תקציר סביר כרך מ' חוברת 12

רע"א 2339/92 - עמידר... בע"מ נגד זוהר חי

*מקום השיפוט כאשר לאחד הנתבעים הסכם על מקום השיפוט והתביעה הוגשה נגד כל הנתבעים בבימ"ש בעיר אחרת(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי בירושלים תובענה נגד חברת עמידר ונגד שלשה נתבעים אחרים שהם ירושלמים. עמידר והמנהלים עתרו להעברת העניין לביהמ"ש המחוזי בת"א, מחמת חוסר סמכות מקומית. כתב התביעה התבסס על הסכם שכירות בלתי מוגנת שנערך בין המשיב לבין מדינת ישראל ע"י עמידר. בהסכם נקבע לאמור "מקום השיפוט - בביהמ"ש המוסמך בת"א בלבד...". השופט הניח, כמו עמידר, שלפי פרשנותו הנכונה של הסעיף נתונה הסמכות הייחודית לתביעת חי נגד עמידר, על יסוד ההסכם, לביהמ"ש המוסמך בת"א והנחה זו נכונה היא. בנסיבות אלה השאלה היחידה המתעוררת היא אם יש להעדיף את הוראות תקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי על פני הוראות תקנה 5 לתקנות, כפי שסבר השופט, או שיש לקבל את טענת עמידר ולהעדיף את הוראות תקנה 5. תקנה 3 קובעת חמש חלופות של סמכות מקומית, הכל לפי ברירת התובע, ובכללן תקנה 3(ב) הקובעת כי "היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש תובענה לכל בימ"ש שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים". תקנה 5 לתקנות קובעת כי "היה קיים הסכם בין בעלי הדיןעל מקום השיפוט, תוגש התובענה לביהמ"ש שבאיזור שיפוטו מצוי אותו מקום...". שופטביהמ"ש המחוזי קבע שבהתנגשות אפשרית בין תקנה 5 לבין תקנה 3(ב) עדיפה תקנה 3(ב)והערעור על כך נתקבל.
ב. בהתנגשות אפשרית בין תקנה 3(ב) לתקנה 5 עדיפות הוראות תקנה 5. הטעמים לכך נובעים הן מפרשנות מילולית של התקנות והן מטעמים עקרוניים. הטעמים העקרוניים מתייחסים לכך שכללי הסמכות המקומית הם כללים של נוחיות ובגדרם מוכן ביהמ"ש, בדרך כלל, לתת תוקף להסכמת בעלי הדין למקום שיפוט, אפילו סוטה ההסכם מהכללים הרגילים של הסמכות המקומית. ההסכם יכול לקשור את הצדדים לו ואין טעם או הגיון להטיל בעטיו חיובי סמכות על מי שזר להסכם. מאידך, הגשת התביעה נגד עמידר בירושלים מהווה הפרת ההסכם מצידו של חי וניתן להגיש נגד עמידר את התביעה בת"א כאמור בהסכם.
ג. העובדה שקבלת הערעור עשוייה להביא לפיצול ההליכים בין התובענה נגד המבקשת מחד לבין התובענה נגד שאר הנתבעים בין שני בתי משפט שונים, אין בה כדי לגרוע מכוחה של עמידר לעמוד על זכותה לקיים את שנאמר בהסכם. לא מן הנמנע הוא שלאחר מתן החלטה זו יוכל נשיא ביהמ"ש העליון, מכח תקנה 7, לקבוע בימ"ש אחד שידון בשתיהתובענות. אילו היה סיכוי שהפור יפול על ביהמ"ש המחוזי בירושלים, ייתכן שהיה מקום להימנע מלתת לעמידר רשות לערער אף שהדין עמה בבקשה הנוכחית. ברם, במקרה דנן נראה שהנשיא לא יעתר לקביעת מקום השיפוט בניגוד להסכם, אלא כאשר קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד, ולכאורה אין טעמים כאלה קיימים במקרה דנן. לפיכך הוחלטלקבוע כי התביעה נגד עמידר יש להעביר לדיון בת"א.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גיורא אונגר למבקשת. 5.7.92).

ע.א. 4542/91 - אברהם ישעיהו מזו, קטין נגד אליהו מזו

*סמכות דיון בתביעת מזונות(הערעור נתקבל).

