תקציר סביר כרך מ' חוברת 10

ע.א. 680/87 - המגן חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד יוסף אליהו

גובה התשלום של דמי ביטוח בגין גניבת רכב. בקשות הבהרה ממומחה על חוות דעתו לאחר שהעיד בביהמ"ש(מחוזי י-ם - ת.א. 318/86 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. המשיב ביטח משאית אצל המערערת כאשר סכום הביטוח המצויין בפוליסה הוא 49,500 דולר. חוזה הביטוח כפוף לנאמר בנספח פוליסות צמודות דולר, המהווה למעשה חלק מחייב ובלתי נפרד ממנו. ביום 20.6.85 נגנבה משאיתו של המשיב והוא ביקש מחברת הביטוח את סכום הביטוח הנקוב בפוליסה. המערערים מינו שמאי ועל פי חוות דעתו שוויה של המשאית היה בעת האירוע כ-33,000 דולר, וסכום זה, כשהוא מוצמד לדולר, שולם למשיב בניכוי השתתפות עצמית. המשיב הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בה ביקש את ההפרש בין סכום הביטוח לבין הסכום שקיבל מן המערערים בפועל. לדעת המשיב הוא זכאי לקבל הפרש זה על פי שוויו בשקלים ביום קרות אירוע הביטוח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה למן אותו יום. בישיבת קדם משפט ביום 2.9.87 קיבלו באי כח הצדדים את הצעת ביהמ"ש שלפיה ימונה מומחה מוסכם שיקבע את ערך המשאית ביום 20.6.85. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטת ביהמ"ש.
ב. ביום 21.9.87 נתקבלה חוות דעתו של המומחה שעל פיה ערך המשאית ביום האירוע היה 45,500 דולר. עוד באותו יום נחקר המומחה ע"י ב"כ הצדדים לאור דרישתם של הנתבעים ולאחר שהשופט התיר זאת. בעקבות חוות דעתו של המומחה חזר בו המשיב מתביעתו לתשלום הסכום הנקוב בפוליסה במלואה, ותביעתו הועמדה על תשלום בשיעור שקבע המומחה. לאחר חקירת המומחה דרשו באי כח הנתבעת כי יותר להם להביא ראיות לעניין מחיר המשאית וביהמ"ש המחוזי דחה דרישה זו. בהמשך, דחה השופט בקשת המערערים לאפשר בקשת הבהרות מהמומחה על חוות דעתו, בציינו כי משנחקר המומחה על חוות דעתו אין טעם בשאלות הבהרה. לאור הדברים הללו לא נותרה עוד פלוגתא לדיון בשלב דיון זה ובו ביום, בסיום הדיון הנ"ל, ניתן פס"ד שלפיו חוייבו הנתבעים "לשלם לתובע סך 45,500 דולר של ארה"ב לפי ערכם בשקלים ביום 20.6.85 ובתוספת ריבית והצמדה על סכום זה... ועד התשלום בפועל..." בנוסף חוייבו הנתבעים בתשלום הוצאות כלשון ההחלטה "הואיל ולא היה מקום לנהל המשפט אחרי חוות הדעת של המומחה, נראה לי שיש לחייב את הנתבעים בשכר טרחת התובע... בסך של 3,000 ש"ח...". הערעור נדחה פרט לעניין ההצמדה.
ג. לטענת המערערים חוות הדעת של המומחה איננה אובייקטיבית באשר נסמכה על אינפורמציה סלקטיבית שניתנה למומחה ע"י המשיב, מבלי שיעמדו בפני המומחה כל הנתונים הרלוונטיים לאירוע הספציפי. לפיכך ביקשו באי כח המערערים לפסול חוות דעתו של המומחה ולמנות אחר תחתיו או לחילופין להגיש חוות דעת נוספת. בדין דחה ביהמ"ש את בקשתם. תקנה 130(ב) לסדר הדין האזרחי קובעת לאמור "מונה מומחה... לפי בקשת כל בעלי הדין, או בהסכמתם, לא יהיו בעלי הדין רשאים להביא עדות נוספת של מומחה... אלא ברשות ביהמ"ש...". פס"ד שניתן על סמך דברו של המומחה המוסכם לא יתערב בו ביהמ"ש לערעורים אלא אם נראה לו שהמומחה עשה שגיאה גסה עד כדי כך שאפילו ביהמ"ש החסר ידע מקצועי באותו תחום יוכל לומר שדעתו מופרכת. בענייננו, אין לומר שהשמאי שגה בחישוביו. אין כל פסול בכך שאת פרטי המשאית בתאריכים הרלוונטיים קיבל המומחה מאת התובע, שהרי מדובר בנתונים אובייקטיביים בלבד. טענת המערערים בדבר התעלמות השמאי מהמחירונים הרווחים בשוק אינה במקומה, שהרי סומכים עליו כמי שעל פי מומחיותו המקצועית ידע להעריך את הדברים נכונה ולהגיע לכלל חוות דעת שתהא ככל האפשר מקובלת על שני הצדדים.
ד. אשר לטענות המערערים בעניין ההליכים בקדם המשפט - אכן, כפי שנקבע לא אחת, אין קדם המשפט מהווה את השלב הנכון של הדיון לגופו, אלא יש להותיר את הדיון הענייני והבאת העדויות למשפט עצמו. עם זאת, לפי תקנה 143 לתקנות סדר הדין
האזרחי, יכול ביהמ"ש כבר בקדם המשפט "ליתן פס"ד, לרבות פס"ד חלקי בתובענה, במידה שנתברר כי אין לנתבע הגנה בפני התביעה... להורות כל הוראה לסדר הדין שיש בה לפשט את הדיון או להקל עליו". מכאן כי מטרתו העיקרית של שלב קדם המשפט הוא יעול הדיון העתיד לבוא, קידומו והכנתו כראוי. כן יכול ביהמ"ש להורות כל הוראה לסדר הדין שיש בה לפשט את הדיון או להקל עליו, לרבות, כך יש להבין את ההוראה הכללית, מתן פס"ד כאשר סבור השופט כי בשל התיק לכך, ואין עוד כל צורך בדיון נוסף. כזה המצב בענייננו. אמנם לא קויים שלב מסודר של טענות סיכום, אולם הטיעון הענייני המסכם הושמע ונבלע בתוך הדיון בכללו.
ה. אשר לפסיקת הצמדה וריבית - צודקים המערערים בטענתם כי על ביהמ"ש היה לקבוע כי יש לשלם את הסכום שנפסק כשהוא מומר לשקלים לפי שער הדולר ביום התשלום בפועל ועליו מתווספת ריבית דולרית מתום 30 ימים מיום מסירת התביעה כשיעור הריבית שמשלם בנק ישראל לתאגידים בנקאיים על כספי פקדונות דולריים. קביעה זו מתיישבת עם האמור בחוזה הביטוח ועם כוונת הצדדים המפורשת שבאה לידי ביטוי בכך שהפוליסה תהא צמודה לשער הדולר. לפי חוק חוזה הביטוח סעיף 28, הכלל הנוהג בתגמולי הביטוח הינו תשלום הפרשי הצמדה כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, וריבית בשיעור של %4 לשנה. אולם, בתגמולי ביטוח המשולמים במטבע ישראלי המחושב לפי ערכו של מטבע חוץ תתווסף ריבית בלבד שתחושב כאמור בסעיף 28. דרך הוכחת שיעור הריבית הבנקאית היא כדרך הוכחת ריבית רגילה ובמקרה דנן הוגש עותק מתעודת עובד ציבור באשר לשיעורי הריבית שבנק ישראל משלם על כספי פקדונות דולריים, ועל פי תעודה זו יש לקבוע בהתאם את שיעור הריבית.
ו. אשר להוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד - המערערים חוייבו בשכ"ט כאמור מהנימוק ש"לא היה כל מקום לנהל המשפט אחרי חוות הדעת של המומחה המוסכם". הנימוק הנ"ל אין לקבלו, אך אין כל טענה בטענות המערערת שתצדיק התערבות ביהמ"ש העליון. ככלל אין ביהמ"ש העליון רואה בעין יפה ערעור על שכ"ט שנפסק ע"י הערכאה הראשונה. במקרה דנן עולה שהסכום שהתובע היה זכאי לקבל גדול בכ-%36 מהסכום שהמערערים העבירו למשיב בהסכמתם. אלמלא הגיש המשיב תביעתו והוכיח כי בעיקרו של דבר הדין עמו, לא היה זוכה לקבל את כל המגיע לו. משזכה חלקית בתביעה זכאי הוא כפועל יוצא גם בהוצאות מתאימות.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד חיים קליר למערערים, עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למשיב. 20.7.92).

