תקציר סביר כרך ל"ט חוברת 8

ע.א. 628+640/87 - יוסף חורי נגד חברת החשמל לישראל בע"מ

חילוט פקדון ותביעה לפיצוי לא מוסכם בצוותא חדא. הפרת תנאי הסכם. *פיצוי מוסכם והקטנת הנזק(מחוזי ת"א - ערעור וערעור נגדי - והערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).

א. בנובמבר 1982 פרסמה המשיבה מכרז לרכישת פסולת עצים ופינויה מאתר תחנת החשמל בחדרה. המערער זכה במכרז. תנאי ההסכם, לפי המכרז, כללו, בין היתר, את סעיף 9 לנספח הקובע כי "הזוכה במכרז חייב להפקיד בידי החברה פקדון בסך 25,000 שקל..." וסעיף 10 לתנאים הכלליים קובע "...ואם לא מילא הקונה אחרי תנאי מתנאי החוזה... יחולט הערבון... מבלי שהדבר יפגע בזכויותיה האחרות של החברה...". סעיף10 לנספח קובע לאמור "ובכל מקרה של הפרת תנאי... יהיה על הקונה... לשלם... 10,000 שקל בתור פיצויים קבועים ומוסכמים מראש... במקרה והנזקים... יעלו על סך של 10,000 שקל, תהיה החברה זכאית לתבוע פיצויים להטבת הנזקים במלואם...". סעיף 12ב' לנספח קובע "הקונה יחוייב בדמי אחסנה עבור כל יום איחור בהוצאת החומר ממחסנינו מעבר לתאריך הנקוב, במחיר של 50 שקלים לכל טון...". במכתב הזכייה של המשיבה למערער נאמר כי "בכל מקרה של הפרת תנאי... ולתבוע ממך את כל הנזקים וההפסדים שייגרמו לנו בנוסף לפיצויים הקבועים והמוסכמים מראש כאמור בסעיף 10 שלהנספח".
ב. ההסכם לא קויים ולביהמ"ש המחוזי הוגשו שתי תביעות: המערער תבע להחזיר לו את הפקדון של 25,000 שקל ופיצויים בגין הפרת החוזה על ידי המשיבה ; מנגד תבעה המשיבה את המערער בגין הפרת ההסכם וטענה כי הערבון לא כיסה אלא חלק מנזקה והיא תבעה פיצויים של כ-264,000 שקל עבור הוצאות פינוי העץ, כ-207,000 שקל עבור שריפת פסולת עץ ו-27,000 שקל פיצויים מוסכמים עבור איחסון העץ. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא שהפר את ההסכם ולפיכך דחה את תביעתו. באשר לתביעה שכנגד קבע ביהמ"ש כי אין לפצות את המשיבה מעבר ל-25,000 שקלים שחולטו על ידה, שכן היא לא מילאה אחר חובתה להקטין את נזקה. ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המשיבה נתקבל בחלקו.
ג. בנסיבות העניין פעולת החילוט והתביעה לפיצוי לא מוסכם אינן יכולות לעמוד בצוותא חדא. סעיף 15(ג) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) קובע כי "סכומים שהמפר שילם לנפגע לפני הפרת החוזה והצדדים הסכימו מראש על חילוטם... דינם כדין פיצויים מוסכמים", וסעיף 15(ב) לחוק קובע לאמור "הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת חוזה". פרשנות ההוראה היא כי הבחירה ניתנתלצד הנפגע לתבוע את הפיצוי המוסכם ולהיות מוגבל בו, ללא הוכחת נזק, או לתבוע פיצויים בלתי מוגבלים על נזק שעליו להוכיחו. מקום בו נתבעו יחדיו פיצוי מוסכם ופיצוי לא מוסכם ראו בכך בדרך כלל משום תביעות חילופיות. כאשר מדובר בפיצוי בגין ראשי נזק שונים אין כל מניעה להצטברות הפיצויים, שהרי לא נוצרת חפיפה ביןהפיצוי המוסכם לבין הפיצוי האחר.
ד. במקרה דנן לא הותנה ואף לא נטען, כי הערבון יועד לשמש פיצוי מוסכם בגין נזק מסויים, וכי פיצוי זה אינו מוציא את האפשרות לתבוע פיצויים לפי סעיף 10 לחוק בגין נזקים אחרים. סעיף 4 לתנאים הכלליים בעניין חילוט הערבון קובע כי החילוט יהיה "מבלי שהדבר יפגע בזכויותיה האחרות של החברה...", אולם בנסיבות דנןיש להבין הוראה זו כמאפשרת למשיבה לתבוע סעדים אחרים בנוסף לחילוט, אשר אינם פיצויים לפי סעיף 10 לחוק. הווה אומר, הצדדים לא ביקשו במסגרת סעיף 4 לתנאים הכלליים להתנות על האמור בסעיף 15(ב) לחוק. לפיכך, חילוט הערבון שולל מהמשיבה את זכותה לתבוע פיצויים על פי סעיף 10 לחוק.

ה. אשר לפיצוי המוסכם עבור דמי אחסנת העץ שנתבע מכח סעיף 12ב' לנספח - פיצוי זה יכול היה להתבע כפיצוי מוסכם בצד חילוט הערבון, שאף הוא פיצוי מוסכם. הפרשנות ההולמת של סעיף 4 לתנאים הכלליים של ההסדר בכללותו היא כי הצדדים הסכימו על מנגנוני פיצוי מוסכם נפרדים שאינם מוציאים זה את זה. לגבי היחס בין פיצוי מוסכם אחד לרעהו אינה קיימת המגבלה הקבועה בסעיף 15(ב) לחוק, וניתן להניחכי אם נקבעו מספר הוראות בדבר פיצוי מוסכם היכולות לדור יחדיו ואשר אינן חילופיות, יהיו הפיצויים המוסכמים מצטברים. לפיכך היה על ביהמ"ש לקבל את תביעת המשיבה לפיצוי המוסכם עבור אחסנת העץ ומובן הוא כי אין מקום להכפיף פיצוי מוסכםזה לחובת המשיבה להקטין את נזקה (ראה סעיף 14(א) לחוק התרופות). במקרה דנן אין גם מקום להפחית מהפיצוי המוסכם, שכן קיים יחס סביר בין הפיצוי לבין הנזק, כפי שניתן היה לראותו בעת כריתת ההסכם, כתוצאה מסתברת של הפרתו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו,עו"ד יואב בן דרור למשיבה. 4.12.91).

בג"צ 3363/91 - אורי רפל ואח' נגד שר הביטחון ואח'

*גיוס אנשי עתודה אקדמאית ליחידות שדה(העתירה נתקבלה).

