תקציר סביר כרך ל"ט חוברת 6

רע"א 3667/91 - יובל גד בע"מ נגד שיכון עובדים בע"מ

*דרכי הערעור על החלטת רשם למחוק תביעה מחמת התיישנות(הבקשה נדחתה).

א. ביום 12.2.90 החליטה רשמת ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרשמת אלשיך) "למחוק" על הסף, מחמת התיישנות, בקשה למינוי בורר שהוגשה ע"י המבקשת, בקשר לתביעתה נגד המשיבה (להלן: שיכון עובדים), ככל שהיא מתייחסת למרבית סכום התביעה (להלן: ההחלטה). ביום 5.3.90 הגישה המבקשת בביהמ"ש המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לביהמ"ש המחוזי על ההחלטה. ביום 23.3.90 הגישה המבקשת לביהמ"ש העליון בקשת רשות לערער על ההחלטה, ובדיון הועלתה שאלת סמכותו של ביהמ"ש העליון לדון בבקשה לרשות לערער "שלכאורה ניתנה ע"י הערכאה הראשונה מכח תפקידה כרשם ביהמ"ש המחוזי...". בעקבות זאת החליטה המבקשת לחזור בה מן הבקשה והיא נמחקה ביום 7.6.90. בינתיים הגיעה לדיון בקשת המבקשת להאריך לה את המועד להגשת הערעור לביהמ"ש המחוזי והיא נדחתה ע"י הרשמת שטיין מן הטעם שהחלטת הרשמת אלשיך הינה "פס"ד". המבקשת חששה שמא נקלעה לסבך פרוצדורלי לגבי הסמכות לדון בהשגותיה על ההחלטה של הרשמת אלשיך, שכן אם החלטת הרשמת שטיין בעינה תעמוד עשוייה המבקשת לצאת קרחת מכאן ומכאן. לכן הגישה לביהמ"ש העליון בקשה חדשה לרשות ערעור.על ההחלטה של הרשמת אלשיך. הבקשה נדחתה ואולם הסבך הפרוצדרלי נפתר.
ב. אין חולקין עוד על כך שהחלטת הרשמת אלשיך ניתנה על ידה כרשמת ולא כשופטת ביהמ"ש. בנסיבות אלה אך ברור הוא שההשגה על החלטתה היא על דרך ערעור לפני ביהמ"ש בו מכהן הרשם. כך נקבע בסעיף 38 לחוק הבוררות האומר כי "החלטת הרשם לפי חוק זה ניתנת לערעור לפי סעיף 8(ב) ו-(ר) לפקודת הרשמים". הערעור על החלטת הרשםהוא בזכות לפני ביהמ"ש בו משמש הרשם. אין חשיבות לעניין זה לעובדה שמדובר בדחייה חלקית על הסף, שכן גם החלטה כזו הינה "החלטה של רשם לפי חוק זה" כאמור בסעיף 38 לחוק הנ"ל. נמצא שאין לביהמ"ש העליון סמכות לדון בבקשה לרשות ערעור על החלטת הרשמת ויש לדחותה, ממש כפי שהיה מקום לדחותה בסיבוב הראשון. אכן, אין ביהמ"ש העליון יושב בערעור על החלטת הרשמת שטיין שסברה כי מדובר בפס"ד, אך אין ספק כי החלטת ביהמ"ש העליון בעניין זה תקשור כתקדים את ביהמ"ש המחוזי, בבואו לדון בערעור שהוגש אליו על החלטת הרשמת. בכך יבוא הסבך הדיוני על פתרונו.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עוה"ד א. כהן ווינדר למבקשת, עו"ד רפאל גרוס למשיבה. 12.12.91).

בג"צ 1923/91 - אדוארד רוזנצויג נגד ביה"ד הרבני האיזורי ואח'

*בקשה לפסילת דיין בבי"ד רבני מלדון בתיק מסויים(העתירה נדחתה).

א. העותר והמשיבה הרביעית (להלן: המשיבה) נישאו בחודש יולי 1978. עד מהרה חל משבר חריף בחיי הנישואין שלהם, ובין היתר, החלו הליכים בביה"ד הרבני האיזורי בחיפה על פי תביעת המשיבה לחייב את הבעל לתת לה גט פיטורין. הדיון אמור היה להתברר בפני הרכב של שלשה דיינים בראשותו של אב ביה"ד הרב אוריה. ברם, הרב אוריה הסתלק מהדיון "מנימוקים השמורים עמי". ביום 24.12.84 נרשמו בפרוטוקול המצוי בתיק ביה"ד הרבני טעמי ההסתלקות של הרב אוריה שהם "אני הסתלקתי מהתיק בגלל ששמעתי כל מיני טיעונים מצד אדם שלישי הנוגעים לטיעוני אחד הצדדים. אי לכך אני רואה את עצמי מנוע מלדון בתיק הזה מבחינה הלכתית". ביום 22.10.85 ניתן ע"י ביה"ד פס"ד שלדעת הרוב שבו אין לחייב את הבעל לתת גט לאשתו. על פס"ד זה הוגש ערעור לביה"ד הרבני הגדול שפסק, ברוב דעות, כי יש לחייב את הבעל לתת גט לאשתו. האשה ביקשה שביה"ד יכוף על הבעל את מתן הגט, וביה"ד הרבני הגדול קבע שעל האשה להפנות את הבקשה לביה"ד האיזורי. הבקשה של האשה לכוף את הבעל לתת לה גט
פטורין ולתשלום הכתובה נדונה בפני ביה"ד הרבני האיזורי, בהרכב שכלל שוב את הרב אוריה, והוחלט ברוב דעות כי על הבעל לתת גט פיטורין לאשתו מיד וללא דיחוי. הבעל לא ביצע את ההחלטה ובקשת האשה ליועהמ"ש לכוף את מתן הגט בסנקציות הקבועות בחוק נדחתה, באשר ביה"ד לא נתן צו לכוף על הבעל ליתן גט. לפיכך פנתה האשה מחדש לביה"ד בבקשה לפסוק על כפיית מתן הגט. הבקשה שוב הובאה בפני הרכב בה השתתף הרב אוריה והפעם השמיע ב"כ הבעל בקשה מקדמית שהרב אוריה לא ישב בדין. ביה"ד דחה את הבקשה, והחליט לכוף על הבעל מתן הגט. על החלטת ביה"ד האיזורי ערער הבעל לביה"ד הרבני הגדול וביה"ד החליט, שלא מנימוקיו של ביה"ד הרבני האיזורי, לדחות את בקשת הפסלות. על החלטה זו פנה העותר לבג"צ ועתירתו נדחתה.
ב. בנושא הנדון ניתנו 3 פסקי דין. פסה"ד העיקרי ניתן מפי השופט ד. לוין שעמד על התנאים להתערבות בג"צ בפסיקתו של ביה"ד הרבני, על הדין העברי ועקרונותיו באשר לעיקרי הצדק הטבעי וטוהר השיפוט, והעקרונות שיושמו בכללים ובהלכות .עם השנים באשר למשפט צדק בפני בתי הדין הרבניים, והגיע למסקנה כי עקרונות הצדק הטבעי ועיקרם מעוגנים היטב במשפט העברי, מנחים את הדיינים ועמדו גם לנגד עיני הדיינים בעניין דנא בהחלטותיהם והם ניתנו כהלכה. משנתקיימו עיקרי הצדק הטבעי ומשדן ביה"ד הרבני במחלוקת שבין בעלי הדין בגדר סמכותם, לא קמה עילה להתערבות בג"צ. השופט לוין בחן את שאלת הפסלות גם מבחינת הדין הישראלי והגיע למסקנה שגם לפי דין זה החלטת ביה"ד נגד הפסילה היתה כדין. השופטים גב' נתניהו וברק הצטרפו לדחיית העתירה, בפסקי דין קצרים, מנימוקים שונים במקצת.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד דיבון לעותר, המשיבה לעצמה. 3.12.91).

ע.א. 487/88 - חברה לפיתוח... ביו"ש נגד עזבון המנוח בדיר ואח'

תקפו של הסכם כחוזה מכר מחייב. החובה לנהוג בתום לב. *פיצויים בהפרת הסכם(הערעור נדחה).