א. המערער הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי למזונות מאביו המשיב וביהמ"ש החליט להעביר את הדיון לביה"ד הרבני האיזורי. את מסקנתו ביסס ביהמ"ש המחוזי על אלו: בביה"ד הרבני תלויות ועומדות לדיון מחלוקות בין הוריו של המערער שהתגרשו בינתיים, ועניין מזונות הקטין כרוך וקשור באופן הדוק למחלוקות שבין ההורים ; המערער פנה ביום 29.4.91 לביה"ד הרבני למתן צו לפקיד סעד כדי שיערוך תסקיר ובכךכפף עצמו מיוזמתו לסמכות ביה"ד, כאשר לדעת ביהמ"ש המחוזי שאלת המזונות המהווה
מרכיב חשוב בבקשה הנ"ל הופנתה לביה"ד הרבני. בתצהירו של המשיב בביהמ"ש המחוזי נאמר כי הדיון בעניין מזונות המערער התקיים בביה"ד הרבני עוד לפני הגירושין, והוא מתקיים אף עתה לאחר סיום הליכי הגירושין, ולא נתבקשה חקירת המשיב על תצהירו. הערעור נתקבל.
ב. הסכם הגירושין בין ההורים הקובע מזונות הקטין איננו חוסם דרכו של הקטין, שלא היה צד להסכם, אם הוא בוחר בפניה ישירה מטעמו לביהמ"ש לשם קביעת מזונותיו. סמכות השיפוט היחודי של ביה"ד הרבני בענייני מזונות שנכרכו בתביעת גירושין, איןבכוחה למנוע מן הילדים לתבוע את ההורה בביהמ"ש המחוזי בשמם הם, יהיה זה באמצעותהאפוטרופא הטבעי או באמצעות אפוטרופוס אחר. הפניה לביה"ד הרבני מיום 29.4.91 לאהתייחסה לעניין המזונות, אלא לעניין הביקורים של המשיב אצל המערער, ולגבי אלו, ולא לגבי המזונות נתבקש התסקיר. בבקשה אמנם הוזכר כי המשיב פנה לביה"ד הרבני האיזורי בעניין המזונות, אולם הפניה האמורה לא היה בה כדי לחייב את המערער, שהרי היתה פועל יוצא מהסכם הגירושין שבין בני הזוג שהקטין לא היה צד לו. הקביעהבתצהירו של המשיב שהתקיים בעבר ומתקיים עתה דיון בביה"ד הרבני בעניין המזונות, אין בה גם כדי להוסיף או כדי לגרוע גם אם לא נחקר על תצהירו. המדובר בעליל בהתדיינות בין האב לבין האם שהקטין אינו צד לה, ואי חקירת המשיב על תצהירו לא היה בו על כן כדי להשפיע על ההחלטה בדבר סמכות ביהמ"ש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב חובב למערער, עו"ד שלמה אלבז למשיב. 5.7.92).

בג"צ 4672+5011/90 - אריאל הנדסת חשמל... בע"מ ואח' נגד עירית חיפה ואח'

*התקשרות של עיריה בחוזה ללא מכרז(העתירה נתקבלה).