א. העותרים הם עשרות עתודאים המשתייכים לעתודה אקדמאית, אשר לפי החלטת ראש אכ"א (המשיב השני) לא יאופשר להם להמשיך במסלול העתודה האקדמאית שנקבע להם עם גיוסם לשירות סדיר, אלא יגוייסו ליחידות שדה. הטענה המרכזית של העותרים היא שניתנה להם הבטחה מינהלית לפני גיוסם לצה"ל, והיה מצג מטעם הרשויות לאחר גיוסם,כי המסלול שנקבע להם לשירות בגדר העתודה האקדמאית יישמר להם. לטענת העותרים הם שינוי את מצבם לרעה עקב ההתחייבות והמצג האמורים. עוד טוענים העותרים שבין אם ניתנה להם התחייבות כאמור ובין אם לאו, לוקה החלטת הרשויות בעניין הנדון בחוסר סבירות במידה המחייבת את ביטולה. העתירה נתקבלה והעניין הוחזר לרשויות הצבא לדיון מחודש.
ב. הובא בפני בג"צ חומר ראייתי למכביר שיש בו כדי ללמד ששלטונות הצבא נתנו לעותרים יסוד להאמין שמסלול העתודה האקדמאית לגביהם ימשך ולא יקטע אם כי לא ניתנה הבטחה מפורשת כזו. נראה ששלטונות הצבא לא הדגישו במידה מספקת את ה"אותיותהקטנות" שבמסמכים השונים, בעוד שיצרו לפני העתודאים את הרושם שגיוסם לעתודה האקדמאית יתנהל כפי שהם סברו מראש. אין לומר כי המצג נעשה ע"י שלטונות הצבא שלאבתום לב, ויש להניח שגם רשויות הצבא האמינו בכל התקופה הרלבנטית כי המדיניות המאפשרת למגוייסים לעתודה האקדמאית להשלים את מסלול העניינים הרגיל אמנם תשמר. מתצהיר התשובה שנכתב ע"י ראש אכ"א מתברר כי חל שינוי במדיניות ורשויות הצבא החלו לבחון דרכים שיביאו לשיבוץ אקדמאים בתפקידי קצונה בצה"ל. כך הנחה ראש מחלקת תכנון כח אדם באכ"א לאתר מתוך ציבור של כ-600 עתודאים כ-50-60 המתאימים לדרישות הצבא, ובין אלה נמצאים העותרים.
ג. אין ממש בטענות העותרים כאילו הפלו אותם רשויות הצבא לעומת עתודאים אחרים. אולם, כיוון שבמהלך הדברים הועמד לפני העותרים או מי מהם מצג שמדובר במדיניות קבועה ומוגדרת שאין כל תכנית לשנותה, שומה היה על רשויות הצבא לקבוע נקודת איזון בין צרכי הצבא מחד לבין האינטרסים של העותרים העתודאים וכל אחד מהם, לעניינו הוא, בנפרד. ככל שאינטרס ההסתמכות של העותרים כבד יותר, כך היה מקום לתת לו משקל רב יותר במסגרת הכוללת של השיקולים שהיה מן הראוי לשקול.
ד. יש ממש בטענת העותרים בדבר חוסר סבירות ההחלטה נשוא העתירה, במובן זה שלא ניתן משקל או לא ניתן משקל מספיק לאינטרסים של העותרים העתודאים באיזון הכולל
של הגורמים שהיה מקום להביאם בחשבון עם ניתנה ההחלטה. נראה כי המשיבים לא לקחו בחשבון בכלל את האינטרסים של העותרים וציפיותיהם כשבאו להחליט בדבר שינוי המסלול של העתודאים האקדמאיים. מטעם זה דין העתירה להתקבל ויש להחזיר את הנושא לשלטונות הצבא שידונו מחדש בנושא, ובמסגרת השיקולים שישקלו יביאו בחשבון הן את האינטרס הכולל של העותרים והן את האינטרסים האינדבידואליים של כל אחד מהעותרים שלא תמיד הם זהים.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, מצא. עו"ד זכרוני לעותרים, עו"ד בלסלמשיבים. 15.12.91).

ע.א. 326+350/88 - עידו צימרמן קטין נגד גבריאלוב דוד ואח'

חיוב בעל כלב בנזקי ילד שנפגע ע"י הכלב כאשר נכנס לחצרו של בעל הכלב. חובת הזהירות של בעל מקרקעין. *רשלנות תורמת של אם הילד(מחוזי ת"א - ת.א. 1473/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. המערער נפצע בראשו ממלתעותיו של כלב בוקסר של המשיב. המערער היה ילד בן 4 וחצי כאשר בערב ל"ג בעומר התלווה לאחיו שהלך עם קבוצת חברים לקושש עצים למדורה. הכלב היה קשור למלונה בחצרו של המשיב, חצר המוקפת גדר שבו שער ובשער פשפש. המערער נכנס לחצרו של המשיב ושם התנפל עליו הכלב ופצעו. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המשיב אחראי למלוא נזקיו של המערער, ואילו באמו של המערער לא דבקה כל רשלנות. ערעורו של המערער מכוון נגד סכום הפיצויים שנפסקו לו והמשיב מערער נגד האחריות שהוטלה עליו במלואה ומבלי שתחוייב גם אמו של המערער ברשלנות וכן נגד שיעור הפיצוי שנפסק. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. שני הצדדים הרחיבו את טענותיהם באשר להוראת סעיף 40 לפקודת הנזיקין המעבירה את נטל הראייה על הנתבע להוכיח שלא התרשל. הסעיף עוסק בנזק שנגרם ע"י חיית בר או חיה שאינה חיית בר שהנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת. ביהמ"ש המחוזי הסיק ממידת הפגיעה הקשה במערער כי המשיב ידע כי הכלב מועד, ולעניין זה צודק ב"כ המשיב כי אין לייחס למשיב "חכמה שלאחר מעשה" וכי הידיעה צריכה להיות מראש, ולא בדיעבד. ברם, טעות זו אינה מעלה ואינה מורידה, שכן די היה בהודאת המשיב בכתב הגנתו כי המלונה נמצאת בחצר המוקפת בגדר מכל עבריה כשבחזיתה שלט "זהירות כלב נושך". אמצעי זהירות כאלה מעידים כמאה עדים על כך שהמשיב ידע כי הכלב מהווה סכנה לבריות, ותוכן השלט מעיד על בעליו שיודע הוא שהכלב נושך.
ג. חובת הזהירות הרגילה שבסעיף 35 לפקודת הנזיקין, שהפרתה מהווה רשלנות, חלה גם על בעל מקרקעין או המחזיק בהם. ההבחנה בין האחריות כלפי מוזמן, כלפי בר רשות וכלפי מסיג גבול בוטלה, בכפוף לסייג של היעדר אחריות כלפי מסיג גבול, הכלול בסעיף 37 לחוק, הנכנס לחצרים כדי לבצע עבירה פלילית או לעשות עוולה. בענייננו, החצר היתה פרוצה במובן זה שדרך הפשפש שבשער יכול היה כל הרוצה בכך להיכנס. המשיב ידע שילדים משוטטים בסביבה ומלקטים עצים, ערב ל"ג בעומר, ולפי עדותו הזהיר אותם עשר דקות לפני המקרה שלא להיכנס לחצר ולא לקחת קרשים. המערער נפרד מהחבורה לפני כן והאזהרה לא יכלה לתפוש לגביו, ומכל מקום, כשמדובר בילדים קטנים, ובוודאי בילד כה קטן כמו המערער, אין די באזהרה בלבד, לא בשלט שאינם יכולים לקראו, אף לא בעל פה, אלא יש לנקוט באמצעי זהירות יעילים כדי למנוע מהם סכנה שניתן לצפותה. במצב כזה לא היה מקום להסתפק בקשירה רופפת של דלת הפשפש.
ד. המערער היה מסיג גבול וב"כ המשיב טוען שנכנס כדי לגנוב עצים והרי זו גם עבירה פלילית וגם עוולה וחל כאן הפטור לפי סעיף 37 לפקודה. ביהמ"ש המחוזי סבר שסעיף 37 מדבר באחריות הנובעת ממצב המקרקעין החזקתם או תיקונם, ואינו חל בעניינו של המערער הנובע מהמצאו של כלב מסוכן במקרקעין, ואולם לא כך עולה
מהפסיקה. ברם, צדק השופט כי ילד בגיל 4 וחצי אינו נושא באחריות פלילית, אינו מסוגל ליצור כוונה פלילית, כפי שאינו מסוגל להעריך ולצפות כי יגרום נזק לאחרים ע"י מעשיו. מאותו טעם עצמו אין רואים ילד מתחת לגיל 12 כמסתכן מרצון. המערער לא היה חייב לכן להוכיח שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה שכן הדין כבר יוצר חזקה חלוטה כזו לגביו.
ה. באשר לאמו של המערער - ביהמ"ש המחוזי קבע כי היא לא התרשלה במאומה שכן "מדובר בשכונת מגורים והשיטוט של חבורות ילדים... תופעה נפוצה... אין בכך רשלנות כשהורים מניחים לילדם לשוטט בסביבת מגוריהם... רק מפני ששכנם מחזיק כלב מסוכן בחצרו". דברים אלה אין לקבל. הורים אינם רשאים להתעלם מסכנה הצפוייה לילדם רק מפני שמישהו אחר אחראי למנוע אותה. הוריו של המערער ידעו שהמשיב מחזיק בחצרו כלב מסוכן קשור בשרשרת ואביו של המערער תיאר את הכלב בעדותו ככלב מועד לפורענות שהיה מטרד של השכונה. כמי שגרים מול ביתו של המשיב חזקה על ההורים שידעו גם כי אנשים נוהגים לעבור בחצרו של המשיב. בכל הנסיבות יש להעמיד את רשלנותה של אמו של המערער על %20.
ו. באשר לנזק - המומחים הרפואיים קבעו למערער %10 נכות פסיכיאטרית ו-%10 נכות עבור צלקות מכערות. ביהמ"ש החליט לפסוק הפסד השתכרות בסכום גלובלי, המתייחס לבסיס אחוזי הנכות הפסיכאטרית תוך התחשבות בשיעור ההכנסה הממוצעת לפועל שכיר במונחים של יום פסה"ד, למשך 44 שנים מסיום השירות הצבאי. החישוב על פי נתונים אלה ובהיוון מתאים הביא ל-33,200 ש"ח ליום פסה"ד. על אף זאת פסק ביהמ"ש רק סכום של 25,000 ש"ח בלבד, והנימוק "בהתחשב בגילו ובהתפתחותו של הילד עד היום". לא ברור מדוע נוכה שיעור נכבד של %25, בהתחשב בגילו והתפתחותו של הילד. הרי הגיל כבר נלקח בחשבון והתפתחותו עד שיגיע לגיל העבודה וממנו לגיל הפרישה עדיין היתה בגדר נעלם בעת מתן פסה"ד. בהתחשב באמור יש להעמיד את הפסד ההשתכרות על סכום של 33,200 ש"ח.
ז. לפי חוות דעת מומחה נגרמו למערער מספר צלקות בפנים ובקרקפת וחלקן ניתן להצר בניתוח. המחיר המשוער של הניתוח לפי חוות הדעת של המומחה הוא כ-1,500 דולר. ביהמ"ש לא פסק למערער סכום זה ואין כל סיבה שלא לפסוק לו את הסכום האמור. את המעט שניתן לעשות כדי לשפר את מראה הצלקת חייבים המשיבים לעשות.
ח. הסכום שנפסק בפריט של כאב וסבל הוא 15,000 ש"ח בצירוף ריבית של %4 מיום הגשת התביעה. מהחיוב בריבית מיום הגשת התביעה מסיק ב"כ המערער כי הסכום שנפסק בגין כאב וסבל מוערך ליום הגשת התביעה ולכן יש להצמידו מאותו יום ולא רק מיום פסה"ד. טענה זו אין לקבל. בפסה"ד לא צויין לאיזה מועד מוערך הפיצוי בפריט זה, וכל שניתן להסיק מכאן הוא שהערכת פריט נזק זה כמו יתר פריטי הנזק נעשתה ליום פסה"ד. מאידך, את הריבית על הפיצוי בגין נזק זה, שהחל להצטבר כבר ביום התאונה, אפשר לפסוק, כדי להקל על החישוב, החל מיום הגשת התביעה.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, מלץ, מצא. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' גלס שושנה למערער, עו"ד איצקוביץ למשיב. 19.12.91).