בג"צ 2678/91 - צלאח עלי עווד אל-צנעא ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*נקיטת צעדים נגד בנייה בלתי חוקית של בדואים בנגב(העתירה נדחתה).

א. אחרי הקמת המדינה החליטה הממשלה לרכז את האוכלוסיה הבדואית באיזור צבאי סגור בנגב. איזור זה קרוי "איזור הסייג". בשנים 66-1951 שהו כל הבדואים תחת שלטון צבאי באותו שטח צבאי סגור, והוקצו להם שם מקומות מגורים והוחכרו להם אדמות חקלאיות. בשנות ה-60 החלו רשויות המדינה לפעול למציאת פתרון של קבע לבעיית המגורים במגזר הבדואי ובמהלך תקופה זו לא ננקטו הליכים על פי החוק נגד הבונים ללא היתר. בנובמבר 1985 מינתה הממשלה וועדה בינמשרדית לבדיקת עניין הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי, ומסקנת הוועדה היתה כי יש לאכוף את חוקי התכנון והבניה במחוז הדרום, להבדיל ממסקנות הוועדה בקשר למחוזות אחרים. אך עם זאת הומלץ להקפיא את האכיפה ל-4 שנים. לאחרונה נקטה הוועדה המקומית לתכנון ובניה עומר בהליכים נגד 14 מבנים שהוקמו ללא היתר ע"י הבדואים במקרקעין שמצפון לישוב
עומר. העותרים טוענים כי החלטת המשיבים לנקוט בהליכים על פי החוק להריסת. בתיהם הינה בלתי סבירה באופן מהותי וקיצוני. העתירה נדחתה.
ב. אין עילה חוקית או אחרת שלפיה יכול בג"צ לאסור על המשיבים לנקוט בהליכים על פי החוק נגד מבנים שהוקמו ללא היתר כדין. אם יש לעותרים טענות בעלות משקל כנגד ההליכים שנפתחו נגדם, יוכלו להשמיע טיעונים אלה בפני הערכאה השיפוטית שבפניה מתבררים ההליכים. העובדה שהמשיבים לא נקטו בהליכים על פי החוק נגד הבונים ללא היתר, כאשר טרם עמדו אלטרנטיבות תיכנוניות לפתרון בעיית המגורים במגזר הבדואי, אינה יוצרת מניעות נגד המשיבים לפתוח באותם הליכים, כאשר אותן אלטרנטיבות קמו לדעתם. אין לומר גם כי נוצרה בהמלצות הוועדה או בפעולות הרשויות משום הפלייה לרעת הבדואים בדרום הארץ ולטובת מפירי החוק בצפון ובאיזורים אחרים בארץ.

(בפני השופטים: בך, אור, מצא. החלטה - השופט בך. עוה"ד זכרוני ומינצר לעותרים, עו"ד גורדון למשיבים. 18.6.92).

ע.פ. 1510/91 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מין בקטינים(הערעור נדחה).

א. המערער הואשם בשתי עבירות מין שביצע בגופם של 2 קטינים. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום שימש המערער כיו"ר האגודה ספורטיבית בעיירה בצפון הארץ, והמתלונן הראשון, (להלן: המתלונן), שהיה אז למטה מגיל 14, שיחק כדורגל במסגרת אותה אגודה. באחד הימים הסיע המערער את המתלונן אל מחסן המצוי באיזור וביצע בו בכפייה מעשים מגונים שונים. ההרשעה מבוססת בעיקר על עדות הקטין עצמו, שהיתה מהימנה על השופט, על עדות בדבר גילוי התרגשותו של הנער לאחר האירוע בצאתו מאותו מחסן, ועל עדות דודו של הקטין, אשר שמע מפי המתלונן את תיאור התקרית זמן קצר לאחר התרחשותה, ואשר קיים לאחר מכן שיחה עם המערער. עדותו של המערער המכחישה את ביצוע המעשה המיוחס לו לא היתה מהימנה על ביהמ"ש. האישום השני מתייחס למעשה מגונה שבוצע כלפי נער אחר, גם הוא דודו של המתלונן, (להלן: פ'). המעשה המגונה המיוחס למערער ע"י פ' דומה ביותר לתוכן תלונתו של המתלונן, אלא שאירע כשנתיים לפני מקרהו של המתלונן. התלונה על מעשה זה לא נמסרה אלא בתום שנתיים והיא מהווה "עדות כבושה". אך פ' הסביר מדוע לא מסר מיד תלונה והסברו נמצא כנה ומהימן. עד זה היה אמין על ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשתי עבירות וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. באשר לתלונתו של המתלונן נסוב הערעור על שיקולי מהימנות גרידא. הסניגור הצביע על סתירות בגירסתו של המתלונן, וביהמ"ש המחוזי קבע שמדובר בסתירות בנקודות שוליות בלבד שאין בהן כדי לפגום באמינות גירסתו של המתלונן. אין להתערב במסקנתו של השופט המחוזי. אמנם בין הסתירות והתמיהות עליהן עמדה הסניגוריה, ישנן אחדות אשר לכאורה קשה לתארן כ"שוליות" בלבד. ברם, בסופו של דבר אין בסתירות, גם במשקלן המצטבר, כדי להפוך את הקערה על פיה. בקשיים הנובעים מן הסתירות האמורות אין כדי לגבור על הנקודות העיקריות שעליהן מבוססים ממצאי ביהמ"ש, והן: הרושם התמים והכן שעשה המתלונן ועקביות התיאורים שניתנו על ידו ; היעדר כל מניע מתקבל על הדעת להמצאת סיפור מצד המתלונן המעליל עלילה על המערער ; אי מהימנות גירסתו המכחישה של המערער אשר העיד, לפי קביעת ביהמ"ש, "בצורה עלובה"; עדות הדוד בדבר תלונת הקטין ובמיוחד תחנוניו של המערער לבל יגלה את דבר התלונה ברבים ; היעדר כל גירסה מתקבלת על הדעת מפי המערער, המתיישבת עם חפותו,
על אשר עבר בינו לבין המתלונן בפרק הזמן שבו אין מחלוקת ששניהם לבדם היו במחסן.
ג. אשר לאישום הנוגע לתלונתו של פ' - אין ספק כי צודק ב"כ המערער כשהוא מתאר את תלונתו של פ' כ"עדות כבושה". אלא שלתופעה זו ניתן הסבר סביר. יצויין, כי עד זה היה אמין על ביהמ"ש, ועדותו מתחזקת ע"י היעדר כל מניע להמצאת עלילה נגד המערער.
ד. אשר לעונש - למערער הרשעה קודמת בעבירה של מעשה מגונה בכוח שבגינה נדון ל-3 שנים מאסר וכמו כן יש לו עבר פלילי מגוון בגין עבירות אחרות, המצביע על אופיו הלא חיובי. נראה, שהמערער, שלא נרתע מלנצל לרעה את מעמדו ותפקידו במסגרת אגודת הספורט, ומעל גם באמון המשפחות שהפקידו את יקיריהן בידי אותה אגודה, מהווה סכנה לציבור הנערים, וביהמ"ש לא שגה בהטלת עונש משמעותי ומרתיע עליו.

(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד זנטי מאיר למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 2.7.92).

בג"צ 1842/92 - נעמי בלויגרונד נגד יעקב בלויגרונד וביה"ד הרבני

*ביצוע הסכם בין הורים בדבר משמורת על ילד(העתירה נדחתה).

