תקציר סביר כרך מ' חוברת 1

ע.א. 178/89 - דוד זינגר נגד יעקב ג'ורג'

*חיוב בתשלום חוב על יסוד הודייה ודחיית טענת פרעתי(מחוזי ת"א - ת.א. 350/84 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. הצדדים עוסקים בסחר יהלומים. השניים עמדו בקשרי עבודה כשהמשיב סיפק מדי פעם למערער יהלומים. בשנת 1981, בה חל שפל בענף היהלומים, נוצרה יתרת חובה בלתימסולקת של המערער. באחד הפגישות התפתח דין דברים שבסיומו תקף המערער את המשיב וגרם לו חבלה בראשו. מיד לאחר התקרית האלימה נסעו השניים למשרדו של עו"ד בפתח-תקוה ושם חתם המערער על התחייבות לשלם למשיב 82,000 דולר ומסר למשיב שיק בסכום השווה ל-84,000 דולר. השיק הוצג לפרעון וחולל ותביעה לביהמ"ש לביצוע שטר נדחתה, כאשר ביהמ"ש קבע כי השיק הוצא מן המערער באילוץ וכי הוא ניתן לביטחון בלבד. עם זאת אמר ביהמ"ש כי ברור שקיים חוב וכי תביעת החוב עצמה אינה מתבטלת עםביטול השיק. לאחר מכן הגיש המשיב תובענה נשוא הדיון דנן. בכתב התביעה ציין המשיב כי חובו של המערער במחצית יוני 1981 הגיע ל-73,000 דולר ותבע ריבית בשיעור של %12 לשנה. ביהמ"ש המחוזי קיבל באופן חלקי את התביעה וקבע שעל המשיב לשלם לתובע סכום השווה ל-60,000 דולר כשסכום זה ישא ריבית שנתית של %15. הערעורנתקבל בחלקו.
ב. באשר לקביעת עצם החוב - השופט ראה את היחסים העיסקיים בין התובע והנתבע כמבוססים על שיטת האמון וציין כי הוא מעדיף את עדותו של המערער, הנתבע, על עדותו של המשיב, ואילו היה צריך לקבוע את תוצאות המשפט רק בהסתמך על אמון בתובעהיה דוחה את התביעה. אלא שעמדו לחובת המערער הודאותיו שלו, ועל הוראות אלה ביססביהמ"ש את פסה"ד. בעדותו של המערער בביהמ"ש הודה כי חובו למשיב ביום 19.6.81 היה 30,000 דולר אלא שלטענתו פרע את החוב הזה. כן הודה המערער בתצהירו כי בתאריך 19.6.81 היו בידיו שתי חבילות של יהלומים שמסר לו המשיב ואשר המשיב דרש עבורם 30,000 דולר, אלא שלהערכת המערער ערכן היה 15,000 דולר בלבד והוא השיב אותן למשיב. ביהמ"ש המחוזי ראה בכך "הודאה והדחה" וקבע כי ה"הדחה" היא "טענתו של בעל דין והיא עדות יחידה בנדון... בהתאם לחוק הראיות אינני מוצא טעם להסתמך על עדות יחידה זו...". השאלה אם להסתפק בעדות יחידה של בעל דין ואם לאו מסורה לשיקול דעתה של ערכאת הדיון ואין למצוא פסול בהחלטת השופט שלא הסתפק בעדותו היחידה של המערער. במקרים כגון אלה של הודאה והדחה רובץ הנטל להוכחת טענת "פרעתי" על שכמו של הנתבע ומשלא הרים נטל זה נותרים אנו רק עם הודאתו.
ג. בפסק הדין שדחה את התביעה השטרית נקבע שהצדדים השתמשו במסמכים בכתב ולא הסתפקו באמון גרידא, וטענת המערער היא כי העובדה שהמשיב לא הגיש את המסמכים תומכת בגירסת המערער וניתן היה להסתמך על עדותו בלבד. דא עקא, שגם אם שיטת המסחר שבין הצדדים היתה מבוססת על פתקים, יש בפי המשיב הסבר הגיוני לכך שאין בידיו כל פתק. לטענתו, כשקיבל את השיק על 84,000 דולר החזיר את הפתקים למערער והסבר זה מתקבל על הדעת.
ד. אשר לקביעת גובה החבות - צדק ביהמ"ש המחוזי באשר להודייה בעניין שלושים אלף הדולרים בהם הודה המערער במפורש. מורכבת יותר היא שאלת הערכת שוויין של שתיהחבילות שמסר המשיב למערער. בענין זה לא הודה המערער שהן היו שוות 30,000 דולר,אלא זאת שהמשיב העריך אותן ב-30,000 דולר ולדעתו של המערער היו שוות רק 15,000 דולר. לפיכך אין לראות בדבר הודאה בסכום של 30,000 דולר אלא בסכום של 15,000 דולר ויש להעמיד את סכום החוב שהמערער חייב להחזיר למשיב על 45,000 דולר.
ה. אשר לחישוב הריבית - ביהמ"ש פסק ריבית של %15 וקביעה זו אינה יכולה לעמוד. המשיב עצמו דרש בכתב התביעה רק ריבית של %12 לשנה. בנוסף לכך נקבע בביהמ"ש
העליון כי בהיעדר ראיה אחרת, שיעור הריבית הנהוג והמקובל על חוב במטבע חוץ הוא %11 לשנה ולפיכך יש להעמיד את שיעור הריבית על %11.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. בורובסקי למערער, עו"ד נתן קנת למשיב. 7.4.92).

ע.פ. 4086+4138/91 - יוסף מימון ובנימין פדידה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגניבת טובין ממסוף המטענים בנתב"ג(מחוזי ת"א - ת.פ. 400/89 - ערעורו של מימון נדחה וערעורו של פדידה נתקבל).