ע.א. 501/89 - מדינת ישראל נגד עמי ברד ואח'

*תביעה לפי פקודת הסחורות הנטרפות ודמי הצלה של ספינה טובעת(הערעור נדחה נגד המשיבה החמישית ונתקבל בחלקו בלבד נגד המשיבים האחרים והתיק הוחזר לביהמ"ש לימאות להשלמה).

א. ספינת משמר "דבור" שבבעלות המערערת נקלעה למצוקה, כאשר החלה להסחף לכיוון חוף הרצליה. סגן מירום (להלן: מירום) מחיל הים התקשר אל המשיב וביקש לסייע ל"דבור". המשיב הוא בעל המניות העיקרי ואחד ממנהליה של המשיבה החמישית, חברת
"מעיין שירותי ים בע"מ" (להלן: החברה), וכן איש מילואים בחיל הים. ברד נעתר לבקשה, גייס את המשיבים 4-2 הקשורים עם החברה, והארבעה הגיעו למרינה בתל אביב משם יצאו שתי ספינות שבבעלות החברה, האחת "ניב" והשניה "זוהרה" לכיוון ה"דבור". על ה"ניב" היו המשיבים 3 ו-4 ועל ה"זוהרה" המשיבים 1 ו-2. ה"זוהרה" נפגעה זמן קצר לאחר צאתה וחזרה לחוף ואילו "ניב" הגיעה לדבור ונקשרה אליה עד שהגיעה ספינת "דבור" אחרת שהמשיכה בפעולות ההצלה. פעולות ה"ניב" סייעו בהצלת ה"דבור". בעקבות פעולות ה"ניב" וה"זוהרה" נגרמו נזקים לשתי הספינות. המשיבים תבעו בביהמ"ש לימאות דמי הצלה ולחילופין שכר ראוי, דמי נזק והוצאות, מכח פקודת הסחורות הנטרפות ודמי הצלה, 1926 (להלן: הפקודה), דיני הישע האנגליים וחוק עשיית עושר ולא במשפט. ביהמ"ש פסק כי המערערת חייבת בדמי הצלה לטובת חמשת המשיבים. הערעור נגד החברה נדחה והערעור נגד ארבעת המשיבים נתקבל במובן זה שהתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להשלמה.
ב. המערערת טענה מספר טענות שמטרתן לשלול את האופי ההתנדבותי של פעולות המשיבים, ובכך לשלול את זכאותם לדמי הצלה הניתנים רק למי שלא שהיתה לו חובה לבצע את פעולות ההצלה. באשר לכך נקבע כי גם פעולות של מצילים מקצועיים יכולות להחשב כפעולות התנדבותיות, כל עוד אין המציל פועל על יסוד חובה משפטית קודמת כלפי הניצול. לפיכך יכולים המשיבים להיחשב "מתנדבים" הזכאים לדמי הצלה.
ג. שאלה אחרת היתה אם זכאית החברה ושני אנשי הצוות שאיישו את הספינה "זוהרה" לדמי הצלה עבור יציאת ספינה זו ואנשיה לים, כאשר הספינה לא תרמה להצלת ה"דבור". גם באשר לכך התשובה היא חיובית. ה"זוהרה" לא יצאה מיוזמתה אלא על פי בקשת הניצול, ובמקרה כזה הזכאות לדמי הצלה נובעת לא מהצלחתו של המציל בהצלת הנתבע, אלא מהשתדלותו עבור הנתבע תוך היענות חיובית לבקשתו וביצוע כמיטב יכולתו של הפעולות שנתבקש לבצע.
ד. המערערת טענה עוד כי אף אם המשיבה 5 זכאית לדמי הצלה, אין הדבר כן לגבי המשיבים 4-1 שהם עובדי החברה. הטענה היא כי מאחר שעובדי החברה משתתפים בפעולות הצלה במסגרת עבודתם אצל החברה העוסקת בפעולות הצלה, ומקבלים על כך שכר ממנה, אין הם בגדר "מתנדבים" הזכאים לדמי הצלה. אכן, ככלל אין לפסוק דמי הצלה לאנשי הצוות. אך יתכנו מקרי ביניים, בהם תנאי ההעסקה של אנשי הצוות צופים אפשרות שהם יידרשו לצאת לפעולות הצלה, אך אין זו כל עבודתם או אולי אף לא עיקר עבודתם. בנסיבות כאלה יש ויחוייבו לשלם דמי הצלה לעובדים והכל תלוי בנסיבות. בענייננו, לא קבע ביהמ"ש אם כל המשיבים הם עובדי החברה, ובכל מקרה לא נתבררו תנאי העסקתם של המשיבים המאפשר לפסוק לפי הנסיבות אם הם זכאים לדמי הצלה ואם לאו. לפיכך, באשר למשיבים 4 ו-1 יש להחזיר את התיק לביהמ"ש לימאות שישמע ראיות בנושא מעמדם כלפי החברה, ותנאי העסקתם כדי לקבוע אם הם זכאים לדמי הצלה ואם לאו.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד א. רונן למערערת עו"ד ש. רוה למשיבים. 8.1.92).

