ע.א. 701+704/88 - חיים שיף נגד עזבון המנוח אברהם גינדי
*חילוט דמי אופציה. *הפרת הסכם. *פיצוי בגין הפרת הסכם(מחוזי ת"א - ת.א. 154+4037/84 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. חברת זולכון היתה הבעלים של בית מלון בבת ים ולאחר שמונה לה כונס נכסים התקיים הליך למכירתו של המלון. בין המתמודדים היו חיים שיף (להלן: שיף) וקבוצת גינדי. ביום 5.4.81 נכרת חוזה בין כונס הנכסים ובין שיף למכירת המלון. לפני שנחתם החוזה נתקיימו מגעים בין שיף ובין קבוצת גינדי, וביום 2.4.81 נכרת ביניהםחוזה ברירה (אופציה) (להלן: החוזה), שלפיו נתן שיף לקבוצת גינדי אופציה תמורת 100,000 דולר (להלן: דמי אופציה), לרכוש ממנו את המלון תוך תקופה של ששה חדשיםאשר תמה ביום 2.10.81. על פי החוזה יהיה שיף זכאי להמשיך ולהפעיל את המלון בתקופת האופציה ואף לאחריה, אם תמומש, עד ליום 1.11.82. עוד נקבע בחוזה כי "בכלמקרה של הפרת הסכם זה ישלם הצד המפר לצד המקיים סך של 1,000,000 דולר. בנוסף לכך הזכות לצד המקיים לדרוש אכיפת ההסכם". ביום 6.4.81 שילמה קבוצת גינדי לשיף את דמי האופציה.
ב. לאחר חתימת החוזה נקטה קבוצת גינדי פעולות לשם מימון מחיר המלון. בין היתר, בררה אפשרות למכירת יחידות דיור בבית קשישים שיפתח במלון, ובהקשר לכך פירסמה מודעות לציבור. ביום 22.5.81 שלח ב"כ של שיף מכתב לקבוצת גינדי בו מחה על שזו מנהלת "משא ומתן עם צדדים שלישיים למכירת מלון... דבר שאינכם רשאים ומוסמכים לעשות". ביום 27.5.81 חזר וכתב ב"כ של שיף לקבוצת גינדי כי "הינכם... מציעים למכירה דירות במלון... ומנהלים מסע פרסום ומכירות פומבי... הינכם גורמיםוגרמתם נזק עצום למלון... במעשיכם אלו הינכם מפירים את ההסכם שנחתם בינינו... נא ראו במכתבי זה הודעה לפי סעיף 7ב' לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)". ביום 1.6.81 דחתה קבוצת גינדי את טענותיו של שיף ועמדה על זכותה לפעול כפי שהיאפועלת. ביום 9.6.81 התפרסמה כתבה בעיתון "הארץ" שכותרתה "גינדי ולוינשטיין ירכשו מלון משיף" ובכתבה פורטו תוכניותיה של קבוצת גינדי להפוך את המלון למלון דירות לקשישים. שבועיים לאחר מכן פורסמה כתבה שניה ב"הארץ" ובה צוטט מפיו של שיף לאמור "אני רואה את הסכם האופציה למכירת מלון מרינה בת ים כמבוטל".
ג. לאחר מכן הגישה קבוצת גינדי בקשה בדרך המרצה לביהמ"ש שיצהיר כי החוזה תקף ומחייב את הצדדים ואילו שיף פנה לביהמ"ש בבקשה כי יוצהר שקבוצת גינדי אינה רשאית לנקוט בפעולות שנקטה וכי התנהגותה "מהווה הפרה יסודית של החוזה, שמביאה לביטולו, או שמזכה את שיף לבטלו". לאחר מכן נתקיימו חילופי מכתבים בין ב"כ הצדדים ובאחד מהם כתב ב"כ של שיף "הריני להודיעכם כי במידה ותממשו את האופציה... ותשלמו את הסכום המגיע מכם... יכבדו מרשי את כל התחייבויותיהם על פיהסכם האופציה". ביום 1.10.81 ביקש ב"כ קבוצת גינדי משיף ארכה של ארבעה חודשים להפעלת האופציה לפי החוזה, אך בקשה זו נדחתה והתוצאה היתה כי זכות הברירה על פיהחוזה לא מומשה. ביום 7.12.83 הודיע בא כוחה של קבוצת גינדי לבא כוחו של שיף עלביטול החוזה, ודרש השבת דמי האופציה והפיצוי המוסכם בסך מליון דולר. בשנת 1985 ביקשו שני הצדדים למחוק את המרצות הפתיחה שהגישו כמה שנים קודם לכן.
ד. הצעד הבא היה הגשת תובענות לביהמ"ש המחוזי. קבוצת גינדי תבעה השבת דמי האופציה ופיצויים של מליון דולר בטענה כי שיף הפר את החוזה. מנגד תבע שיף מקבוצת גינדי פיצויים בסך מליון דולר וחילוט דמי האופציה. ביהמ"ש המחוזי פסק כישני הצדדים הפרו את החוזה ושניהם גם ביטלו את החוזה. כתוצאה מכך חייב ביהמ"ש אתשיף להשיב לקבוצת גינדי את דמי האופציה ולשלם לה 25,000 דולר פיצויים עקב הפרת החוזה, ואילו את קבוצת גינדי חייב ביהמ"ש לשלם לשיף (תוך קיזוז) פיצויים של
15,000 דולר בשל הפרת החוזה על ידה. בערעורו מבקש שיף לבטל את חיובו בהשבת דמי האופציה ולהגדיל את הפיצויים שנפסקו לזכותו, וקבוצת גינדי מבקשת להגדיל את הסכומים שנפסקו לזכותה. ערעורו של שיף נתקבל בחלקו, היינו בוטל החיוב להשיב את דמי האופציה, וערעורה של קבוצת גינדי נדחה.
ה. אין בחוזה כל התייחסות לזכויותיהם וחובותיהם של הצדדים בפרק הזמן שבין הכנסו לתוקף של חוזה האופציה ועד למימוש הברירה ופקיעתה (להלן: תקופת הביניים).אין כל סיבה להבדיל חוזה ברירה מחוזים אחרים ולהחיל עליו כללי פרשנות מיוחדים. הביסוס המשפטי להשלמת חסר חוזי בחוזה ברירה, באופן שיוספו בו תניות המחייבות אתהצדדים לנהוג בתקופת הביניים בתום לב ובדרך מקובלת, מצוי בסעיף 26 של חוק החוזים שלפיו "פרטים שלא נקבעו בחוזה... יהיו לפי הנוהג...", ועל ביהמ"ש לקבוע על פי "כללי הגינות המקובלים על הבריות" ועל פי השכל הישר כי נוהג הוא בתקופת הביניים לפעול בתום לב ובדרך מקובלת.
ו. אין לומר כי זכותו של מקבל הברירה לפעול לקראת מימוש הברירה, מסוייגת בזכותו של הנותן שלא להפגע מפעולות שמסבות נזק או עלולות להסב נזק לנותן האופציה. הנזק שנגרם או עלול להגרם בתקופת הביניים אינו אמת המידה הראוייה להיעדר תום ליבו של מקבל האופציה, כל עוד לא הוגבלו צעדיו במפורש בחוזה, וכל עוד הוא פועל במסגרת המטרה שלשמה נקבעה תקופת הביניים, והיא חקירה ודרישה, לשם הכשרת הקרקע להפעלת שיקול הדעת בדבר מימושה של זכות הברירה.
ז. דא עקא כי קבוצת גינדי לא הסתפקה באותם בירורים ובדיקות שעשתה ופירסמה פירסומים לציבור שמהם עלה כי המלון כבר בבעלותה, ואף נקבה במועד לפתיחת מלון דירות לקשישים, מועד שהיה בתוך התקופה בה היתה לשיף זכות להפעיל את המלון אפילוהיתה קבוצת גינדי מממשת את האופציה. פעולותיה אלה היו שימוש שלא בתום לב ושלא בדרך המקובלת בזכות שקמה לה לפי הסכם האופציה. מכאן כי המסקנה שקבוצת גינדי הפרה את החוזה מבוססת דייה.