א. המערערת עוסקת מזה שנים ברכישת אדמות ביו"ש. ביום 2.9.82 נחתם הסכם בין המערערת לבין עכאב בדיר (להלן: המשיב) בעניין מכירת זכויות בכ-200 דונם מאדמות הכפר מסחה (להלן: ההסכם). במבוא להסכם נאמר כי המשיב מייצג גם את אחיו ובני אחיו בעלי %75 מהזכויות בחלקה. מסיבות שונות לא התבצעה העברת הזכויות בקרקע. המערערת הגישה בביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המשיב שחתם על ההסכם ונגד המשיב 2, בנו של המשיב, שעל פי הנטען בכתב התביעה התחייב יחד עם אביו בכל ההתחייבויות שבהסכם. התביעה כללה, בין היתר, תביעה לפיצוי בגין הוצאות שהוציאה המערערת למדידות וכיוצא בכך בהסתמך על ההסכם בסכום המגיע לכדי 27,000 דולר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכם לא השתכלל לגדר חוזה מכר מחייב. אשר לתביעה לפיצוי בגין הוצאות שהוצאו בהסתמך על ההסכם, קבע ביהמ"ש כי המערערת היתה מודעת כל העת לכך שאין בידי המשיב יפויי כח לפעול בשם יתר בעלי הזכויות. כן קבע כי התנהגותו של המשיב במסגרת הליך משפטי אחר, שהתנהל בביהמ"ש בשכם, שם הצהיר המשיב שהקרקע אינה שלו, לא גרמה נזק למערערת. אשר למשיב השני - כל תביעה נגדו נדחתה מן הטעם שלא הוכח שנטל על עצמו התחייבות כלשהי. בערעור מעלה המערערת שתי טענות חילופיות: כי שגה ביהמ"ש בקבעו שההסכם אינו מהווה חוזה מכר מחייב ; לחילופין, המערערת זכאית לפיצוי בגין ההוצאות שהוציאה בהסתמך על התנהגות המשיבים במהלך המו"מ לקראת כריתתו של חוזה. הערעור נדחה.
ב. אין צורך להכריע בשאלה אם נכרת חוזה בין המערערת לבין המשיבים, שכן החובה לנהוג בתום לב קמה מרגע ששני הצדדים נכנסים למסגרת של מו"מ לקראת כריתתו של חוזה (סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי) להלן: חוק החוזים). אין גם צורך לדון
בעניין סוג התרופות להן זכאי מי שנפגע עקב התנהגות חסרת תום לב במהלך מו"מ, שכן אין ספק כי פיצוי בגין הוצאות שהוצאו הוא בגדר התרופות (סעיף 12(ב) לחוק החוזים). כיוון שהחובה לנהוג בתום לב בשלב הטרום חוזי מוטלת גם על מי שלא הפך בסופו של דבר צד לחוזה, אין צורך להכריע בשאלה אם המשיב השני נטל על עצמו התחייבויות כלשהן, שכן די בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי המשיב השני נטל חלק פעיל בהוצאת העיסקה לפועל.
ג. נותר להכריע בשתי שאלות בלבד: האם נהגו המשיבים בחוסר תום לב ; האם קיים קשר סיבתי בין אותה התנהגות שלא בתום לב, אם היתה כזאת, לבין הנזק שסבלה המערערת, שהרי הנוהג שלא בתום לב אחראי רק לנזקים שנגרמו עקב התנהגותו זו, ולא לכל נזק שסבל הצד השני בקשר עם המו"מ או עם כריתת החוזה וביצועו.
ד. המערערת טענה כי הצהרות המשיבים, הן בעל פה והן בגוף ההסכם, כי הם מייצגים את בעליהם של %75 מהזכויות בחלקה והם מורשים לפעול בשמם היו מטעות וחסרות תום לב. טענה זו בדין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, שקבע כי המשיב הראשון אמנם הציג עצמו כמיופה כח בשעת חתימת המסמך בשם שולחיו והצגה זו היתה כוזבת, ואולם המערערת היתה במפורש מודעת לכך. קביעה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות. לפיכך אין לומר שהמשיבים נהגו בהקשר זה שלא בתום לב.
ה. החלקה לגביה נחתם ההסכם נמכרה פעם נוספת ע"י קרוב משפחה של המשיבים למתווך קרקעות אחר ובתביעה שהוגשה בביהמ"ש בשכם התבקש ביהמ"ש לקבוע שלמשיב אין זכויות בחלקה. בדיון שהתקיים 8 חודשים לאחר חתימת ההסכם עם המערערת "הודה" המשיב כי אין לו ולא היו לו זכויות בחלקה. צודקת המערערת שהצהרת המשיב מהווה הפרה של חובתו לנהוג בתום לב. יחד עם זאת, הצהרת המשיב לא גרמה למערערת כל נזק. הנזק הנתבע ע"י המערערת מתייחס להוצאתם לריק של 27,000 דולר עבור מדידת החלקה והכנת תוכניות לפיתוחה והגורם הישיר לנזק זה הוא אי מימוש העיסקה, היינו העובדה שלא עלה כידי המערערת בסופו של דבר לרשום את החלקה על שמה. להכשלת העיסקה לא גרמה הצהרתו האמורה של המשיב בביהמ"ש בשכם.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. וסרטיל למערערת, עו"ד דן גנור למשיבים. 15.12.91).

בג"צ 673/89 - שולמית משולם נגד ביה"ד הרבני הגדול ואח'

*סמכותו של בי"ד רבני לדון בבקשה לצו ירושה כאשר אשה טוענת שהיא "ידועה בציבור" של המוריש והיא מתנגדת לסמכות ביה"ד(העתירה נתקבלה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופטת נתניהו נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא אלון).

א. המנוח ציון יפת נפטר ביולי 1984. בניו של המנוח פנו לביה"ד הרבני האיזורי בבקשה למתן צו ירושה והצהירו כי הם היורשים היחידים ואין זולתם. בדיון התייצב ב"כ העותרת וטען כי יש לעותרת מעמד כיורשת לפי סעיף 55 לחוק הירושה, היינו כמי שחיה עם המנוח "חיי משפחה במשק בית משותף" (ידועה בציבור) וכי היא איננה מסכימה לסמכותו של ביה"ד הרבני. לפי סעיף 155(א) לחוק הירושה מוסמך בי"ד דתי לתת צו ירושה בתנאי שכל הצדרים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם בכתב לכך. ביה"ד ראה עצמו מוסמך לקבוע תחילה אם העותרת היא "נוגעת בדבר", היינו אם מתקיימים לגביה התנאים של סעיף 55 לחוק, וקבע כי התנאים לא נתמלאו וממילא אין צורך בהסכמתה לדון בבקשה למתן צו ירושה.
ב. עתירת העותרת נתקבלה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופטת נתניהו, בפס"ד מפי הנשיא שמגר, נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא אלון. לדעת הנשיא שמגר דרושה הסכמה בכתב של כל מי שיש לו "מעמד נחזה לכאורי" בצו הירושה ובכלל אלה מי שטוען- או טוענת טענה של חיים בצוותא עם המנוח, או מי שטוען שהוא בן או יורש אחר של
המנוח. אם הלה אינו נותן הסכמתו אין ביה"ד הרבני רשאי לדון בדבר ולקבוע אם מי שטוען למעמד כזה אכן יש לו מעמד של נוגע בדבר. לפסק דינו של הנשיא הצטרפה השופטת נתניהו בפסק דין קצר.
ג. מאידך סבר המשנה לנשיא אלון כי ביה"ד מוסמך לדון בעצם שאלת הסמכות, היינו אם מי שמגיש התנגדות הוא אכן "נוגע בדבר" ואם ביה"ד קובע שאין הלה "נוגע בדבר" אין צורך שביה"ד יקבל הסכמתו כדי לדון במתן צו הירושה. אשר לחשש שמא ביה"ד לא יפסוק בנושא על פי הדין הכללי, הרי יכול מי שייפגע מהחלטתו לפנות לבג"צ ובג"צ מוסמך לבדוק את המקרה לגופו. בענייננו סבר המשנה לנשיא כי לגופו של דבר אין העותרת נכנסת לגדר הזכאים לירושה לפי סעיף 55 לחוק הירושה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו. עו"ד דוד כהן לעותרת, עוה"ד ר. קרת ויגאל שפירא ליורשים. 10.11.91).