בג"צ 4383/91 - חיים שפקמן ואח' נגד עירית הרצליה ואח'

*הפרת הבטחה שלטונית ע"י העברת תלמידים שנרשמו לבי"ס מסויים בחטיבת ביניים, לבית ספר אחר, עקב שינוי מדיניות. *שיהוי בפניה לבג"צ ועשיית דין של העותרים לעצמם(העתירה נתקבלה ברוב דעות של השופטים בך ומצא, בפס"ד מפי השופט מצא. נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג שיש לדחות את העתירה על הסף).
א. תשעת העותרים, שלושה ילדים והוריהם, הם תושבי הרצליה. שלושת הילדים (להלן: העותרים) סיימו בשנת הלימודים תשנ"א את לימודיהם בבתי ספר היסודיים יוחנני וברנר. הם הומלצו ע"י מוריהם לחינוך גופני, כמועמדים מתאימים לכיתת הספורט ההישגית שבחטיבת הביניים "בן-גוריון". ביום 21.3.91 השתתפו השלשה במבחני מיון
לכיתת הספורט, עמדו במבחנים והודעות על קבלתם ל"בן גוריון" הומצאו בראשית 1991 להם ולהוריהם. לקראת שנת הלימודים תשנ"ב הושלמה ביחס להרצליה תכנית חיטוב חדשה, ובה נקבע שבוגרי בתי הספר היסודיים יוחנני וברנר ילמדו בחטיבת הביניים "יד התשעה".
ב. ביום 24.7.91 שיגר מנהל מחלקת החינוך בעיריה מכתב אישי להורי כל אחד מבוגרי "יוחנני" ו"ברנר", שנתקבלו לכיתת הספורט ב"בן גוריון", ובכלל זה להורי העותרים, ובו הועמדו על החלטת משרד החינוך. במכתבים נקבע שבשנת הלימודים הקרובה ילמדו התלמידים על פי השיבוץ המתחייב בחטיבת הביניים "יד התשעה". להבדיל מהורי רוב התלמידים האחרים, שרשמו את ילדיהם ל"יד התשעה", פנו הורי העותרים, ביום 1 1.8.9, לסגן ראש עירית הרצליה, הממונה על תיק החינוך בעיריה ובפגישה עמו הבטיח כי יבדוק את טענותיהם. ביום 5.8.91 נמסר להורי העותרים, בשמו של סגן ראש העיריה, כי קבלת ילדיהם לכיתת הספורט ב"בן גוריון" היא עובדה מוגמרת. ביום 1 14.8.9 פנו הורי העותרים למזכירות חטיבת הביניים "בן גוריון" ורשמו את ילדיהם לכיתת הספורט. ימים ספורים לאחר מכן קיבלו "מכתב חוזר" הנושא תאריך 18.8.91, מאת מנהל אגף החינוך בעיריה. תחת הכותרת "תזכורת" כתב המנהל כי ברצונו "לחזור ולפרט" את רשימת התלמידים, ובכללם העותרים שילמדו ב"יד התשעה". בסיום המכתב הודגש "מכתב זה מבטל חד משמעית כל מסמך ו/או רישום קודם". הורי העותרים התעלמו מ"מכתב חוזר" זה וסברו שיש כאן שגגה שמקורה בשיגרה מינהלית, שהרי שמעו דברים מפורשים מן הממונה על תיק החינוך בעיריה כי בניהם ילמדו בבן גוריון.
ג. על סף תחילתה של שנת הלימודים, בימים 28.8.91-27 השתתפו העותרים בסדנת גיבוש לתלמידי כיתת הספורט ב"בן גוריון" ובהיפתח שנת הלימודים, ביום 1.9.91, נוכחו כי שמותיהם כלולים ברשימת תלמידי כיתת הספורט. רק כעבור מספר ימים קיבלו הורי העותרים מברקים ממנהל "בן גוריון" בהם נאמר כי על פי הוראה חד משמעית של מנהל אגף החינוך והרווחה בעיריה עליהם להימנע משליחת העותרים לכיתת הספורט שכן מקומם בחטיבת הביניים "יד התשעה". משהוסיפו העותרים לפקוד את כיתתם, נהגו בהם מוריהם כבתלמידים לכל דבר. ביום 11.9.91 פנה פרקליטם של הורי העותרים למנכ"ל משרד החינוך והתרבות, וביום 7.10.91, לאחר חילופי מכתבים, פנה לבג"צ. עתירת העותרים נתקבלה ברוב דעות השופטים בך ומצא, בפס"ד מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג שקבע שיש לדחות את העתירה על הסף.
ד. השופט מצא (דעת הרוב): טענתם העיקרית של העותרים היתה טענה של "היפר הבטחה שלטונית" וטענה זו דינה להתקבל. סמכות הנתונה לרשות שלטונית בתחום העשייה המינהלית כוללת גם את הכח לתקן, לשנות, להתלות ולבטל מעשה מינהלי שעשתה מכח סמכותה. השימוש בסמכות האמורה איננו מעורר כל קושי כשהשינוי מתייחס למדיניות כללית הצופה פני עתיד, שהלוא לשום אדם, או ציבור, אין זכות קנוייה לתבוע, שמדיניות קיימת תישאר בתוקפה גם לעתיד לבוא. יותר מסוייג הוא כוחה של רשות לבטל, או לשנות, החלטה קודמת שלה, כשבהחלטה גלומה הבטחה שלטונית תקפה כלפי פרט, שסמך על אותה הבטחה וכילכל את התנהגותו בהתאם לה. הכלל הוא שהבטחה כזו תוכר כהבטחה מחייבת, שבג"צ יכוף על הרשות את קיומה, אלא אם כן הוכח קיום צידוק חוקי לבטלה או לשנותה. הנטל להוכיח את קיום הסייג הזה רובץ על הרשות השלטונית המבקשת להסתלק מהבטחתה. בבואה לטעון לקיום צידוק חוקי לשנות או לבטל הבטחה שלטונית נדרשת הרשות, לפחות בדרך כלל, להצביע על שינוי בנסיבות, שהתרחש לאחר מתן ההבטחה.
ה. קבלת העותרים לכיתת הספורט ב"בן גוריון" הפכה למעשה מינהלי מוגמר שיש בה הבטחה שלטונית ברורה וחד משמעית שהעותרים ילמדו בכיתה זו. בבטלם את ההחלטה
האמורה היה על המשיבים להראות כי ההחלטה החדשה נתחייבה משינוי נסיבות ובחובה זו לא עמדו המשיבים. להחלטת משרד החינוך לבטל את ההכרה בכיתת הספורט כבכיתה הישגית, לא קדם תהליך מינהלי מסודר, הכולל איסוף נתונים ובדיקת משמעותם. זאת ועוד, על המשיבים היה לשכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל לשחררם מן ההתחייבות שקיבלו על עצמם כלפי העותרים, אך הם לא טענו ולא הסבירו דבר לעניין זה. המסקנה היא כי המשיבים לא הראו צידוק חוקי לביטול קבלת העותרים לכיתת הספורט ב"בן גוריון".
ו. היה מקום לקבל את העתירה גם מטעמם החילופי של העותרים, כי משהחלו בלימודיהם בכיתתם ונקלטו בה, יש טעמים מספיקים שלא להחזיר את הגלגל אחורנית. אין יסוד לטענת המשיבים כי אין לזכות את העותרים בסעד משום שעשו דין לעצמם. העותרים נתקבלו לכיתת הספורט כדין, ולנוכח המסרים הסותרים שקיבלו מצד הגורמים המעורבים השונים רשאים היו להמשיך לפקוד את כיתתם. אשר לטענת שיהוי שהעלו המשיבים - עתירות מסוג זה יש להגיש זמן קצר לאחר שפנייה אל הרשות איננה זוכה למענה, וכאן השתהו העותרים קצת למעלה מן המותר. ברם השיהוי לא היה אלא "שיהוי מסויים" ובשיהוי כזה אין כדי להכשיל עתירה שנמצאה מוצדקת לגופה.
ז. השופט גולדברג (דעת מיעוט): החל ביום 18.8.91 לא יכול היה עוד להיות ספק בעיני הורי העותרים כי המשיבה עומדת על דעתה שילדיהם ילמדו בחטיבת הביניים "יד התשעה". בתאריך האמור הודיע להם זאת במפורש מנהל אגף החינוך והרווחה בעיריה. אם עדיין יכול היה אז להתעורר בלבם של הורי העותרים ספק כלשהו והם ייחסו את המכתב "לשגגה שמקורה בשיגרה מינהלית", הרי שספק זה צריך היה לפוג מיד לאחר מכן כאשר מנהל בית הספר "בן גוריון" שלח להם מברק והודיע להם שמקומם של הילדים בבית הספר "יד התשעה". הדעת נותנת כי נוכח עמדתה הנחרצת של רשות החינוך המקומית, ימהרו הורי התלמידים לבקש סעד מבג"צ לפני שהחלה שנת הלימודים. אולם הם בחרו בדרך אחרת וניסו לכפות רצונם על רשות החינוך. רק משנכשלו בכך הגישו את עתירתם ביום 18.10.91, כחודש וחצי אחרי פתיחת שנת הלימודים. אין בכך השתהות "קצת למעלה מן המותר", או "שיהוי מסויים" כדעת שופטי הרוב, אלא השתהות של ממש ללא כל צידוק, שיהוי המצדיק כשלעצמו את דחיית העתירה על הסף. בעניינים כגון דא דוחקת השעה ואין דרכו של בג"צ להעניק סעד למי שאינם מזדרזים בפנייתם.
ח. אך לא רק בכך חטאו הורי התלמידים. חטאם הנוסף הוא כי הם ביקשו לקבוע עובדות מוגמרות, על אפן וחמתן של רשויות החינוך המוסמכות. התנהגות פסולה זו מחייבת את דחיית העתירה, שאחרת ייצאו נשכרים עקב חטאם, שעה שהורים אחרים ייצאו נפסדים, רק כיוון שנהגו כדין. מי שעושה דין לעצמו אינו ראוי לבוא בשעריו של בג"צ.