ח. באשר לשאלה אם הפר שיף את החוזה - ביהמ"ש דחה את טענותיה של קבוצת גינדי כי פעולות שונות שפעל שיף, כגון משלוח מכתבי התראה וכדומה היוו הפרת החוזה. לעניין הכתבה בעיתון "הארץ" קבע השופט כי לא הוכח הקשר שבין הכתבה וכישלון המגעים שקיימה קבוצת גינדי עם גופים פיננסיים שונים. אולם, לדעת ביהמ"ש המחוזי היתה יכולה להיות השפעה מסויימת בפירסום הכתבה על קבוצת גינדי ובכך הפר את חיוביו לפי הסכם האופציה. הפרה נוספת של החוזה מצד שיף ראה השופט בשיחה שבין שיף לבין מנהל האשראים של בנק המזרחי. בעניין זה יש לקבל את ערעורו של שיף. גם אם היה באלה הפרת חוזה מצדו של שיף, הרי בכל מקרה היו אלה לא רק הפרות "בעניינים משניים", כקביעת השופט, אלא שהן היו בענייננו חסרות כל נפקות משפטית נוכח עילת התביעה. עילת תביעתה של קבוצת גינדי היתה סיכולו של החוזה ע"י שיף ובשל כך הופר, על פי הנטען, החוזה על ידו, ושתי ההפרות הנזכרות לא גרמו, לפי קביעת השופט, לסיכולו של החוזה.
ט. מכאן לשאלה אם בדין חוייב שיף בהחזרת דמי האופציה והתשובה לכך היא שלילית. אם לא בוטל החוזה, הרי שעל פי המוסכם הפסידה קבוצת גינדי את דמי האופציה משלא מימשה את הברירה בתקופת הברירה. ביהמ"ש המחוזי ראה בהגשת המרצות הפתיחה לביהמ"שהמחוזי, לפני הדיון נשוא ערעורים אלה, ביטול החוזה, ובכך לא צדק. כל שביקשה קבוצת גינדי בהמרצת הפתיחה שלה היה כי יוצהר שהחוזה תקף, ואילו שיף ביקש בהמרצתהפתיחה כי יוצהר שהתנהגות קבוצת גינדי מהווה הפרה יסודית של החוזה ש"מביאה לביטולו או שמזכה את שיף לבטלו". זכות הביטול מופעלת ע"י הנפגע באמצעות הודעת הביטול, ולא ביהמ"ש הוא שמבטל את החוזה. שיף לא ביטל את החוזה לא ע"י הגשת
המרצת הפתיחה ולא בדרך אחרת. להיפך, שיף הודיע מפורשות לאחר שהוגשה המרצת הפתיחה כי החוזה שריר וקיים. אפילו ניתן היה לראות בהמרצת הפתיחה של שיף משום הודעת ביטול, הרי שהוא חזר בו מכך לאחר שפנתה אליו קבוצת גינדי, והודיע לה כי הוא מוכן לקיים את האופציה.
י. נותרה אם כן הודעת הביטול ששלחה קבוצת גינדי, כשנתיים לאחר שחלפה תקופת הברירה, וגם בעניין זה אין לקבל את עמדת השופט. אין לומר על דמי ברירה ששולמו לפי חוזה ברירה, שבתמורה להם ניתנה זכות הברירה שלא נוצלה, כי נותן הברירה התעשר שלא כדין. על אחת כמה וכמה אם קבעו הצדדים בחוזה כי דמי הברירה לא יוחזרואם לא תמומש הברירה. מכאן שאם מבקש מקבל הברירה לבטל את החוזה, עליו לעשות כן בתקופת הברירה ולא להחזיק בזכות הברירה עד תום תקופת הברירה, ומשחלפה התקופה ולא מימש את זכותו לשלוח הודעה על ביטול החוזה. ביטול שכזה לאו ביטול הוא ועל כן לא היה מקום לחייב את שיף בהשבת דמי האופציה.
יא. אשר לעתירתו של שיף להגדיל את סכום הפיצויים שנפסק לזכותו - סעיף הפיצוייםהמוסכמים שבחוזה, על פניו, לא יכול להחשב כסעיף שהצדדים צפו מראש שכל הפרה של ההסכם על פיו, ולו גם המזערי ביותר, עומדת ביחס סביר לסכום של מליון דולר. באשרלסכום הפיצוי שנפסק, הרי אין ראייה על טעות בקביעת הסכום של 15,000 דולר ואין להתערב בכך.
יב. פסה"ד ניתן מפי השופט גולדברג והצטרפו אליו הנשיא שמגר והשופט מלץ בפסקי דין קצרים. הנשיא שמגר סבר שיש לצמצם את זכויותיו של מקבל הברירה בתקופת הביניים כאשר פעולותיו עשויות לגרום נזק לנותן הברירה, והשופט מלץ ביקש לא לקבוע מסמכות לגבי השאלה כיצד יפורש חוזה הברירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. עו"ד יגאל ארנון למערער, עוה"ד ש.ברגרזון וא. ארז למשיבים. 7.11.91).
ע.פ. 3870/91 - יעקב בנימין ארוש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת חפצים החשודים כגנובים(מחוזי חיפה - ע.פ. 452/90 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. בעת ביקורת שערכה חוליית שוטרים בצהרי היום בחנות תכשיטים בחיפה, הבחינו השוטרים במערער שהחזיק לצרכי מכירה שעון יד של גבר, שלוש טבעות וצמיד של אישה. כשנשאל למקור פריטים אלה השיב לשוטרים שקנה אותם מאדם שאינו מוכר לו. המערער הובא לתחנת משטרה ובתשאול שם נקב בשמו של אדם בשם מאיר דדון, המכונה "בומבה" כמי שמכר לו את הרכוש באותו יום במחיר של 1,500 שקלים. "בומבה" מוכר למשטרה כעבריין סמים. מספר ימים לאחר מכן, באמרה שמסר המערער למשטרה, טען שאת החפצים האמורים, למעט השעון, קיבל במתנה מסבתא שלו שנפטרה והחליט למכור אותם. באשר לשעון אמר המערער כי קנה אותו בתחנה המרכזית בתל אביב במחיר של 40 שקלים ללא קבלה. נפתח המשפט ביקש המערער להזמין לעדות את דודו, אחד בשם ארוש שיעיד על כך שהוא קיבל את התכשיטים מסבתו, ולאחר מכן הודיע כי נזכר שקיבל את התכשיטים מדודתו גב' שרביט ושדודה זו ובעלה נפטרו שלוש שנים לפני כן. בעדותו בביהמ"ש חזרהמערער לגירסה שלפיה קיבל את התכשיטים מסבתו כשהיה בן 8 שנים, אך גם לא שלל את האפשרות שקיבלם מדודתו בהיותו בן 17. המערער הכחיש בעדותו כי נקב אי פעם בשם של"בומבה". בתור עד הגנה מטעם המערער הופיע אחיו התאום שאישר שהסבתא מסרה את התכשיטים למערער בנוכחותו.
ב. בימ"ש השלום קבע שהחשד בדבר היות החפצים גנובים הוכח, ומאידך ציין השופט כי התרשם חיובית מאחיו של המערער וקבע כי "קשה לי לומר שהתרשמתי מהנאשם כי שיקרבעדותו" ומשום כך החליט שהמערער שיכנע אותו במידה מספקת בדבר רכישת החפצים על
ידו כדין ועל כן זיכהו מכל אשמה. ביהמ"ש המחוזי הצטרף לדעת שופט השלום בכל הנוגע לקיומו של החשד בדבר היות החפצים גנובים, ולעומת זאת קבע כי חוסר עקביותו של המשיב לעניין מקור הרכוש והגירסאות השונות, מצביעים על כך שאינו דובר אמת. לפיכך הגיע ביהמ"ש למסקנה כי המערער לא עמד בנטל הראייה שרכש את הרכוש באופן חוקי, והחליט להרשיעו בעבירה של קבלת רכוש החשוד כגנוב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק. הערעור נתקבל באשר לשעון ונדחה באשר לשאר התכשיטים.
ג. על מנת למצוא נאשם אשם בעבירה לפי סעיף 413 דרושות שלוש קביעות: שהחפצים נשוא האישום היו בהחזקתו של הנאשם (באשר לקביעה זו אין עוררין); שהעובדות, כפי שעלו מהראיות, מעוררות חשש הגיוני שהחפצים היו רכוש גנוב; שהנאשם לא הצליח להניח דעתו של ביהמ"ש שהרכוש הנדון הגיע לרשותו בדרך חוקית. על הנאשם החובה להראות שהשיג את הרכוש בדרך חוקית.