א. חברת ממ"ן מופקדת על ניהול מסוף המטענים שליד נמל התעופה בן גוריון ועובדי ממ"ן הם עובדי ציבור. המערער מימון עבד בממ"ן כראש צוות שתפקידו לשחרר סחורות מיובאות והמערער פרידה עבד בשירותם של עמילי מכס והזדמן תכופות לממ"ן לצורך מילוי תפקידו. בינואר 1989, בשעות הצהריים, הגיע פדידה בטנדר שלו אל "הרמפה" בהעבדו בשעת מעשה הצוות של מימון וצוות נוסף של אחד נגר. פדידה ביקש לשחרר מטען של סחורה מסויימת ונגר שטיפל בבקשתו מסר לו את המטען ופדידה העמיד את הסחורה עלארגז הטנדר. אחרי שנסתיימה מלאכת ההעמסה הלך פדידה מהמקום בעוד הטנדר העמוס נותר במקומו ליד הרמפה. זמן מה לאחר מכן העמיס מימון על הטנדר של פדידה שלוש חבילות שהכילו נעליים מיובאות ושלא היה צריך להעמיסם על הטנדר. עתה שב פדידה למקום, כיסה בברזנט את הסחורה שבארגז, צירף אליו "טרמפיסט" מעובדי ממ"ן והתרחק מהמקום עם הטנדר. בעודנו בתוך השטח של ממ"ן עוכב הטנדר ומשנתבקש פדידה להסביר איך הגיעו חבילות הנעליים לטנדר שלו הוא לא ידע להסביר זאת. מימון ופדידה הואשמו יחדיו בקשירת קשר לביצוע פשע וכן הואשמו שבגדר הקשר ולקידום מטרתו ביצע מימון עבירת גניבה בידי עובד הציבור ופדידה היה שותפו לביצוע עבירה זו. מימון טען כי העמיס את חבילות הנעליים על הטנדר מתוך טעות ואילו פדידה טען כי עד שנחשפו החבילות לא ידע כלל על הימצאותן ברכבו. ביהמ"ש המחוזי דחה כבלתי מהימניםאת הסברי המערערים, הרשיעם בעבירות שיוחסו להם, וגזר שנתיים מאסר למימון ו-18 חודשים מאסר לפדידה כשמחצית התקופות מאסר בפועל ומחציתן מאסר על תנאי. ערעורו של פדידה על הרשעתו נתקבל וערעורו של מימון נתקבל בעניין ההרשעה בעבירת הקשר אךערעורו על מידת העונש נדחה.
ב. הרשעת המערערים נתבססה, בעיקרה, על ראיות נסיבתיות. הכלל הוא שבבחינת השאלה אם יש בראיות נסיבתיות כדי לבסס הרשעה, מוטל על ביהמ"ש לבחון את מכלול הראיות הנסיבתיות ואת הסברי הנאשם במבחני ההגיון ונסיון החיים, ורק אם המסקנה המרשיעה, המוסקת מן הבחינה הזאת, גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה חילופית ולא נותרת כל מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר שאשמת הנאשם הוכחה מעל לספק סביר. בדיקת מסקנת ביהמ"ש המחוזי במבחנו של כלל זה מביאה לכלל מסקנה כי אשמת פדידה בשותפות לעבירת הגניבה לא הוכחה מעבר לספק סביר ושדין הרשעתו להיבטל מחמת ספק באשמתו. כפועל יוצא מביטול הרשעת פדידה בשותפות לעבירת הגניבה יש לבטל את הרשעתשני המערערים בעבירת הקשר. שונים פני הדברים ביחס להרשעתו של מימון בעבירת גניבה בידי עובד ציבור, שכן הרשעה זו מעוגנת היטב בראיות וחלק זה של הכרעת הדיןיש להשאיר בעינו.
ג. בראיות הנסיבתיות היה כדי להטיל בפדידה חשד כבד שאכן היה שותפו של מימון, אך לא היה בהן, ולו גם במשקלן המצטבר, כדי להוביל להרשעה בדין, כמסקנה הגיונית אחת ובלעדית המתחייבת מהן. אכן, הסבריו של פדידה שלא היו מהימנים היו קלושים, אך בהיעדר תשתית ראייתית נסיבתית שלכאורה מצביעה באורח חד משמעי על אשמתו, אין די בהיעדר הסבריו, או גם בשקריו, כדי למלא את החסר בפרשת הראיות של התביעה. כיוון שלא הובאו ראיות בדבר הקשר שקשרו השניים לביצוע הגניבה, והשופט הסיק את
קיומו של הקשר מביצועה של העבירה, הרי זיכויו של פדידה מהשתתפות בעבירת הגניבה מחייבת את זיכויו גם מהשתתפות בעבירת הקשר, ותוצאה זו מחייבת גם את זיכויו של מימון מעבירת הקשר.
ד. הסניגורית של מימון טוענת שהעמסת החבילות ע"י מימון על הטנדר של פדידה יכולה להעיד על אשמתו של מימון רק אם מוכיחים שגם פדידה היה שותף לגניבה, מפני שבלא שיתופו של פדידה נבצר ממימון להשלים את המעשה הפיסי של הגניבה; וכן, מפנישבלא שיתופו של פדידה אין יסוד לייחס למימון מחשבה פלילית, שכן מה בצע לו בהעמסת החבילות על רכב זר, שעוד מעט יפליג לדרכו, ואם עשה כן חזקה שעשה כן מתוךטעות תמימה. עמדה זו הכורכת את גורל המערערים זה בזה אין לקבלה. גם אם היה ברורכי "אין ליישב את מעשהו של מימון עם קיום יסודותיה של עבירת גניבה, אלא על רקע ההנחה, שפדידה היה שותפו לעבירת הגניבה, רואה הייתי לקבוע, שזיכויו של מימון איננו בבחינת פועל יוצא הכרחי מזיכויו של פדידה". הטעם לכך שהאשמתו של כל אחד מן השניים נסמכה על תשתית ראייתית עצמאית, השונה מזו שעל פיה הואשם חברו. גם אילמלא נמצא בסיס ראייתי לכאורי להאשמתו של פדידה, לא היתה מניעה להאשים את מימון בלבד. זיכויו של פדידה איננו שולל מדעיקרא את ההנחה, שעודנה ישימה בעת בירור אשמתו של מימון, כי השניים אכן היו שותפים לעבירת הגניבה.
ה. יש שבשל מהות העבירה שיוחסה לשניים, או בשל היות חלקיהם של השניים בביצוע העבירה שלובים זה בזה, יחייב זיכויו של האחד גם את זיכויו של השני. אך לא תמיד כך הם פני הדברים. המבחן הקובע כרוך בשאלה אם ההכרעות השונות סותרות זו את זו. אם התשובה היא בחיוב, התוצאה המסתברת מזיכויו של האחד תהא זיכויו של השני. לא כן הדבר, אם חשש להכרעות סותרות איננו מתעורר. ההבחנה בין שניים עשוייה להיות מוצדקת, כמו בענייננו, כשהרשעתו של האחד נסמכת על תשתית ראייתית עצמאית, בעוד זיכויו של השני נובע מחוסר ראיות מספיקות. כלל הנסיבות מחייבות את המסקנה שלמימון היה שותף לביצוע העבירה, אך אין זה מחוייב המציאות שפדידה היה השותף. בעניין המסקנה שמימון השלים את עבירתו, אחת היא, מי היה שותפו.
ו. אין גם לקבל את השקפת הסניגורית שכל עוד לא הוצאו החבילות משטחה של ממ"ן, לא יצאו הן משליטתה, ולא נקנתה בהן שליטה למימון. יש נסיבות בהן מושלם מעשה הגניבה גם בטרם הוצא הרכוש הגנוב מרשות היחיד של בעליו או הזכאי להחזיק בו. בהעמיסו את החבילות על רכבו של פדידה העבירן מימון מהחזקתה של ממ"ן לחזקתו שלו ובזה השלים את ביצוע הגניבה. בכך שציפייתו לממש את הנאתו משלל הגניבה נותרה תלויה במעשהו של אדם אחר - שהיה אל נכון שותפו לביצוע העבירה - לא נגרעה שלמות עבירתו. אין גם לקבל את ערעורו של מימון באשר לעונש. העונש שנגזר הולם את עבירתהגניבה בידי עובד הציבור וגם זיכויו מקשירת הקשר אין בו כשלעצמו כדי להצדיק הקלה בעונש.
ז. פסה"ד ניתן מפי השופט מצא. השופט חשין העיר כי הוא מסכים למסקנה "ואולם קשים עלי דברי חברי האומר:
'גם אילו נוכחתי שאין ליישב את מעשהו של מימון עם קיום יסודותיה של עבירת גניבה, אלא על רקע ההנחה, שפדידה היה שותפו לעבירת הגניבה, רואה הייתי לקבוע, שזיכויו של מימון איננו בבחינת פועל יוצא הכרחי מזיכויו של פדידה. טעמו של דבר הוא שהאשמתו (וכיוצא בזה גם הרשעתו) של כל אחד מן השניים נסמכה על תשתית ראייתית עצמאית, השונה מזו שעל פיה הואשם חברו; וגם... זיכויו של פדידה איננו שולל מדעיקרא את ההנחה, שעודנה ישימה בעת בירור אשמתו של מימון, כי השניים אכן היו שותפים
לעבירת הגניבה. הנחה זו... איננה מתחייבת בפרשתנו...'.
קשה בעיני כי בנשימה אחת מורים אנו על זיכויו של פדידה (ולו מן הספק) ועל הרשעתו של מימון כשותף לפדידה, והכל בהמשך אחד ובפסק אחד". ברם, השופט חשין הסכים כי הרשעתו של מימון נסמכת על תשתית ראייתית עצמאית ועל כן דין הערעור להידחות. השופט ברק הסכים לפסק דינו של השופט מצא ולהערתו של השופט חשין.

(בפני השופטים: ברק, מצא, חשין. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' עדנה קפלן הגלר למימון, עו"ד ששי גז לפדידה, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 16.4.92).