(בפני השופטים: בך, גולדברג, מצא. עו"ד י. נטוביץ לעותרים, עוה"ד ע. טויסטר וא. קורן למשיבים. 7.1.92).

ע.א. 528/88 - כאן גולן (1979) בע"מ נגד בנדק טיבריו

*תשלום ריבית בהשבת תשלום עקב הפרת חוזה(הערעור נדחה).

א. המערערת עמדה לבנות בניין מגורים וחתמה עם המשיב על "הצעה לרכישת דירה". בשעת החתימה שילם המשיב 15,000 דולר כערכם בשקלים ובסופו של דבר לא נחתם הסכם רכישה בין הצדדים והמשיב תבע מהמערערת להשיב לו את כספו. המערערת חוייבה בהחזר הסכום כשהוא צמוד לדולר, לפי השער היציג ביום שימוע פסה"ד, בתוספת ריבית בשיעור %11 על הסכום שנפסק, מיום 15.10.83 ועד ליום פסה"ד. טענת ב"כ המערערת היא כי בכתב ההצעה שעליו חתמו הצדדים נקבע כי "במידה ולא ייחתם חוזה יוחזר הכסף צמוד
לדולר". לא נאמר כי הכסף יוחזר בתוספת ריבית, וכיוון שכך, סוברת ב"כ המערערת, הרי "שתיקתם של בעלי הדין בעניין קביעת ריבית... היא בגדר הסדר שלילי", ואין על ביהמ"ש להוסיף להסכם חיובים שאין בו. עוד טוענת ב"כ המערערת כי אם מגיעה למשיב ריבית, כי אז יש להתחשב בחוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה ולקבוע ריבית כקבוע בחוק. הערעור נדחה.
ב. אכן הצדדים קבעו בהסכם מנגנון לשמירת ערכו הריאלי של הכסף, אך הם לא קבעו דבר באשר לדמי השימוש בכסף, שביטויו בתשלום ריבית עליו. מכאן שבדין חוייבה המערערת בתשלום ריבית, שהינו פועל יוצא מן העקרון הבא למנוע מהמחזיק בכסף, החייב בהשבתו, להתעשר מן השימוש בכסף, שלא כדין. אשר לשער הריבית - גם בתקופה בה חלים רק דיני ההשבה, אפשרי אך אין חובה דווקא להישען על השיעורים הקבועים בחוק פסיקת ריבית והצמדה, כשמקור החיוב אינו בחוק זה.
ג. זאת ועוד, שיעור הריבית שקבע ביהמ"ש הוא השיעור שיש לפסוק, על פי הלכתו של ביהמ"ש העליון, על סכום שיש לשלמו במטבע ישראלי, כשהוא צמוד לדולר, בהיעדר ראייה לסתור. אם סברה באת כח המערערת, כי שיעור זה אינו תואם את "המגמה הכלכלית הנתונה" כדבריה, וכי השער המקובל במשק נמוך יותר, עליה היה להוכיח זאת. משלא עשתה כן, בדין הועמד שיעור הריבית על %11 לשנה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' צ. דולב למערערת, עו"ד מ. פרסמן למשיב. 13.1.92).

ע.פ. 3754+4335/91 - ד"ר קאסם סמחאת נגד מדינת ישראל

*בקשה לחזור מהודייה בביצוע מעשים מגונים ע"י רופא במטופלות שלו(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גולדברג וגב' נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט אור והערעור הנגדי נדחה).

א. המערער, רופא במקצועו, הואשם בשני אישומים של אינוס ותקיפה מינית ובשבעה אישומים של תקיפה מינית, כשהאישומים מתייחסים לנשים שהגיעו אליו לטיפול, במסגרת עבודתו בבית חולים. לאחר שנשמעו מספר עדי תביעה, ביקש המערער, ביום 27.3.91, לאפשר לו לחזור בו מכפירתו בעובדות, והתובעת הודיעה על מחיקת סעיפי האישום המייחסים למערער עבירת אינוס. לאחר שתוקן כתב האישום הודה המערער והורשע בדין. שבוע ימים לפני המועד שנקבע לטיעונים לעונש, הגיש ב"כ המערער בקשה "לשחרור מייצוג הנאשם וכן ביטול הודאת הנאשם". הסניגור הגיש מכתב שכתב אליו המערער שלפיו "לאחר שיקול דעת מעמיק ובדיקת עמדתי מאז הישיבה האחרונה... מצאתי לנכון להביא את צדקתי לאור, ע"י כך שאחזור בי מההודאה ואמשיך את הדיון בהוכחות עם כל הכרוך בכך". ביהמ"ש דחה את הבקשה ודן את המערער ל-6 חודשים מאסר בעבודות שירות ומאסר על תנאי של שנה. המערער ערער על שלא ניתן לו לחזור בו מהודאתו ואילו המדינה ערערה על קולת העונש. ערעורו של המערער נתקבל ברוב דעות השופטים גב' נתניהו וגולדברג נגד דעתו החולקת של השופט אור וממילא נדחה ערעור המדינה על מידת העונש.
ב. השופט גולדברג: סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע "הודה הנאשם בעובדה... רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחדור בו מן ההודייה... אם הרשה זאת ביהמ"ש מנימוקים מיוחדים שיירשמו". החזרה מן ההודייה מותנית ברשות ביהמ"ש ומתן הרשות מסוייגת לנימוקים מיוחדים בלבד. בענייננו, ביקש המערער לחזור בו מהודייתו עוד לפני שניתן גזר הדין ובכך שונה מצבו ממי שמבקש לחזור מן ההודאה לאחר שניתן גזר הדין והוא רואה מה העונש שהושת עליו.
ג. גם אם ההודייה ניתנה בשעתה מרצונו הטוב והחופשי של הנאשם, על ביהמ"ש לבדוק מהי הסיבה הכנה והאמיתית המביאה את הנאשם לבקש את החזרה מן ההודייה. אם סובר
הנאשם שטעה בשיקוליו בעת שהודה, והמטרה האחת והיחידה העומדת ביסוד בקשתו היא כי תנתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו, כפי שמציין המערער במכתב לסניגורו, כי אז נכון וראוי הוא שלא להכביד תמיד במשקלם של אותם "נימוקים מיוחדים" הנדרשים בסעיף 153 הנ"ל. גישה זו אמנם עלולה לפתוח פתח לנאשמים להתחרט על הודייתם, אך כשנשקל הצורך למנוע רעות אלה, לעומת הדרישה לעשיית צדק, חייבת לנטות כפה של האחרונה, חרף "המחיר" שמשלם הציבור מתוצאה זו.
ד. בענייננו מדובר ברופא המואשם בביצוע העבירות במסגרת עבודתו ותוצאות ההרשעה אינן מתבטאות רק בכתם שמוטבע במצחו ובעונש שעליו לשאת, אלא הרבה מעבר לכך. ההרשעה עלולה להוריד לטמיון שנים רבות של לימודים ועבודה, ולשים קץ להמשך עבודתו כרופא. אכן, גם על היבט זה היה על המערער לחשוב בעת שהודה בעובדות, אך נוכח תוצאה כה קשה, ראוי הוא שלא לתפוש את הנאשם בהודייתו ובנסיבות האלה יש לראות בכך את הטעם המיוחד הנדרש בהוראות החוק.
ה. השופטת נתניהו: פסיחה על שני הסעיפים, בין הודייה לבין חזרה ממנה, משבשת את ההליך השיפוטי התקין, גורמת לאבדן זמן שיפוטי יקר וכדומה. מצד שני אין להכביד על נאשם שרצונו לחזור בו מהודייה נובע מטעם ענייני וכן ולא מתוך תמרון פסול. במכתב לסניגורו אין המערער טוען כי ההודייה נעשתה שלא מרצון חופשי, אלא כי לאחר שיקול דעת הגיע לכלל החלטה ללחום למען טהור שמו אף במחיר הסתכנות בעונש כבד יותר. לטעמים אלה שבמכתב לא התייחס ביהמ"ש המחוזי כלל. כנותם של הדברים שנאמרו במכתב נלמדת מכך שהשינוי בעמדתו של המערער בא לפני שנגזר דינו והיא מסתברת מאופיין של העבירות שמדובר בהן והתוצאות שהרשעה עלולות להמיט על אדם במקצועו. לפיכך יש לאפשר לו לחזור בו מהודייתו.
ו. השופט אור (דעת מיעוט): לא נתקיימו כאן נימוקים מיוחדים, במובן סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי, שיצדיקו היענות לבקשת המערער לחזור בו מההודייה. המערער ידע והבין היטב את משמעות הודייתו והחליט להודות לאחר שמיעת חלק ניכר של הראיות, כולל שמיעת עדותן של חלק מהמתלוננות, ובידיעת כל העובדות השייכות לעניין, ובעצה אחת עם עורך דינו. מצוות המחוקק היא שצריכים להתקיים "נימוקים מיוחדים שירשמו" כתנאי לכך שביהמ"ש ירשה לנאשם לחזור מהודייתו. נוסח זה של החוק מלמד על כך שאין המדובר במקרה שיגרתי אלא במקרים מיוחדים שבהם תותר החזרה מהודייה. יהיה זה נכון לאפשר חזרה מהודייה אם הנאשם הודה עקב הטעייה, טעות בעובדות, פיתוי או השאה, וייתכנו מקרים מיוחדים שבהם ישתכנע ביהמ"ש שעל אף אמונתו הכנה בחפותו הודה הנאשם בעובדות, ולפיכך יהיה מקום להתיר לו לחזור מהודייתו. אך מקרים אלה נדירים וחריגים הם, ועל ביהמ"ש להשתכנע בהתקיים אותן נסיבות המצדיקות חזרה מההודיה.
ז. בענייננו, מנימוקים אלה ואחרים המופיעים בכתב הערעור ניתן ללמוד שעיקר טענת המערער היא שלא פעל מתוך רצון חופשי, וכשהחליט להודות פעל מתוך שיקול דעת משובש. לטענה זו אין יסוד. גם הנימוקים שנתן המערער במכתבו אל עורך דינו, אין די בהם כדי לשכנע בכנות טענתו וכדי להצדיק התערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שלא היה מוכן לתת אמון בגירסת המכתב. אם בנסיבות מקרה כמו זה יותר למערער לחזור מהודייתו לאחר "שיקול דעת נוסף" מצידו, או בשל טענה שטעה בשיקול דעתו בלי לפרט במה טעה ומה מקור טעותו, הרי עניין זה של מתן רשות לחזור מהודייה יהפך לעניין שבשיגרה, שלא בהתאם לנוסח ומטרת סעיף 153(א) לחוק. לפיכך יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, אור. עו"ד ז. כמאל למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 14.11.91).