ע.א. 271/85 - עמליה ושמעון אביטן נגד רג'ואן ז'ק ופירן... בע"מ

*תביעה אישית נגד מנהל חברה ובעל המניות בה בטענה שהוא התחייב גם אישית בשם החברה(מחוזי ת"א - ת.א. 948/82 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה השניה (להלן: החברה) היתה חברה קבלנית שהקימה בנייני מגורים בהרצליה ונכנסה בינתיים להליכי פירוק. המשיב היה בעל השליטה בחברה, ככל הנראה יחד עם מי שפעל כפרקליטה של החברה, עו"ד ארדון פרידמן. ביום 29.11.78 התקשרה החברה ב"עיסקת קומבינציה" עם בעלי מקרקעין בהרצליה. המערערים התקשרו עם החברה בחוזה לרכישת דירה בת ארבעה חדרים. ביום 20.10.80 נחתם זכרון דברים בו הוסכם כי הדירה תימסר למערערים תוך 24 חודשים. החברה התחייבה שאם לא תוכל לבנות עד תאריך פלוני יתבטל ההסכם והכסף יוחזר למערערים. בעקבות זכרון הדברים שילמו המערערים לחברה את מלוא מחיר הדירה. ביום 24.9.81 נכרת הסכם נוסף שכלל תניות חדשות ובכללן כי תועמד דירה אחרת לזכות המערערים או שהחברה תשלם למערערים את מחיר הדירה כפי שיעריך שמאי. על ההסכם חתם המשיב ללא חותמת החברה. החברה לא החלה בבניה, גם ההתחייבות החילופית לא קויימה וגם כספם של המערערים לא הוחזר. בקשר לכך הוגשה תביעה לביהמ"ש המחווי בשנת 1982, נגד החברה ונגד המשיב. ניתן פס"ד נגד החברה והתביעה נגד המשיב נקבעה להוכחות. לאחר מכן נכנסה החברה להליכי פירוק ובתביעתם נגד המשיב טענו המערערים כי המשיב היה צד לעיסקת המכר ונושא בחבות אישית להשיב להם את ממונם ; כי המשיב היה ערב בעל פה ובכתב להתחייבויות החברה ; כי המשיב הפר את חובתו לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ויש להטיל עליו אחריות לנזקי המערערים שהיו תוצאה מהתקשרותם. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין יסוד לטענה שההתקשרות נערכה גם עם המשיב בעצמו והערעור על כך נתקבל.
ב. בפני ביהמ"ש נפרשה מערכת נתונים ועדויות שמהם ניתן וצריך להסיק את מחוייבותו האישית של המשיב כלפי המערערים. מן העדויות עולה כי המערערים התקשרו בחוזה המכר ושילמו את מרבית התמורה על אתר, רק בשל הסיבה שמולם ניצב המשיב שהציג עצמו כאיש אמיד המקיים הבטחותיו. שני המערערים וכן אחותה של המערערת העידו כי לאורך כל הדרך הרגיע המשיב את המערערים והניח דעתם כי הוא ידאג לעניינם. עו"ד פרידמן לא יכול היה לאשר או להכחיש שניתנה הבטחה כאמור והיחיד שהכחיש מתן התחייבות היה המשיב עצמו. אין חולק כי הצדרים נפגשו תחילה במשרד המתווך ולאחר מכן בדירתה של אחות המערערת, שהיתה שכנתו של המשיב. בפגישה אחרונה זו נכחו המערערים, אחות המערערת, המשיב ועו"ד פרידמן. בשלב זה לא הוצג עו"ד פרידמן כמי שהינו בעל מניות בחברה ושותפו לעסק של המשיב, דבר שהיה "מדליק אצלה אור אדום" כדברי המערערת. עם חלוף הזמן וכאשר העיסקה לא התקדמה, פנו המערערים מספר פעמים למשיב, הם ביקרו אותו בדרך כלל בביתו ולפי העדויות חזר והבטיח
שיקיים הבטחתו וציין שאף שהוא בונה באמצעות כמה חברות הרי הכתובת של המערערים "הוא עצמו".
ג. לאחר שלא החלה הבנייה זמן ממושך, נחתם ההסכם הנוסף, שעליו חתם המשיב עצמו, אף שהחוזה התייחס גם כן לחברה כצד להסכם. לא הוטבעה חותמת החברה כנדרש לפי תקנותיה. למשיב ולעו"ד פרידמן לא היה הסבר לכך ומנגד עומדת עדות המערערת שהמשיב הסביר שהוא חותם לבדו "על מנת להניח את דעתה בדבר מחוייבותו האישית". מתווספת לכך העובדה שלפי תקנות החברה נדרשו שתי חתימות על מנת לחייבה, ועו"ד פרידמן שהיה בעל זכות חתימה ונוכח בפגישה, לא הוסיף את חתימתו. עוד העידה המערערת כי לפני החתימה על זכרון הדברים הבטיח עו"ד פרידמן כי אין להם מה לדאוג, נוכח היותו של המשיב בן לאב עשיר מירושלים.
ד. נסיבות אלה מובילות למסקנה שהמשיב נטל על עצמו מחוייבות אישית בעניין. אמנם ההלכה היא כי "משחתם מנהל חתימה אישית בלא ציון שהוא חותם בשם החברה, יש מקום להטיל עליו אחריות אישית, רק אם מתוך עיון במסמך כולו עולה, כי הוא התכוון ליטול על עצמו אחריות אישית", וכי "לא בכל חוזה, בו נעדרת חותמת, יש להטיל אחריות אישית על המנהל", אולם, אין מניעה לכך שתוסק נטילת האחריות האישית מחוץ לאמור במסמך וכי מנהל ובעל שליטה בחברה יתחייב אישית בנוסף ובנפרד להתחייבות החברה. אין משמעות לשאלה אם החברה פעלה על סמך החוזה, שכן אין מדובר בשאלה אם החברה אישרה פעולת שלוח שנעשתה ללא סמכות, אלא בשתי התחייבויות נפרדות, אחת של החברה והשניה של המשיב, שכל אחת מהן עומדת על רגליה היא.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד שהרבני למערערים, עו"ד יעקב לויעד למשיב. 16.12.91).

ע.א. 583/88 - אלכסנדר ברנע נגד ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ ואח'