בג"צ 5941/91 - החברה... לגז בע"מ ואח' נגד משרד האנרגיה והתשתית ואח'

*החזרת הפיקוח על מחירי הגז(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. הממשלה החליטה על רפורמה במשק הגז, שנועדה לפתוח את הענף לתחרות של גורמים חדשים במשק הגז. עד הרפורמה נשלט הענף ע"י ארבע חברות בלבד ומחירי הגז נקבעו ע"י רשויות המדינה. המסגרת התחיקתית ליישומה של הרפורמה היתה בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה). "המועד הקובע", לתחילתה של הרפורמה, נקבע ליום 1.8.89. ביום 14.1.90 פנה ב"כ העותרות למנכ"ל משרד האנרגיה במכתב בו הודיעו חברות הגז על נכונותן לקבל על עצמן את ההסדר המפורט במכתב לתקופה שמיום 15.1.90 עד יום 16.4.90. אחד מנושאי ההסדר היה ביטול המחיר המירבי להספקת גז ביום 15.1.90. בהסדר נקבע כי לא יהיה שום שינוי במחיר הגז עד לתום תקופת ההסדר ב-17.4.90. עם פקיעת "ההסדר" ביצעו העותרות העלאות מחירים תלולות וכתוצאה מכך הוחזר הפיקוח הממשלתי על מחירי הגז החל ביום 1.6.90.
ב. בעתירתן לבג"צ טוענות העותרות: כי החזרת הפיקוח מהווה הפרת חוזה שבא לידי ביטוי בהסדר הביניים במכתב האמור; כי קיימת הפרת הבטחה מינהלית של שר האנרגיה כי משק הגז ישוחרר מכל מעורבות ופיקוח ממשלתי; כי קיים היעדר תום לב מצד המשיבים; וטענה כי החלטת המשיב להחזיר את הפיקוח נעשתה מבלי שנשקלו כל השיקוליםהרלבנטיים ובשל כך ההחלטה מופרכת מעיקרה ובלתי סבירה לחלוטין. העתירה נדחתה.
ג. טענות העותרות נגד החזרת הפיקוח צריכות היו להיטען כשנה וחצי לפני שנטענו, היינו סמוך לאחר המועד בו הוחזר משק הגז לפיקוח, כך שהעתירה לוקה בשיהוי כבד המצדיק דחייתה מבלי להתיחס לגופן של הטענות. ברם, גם לגופן אין העותרות צודקות בטענותיהן. העקרונות המפורטים במכתב היו מקובלים על המשיבים והם אף פעלו בהתאם לעקרונות אלה בתקופה הרלבנטית, אולם אין בכך כדי להוות חוזה או הבטחה המחייבים את המשיבים לתקופה בלתי מוגבלת. מקום שטוען העותר שרשות שלטונית התנתה והגבילה את סמכותה השלטונית הנורמאטיוית, עליו להראות התחייבות מפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים מצד אותה רשות שלטונית. על אחת כמה וכמה הדברים אמורים לגבי טענה שהרשות התנתה והגבילה סמכותה לחוקק חקיקת משנה. גם אם קיימת התחייבות של המשיבים, כטענת העותרות, הרי שהסרת הפיקוח מלכתחילה היתה מתוך ציפייה סבירה של המשיבים כי השוק התחרותי יגרום להורדת מחירים והתייעלות ופני הדברים לא היו כך. תופעה זו מצדיקה השתחררות אף מהתחייבות שלטונית מפורשת.
ד. אשר לטענות של חוסר סבירות והיעדר תום לב - אלה נשענות בעיקר על הטענה בדבר קיום התחייבות או הבטחה שלא להחזיר את הפקוח ע"י המשיבים, אך כאמור התחייבות או הבטחה כאלו לא ניתנו. ברם, אפילו קיימת התחייבות או הבטחה, הרי שבבדיקת סבירותו של אקט מינהלי מירב המשקל צריך להנתן לאינטרסים הציבוריים הכלליים שהנחו את הרשות. במקרה דנא העלייה הדראסטית במחירי הגז והעובדה שתחרות אמיתית לא התהוותה כפי שקיוו, הצדיקו את החזרת הפיקוח וקביעת המחיר המירבי.
ה. אין גם לקבל את עתירת העותרות לחייב את המשיבים לעדכן את המחיר המירבי בטענה שהמחיר המירבי פוגע בהן. המצב הוא שבאיזורים שבהם יש תחרות עם חברות "חדשות" הוזילו הן החברות החדשות והן החברות "הוותיקות" את המחירים, ובמקרים לא מעטים אפילו נמוך מהמחיר המירבי. זוהי אינדיקציה כלכלית ברורה של כוחות השוק, והמסקנה המתבקשת היא שטענת העותרות שאינן יכולות לתפקד מבחינה כלכלית במחיר המירבי דינה להדחות. אין גם לקבל את העתירה החילופית לקביעת שיטה לעדכון המחיר המירבי בהתחשב במצב של עליית המדד. קביעת נוסחה קשיחה לעדכון המחיר המירבי והשאלה אם בכלל ראוי שתהא נוסחה קשיחה כזו, הן בשיקול דעת המשיבים ואין מקום שבג"צ יתערב בשיקול הדעת האמור.

(בפני השופטים: ברק, בך, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד א. זוהר לעותרות, עו"ד ע. פוגלמן למשיבים. 4.5.92).

ע.א. 667/89 - אוניברסיטת תל אביב ואח' נגד רחל שני ואח'

*דרישת סטודנטיות לפטור מלימוד מקצועות שונים כפי שהובטח להן לפני שהחלו לימודיהן(מחוזי ת"א - ה.פ. 778/87 - הערעור נדחה).

א. המשיבות, בוגרות סמינרים למורים, החליטו להמשיך בלימודים אקדמאיים בחוג לבלשנות שבאוניברסיטת תל אביב. בטרם נרשמו ללימודיהן נערך דיון וברור ביניהן לבין ראש החוג, פרופ' וקסלר ומזכירת החוג באשר לתכנית הלימודים. תמריץ להחלטתן ללמוד בחוג היה בהודעת נציגי החוג כי כל אחת מהמשיבות תיהנה מפטור במספר מקצועות שלמדו והשלימו תוך כדי הלימודים בסמינר. לקראת סיום הלימודים הודיעה להן האוניברסיטה כי אינה מתכוונת להעניק להן תואר, משום שהפטור שניתן להן מקורו בטעות ואינו מקובל על סנאט האוניברסיטה. המשיבות עתרו לביהמ"ש המחוזי ולאחר הליכים משפטיים שונים קבע ביהמ"ש המחוזי כי "תהיה הסמכות להחליט על זכויות ואקרדיטציות לסטודנטים בידי מי שתהיה. לא יעלה על הדעת שהסכם בעניין זה שנעשה בין וועדת קבלה של חוג, הכוללת את ראש החוג... לא תחייב את האוניברסיטה. לפחות יש בהסכם להקים השתק המונע מן האוניברסיטה להתעלם מן ההסכם ומכיבודו". הערעור נדחה.
ב. בסעיף 6 של תקנון האוניברסיטה נאמר כי "מתן זכויות אקדמיות על לימודים במכללות כפוף להסדרים מוקדמים ומבוקרים בידי הוועדה האוניברסיטאית לאקרדיטציה". לטענת האוניברסיטה סעיף זה מבהיר במידה מספקת לסטודנטים כי לנציגי החוג אין סמכות לחייב את האוניברסיטה. טענה זו בדין נדחתה. המשיבות נפגשו עם נציגי החוג לבלשנות וקיבלו מהם, ובראש ובראשונה מפרופ' וקסלר שהוא גם חבר סנאט האוניברסיטה, הצעה והדרכה באשר לבניית מערך הלימוד, תוך שהם מאשרים להן אקרדיטציה כאמור. כך, שאפילו המשיבות היו אמורות לדעת את האמור בסעיף 6 לתקנון, לא היה להן יסוד להניח ולחשוש שנציגי החוג אינם פועלים על פי "הסדרים מוקדמים ומבוקרים בידי הוועדה האוניברסיטאית לאקרדיטציה" כלשון סעיף 6. אין לצפות כי סטודנטיות הבאות להתייעץ עם נציגי החוג ועם איש סמכותי כראש החוג וחבר הסנאט לגבי תנאי קבלתן, יכירו במדוייק מהם הנוהלים של הוועדה לאקרדיטציה. על מקרה כגון דא יש להחיל את דוקטרינת ה"סמכות הנחזית" כפי שהיא מוצאת ביטוייה בחוק השליחות.
ג. המשיבות יכלו להניח כי נציגי החוג לבלשנות הינם שלוחים של האוניברסיטה שפעלו במסגרת הרשאתם. הנחה זו מקבלת חיזוק מהעובדה שנוהל זה התקיים בפועל מזה 12 שנה. בוגרי סמינרים סיימו את האוניברסיטה וקיבלו את התואר בהסתמך על הסכמים דומים, ועל הנוהג הנ"ל שמעו המשיבות באופן אישי מבוגרי האוניברסיטה.
האוניברסיטה אישרה את מתן האקרדיטציה, דרך שלוחיה, ואינה יכולה עכשיו לטעון שההסכמים שנערכו ע"י שלוחיה, במסגרת הרשאתם הלכאורית, אינם מחייבים אותה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. קידר למערערים, עו"ד י. שפרלינג למשיבים. 28.4.92).