עש"מ 5391/91 - גרציה אילוז נגד נציב שירות המדינה

*הרשעה בעבירות משמעת וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערערת הורשעה בביה"ד למשמעת של עובדי המדינה בשורה של עבירות משמעת המתייחסות להתנהגותה המעליבה והבוטה כלפי הממונה עליה במטבח של בית החולים כפר שאול שבו עבדה כטבחית. ביה"ד גזר לה פיטורין אך לא שלל ממנה את זכויותיה הסוציאליות עבור 10 שנות עבודתה. הערעור נדחה.
הסניגור ביקש לשוות לאירועים נשוא ההרשעה אופי של דין ודברים חסר משמעות וחסר חומרה בין שתי טבחיות. דא עקא, שהעדויות אינן תומכות בתיזה המקלה. נהפוך הוא, מדובר בהתנהגות פסולה מתמשכת שביטוייה רבים ואשר הפכו את המציאות במטבח של המוסד הנ"ל לעכורה ובלתי נסבלת. מי שפעלה כממונה על המטבח לא יכלה לקיים תפקידה מול חתירותיה והתמרדויותיה של המערערת. זאת סירבה למלא את הוראותיה של מנהלת המטבח במספר הזדמנויות, ואף הודיעה לה שאינה מקבלת את מרותה ותפעל למען פיטוריה. היא השתמשה כלפי הממונה עליה במילים מעליבות ("זונה", "שרמוטה" וביטויים כיוצא באלה) והסיתה את עובדי המטבח שלא לקיים הוראות הממונה. בנסיבות אלה היה מקום להרשיע את המערערת בעבירות המשמעת שחוייבה בהן. אשר לעונש - ביה"ד הסיק את המסקנה המסתברת היחידה והיא שיש לפטר את המערערת ובכך אין להתערב.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אליהו ציגלר למערערת, עו"ד יובל שדמי למשיב. 14.1.92).

ע.א. 375/89 - פנינה (פרינה) צוריאנו ואח' נגד מרים חכמוב ואח'

*בקשת מערערים לחזור בהם ממחיקת הערעור שנעשתה לפי בקשתם כאשר המשיבים סירבו לוותר על הוצאות (הבקשה נדחתה).

המערערים ביקשו מביהמ"ש למחוק את הערעור שהגישו, והרשם נתן החלטה לאמור "הערעור שהוגש בתיק זה נמחק בזה. לתגובת המשיבים לעניין ההוצאות". בתגובה על כך הודיע ב"כ המשיבים כי אין הוא מסכים למחיקת הערעור בלא צו להוצאות ובתגובה לתגובה הודיעו המערערים כי הם חוזרים בהם מבקשתם למחיקה. מהלך זה של המערערים נדחה.
בקשתם למחיקת הערעור נענתה והערעור נמחק. בכך הסתיים הערעור ולא ניתן להחיותו מחדש. מעבר לכך, עיון בבקשת המחיקה מעלה שבקשה זו הוגשה כמהלך חד צדדי של המערערים כשלא היה מותנה בכל תנאי ובמיוחד בלא תנאי של אי פסיקת הוצאות. אכן, המערערים ביקשו שלא לפסוק הוצאות לחובתם, אך אי היענות לבקשה שכזו אינה מצמיחה להם זכות לחזור בהם מהסתלקותם מן הערעור. זכותו של בעל דין להסתלק מהליך שנקט ולבקש שהדבר ייעשה בלא פסיקת הוצאות, אך ההחלטה הסופית בעניין זה נתונה לביהמ"ש. לפיכך נדחתה בקשת המערערים לחזור בהם מהסתלקותם מן הערעור ומנגד חוייבו בתשלום הוצאות.

(בפני: הרשם צור. 7.1.92).

ע.פ. 3054/91 - איאד אל עאוור ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הצתת כלי רכב ויידוי אבנים בכלי רכב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור על המאסר בפועל נדחה ועל המאסר המותנה נתקבל).

המערערים הורשעו בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ובחלקם.גם בהצתת כלי רכב ובהתפרעות שבמהלכה יידו אבנים על כלי רכב בהיותם רעולי פנים. המערערים 1 ו-4 הם בגירים והמערערים 2 ו-3 היו קטינים בעת ביצוע המעשים. המערערים 1 ו-2 נדונו ל-30 חודשים מאסר בפועל והמערערים 3 ו-4 נדונו ל-20 חודשים מאסר בפועל. כמו כן אם נגזר על כולם עונש מאסר על תנאי של 24 חודשים כשהתנאי להפעלתו הוא סוחף מאד. בערעור על חומרת העונש טוען הסניגור שהיה מקום להתחשב בנתונים האישיים כפי שפורטו בתסקירי שירות המבחן, בגילם ובאישיותם של המערערים, ולמתן את תקופת המאסר שנקבעה לריצוי בפועל. כן טוען הסניגור כי
התנאים להפעלת המאסר על תנאי רחבים מאד, ומשך המאסר המותנה כבד מדי. הערעור. על המאסר בפועל נדחה ועל המאסר המותנה נתקבל.
המעשים שביצעו המערערים פוגעים קשה בסדר הציבורי ובבטחון הציבור ועונשי המאסר שהוטלו תואמים את מדיניות הענישה ואין להתערב בהם. אשר לעונש המותנה - בעניין זה יש מקום להתערב ולקבוע כי המאסר על תנאי יהיה לשנה אחת והתנאי להפעלתו הוא אי ביצוע עבירה שהיא פשע או כל עבירה שבגינה הורשעו המערערים במשפט דנן.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. עו"ד א. אבו עטא למערערים, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 3.12.91).