*הטלת אחריות אישית על המערער בגין הסכם שחתם בשם שותפות ללא זכות חתימה(מחוזי ת"א - ת.א. 3195/84 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה ביצעה טיסות שכר מישראל ליעדים שונים באירופה. המערער היה אחד הבעלים ומנהלן של חברות נופש פלוס בע"מ (להלן: "החברה") וצ'רטר פלוס בע"מ. בין שתי חברות אלה קמה שותפות בלתי רשומה ששמה טיולי נופש פלוס (להלן: השותפות) שהמערער היה מנהלה. ביום 10.5.84 נחתם הסכם בין ארקיע מצד אחד לבין השותפות וחברה בשם קשרי תעופה בע"מ מצד שני, כאשר על ההסכם מופיעה חתימתו של המערער לצד תיאורו "מנהל". בנספח להסכם זה נאמר כי ההסכם נעשה ע"י "נופש פלוס" באמצעות קשרי תעופה בע"מ. כשבועיים לאחר מכן נחתם הסכם נוסף. לפי הסכמים אלה חכרה השותפות מושבים בטיסות ארקיע ללונדון בקיץ 1984. לפי הנטען כיבדה ארקיע את כרטיסי הטיסה אך לא קיבלה את התמורה בעד השירותים. ביום 16.9.84 נערכה ישיבה במשרדי ארקיע בהשתתפות מנכ"ל ארקיע והיועץ המשפטי שלה וכן המערער. בתום הישיבה נערך פרוטוקול (להלן: הפרוטוקול) הנושא את הכותרת "פרטיכל... בנושאי 'חובות נופש פלוס לארקיע". תכנו של הפרוטוקול הוא בין היתר "החוב של נופש פלוס לארקיע עומד כיום על כ-100,000 דולר... ביום 10.10.84 נופש פלוס תשלם לארקיע סכום של 15,000 דולר... סכום של 50,000 דולר ישולם בתנאים כדלקמן: (א) נופש פלוס תתן הוראה בלתי חוזרת לחברת ישראכרד בע"מ לפיה חברת ישראכרד תשלם לארקיע (50 אלף דולר)... סכום של 35,000 דולר תשלם נופש פלוס לארקיע בתנאים כדלקמן...". הפרוטוקול נכתב ע"י היועץ המשפטי של ארקיע והמערער חתם בראשי תיבות על הפרוטוקול. ביום 25.9.84 נתנה השותפות הוראה בלתי חוזרת לבנק הפועלים ולחברת ישראכרד לבצע תשלום בסך 50,000 דולר לארקיע באופן התואם את ההסדר המופיע
בפרוטוקול. ההמחאות להבטחת התשלומים של 50,000 הדולר הנותרים לא הומצאו לארקיעכמתחייב מהפרוטוקול.
ב. ביום 14.10.84 הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער, השותפות, החברה וקשרי תעופה על סכום של 100,000 דולר. כתב התביעה היה מבוסס על ההתחייבות שבפרוטוקול ואת עילת התביעה כלפי המערער ביססו המשיבות על הטענה שהוא חתם על הפרוטוקול בשם גוף שאינו מהווה אישיות משפטית וכן כי התיימר לחתום בשם גוף שחתימתו לבדה אינה מחייבת אותו, ועל כן חתימתו מטילה עליו התחייבות אישית. המערער, השותפות והחברות השותפות בה ביקשו רשות להתגונן. ביהמ"ש המחוזי החליט שלא לתת לשותפות ולשתי החברות השותפות בה רשות להתגונן ולעומת זאת ניתן למערער רשות להתגונן "כנגד התביעה כולה" כאשר הרשם קבע כי הקביעה בדבר חבותו האישית של המערער איננה ניתנת להיקבע כבר בהליך המקדמי. ביהמ"ש המחוזי קבע בסופו של דבר כי הפרוטוקול מהווה התחייבות וכי יש לחייב את המערער אישית בתשלום 50,000 דולר. הערעור נתקבל.
ג. באשר לטענת המערער כי הרשות להתגונן היתה גם נגד סכום התביעה ולא רק לעניין חבותו - הבקשה למתן רשות להתגונן הוגשה מטעם המערער והתאגידים האחרים כאחד, ומשנדחתה ההגנה נגד אותם תאגידים תוך קביעה בדבר קיומו של החוב וגובהו, המערער כמי שהיה אחד הצדדים, מושתק מלטעון נגד קיומו של החוב, מה עוד שהמערער לא העלה כל טענת הגנה אישית המיוחדת לו, במובחן משאר הנתבעים, כנגד קיום החוב ושיעורו. באשר לתקפו המחייב של הפרוטוקול - אין בטענות המערער כל נימוק אשר מצדיק התערבות בקביעותיו המבוססות של ביהמ"ש המחוזי, לפיהן עומד הפרוטוקול בתנאים הנדרשים על מנת שניתן יהיה לראות בו הסכם מחייב.
ד. נותרה לדיון שאלת חבותו האישית של המערער בגין חתימתו על הפרוטוקול. המערער חתם בשם השותפות, הוא לא יכול היה לחייב את השותפות, והוא מודה בכך בעדותו בה אמר כי רק אחת או יותר מהחברות השותפות בשותפות היתה רשאית ומוסמכת לחייב את השותפות. לפיכך חל בענייננו סעיף 6(ב) לחוק השליחות הקובע "לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו... לראות את השלוח כבעל דברו...". ביהמ"ש המחוזי קבע כי נציגי ארקיע לא ידעו בשעת עריכת הפרוטוקול כי המערער אינו רשאי להתחייב בשם השותפות, ולנוכח נסיבות שליטתו של המערער בעסקיה גם לא היו צריכים לדעת עובדה זו.
ה. נותרה השאלה אם השותפות והחברות אישרו את פעולתו של השלוח. אשר לכך יש לראות בהוראות הבלתי חוזרות לבנק מצד השותפות, בגדר אישור פעולת המערער-השלוח ע"י השותפות והחברות - השולחות. האישור נעשה בדרך התנהגות, היינו במתן ההוראות הבלתי חוזרות בהתאם לאמור בפרוטוקול. שאלה אחרת היא אם תשלום 50,000 הדולר מהווה אישור של פעולת המערער כולה, או שמדובר באישור חלקי בלבד שאינו מתייחס לאותו חלק מהחוב שטרם שולם. אין לפסול מראש קיומן של נסיבות, בהן יאשר השולח רק חלק מההתחייבויות בהן התקשר השלוח ללא סמכות או תוך חריגה מהרשאה. השאלה היא אם במקרה דנן מדובר באישור חלקי כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי או באישור מלא כגירסת המערער. נראה כי בנסיבות העניין יש לראות בהוראות הבלתי חוזרות לבנק ולישרכארט משום אישור של פעולת המערער כולה והפיכת החברות השותפות לבעלות דינן של המשיבות. מסקנה זו נסמכת בעיקרה על המתאם הרב בין פעולת האישור במקרה דנן לבין ההתחייבות הנדונה בפרוטוקול.
ו. השאלה אם שותפות בלתי רשומה היא אישיות משפטית אם לאו היא שאלה מורכבת שאין לגביה הכרעה ברורה. אולם אין צורך להכריע כאן בשאלה זו שכן המסקנה בדבר היקפו המלא של האישור נכונה בין אם השותפות הינה אישיות משפטית ובין אם לאו.
האישור בדיעבד יכול להיעשות רק ע"י אותו "אחר" שבשמו פעל השלוח ובענייננו פעל המערער בשמה של השותפות ולפיכך רק השותפות יכולה היתה לאשר את פעולת המערער. בהנחה שהשותפות הינה אישיות משפטית, הרי שהאישור ע"י השותפות והחברות השותפות נעשה כדין. בהנחה שהשותפות איננה אישיות משפטית, הרי, שלכאורה, אין בנמצא גורם שיוכל לאשר את פעולת המערער. אולם, נטילת החוב ע"י גורם נוסף, שאינו השולח אותו התכוון השלוח לחייב, יכול שתיחשב כהצעה חוזית מצד אותו גורם, המופנית אל הצד השלישי עימו נקשר השלוח. הצעה זו תשתכלל לכדי חוזה אם בא עליה קיבול מצידו של האחרון. בענייננו, קבעו המשיבות את החברה, לצד השותפות, כמועמדת לחתימה על הסכם שנשלח בעקבות חתימת הפרוטוקול ושלא נחתם. הווי אומר, המשיבות הביעו נכונות לראות בחברה כבעלת דברן לעניין ביצוע ההתחייבויות הנזכרות בפרוטוקול. החברה קיבלה הצעה זו של המשיבות ומעשה הקיבול התבטא בחתימת החברה על מסמכי ההמחאה. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אלכסנדר ז"ק למערער, עו"ד גב' נורית שורק למשיבות. 10.11.91).

בג"צ 4154/91 - עזמי דודין ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור הגדה המערבית

*הכנת תכנית מפורטת לכפר ביו"ש ובנייה ללא רשיון(העתירה נדחתה).

א. עתירה זו עניינה צו בדבר חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים (הגדה המערבית) (מס' 418). כן נתבקש בעתירה שהמשיב יורה על הכנת תכנית מפורטת לכפר עבדה שבנפת חברון, שתבוא במקום התכנית המנדטורית. במסגרת תחיקת בטחון ביו"ש פורסם צו 41.8, שיצר התאמות חקוקות בחוק הירדני לתכנון ערים, כפרים ובניינים, שהוא חלק מן הדין המקומי. לפי הצו הוקמה מועצת תכנון עליונה וכן הוקמו וועדות תכנון נוספות לפיקוח ולרישוי שלהן הוקנו סמכויות שונות. ארבעת העותרים הם תושבי הכפר עבדה וטענתם היא כי התכנית המנדטורית אינה מתייחסת כלל לכפרם, שכנראה לא היה קיים בעת ההיא. המדינה ציינה כי ע"י לשכת התכנון של האיזור נערך תיחום המהווה את היסוד לתכנית המתאר שתוכן, ככל הנראה תוך שנה, לכפר האמור. דא עקא, המבנים שבהם דנה העתירה הם בחלקם הרחק מעבר לתיחום המוצע, הם הוקמו ללא בקשת רשיון והוצאו צווים להפסקת העבודה. בעיותיהם של העותר השני והרביעי נפתרו חיובית, לאחר שהופיעו בפני הוועדה שדנה בשאלת הענקת רשיון בנייה ולאחר שעותרים אלה הסכימו לצמצם את שטח הבנייה. באשר לעותרים הראשון והשלישי הרי הם חורגים מהאיזור המתוכנן ומהבנייה שתהיה מותרת לפי התכנית החדשה ולגביהם נותר צו ההריסה בעינו. העתירה נדחתה.
ב. אין ממש בטענות העותרים נגד תקפו של צו מס' 418. פרסומו של הצו התחייב מן הצורך לקיים פעולות תכנון ובניה בשטח המוחזק, ולולא הוקמו הרשויות התכנוניות לא ניתן היה להקים כדין אף לא מבנה אחד בתוך השטח, דבר שהיה מהווה פגיעה מהותית באוכלוסיה המקומית, ועקב כך בחובתו של השלטון הצבאי לפי תקנה 43 לאמנת האג משנת 1917. חובתו של השלטון הצבאי לפי תקנה 43 באה להבטיח נקיטת צעדים שיאפשרו קיום מהלך החיים האזרחיים של תושבי השטח, והדבר מתייחס לכל מירקם החיים החברתיים, הכלכליים והמסחריים של הקהיליה.
ג. טענת העותרים כי לא נותנים לתושבי כפר עבדה להחליט בעצמם בעניין תכנון כפרם, היא נכונה ככל שהדבר נוגע לקיומה של וועדה מקומית. אולם, בכל מקרה אין להצדיק מבנה שלטוני-ארגוני, שלפיו הרשות המקומית היא הקובעת בעצמה את גבולות השטח אשר עליו היא מבקשת לחלוש. גם על פי החקיקה הנוהגת במדינת ישראל, אין תושביו של מקום ישוב פלוני מחליטים בעצמם על סיפוחם של שטחים נוספים לתחומם. לא ניתן על כן לגלות טעם שיהיה בו כדי לבסס פסלותו של צו 418 הנ"ל. ממילא אין
לגלות עילה לפסילת ההחלטות של וועדות התכנון שסירבו לאשר רשיון, לאחר מעשה, למבנים שהוקמו שלא כדין ע"י העותרים הראשון והשלישי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אנדרה רוזנטל לעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיב. 6.11.91).