א. בשנת 1987 פרסמה המשיבה (להלן: העיריה) מכרז לביצוע עבודות אחזקה, פיקוח, החלפה התקנה ושינויים במערכת הרמזורים בחיפה וזכתה בו המשיבה 3 (להלן: מנורה). מטעמים שונים ביטלה העיריה את המכרז ועקב כך עתרה מנורה לבג"צ שיבטל את החלטת הביטול. תוך כדי דיון הגיעו מנורה והעיריה לכלל הסכם שלפיו ביקשה העיריה משר הפנים פטור מהצורך במכרז על יסוד תקנה 3(10) לתקנות העיריות (מכרזים) (להלן: התקנות) ובד בבד חזרה בה מנורה מעתירתה. הוסכם שאם שר הפנים יסרב לתת את הפטור לא תתנגד העיריה למתן צו על תנאי על יסוד עתירה חדשה שתוגש. ההסדר נעשה שלא בהסכמת העותרות דנא שהיו משיבות בעתירה הקודמת. בעקבות הצעות בעלי הדין נמחקה העתירה ביום 10.9.89. שר הפנים סירב ליתן את אישורו לפטור מחובת המכרז לפי סעיף3(10) וביום 14.11.90 החליטה וועדת המכרזים של העיריה, הפעם על יסוד תקנה 3(4),על פטור ממכרז לביצוע העבודות נשוא העתירה בכל הנוגע להתקשרות עם מנורה. העותרות ביקשו כי ההחלטה על פטור ממכרז תבוטל ועתירתה נתקבלה.
ב. תקנה 3(4) מסמיכה את העיריה להתקשר בחוזה ללא מכרז, בין השאר, אם החוזה הוא "(4) חוזה להזמנת טובין או לביצוע עבודה הנערך עם הספק היחידי בארץ לאותם טובין או עם המומחה היחידי בארץ לביצוע אותה עבודה... וכן אותו ספק או מומחה הםהיחידים בארץ". תקנה זו מהווה חריג לכלל הנזכר בסעיף 197 לפקודת העיריות שלפיו "לא תתקשר עיריה בחוזה... אלא על פי מכרז פומבי". התקנות מפרטות מהם סוגי החוזים בהם רשאית העיריה להתקשר ללא מכרז, אך כחריג יש לפרשן על דרך הצמצום. מכאן כי יש לפרש את הדיבור "ספק יחידי בארץ" ואת הדיבור "מומחה יחיד בארץ" בתקנה 3(4) פרשנות דווקנית ומצומצמת. כך, למשל, אם כוונת העיריה לרכוש חלקי חילוף למערכות קיימות שברשותה, רק ראייה משכנעת הקובעת שחלקי חילוף של אף ספק אחר זולת של היצרן אינם יכולים להתאים למערכות הקיימות עשוייה להצדיק פטור
ממכרז. גם לאחר שפורסם מכרז עשוייה הגדרה צרה מדי של נשואו להביא להשגה לפני ביהמ"ש המוסמך.
ג. בענייננו, קביעתו של המומחה, שנתמנה לפי תקנה 3(4) שקיים רק ספק אחד בארץ לטובין נשוא הדיון או המומחה היחיד בארץ לביצוע העבודה הנדונה, אינה אלא מסקנה משפטית ממערכת של נתונים שעל המומחה להביא בחוות דעתו, ובתור שכזו עומדת היא לבקורתו של ביהמ"ש. לפיכך, אם מוטעית היא קביעה זו, כעניין שבדין, רשאי ביהמ"ש להתערב בה, כפי שגם הוועדה חייבת שלא לאשרה. בענייננו אין חוות הדעת של המומחה שהוגשו עונות על הנדרש לפי תקנה 3(4). יש בחוות הדעת שיקולים שהם שיקולים של מחיר ושל יעילות, שיקולים כלליים מדי שאינם יוצאים מכלל האפשרות שספק אחר יהיה בר תחרות למנורה. מכלול השיקולים לא הצדיק קביעה שמנורה היא ספק יחיד בארץ של מתקני הרימזור והאספקה.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, מצא. החלטה - השופט לוין. עוה"ד אלדד פישמן וש. הרצוג לעותרות, עוה"ד ר. יאראק ומ. חשין למשיבות. 14.5.92).

ע.פ. 2935+3048/91+1088 - מואייד אבו שריף ואח' נגד מדינת ישראל

*ואח' - הרשעה ברצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 83/90 - הערעורים של המערער הראשון והמערער השלישי נדחו וערעורו של המערער השני נתקבל).

