. 9.12.91).
ע.פ. 3732/91 - שמעון אוחיון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של נשיאת נשק ויריות המבוססת בעיקרה על אמרות לפי סעיף 10א' וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בעבירה של נשיאת נשק שלא כדין, איומים ורשלנות בכלי יריה, וביהמ"ש גזר לו 9 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה שמתוכה שמונה חודשים חופפים, כך שעל המערער לרצות 13 חודשי מאסר בפועל. הערעור הופנה נגד ההרשעה בדין ולחילופין נגד חומרת העונש. טענות הסניגור הופנו בעיקרן נגד הסתמכות ביהמ"ש על אמרות של עדים שהוכרזו כעדים עויינים. לעניין זה ביקר הסניגור הן את דרכי ההכרזה של העדים והן את אופן ההחלטה על קבלת אמרותיהם לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. הערעור נדחה.
ב. נכון הוא כי הכרזתו של עד עויין איננה יכולה, בדרך כלל, לנבוע מהתשובה שנתן בעדותו, ואשר אינה תואמת לגירסת הצד שהביא את העד, אלא יש לבחון בצורה מלאה יותר אם אכן נוקט העד עמדה עויינת כלפי הצד שהביאו. מסקנה זו עולה לא אחת מהצגת שורה של שאלות הנשענות לעיתים קרובות על חקירת העד בקשר לדברים שאמר בהזדמנות קודמת, יהיה זה באמרתו למשטרה או בדרך אחרת. לא ניתן כאן למצות את הדרכים לבירור העויינות. מה שברור כי אין זאת החלטה שבהרף עין אלא עניין הטעון בירור סביר לפני שמסיקים את המסקנה בדבר מעמדו של העד כעויין, ובענייננו אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי.
ג. אשר לשימוש באמרה לפי האמור בסעיף 10א' - אין הכרח שזיהויו של המסמך ייעשה דווקא ע"י הבאת האיש שערכו, ויכול גם שהעד עצמו יישאל אם המסמך מכיל אמרה קודמת שלו, ואם הוא מאשר זאת אין צורך בהבאת העד שערך את המסמך. כזה המצב בענייננו. מכל מקום, לא נגרם עיוות דין למערער וגם בשל כך די לאור הוראות סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי כדי לדחות את הטענות. אין גם לראות את העונש כמופרז לחומרה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ח. שטינמץ למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 10.12.91).
ע.א. 485/89 - קו נקודה בע"מ נגד reduohfeirB .v.b ואח'
*בקשה לפירוק חברה לאחר שהצדדים הסכימו לבוררות. *עילות הפירוק
(הערעור נדחה).
א. בשנת 1983 נחתם הסכם בין המערערת והמשיבות שלפיו הותר למערערת לייצר ולמכור מוצרים של המשיבות, המוגנים כפטנטים בישראל, כאשר בתמורה התחייבה המערערת לשלם למשיבות תמלוגים. עוד נקבע בהסכם כי המערערת תשווק בישראל מוצרים של המשיבות (להלן: ההסכם). בשנת 1986 החלה המערערת לפגר בתשלום הכספים לפי ההסכם והמשיבות הגישו שתי תביעות אזרחיות נגד המערערת. בנובמבר 1988, במסגרת דיון בהמרצה לעיכוב הדיון בשל סעיף בוררות שבהסכם, הסכימו הצדדים שתביעותיהם ההדדיות תתבררנה בפני מוסד בוררות בהולנד, בהתאם לסעיף בוררות שבהסכם. חרף ההסדר האמור הגישו המשיבות לביהמ"ש המחוזי בקשה לפירוק המערערת, בעילה שהמערערת היא חדלת פרעון, וביהמ"ש נעתר לבקשה וציווה על פירוקה של המערערת. המערערת הגישה ערעור על החלטת הפירוק, ובנוסף לכך הגישה בקשה לצירוף מסמכים שונים וכן בקשה להגשת ראיות נוספות המתייחסות לקטעי עתונות המעידים, לדברי המערערת, שהמשיבות הפרו את הזכויות הבלעדיות של המערערת כפי שנקבעו בהסכם. הערעור נדחה.
ב. אין צורך להכריע בשאלת צירוף המסמכים, מכיוון שאפילו היו מתקבלים ומצורפים לתיק לא היה בהם כדי לשנות מהתוצאה המתחייבת שהיא דחיית הערעור. הוא הדין בראיות הנוספות שאין לקבלן, שהרי קטעי עתונות אינם ראייה בת משקל בבית המשפט.
ג. בטענות הנשענות על הליכים קודמים שעוכבו וקיום הליך הבוררות אין כדי להושיע את המערערת, שכן אין בכוחן לעמוד מול עילות הפירוק המתקיימות בענייננו, העומדות בפני עצמן. כאשר מונחת בפני ביהמ"ש בקשת פירוק, עליו לשקול אם להיעתר לה לאור עילות הפירוק המנויות בסעיף 257 לפקודת החברות. בין העילות המנויות בסעיף: "החברה היתה לחדלת פרעון... ביהמ"ש סבור שמן הצדק והיושר הוא שהחברה תפורק". בענייננו קבע ביהמ"ש כי החברה חדלת פרעון. ביהמ"ש אמר בהחלטתו "בפסיקה נקבע כי אם החוב שנוי במחלוקת בתום לב ועל פי טעם של ממש - לא יינתן פירוק... נותרה... שאלה אחת והיא: האם אמנם קיים חוב שנוי במחלוקת... ובטעם של ממש... חובת ההוכחה של טענה זו... מוטל על המשיבה (המערערת דנא)". בהמשך דבריו קבע השופט שהמערערת לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה. קביעת אי יכולת כלכלית" היא קביעה עובדתית שאין ביהמ"ש שלערעור נוטה להתערב בה.
ד. אולם, אפילו היתה המערערת עומדת בנטל להוכיח חוב שנוי במחלוקת, עדיין היה מקום להיעתר לבקשת הפירוק, וזאת בהסתמך על החלופה השלישית שבסעיף 257 הנ"ל ולאור ההלכה בנדון. על פי ההלכה, כאשר הגישו מבקשי הפירוק ראיות משכנעות, לפיהן קבע ביהמ"ש שהחברה אינה מסוגלת לפרוע את חובותיה, ניכרת נטייתם של בתי המשפט להיענות יותר לדרישת הפירוק, אף אם חולקת החברה על החוב. בענייננו עולה בבירור מחומר הראיות כי המערערת אינה יכולה לעמוד בהתחייבותיה ודי בכך לפירוקה. דומה שדי גם במצבה המעורער של החברה המערערת, כפי שהדברים מצטיירים בדברי מנהלה בעדותו, כדי להצדיק את פירוקה גם "מן הצדק והיושר".
ה. אין בהסכמה ללכת לבוררות כדי למנוע את הפירוק. נראה כי המשיבות, לאחר שהסכימו לבוררות, הבינו כי בוררות במוסד בוררות הולנדי תהיה ממושכת ויקרה, כאשר בינתיים קיים חשש שהמערערת תבריח רכוש, כפי שניסתה לעשות כבר בעבר. העדפת הליכי הפירוק העומדות למשיבות בנסיבות האמורות אין בה כל פסול. אין בהחלטה לגשת לבוררות משום מעשה בית דין שמונע את ההתדיינות דנא.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד משה מכנס למערערת, עו"ד שיבולת למשיבות. 8.12.91).