ע.א. 613+857/86-600+611 - גת גבעת חיים ואח' נגד פורטונה מגידש ואח'

ואח' - חיוב בפיצויים עקב תאונת עבודה. נטל ההוכחה(מחוזי חיפה - ת.א. 786/81 - ערעור אחד המערערים נתקבל והערעורים האחרים נדחו כשחלק מהערעורים נותר לדיון).

א. ביום 23.10.79 אירעה תאונה, בעת בניית בית קירור בחצר מפעל גת גבעת חיים מפעל שימורים בע"מ (להלן: גת). כאשר פועלים עסקו בפירוק תמיכות שתמכו בתקרת ביתהקירור, התמוטטה התקרה, נפלה כמקשה אחת פנימה לתוך המבנה, וקברה תחתיה פועלים שנמצאו שם אותה עת. הוגשו תובענות נגד המערערים, וביהמ"ש המחוזי הטיל את האחריות על המהנדס ז. עמיר וייץ (להלן: עמיר) בשיעור של %45; על קבלני השלד של המבנה, השותפים קונפינו (להלן: קונפינו) %30; על מזמין העבודה, גת %5; ועל קבלני קונסטרוקצית הפלדה של גג המבנה עזרא שמש וחברת שמש (להלן: שמש) %10. על פס"ד זה ערערו כל אלה שנמצאו אחראים לקרות התאונה. טענת כל אחד מהמערערים היא שלא היה מקום להטיל עליו כל אחריות לקרות התאונה, ולחילופין, שעל פי חלוקת האחריות הראוייה צריך שיעור אחריותו להיות קטן מזה שנקבע. לאחר מתן פסה"ד בעניין האחריות פסק ביהמ"ש המחוזי בעניין גובה הנזקים של התובעים התלויים במנוח מגידש ז"ל שנהרג בתאונה ועל גובה הפיצויים שנפסקו בתיק זה ערערו התובעים שם, והנתבעים הגישו ערעור שכנגד על חיובם בתשלום הפיצויים. בשלב קדם הערעור נקבע שתחילה יידונו הערעורים הנוגעים לשאלת האחריות וחלוקתה בין האחראים, ורק לאחר מכן תידון שאלת גובה הפיצויים. ביהמ"ש העליון בדיון בעניין האחריות קבע כי אין להטיל על שמש אחריות לתאונה ולפיכך תתחלק האחריות כולה בין עמיר, קונפינו וגת באותו ייחס שקבע ביהמ"ש המחוזי.
ב. בסיום שמיעת הראיות קבע ביהמ"ש שתי סיבות עיקריות, שכל אחת מהן בנפרד, ובוודאי מכוחן המצטבר, גרמו לתאונה. התרשלות בתכנון המבנה והתרשלות בטיב הבנייה. ביהמ"ש המחוזי קבע שלכאורה הנסיבות מצביעות על רשלנות מצטברת של כל הנתבעים, ולפיכך, "עליהם הנטל להסיר האחריות מעל שכמם אם ע"י שיראו כי לא היה דופי בכל הנוגע לביצוע חלקם בפרוייקט ואם ע"י שיראו שגם אם לקו מעשיהם בצורה זו או אחרת, אין קשר סיבתי בינם לבין האירוע". גישה זו של ביהמ"ש המחוזי בעניין נטל ההוכחה אין לקבלה. אכן, הלכה היא שלעיתים יש בנסיבות אופן קרות המקרה כדי להצביע על רשלנות לכאורה מצד הנתבע, ובמקרה כזה עובר נטל הראייה אל הנתבע להראות שאין הדבר כך. נפילת התקרה, בוודאי היתה תוצאת התרשלות המערערים או חלקם, אך ייתכן ולחלקם אין כל אשם בכך. בנסיבות אלה השאלה היא אם מוצדק יהיה להטיל חבות על נתבע פלוני שנכלל בקבוצת האחראים לבנייה, רק מכיוון שברור שחלק מקבוצה זו אחראי לתוצאה, ומבלי שקיימות נסיבות המעלות קיומה של אחריות כזו מצידו דווקא. התשובה לכך היא שלילית.
ג. ברם, גם אם העברת נטל ההוכחה לא היתה מוצדקת, הרי שלא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. אחריותם של המערערים עמיר, קונפינו וגת, נקבעה גם בהנחה שנטל ההוכחה חל על התובעים, ובאשר לשמש, קיימות ראיות להיעדר קשר סיבתי בין התרשלותו לבין הנזק שנגרם, כך שבהעברת נטל ההוכחה למערער זה לא היה כדי לשנות את התוצאה והיא שיש לשחררו מאחריות לתאונה.
ד. להלן דן ביהמ"ש באחריותו של עמיר כמתכנן וכמי שחייב בפיקוח על הביצוע. גם אם גת או קונפינו היו האחראים העיקריים להיעדרו של מנהל עבודה מוסמך לפיקוח צמוד בשטח, אין בכך כדי לגרוע מחלקו של עמיר באחריות. ביהמ"ש העליון גם מצא כי בדין נקבעה אחריותם של קונפינו, קבלני השלד, הן באשר לליקויים בביצוע עבודות הבנייה והן באשר לליקויים בטיב הבטון. גם אם חובת הפיקוח על טיב הבטון מוטלת על המהנדס והוא התרשל בפיקוח על טיב הבטון, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלותו של קונפינו כקבלן השלד לבין ההתמוטטות. חובתו כקבלן מבצע היתה לדאוג לטיב ראוי של הבטון בו ייעשה שימוש, ואין הוא יכול לפטור את עצמו מאחריות בטענה שגם אחר אחראי לכך, וכי גם האחר לא נקט בצעדים המתחייבים מהיותו של הבטון לקוי.
ה. אשר לגת שהיא "מזמין העבודה" - בהסתמכו על פקודת הביטוח בעבודה ועל תקנות הבטיחות בעבודה, קבע ביהמ"ש המחוזי כי גת סטתה מנורמת ההתנהגות שהיתה צפוייה ממנה באשר לא דאגה למינוי מנהל עבודה בעל ידע וכישורים שיקיים פיקוח טכני צמוד על ביטוח עבודות הבנייה באתר. גם בכך אין להתערב. משלא מינתה גת מנהל עבודה, הפרה את החובה החקוקה שרבצה על כתפיה, הפרה - שעל פי חוות דעת רוב המומחים - היוותה את אחת הסיבות לכך שלא נמנעו פגמים בביצוע העבודה, פגמים שהיוו חלק מהגורמים לקרות התאונה. נראה, שניתן בנסיבות המקרה לייחס לה אחריות גם מכח הוראת סעיף 15(4) לפקודת הנזיקין. מאידך, יש לשחרר את שמש, הקבלן שביצע את קונסטרוקציית הפלדה, מאחריות לתאונה. גם אם היו ליקויים בריתוכים הרי הוברר שאין קשר סיבתי בין ליקויים אלה להתמוטטות התקרה. גם באשר לחלוקת האחריות בין המזיקים אין להתערב.
ו. פסה"ד ניתן מפי השופט אור והסכים לו השופט מלץ. השופטת נתניהו הסכימה לפסה"ד והבהירה כי צודק השופט אור שהפסיקה שלנו אינה מוכנה להעמיס את נטל הראייה שלא התרשל, על כל אחד ואחד מהנתבעים שאינם אחראים זה לזה, הגם שהם נמנים על קבוצה שברור שמי מהפועלים בה, אך לא כולם, הוא בהכרח המעוול שגרם לנזקו של התובע. בסופו של דבר לא היה בשאלה זו של נטל הראייה כדי להשפיע על התוצאה במקרה זה. אך מעבר לנדרש יש לציין כי אין לשלול התפתחות עתידית בפסיקה שלנו, כפי שנעשתה בפסיקה האנגלו-אמריקאית, שבהתקיים נסיבות המצביעות בבירור על מעשה רשלני, שהתובע אינו מסוגל לזהות את האחראי המסויים, יעבור הנטל על כל אחד ואחד מקבוצת האנשים שהנסיבות מצביעות עליו כאחראי האפשרי, להראות כי לא בו האשם.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד רויזן לגת, עו"ד א. קמר לקונפינו, עו"ד מ. כספי לשמש, עו"ד ש. ילינק לעמיר, עו"ד אילן ירון למגידש. 27.4.92).