א. אב ושלשת בניו, בני משפחת אבו שריף, הואשמו יחדיו בדקירתו למוות של זיאד זועבי. על כן יוחסה לארבעה עבירת רצח בכוונת תחילה. ביהמ"ש המחוזי פסק לזכות אתהאב (סלאח), מחמת הספק ואילו שלשת הבנים - מואייד, איאד ואיהב הורשעו ברצח. מואייד שהיה בגיר נדון למאסר עולם ואילו איאד ואיהב, אחים תאומים, שבעת המעשה היו קטינים, כבני 17, נדונו ל-13 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בערעורטען מואייד נגד הרשעתו ברצח ואמר כי יש להרשיעו בהריגה בלבד, איהב ערער על חומרת העונש ואילו איאד ערער על הרשעתו בדין. ביהמ"ש העליון דחה את ערעוריהם שלמואייד ושל איהב וקיבל את הערעור של איאד.
ב. בליל המעשה, בדצמבר 1989, נערכה תחרות איגרוף באולם קולנוע בנצרת. התפתחה תגרה בין המנוח, שהיה כבן 21, לבין המערערים מואייד ואיהב ואח צעיר אחר שלהם שבאו לצפות בתחרות. בעוד מופע האיגרוף נמשך נטשו השלשה את המקום והלכו לביתם. בתוך פחות מחצי שעה, ולאחר שהצטיידו בסכין, חזרו מואייד ואיהב לאולם, הפעם בלוויית אחיהם איאד. לא היתה מחלוקת שמואייד ואיהב פנו לעבר מקום מושבו של המנוח, איהב החזיק במנוח ומואייד תקע את הסכין בחזהו כשהדקירה העמוקה פילחה את לבו וגרמה למותו. המחלוקת היתה אם גם סלאח ואיאד היו שותפים לביצוע העבירה. סלאח טען שכלל לא בא למקום ואילו איאד הודה שבא למקום אך הכחיש שהיה שותף למזימה או שלקח חלק בביצועה. ביהמ"ש המחוזי מצא ראייה מספקת לעצם בואו של סלאח לאולם הקולנוע, אך לא היה יכול לקבוע במידת הוודאות הדרושה שהיה שותף לעבירה, ולפיכך זיכה אותו מחמת הספק. לא כן באשר לאיאד - כאן מצא ביהמ"ש יסוד לקביעה שגם הוא סייע למואייד בביצוע הרצח.
ג. הספק שהוביל להחלטה לזכות את סלאח מן הדין היה שיוביל גם לזיכויו של איאד. עמדת התביעה נסמכה בעיקרה על תיאור של עד ראייה בשם פלאח אשר לא כל גירסתו נתקבלה כמהימנה ע"י ביהמ"ש. באשר לסלאח לא מצא ביהמ"ש ראייה מסייעת וזיכה אותו מחמת הספק, וניתן לומר שנקיטת אמת מידה שווה נתחייבה גם במקרה של איאד. ביהמ"ש מצא ראייה, שעל יסודה הבחין בין סלאח לבין איאד, בהקלטה סמוייה שקיימה המשטרה בתאם של סלאח ומואייד. בהקלטה זו נצפה ונשמע מואייד כשהוא מתוודה באוזני אביו לאמור "אבא, אני שעשיתי את הכל. אתה מבין, אבא. אני שלקחתי את איאד ואיהב".
ביהמ"ש קבע כי "גירסה זו תומכת בעדותו של פלאח כי איאד היה שותף להמתת המנוח". מסקנה זו אין לאשר. דברי מואייד היוו התוודות מחייבת ביחס לחלקו שלו בביצוע העבירה, אך לא בהתייחס לחלקיהם של שני אחיו, ודבריו אלה אינם אלא אמרה חיצונית של עד, שבעליה התכחש לה בעדותו, ושלא קובלה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות.
ד. בערעור ביקשה ב"כ המדינה שביהמ"ש יזקק לאמרה הנ"ל על דרך קבלתה כראייה לפי סעיף 10א', ואולם בדין התנגדה הסניגורית לבקשה שביהמ"ש העליון יקבל את האמרה. עיון בסיכומי התביעה בפני ביהמ"ש המחוזי מעלה כי לא בשל שיכחה, או טעות, נמנעה התביעה מלבקש קבלת ההקלטה כאמרת עד לפי סעיף 10א'. סברת התביעה היתה, כי מואייד היה מודע, או העריך, שדבריו מוקלטים ואמר מה שאמר כדי להרשים את החוקרים שאביו לא היה מצוי בפרטי המעשה. משגילתה התביעה את דעתה שדברי מואייד בשיחה המוקלטת אינם ראויים לאמון, הפכה בקשתה לקבל דברים אלה כראייה, לחסרת משמעות.
ה. יש להוסיף לכך שגם לפי תוכנם ספק אם בדברי מואייד בשיחה המוקלטת, אף לו קובלו כראייה, יש משום ראייה המפלילה את איאד. משנמצא כי דברי מואייד בשיחה המוקלטת לא היוו ראייה נגד איאד, נותרה הרשעה זו תלוייה בתיאורו של העד פלאח, וביהמ"ש המחוזי, כאמור, לא הסתיר ספקותיו ביחס לאמינות גירסתו של עד זה, וברור מהנמקתו כי לפיה בלבד לא היה מוכן להרשיע את איאד.
ו. מואייד ערער נגד הרשעתו בעבירת רצח וטענתו היתה כי לקיומה של החלטה להמית את הקרבן לא הביאה התביעה ראייה מספקת. טענה זו דינה להידחות. את קיומה של החלטה להמית הסיק ביהמ"ש המחוזי מנסיבות המעשה. מואייד הצטייד בסכין שבכוחה להמית ודקר את המנוח היישר לתוך ליבו, שעה שהמנוח היה בלתי מזויין. בכך שמואייד דקר את המנוח רק פעם אחת אין כדי לגרוע מתוקפה של המסקנה האמורה בהיותה נלמדת מכלל הנסיבות של התנהגותו של המערער. גם בערעורו של איהב על חומרת העונש אין ממש. השתתפותו בביצוע הרצח אירע כשחסרו לו כ-10 חודשים בלבד לבגירות וגם בדיעבד לא נתעוררו אצלו כל גילויי חרטה על השתתפותו במעשה. בנסיבות אלו אין לומר שהעונש שנגזר לו חמור מדי.

(בפני השופטים: בך, מלץ, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' ת. אולמן למואייד ואיאד, עו"ד א. גרטנר לאיהב, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבה. 25.6.92).