א. בני הזוג, בעלי הדין, החליטו בשעתם, על פי הסכם פירוד שנערך ביניהם בכתב, להתגרש. את מרכז חייהם קיימו בארה"ב ובמרוצת חיי הנישואין נולדו להם 3 בנות ובן הזקונים בנימין. בהסכם הפירוד הסכימו בני הזוג כי המשמורת על הבנות יעל ותמר תהיה בידי הבעל, שהוסיף להתגורר בארה"ב, ואילו המשמורת על הבת אפרת והבן בנימין תהיה בידי האשה שתעלה לישראל ותגור כאן. עם הזמן עברה הבת אפרת, על דעת בעלי הדין, להתגורר בארה"ב במשמורת אביה. בהסכם הפירוד נקבע כי כאשר בנימין יגיע לגיל 10 שנים הוא יעבור למשמורתו של הבעל כדי שיטפל בהכנתו לבר מצווה. עוד נאמר בהסכם כי במידה ויתגלו חילוקי דעות בין הצדדים בקשר למוכנותו של הבן לשינוי כזה, יובא העניין לדיון והחלטה של בי"ד אורתודוקסי. סוכם גם כי כאשר בנימין יגיע לגיל בי"ס תיכון ישוב ויעבור לרשותה של האשה. משהגיע בנימין לגיל 10 ביקש האב לקבל אותו למשמורתו והאשה התנגדה לכך. המחלוקת הובאה להכרעה בביה"ד הרבני האיזורי בת"א. ביה"ד דן ביסודיות במחלוקת זו, שמע את בעלי הדין, קיבל חוות דעת של פסיכולוגים מטעם הצדדים, קיבל תסקיר של עובדת סוציאלית באשר לטובת הילד, נפגש עם בנימין והדיינים שוחחו עמו ארוכות ביחידות, ובסופו של דבר הגיע ביה"ד לכלל מסקנה כי הבן יעבור למשמורתו של האב עד הגיעו לגיל 14. כדי להבטיח שיקויים הקשר בין הבן והאם ועל מנת שיובטח כי במקרה הצורך יוחזר הבן לישראל, חוייב האב להפקיד ערבות מתאימה. חלפה כשנה ודבר לא השתנה באשר האב לא המציא את הערבויות. באמצע שנת 1991 ביקש האב להגיש את הערבויות, אך אז פנתה האם בתביעה חדשה לביה"ד הרבני האיזורי ובו עתרה לשינוי ההחלטה בשל שינוי מהותי בנסיבות. ביה"ד דן מחדש בתביעה והחליט כי אין לראות במצב הקיים שינוי נסיבות שיש בו כדי להצדיק ביטול או שינוי ההחלטה הקודמת. נגד החלטה זו ערערה האם לביה"ד הרבני הגדול וביה"ד אימץ את החלטת ביה"ד האיזורי. בקשת נציג היועץ המשפטי לביה"ד הרבני הגדול לשמוע חוות דעת של פסיכולוג נדחתה כדי שלא לעכב עוד את ביצוע ההחלטה. העתירה לבג"צ נדחתה.
ב. סמכותו של בג"צ ליתן צווים לבתי דין דתיים מוגבלת, על פי סעיף 2(15)(ד) לחוק יסוד השפיטה, למקרים בהם העילה להתערבות היא שאלת הסמכות של ביה"ד הדתי. לטענת העותרת, בנסיבות המקרה דנן יש לראות את החלטות בתי הדין הרבניים כהחלטות שניתנו מתוך חריגה מסמכות, שכן, לטענתה, ביה"ד הכריע בשאלת משמורת הילד בהתעלם
מהמבחן שקבע המחוקק בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, היינו שיש להתחשב בטובת הילד. טענה זו יש לדחות. אמנם, למשמעות הדיבור "הסמכות של ביה"ד" יש להתייחס באופן רחב ועמוק. משום כך, אם היו בתי הדין הרבנים בענין דנן מתעלמים ממבחנים שנקבעו בסוגיית משמורת קטינים, כי אז היה מקום שבג"צ יידרש למחלוקת ויאמר דברו לגביה. אלא שעיון יסודי בהחלטת ביה"ד הרבני האזורי בשני הדיונים ובהחלטות ביה"ד הרבני הגדול, מלמדים כי הדיינים היו רגישים מאוד לשאלת טובת הילד, והעמידו אותה בראש מעייניהם ושיקוליהם עד שבאו לכלל הכרעה. הסוגיה נבחנה בקפדנות וביסודיות גם מהבחינה העובדתית וגם מבחינת הדין הכללי והמשפט העברי.
ג. אכן, יש חשיבות לא מבוטלת לעמדת היועץ המשפטי בדיון כזה, ויש לייחס משקל ראוי לדעת העובדת הסוציאלית באשר לתוצאה הרצויה, אולם הדין לא מסר את סמכות ההחלטה לאלה. ביה"ד או ביהמ"ש, לפי הענין, לא יתעלם מעמדות העובדים הסוציאליים והיועצים המשפטיים המסייעים לערכאה השיפוטית, אך ההכרעה השיפוטית היא בסופו של דבר באחריות ביהמ"ש או ביה"ד, הצריכים לשקול את מכלול הדברים ולראות מה היא טובת הקטין על רקע התשתית העובדתית כולה. כך נהגו בתי הדין הרבניים במקרה דנן ואין מקום להתערב בהכרעתם.
ד. פסה"ד ניתן מפי השופט ד. לוין. השופט חשין הסתייג הסתייגות מה באשר לשאלה אם אכן רק טובת הילד היתה בפני בתי הדין הרבניים, הבהיר את הנסיבות שבהן מסמכותו של בג"צ להתערב בהכרעות בתי דין דתיים, ובסופו של דבר הגיע אף הוא למסקנה שיש לדחות את העתירה. זאת, משום שלא שוכנע כי טובת הילד אכן נפגעה עד כדי התערבות של בג"צ בהחלטות בתי הדין הרבני. בוודאי כך בהתחשב בעובדה שגם האב וגם האם הסכימו מראש כי בית הדין הרבני הו)ו שיכריע בחילוקי הדעות ביניהם, וכן בהתחשבות בנסיבות המיוחדות של המקרה שבו מדובר במעבר לתקופה קצרה.
ה. הנשיא שמגר העיר כי בענייננו, בחירת ביה"ד כשדה ההכרעה היתה של כל אחד משני ההורים ; צרתו של הקטין באה לו בשל המחלוקת בין ההורים ובכך נוצרו הנסיבות של המשמורת המתחלפת, ומכל מקום, יהיה מקומו של הקטין אשר יהיה, הוא לא יהיה עם שני הוריו בעת ובעונה אחת ומבחינה זו "טובתו" אף פעם אינה שלמה. יחד עם זאת, ההורים עצמם, כדברי העובדת הסוציאלית, הינם אנשים חיוביים שאין ספק ששניהם אוהבים את בנם וכל אחד מהם יכול לאפשר לילד לגדול בביתו ; המשמורת של האב היא לתקופה קצובה ועם סיומה ישוב הקטין אל האם ; במקרה של ספק בדבר קיומה של עילה ברורה להתערבות בג"צ אל לו לבג"צ להתערב בהליכים של ביה"ד הרבני.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, חשין. החלטה - השופט לוין, הוסיפו השופטים חשין והנשיא שמגר. עו"ד חורש לעותרת, עוה"ד מימון והולנדר למשיבים. 3.6.92).

ע.א. 82/88 - שמחה שמואלי נגד שושנה קצב ואח'

הגשת ראיות חדשות. אחיזה כשורה. *תקינותו של שטר(מחוזי ת"א - ת.א. 2026/83 - הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).