ע.א. 758/88 - שרון, תעשיות מיזוג אויר בע"מ נגד פקיד שומה גוש דן

*חיוב במס בגין הלוואת חברה למנהלים ללא ריבית(מחוזי ת"א - עמ"ה 88/86 - הערעור נדחה).

א. המערערת היא חברה פרטית. מר פוליצר, המכהן כמנהלה, מחזיק ב-%25 מהון מניותיה. יתרת המניות בבעלות חברה להשקעות שבשליטת גב' פוליצר. בשנת המס 1983 משך פוליצר כספים מקופת המערערת ובמהלך שנת המס האמורה לא שילם ריבית למערערת וחשבונו אצלה גם לא חוייב בריבית. בדו"ח רווח והפסד מותאם לשנת המס 1983 - אותו ערכה המערערת ביום 24.2.85 - בסעיף "הוצאות שלא תותרנה", נזקף סכום של 2574 ש"ח בגין מה שהוגדר כ"ריבית בגין יתרות חובה מנהל". בשנת המס 1983 היו למערערת הפסדים ובזקיפת הסך הנ"ל הקטינה המערערת את הוצאותיה, ובכך גם את הפסדה המוצהר, לשנת המס 1983. המשיב ראה במשיכת הכספים הלוואה ללא ריבית לפוליצר, בקשר ליחסי
עובד ומעביד שביניהם, כמשמעה בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה. בצו שהוציא, במסגרת השומה לשנת המס 1983, שם המשיב את הריבית הרעיונית החלה על ההלוואה, כ"הכנסת עבודה" של פוליצר, בהתאם לסעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה. השגת המערערת על צדקת השומה נדחתה, וכך נדחה הערעור שהגישה לביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה.
ב. המערערת טענה כי הכספים שנמשכו ע"י פוליצר היוו הלוואה שניתנה תמורת ריבית ששיעורה לא פחת מן השיעור שנקבע בתקנות מס הכנסה. המערערת לא חלקה על כך כי בשנת המס 1983, שבמהלכה נמשכו הכספים, לא חייבה את פוליצר בריבית ולא גבתה ממנוריבית, אלא שלטענתה התחייב פוליצר לשלם לה את הריבית במועד החזרת הקרן, וביום 31.3.85 אכן שילם לה סכום מסויים לסילוק חיובים שונים בכללם הריבית הנדונה. להוכחת טענתה שפוליצר התחייב לשלם לה ריבית הציגה המערערת פרוטוקול מישיבת הנהלה הנושא תאריך של 2.4.83 בעניין זה. ביהמ"ש קבע כי גם אם הפרוטוקול נכון הוא הרי ההלוואה הינה ללא ריבית. ביסוד החלטת השופט ניצבו מספר טעמים. הטעם האחד, שענייננו בהלכה כללית, הוא, שחיובי הריבית, החלים על הלוואה שנותן מעביד לעובדו, חייבים להשתקף בפנקסי המעביד באותה שנת מס שבגידרה ניתנת ההלוואה. טעם נוסף הוא שהסכם בדבר תשלום ריבית, אם היה הסכם כזה, לא יושם הלכה למעשה, שכן פוליצר לא חוייב בריבית וכן כי משלא חייבה החברה את פוליצר בתשלום ריבית אין היא יכולה להיחשב כמי שכללה את הריבית בהכנסתה.
ג. המערערת טוענת כי אין דבר בסעיף 3(ט) לפקודה, עליו ניתן לבסס את הטעם שחיובי הריבית חייבים להשתקף בפנקסי המעביד באותה שנת מס שבגידרה ניתנה ההלוואה. לטענתה, מועדי סילוק הריבית, ככל שאר תנאי ההלוואה, הינם נושא להסכמה בין המעביד והעובד ואם הסכימו שהריבית תסולק במועד החל בשנת מס אחרת, אין סיווגה של ההלוואה כהלוואה הניתנת תמורת ריבית נגרע עקב כך.
ד. גם אילו היה מקום לקבל את הטענה היה צריך להתנות את תחולתה בשני תנאים אלה: שתנאי ההלוואה לרבות מועדי סילוקה יהיו ברורים ומוגדרים היטב; ושתנאים אלה יקבלו ביטוי בפנקסי החשבונות של המעביד. בענייננו, תנאים אלה אינם מתקיימים. ברם, די בטעמים המתייחסים להסכם הקונקרטי, כדי להביא לאישור מסקנת ביהמ"ש המחוזי. הפרשנות הראוייה להוראת הפרוטוקול היא שפוליצר יחוייב בריבית כשהחיובים יירשמו בספרים באורח שוטף, ובפועל לא חוייב פוליצר בריבית במשך כל שנת המס 1983 והמסקנה מכך שההסכם לתשלום ריבית לא יושם הלכה למעשה. כן צדק השופט כי משלא חייבה המערערת את פוליצר בריבית, ממילא לא יכלה לכלול את הריבית כחלק מהכנסתה ומשמעות הדבר שרישום החיוב בריבית בכלל "הוצאות שלא תותרנה", לא החזיר לה את טובת ההנאה הנובעת מן השימוש בכספי ההלוואה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ג. עמיר למערערת, עו"ד ישי שורון למשיב. 27.4.92).

ע.א. 708/88 - שלמה שפס ובניו בע"מ נגד בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ

*פירוש כתב בוררות לעניין סמכויות הבורר(מחוזי ת"א - המ' 77277/88 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. בין הצדדים התעוררו חילוקי דעות בקשר לעבודה משותפת בהקמת ארובה בתחנת הכח רוטנברג בזיקים. ביום 4.3.87 נחתם הסכם בוררות בין המערערת לבין המשיבה (להלן: ההסכם) ולפיו: "הואיל ובין הצדדים נתגלעו סכסוכים בקשר עבודה משותפת בארובה בתחנת הכח... והואיל והצדדים החליטו למסור את כל הסכסוכים שביניהם בקשר לנ"ל לבירור ולהכרעה של בורר יחיד... שני הצדדים ממנים בתור בורר יחיד את אהרן בן אריה". ביום 29.4.87 התקיימה ישיבת הבוררות הראשונה ובה הוחלט כי הצדדים יגישו לבורר מסמך המסכם את המחלוקות הקיימות ביניהם עד אותו יום "...והבורר ידון רק
במחלוקות אלה בקשר לעבר. באם יהיו מחלוקות... בקשר לדברים שקורים בעתיד הבורר ידון בהם אך לא בקשר לדברים בעבר...". ביום 13.3.88 נתן הבורר פסק בוררות לפיו חוייבה המערערת לשלם למשיבה כ-00ס,106 ש"ח בתוספת מע"מ. כמו כן הוכרעו עניינים אחרים שהיו שנויים במחלוקת והנוגעים אף הם לעבודות האמורות בזיקים.
ב. ביום 4.4.88 הגישה המשיבה לבורר תביעה חדשה (להלן: התביעה החדשה). ישיבת הבוררות הבאה נקבעה ע"י הבורר ליום 11.7.88, וביום 7.7.88 הגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי תובענה בה התבקש למנות בורר משפטן שיפסוק במחלוקות בין הצדדים במסגרת התביעה החדשה במקומו של הבורר בן אריה. ביהמ"ש המחוזי קבע שהבורר רשאי להמשיך ולנהל את הבוררות בקשר לסכסוכים שנוצרו לאחר 29.4.88, כאשר החלטה זו מתבססת על פרשנותו של הסכם הבוררות. כן קבע ביהמ"ש שאינו מוצא מאומה בטיעונים שהושמעו נגד הבורר עצמו ועל כן הוא דוחה את הבקשה. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. באשר לסמכות הבורר לדון בסכסוכים שנתגלעו לאחר יום כריתת חוזה הבוררות - היקף הסמכות מחייב פירוש של הסכם הבוררות, שהוא חוזה ככל החוזים, והדינים הרגילים לפירוש חוזים בדרך כלל חלים בפירוש חוזה בוררות. מבין המשמעויות הלשוניות השונות של "הטקסט" החוזי על הפרשן לבחור באותה משמעות משפטית המגשימה את "אומד דעתם של הצדדים". הצדדים נקטו במישור הלשוני בנוסחה לפיה יימסרו לבוררות הסכסוכים אשר "נתגלעו... בקשר עם עבודה משותפת... בתחנת הכח...". הדיבור "נתגלעו" הוא דיבור רב משמעי. ניתן לייחס לו משמעות לשונית המחילה עצמה על סכסוכי העבר, וניתן לייחס לו משמעות לשונית המחילה עצמה על כל הסכסוכים (עבר, הווה ועתיד) בקשר לעבודה המשותפת. בנסיבות העניין שלפנינו יש לאמר כי אומד דעתם של הצדדים היה למסור לבורר את כל הסכסוכים, בין אלה שנתגלעו עד לכריתת הסכם הבוררות, בין אלה שנתגלעו לאחר מכן, ובין סכסוכים עתידיים הקשורים לאותה עבודה משותפת אשר הצדדים התקשרו בעבר להגשמתה.
ד. אשר למחלוקת בעניין פסלות הבורר - המערערת העלתה מספר טענות הנוגעות למידת האובייקטיביות של הבורר בן אריה וביקשה כי יועבר מתפקידו. במהלך הדיון העלו הצדדים טיעוניהם בשאלת סמכות הבורר לדון בסכסוך עתידי, ואילו הטענות בדבר פסלותהבורר לא זכו להשמע משום שהן נבעו מהמרצה אחרת שנקבעה להידון במועד אחר. למערערת לא היה "יומה בבית המשפט" ככל שהדברים אמורים בהמרצה זו. ויש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שיבדוק את הטענות לגופן.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. פני גיל למערערת, עו"ד מ. בלוזר למשיבה. 12.4.92).