ע.א. 1898/90 - אייל ודותן חן (קטינים) נגד שמעון חן

*בקשת ילדים שהאב יעביר על שמם דירה, לפי הסכם שלו עם האם, כאשר האם לא קיימה חלקה לפי ההסכם לשלם לאב סכום כסף(מחוזי חיפה - ת.א. 135/88 - הערעור נדחה).

א. בין הורי המערערים נערך הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד. לפי אחד מסעיפי ההסכם התחייב המשיב להעביר את זכויותיו בדירת המגורים של בני הזוג על שמותיהם של שני המערערים, שהם ילדיהם הקטינים של בני הזוג. בדירה מתגוררים המערערים יחד עם אימם. המשיב לא העביר את הזכויות, בטענה, כי בהסכם הגירושין נכלל תנאי שלפיו היה מוטל על אם המערערים להפקיד בידי שני עורכי דין סכום של 40,000 לירות תוך 30 יום מאישור ההסכם, ולא קיימה תנאי זה. ביהמ"ש קבע כי התשלום לא בוצע ודחה את תביעת המערערים כי המשיב יקיים את חלקו בהסכם ויעביר על שמם את הזכויות בדירה. הערעור נדחה.
ב. השאלה היא אם משתמעת מההסכם בין ההורים כוונה להקנות למערערים זכות שהיא אכיפה בביהמ"ש, ללא קשר לשאר תנאי ההסכם שבין ההורים. צדק ביהמ"ש המחוזי כי איןללמוד מן ההסכם בין ההורים שהתכוונו לכך שניתן יהיה לתלוש התחייבות אחת ויחידה מתוך ההסכם ולהקנות למוטב זכות לפנות לערכאות כדי לאכפה, מבלי שיקויימו שאר התניות אשר ביצוען כלפי המשיב מוטל על האם. מנוסח ההסכם עולה כי יש לפרש את
התניות שבו כתנאים שלובים. האב יעביר את הזכויות בדירה אם וכאשר האם תשלם לו את הסכום שהוסכם עליו.
ג. זאת ועוד, יש לפנות בהקשר זה לסעיף 37 לחוק החוזים (חלק כללי) האומר "כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיוב תעמוד לו גם כלפי המוטב". משמע, כל טענה שיש למשיב כלפי האם, בקשר לחיוב שנטלה על עצמה, עומד לו כלפי המערערים. כמו כן, אכיפת התנאי בדבר העברת הזכות בלי קשר למילוי ההתחייבות של האם, תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין. מכאן, כי גם לו היתה קמה למערערים זכות עפ"י המשתמע מן החוזה, לא היה זה צודק לאכוף את התנאי בדבר העברת הבעלות בדירה מאחר שבנסיבות העניין היה חל האמור בסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חסן עבאדי למערערים, עו"ד יצחק מזרחי למשיב. 5.7.92).

ע.פ. 3511+3612/90 - מדינת ישראל נגד מחמד ג'מיל עניזאל ועזאם ג'ול

*מידת העונש (השתתפות בקבוצת מחבלים שעסקה ב"ענישת" חשודים כ"משתפי פעולה")(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל).