א. ביום 27.9.83 - 4 ימים לפני תום תקופת ההתיישנות - הגישה המשיבה תובענה על פי שיק בסך 325,000 ל"י שמועד משיכתו הנקוב הוא 1.10.76. השיק נמשך על חשבונה של המשיבה השניה שהיא חברה (להלן: החברה), לפקודת אחד יצחק דובדבני. חתימת המושך מורכבת מחותמת מוטבעת של החברה בתוספת חתימתו של המערער. על גב השיק 3 חתימות היסב, בסדר הבא: החתימה "יצחק דובדבני", חתימה בלתי מזוהה וחתימת המשיבה. גירסת המשיבה היתה כי במועד סמוך לחודש ספטמבר 1976 הילוותה סכום כסף ליצחק דובדבני. את ההלוואה נתנה בעצתו ובתיווכו של איש אמונה נעים דואק. לסילוק
חובו מסר לה דובדבני את השיק, לאחר שחתם על גבו, בנוכחותה ובנוכחות דואק, חתימת היסב. בהגיע מועד הפרעון דרשה את פרעונו של השיק מן הבנק הנמשך ובמעמד זה הוסיפה את חתימתה על גב השיק. לרבריה סירב הבנק לכבד את השיק בנימוק שחיובה של החברה מצריך גם את חתימתו של המשיב השלישי (להלן : שמש). עתה נתברר לה כי המערער ושמש שהיו בעליה ומנהליה של החברה אך דרכיהם נפרדו לפני מועד פרעונו של השיק, חלוקים ביניהם בדבר נסיבות הוצאת השיק. כן נתברר לה שדובדבני נעלם ועקבותיו אבדו. התובענה הופנתה נגד החברה והמערער, והלה הגיש הודעה לצד שלישי לשמש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה נגד המערער, דחה אותה ביחס לחברה וכן דחה את הודעת צד ג' של המערער נגד שמש. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון.
ב. ביום 13.6.76 פרש המערער מעסקי החברה. בעקבות זאת הורתה החברה לבנק לסגור את חשבונה, אותו חשבון שעליו נמשך השיק. המערער טען כי חתם על מספר שיקים לפני פרישתו מעסקי החברה, בלא שנרשמו בהם פרטים, ואת השיקים מסר לשמש כדי שישלים בהם את כל הפרטים הדרושים. השיק הנדון היה אחד השיקים האלה. לגירסת המערער הוא איננו מכיר את דובדבני ולא מסר לו שום שיק. מאידך טען שמש כי מעולם לא קיבל את השיק מידי המערער. השופט קבע כי המשיבה נטלה את השיק ונתנה בעבורו תמורה, כשהיא מאמינה בתום לב שהשיק נמשך ע"י החברה, המשיבה לא ידעה שזכות הקניין בשיק קודם שסוחר לה נפגמה, ולפיכך הריהי "אוחז כשורה" וזכאית להיפרע על פי השיק. לדעת השופט, נחזה השיק על פניו כשיק שהוצא ע"י החברה בעוד שלמעשה נחתם ע"י המערער לבדו, ולפיכך נושא הוא בחבות אישית על פי השיק.
ג. ב"כ המערער טען כי הגשת התביעה נגדו היתה פרי של קנוניה בין שמש לבין דואק שבתיווכו התקשרה המשיבה, לגירסתה, בעיסקת ההלוואה עם דובדבני. באותו הקשר ביקש המערער, בערעור, להתיר לו הבאת ראייה נוספת. בבקשה זו נטען כי רק לאחר שנשמעו הראיות, ולאור דברים שניגלו לו מן העדויות, עלתה בדעתו של המערער האפשרות, כי דובדבני איננו אלא דמות בדוייה. הנתונים שהושגו בחקירה זו ביססו, לכאורה, את הערכתו, ותצהיר החוקר הפרטי המציג נתונים אלה צורף לבקשה.
ד. צודק ב"כ המערער כי המשיבה איננה בבחינת אוחז כשורה בשיק. אחד מתנאי האחיזה כשורה הוא, שהאוחז נטל את המסמך "כשהוא שלם ותקין לפי מראהו", והתנאי שעניינו בתקינות המסמך איננו מתקיים כאן. הנפרע על פי השיק הוא יצחק דובדבני, שמידיו, כפי שעולה מקביעת ביהמ"ש, הוסב השיק למשיבה. דא עקא, שזולת חתימת ההיסב שיוחסה לדובדבני, מופיעה על גב השיק חתימה נוספת, שזהות בעליה לא נתבררה. חתימה זו מופיעה אמנם אחרי חתימת דובדבני, אך מגירסת המשיבה ודואק, לפיה חתם דובדבני בנוכחותם, מתחייב, שחתימה זו היתה על גב השיק עוד בטרם הוסיף דובדבני את חתימתו. אי התאמה בין שם הנפרע לבין חתימת המסב הראשון יש בה כדי לפגום בתקינות מראהו של שטר, וקיומה של אי התאמה, כאמור, שולל אחיזה כשורה.
ה. קבלת הטענה האמורה אין בה כדי להשפיע על גורל הערעור. משקבע השופט שהמשיבה הוכיחה כי רכשה את הקניין בשיק בתום לב ובעד ערך, שוב אין בשלילת אחיזתה כשורה כדי לגרוע מזכויותיה כאוחזת. ברם, מנימוקי פסה"ד לא עולה, שבבואו להעריך את מהימנות גירסת המשיבה ודואק, נתן השופט את דעתו, או ייחס משמעות, לקיומה של החתימה הנוספת. ספק אם הערכתו ביחס למהימנות העדים לא היתה משתנה כלשהו, אילמלא סברתו המוטעית, שהמשיבה היא בבחינת אוחזת כשורה. לכך יש להוסיף כי תביעת המשיבה הוגשה רק 4 ימים לפני תום תקופת ההתיישנות ואיש לא פנה למערער בדרישה לפרוע את השיק עד לקבלת העתק התביעה. המשיבה העידה כי בהגיע מועד פרעון השיק פנתה לבנק ודרשה את פרעונו במזומנים ונאמר לה שחסרה חתימתו של שמש, אולם על השיק עצמו אין
כל סימן המעיד על הצגתו לבנק. לעומת זאת העיד המערער כי במועד הנקוב של השיק החשבון בבנק כבר היה סגור. בכל אחת מן הנקודות האמורות היה, לכאורה, כדי לעורר תמיהה, או ספק, ביחס למהימנות הגירסה שעליה הושתתה התביעה. הכרעת השופט נתבססה על דחיית גירסת המערער ועל העדפת גירסתם של המעורבים האחרים, אך נימוקי פסה"ד, שבנושא קבלתן ודחייתן של גירסאות מנוגדות נוסחו בלשון כללית, אינם מניחים את הדעת, שבגדר ההכרעה העובדתית שקל השופט גם נקודות אלו וייחס להן משקל ראוי.
ו. בקשת ב"כ המערער להבאת ראיות נוספות, הוגשה בסמוך למועד הגשת הערעור. הבקשה הובאה בפני השופט ברק שהחליט להעבירה להחלטת ההרכב שידון בערעור. לאחר מתן החלטה זו הורה הנשיא על הגשת סיכומים בכתב והסיכומים שהוגשו התבססו על הראיות שהיו בפני ביהמ"ש המחוזי, וגם ב"כ המערער לא הזכיר בסיכומיו את בקשתו להבאת ראיות נוספות. משעיין ההרכב בראיות ובטענות החליט שעל המשיבה ושמש להשיב לבקשה האמורה. עתה הומצאו טעמי התנגדותם להגשת הראיות הנוספות. בכלל טעמי ההתנגדות טען ב"כ המשיבה כי משלא חזר ב"כ המערער, בסיכומי טענותיו, על עתירת הבקשה, יש לראותו כמי שוויתר עליה. טענה זו דינה להידחות. משהחליט השופט ברק, כי הבקשה תידון בפני ההרכב שידון בערעור, רשאי היה ב"כ המערער להניח, שכך אמנם ייעשה. כל עוד לא נדרשו המשיבים להשיב לבקשתו, לא יכול היה לסמוך טיעונו אלא על התשתית הראייתית הקיימת, ככל שאמנם עשה.
ז. בנסיבות שתוארו יש להתיר למערער את הבאת הראיות הנוספות. אלא שבהתחשב באופי הראיות, שיצריכו גביית עדויות, קביעת ממצאים עובדתיים על פיהן ובחינה מחודשת של ממצאים שנקבעו, מתעורר הצורך להחזיר את ההליך לביהמ"ש המחוזי. אין מקום לפקפק בכך, שבהתקיים טעם להתיר הבאת ראייה נוספת בערעור, רשאי ביהמ"ש שלערעור להחזיר את ההליך לביהמ"ש שלדיון, כדי לאפשר הבאת הראייה הנוספת בפניו. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את ההליך לביהמ"ש המחוזי שיאפשר למערער להביא ראיות להוכחת טענתו כי "דובדבני" לא היה אלא דמות בדוייה וכן יוכלו גם הצדדים האחרים להביא ראיות נוספות בנושא המחלוקת.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ר. ברקמן למערער, עו"ד י. רוזן למשיבה, שמש לעצמו. 21.7.92).