ע.א. 259/89 - הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נגד גדעון ספירו

*הגנות "אמת דיברתי" ו"תום לב" בתביעה בגין הוצאת לשון הרע(מחוזי י-ם - ע.א. 192/87 - הערעור נדחה).

א. בדצמבר 1984 פורסמה בעיתון "מעריב" כתבה, בה מתואר המשיב כאדם המחזיק בדעות קיצוניות ביותר, כי הוא מנהל תעמולה ארסית נגד המדיניות הרשמית והמוצהרת של מדינת ישראל, כי הטפותיו דגלו תמיד בזכות העמדות שנוקט אש"פ ושהוא בין "מצוטטים ביותר בבטאוני אש"פ. נרמז כי המשיב נמנה על הישראלים המתסיסים תלמידים באוניברסיטת ביר זית לצאת להפגנות נגד הממשל הישראלי, ונטען שדעותיו אנטי-ציוניות ושהוא נמנה בין האנשים החותרים תחת עצם קיומנו. לאחר פרסום הכתבה פנה המשיב למערכת העיתון וביקש שיפרסמו את תגובתו לכתבה. בקשה זו נתקלה בסירוב.בעקבות זאת הגיש המשיב תביעה בגין הוצאת לשון הרע. הנתבעים נאחזו בהגנת "אמת דיברתי" ובהגנת "תום הלב".
ב. בימ"ש השלום בירושלים קיבל את התביעה וקבע שחלק מן הדברים שנכתבו בכתבה הם בגדר לשון הרע, הנתבעים לא הצליחו להוכיח אמיתותם, ואינה עומדת להם הגנת תום הלב. ביהמ"ש קבע כי על המערערים לשלם למשיב פיצוי כספי של 10,000 ש"ח. על פס"ד זה הוגשו ערעורים של שני הצדדים לביהמ"ש המחוזי, וביהמ"ש דחה את הערעורים פרט לכך שקבע כי גם הקביעה שיש בדעותיו של המשיב משום חתירה תחת קיום המדינה מהווה לשון הרע בניגוד למה שנקבע בבימ"ש השלום. המערערים ביקשו וקיבלו רשות ערעור לביהמ"ש העליון והערעור נדחה.
ג. השאלה שבמחלוקת הינה אם עומדות למערערים ההגנות של "אמת דיברתי", ושל "תום לב". הגנת אמת דיברתי דורשת שני תנאים מצטברים: שהדבר שפורסם היה אמת; שהיה בפרסום עניין ציבורי. בענייננו ניתחו הערכאות דלמטה את הקטעים הרלבנטיים שפורסמו בהרחבה, ומקריאת פסקי הדין, הפרוטוקול, וכתבי הטענות עולה בבירור שדמותו של ספירו כפי שהצטיירה בכתבה אינה משקפת את המציאות. אין משום אי פרסום אמת כאשר נאמר בכתבה שדעותיו של המשיב הן קיצוניות וכי הוא מנהל תעמולה ארסית נגד מדיניות הממשלה. אך כאשר לא נמצא ביסוס ראייתי לטענה שהמשיב השתתף כביכול בהתססת תלמידים, ולא הוכח שיש בדעותיו והתבטאויותיו של המשיב משום חתירה תחת עצם קיום המדינה וכו' הרי מותר היה לביהמ"ש להגיע למסקנה כי לפחות בנקודות האמורות לא הוכחה ההגנה של "אמת דיברתי".
ד. אשר להגנת "תום הלב" - ההגנה של תום לב כוללת בחובה שני רכיבים: העובדות - בחלק זה של הפרסום יש לכלול תיאור של התנהגות, דעות או מעשים של הנפגע; הבעת דעה - של המפרסם על הרכיב הראשון. בעוד שלגבי הרכיב השני לא נדרש כי הפרסום יהיה אמת, וההגנה תינתן גם למפרסם המביע דעות שאינן נכונות, הרי שלגבי הרכיב העובדתי חייב המפרסם לדבוק באמת, ואינו יכול לכלול עובדות לא אמיתיות. אם העובדות העומדות ביסוד הכתבה אינן אמת, אין מקום להחלת ההגנה של תום לב המתייחסת רק להבעת הדעה. אין לקבל את טענת הנתבעים כי כל הקטעים הם בגדר הבעת דעה ואילו העובדות העומדות בבסיס הכתבה הוכחה אמיתותן. צדקו שופטי הערכאות הראשונות בהחליטם שהקטעים שלגביהם נקבע כי אין הם משקפים את האמת, מתייחסים ברובם למצב העובדתי בדבר דעותיו והשקפותיו של המשיב, ואין בהם משום הבעת דעתו של הכתב אודות עמדותיו של המשיב.
ה. כיוון שהמסקנה היא שבשל הכללת פרטים בכתבה שאינם אמת לא יכולה ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לסייע בידי המערערים, ניתן היה להסתפק בכך ולדחות את הערעור. ברם, אף בהנחה שהיה עולה בידי המערערים לשכנע כי פעלו בתום לב ושאלמנט זה של סעיף 15(4) בא על סיפוקו, נראה שטענת תום הלב לא תעמוד למערערים מכח הוראות סעיף 17 לחוק שלפיהן "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב... אם הנפגע... דרש... לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פירסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה...". כאמור סירבו המערערים לפרסם את תגובתו של המשיב לכתבה, הם הציעו לו לכתוב מכתב למערכת, אך לא היו מוכנים להקדיש לכך מקום והבלטה העומדים בפרופורציה מתאימה לכתבה נשוא התביעה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עוה"ד ב. לוינבוק וע. זרחין למערערים, עו"ד י. ברד למשיב. 29.4.92).

בג"צ 375/92 - המועצה המקומית ראש העין ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*התנגדות להחכרת מקרקעין ע"י המינהל בטענה כי ההחכרה נוגדת אח המטרות התכנוניות של המועצה המקומית(העתירה נדחתה).

א. עניינה של העתירה כוונת המשיבים להחכיר שתי חלקות מקרקעין בראש העין לשם בניית מבנים למסחר ומלאכה, ולטענת העותרות מעשה זה נוגד את המטרות התכנוניות של
העותרות. לטענתן, סותרת כוונה זו בקשה לשינוי תכנית מתאר שהוגשה ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראש העין ואשר מטרתה לשנות את יעודן של החלקות הנ"ל ממסחר ומלאכה לתעשייה. כוונת ההחכרה גם נוגדת, לטענת העותרות, את מה שהובטח ע"י המשיב הראשון. המדינה הכחישה מתן הבטחה כאמור. לטענת העותרות תגרום ההחכרה המתוכננת לנזק לפיתוחה של ראש העין כולה. העתירה נדחתה.
ב. בקשת העותרות משקפת, הלכה למעשה, את הכוונה שבג"צ ינקוט עמדה לגופו של עניין, במחלוקת בין בעלי הדין שעניינה תכנון ערים וייעוד החלקות נשוא עתירה זו.מעורב בכך גם אינטרס כלכלי, כי חששן של העותרות הוא שאם החלקות תוחכרנה על פי יעודן הנוכחי, תחוייבנה העותרות לאחר מכן בפיצויים בשל שינוי הייעוד של החלקות ממסחרי לתעשייתי, בעוד שאם החלקות ישארו בינתיים בחזקת המינהל יוכלו העותרות לסיים הליכי שינוי התכנון לפני שהחלקות מחליפות ידיים ועוברות לידי חוכרת הזכאית לפיצויים.
ג. כל אלה הם נושאים שאינם בתחומו של ביהמ"ש. השאלה מה הייעוד הרצוי של החלקות צריכה להיות מוכרעת ע"י גופי התכנון המוסמכים, וכל עוד אלה אינם חורגים מסמכותם או פועלים באופן אחר שהוא פגום לפי כללי המשפט המינהלי, אין לגלות עילה להתערבותו של בג"צ. אין להשתמש בהליכים בבג"צ כדי להקפיא הליכים, שאין בהם פגם מן הבחינה המשפטית, אך ורק כדי למנוע בעתיד אי נוחות כספית לאחד מבעלי הדין. גם עניין מתן ההבטחה השלטונית, המוכחש, לא בוסס כדבעי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש.פ. בירן לעותרים, עו"ד א. קורן למינהל, עו"ד י. אברהם למבני תעשיה בע"מ.4.5.92).