רע"א 294/88 - צבי רכטר ואביר אברון נגד מפרק חיים שכטר... בע"מ וכונס הנכסים הרשמי

*חקירת התנהגותם של "נושאי משרה" בחברה לפי סעיף 374 לפקודת החברות(הערעור נדחה).

א. חברת חיים שכטר (להלן: החברה) נקלעה לקשיים וביום 13.12.84 ניתן נגדה צו פירוק. במסגרת הליכי כינוס הנכסים, טרם שניתן צו הפירוק, ביקש הכונס להמשיך בבניית מרבית אתרי הבנייה שהחברה החלה לבנות ולשם כך פנה לביהמ"ש בבקשה למתן הוראות. באותה בקשה ביקש להתיר ולהעסיק את המערערים כמומחים שיסייעו בידו בביצוע השלמת הבנייה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. המערערים קיבלו את שכרם מידי הכונס ועל פי אישור ביהמ"ש. במשך הזמן התעוררו בלבו של הכונס חשדות כי המערערים פעלו בצורה חריגה ושלא בדרך העסקים הרגילה והוא פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לקיים חקירת המומחים על פי סעיף 374 לפקודת החברות. סעיף זה אומר, בין היתר, "התברר תוך פירוקה של חברה, שאדם... שהיה או הינו נושא משרה בה או כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני שלה, השתמש שלא כהוגן... רשאי ביהמ"ש... לחקור בדבר התנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף... ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים ".
ב. המערערים ביקשו לדחות את בקשת המפרק על הסף, בטענה כי אין הם נמנים על אלה המפורטים בסעיף 374 לפקודה, וגם אין לראות בהם נושאי משרה בחברה. לטענתם הם לא מונו לתפקידם ע"י ביהמ"ש, מאחר ולא היו צד להליך הדיוני בו ניתנה לכונס הרשות להעסיקם, ואין בפני ביהמ"ש די ראיות לכאורה שיצדיקו להיעתר לבקשת המפרק. לעומתם טען המפרק כי יש לראות במערערים נושאי משרה בחברה שבכינוס ובפירוק, ולחילופין כי הועסקו ע"י כונס הנכסים באישור ביהמ"ש ובהיותם שלוחיו של הכונס חלות עליהם הוראות הסעיף. כן טען כי המערערים מונו לתפקידם באישור ביהמ"ש בהחלטה שהיתה ידועה להם ומכוחה ועל פיה הם פעלו. כונס הנכסים הרשמי תמך בעמדת המפרק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים היו למעשה המנהלים הטכניים ומנהלי הביצוע של החברה שבכינוס, הם ניהלו באופן שוטף את כל פעילות החברה בהקשר להשלמת האתרים מהצד המקצועי, הביצועי והכספי ומשום כך יש להסיק כי הם היו "נושאי משרה" וחל עליהם סעיף 374.
ג. בסיכומיהם בערעור העלו המערערים טענה חדשה והיא כי "נושא משרה" יכול להיות רק מי שפעל במסגרת החברה לפני הליכי הכינוס או הפירוק, אך לאחר שמונה לחברה כונס נכסים או שניתן כנגדה צו פירוק, רק הכונס, המפרק או המפרק הזמני יכול ויהיו "נושאי משרה" בחברה. המשיבים תומכים בהחלטת ביהמ"ש המחוזי ומתנגדים גם לטענה החדשה האמורה הן מטעמים דיוניים משום שלא הועלתה ביהמ"ש המחוזי והן לגופם של דברים. הערעור נדחה.
ד. המונח "נושא משרה" פתוח ובלתי מוגדר ועל ביהמ"ש למלא מונח זה תוכן ולהחילו על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, תוך התחשבות בצרכי החברה ההולכים ומשתנים. סעיף 374 לפקודה קובע תרופה מיוחדת המופעלת במהלך פירוק חברה והמטרה היא ליצור דרך מהירה ויעילה באמצעותה ניתן יהא לחייב את האנשים המנויים בסעיף להשיב לחברה כספים או נכסים שיש להשיב לה, או לפצותה בגין נזקים שגרמו לחברה עקב מעשים שונים המנויים בסעיף. סעיף זה הוא סעיף דיוני הקובע דרך דיונית
מיוחדת ומהירה לאכיפת החבויות הרגילות. בקביעת דרך דיונית זו העדיף המחוקק את חשיבותו של האינטרס הציבורי להחשת הליכי הפירוק, לטובת הנושים השונים, על פני האינטרס האישי של אותם בעלי תפקידים המנויים בסעיף.
ה. המערערים הועסקו ע"י כונס הנכסים, באישור ביהמ"ש, כאשר החברה נתונה היתה בשלבי כינוס ופירוק, להבדיל מבעלי תפקידים שפעלו בחברה טרם פירוקה. נראה כי מי שבמהלך פירוקה של החברה ריכז בידיו אותם סמכויות ותפקידים שהיו מקנים לו מעמד של נושא משרה בחברה טרם כינוסה או פירוקה, יחשב כ"נושא משרה" בחברה שבכינוס או בפירוק.
ו. אשר לטענת המערערים כי לא ניתן לראות בהם נושאי משרה בחברה מאחר והם לא היו צד להליך בביהמ"ש בו הותר לכונס להעסיקם, לא הוזמנו לדיון ולא נכחו בו - בבקשה שהגיש הכונס לביהמ"ש להתיר לו להיעזר בשירותיהם של המומחים נזכרו המערערים בשמם ובקשת הכונס היתה להעסיק את המערערים דווקא. החלטת ביהמ"ש התייחסה אף היא למערערים ובעקבות אותה החלטה שולם למערערים שכרם פעמים מספר מקופת החברה שבכינוס ולפי הוראות ביהמ"ש. המערערים ידעו כי מונו לתפקידם ע"י ביהמ"ש וכי החברה נמצאת בהליכי כינוס נכסים. על כן אין לקבל טענה זו.
ז. מוסיפים המערערים וטוענים כי לצורך קיום החקירה היה על המפרק להביא בפני ביהמ"ש הוכחה לכאורה לעובדות הנטענות, הוכחה שמעבר לחשדות גרידא ועוד טענו כי אין די בתסקיר שצירף המפרק לבקשתו. גם טענות אלה אין לקבל. לפי תקנה 51 לתקנות החברה, בקשה המוגשת ע"י מפרק תלווה בתסקיר, להבדיל מבקשה המוגשת ע"י נושה, אשר יש לתמכה בתצהיר. די היה איפוא בהגשת התסקיר ע"י המפרק. בתסקיר פירט המפרק את הראיות המבססות את חשדותיו. המערערים לא הגישו תצהיר תשובה אף שהיו רשאים לעשות כן. המפרק מייחס למערערים מעשים של שימוש בלתי הוגן בכספי החברה וההחלטה אם לנקוט בהליך של חקירה על פי סעיף 374 אם לאו נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בפירוק ואין יסוד שיצדיק התערבות בשיקול דעתו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ד. לוין. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עוה"ד משה שליט וברמה למבקשים, עוה"ד זהר גרינברג ווולובסקי למפרק, עו"ד מ. קליבץ של כונס הנכסים הרשמי. 26.12.91).

על"ע 89+4779/90/1+15 - הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א נגד עו"ד מאיר שפצירר

*הרחקה לצמיתות מהלשכה(ערעור על אי הוצאה מן הלשכה לצמיתות - הערעור נתקבל).