ד. אשר ל"חשד סביר" בדבר היות הרכוש גנוב - מה שדרוש הוא כי כלב ביהמ"ש השומע את המשפט צריך להתעורר החשד המתקבל על הדעת שהרכוש גנוב ואין צורך בעדותו של עד חיצוני בדבר קיומו של חשד. אין גם צורך להוכיח שהרכוש בפועל נגנב. ניתן לבסס אתהחשד הסביר בדרכים שונות, כגון, נסיבות מחשידות הנוגעות לאופן העברת הרכוש ע"י הנאשם, ומכאן שיש רלבנטיות לשעות ההעברה, למשל בשעות הלילה המאוחרות, למחיר ששולם ולנסיון להסתרת הפעולה; טיבו ומהותו של הרכוש המצביעים כשלעצמם על כך שהרכוש כפי הנראה גנוב; התנהגותו החשודה של הנאשם בעת החיפוש או המעצר.
ה. עלתה השאלה האם ניתן להשתית את הקביעה בדבר קיומו של החשד הסביר בהיות הרכוש גנוב, על אותן ראיות, הבאות אחר כך לבסס את האלמנט השני של העבירה, היינו בדבר הסברו הבלתי משכנע של הנאשם אודות רכישת הרכוש בדין. התשובה לכך היא חיובית. אין מניעה לכך, שאותה ראייה יכולה לשמש בסיס לקביעת ממצאים ביחס לשני האלמנטים של העבירה גם יחד. עם תום הדיונים על ביהמ"ש להשקיף על התמונה הכוללת, כפי שהיא עולה מחומר הראיות בשלמותו, ורשאי הוא להיעזר בכל אחת מהראיות ולהתבסס עליה בקביעת עמדתו ביחס לכל אחת מהשאלות שהוא חייב להכריע בהן.
ו. בענייננו יש לעשות הבחנה בין שעון היד ובין התכשיטים. אשר לשעון היד, הרי המדובר בשעון רגיל לגבר, וטענת המערער שקנה את השעון בבסטא בתחנה מרכזית וענד אותו ביום שנעצר יכולה להוות הסבר מספיק לנדרש בסעיף הנ"ל. אפילו אם חשד מסויים מתעורר גם ביחס לשעון, הרי לעניין חפץ זה הרים המערער את נטל הראייה המוטל עליו, נטל אשר בלאו הכי אינו כבד במיוחד, ואינו דומה לנטל ההוכחה, למעלה מכל ספק סביר, הרובץ על התביעה ביחס לגורמים שחובה עליה להוכיחם.
ז. שונה המצב ביחס לתכשיטים. המדובר היה בתכשיטי נשים מובהקים שאינם בשימושו של גבר. לו היה אומר המערער באופן עקבי שקיבל את התכשיטים מסבתו או בירושה, או לו היה אף מסרב לתת לשוטרים תשובה כלשהיא כאשר פנו אליו בחנות התכשיטים, אזי ספק אם ניתן היה לקבוע שקיים חשד סביר בהיות התכשיטים גנובים. אולם כאן יש להשקיף על כל העובדות והנסיבות מתוך ראייה כוללת. כאשר מדובר בטבעות וצמיד של אשה, וכאשר המערער השיב לשאלת השוטרים וטען שרכש את החפצים כשעה לפני כן מאת "בומבה" המוכר כעבריין, כאשר הוא מתכחש לאחר מכן לא רק לתוכן האמירה אלא אף לעצם השמעתה, וכאשר גירסאות בדבר ה"סבתא", ה"דוד" וה"דודה" משמשות בערבוביא, אזי רשאי היה ביהמ"ש להסיק מכל אלה שקיים חשד סביר שמדובר ברכוש גנוב. מותר היה לביהמ"ש להתחשב בעניין זה גם בהסבריו המחשידים והבלתי אמינים של המערער, והעובדה שהללו משמשים גורם מרכזי לשקילת האלמנט השני של העבירה אינה מהווה מניעה לכך.
ח. אשר לאלמנט השני של העבירה - בהתחשב בתהפוכות הקיצוניות בגירסאות של המערער, אין אפשרות להתייחס באמון לעדותו. גם עדותו של האח התאום אינה יכולה להוסיף משקל משמעותי לגירסת המערער. הכלל בדבר היעדר הנטייה של ביהמ"ש לערעורים להתערב בקביעת הערכאה הראשונה בדבר מהימנות עדים, מטעמים ידועים ומובנים, כבודו במקומו מונח, אך ישנם חריגים לכלל זה, כאשר אי מהימנותו של עד בולטת לעין, אף מתוך העיון בחומר הכתוב בלבד. קביעת ביהמ"ש המחוזי שהמשיב לא עמד בנטל הראייה שהועבר אליו, של רכישת הרכוש בדרך חוקית, נכונה היא בכל הנוגע לתכשיטים האמורים.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. המערער לעצמו, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 22.12.91).
בג"צ 1696/91 - יעקב יצחקי נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה - המרכז ואח'
*הנסיבות בהן "היתר בניה" שלא נוצל בזמן הוא בר חידוש ואימתי פקע ההיתר ואינו בר חידוש(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותר הוא קבלן בניין. בשנת 1984 קיבל היתר להקמת בית מגורים, החל בביצוע העבודות על פי ההיתר שבידו, אך לאחר שלב חפירת היסודות נדרש ע"י חברת החשמל להפסיק את העבודות עד להעתקתו של קו מתח גבוה שעבר בתחום אתר הבנייה. העותר הפסיק את העבודות כפי שנדרש, ובעקבות מחלוקת עם חברת החשמל בדבר המימון חלפו שנים אחדות עד להעתקת הקו. משסולקה עילת העיכוב חזר העותר באמצע שנת 1990 וחידש את עבודות הבנייה באתר. הוצא נגדו צו הפסקת עבודה מינהלי בנימוק שהוא מבצע עבודות בנייה בלא היתר כחוק. בעקבות זאת ביקש העותר את חידוש תוקפו של היתר הבנייה ובקשתו נדחתה בנימוק שההיתר פקע ושוב אין דרך לחדשו. נאמר לעותר שעליו להגיש בקשה להיתר בנייה חדש ולשלם עבורו את מלוא אגרת הבנייה. עתירת העותר לבג"צ נדחתה.
ב. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא בשאלה אם היתר הבנייה שניתן לעותר בשנת 1984 עודנו בר חידוש. פתרונה של שאלה זו כרוך בפירושה של תקנה 20 לתקנות התכנון והבנייה שעניינה בתקפו של היתר בנייה. סעיף 20 הנ"ל אומר "(א) תקפו של היתר הוא ל-3 שנים מיום הוצאתו... (ג) תקפו של היתר יפקע אם העבודה הופסקה תקופה העולה על שנה. (ד) הוחל בעבודה אך היא לא הושלמה תוך תקופת תקפו של ההיתר, תחדש הוועדה המקומית את ההיתר על פי בקשת בעל ההיתר...". טענת העותר היא שעל מקרהו חלה תקנה 20(ד) ואילו המשיבות טענו כי מקרהו של העותר נכנס לגדרה של תקנה 20(ג). במחלוקת זו הדין עם המשיבות. אשר להארכת הרשיון - באפשרויות השונות של סעיף 20 יש מקרים שבהם נאמר במפורש שהוועדה יכולה להאריך את ההיתר ואילו באשר לתקנת משנה (ג) שותק המחוקק בעניין קיום אפשרות של חידוש הרשיון. אילו התכוון מתקין התקנות להחיל את הסדר החידוש גם על היתר שפקע, לפי תקנת משנה (ג), היה מגלה את כוונתו במלים מפורשות. משמע, שהיתר שפקע איננו בר חידוש.
(בפני השופטים: ברק, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד רועי בר לעותר, עוה"ד לחובר ועוזי פוגלמן למשיבות. 17.12.91).
ע.א. 371/89 - אורית (שכטר) פורד נגד חיים שכטר חברה לבניין והשקעות בע"מ בפירוק והכונס הרשמי
*הסכם לרכישת דירה מחברה שנכנסה לפירוק מהווה זכות אובליגטורית ולא העברת קניין לצרכי מימוש הזכויות נגד החברה(מחוזי ת"א - ת.א. 1843/85 - הערעור נדחה).