ע.פ. 3737/91 - אסדי חיר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת חבלה בכוונה מחמירה וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 300/90 - ערעור על ההרשעה ועל מידת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל).

א. במהלכה של קטטה המונית בין שתי משפחות ניצות, בכפר בגליל, נהרג אביו של המערער בשלב מסויים של ההתנגשויות. המערער שהגיע למקום אחרי הפגיעה באביו הואשם בדקירתו של אחד וליד שימי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה וגזר לו שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של 6 חודשים. לטענת הסניגור לא היו בפני ביהמ"ש ראיות שעל יסודן יכול היה להרשיע את המערער, שכן העדות הישירה על הדקירה היתה של המתלונן ודבריו לא היו צריכים להתקבל כאמינים. הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל והמאסר על תנאי הופעל בחופף.
ב. הממצאים העיקריים שעליהם השתית ביהמ"ש המחוזי את ההרשעה הם אלה: נוכחותו של המערער במקום בו שהה המתלונן; אמינות דברי המתלונן בעיני ביהמ"ש; חיזוק בדברי המתלונן בדבר זהות תוקפו שהשמיע המתלונן אחרי שנדקר באזני שני אנשי משטרה ועוד אחד מאלה שנמצאו במקום; דברי המערער באזני שוטרים כי בכוונתו להתנקם בבני משפחת המתלונן שגרמו למות אביו; בשקרי המערער שבהם ראה ביהמ"ש סיוע לגירסת התביעה. אין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי.
ג. ביהמ"ש האמין לעדות המתלונן ומצא חיזוק בדברי המתלונן שהושמעו זמן קצר אחרי שנדקר, כאשר נשאל מי דקר אותו והוא השיב שהמערער דקר אותו. לעניין זה הסתמך ביהמ"ש על הוראות סעיף 10 לפקודת הראיות שלפיהן "עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו... מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה... תהא קבילה... ובלבד... היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהיתה לו ההזדמנות
הראשונה להתאונן עליו...". סעיף 10 הוא בגדר חריג לכלל הפוסל עדות לפי השמועה. אמרה כאמור קבילה בין אם מי שמוסר אותה מעיד בעצמו במשפט ובין אם אינו מעיד. התיבה "בסמוך לאחריו" מתפרשת על פי הנסיבות. היא אינה מתייחסת רק למניין של דקות, אלא יכולה לחפוף גם משך זמן ארוך יותר. במקרה שלפנינו רץ המתלונן כשהוא אחוז פחד ונתון בהלם כשסכין תקועה בגבו והביע חשש שהוא עומד למות. אם השמיע בנסיבות אלה את שם מבצע העבירה, רק חצי שעה או שעה אחרי הדקירה, יש לראות בכך עדיין השמעה של אמרה "סמוך" לאחר מעשה האלימות.
ד. אין גם צורך שיהיה מדובר באמרות שנאמרו בהזדמנות הראשונה ממש. תלונה שנמסרה לחוקר משטרתי, לאחר שקודם לכן מסר הקרבן פרטים על מצב בריאותו לרופא בחדר המיון, נחשבה גם כן להזדמנות ראשונה. הסניגור טוען כי אין לקבל אמרה שניתנה בתגובה לשאלה. אכן, האמרה חייבת להיות ספונטנית ולא פרי חקירה, דרישה והשתדלות. אולם, אם האמרה באה כתגובה על שאלה סתמית כגון "מה קרה?", אין זה שולל את אופייה הספונטני. על כן אין פסול בקבלת האמרות בכך שהמתלונן ציין את שם הדוקר כשנשאל מי דקר אותו.
ה. אשר לעונש - בנסיבות רגילות, תקופת המאסר שנגזרה אינה עולה במידתה על מה שראוי היה לפסוק בנסיבות העניין. אולם, יש להביא בחשבון את הנסיבות המיוחדות ששררו, היינו, קטטה המונית בין שתי משפחות כשהמערער רואה את אביו מוטל דקור בפניו. לפיכך הוחלט כי המאסר על תנאי שהופעל יחפוף את המאסר החדש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. קינן למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 14.5.92).

ע.פ. 3967/91 - שמחה מזון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגניבה ע"י קופאית בבנק הדאר(הערעור נתקבל).