ע.פ. 984/91 - לאון בירנבאום נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד ישישה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל כחלקו).

המערער ביצע שוד בנסיבות מחמירות כאשר תקף ישישה בת 79 עת הלכה ברחוב בצהרי יום, הפיל אותה ושדד את ארנקה וגרם לה שבר בידה. כחמישה חודשים בלבד לפני כן ניסה המערער לבצע עבירה דומה בהולכת רגל בת 86, אף זאת בצהרי יום, אך אז נתפס לפני שהצליח לשדוד אותה. ביהמ"ש נהג בו אז לפנים משורת הדין, בהתחשב בנסיבות חייו האומללות ובהפרעות מסויימות באישיותו, ולא גזר לו מאסר בפועל אלא שנתיים מאסר על תנאי. באישום הנוכחי גזר לו ביהמ"ש המחוזי 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר את שתי שנות המאסר על תנאי. ביהמ"ש זקף לחומרה את העבירה הקודמת שבה זכה המערער ליחס של רחמי ביהמ"ש שלא הצדיק את עצמו והעובדה שהפר את תנאי המבחן. הערעור על חומרת העונש נתקבל בחלקו.
אין ספק ששני השיקולים האמורים מוסיפים חומרה נוספת למעשה, שחומרה רבה נודעת לה כשלעצמו. ברם, נראה שלא ניתן כאן משקל הולם לנסיבותיו האישיות האומללות של המערער וכן שבינתיים גם חלה התפתחות לטובת המערער. הוא נמצא בטיפול פסיכיאטרי נכלא והוא מגלה מוטיבציה טובה. בהתחשב בכך הוחלט לקבל את הערעור במובן זה שמתוך שתי שנות המאסר על תנאי שהופעלו תהיה האחת חופפת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' שולמית אמיר למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 5.12.91).

ע.פ. 1384/91 - מאהר צלאח נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הצתת כלי רכב ומפעל נגרות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער היה שומר במוסך בעטרות, ובאחת השבתות הצית, יחד עם אחר, כלי רכב שהיו במוסך. כתוצאה מההצתה נשרפו כליל 5 כלי רכב וביניהם אמבולנס על ציודו, וניזוקו חלקית 4 כלי רכב נוספים. במקרה אחר חיבל המערער, יחד עם אחר, ב-10 כלי רכב שהיו במוסך בתלפיות וכן שבר את חלונות המוסך. על פי אישום אחר הורשע המערער בכך שהצית מפעל לנגרות בגבעת שאול בירושלים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 6 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן חייב אותו בתשלום פיצויים לניזוקים. טענתו העיקרית של הסניגור היא כי המעשים בוצעו על ידי המערער לא על רקע פעילות חבלנית לאומנית, אלא בעטיו של לחץ שהמערער היה נתון בו עקב חובותיו הכבדים. וכן טען טענה של חוסר אחידות בעונשין, באשר אותו שופט גזר בתיק אחר על נאשם אחר בעבירת הצתה והיזק בזדון שלוש שנים וחצי מאסר בפועל ושלוש וחצי שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מבלי לקבוע דבר אם מעשיו של המערער נעשו על רקע חבלני או על רקע פלילי סתם, הרי מדובר במעשים חמורים ביותר, וביניהם הצתת מפעל שיכול היה לגרום לאסון בנפש. ההסבר של המערער לסדרת המעשים לא רק שאינו מתקבל על הדעת, אלא יש בו גם פנים
לחומרה. אם המערער מסוגל לעשות מעשים כה חמורים ולגרום נזקים כה רבים לאנשים שונים מטעם כזה, אין זאת אלא שהוא מסוכן לציבור. אשר לאחידות העונשין - לא זו בלבד שבתיק של הנאשם האחר מדובר במעשה הצתה אחד בלבד, אלא שהשופט הסביר היטב על שום מה השית על אותו נאשם מאסר של שלוש וחצי שנים בלבד, כאשר הקלה זו נעשתה לפי בקשתה של המדינה מנסיבות מיוחדות שפורטו בגוף פסק הדין.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק. גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד חבש למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 5.12.91).

בש"פ 5241/91 - נועם יעקובוביץ נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בהחזקת סוגי סם שונים בכמויות מסחריות, סחר בחשיש, מריחואנה ומתאפטמין וזאת במשך תקופה ניכרת. המדינה ביקשה מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. טענת העורר הינה כי נאשמות אחרות שסחרו באותם כדורי סם שוחררו בערובה ולפיכך קיימת הפליה לגביו. טענה אחרת בפיו כי על ביהמ"ש לשקול אלטרנטיבה למעצר והוא הציע שתי אלטרנטיבות שהמרכיב המרכזי בהן הוא מעצר בית. הערר נדחה.
אשר לטענת ההפליה - מכתב האישום נגד העורר מצטיירת תמונה של אדם שהוא ממש ספק סמים, מסוגים שונים ובכמויות משמעותיות, מה שאין כך בנאשמות האחרות. אשר לאלטרנטיבה למעצר - ישנן עבירות שבהן אלטרנטיבה למעצר ראוייה להתקבל, כי היא מפיגה חשש לפגיעה נוספת בציבור בתקופת המשפט, וישנן עבירות שבהן האלטרנטיבה, אפילו אם היא חריפה, אינה משיגה מטרה זו. כאשר מדובר בנאשם שמייחסים לו סחר בסמים, ראוי לצוות על מעצר ולא לאמץ אלטרנטיבות. הנסיון מלמד כי במקרים כאלה יכול הנאשם, המשוחרר, להמשיך בעיסוקיו הנפסדים אפילו תוגבלנה תנועותיו.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בקרמן לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 2.12.91).

ע.פ. 2602/91 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (יידוי בקבוק תבערה על אוטובוס והחזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בזריקת בקבוק תבערה על רכב ישראלי והחזקת נשק, ונדון ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. המערער יחד עם אחרים התאגדו לקבוצה שמטרתה היתה הפרת הסדר בבית צפאפא בירושלים ויידוי בקבוקי תבערה על כלי רכב בכביש פת-גילה. הקבוצה כינתה את עצמה בשם "הנחש השחור". הסניגור טוען כי תקופת המאסר חמורה היא מדי, במיוחד בהתחשב בגילו הצעיר של המערער שהוא יליד 1975, עברו הנקי והעובדה שהודה במעשיו. כן טען הסניגור כי נאשם אחר מאותה קבוצה נדון ל-6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר בהתאגדות לביצוע פשעים חמורים, שלא אחת נסתיימו בקרבנות אדם מבין הנוסעים על כבישי הארץ. העונש המקסימלי לעבירה זו הוא 20 שנות מאסר ובמעשים כגון אלה, המבוצעים בדרך כלל ע"י קטינים מטעמים השמורים עם שולחיהם, מן הראוי להחמיר בעונש. עונש מאסר בפועל של 18 חודשים מקובל בפסיקת בתי המשפט במעשים כגון אלה, אף אם בוצעו ע"י קטינים וגם כאשר מביאים בחשבון נסיבות מקילות. גם בטענת אחידות העונשים אין ממש. הנאשם האחר צעיר בלמעלה משנה וחצי מהמערער דנא ובשעת ביצוע העבירה טרם מלאו לו 14 שנה ולכן הקל עמו ביהמ"ש ונהג עמו במידת הרחמים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד חבש למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 5.12.91).

עע"א 2507/91 - חסן אמון נגד בית סוהר שאטה - שירות בתי הסוהר

*הענקת חופשות לאסיר שנדון בגין אינוס (הערעור נדחה).