א. המשיבה (להלן: החברה) נמצאת בהליכי פירוק, המנהל ובעל השליטה בחברה היה חיים שכטר, ובתו היא המערערת. ביום 13.11.84 ניתן צו פירוק נגד החברה בנסיבות של חדלות פרעון. המפרק ביקש לאפשר לו מכירת דירה בת 4 חדרים בראשון לציון
(להלן: הדירה) כדירה פנוייה, המערערת התנגדה לכך והגישה בקשה לפס"ד הצהרתי כי היא "בעלת הזכות החוקית והבלעדית לקבלת הבעלות הרשומה על הדירה" ובעלת "זכות החזקה הבלעדית על הדירה". את זכותה ביססה על זכרון דברים שנחתם בינה לבין החברה ביום 24.10.80, שלפיו התחייבה החברה למכור למערערת את הדירה ולרשום אותה על שמה בלשכת רישום המקרקעין. החברה בנתה את הבניין בו נמצאת הדירה על קרקע של אחרים עפ"י הסכם קומבינציה שעשתה עם הבעלים. המערערת היתה קטינה בעת החתימה על זכרון הדברים ואישור ביהמ"ש לעיסקה זו לא נתבקש. לא הותנה בזכרון הדברים כי תרשם הערת אזהרה לטובת המערערת והערה כזו לא נרשמה. על העיסקה דווח לשלטונות מס הכנסה ב-1981, אך לא דווח עליה לשלטונות מס שבח. המחיר הנקוב בזכרון הדברים שולם לחברה במלואו. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת בקבעו כי העיסקה לא קיבלה את אישור ביהמ"ש הדרוש לפי שילובם :של סעיפים 7 ו-20(5) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ובהיעדר אישור כזה חתימתה של המערערת על זכרון הדברים היא חסרת תוקף. הערעור נדחה.
ב. קיימות שתי גישות באשר לשאלה מה דינה של התקשרות בשם קטין האם היא רק הצעה הטעונה קיבול ע"י מתן אישור ביהמ"ש או שבמצב כזה נוצר חוזה עם תנאי מתלה שינתן אישור ביהמ"ש או אישור הקטין כשיגיע לבגרות וכאשר ניתן האישור העיסקה מקבלת תוקף. אין צורך להכריע בין שתי גישות אלה, שכן אפילו ניתן האישור הדרוש ולזכרון הדברים תוקף מחייב, עדיין אין המערערת זכאית להצהרה כי היא בעלת זכות הקניין בדירה. זכרון הדברים אינו יכול להקנות לה ואינו מקנה לה זכות קניין בדירה, אלא זכות אובליגטורית נגד החברה, לקבל את הקניין בדירה. באין לה זכות בעלות, גם לא שיעבוד, מעמדה הוא כנושה רגיל.
ג. טוען ב"כ המערערת כי זכויות החברה נגד בעלי הקרקע הומחו למערערת ומשהומחו לה הזכויות חדלה הדירה להיות חלק מנכסי החברה. גם טענה זו דינה להידחות. אין חולקין כי כאשר ממחים זכות עוברת הבעלות מיד והזכות הנמחית יוצאת מכלל נכסיו של הממחה ומצטרפת לנכסיו של הנמחה. אולם עדיין יש מקום לשאלה אם מדובר בענייננו בהמחאת זכות ולא בהתחייבות להעביר את הקניין שבדין כאשר הדבר יהיה אפשרי. זאת ועוד, גם אם מדובר בהמחאת זכות, הרי מדובר בזכות האובליגטורית לקבלת הקניין. בכל מקרה, עיסקה במקרקעין שלא הסתיימה ברישום אינה אלא התחייבות לעשות עיסקה. יתירה מזאת, החברה גם לא יכולה היתה להמחות למערערת את זכות הקניין בדירה, שכן ממחה אינו יכול להמחות יותר מהזכויות שיש לו, והחברה עצמה לא היו בידה יותר מאשר זכויות אובליגטוריות כלפי בעלי המקרקעין לפי הסכם הקומבינציה.
ד. טענה אחרת בפי המערערת כי מי שמעביר זכויות אובליגטוריות יש לראות בו נאמן לטובתו של רוכש הזכויות, ועל נאמנות זו חלות הוראות חוק הנאמנות שלפיהן "אין לרדת לנכס הנאמנות אלא בשל חובות המוטלים עליהם או הנובעים מפעולות הנאמנות" ומכאן כי הדירה אינה רכוש החברה העומד לחלוקה בין הנושים. גם טענה זו יש לדחות. אין זה מתקבל על הדעת שזכות הנובעת מהתחייבות שניתנה מחוץ לדיני פשיטת הרגל, תהפוך לפתע לזכות קניינית, רק מכיוון שהחייב פשט את הרגל. אפילו תתקבל הטענה שהצדדים לזכרון הדברים התכוונו ליצור קשר של נאמנות לטובת המערערת לגבי הזכויות האובליגטוריות בדירה, או כי חוק הנאמנות מכיר בנאמנות קונסטרוקטיבית וכי במקרה הנדון נוצרה נאמנות כזו, עדיין לא התגברה המערערת על הקושי המתעורר מהוראות סעיפים 4 ו-5 לחוק הנאמנות לאמור "היה בנכסי הנאמנות נכס שפעולות בו טעונות רישום בפנקס המתנהל על פי חוק, רשאי הנאמן להודיע על קיום הנאמנות לממונה על הפנקס והממונה ירשום בה הערה מתאימה... כוחה של נאמנות יפה כלפי כל מי שידע או שהיה עליו לדעת עליה, ומשנרשמה הערה... כלפי כל העולם". הערה לא נרשמה במקרה
זה, ולא הועלתה כל טענה שהמפרק או נושה כלשהוא בפועל או בכוח, או נושה היפוטטי, ידע או היה עליו לדעת על קיומה של הנאמנות. נימוק זה דיו לדחיית הערעור. ה. פסה"ד ניתן מפי השופטת נתניהו והוסיף השופט ד. לוין כי בנסיבות המקרה צדק השופט בדרגה הראשונה בדחיית תביעת המערערת גם מטעמו הוא.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מצא. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ברוך וינברגר למערערת, עו"ד דנה בן דב לחברה, עו"ד מ. קליבץ לכונם הרשמי. 4.12.91).
ע.א. 275/89 - אליעזר דוידזון ואמיר דוידזון נגד אליעזר אורנשטיין
*בקשה של אחד משני בעלי מניות בחברה לפרק את החברה(מחוזי ת"א - ת.א. 1605/86 - הערעור נדחה).
א. המערערים, אב ובנו, הם בעלי %50 ממניות החברה עטרה בתי קפה בע"מ (להלן: החברה) וגם המשיב הוא בעל %50 מן המניות בחברה. עיסקה היחיד של החברה הוא בית קפה ברח' אלנבי בת"א, המוחזק בדיירות מוגנת ומפרנס כ-15 משפחות. המערער - האב וגם המשיב הינם בגיל מתקדם. תחילה ניהלו המערער והמשיב באופן פעיל את העסק, אך בשנת 1983 פרש האב מעבודתו עקב מצב בריאותו והמשיב ממשיך מאז לנהל את העסק לבדו. מאז הפרישה נעכרו היחסים בין בעלי המניות וביום 10.6.86 הגישו המבקשים בקשת פירוק לביהמ"ש המחוזי. ביום 30.7.86 נחתם בין בעלי הדין הסכם בוררות שלפיו הועברו כל חילוקי הדעות להכרעתו של בורר יחיד. בין סמכויות הבורר "להמליץ על פירוקה של (החברה)". בעקבות הסכם הבוררות עוכבו כל ההליכים שהיו תלויים ועומדים בין בעלי הדין. טענת המשיב לפני הבורר היתה שהוא רשאי לרכוש את מניות המערערים לפי הוראות תקנה 19 של תקנות החברה אך הבורר דחה את הטענה האמורה. הבורר ניסה להשיג פשרה ומשלא הצליח המליץ על פירוק החברה ע"י ביהמ"ש.
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר, כפי שסבר הבורר, שהמשך הקשר בין בעלי הדין הוא בלתי אפשרי ובלתי רצוי. עם זאת קבע ש"הדרך לפירוקה של השותפות" אינה בהכרח פירוק החברה. ביהמ"ש ציין כי המערערים, בהסכמתם, אינם משתתפים בניהול העסק וניהול העסק ע"י המשיב כעסק תקין אפשרי ומתקיים בפועל. ביהמ"ש לא מצא בסיס למרבית טענות המערערים נגד המשיב וציין כי כל עוד לא שוכנע שהמשיב מסתיר מהמערערים מידע או פועל בצורה הפוגעת בחברה או בזכויותיהם של המערערים אין לומר שקמה עילה של פירוק על בסיס זה. ביהמ"ש סבר כי המבוי הסתום שנוצר בין בעלי הדין אינו מפריע לניהול התקין של העסק, אלא מפריע למיצוי זכויות המערערים, וזכויות אלה יכולות למצוא את ביטויין גם דרך מימושן של הוראות תקנה 19 לתקנות החברה. הערעור נדחה.