א. בחודש יולי 1989 התארגנו המשיבים ואחרים כחבורה שתצא ל"מסע עונשין" נגד אזרחים שנחשבו בעיניהם משתפי פעולה עם שלטונות ישראל. המשיבים הצטרפו לקבוצה שהונהגה ע"י אחד עדנאן מראיעה (להלן: עדנאן) אשר כונתה בשם "הנשר האדום". במסגרת פעולתם השתתפו בפעולה נגד תושב ירושלים שהובל לשדה, נקשר לעץ והוכה בכל חלקי גופו ; בפעולה שבה הוצא תושב ירושלים מביתו והוכה בכל חלקי גופו ; בפעולה שבה הושלכו בקבוקי תבערה לביתו של אזרח ערבי בירושלים ואלה הציתו את הבית וגרמו לכוויות קשות לשני אנשים שהיו בתוך הדירה ; הפעולה האחרונה בוצעה נגד קרבן שנדקרואחת הדקירות פגעה בליבו וגרמה למותו. בגין מקרה אחרון זה הואשמו המשיבים בהריגה. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיבים 10 שנים מאסר בפועל. המדינה ערערה על קולת העונש ואילו הסניגוריה ערערה על חומרת העונש. ערעורה של המדינה נתקבל.
ב. מדובר בהתארגנות מסוכנת, המערערת את הסדר הציבורי ומקעקעת את שלטון החוק. החברה מצווה להתייצב מול התארגנויות כאלו, ולעשות את הנדרש לעקירתן מן השורש. זאת, בין היתר, בהעמדתם לדין של אלה שפעלו במסגרת התארגנות כזו ובהטלת עונשים ההולמים את חומרת המעשים ושיהא בהם כדי להרתיע אחרים. נוסף לחומרת המעשים, אין להתעלם גם מכך שבמציאות חיינו התנהגות כמתואר לעיל שכיחה היא. המדינה מבקשת שביהמ"ש העליון יקבע מדיניות ענישה למקרים כגון דא, שכן העונש כפי שנגזר למשיבים מחטיא את המטרה ואין בו משום תגובה הולמת למציאות החמורה ולהתנהגות הנפשעת של המשיבים במקרה דנן. מנגד טוענים הסניגורים כי העונש חמור ועולה על עונשים שנפסקו במקרים מסויימים בביהמ"ש המחוזי ללא ביקורת מטעמה של המדינה.
ג. משנקרא ביהמ"ש העליון לתת דעתו לתופעה החמורה והמסוכנת שעולה מעל פני עובדות המקרה, ולהציב מדיניות ענישה הולמת למעשים נפשעים ממין אלה, אין ביהמ"ש כבול לרמת ענישה שהיתה מקובלת בדרגה ראשונה, אם אמנם היתה כזו, במקרים דומים בעבר. נהפוך הוא. ביהמ"ש העליון, המנחה את הציבור בכללו ואת הדרגות הראשונות, מצווה לעצב את מדיניות הענישה ההולמת תופעות אלה ואחרות של עבריינות, הפושות בחברתנו, והנדרשת על פי חומרת האירועים למען השלטת חוק וסדר, הרתעת עבריינים בכוח ומיגור התופעות הנפשעות מנוף חיינו.
ד. וודאי שהעונש אינו חמור יתר על המידה, והשאלה היחידה היא אם עונש של עשר שנות מאסר יכול לבטא נאמנה את רמת הענישה הנדרשת מול תופעה מסוכנת והרסנית כאמור. המשיבים היו שותפים לגרימת מותו של אדם שנדקר למוות, אם כי הואשמו בהריגה בלבד, וכן היו שותפים, בתפקידים משניים, למעשים האחרים שצויינו לעיל.
העונש שנגזר איננו מבטא רמת ענישה הולמת ואין ברמת ענישה זו להרתיע במידה מספקתמפני מעשים דומים, ואף אין בה ביטוי הולם לסלידת החברה מהתנהגות נפשעת שכזו. מןהראוי להחמיר בדינם של המשיבים, ברם, בבוא ביהמ"ש העליון להחמיר בעונש אין הוא ממצה את הדין עם הנאשמים. כמו כן החליט ביהמ"ש לשוות נגד עיניו את העונש שנגזר למנהיג החבורה עדנאן. הלה הורשע ברצח ונדון למאסר עולם ובגין יתר המעשים נגזר דינו ל-18 שנות מאסר במצטבר. העונש שנגזר לעדנאן מבטא את רמת הענישה הראויה למעשים הנפשעים נשוא דיון זה. ברם, יש לאבחן בין חלקו של עדנן במעשים האמורים לבין חלקם של המשיבים, ובהתחשב בכל האמור הוחלט להעמיד את ענשם של המשיבים על 14 שנות מאסר לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' י. ליבוביץ למערערת, עו"ד ג. בולוס למשיבים. 5.7.92).

בג"צ 1531/92 - אמיר חסן רדאחה נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

*אטימת בתים לפי תקנה 119(העתירה נדחתה).