ע.א. 790/87 - אריה אשרוב נגד שמיר חברה לביטוח בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 2998/82 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. המערער נפגע ביום 12.5.82 בתאונת דרכים והמשיבה חייבת בפיצולו. עקב התאונה נפגע המערער פגיעה קשה בברכו, היה מאושפז 20 ימים בבית חולים ובמשך 3 חודשים נאסר עליו לדרוך על רגלו הפצועה. כתוצאה מהתאונה נשארה לו נכות של %20 לצמיתות. קודם התאונה עבד המערער כסוכן למכירת תכשיטי זהב ועל פי קביעת ביהמ"ש השתכרותו הממוצעת היתה בשיעור של 1,386 דולר לחודש. משכורתו היתה נקבעת על פי מספר קילוגרמים של זהב שמכר מידי חודש, כשעל כל קילוגרם הרויח 200 דולר בקומיסיון. את הפסדי ההשתכרות וכושר ההשתכרות חישב ביהמ"ש כך : את כושר השתכרותו קבע בסכום של 2,215 ש"ח ליום פסה"ד, בהתאם לשער היציג של הדולר בתאריך זה. את הפגיעה בכושר ההשתכרות קבע בשיעור של %20 בהתאם לנכות הרפואית הצמיתית. בהתאם לכך קבע הפסד בשיעור של 443 ש"ח לחודש מתאריך שלאחר חלוף 3 חודשים מיום התאונה. לגבי שלשת החודשים הראשונים נקבע למערער הפסד כושר השתכרות מלא. לאחר קביעת סכום ההפסד ניכה ביהמ"ש %25 מס הכנסה. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. טענתו של המערער מופנית נגד דרך החישוב שעשה ביהמ"ש. לטענתו היה על ביהמ"ש לקבוע את כושר השתכרותו עובר לקרות התאונה בשקלים, ולשערך סכום זה - בהתחשב
בעליית אינדקס יוקר המחייה - ליום פסה"ד, ולא להמיר את הסכום לפי השער היציג ביום פסה"ד. טענה זו אין לקבלה. כפי שהוברר, על אף ששכרו של המערער היה משולם בשקלים הוא היה נקבע בדולרים. לכאורה, כך היה ממשיך להקבע שכרו של המערער לולא התאונה, בשל הנוהג לקבוע הן את מחיר הזהב והן את הקומיסיון על מכירתו בדולרים. מאחר והפסדי המערער נקבעו בהנחה שהיה ממשיך להשתכר בעבודה בה עבד ערב התאונה, נראה שהדרך בה בחר ביהמ"ש לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות סבירה היא ואין להתערב בה.
ג. טענה אחרת של המערער היא שטעה ביהמ"ש בכך שלא חייב את המשיבה לשלם לו ריבית על הנזק המיוחד שפסק בשל הפסדי השכר בעבר, מיום ההפסד ועד ליום פסה"ד. טענה זו בדין יסודה. אין כל הנמקה בפסה"ד מדוע לא נפסקה ריבית כזו, וכנראה שכך אירע בשל השמטה מקרית.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד קרינסקי למערער, עו"ד מלצר למשיבה. 29.7.92).

ע.א. 782/87 - אבא אלחנני וישראל לוטן נגד עירית תל אביב ואח'

*פירוש חוזה (הערעור נדחה).

המערערים, שהם אדריכלים במקצועם, עתרו למתן סעד הצהרתי הקובע כי הם בלבד זכאים לתכנן את השינויים בתכנית בנין עיר הנוגעת לככר המדינה בת"א, שהוכנה על ידם בשעתו. לדעתם, אם יבקשו המשיבים ליזום שינוי כלשהו בתכנית הנ"ל יש לעשות זאת דרכם. עילות הבקשה היו היותם של המערערים זוכים בתחרות פומבית לגבי התכנית, היותם בעלי זכות חוזית מכח הסכם באוקטובר 1969, ובעלי זכות יוצרים וזכות מוסרית, כאמור בסעיף 4א' לפקודת זכות יוצרים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה.
בפסה"ד נבחנו הסעיפים השונים של ההסכמים שנחתמו, בעקבות התחרות הפומבית לאדריכלים, לתכנון ככר המדינה בה זכו המערערים. בבדיקת סעיפי ההסכם השונים הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה שאין המשיבים קשורים באותם חוזים לגבי התכנון החדש של המקום, וכי אין בתכניות של האדריכלים החדשים כדי לפגוע בזכותם המוסרית של המערערים כאמור בסעיף 4א' לפקודת זכות יוצרים. בסופו של דבר הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה שאין להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עוה"ד חנן מלצר ודניאל פדר למערערים, עוה"ד גב' ניצה קונשטוק ואהרון מלצר למשיבים. 4.6.92).

ע.א. 4731/91 - שבתאי בכר נגד איבון בכר ואח'

*מזונות (הערעור נדחה).

עניינו של הערעור פס"ד לתשלום מזונות של המערער למשיבים וטענות המערער הן כי הסכומים שנפסקו מופרזים. הערעור נדחה. אחת הטענות שהעלה המערער היתה נגד קביעת ביהמ"ש את סכום השתכרות אשת המערער. על יסוד אישור בכתב על הכנסות המשיבה, כאשר לא הגישה תלוש משכורת כנדרש, אך טענה זו מופרכת היא. בעבודה במשק בית או טיפול בילדים אין עורכים תלושי משכורת, ואישור בכתב יכול לשמש ראייה קבילה בכגון דא. טענה אחרת של המערער היתה כי אם יימכר המדור הנוכחי תועבר לידי האשה מחצית התמורה המגיעה לכדי 60,000 דולר, ואזי תוכל לקבל מהשקעתו של סכום זה הכנסה חודשית שתכסה את שכר הדירה של המדור החילופי, ואין לחייבו בתשלום שכר דירה. באשר לכך, הרי הדירה טרם נמכרה וגם לא ידוע מה יהיה שכר הדירה בדירה החילופית ומוקדם לקבוע דבר בנושא זה. החיוב בתשלום 300 דולר לכיסוי שכר הדירה יתחיל, לפי פסיקת ביהמ"ש, מעת שהמשיבים יהיו זקוקים לשכירת מדור חילופי,
לאור פירוק השיתוף ומכירתה הצפוייה של הדירה של בני הזוג שבה הם מתגוררים כיום.

(בפני השופטיט: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יוסי וייצמן למערער, עו"ד שלמה אשורי למשיבים. 21.7.92).

בש"פ 3674/92 - נפתלי חדד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הועמד לדין ביחד עם אחיו, על פי כתב אישום אשר לפיו תקפו השניים את המתלונן, חבלו בו חבלה חמורה בכך שהעורר דקר את המתלונן בסכין באיזור החזה ובאיזור הבטן ואילו אחיו הטיח מכת אגרוף בבטנו של המתלונן. ביום התקיפה, לאחר התקיפה הראשונה, זומן המתלונן לביתו של העורר, כביכול על מנת ליישב את ההדורים ביניהם, ומשהגיע המתלונן שלף העורר סכין ודקר אותו בחזהו. כמו כן תקף במכשיר חד אדם שהזדמן למקום וביקש להפריד ביניהם. המדינה ביקשה לצוות על מעצר שני האחים עד גמר ההליכים הן בשל חומרת העבירה והן בשל חשש שישבשו את הליכי המשפט, שהרי כמסתבר המתלונן אינו משתף פעולה עם המשטרה משום חשש שמקנן בליבו שמא יבולע לו מהעורר ואחיו. ביהמ"ש המחוזי איבחן בין העורר לאחיו, ציווה על מעצר העורר עד תום ההליכים ולשחרר את האח בתנאים מגבילים. הסניגור טוען כי אין מקום להפלות בין העורר לבין אחיו, ומה גם שמוצע שיורחק מאיזור מגוריו לעיר עפולה. אם שוחרר האח אין חשש של השפעה על עדים מצד העורר דווקא. הערר נדחה.
ניתן לטעון אפליה בין שני עצורים אם מדובר בנסיבות זהות לגבי השניים. אין זה המקרה בענייננו. האח אמנם השתתף בשני האירועים וגם הלם באגרופו במתלונן, על פי הראיות לכאורה, אולם יש הבדל רב מאד מבחינת החומרה בין התנהגותם של השניים. העורר דקר בסכין את המתלונן פעמיים וכן דקר אדם נוסף שבא להפריד, ובכך נתן ביטוי ברור לכך שהוא מסוכן לציבור. אם יש למתלונן ממי לחשוש, הרי זה בראש ובראשונה מהעורר. מן הטעמים האמורים, החלטת המעצר נכונה היא.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אטיאס לעורר, עו"ד דה ברטוך למשיבה. 30.7.91).