ג. המערערים טוענים כי ביהמ"ש צריך היה לקבל את המלצת הבורר לפרק את החברה, שניתנה בגדר הסכם בוררות. בטענה זו אין ממש. אין בעלי הדין רשאים, מטעמים שבטובת הציבור, להתנות על הוראות החוק בעניין פירוק חברה. גם הבורר עצמו קבע בפסק דינו כי אין להמלצתו נפקות משפטית וכח מחייב, אלא הבעת דעה, בחינת עצה טובה שתקפה מוסרי בלבד. נמצא שביהמ"ש לא היה קשור בהמלצה ושומה היה עליו לפסוק לפי הדין. טענה אחרת בפי המערערים כי ביהמ"ש המחוזי לא היה רשאי להיזקק לתקנה 19 לתקנות החברה לאחר שטענות המשיב לעניין זה נדחו ע"י הבורר. גם טענה זו יש לדחות, שכן פסק הבורר אינו מונע את המערערים לנסות ולפעול בגדר אותה תקנה אם הם ימלאו באופן דווקני אחר האמור בה.
ד. ביהמ"ש המחוזי לא דן בהחלטתו בסעד הניתן לחבר בחברה לפי סעיף 235 לפקודה, כחלופה לבקשה לפירוק, הואיל ולפי שיטתו שומה היה על המערערים למצות תחילה את הסעד העומד לרשותם לפי תקנה 19 לתקנות החברה. בעלי הדין לא עמדו על זיקות הגומלין האפשריות בין סעיף 235 לבין הסעד שניתן לבעל המניות בתקנות. בנסיבות
המיוחדות של המקרה שלפנינו, צפו בעלי הדין מראש את סיום הקשר בדרך מכירת מניותיהם, ולפיכך לא היה ביהמ"ש המחוזי חייב, אולי אף לא רשאי, לתת צו פירוק. לסיכום, השאלה שביהמ"ש שלערעור צריך לדון בה היא אם המערערים הוכיחו שקיימת עילה להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש המחוזי ולעניין זה יש להביא בחשבון את הממצאים הבאים : שהחברה המשיכה להתנהל בעיקרי הדברים בדרך שהמערערים השלימו עמה ; שיש להביא את הקשר בין בעלי הדין לקיצו ; שאין מקום בנסיבות העניין לנקוט באמצעי החריף של מתן צו פירוק כל עוד לא מוצו תחילה הדרכים החילופיות ; שיש להביא בחשבון את הנזק העשוי להיגרם לבעלי הדין כולם - אובדן זכויות השכירות - אם ינתן נגד החברה צו פירוק. בשיקול כולל של הממצאים הנ"ל ושל נסיבות העניין אין לומר שקיימת עילה להתערבות בהחלטה נשוא הערעור.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. ברטלר למערערים, עו"ד גב' שושנה וינר למשיב. 5.12.91).
ע.א. 419/89 - שרונה אולשטיין ואח' נגד זקסוניה מטויה ואריגה בע"מ
*טענה כי דיני הפירוק של שיתוף במקרקעין לפי חוק המקרקעין חלים על חברה שחיסלה את כל עסקיה ונותרה בעלת מקרקעין בלבד(מחוזי ת"א - ת.א. 1767/88 - הערעור נדחה).
א. המשיבה נוסדה בשנת 1950 ועסקה משך קרוב ל-30 שנה בניהול ותפעול מפעל אריגה. במשך השנים התרוקן המפעל של המשיבה מנכסיו ומה שנותר הם המקרקעין שעליו עמד המפעל. המערערים, שהם בעלי %15 מהון המניות של המשיבה, ביקשו לפרק את המשיבה, שאינה אלא בעלת מקרקעין כיום, על פי הכללים החלים על פירוק שיתוף המקרקעין. דרישה זו נדחתה מן הטעם שפירוק חברה על פי דיני השיתוף במקרקעין הוא מקרה חריג, שאין ליישמו בנסיבות העניין. הדרישה האחרת של המערערים היתה, דרישה חילופית, כי המשיבה תפורק על פי דיני הפירוק שחלים על שותפויות. דרישה זו הועלתה רק בסיכומים בביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש סירב לדון בה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, מקנה לכל שותף זכות להביא לפירוק השיתוף בכל עת. לעומת זאת, דיני פירוקן של החברות אינם מקנים לבעל מניות בחברה זכות לדרוש את פירוקה של החברה, אלא בנסיבות ומטעמים מסויימים המנויים בפקודת החברות. הכלל הוא שחברה תפורק על פי דיני פירוק של חברות ולא על פי דיני פירוק 'השיתוף שבחוק המקרקעין. אלא שהמערערים מבקשים להיבנות מחריג לכלל האמור, כפי שנקבע בע"א 47/78 (פד"י ל"ב(3) 723), וע"א 291/78 (פד"י ל"ג(1) 435), שם נאמר כי כאשר הקמת החברה אינה אלא לבוש חדש שהוקנה לשיתוף במקרקעין תפורק החברה כשם שמפורק שיתוף במקרקעין. הקביעה הנ"ל יפה בנסיבות של אותו מקרה, ואילו דרישת המערערים להחיל את דרך הפירוק הזו גם במקרה דנא יש בה כדי להרחיב את החריג מעבר לגבולות הראויים לו. החלת דיני הפירוק של שיתוף במקרקעין תתבצע רק בנסיבות חריגות, בהן ההתאגדות כחברה לא היוותה אלא כלי להשגת מטרה שאינה קשורה ישירות בעצם ההתאגדות, ולא היה בה כדי לשנות את אופיים האמיתי - הקנייני בעיקרו - של היחסים בין הצדדים לשיתוף. בשני המקרים שנדונו בע"א 47/78 ובע"א 291/78 נמצא כי החברות הוקמו רק למען מטרות פיסקליות - חסכון במס שבח מקרקעין. בהחילו במקרים אלה את דיני השיתוף במקרקעין, ביצע למעשה ביהמ"ש מעין הרמת מסך, ובכך הלך בעקבות פסיקה עקבית שנהגה כך בנסיבות דומות, בהקשרים אחרים, פיסקליים בדרך כלל. המקרה דנן אינו מסוג המקרים החריגים בהם יש מקום לשקול סטייה מהכלל וזאת בהתחשב בנסיבותיו של המקרה שבו התאגדה המשיבה כחברה, משך עשרות שנים תפעלה מפעל אריגה וכיום הגיעה למצב שאין בבעלותה אלא מקרקעין. המשיבה היא חברה לכל עניין ודבר וכך גם דיני פירוק השיתוף החלים עליה.
ג. טענתם החילופית של המערערים שיש לפרק את המשיבה לפי כללי פירוק שותפות לא נדונה בביהמ"ש המחוזי, ורק במסגרת הסיכומים הועלתה לראשונה טענה זו. המשיבה התנגדה בסיכומיה להעלאת טענה חדשה בשלב מאוחר זה וביהמ"ש המחוזי אכן לא דן בה. כלל הוא כי ביהמ"ש לא יתן לתובע פס"ד על סמך עילה שונה מזו שנטענה בכתב התביעה אלא אם גילה הנתבע, במפורש או מכללא, את דבר הסכמתו לכך. בקשת פירוק כמוה ככתב תביעה, והטענה כי יש לפרק את המשיבה לפי דיני השותפות היא למעשה עילה חדשה. משהתנגדה המשיבה להעלאת טענה זו אין לקבלה.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד שמואל ברזל למערערים, עוה"ד יובל לוי ויחיאל כשר למשיבה. 11.12.91).
ע.א. 3875/91 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי חיפה - תיק אימוץ 32/90 - הערעור נדחה).
א. המערערים, שנישאו באוקטובר 1986, לוקים בהפרעות נפשיות ומגבלות קשות. במאי 1988 נולדה בתם הקטינה ועד מהרה הוצאה הילדה מרשותם. שלשה ימים בלבד לאחר הולדת הקטינה עמדו שירותי הרווחה על כך כי בשל מצבם הנפשי ויחסיהם העכורים מתקשים המערערים לטפל בבתם. כשבועיים לאחר מכן, בעקבות התקף של השתוללות, אושפזה האשה בבית חולים פסיכיאטרי. שירותי הרווחה ניסו לסייע למערער לטפל בבתו אך הוא התקשה בכך. הילדה נמסרה לאומנה יומית אצל דודתה, אחותו של המערער, אך היא ביקשה לשחררה, ובסופו של דבר סודרה הילדה, בהיותה כבת 6 חודשים, במוסד, שם היא שוהה עד היום. הליך ההכרזה של הקטינה כבת אימוץ, שבו פתח המשיב בשם רשויות הסעד בראשית שנת 1990, בהיות הקטינה כבת שנתיים, נועד להקנות לקטינה מסגרת משפחתית חמה וקבועה. על יסוד הראיות שבאו לפניו קבע ביהמ"ש המחוזי: בשל התנהגותם ומצבם הנפשי אין המערערים מסוגלים לדאוג לילדתם כראוי ; אפילו ייעזרו ברשויות הסעד, אין סיכוי שמסוגלותם לתפקד כהורים לבתם תשתנה לטובה בעתיד הנראה לעין ; הכרזתה של הקטינה כבת אימוץ הינה לטובתה של הקטינה ; בכל אחד מן המערערים מתקיימים יסודותיו של סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים לאמור ש"אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה... כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו". לפיכך נענה ביהמ"ש לבקשת המשיב והכריז על בתם היחידה של המערערים כבת אימוץ. הערעור נדחה.