א. המשיב הורשע בשלשה תיקים בעבירות על פי חוק לשכת עוה"ד וכללי האתיקה. במקרה אחד הורשע המשיב במשיכת שיקים ללא כיסוי משלשה בנקים שונים, במתן הצהרה כוזבת בתצהיר ובאי ביצוע התחייבות שנתן לעו"ד ונגזרה עליו השעייה למשך 4 שנים. בתיק אחר הורשע בכך שקיבל לטיפולו ייצוג של עציר בהליכי מעצר עד תום ההליכים וייצוגו במשפט הפלילי וכשנתבקש ע"י משפחת העציר לתת להם שחרור על מנת שיוכלו לפנות לעו"ד אריה שרעבי אישר המשיב את העברת הטיפול, אך ציין שההעברה יכולה להיות לכל עו"ד פרט לעוה"ד שרעבי, נקט בלשון בוטה והטעה את ביהמ"ש בקשר לאיחור בהופעתו בדיון. בגין אלו נגזרה למשיב השעייה בפועל של שנתיים על תנאי, שלא יעבור כל עבירה על חוק לשכת עורכי הדין וכללי האתיקה. בתיק אחר נדון בשתי פרשיות נפרדות. באחד שינה המשיב תאריך בחוזה מכר מקרקעין והגיש הצהרה למנהל מס שבח מקרקעין כאילו התאריך האחרון הוא תאריך העיסקה ובגין מעשים אלה נגזר למשיב עונש השעייה של שנתיים וקנס כספי. הפרשיה השניה נוגעת לטיפול משפטי שהעניק המשיב לשני בני זוג כאשר בהמשך, כאשר בני הזוג נפרדו, המשיך בטיפול בנכסי בני הזוג כשהוא מייצג בפועל את הבעל בלבד ולא מסר דיווחים כנדרש. בשל עבירות אלה
נגזר למשיב עונש השעייה של שנתיים בפועל ו-3 שנים על תנאי. שני הצדדים מערערים על מידות העונש כאשר הוועד המחוזי מבקש לפסול את המשיב לצמיתות. ערעורו של הוועד המחוזי נתקבל והמשיב נפסל לצמיתות.
ב. עברו של המשיב רצוף בהרשעות הדומות במהותן לאלו של התיקים הנדונים כאן. אין פגם בכך שההשעייה המותנית הותנתה בכך שהמשיב לא יעבור עבירה כלשהי על חוק לשכת עוה"ד וכללי האתיקה. מעשיו של המשיב מצדיקים התנאה רחבה שכזו שתמנע ממנו כל סטייה מכללי ההתנהגות המחייבים עו"ד, ולא רק חזרה על אותם מעשים מסויימים שבהם הורשע. מכאן כי כל טענותיו של המשיב בעניין חומרת העונש יש לדחות. ג. מנגד צודק הוועד המחוזי כי יש להוציא את המשיב לצמיתות משורות לשכת עוה"ד. כשבאים לשקול את העונש שיושת על עו"ד, על רשויות השיפוט לשוות לנגד עיניהן את העובדה כי אמון מלא בין עו"ד ללקוחו הוא נשמת אפו של מקצוע עריכת הדין, וקשה להעלות על הדעת כיצד ניתן לקיים יחסי עו"ד ולקוח בלעדיהם. עו"ד שסרח פוגע בתדמיתו של מחנה עורכי הדין כולו. מזה מתחייב עונש חמור ומרתיע לכל עו"ד שנתפס בקלקלתו. אין לומר שבעונש החמור של הוצאת המשיב לצמיתות משורות לשכת עוה"ד יש משום הרתעה על גבו של המשיב. קביעת הנורמה הנדרשת חשובה היא, ומדיניות של ענישה מרתיעה מתחייבת. המשיב ראוי לעונש זה, על פי התנהגותו הוא, בשל מעשיו הנפסדים ומחדליו החמורים כמעט בכל תחום שעסק בו. בעבירות רבות יש "שהכמות הופכת לאיכות", והגיעה העת שערכאות השיפוט המשמעתי של לשכת עוה"ד ינחו עצמם על פי מדיניות הענישה שככל שעו"ד צבר יותר הרשעות משמעתיות, כן יוחמר עונשו עם כל הרשעה נוספת, ולא להיפך. לפיכך יש להחליט על הרחקת המשיב לצמיתות מלשכת עוה"ד. יש לדחות גם בקשתו שלא לפרסם את שמו. הציבור רשאי לקבל אזהרה מתאימה, לדעת ולוודא שעו"ד פלוני הושעה מתפקידו לתקופה שעליה בא הפרסום. זו ההלכה בהשעייה זמנית, וקל וחומר כשמדובר בהוצאה לצמיתות משורות לשכת עוה"ד.

(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד עמוס ויצמן למערער, עו"ד עמנואל זלצמן למשיב. 3.12.91).

ע.א. 511/89 - שחף שירותי תעופה בע"מ נגד רשות שדות התעופה

תשלום דמי שימוש במקרקעין בשדה תעופה. החזר השקעות במקרקעין(הערעור נדחה).

א. המערערת, שהיא חברת תעופה פרטית, החלה את פעילותה בתחילת שנות ה-70 כמפעילת מטוסים קלים, העמידה את מטוסיה על נכס באיזור שדה התעופה בהרצליה, שהיה שייך באותה עת למינהל מקרקעי ישראל, מבלי ששילמה דמי שימוש, והקימה על הקרקע מיבנים ומסלולי נחיתה והמראה. ביוני 1978 הוקמה רשות שדות התעופה (להלן: הרשות) והפעלת שדות התעופה הועברה ממינהל התעופה האזרחית לרשות. ביום 6.9.82 הציעה המשיבה למערערת לרכוש ממנה את המבנים שהקימה ואילו המערערת תשלם למשיבה את דמי השימוש הראויים לכל השנים. הסדר זה לא יצא לפועל כיוון שהתברר כי הקרקע נשוא המחלוקת נשארה בבעלות המינהל. ביום 5.10.83 קיבלה המשיבה מהמינהל אישור שעל פיו ייכלל כל השטח, רטרואקטיבית מיום 15.6.78, בשטחים שהועברו למשיבה. המערערת טענה בביהמ"ש המחוזי כי אף אם צריכה היא לשלם דמי שימוש על הקרקע, הרי החיוב הוא רק מיום 5.10.83, מועד סיפוח השטח הנוסף, ולא מיום 15.6.78. באשר למבנים שהקימה המערערת היא טענה כי היא זכאית להחזר השקעותיה על פי סעיף 21 לחוק המקרקעין, וכן לפי "החוזה שנכרת בין הצדדים" כאמור לעיל בדבר תשלומים הדדיים, וכן על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. המשיבה טענה כי לא נכרת חוזה בין הצדדים, וכי סעיף 21 לחוק המקרקעין אינו חל על המקרה.

ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיבה לדמי שימוש החל בשנת 1978, וקבע כי דמי השימוש יהיו על פי תעריף של רשות שדות התעופה, תוך קיזוז סכומים עבור שירותי שדות תעופה שהתשלום עבורם נכלל בדמי השימוש ושאותם אין המשיבה מעניקה למערערת. באשר להחזר ההשקעות, קבע ביהמ"ש כי אמנם מדובר בתוספת "מחוברים" במובן סעיף 21 לחוק המקרקעין, אלא שזכותה של המערערת להחזר תשתכלל רק שתפנה את הנכס ואז תגיע להסדר חוזי כלשהו עם המשיבה על פיו תרכוש המשיבה את המחוברים. הערעור נדחה.
ג. המערערת טוענת כי המשיבה מעולם לא הציגה עילה כלשהי שעל פיה היא זכאית לדמי שימוש בנכס. טענה זו העלתה המערערת לראשונה בסיכומיה בערכאת הערעור ודי בנימוק זה כדי לדחות את הטענה. מעבר לכך, הדין הוא, כי על התובע לפרט את העובדות המצמיחות את עילת התביעה שלו, אך אין הוא חייב לפרט את המסקנות המשפטיות העולות מהעובדות, או את סעיפי החוק עליהם הוא מתכוון להסתמך. אין ספק כי חלה חובה, על פי דין, על המערערת לשלם דמי שימוש ראויים לבעל הקרקע, על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט או על פי חוק השכירות והשאילה. לפיכך דין טענה זו להידחות גם לגופה.
ד. תחילה כלל כתב התביעה את חובה של המערערת לתשלום דמי שימוש עד שנת המס 83/84 ובשלב מתקדם של הדיון ביקשה המשיבה תיקון כתב התביעה ובהחלטתו קבע השופט כי הוא מתיר לרשות לתקן את תביעתה ולכלול דרישות לדמי שימוש משנת 1984 ואילך. טוענת המערערת כי התיקון מתייחס לדמי שימוש עד לתאריך הגשת כתב התביעה המתוקן, אך אין הוא כולל תביעה לדמי שימוש מתאריך זה ואילך, ועל כן שגה ביהמ"ש שפסק למשיבה דמי שימוש עד ליום מתן פסה"ד. גם בטענה זו אין ממש. אין לקרוא את החלטת השופט כאילו כוונתו היתה לאפשר תביעת דמי שימוש רק עד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן, והדבר גם אינו תואם את רצונם של הצדדים לסיים את כל ההתדיינויות המשפטיות ביניהם. מכל מקום לא נגרם כל עיוות דין עקב החלטתו של ביהמ"ש ואין להתערב בה.
ה. אשר לשאלה אם ניתן לגבות מהמערערת דמי שימוש על מקרקעין מ-1978 למרות שהמקרקעין הועברו לרשות שדות התעופה רק ב-1983 - גם לכך התשובה חיובית. בתקופה שבין 1978 ל-1983, היו המקרקעין שייכים למינהל, והוא היה זכאי לגבות דמי שימוש מהמערערת. אין מניעה לכך שהמינהל יעביר את הזכות לדמי שימוש מ-1978 ועד 1983 אל הרשות. סעיף 1 לחוק המחאת חיובים קובע כי "זכות של נושה... ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב...". זכות זו מסוייגת בכך ש"המחאת זכות אין בה כדי לשנות את הזכות או תנאיה". מתבקשת המסקנה כי המשיבה אינה יכולה לדרוש מהמערערת לשלם לה ביחס לתקופה הרטרואקטיבית דמי שימוש העולים על אלה שהמינהל יכול היה לדרוש מהמערערת. במידה שתעריף המינהל נמוך מתעריף הרשות, זכאית המערערת ליהנות מהפרש זה בדמי השימוש למשך התקופה האמורה.
ו. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל בפסק דינו את תעריף הרשות כבסיס לחישוב דמי השימוש, והפחית את התעריף הרגיל של הרשות עד למחצית. עדיין נשאלת השאלה באשר לדמי השימוש לגבי התקופה משנת 1978 ועד 1983, מה היה התעריף של המינהל. נטל ההוכחה בנקודה זו היה מוטל על המשיבה וראייה כזו לא הובאה בפני ביהמ"ש. אעפ"כ אין להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי באשר לתקופה הנדונה, שכן המערערת אינה חולקת למעשה בערעורה על הערכת דמי השימוש ע"י השופט. גם לא הובאה בפני ביהמ"ש כל ראייה שממנה ניתן ללמוד שהתעריף של המינהל נפל מסכום ההערכה של ביהמ"ש המחוזי.
ז. אשר למועד בו זכאית המערערת להחזר השקעותיה במבנים שבנתה - ככל שמדובר בהחזר השקעות כאמור בסעיף 21 לחוק המקרקעין, הרי זכות זו מתגבשת רק בעת פינוי
הנכס והחזרתו לבעליו. טוענת המערערת שהיא זכאית להחזר השקעותיה כבר עתה, מכח עילות נוספות ובכללן ההסכם שנעשה, לטענתה, בין הצדדים וכן מכח התעשרות המשיבה שלא כדין. גם טענה זו דינה להידחות. באשר לעילה החוזית קבע ביהמ"ש שספק אם הסכם זה התגבש לכדי חוזה, ובכל מקרה המערערת לא קיימה חיוביה על פי ההסכם ואין לה עילה חוזית לתבוע את ביצוע חיובי המשיבה. באשר לעילת ההתעשרות שלא כדין, הרי שזו תתגבש רק מרגע שיעברו המקרקעין להחזקת המשיבה.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. החלטה - השופט בך. עו"ד י. שנלר למערערת, עו"ד מ. וולף למשיבה. 13.11.91).

בג"צ 3224/91 - אלרם חברה לשיכון נגד מינהל מקרקעי ישראל

*טענה מצד מי שהצעתו היתה השניה לאחר המרבה במחיר שזכה במכרז, כי יש לקבל הצעתו כאשר הזוכה במכרז לא עמד בתשלומים והחוזה אתו בוטל (העתירה נדחתה).

א. בחודש מרץ 1991 פירסם המשיב - מכח הנחיותיו הפנימיות, ולא בשל חובה שיסודה בדין - שני מכרזים, נשוא העתירה, לגבי שני מיתחמי מגרשים שעליהם ניתן לבנות 205 יחידות דיור. העותרת השתתפה בשני מכרזים אלה והצעותיה עמדו על כ-10,5 מליון ש"ח. הצעות אלו היו השניות בגודלן. הצעותיו של המרבה במחיר עמדו על כ-17,7 מליון ש"ח. הזוכה במכרזים לא שילם את התשלום שהיה צריך לשלם תוך 60 ימים, והמשיב ביטל את ההתקשרויות עמו. לשם החכרת אותם המגרשים חזר המשיב ופירסם ביוני 1991 מכרזים חדשים. ביום 7.7.91 פנתה העותרת למשיב ודרשה ממנו לחזור בו מן המכרזים החדשים ולהתקשר עמה על יסוד הצעותיה במכרזים הקודמים. המשיב דחה דרישה זו ביום 15.7.91, וביום 16.7.91 הוגשה העתירה נגד ההחלטה הנ"ל. בינתיים, ביום 18.8.91, ניתן פס"ד בבג"צ 2709/91 (סביר ל"ח-260) (להלן: מכרז חפצי-בה), שם נתקבלה העתירה ובג"צ החליט להכיר בחפצי-בה כזוכה בהתקשרות, לאחר שמי שהציע את ההצעה הגבוהה ביותר לא עמד בחיוביו וההתקשרות עמו בוטלה, ואילו חפציבה היתה השניה שבאה לאחר המציע הגבוה ביותר.
ב. בעקבות פסה"ד בפרשת חפצי-בה שבה וועדת המכרזים בענייננו ובחנה אם עליה להתקשר עם העותרת. בחינה חוזרת זו התבססה על המבחנים שנקבעו בפרשת חפצי-בה. בתום בחינתה קבעה וועדת המכרזים ביום 17.9.91 כי אין להתקשר עם העותרת וכי הנתונים כאן שונים מאלה שבפרשת חפצי-בה. העתירה נדחתה.
ג. העותרת טוענת כי יש להכריז עליה כעל הזוכה במכרזים הראשונים, בהיות הצעותיו של המרבה במחיר גבוהות באופן קיצוני עד שהן פסולות ואין להחשיבן כהצעות. טענה זו יש לדחות משתי סיבות. האחת כי העותרת לא העלתה טענה זו מיד כשהוגשה ההצעה הגבוהה יותר, אלא חיכתה ער שההצעה ההיא נפסלה עקב כך שהמציע לא עמד בהתחייבויותיו; והסיבה השניה היא כי לגופו של דבר אין העותרת צודקת בטענתה זו. כבר היו דברים מעולם בהם היה פער גדול במחיר מקרקעין בין ההצעה הגבוהה ביותר לבין זו שבאה אחריה, ובעל ההצעה הגבוהה ביותר ביצע את הצעתו, עמד בתנאים שהציע ושילם את המחיר הגבוה ביותר.
ד. טענה אחרת בפי העותרת היא כי משביטל המשיב את התקשרותו עם מי שהצעותיו נבחרו לראשונה, היה עליו להתקשר עמה, על יסוד הצעותיה, בהיותן הגבוהות מכלל יתר ההצעות. גם טענה זו יש לדחות. אין חולקין שעל פי תנאי המכרזים רשאי היה המשיב להתקשר בעיסקה חדשה בגין המקרקעין כראות עיניו בלא לפרסם מכרזים חדשים, והדבר כלל גם את אפשרות ההתקשרות עם מי שהיה בעל ההצעות השניות במעלה במכרזים שקויימו. ברם, בהיותו מונחה על פי הכללים שהיתווה לעצמו, ראה המשיב לפרסם מכרזים חדשים. בפרשת חפצי-בה נקבע כי עשויים להיות מקרים בהם יהא על הרשות להימנע מפירסום מכרז חדש ולפנות להתקשרות עם בעל ההצעה השניה במעלה במכרז
המקורי. אולם נקבעו סייגים ותנאים לכך, ונקבעו השיקולים שינחו את הוועדה בבואה להחליט אם להתקשר עם המציע השני כאמור או לפרסם מכרז חדש. שיקולים אלה מביאים למסקנה כי במקרה דנן צדק המינהל כשהחליט על מכרזים חדשים.
ה. בראש ובראשונה מוטל על הרשות לשקול אם חל שינוי בנסיבות ששררו בעת עריכתו של המכרז המקורי. אם חל שינוי כזה שראוי לו שישפיע על תנאי המכרז, על הרשות יהיה לפרסם מכרז חדש ולא לסטות מההנחיות הפנימיות שלה. זאת ועוד, את סבירותן של ההצעות שהוגשו במסגרת המכרז המקורי, מוטל על הרשות לבדוק, לא רק על רקע של שינוי בנסיבות, אלא גם לגופן. גם אם בנסיבות לא חל שינוי, אך ההצעות שהוגשו במכרז המקורי לוקות בחוסר סבירות, על הרשות לפתוח במכרז חדש.
ו. בענייננו, קבעה וועדת המכרזים כי הצעות העותרת אינן סבירות בהיותן נמוכות במידה ניכרת מן המחירים שהושגו, במכרזים דומים, בשכונת מנחת. וועדת המכרזים הסתמכה על מחירים שהושגו במיתחמים ששווקו בחודש יולי בעוד שהצעת העותרת הוגשה באפריל אך אין בכך פסול. לא רק שנטייה לעליית מחירים, במהלכה של תקופה כה קצרה, מהווה אות לשינוי נסיבות שמותר להביא בחשבון, אלא שבהתחשב באופי הסביבה עשויים היו המחירים שהושגו במיתחמים ששווקו בחודש יולי לספק בסיס יותר מוצק להערכת שווי הקרקע. מאותו טעם אין לייחס חשיבות לעובדה שהמחירים שהוצעו ע"י העותרת עלו על הערכת השמאי שפעל בעבור המשיב, ושנמסרה למשיב בדצמבר 1990 , כאשר השומה לא יכלה להתבסס על תוצאות ידועות של עיסקאות, אלא על אומדן תיאורטי בלבד. (בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד נרקיס לעותרת, עו"ד שאול גורדון למשיבים. 9.12.91).