בש"פ 3366/92 - דררג'ה פריח נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (הריגה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל למעשה).

העורר ובנו הואשמו בקשירת קשר לביצוע פשע ובהריגה. לפי הנטען, קשרו השניים לפגוע ולחבול חבלה חמורה במנוח, ובמכות שהיכוהו גרמו למותו. יחד עם הגשת כתב האישום התבקש ביהמ"ש המחוזי להורות על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים והבקשה נתקבלה ביחס לעורר. הערר נתקבל. אין חולקין שלאישום מצוייה תשתית ראייתית. הבקשה למעצרו של העורר התבססה על חומרת העבירה שיוחסה לו. אף שביהמ"ש המחוזי לא הגדיר בהחלטתו את מטרת המעצר, ניתן להניח שהוא קיבל לעניין זה את עמדת התביעה כפי שהוגדרה בבקשה. בנסיבות אלו מוטל היה על ביהמ"ש לבחון את השאלה אם אין להשיג את מטרת המעצר בקביעת חלופה, שפגיעתה בחרותו של העורר חמורה פחות ממעצר רגיל. עניין זה, ככל הנראה, לא נבדק ע"י הערכאה הראשונה ומכל מקום אין התייחסות לעריכת בדיקה כזאת בהחלטתה. הסניגור טען כי בהתחשב בגילו ובעברו של העורר, וכן בנסיבות שבגידרן בוצע המעשה, יהיה זה מוצדק להסתפק בחלופת מעצר. כן ציין הסניגור שמדובר במשפחה בדואית ברוכת ילדים ומעוטת אמצעים ומעצרו של אבי המשפחה יפגע בה פגיעה חמורה. בכל הנסיבות, אכן מן הראוי להמיר את המעצר בחלופה, ובלבד שיהיה בידי העורר להציע חלופה נאותה שתתקבל על דעת ביהמ"ש. על רקע האמור החליט הסניגור לחזור בו מן הערר תוך שמירת זכותו
לפנות לביהמ"ש המחוזי בהצעת חלופה, ואם תמצא מתאימה יורה ביהמ"ש על שחרורו של העורר בתנאים שיקבע.

(בפני: השופט מצא. עו"ד א. ביתן לעורר, עו"ד דה הרטוך למשיבה. 16.7.92).

בש"פ 3290/92 - מדינת ישראל נגד סלימאן פימה

*שחרור בערובה (אינוס ומעשים מגונים בקטינה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב, בן 55, הואשם בעבירות אינוס, תקיפה מינית ומעשים מגונים בקטינה בנסיבות מחמירות. סידרת המעשים האמורים נמשכה כ-3 שנים, כלפי הקטינה המתלוננת, הגרה בסמיכות לדירתו, מאז היתה כבת 13.5 שנים. אין חולק כי ישנן ראיות לכאורה נגד המשיב, ולמעשה הודה המשיב בפרטי המעשים שעליהם התלוננה הקטינה, אך טען כי כל המעשים נעשו בהסכמת הקטינה, לרצונה ואף להנאתה. מנגד טענה המשיבה במשטרה כי המשיב איים עליה שתמשיך במעשים האמורים, כי אחרת "יספר לכולם". לדברי המתלוננת, אף נתן לה המשיב סטירות כשלא באה אליו יום אחד בשבוע. המדינה ביקשה את מעצר המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש לא נעתר לבקשת המדינה, שכן לא שוכנע שיש ממש בחשש שהמשיב יחזור לסורו ויבצע בקטינה או בקטינות אחרות מעשים דומים, והוא הדין לגבי חשש שמא ישבש את מהלכי המשפט וישפיע על עדים, במיוחד על הקטינה, הוריה או חברה. הערר נתקבל.
קיים חשש ממשי כי אם ישוחרר המשיב, עלול הוא לנסות להשפיע על הקטינה לשנות עדותה ולהתאימה לגירסתו כי הסכימה, ואף חפצה, לקיים עימו את המגע המיני. אכן, אין משמעות להסכמה זו ככל שמדובר בעצם ההרשעה, אולם יש משקל לדבר לצורך גזירת הדין, כשעל פי גירסת הקטינה היא סבלה תקופה ארוכה והחרישה מחמת איומיו ואלימותו של המשיב. השופט ציין בהחלטתו שהחשש שהמשיב יאיים על הקטינה הינו חשש כללי, שאין לו יסוד ממשי בחומר הראיות, ואולם, התנהגות המשיב כלפי הקטינה, כעולה לכאורה מאמרותיה, די בה כדי להצביע על החשש האמור. אם בעבר לא בחל המשיב להשיג את מבוקשו בדרך של איום ואלימות כלפי הקטינה, יש חשש שיבקש גם עתה להניעה להתאים את גירסתה לגירסתו. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' מיקי חשין לעוררת, עו"ד בר חיים למשיב. 1.7.92).

ע.פ. 2481/92 - יסמין מוסראט נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערערת הורשעה בביהמ"ש המחוזי, בעקבות הסדר טיעון, בעבירה של הריגת אחותה. באותו שלב גם הורשע אחיה, שהואשם יחד עימה באותו כתב אישום, ברצח אותה אחות. טענת המערערת היא כי אחרי הרשעתה בדין העיר ביהמ"ש הערה בקשר לחומרת העבירה, שהיה בה כדי להעלות חשש כי התגבשה בלב ביהמ"ש דעה בעניין העונש, עוד לפני שביהמ"ש שמע את הטיעונים של הצדדים. לפיכך ביקשה המערערת שביהמ"ש יפסול את עצמו, ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור נדחה.
אחרי ההרשעה יש לכל בימ"ש מסקנות ראשוניות בקשר למהות העבירה. הוא אינו מסכם דעתו אלא לאחר שמיעת הטיעונים לעונש, ואין כל הצדקה שבעל דין ימהר להעלות טענות פסלות ולפנות לערכאת הערעור כדי לפסול את ההרכב, אם ביהמ"ש השומע את הטיעונים מעיר הערות שהן בגדר אי הסכמה עם התיזה בעניין העונש המוצגת ע"י הפרקליט הטוען לפני ביהמ"ש. יש גם וביהמ"ש מעמיד את הסניגור בשלב האמור על עובדה זו או אחרת מתוך מערכת הממצאים העולים מן ההרשעה, שאיננה מתיישבת עם התיזה המועלית ע"י הסניגור. ביהמ"ש מעניק לסניגור אפשרות של תגובה ע"י הצגת הגירסה הנראית לו, וספק אם הדבר היה מועיל לסניגור כלשהו אם ביהמ"ש היה נמנע לחלוטין מכל שאלה
ומונע ע"י כך מן הסניגור את ההתייחסות לנקודות התורפה בטיעונו. אך מעבר לכך, אין כל הצדקה לבקשות הפסילה המועלות בשל כל הערה או גערה של שופט.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד זאב גורדון למערערת, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבה. 30.6.92).

בג"צ 4465/91 - סונול ישראל בע"מ ואח' נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז ואח'

*אישור תכנית בנין עיר (העתירה נדחתה).