ב. ב"כ המערערים השיג על צדקת מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי שאין סיכוי שיכולתם של המערערים תשתפר אפילו ייעזרו ברשויות הסעד וטענה זו יש לדחות. בעניין דומה נפסקה ההלכה כי "שאלת מסוגלותו של הורה לדאוג לילדו כראוי... נבחנת, בראש ובראשונה, על פי מצבו והתנהגותו של ההורה בעבר, שכן 'ניסיון העבר שופך אור לא רק על ההווה אלא גם על העתיד' אך אם עולה מן הראיות כי חל, או צפוי, שינוי במצבו... וכי הונח בסיס לתיפקודו הנאות בעתיד, יימנע ביהמ"ש ממסירת הילד לאימוץ". לא תמיד יהיה די בראייה אודות אי מסוגלותו של הורה לתפקד כראוי בעבר כדי לשלול את הסיכוי לשיפור תיפקודו בעתיד. בהערכת הסיכוי בדבר שינוי לטובה העשוי לחול בעתיד יש להניח כנתון שהוא יקבל עזרה כלכלית וטיפולית סבירה ברשויות הסעד לשיקומו, אך לנתון זה ניתן לייחס משקל רק במקרים שבהם עשוייה עזרת רשויות הסעד לסייע להורה להתגבר על מיגבלותו. אף כאן עשוי ניסיון העבר לשפוך אור על העתיד.
ג. מעת שנולדה בתם גילו המערערים אוזלת יד מוחלטת בכל הנוגע לטיפול בה. אי מסוגלותם, כפי שהוברר, נובעת מליקויים רציניים הטבועים בהם וניסיון רשויות הסעד לסייע בידם לא הניב שום תוצאות. יתירה מכך, חומרת מצבה של המערערת ומערכת יחסיה
הקשה והאלימה עם המערער הובילו להערכה, שהחזרת הקטינה לבית הוריה תעמיד אותה אף בסיכונים חמורים מהזנחה גרידא. כיוון שכך היתה להכרעת ביהמ"ש אחיזה איתנה הן בראיות ששמע אודות התנסויות העבר והן בהערכות המומחים והגורמים המקצועיים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד יוסף בן אור למערערים, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיב. 17.12.91).
בג"צ 1456/91 - מחפוז דאהר נגד ראש המועצה המקומית עוספיה
*פיטורי העותר מחברותו במועצה מקומית בטענה כי יש ניגוד אינטרסים בין חברותו במועצה לעבודתו במשרד החינוך(העתירה נתקבלה).
א. העותר הינו עובד משרד החינוך והתרבות, מחוז חיפה. הוא נבחר למועצה המקומית בעוספיה, והמשיב, שהוא ראש המועצה, הציע אותו לתפקיד יו"ר וועדת החינוך והתרבות והאציל לו סמכויות נרחבות בנושאים אלו. לימים שלח המשיב לעותר "הודעה על חדילת חברות במועצה" ונימוקה הוא "בהיותך עובד מדינה במשכורת... ונוכחתי לדעת כי עבודתך עלולה להביא לידי סתירה... בין תפקידיך בשירות המדינה ובין תפקידיך כחבר המועצה". את ההודעה שלח המשיב למרות שידע כי הוועדה למניעת ניגוד עניינים של נבחרי ציבור ברשויות המקומיות הביעה עמדתה, כאשר העותר כיהן כיו"ר וועדת החינוך והתרבות של המועצה, כי אין מניעה שהעותר ימלא את התפקיד האמור. לא זו בלבד, אלא שבמענה לתלונה של המשיב נגד העותר כתב יועץ שר החינוך והתרבות למשיב כי "על פי ההוראות רשאי כל עובד במשרד ממשלתי לשמש חבר רשות מקומית בתנאי... מאחר ומר זאהר (העותר) אינו מפקח על עוספייה וגם אין לו כל קשרי עבודה אחרים עם הרשות - רשאי הוא... להמשיך לשמש חבר במועצה המקומית...". העתירה נתקבלה.
ב. המשיב טוען כי נתקיים בפועל ניגוד עניינים בין התפקידים כאמור וברור שאם צודק בכך המשיב דין העתירה להידחות. יתירה מזו, די יהא אם בג"צ יווכח לדעת כי העותר עלול להקלע בעתיד למצב בו יהא חצוי בין שני אינטרסים שלטוניים נוגדים, עקב היותו נושא את שתי המשרות גם יחד, כדי שבג"צ יגיע לתוצאה של דחיית העתירה. שהרי מטרת הכלל בדבר ניגוד עניינים היא "למנוע את הרע בטרם יארע. הכלל צופה פני העתיד". אולם אין זה המצב בענייננו.
ג. לאחר שהעותר פוטר מתפקידו כיו"ר וועדת החינוך הוא משמש רק כחבר המועצה. אשר לתפקידו במשרד החינוך, אין להתעלם מתצהיריהם של המנהל לשעבר של מחוז חיפה במשרד החינוך ושל המפקח במשרד החינוך במחוז חיפה, שהכפר עוספיה אינו מצוי בתחום עיסוקו של העותר. המשיב ניסה אמנם לסתור את התצהירים האמורים, אך אין סיבה להעדיף את דברי המשיב על דברי עובדי הציבור הנ"ל. העובדה שהעותר נטל חלק בדיוני המועצה שעסקו בנושאי חינוך, עדיין אינה מעידה על ניגוד עניינים, כשאותם נושאים לא נגעו לתפקידו במשרד החינוך ולא נתקיים החשש כי הוא שקל בעת הדיון בהם אינטרס הנוגד את שיקוליו הרלבנטיים כחבר המועצה. יתירה מזו, מתצהירו הנוסף של העותר מתברר כי מאז 1.9.91 הוא משמש כ"קצין מטה לענייני חינוך באיזור יו"ש וניתק כל קשר עם מחוז חיפה במשרד החינוך והתרבות" ומכאן שאין עוד ספק ספיקא שאינו עלול לעמוד בפני סתירה או אי התאמה במלאו את שני התפקידים.
(כפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד סאלח חלבי לעותר, עו"ד זאכי קמאל למשיב. 1.12.91).
בג"צ 4472+5399/90 - מועצה מקומית אורנית וועד מקומי הר אדר נגד שר האוצר ואח' (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
*דרישת העותרים להכלל בישובים הזכאים להנחות במס הכנסהא. העותרים נמצאים מעבר לקו הירוק והם מלינים על אי הכללתם במסגרת הישובים הזכאים להנחות ממס הכנסה, מכח סעיף 11 לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה).
לטענת
העותרים, כמעט כל הישובים היהודיים ביו"ש זכו להנחות ממס הכנסה, ובהיעדר בסיס ענייני לאבחנה בינם ובין אלה שזכו להנחות, מחייב עקרון השוויון לכלול גם אותם במסגרת הישובים הזכאים. העתירה נדחתה.
ב. מכח סעיף 11 לפקודה התקין שר האוצר מערכות תקנות להנחות ממס הכנסה. במרוצת השנים הגיע מספר הישובים הנהנים מן ההנחות לכדי כ-250 ומהם כ-100 ממוקמים ביו"ש. תוקפן של התקנות הוארך בפעם האחרונה עד ליום 31.12.90. בכתב התשובה של המשיבים מיום 27.12.90, 4 ימים עובר לפקיעת התקנות, נאמר כי תקפן של התקנות לא יוארך עוד, והסיבה לכך היא שהמשיבים הגיעו למסקנה שמערכת ההנחות ממס על בסיס גיאוגרפי אינה משרתת את המטרה המיועדת. התברר שרשימת הישובים הזוכים להנחות ממס היא מעוותת ואין קריטריונים ענייניים. מכאן שהבסיס לעתירות נשמט.