א. המערערת הואשמה בכך כי בין השנים 1988-1986, בעבודתה כקופאית בסניף של בנק הדואר בבת ים, גנבה מדי שנה מהקופה סכומי כסף שונים במזומן, שהצטברו במשך התקופה הנ"ל לסכום של כ-14,000 ש"ח. באותו כתב אישום הואשם במעשים דומים גם קופאי אחר באותו סניף בשם שם טוב, כשסכומי הגניבה המיוחסים לו מגיעים לכ-170,000 ש"ח. שם טוב נעלם ומשפטו לא הסתיים. הגרעונות הגדולים של הסניף נחקרו חקירה פנימית ולאחר כשנה החלה המשטרה לחקור בנושא. כל אותה עת המשיכה המערערת בעבודתה בבנק הדואר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור, כשההרשעה מבוססת על הודאה שמסרה המערערת בחקירתה במשטרה ועל "דבר מה" נוסף שמצא ביהמ"ש לחיזוקה. הערעור נתקבל.
ב. השופטת נתניהו: באשר לקבילות ההוראה - אין מחלוקת כי מיד לאחר גביית ההודאה אמרה המערערת לחוקר, רס"ר גזית, כי הודתה "תחת לחץ" כדי לא להישלח למעצר לאבו-כביר. גזית הודיע לה כי אם רצונה בכך היא רשאית לתת הודעה נוספת שבה תציין שההודאה ניתנה תחת לחץ, אך היא נמנעה מלעשות כן. במשפט זוטא הכחישו עדי המשטרה כי הופעל לחץ כלשהו על המערערת ואילו המערערת העירה כי גזית איים עליה שאם לא תודה היא תשלח לבית המעצר באבו כביר והפחד מפני מעצר בין עבריינים כשהיא סובלת קשה מעמוד השדרה הוא שהניע אותה להודות באשמה שיוחסה לה. ביהמ"ש המחוזי קבע במשפט הזוטא כי המערערת לא מסרה את ההודאה תחת לחץ. נימוקו היה, בין היתר, שהמערערת נמנעה מלהתלונן בפני שופט המעצרים שההודאה נגבתה תחת לחץ, למרות שגזית אמר לה שהיא יכולה להעלות טענה זו בפני השופט. נימוק זה ניתן לקבלו כראייה לכך שההודאה לא נמסרה תחת לחץ. אכן, המערערת חששה מפני מעצר, אך לחץ פנימי אין בכוחו לפסול את קבילות ההודאה. כל נאשם שנחקר כחשוד בביצוע עבירה נמצא במצב של
לחץ ומתח נפשי, במיוחד כשהוא נתון במעצר, והחלטתו להודות בעבירה המיוחסת לו היא לא פעם תוצאה של שיקולים שונים וביניהם ציפייה שההודאה תביא לטובות הנאה שונות. השאלה היא על כן תמיד אם הופעלו אמצעים פסולים ע"י אנשי המשטרה, כדי להביא את הנאשם למתן הודעה ואמצעים כאלה לא הופעלו כאן.
ג. נותרת השאלה באשר למשקל ההודאה. המערערת ניסתה לקעקע את משקלה, בנימוק שניתנה מתוך מצב של לחץ נפשי פנימי. טענה זו נדחתה בפסה"ד בנימוק שבמשפט הזוטא כבר הוחלט כי המערערת "לא מסרה את הודאתה בשל לחץ או בשל איום במעצר... מסרה את הודעתה מרצונה החופשי...". נימוק זה אינו תשובה לעניין משקלה של הודאה בטענה של לחץ פנימי. המערערת, רווקה, דתית, החיה עם אמה, פקידה ותיקה שניהלה אורח חיים נורמטיבי, רחוקה מכל קשר עם עולם העבריינים, היתה מפוחדת ומבוהלת מעצם המחשבה על המעצר. בכך, ולאו דווקא בהשפעת לחץ חיצוני של גזית, יש להסביר את מתן ההודאה. אין באמור כדי לפסול את קבילות ההודאה, אלא כדי להשליך על משקלה כהודאת אמת, וכשהיא נשקלת לאור כל הנסיבות העובדתיות שהועלו במשפט.
ד. בשאלה זו משתלב הדיון עם שאלת ה"דבר מה", שמטרתו היא לתת תמיכה להודאה מבחינת אמיתותה. באשר לכך יש לומר כי ה"דבר מה" שמצא השופט או "דבר מה" אחר שניסה להעלות התובע בערעור, אין בהם כדי לתמוך באמיתות ההודאה של המערערת. המסקנה היא כי ההודאה אמנם קבילה, באשר לא הושגה כתוצאה מלחץ חיצוני, אך משקלה נפגם כתוצאה מלחץ פנימי, ולא נמצא "דבר מה" לחיזוקה של ההודאה ולא ניתן לבסס הרשעה על ההודאה.
ה. השופט גולדברג: גירסת המערערת בעדותה בביהמ"ש לא היתה אלא זו כי היא מסרה את הודאתה במשטרה כיוון שהחוקר איים עליה במעצר אם לא תודה. היינו, כי לחץ חיצוני הוא שגרם לה להודות במה שהודתה. כיוון שהמערערת לא העידה כי לחץ פנימי הביאה לתת הודאה שאינה אמת, לא נזקק ביהמ"ש לקבוע ממצא בעניין זה. גם אין בידי ביהמ"ש שלערעור לטעון למערערת טענה עובדתית שלא העידה עליה, ולהעלות בשמה השערות כי המצב הנפשי בו היתה נתונה, שלא מחמת לחץ חיצוני, בעת שמסרה את ההודאה, גרם לכך כי תודה במה שלא עשתה. אעפ"כ דין הערעור להתקבל בהתחשב בגירסת הנאשמת שלפיה מסרה את הודאתה בשל הלחץ ובשל האיום במעצר שהופעלו עליה. הנימוקים שנתן ביהמ"ש לכך שאינו מאמין שהופעל לחץ על המערערת אינם יכולים לעמוד. העובדה שהמערערת לא אמרה לשופט המעצרים כי היא נתנה את הודאתה תחת לחץ אין בה כדי לחזק את הדעה שלא לחצו עליה. לא מן הנמנע כי בעת שהובאה לשופט המעצרים לשם שיחרורה, לא היו מעיניה של המערערת נתונים אלא לסיים את הסיוט ולשוב הביתה. מכאן שיש מקום לזקוף את שתיקתה באותו מעמד לחוסר נסיונה בכגון דא, ולאו דווקא לכך שלא היתה מוכנה להעלות בפני השופט טענה שאינה אמת. מן הטעם הזה, שענייננו קבילות ההודאה יש לקבל את הערעור.
ו. השופט מלץ: מסכים שיש לקבל את הערעור מהטעמים של השופט גולדברג.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, מלץ. עו"ד רובינשטיין למערערת, עו"ד שדמי למשיבה. 10.5.92).

ע.פ. 2299+2344/91 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעתו של אב באינוס בתו הקטינה ומידת העונש(ערעור על ההרשעה וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המערער נהג לבעול את בתו הקטינה, שכיום היא כבת 12, ולבצע בה מעשי סדום, משך תקופה של כ-5 שנים, מאז שהיתה בגן חובה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 6 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. המערער מערער על ההרשעה בעבירות האינוס
ומעשי סדום, בעוד שבעבירות של מעשה מגונה הודה בביהמ"ש המחוזי. לטענת הסניגור לא ניתן היה לסמוך על דברי הקטינה, שעליהם ביסס ביהמ"ש את ההרשעה. מאידך מערערת המדינה על קולת העונש. הערעור על ההרשעה נדחה ועל קולת העונש נתקבל והמאסר הועמד על 9 שנים בפועל ו-3 שנים שנים על תנאי.
ב. ביהמ"ש מצא סיוע לעדות הקטינה בשקריו של המערער במשטרה. את דרישת הסיוע ביסס ביהמ"ש על סעיף 55 לפקודת הראיות, אולם ביום מתן הכרעת הדין כבר לא היה קיים סעיף 55 הנ"ל שעל פי נוסחו "לא יורשע נאשם על סמך עדותו של קטין שנתקבלה שלא בשבועה אלא אם יש לה סיוע". מכל מקום, אפילו היה עומד סעיף 55 בנוסחו הקודם, הרי שמדובר היה בסיוע טכני, ואילו דבר לחיזוק בוודאי שהוא מצוי בשקר ששיקר המערער במשטרה כי לא ביצע מעשים מגונים בבתו, ובכך ששיקר בעניין זה, הרי הודה בעדותו. אכן, אין שקר זה נוגע לנושא הבעילה, שהוא אשר שנוי במחלוקת. אולם, את יריעת המחלוקת הרלוונטית, יש לראות גם בזו העולה מגירסתו של המערער במשטרה. שאם לא תאמר כן, יתאים כל נאשם את עדותו לראיות שהובאו נגדו בעניין מהותי במהלך המשפט, יודה כי שיקר באותו עניין במשטרה, ונמצא מציל עצמו מהמסקנה ההגיונית המתבקשת משקריו במשטרה, כי גירסתו שם באה בזדון כדי להעלים את האמת. מכאן שהערעור על ההרשעה דינו להידחות.
ג. אשר לעונש - השיקול המכריע בענישה במקרים שכאלה חייב שיהיה הגנה על ציבור הקטינים. מי שפגע בנפשה של ילדה רכה בשנים, משך תקופה כה ארוכה, חייב לשאת בעונש שיבטא את מדיניות הענישה שיש לנקוט בה, במקרים בהם מנצל הורה את יחסי התלות שבינו לילדו. ביהמ"ש ראה נכוחה את חומרת העבירות ואת האינטרס הציבורי עליו יש להגן, אך לא ביטא זאת במידה מספקת בעונש שגזר.

(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, מצא. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ש. שמואלי למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 13.5.92).

בש"פ 1832/92 - מוחמד בן עלי אלסנע נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בהחזקת הירואין וחשיש בכמות של 50 גרם נטו וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. הסניגור טוען שתי טענות: כי אין ראיות לכאורה; כי קיימת אפשרות של חלופה למעצר בצורה של מעצר בית מוחלט. הערר נדחה.
באשר לעניין הראיות - הרי קיימות ראיות לכאורה מספיקות לצורך המעצר. השאלה היא אם אפשר להסתפק בחלופה למעצר ממש. מדובר באדם ללא עבר פלילי שהוא אב ל-4 ילדים, והסניגור מציע כי ביהמ"ש, יסתפק במעצר בית של העורר שיהיה בבית אחיו בבאר שבע. גם בקשה זו אין לקבל. עבירת סמים מסוג הירואין, בכמות כזו, חמורה היא ביותר, ומתוך כך הניח המחוקק שיש לעצור את מי שמיוחסת לו עבירה כגון זו עד תום ההליכים, אלא אם יוכח כי אין נשקפת הימנו סכנה לציבור. מעצר בית יכול וימנע סכנה זו, אבל דבר זה צריך ויוכח לפי מידת הפיקוח על מעצר הבית ותנאים נוספים, וככל שהעבירה חמורה יותר, מידת הפיקוח הנדרשת אף היא גדולה יותר. בנסיבות שבמקרה דנן לא הצליח העורר לשכנע שסכנה כזו אינה קיימת, ובעבירת סמים מסוג זה ובכמות כזו, יש בכך כדי לעצור עד תום ההליכים.