העותרים לא שכנעו כי קיימת עילה להתערב בשיקולים התכנוניים שהניעו את המשיבה להעדיף תכנית מסויימת (להלן: התכנית שנתקבלה) על פני התכנית של העותרים. אין חולקין שלצד הכביש שעליו מוסבות שתי התכניות יש מקום להקים רק תחנת דלק אחת. גם בהנחה, מבלי לפסוק, כי במהלך הדברים הרגיל ייתכן שהמשיבה עשוייה היתה לאשר את תכנית העותרים, וכי חלה השהייה בלתי מוסברת ולא נאותה בהליכי התכנון ולפיכך אישרה המשיבה את התכנית שנתקבלה, הרי צודקים המשיבים בטענתם כי נקודת הזמן הרלוונטית היא הזמן שבו מגיעה תכנית פלונית לאישור.
טענה אחרת שהועלתה ע"י העותרים היא כי המשיבה דנה באישור התכנית שנתקבלה, מבלי שהיתה לפניה בקשה להפקדה מטעם הוועדה המקומית חוף השרון. ניתן להניח, כפי שהמשיבים מוכנים להניח, שלא הונחה בקשה כדין לפני המשיבה כאמור בסעיף 134(א) לחוק התכנון והבניה, סעיף שעל יסודו החליטה הוועדה המחוזית לאשר את התכנית. אעפ"כ, טען ב"כ המדינה, ניתן לקיים את החלטת המשיבה על יסוד האמור בסעיף 134(ב) לחוק, שלפיו רשאית הוועדה המחוזית לשנות תכנית מתאר מקומית אף ביוזמתה היא. אשר לכך טוענים העותרים כי אין שיקול דעת לוועדה המחוזית הדנה בבקשה לשינוי תכנית לפי סעיף 134(א) כשיקול דעתה לפי סעיף 134(ב). בנסיבות המקרה, אין לומר שהמשיבה היתה מחליטה אחרת מכפי שהחליטה אילו היתה מודעת לעובדה שהיא עושה שימוש בשיקול דעתה לפי סעיף 134(ב).

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. עוה"ד ישראל לשם וישראל עזיאל לעותרים, עוה"ד עוזי פוגלמן, טבקמן, הוס ונשבן למשיבים. 2.7.92).

ע.פ. 829+887/92 - אליהו אוזנה נגד מדינת ישראל

*מידת העונש (תקיפת רופא פסיכיאטר) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

המערער היה בטיפולו של רופא פסיכיאטר, המנהל תחנה לבריאות הנפש, ובאחד הימים חיבל במנעול מכוניתו הפרטית של הרופא וחתך את צמיגי מכוניתו, ולמחרת טילפן לרופא ואיים לרצחו נפש והצית את התחנה לבריאות הנפש. למבנה נגרם נזק הנאמד בעשרות אלפי שקלים. חרף התנהגותו החמורה של המערער גזר לו ביהמ"ש המחוזי מאסר של 15 חודשים בפועל ושנה מאסר על תנאי. לאחר מכן הורשע המערער בבימ"ש השלום בעבירה אחרת וביהמ"ש גזר לו עוד 10 חודשים מאסר בפועל המצטברים למאסר האמור. הערעור של המערער על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ההתנהגות החמורה של המערער מצדיקה, אם לא מחייבת, עונש מוחשי המבטא את החומרה שבמעשיו הנפסדים, ושבכוחו גם להוות גורם מרתיע למערער ואחרים כדוגמתו. בבואו לגזור את דינו של הנאשם נדרש ביהמ"ש להביא בגדר שיקוליו מחד גיסא את ההיבט הציבורי-חברתי ואת הצורך להגן על הציבור מפניו, את משמעות העבירה וחומרתה, את הגינוי המתבקש למעשים נפשעים ולתת ביטוי לכך בעונש הולם ומרתיע. מאידך יתן ביהמ"ש את הדעת לאישיותו של הנאשם, סיכוייו להשתקם, הודאתו וחרטתו וכיוצא באלה נסיבות. בגזר הדין דנא נתן השופט דעתו לנסיבות השוקלות לקולא, אך גזר הדין אינו מבטא את חומרת המעשים ואינו נותן ביטוי הולם לשיקולים שצריך
להנחות מבחינת הפגיעה בחברה. המערער הוא למעשה עבריין מועד וחרף עונשים מתונים שהושתו עליו בעבר לא למד את לקחו. בהתחשב בכל הנסיבות, ובכך שאין ביהמ"ש בערעור ממצה את הדין עם הנאשם, הוחלט להשית על המערער עונש של 30 חודשים מאסר בפועל ומאסר על תנאי כאמור ו-10 חודשי המאסר שנקצבו למערער בתיק האחר יצטברו לעונש האמור.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חשין. החלטה - ד. לוין. עו"ד אדריאן פרקש למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 7.7.92).

בש"פ 2844/92 - מדינת ישראל נגד ראיד בדיר

*עיכוב ביצוע גזר דין (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נתקבלה).

המשיב הורשע בעבירות של תמיכה בארגון טרוריסטי ובסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ונדון למאסר של שלושה חודשים שירוצה בעבודות שירות. התביעה הגישה ערעור על גזר הדין בטענה כי העונש מופלג בקולתו. לטענת התביעה יש סיכוי רב שערעור המדינה יתקבל ועל כן רצוי שלא ירוצה העונש שהוטל על המשיב, שאז עלול הדבר להיות בין השיקולים שלא להטיל על המשיב את העונש שהוא ראוי לו. לפיכך ביקשה המדינה לעכב את ביצוע העונש. הבקשה נתקבלה. בנסיבות המקרה ולאור הסיכוי שיש לערעור שיתקבל, ראוי לעכב את ביצוע העונש שהוטל על המשיב.

(בפני: השופט אור. עו"ד גב' אתי כהנא למבקשת, עו"ד עאדם פריג' למשיב. 16.6.92).

בג"צ 1336/92 - אחמד עבדאללה זועבי ואח' נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז הצפון ואח'

*אישור תכנית מפורטת לסלילת כביש (העתירה נדחתה).

עניינה של העתירה תכנית מפורטת לסלילת כביש איזורי בקטע שבין הכפרים נעורה ותמרה. העותרים, תושבי תמרה, קובלים הן על תוואי הכביש, העובר דרך חלקות שבבעלותם, והן על אופן אישורה של התכנית, חרף התנגדותם. העתירה נדחתה.
העותרים הוזמנו לישיבה אחת שנועדה לשמיעת התנגדותם ולא הופיעו. הם הוזמנו פעם נוספת להופיע ומשהופיע שם ב"כ טענו טענותיהם נגד התכנית. הוועדה שקלה תוואי חילופי שהציעו העותרים ומצאה שאינו מתאים ולפיכך דחתה את ההתנגדות. אכן, העותרים ביקשו שלא לקיים את הישיבה שבה הופיעו, כי בדעתם להצטייד בחוות דעת של מומחים, אך אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה שלא להיעתר לבקשת הדחייה. הזימון לדין לא בא לעותרים בהפתעה והיה סיפק בידם להכין עצמם ולקבל חוות דעת לפני אותה ישיבה. אין גם טעם ענייני המצדיק התערבות בהחלטת המשיבה בכל הנוגע לתוואי הדרך. טענה נוספת בפי העותרים נגד החלטת המשיבה לדחות את בקשתם לתת להם רשות לערור לפני המועצה הארצית לתכנון ולבניה, לפי סעיף 115 לחוק התכנון והבניה. גם טענה זו יש לדחות. אפילו טענות העותרת חשובות הן, אין לומר בשל כך בלבד שהמשיבה השתמשה שלא כהלכה בשיקול דעתה כאשר סירבה ליתן רשות ערר. הגשת הערר מותנית בשיקול דעתה של הוועדה המחוזית, ולא מן המידה לאפשר לבעל דין לעקוף מחסום זה כשאין בפיו נימוק כבד משקל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד סאלה אבו חוסיין לעותרים, עוה"ד מזוז ומירון למשיבות. 21.6.92).