ג. ביום 31.1.91 חוקקה הכנסת את חוק ההסדרים במשק המדינה (היטלים וארנונה) ובסעיף 12 לחוק ההסדרים נקבע כי "תקנות לפי סעיף 11 לפקודת מס הכנסה שתקפן פקע ביום... (31 בדצמבר 1990) יעמדו בתקפן, כאילו לא פקע... ואין לגרוע מהן או להוסיף עליהן". לאור המצב הנורמטיבי החדש הוסיפו העותרים נדבך נוסף לעתירותיהם. לא היה די בטענת האפליה, שכן סעיף 12 לחוק ההסדרים שולל את סמכות המשיבים לשנות את התקנות, ואין בידי בג"צ האפשרות להעניק לעותרים את הסעד המבוקש על ידם. עתה טוענים העותרים כי את סעיף 12 לחוק ההסדרים יש לפרש באופן שיקיים את עקרון השוויון, היינו, כי את המלים "ואין לגרוע מהן או להוסיף עליהן" יש לפרש כאילו הן אוסרות לשנות את ההנחות עצמן, אך עדיין ניתן לשנות את תחום חלותן ולהוסיף או לגרוע ישובים מן התוספות. לחילופין טוענים העותרים כי גם אם שולל חוק ההסדרים את הסמכות מהמשיבים להוסיף או לגרוע ישובים, הרי שאין הוא מונע מהם להוסיף את העותרים לתוספות באופן רטרואקטיבי מיום הקמתם. טענות אלה אינן עומדות כיום במבחן החוק ופרשנותו.
ד. הפירוש של העותרים למלים "אין לגרוע מהן או להוסיף עליהן" אין לו עיגון כלשהו בלשון הסעיף או בהגיון. תחולתו של דבר חקיקה בזמן ובמקום היא חלק אינטגרלי מדבר החקיקה עצמו. לא ניתן לומר כי הרחבה או צמצום של תחולת התקנות אינם מהווים שינוי של התקנות. מעבר לכך, הלכה היא כי משהוארך תוקפה של חקיקת משנה ע"י חוק של הכנסת הופכת היא לחקיקה ראשית. מכאן שבעקבות חקיקת סעיף 12 לחוק ההסדרים הפכו התקנות לדבר חקיקה ראשית, וכינויין בשם "תקנות" איננו מדוייק עוד. לפיכך, אפילו לא הוספו לסעיף 12 המילים "אין לגרוע מהן או להוסיף עליהן" לא היו המשיבים מוסמכים לשנות את התוספות, שהרי אינם מוסמכים לשנות או לתקן דבר חקיקה ראשית. גם הטענה החילופית של העותרים דינה להידחות. חקיקה רטרואקטיבית, למרות שעניינה פעולות שנעשו בעבר, זמן חקיקתה הוא ההווה. אם חסרים המשיבים את הסמכות לשנות את התקנות, אין הם יכולים לשנותם רטרואקטיבית.
(כפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט ברק. עוה"ד י. ענבר וויסקינד לעותרים, עו"ד פוגלמן למשיבים. 2.12.91).
ע.פ. 1046+1460/91 - מרוואן עלקם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 405/90 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע כי בצהרי היום בספטמבר 1990 מכר לסוכן משטרתי, ניסים מזרחי, 3 מנות הירואין תמורת 150 ש"ח והוא נדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הופעלו נגדו שנתיים מאסר על תנאי שמתוכן 6 חודשים חופפים. המערער נחשד שהוא עוסק בסחר בסמים בירושלים והמשטרה החליטה לטמון לו מלכודת. לצורך זה הוטל על ניסים מזרחי לקנות מידו סם בשליחות המשטרה. מזרחי הוא מתמכר לסמים ששימש למשטרה
כ"מודיע" וגם הופעל על ידה מפעם לפעם כסוכן סמוי. תחילה נשלח מזרחי לאיזור הפעולה וכשחזר סיפר שאיתר את המערער ומסר את תיאור לבושו: מכנסי ג'ינס, חולצה לבנה וכתפיות אדומות. עתה צוייד מזרחי ב-150 ש"ח ונשלח לקנות סמים מן המערער. בלש שקיבל את תיאור בגדיו של המערער הוצב בתצפית ופעמיים במהלך התצפית נעלם מזרחי משדה ראייתו. כשחזר וניגלה לעיניו היו בחברתו שניים, ולבושו של אחד מאלה הלם את תיאורו המוקדם של מזרחי. מזרחי חזר אל מפעיליו והשוטרים מיהרו אל זירת הפעולה, אך עקבותיו של המערער נעלמו. הראייה הישירה נגד המערער היתה עדותו של מזרחי, שלדבריו כבר הכיר את המערער בעבר מתוך זה שקנה מידיו סמים בכמה הזדמנויות. המערער גרס שכלל איננו מכיר את מזרחי והכחיש את כל יתר דבריו. ביהמ"ש המחוזי קיבל כמהימנה את גירסת מזרחי ומצא לה חיזוק בעדותו של הבלש ובנסיבות שבגדרן מילא המערער את שליחותו. הערעור נדחה.
ב. טענתו הראשונה של הסניגור כוונה נגד תקינותו של מסדר זיהוי תצלומים שנערך למזרחי בגמר שליחותו. בהצביעו על תצלומו של המערער אמר מזרחי "זה אכרם סוחר הסמים שקניתי ממנו היום סמים...". משהראה עורך המסדר למזרחי את גב התצלום שעליו רשום שמו של המערער, הסביר מזרחי כי שגה בשמו של סוחר הסמים, בעוד שבזהותו, היינו שזה האיש שעל תצלומו הצביע אין לו ספק. ביהמ"ש האמין למזרחי שטעה רק בציון שמו של המערער ולא בזהותו וקיבל כאמין את הסברו לטעות שטעה. צודק המערער בטענתו שעורך מסדר הזיהוי לא נהג כהלכה כשהעמיד את מזרחי על טעותו, אך בנסיבות העניין אין בפגם כדי להועיל להגנה, שהרי זהות המערער היתה ידועה למשטרה עוד לפני שנשלח מזרחי, ומזרחי הכיר את המערער עוד לפני שבא אליו לקנות את הסמים מטעם המשטרה. הראייה שעליה סמך ביהמ"ש בעניין זיהויו של המערער לא היתה מסדר זיהוי תצלומים, אלא עדותו של מזרחי שזכתה לאמונו של ביהמ"ש.
ג. הסניגור חלק גם על צדקת קביעת ביהמ"ש כי בעדות הבלש יש משום חיזוק לגירסת מזרחי. הסניגור טען כי המקום ממנו צפה הבלש ביום המעשה היה מרוחק מזירת פעולתו של מזרחי, ובנסיבות אלו, כך הטענה, לא יכול היה הבלש לזהות את המערער כאותו בעל חולצה לבנה עם כתפיות אדומות שמזרחי נראה בחברתו. טענה זו אין לקבל. עדות הבלש לא היוותה ראייה נוספת לעניין זיהויו של המערער. אך על רקע העובדה שעם שובו, מן הסיור המוקדם מסר מזרחי לשוטרים את פרטי לבושו של המערער, היה בעדות הבלש כדי לחזק את גירסת מזרחי בכללותה. אין זה מתקבל על הדעת להניח שמזרחי היה מעז למסור למפעיליו, שנמצאו באיזור הפעולה וזהותו של המערער היתה ידועה ומוכרת להם, תיאור כוזב המייחס למערער פריט לבוש חריג ובולט (כתפיות בצבע אדום), אותו לבש אדם אחר, בעוד הוא מזרחי עומד להיפגש עם אותו אדם תחת עינה הפקוחה של המשטרה. מכאן שהערעור על ההרשעה דינה להידחות. גם בעונש שנגזר למערער אין יסוד להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד איברהים אבו עטא למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 17.12.91).
ע.פ. 4209/90 - נאהד עבדללה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת רכב והצתתו) (ערעור על חומרת העונש - המאסר בפועל הושאר על כנו והמאסר על תנאי הופחת).