א. העותרים נעצרו במהלך חקירה שנערכה ע"י כוחות הבטחון, ובחקירתם הודו בפעילות במסגרת חולייה המשתייכת לחזית העממית לשחרור פלשתין. הם הודו כי חטפו בצוותא אדם שנחשד בשיתוף פעולה עם השלטונות, חקרו אותו באלימות רבה ולבסוף דחפואותו מראש מחצבה למטה וגרמו למותו. כן הודו כי נטלו חלק בהכנת חמרי חבלה ובפעילויות אחרות ובכללן חטיפות, חקירות והצתת בית של חשוד. בגין כל אלה הוגש נגד העותרים כתב אישום לביהמ"ש הצבאי. המשיב החליט תחילה להחרים את הבתים בהם גרו העותרים והריסתם ועל כך הוגשה השגה מטעם העותרים. הם טענו כי שני הבתים שמדובר בהם הם בני שתי קומות, כאשר בכל אחד מהם התגורר העותר עם משפחתו בקומה הראשונה של הבית, ואילו אחד מאחיו התגורר בנפרד עם משפחתו בקומה השנייה של הבית. השגות העותרים נתקבלו חלקית ובמקום הריסה באה החלטה על אטימה של יחידות המגורים בקומה הראשונה של הבתים בהם גרו העותרים. העתירה נדחתה.
ב. בטענתה העלתה ב"כ העותרים את הטענה כי בשל גילם הצעיר של העותרים, האחד היה בן 17 והשני היה בן 18 בעת ביצוע העבירות, אחריותם מופחתת. אין מטילים עליהם מאסר עולם, ולטענתה, גישה עונשית זו צריך שתשפיע על האמצעים שהמשיב נוקט לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום). הטענה נדחתה. אין כל קשר ישיר בין השפעת גילם של העותרים על אחריותם הפלילית, לבין האמצעים בהם נוקט המשיב עפ"י תקנה 119. אמצעים אלה אינם פרי של משפט פלילי ואין הם בגדר ענישה. הם מהווים תגובה מינהלית אשר נועדה לשמור על הסדר והבטחון.
(בפני השופטים: ברק, מלץ, חשין. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' ל. צמל לעותר, עו"ד א. קורן למשיב. 23.7.92).

ע.פ. 5918/91 - מיכאל דהאן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 282/91 - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות של החזקת 0.214 גרם הירואין לשימוש עצמי ובעבירה של עשיית עיסקה לרכישת כ-20 גרם הירואין. בגין עבירות אלה נדון ל-40 חודשים למאסר בפועל, 20 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה. הערעור היה מופנה תחילה נגד ההרשעה בשני האישומים, אך במהלך הדיוןזנח הסניגור את הערעור בעניין האישום הראשון והתמקד בעניין ההרשעה באישום השני וכנגד חומרת העונש. הערעור נדחה.

ב. ההרשעה באישום השני היתה מבוססת על העובדה והראיות הבאות: זמן קצר לאחר תפיסת הירואין בחזקתו של המערער, נעשה ע"י המשטרה חיפוש בביתו, ותוך כדי ביצוע החיפוש צילצל הטלפון ואחד השוטרים, אבי קינן, הרים את השפופרת. על פי עדותו של קינן "אני הרמתי את השפופרת. אדם אמר לי מצידו השני של הקן 'הלו מיכאל' אמרתי 'כן'. הוא אמר 'איפה אתה התקשרתי הרבה פעמים'... שאלתי 'הבאת ?' והוא אמר 'כן'. שאלתי 'כמה' והוא אמר 'עשרים'... הוא אמר 'אני אגיע עם מונית'... הוא אמר לי להסביר לנהג מונית איך להגיע לכתובת... אמרתי לו להגיע לרח' אולסוונגר". כעבור זמן מה הגיעה מונית אל ביתו של המערער והשוטרים עצרו את הנוסע היחיד שבה, הוא אדם בשם סיאם, ובחיפוש אצלו נמצאו כ-16 גרם הירואין. לטענת התביעה היה הסם מיועד למערער. בעת חקירתו במשטרה מסר סיאם שלש גירסאות. הראשונה היתה שהוא עשה הובלות עבור אדם אחר והוטל עליו לגבות מהמערער 1500 שקל כתשלום עבור עיסקת סמים קודמת, גירסה אחרת שהיא אבסורדית ואיש לא התייחס אליה ברצינות וגירסה שלישית שבה מסר הודאה מפורטת ואשר עליה ביססה התביעה את האישום נגד המערער וביהמ"ש ביסס עליה את פסק דינו. כל שלשת ההודעות הוגשו ע"י התביעה והתקבלו כראיות קבילות על פי הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות, באשר סיאם מסר בביהמ"ש עדות שונה אשר לכל הדעות היתה דמיונית לחלוטין. הסניגור העלה את השאלה מדוע העדיף ביהמ"ש את ההודעה השלישית דווקא וייחס לה משקל מכריע, רק מפני שהיא מפלילה את המערער, כאשר כל שלשת הודעותיו של סיאם במשטרה נתקבלו על פי סעיף 10א'. לטענת הסניגור אין סיבה להעדיף את ההודעה האחרונה על פני הגירסה הראשונית. טענה זו יש לדחות.
ג. ישנם נימוקים אובייקטיבים להעדפת הגירסה האחרונה על פני הראשונה ואלו הם: רק ההודעה השלישית תואמת בצורה שלמה ומלאה את חילופי הדברים בין סיאם והשוטר קינן בעת השיחה הטלפונית ; בניגוד להודעה הראשונה בה טוען סיאם שמילא רק שליחות "הובלות" ולא לקח בעצמו חלק בעיסקת הסמים, הרי בהודעה השלישית הוא מפליל את עצמו בצורה מרחיקת לכת ואין כל הסבר סביר מדוע יקח על עצמו אשמה כה חמורה אלא אם כן תואמים הדברים את האמת. על סמך השיקולים הנ"ל במשקלם המצטבר, יש לדחות את הערעור על ההרשעה גם ביחס לאישום השני.
ד. אשר למידת העונש - בהתחשב במהות העבירה, בכמות הסם הקטלני בו מדובר ובעברו הפלילי של המערער, לא נראה העונש חמור יתר על המידה. אכן, סיאם שהפיץ את הסם נדון ל-3 שנים מאסר בפועל בלבד, אך אין לשכוח שסיאם הודה באשמתו, ובשלב מסויים של החקירה שיתף פעולה עם המשטרה וגילה את האמת על עיסקת הסמים ומבצעיה. זאת להבדיל מהמערער, אשר אפילו בטיעונו לעונש, לא זו בלבד שהמשיך להכחיש את אשמתו בתיק דנן, אלא אף טען שהרשעתו הקודמת מקורה בעיוות דין.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, אור. החלטה - השופט בך. עו"ד ד. יפתח למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 20.7.92).