ע.פ. 1690/92 - מדינת ישראל נגד ריבו יורם

*קולת העונש (שוד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב קשר קשר עם שניים אחרים לשוד של זוג קשישים, השוד שבוצע לאחר תכנון מוקדם, באכזריות ובאלימות תוך הנחתת מכות פטיש בראשיהם של הקשישים. הוא הורשע עפ"י הודאתו ונגזר לו מאסר בפועל של 6 חודשים לריצוי בעבודת שירות וכן מאסר על תנאי של שלוש שנים. המשיב היה כבן 20 בעת ביצוע העבירה והוא בעל עבר נקי. חלקו של המשיב בקידום הקשר היה קטן וכן הוא לא לקח חלק פעיל בתקיפה עצמה. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב היה שותף לקשר וברור היה לו כי השוד יהיה כרוך במעשה אלימות. בעבירה כה נפשעת מתגמד משקלן של הנסיבות האישיות של המשיב. העונש שהוטל על המשיב אינו נותן ביטוי לא לחומרת המעשה, לא לשיקולי הענישה של הרתעת העבריין ולא להרתעת הרבים שחשיבותה רבה במיוחד בעבירות של תקיפת קשישים לשם שוד, שכה רבו ונפוצו בשנים האחרונות. מטעם זה, ועל אף המלצת שרות המבחן כי ריצוי מאסר בפועל לא יהיה רצוי מבחינת המשיב, העונש ההולם חייב להיות עונש מאסר לריצוי בפועל. חבריו לפשע של המשיב, האחד הפך עד מדינה, ואילו השני נדון ל-7 שנים מאסר בפועל גם בגין שתי עבירות אחרות שצורפו. בהתחשב בחלקו הקטן יחסית של המשיב בקשר יועמד ענשו על שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, מלץ, חשין. עו"ד גב' מיקי חשין למערערת, עו"ד זילברברג למשיב. 9.6.92).

בג"צ 1663/92 - עו"ד אברהם גל ואח' נגד שר הדתות ואח'

*בחירת דיין לביה"ד הרבני הגדול (העתירה נדחתה).

העותרים ביקשו צו על תנאי נגד המשיבים 3-1 שיימנעו מלבחור במשיב הרביעי (הרב דב ליאור) לדיין בביה"ד הגדול לערעורים, נוכח חשדות שהועלו נגדו בעבירות מסויימות ונוכח התבטאויותיו בנושאים מסויימים בציבור. כן נתבקש בג"צ לדון בבקשת העותרים כי הבחירה בבית הדין הרבני הגדול תהיה בהצבעה גלויה. ב"כ היועץ המשפטי הודיע לבג"צ כי היועץ המשפטי סבור שקיימות מניעות להצגת מועמדותו של הרב ליאור לכהונה שבה מדובר, וכי המשטרה נדרשה לפתוח בחקירה נגדו ונגד אחר בחשד לכאורה לעבירות שנעברו על ידם. עם זאת סבור היועץ המשפטי שיש להניח את הנושא להחלטת הועדה, ואם הועדה תחליט בניגוד לחוות דעתו תהיה פתוחה הדרך לפני העותרים להגיש עתירה חדשה. העתירה נדחתה.
עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לעניין התערבות בג"צ בשלב הנוכחי, נכונה היא מטעמים עקרוניים, ויש להניח את הנושא להחלטת הוועדה. קשה להעלות על הדעת שועדת המינויים לדיינים תחליט, בנסיבות המפורטות בחוות הדעת, בניגוד לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, אך אין למנוע ממנה מראש לדון בנושא. גם אין לומר שבשלב זה יש מקום להתערב באופן הצבעתה של הועדה, אם כי לכאורה יש תימוכין לגישה שהצבעות לענין מינוי של שופטים ודיינים מוטב להן שתתקיימנה בהצבעה גלויה.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. העותרים לעצמם, עו"ד גב' נ. ארד למשיבים. 11.6.92).

ע.פ. 89/91 - מוחמד אבו רשיד ויוסף אבו קרינאת נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת נשק מצה"ל ומכירתו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער אבו קרינת נכנס באוגוסט 1988 למחנה צה"ל וגנב, בין היתר, רובה סער ושתי מחסניות. הוא מכר את הנשק לאבו רשיד בידעו שהנשק עלול לשמש לביצוע פשע. אבו רשיד מכר את הנשק לאחר ואותו אחר השתמש בנשק וירה לעבר חיילי צה"ל. השניים הורשעו עפ"י הודאתם, ואבו קרינאת הורשע גם בהתפרצות נוספת ליחידת צה"ל. אבו קרינאת נדון ל-6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר
על תנאי, ואבו רשיד נדון ל-4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש משקף את חומרת המעשים ותואם את מדיניות הענישה הראוייה. השוני בעונשים בין שני המערערים משקף את השוני במעשים שבגינם הורשעו.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, אור. עוה"ד זילברמן ואלסנע למערערים, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 5.5.92).

ע.פ. 3543/90 - רפי חכים נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בביצוע שתי עבירות שוד, נסיון לשוד ופציעה. הוא ביצע יחד עם אחר פעמיים שוד בתחנות דלק כשהם מופיעים בתחנה, האחד מחזיק אקדח צעצוע והאחר סכין ומבצעים את השוד. בפעם השלישית, כשבוצע שוד כנ"ל, פתח עובד התחנה בצעקות ואז השותף דקר אותו וגרם לו לחתכים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 6 שנים מאסר בפועל וערעורו על חומרת העונש נדחה.
בעת מאסרו החל המערער בתהליך שיקומי ושוהה במחלקה טיפולית כבר כשנה בתכנית גמילה מסמים. הסניגור ביקש להקל עם המערער שהשתחרר מן התלות בסמים, בטענה כי ההתמכרות היתה הגורם להסתבכותו בעבירות, ואם יוחזר עם גמר הטיפול לסביבה העבריינית, עלול המאמץ שהושקע לרדת לטמיון. ברם, לא ניתן למחוק את משמעותן החמורה של עבירות השוד שאותן עבר המערער, ולא ניתן לקבוע לצידן ענישה שאינה מבטאת אופיין והסיכון לציבור העולה מהן. התהליך של שינוי בהתנהגות יכול וצריך להשפיע רק על אופן ריצוי העונש. על כן, לאור ההצלחה בשלב הראשון של השיקום, יש לאפשר למערער המשך שהייה במסגרת שיקומית ואין להחזירו לסביבה עבריינית רגילה. יחד עם זאת אין מקום להפחתת העונש בשלב הנוכחי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אבי עמירם למערער, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 11.6.92).

ע.פ. 551/92 - דוהיר בן עבאס דוייק נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (יידוי אבנים על אוטובוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של יידוי אבנים על אוטובוסים שנסעו בקו ירושלים רמאללה, עבירה שיש בה מידה רבה של חומרה, שכן מסכנת היא חיי אדם. ביהמ"ש המחוזי גזר את דינו של המערער ל-16 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הסניגור טוען כי העונש חמור מדי ויש בו גם סטייה ממדיניות אחידות הענישה, שהרי נאשמים אחרים שעמדו לדין לפני אותו שופט בשל עבירות זהות, שביצעו תוך כדי אותו אירוע, נשפטו ל-9 עד 12 חודשי מאסר בפועל. אמנם האחרים היו קטינים והשופט התחשב לקולא בעובדה זו, אולם אין בכך כדי להצדיק אבחנה במשך המאסר בפועל, כך דעת הסניגור, שכן דווקא עבירות אלו מתבצעות, בדרך כלל, ע"י קטינים, ואותם יש להרתיע. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש העליון ביקש לעיין בגזרי הדין של הנאשמים הקטינים, אך אלה לא הוגשו בפניו. חזקה שאם השופט שדן בעניינים של אלה וגם של זה, ראה לאבחן ביניהם, היו לו נימוקים טובים לכך, לרבות ענין הפרש הגיל שיש לו משמעות. גם אין לאמר כאילו השופט לא ייחס משקל לדברי החרטה שהשמיע הסניגור בשם המערער. התחשבות זו נשמעת מעצם הקביעה שבגזר הדין כי לזכותו של המערער תעמודנה העובדות שאין לו הרשעות קודמות ושהודה מיד במעשה. האמירה "הודאה מיידית" נותנת ביטוי לרחשי לב השופט שההודאה היא הודאה כנה המלמדת על חרטה הטבועה בה ולפיכך ראוייה היא להתחשבות.