ערעור זה ברשות עניינו הענקת חופשות למערער הנתון במאסר בעקבות הרשעתו בעבירת אינוס. שירות בתי הסוהר נוהג לסווג אסירים - לצורך שקילת הענקת החופשה - לקטיגוריות שונות, ועבריינים שהורשעו בעבירות מין מסווגים למטרה זו רק בעקבות בדיקה של המרכז לבריאות הנפש שע"י שירות בתי הסוהר. בענייננו טען המערער כי הוא חף מפשע גם לאחר שהוא הורשע בדין, ועל יסוד כך סירב המרכז לבריאות הנפש לתת חוות דעת באשר לענייננו, וממילא סירב שירות בתי הסוהר להעניק לו חופשות. הערעור נדחה.
מי שעומד בראש המרכז לבריאות הנפש הבהיר שעמדתו העקרונית היא לא לתת חוות דעת לעברייני מין שהם מכחישים את ביצוע העבירה. ההתייחסות אינה העובדה המשפטית אם הוא מודה אם לאו, אלא היא נושא טיפולי גרידא. במקרים של עברייני מין השאלה היא באיזו מידה ישנן סטיות מיניות. הכלי לבדיקה הוא השיחה וכאשר אדם טוען שאין לו סטיות מיניות ולא מוכן להכנס לפרטים עם הבודק בנושא זה, אין אפשרות להגיע למסקנות ואין אפשרות לתת חוות דעת, ובהיעדר חוות דעת לא ניתן לעמוד על מהותו ומידתו של הסיכון שינבע מן המערער אם יצא לחופשה. לפיכך סירובו של השירות להעניק למערער בנסיבות אלה חופשה, אינו מצדיק התערבות ביהמ"ש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה שדה-אור למערער, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 14.11.91).

רע"פ 4789/91 - נחום דוד נגד עירית ירושלים

*ערעור על החלטה של בימ"ש לעניינים מקומיים (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש לעניינים מקומיים קבע מועד לביצוע בנושא של הפסקת עיסוק בניגוד לחוק רישוי עסקים, ובבקשת המבקש להארכת מועד, קבע כי אין לו סמכות לדון בבקשה לדחות את מועד הביצוע. עפ"י התיזה שהיתה מקובלת על ביהמ"ש, לא חל על העניין סעיף 87 לחוק העונשין, כי אין המדובר בעונש. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי אך ביהמ"ש לא דן בשאלה אם יכול היה ביהמ"ש לעניינים מקומיים לדחות את מועד הביצוע אם לאו, באשר לדעת ביהמ"ש המחוזי ניתן לערער על פסק דין של ביהמ"ש לעניינים מקומיים, אך אין זכות לערער על החלטה של ביהמ"ש. מתעוררות איפוא שני שאלות: עניין סמכותו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים לדחות את מועד הביצוע; עניין קיומו של ערעור על החלטה של ביהמ"ש לעניינים מקומיים הדוחה בקשה להארכת מועד כאמור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
באשר לשאלה אם יש סמכות לביהמ"ש לעניינים מקומיים לדחות את המועד ואם לאו - אין צורך להכריע בכך בנושא דנא. אין במקרה דנא אפשרות לבקש רשות ערעור על פס"ד של בימ"ש מחוזי שדחה את הערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים, וזאת בשל אותו טעם ששימש את ביהמ"ש המחוזי, היינו כי ניתן לערער על פס"ד של בימ"ש לעניינים מקומיים, אך אין זכות לערער על החלטה שלו ואין ממילא ערעור שני על דחיית הבקשה ע"י ביהמ"ש המחוזי. לגוף העניין, גם אילו היתה לביהמ"ש סמכות טבועה להאריך מועדים, לא היה מקום להאריך את המועד בנסיבות העניין שבפנינו.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד תיאודור אורין למבקש, עו"ד גב' ענת מאירי למשיבה. 14.11.91).

ע.א. 1229/90 - דורותי חנוך נגד יגאל חנוך

*איזון משאבים בין בני זוג שנתגרשו (מחוזי חיפה - ת.א. 485/85 . הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי דן באיזון משאבים בין בני הזוג שנתגרשו והערעור מופנה בעיקרו נגד השיטה של איזון משאבים שאומצה ע"י הערכאה הראשונה. הערעור נתקבל.

את האיזון בעת פקיעת הנישואין יש לערוך תוך קביעת שוויים של כלל נכסי בני הזוג. אין נוטלים כל חשבון בנק או כל נכס בנפרד ומחלקים אותו למחצית כדי לקבוע שווייה של המחצית בחשבון שהיא חלקו של כל אחד מבני הזוג, אלא מצרפים את כלל המשאבים בהערכה מקיפה וכוללת, וכלל המשאבים הוא שמחולק בין בני הזוג. במקרה שלפנינו לא נערכה בפני ביהמ"ש הערכה של שווים של כלל נכסי בני הזוג. החלוקה לשניים של אלה שבהם ראה ביהמ"ש נכסים של שני בני הזוג, נערכה לגבי כל פריט בנפרד. מאחר והמדובר על חשבונות לסוגיהם היתה החלוקה מתמטית, אחרי שנקבע מבחינה עקרונית שיש לפריט הקנייני המסויים שייכות לכלל נכסי בני הזוג. אולם, דרך זו אינה מבטאת את זו שהותוותה בחוק. ללא קיבוצם יחד של הנתונים על שוויו של כלל הרכוש לא ניתן לצאת ידי חובת איזון המשאבים ע"י חלוקתו של פריט בודד זה או אחר. מאחר ואיזון המשאבים הוא הכלל החקוק הגדול, אין לזנחו ואין לקפח בן זוג זה או אחר בשל משגה שנפל בצורת הצגתם של הנתונים. לפיכך הוחלט לבטל את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר את הדיון אליו לדון בדרך האיזון כמותווה לעיל.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם לוינסון למערערת, המשיב לעצמו. 10.11.91).

ע.פ. 4289/91 - מרי תנך וקרול תנך נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות מרמה)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערערים הם זוג נשוי והורים לשלושה ילדים קטינים. המערערת עבדה בסניף דימונה של המוסד לביטוח לאומי, וטיפלה בהכנת תשלומים של דמי לידה. המערער עבד כמזכיר המרפאה של קופת חולים בדימונה. במועדים שונים שנתמשכו כשלוש שנים וחצי, הכינה המערערת מסמכים מזוייפים שעל פיהם הוציאה במרמה מהמוסד תשלומי לידה שנערכו על שמות של נשים שלא ילדו כלל. שמות אלה נידלו ע"י בעלה מתוך רשימת חברי קופת חולים. הכספים שנמשכו, בסכום של כ-150,000 ש"ח, נכנסו לחשבונות בנקאיים של המערערים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת שנתיים מאסר בפועל ושמונה חודשים מאסר על תנאי ולמערער 16 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. כן חוייבו שני המערערים, לפי סעיף 77 לחוק העונשין, להחזיר למוסד לביטוח לאומי סכום משוערך של כ-234,000 ש"ח שהוצמד למדד מיום פסה"ד. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור עמד על כך כי כליאת שני המערערים בעת ובעונה אחת ישאיר את הילדים למעשה ללא טיפול והשגחה, וכן הצביע על כך שהסכום שמחובתם להחזיר מטיל עליהם מעמסה שלא יוכלו כלל להתמודד עימה. בהקשר להחזר הכספים גרס הסניגור כי הסכום עולה על המקסימום שניתן לפסוק לפי חוק העונשין, באשר, לדעתו, מדובר כאן בעבירה אחת המקיפה את כל הכספים שנלקחו שלא כדין. טענה זו אין לקבלה. מדובר בשורה של נטילות כספים, כחמישים במספר, שבוצעו במועדים שונים, וסעיף 77 הנ"ל קובע סכום מירבי של פיצוי שניתן להטיל בשל כל אחת מן העבירות שהנאשם מואשם בה. כך שמן הבחינה המשפטית והציבורית גם יחד צדק ביהמ"ש המחוזי. ברם, מן הבחינה האנושית ספק אם המערערים יוכלו להשתקם אחרי ריצוי ענשם, אם ייאלצו לשעבד הכנסותיהם לשנים רבות מאד כדי לעמוד בחיוב. אין מקום להתערב בעניין זה, כי החיוב נושא אופי של חיוב אזרחי, אך לאור נסיבות העניין הוצע למוסד לביטוח לאומי לשקול אם אין לוותר על הגביה של הסכום, שהרי למערערים שלושה ילדים קטינים אשר הם שיסבלו. אשר לעונש המאסר - כדי שהילדים לא ישארו ללא הורה אחד לפחות, ירצו המערערים את עונשיהם בזה אחר זה כאשר תחילה ירצה הבעל את העונש ולאחר מכן האישה.