רע"פ 5037/91 - בועז כהן נגד מדינת ישראל

*עבירת תנועה(הבקשה נדחתה).

א. בפברואר 1988, סמוך לשעה 3 בצהריים, נהג המבקש ברכב, עצר בצומת זכרון יעקב-יקנעם ולאחר מכן שב והחל בנסיעה ונכנס לצומת מבלי לתת זכות קדימה לרכב שבא מכיוון זכרון יעקב. כתוצאה מכך התנגש המבקש עם חזית רכבו בדופן הימני של רכב אחר, שלושה נוסעים נחבלו ושני כלי הרכב ניזוקו. הערכאה הראשונה קבעה כי במקום האירוע שדה הראייה לצד שמאל, לכיוון ממנו הגיע הרכב האחר, הוא למרחק של 200 מטר וביהמ"ש סבר כי המבקש לא נתן דעתו לכך שהתקרב רכב מצד שמאל. לדברי המבקש לא ראה כלום מצד שמאל ונכנס לצומת. ביהמ"ש קבע כי המבקש יצא לצומת בלי לוודא שהנתיב השמאלי פנוי ובכך הפר את הוראות תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, והרשיע את המבקש בעבירה על הסעיף הנ"ל. הסניגור טען כי המבקש יכול היה להבין בנסיבות העניין שהרכב האחר מאט כדי לאפשר לו לחצות את הצומת, אך ביהמ"ש דחה טענה זו שכן המבקש טען כי לא ראה את הרכב האחר, ואם לא ראה את הרכב האחר לא יכול היה גם להבין מהתנהגותו של נהג הרכב האחר שהלה מעניק לו זכות קדימה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בקשתו של הסניגור להעלות את התאונה למעלת אירוע ממנו יש ללמוד על כללי התנהגות מנחים, והטענה כי הותרת ההרשעה על כנה יש בה כדי לפגום בבטיחות בדרכים, אין בהן ממש. הסניגור טען כי אין להציב את העקרונות העולים מתקנה 64(ד) לתקנות התעבורה כנקודות דומיננטיות המתארות את המרכיבים של התנהגות זהירה בנסיבות כגון אלה, אולם תיזה זו אינה יכולה להיות מאומצת ע"י ערכאה שיפוטית. הכללים המובאים בתקנה הנ"ל מתארים חובת התנהגות מוחשית, שאימוצה במציאות של נהיגה בדרך, יכולה למנוע תאונות כגון זו שאירעו במקרה דנן. הסברי הסניגור בדבר אמירותיו של המבקש שלא ראה את הרכב שבא מצד שמאל הם הסברים לאחר עדות שבאו לשמש מעין חוות דעת
מומחה של הסניגור מבלי שיש להם אחיזה בראיות שהיו בפני ביהמ"ש. התאונה האמורה לא היתה ראוייה מעיקרה לדיון בפני ערכאה נוספת, והסניגור ניסה להרכיב עליה תיזות עקרוניות של בטיחות בדרכים. דא עקא, אין בין התיזות לבין עובדותיו של מקרה זה ולא כלום ואין מקום למתן רשות ערעור. המבקש חוייב בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום 3,000 ש"ח.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שמחה ניר למבקש, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 18.12.91).

ע.פ. 2613/91 - סאמר מוחמד דקידק ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונשים (תמיכה בארגון טרוריסטי, יידוי אבנים ובקבוקים לעבר שוטרים והצתה) (ערעור על חומרת העונשים - ערעור של שניים מן המערערים נתקבל).

חמשת המערערים הורשעו בתמיכה בארגון טרוריסטי ובנסיון לתקוף אנשי משטרה, בכך שיידו בהם אבנים ובקבוקים. המערערים 3 ו-4 הורשעו גם במעשי הצתה, פריצה וגרימת נזק לרכוש. המערער השלישי כבר ריצה את עונש המאסר בפועל וחזר בו מן הערעור. המערערים 1 ו-2 נדונו ל-15 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי ואילו המערערים 4 ו-5 נדונו ל-30 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי. הערעור של המערערים 1 ו-2 נדחה והערעור של המערערים 4 ו-5 על חומרת העונש נתקבל.
העונש שנגזר למערערים 1 ו-2 הוא עונש הולם. לא הגדרת סעיף העבירה היא הקובעת לעניין מידת העונש, אלא המעשים עצמם, שכיחות התופעה ופגיעתה בבטחון הציבור ורכושו. אשר למערערים 4 ו-5 - בערעור אחר שהובא באותה פרשה התערב ביהמ"ש העליון במידת העונש, וענשו של אותו מערער הועמד על 24 חודשים מאסר בפועל במקום 30 חודשים וזאת משום שלא היתה אבחנה מתאימה בין אותו נאשם, שלא היה לו עבר פלילי, לבין נאשם אחר, שלחובתו כבר נרשמה הרשעה קודמת. במקרה דנן עומדת לטובת המערערים 4 ו-5 נסיבה נוספת לקולא, והיא שבעת ביצוע המעשים היו קטינים בעוד שהאחר היה בוגר. לפיכך, תוך נאמנות לעקרון אחידות הענישה הוחלט כי ענשם של המערערים 4 ו-5 יועמד על 36 חודשים שמתוכם 24 חודשים לריצוי בפועל.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. עו"ד א. עליאן למערער הראשון, עו"ד בולוס למערערים 4-2, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 3.12.91).

רע"פ 4336/91 - פואד חלבי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת מוות בתאונה
(הכקשה נדחתה).

המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין בכך שגרם למותה של המנוחה בתאונת דרכים. בימ"ש השלום קבע כעובדה כי הולכת הרגל נפלה אל מתחת לרכב כתוצאה מן הפגיעה שפגע בה המערער. באשר לטענה של אי קיום קשר סיבתי בין הפגיעה למוות, קבע ביהמ"ש שלא הובאה בפניו תחילת ראייה או נתון אחר לעניין מחלותיה של המנוחה, ולא הובאה כל ראייה המעלה יסוד לחשש שהמנוחה לקתה בהתקף לב פתאומי לפני שנפגעה. ביהמ"ש ציין כי נסיבות התאונה מהוות ראייה מספקת שאינה מותירה ספק סביר למסקנה כי הפגיעה בה היא שגרמה למותה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. לו גם היה ביהמ"ש מניח שהקשר הסיבתי לא הוכח במקרה מסויים זה כדבעי, אין לגלות בכך טעם משפטי בעל חשיבות כללית אשר ראוי לשמש עילה לערעור שני ברשות. אין ספק שבדרך כלל יש להביא חוות דעת רפואית על הבדיקה לאחר המוות או תעודה רפואית על סיבת המוות כדי לבסס קשר סיבתי. אולם, אף אם הוסקה המסקנה מראיות נסיבתיות כפי שאירע כאן, אין במקרה כזה ללמד על הכלל או על ההלכה ואין נושא כללי בעל חשיבות הראוי לדיון בערכאת ערעור שניה. זאת ועוד, אין לשלול את האפשרות של התבססות בנסיבות מתאימות יוצאות דופן על ראיות נסיבתיות.