המערער הורשע בעשר עבירות של גניבת רכב שהועבר לכפר קאסם והוצת שם, נהיגה ללא תעודת ביטוח וללא רשיון, וביהמ"ש גזר לו חמש שנים מאסר בפועל וחמש שנים מאסר על תנאי. הערעור על המאסר בפועל נדחה ועל אורך תקופת המאסר על תנאי נתקבל. אין מקום להתערב בתקופת המאסר לריצוי בפועל בהתחשב במספר הרב של העבירות וחומרתן, שנמשכו לאורך מחצית השנה, כאשר לצורך ביצוען חברו יחד המערער ואחרים אשר היו
קטינים. מאידך, תקופת המאסר על תנאי שנגזרה מופרזת באורכה ולפיכך הוחלט כי המאסר על תנאי יועמד על שנתיים בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ש. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד זאב זילברשטיין למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 12.12.91).
בש"פ 5419/91 - רפאל סגרון נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
העורר הורשע בעבירת אינוס ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי ובקשתו לעיכוב ביצוע מאסר נדחתה. הלכה פסוקה היא שאין לעכב ביצוע מאסר אלא אם יש סיכוי בולט לזכות בערעור. הסניגור טוען כי מדובר בעדות יחידה של המתלוננת, שהיתה אשתו של העורר בעת ביצוע המעשה, וביהמ"ש לא הזהיר עצמו כראוי וכנדרש כשהוא מסתמך על עדות יחידה. ברם, שאלה זו צריך ותתברר בעת שמיעת הערעור. בשלב זה דרוש שעל פני הפסק יהיה סיכוי בולט לערעור כדי לעכב את המאסר ותנאי זה לא נתמלא, לכאורה, לפי הנמקת ביהמ"ש על שום מה מאמין הוא לעדות המתלוננת, ולרגל קיומן של חבלות בגוף האשה, שלכאורה מוסיפות משקל מסויים לעדותה של האשה. העונש שהושת הוא 4 שנות מאסר וזוהי תקופה שבדרך כלל אין בה מקום לעיכוב ביצוע מאסר.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד יחזקאל חרלף לעורר, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 10.12.91).
ע.פ. 3300/91 - מדינת ישראל נגד יוסף פסטינג
*קולת העונש (זיוף דרכונים ואישורי יציאה מהארץ) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב זייף שלושה דרכונים ישראלים ושלושה טפסי אישור יציאה מן הארץ של שלטונות צה"ל, כדי לאפשר את יציאתם של שלושה אנשים, שנגדם הוצאו צוי עיכוב יציאה מן הארץ. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והמדינה מערערת על קולת העונש. אין אלה העבירות הראשונות מסוג זה שבהן הורשע המשיב. בעבר כבר הורשע על 23 מעשי מרמה וזיוף מסמכים ונגזרו לו 3 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. התובעת הצביעה על החומרה המיוחדת שבמעשי המשיב, לרגל עברו ומשום שבמעשיו ביקש לשבש הליכי משפט, המתנהל נגד אנשים שיציאתם מן הארץ נאסרה. מנגד הפנה הסניגור לעברו הטוב של המשיב בשרותו הצבאי וטען כי העונש אינו מוגזם בקולתו ואין להתערב בו. הערעור על קולת העונש נתקבל.
עבירת הזיוף, חמורה היא כשלעצמה, וחומרתה מופלגת היא כשמדובר בזיוף מסמכים רשמיים כגון דרכונים ואישורי יציאה מן הארץ. מאסר בפועל של 3 שנים שהוטל בעבר על המשיב בגין מעשי זיוף לא היה בו כדי להרתיעו מלחזור ולחטוא, בין היתר באותו סוג עבירה עצמו, וביהמ"ש מצווה להרתיע את המשיב, ועבריינים אחרים בכוח, ממעשים כה מופלגים בחומרתם. מן הראוי היה כי יוטל על המשיב במקרה דנא עונש מאסר משמעותי מאוד, אך מאחר שמקובל שאין ממצים את הדין בערעור על קולת העונש יועמד ענשו של המשיב על 3 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, בך. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד נהרי למשיב. 1.12.91).
ע.פ. 4867/90 - וליד עליאן ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצתת חנות ומכוניות במסגרת האינתיפאדה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
חמשת המערערים הורשעו בהצתת חנות מכולת בשכונת בית צפפא בירושלים באשר בעל החנות לא נשמע להוראות האינתיפאדה, הצתת מכונית פרטית מאותה סיבה, הצתת משאית השייכת לישראלי והצתת אוטובוס של
חברת אגד. כל המערערים הם בגירים זולת המערער החמישי, ואין להם הרשעות קודמות. ביהמ"ש המחוזי גזר לאחר המערערים 6 שנים מאסר שמתוכן 4 שנים וחצי לריצוי בפועל, לשניים גזר 5 שנים וחצי מאסר שמתוכן 4 שנים לריצוי בפועל ולשני מערערים גזר 4 שנים וחצי מאסר שמתוכן 3 שנים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור העלה את הנסיבות האישיות של המערערים וטען כי ביהמ"ש החמיר אתם יתר על המידה. ברם, מדובר בעבירות רציניות שגרמו לנזק רב וגם כאשר מתחשבים בנסיבותיהם האישיות של המערערים ובמצב העניינים דהיום, שהם בגרו ומביעים חרטה, אין מנוס אלא לקיים רמת ענישה מרתיעה בעבירות הנדונות הגורמות לערעור הבטחון והפרת שלום הציבור. בהטילו את העונשים כבר הביא ביהמ"ש בחשבון את הנסיבות האישיות ואת המשקל היחסי של העבירות שביצע כל אחד מהמערערים.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, מצא. עו"ד עליאן למערערים, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 10.12.91).
רע"פ 5034/91 - יוחנן הולנד נגד מדינת ישראל
*סירוב ביהמ"ש לתקן פרוטוקול (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש לבימ"ש השלום בקשה לתיקון פרוטוקול, כדי להראות כי כתב האישום לא הוקרא בפניו. ביהמ"ש סירב לתקן את הפרוטוקול, והשארת הפרוטוקול ללא שינוי פירושה שנותר בו הרישום שלפיו הוקרא כתב האישום לנאשם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה בקשר לתיקון הפרוטוקול, כי בהיעדר תיקונו אומר הפרוטוקול היפוכה של טענת המבקש, ואף דחה את הערעור לגופו, היינו את הטענות בקשר לעבירת התנועה שיוחסה למבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עניין הקראת כתב האישום, הפך בשלב הנוכחי לעניין פורמלי גרידא. המבקש לא טען שלא ידע את תוכן כתב האישום, או לא הבינו, או לא היה מיוצג, ועל כן אין להבין מדוע צריך להעסיק בעניין זה את ביהמ"ש העליון ולאחר מכן בתי משפט נוספים. בלי קשר לשאלה אם המקרה תואם את הקווים המנחים בקשר לבקשת רשות ערעור, והתשובה לכך שלילית, הרי מן הראוי שתישמר בכל מקרה הפרופורציה הסבירה ושלא יועלו טענות שבשלב בו הן מועלות איבדו כבר את טעמן. לפיכך יש לדחות את הבקשה ולחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה לפי סעיף 79 לחוק העונשין.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שמחה ניר למבקש, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 23.12.91).
רע"א 3474/91 - אברהם ופנינה עסיס נגד אפרידר חברה לשיכון... בע"מ
*פרשנות של הסדר חוזי
(הבקשה נדחתה).
בקשה זו עניינה הסדרים חוזיים בין בעלי הדין שנערכו בקשר למכירת דירה ע"י המשיבה. טענת המבקשים מתייחסת לאי התאמות בנוסחו של מסמך ההתקשרות הראשוני בהשוואה להסדר החוזי המלא בין בעלי הדין. הבקשה לרשות לערעור נוסף נדחתה. הנושא הוא כל כולו עניין של פרשנות של הסדר חוזי ספציפי, ואין עולה במקרה שבפנינו אף שאלה בעלת חשיבות כללית שראוי להביאה בפני ערכאת ערעור שניה. לשם הסרת ספק לא למותר להוסיף כי השאלה אם צדקה ערכאת הערעור בהתערבותה במסקנות הערכאה הראשונה אם לאו, איננה עילה למתן רשות ערעור. כאשר מתייחסים בקשר לבקשת רשות ערעור או בקשר לדיון נוסף לסתירה בין הלכות שונות, הכוונה היא להכרעות שיפוטיות סופיות הסותרות זו את זו, ולא לסתירה באותו משפט הנובעת מגישה שונה המתגלית בערכאות השונות. לו היו נוקטים אמת מידה כמוצע ע"י המבקשים, היתה צריכה להינתן רשות ערעור כל אימת וביהמ"ש המחוזי בשבתו בערעור, מתערב בפסה"ד של בימ"ש השלום, ולכך אין כל מקום.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ר. פורי למבקשים, עו"ד א. גת למשיבה. 1.12.91).