ע.פ. 1296+3228/90 - חסן אבו סולב ועטווה אלנבארי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בתקיפה על רקע חבלני וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 607+707/89 - הערעורים נדחו).

א. המתלונן, נהג מונית, נסע עם מוניתו ברמלה, בנובמבר 1989, בשעה 8 בערב. שניים עצרוהו וביקשו לנסוע עמו, עלו למוניתו כאשר אחד מהשנים ישב לידו והשני, חסן אבו סולוב (להלן: חסן), ישב במושב האחורי. תוך כדי נסיעה, שלף האיש שישב ליד המתלונן מברג ודקר את המתלונן בבטנו. המתלונן איבד את השליטה ברכב והתנגש בעמוד של תמרור. הנוסע שדקר את המתלונן פתח את דלת המונית וברח, ואז שלף חסן סכין והחל לדקור בה את המתלונן ואח"כ ברח. ביהמ"ש המחוזי, בשני תיקים נפרדים, הרשיע את המערערים בעבירה של נסיון לרצח וגזר את ענשם ל-20 שנות מאסר בפועל.
ערעורו של עטווה הוא על הרשעתו ועל חומרת ענשו וערעורו של חסן מתייחס לחומרת העונש בלבד. הערעורים נדחו.
ב. המחלוקת בכל הנוגע להרשעתו של עטווה (להלן: המערער) היתה בעיקרה באלה: האם הוכח שהוא הנוסע שישב ליד המתלונן ; האם הוכחה הכוונה הפלילית שביסוד העבירה לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין של נסיון לרצח. ביהמ"ש המחוזי ביסס את הרשעתו של המערער על הודעות של חסן מחוץ לביהמ"ש, שנמצאו להן חיזוקים. ביהמ"ש גם שוכנע בכוונתו של המערער לקטול את המנוח. לטענת המערער לא היה מקום לסמוך על גירסת חסן מחוץ לכתלי ביהמ"ש ולחילופין לא הוכחה כוונת קטילה. עוד טוען המערער, בערעור, כי ביהמ"ש באותו הרכב שדן בעניינו דן קודם לכן בעניינו של חסן, והעובדות והממצאים שקבע שם ביהמ"ש מן ההכרח היה שישפיעו על קביעותיו ומסקנותיו בעניינו של המערער. בנסיבות אלו, כך הטענה, ראוי היה שביהמ"ש יפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער.
ג. חסן מסר מספר הודעות במשטרה ובכולן ייחס את המעשה גם למערער. ביהמ"ש המחוזי התרשם שחסן אינו מוכן לחזור על הדברים בביהמ"ש כדי לא להעיד נגד המערער, ולפיכך קיבל כראייה את ההודעות לפי סעיף 10א', והבהיר גם על שום מה הוא מעדיף הודעות אלה על גירסתו של חסן בביהמ"ש. נימוקים ושיקולים אלה אין להתערב בהם.
ד. לגירסתו של חסן נמצאו מספר חיזוקים. חיזוק אחד נמצא בעימות שנערך בין חסן למערער ע"י חוקרי המשטרה, עימות שהוקלט ותומלל ובו מעדכן חסן את המערער בפרטי החקירה ומסביר לו שיש ראיות הסוגרות עליהם מכל עבר "יודעים שאנחנו עשינו. סגור וזהו... מצאו טביעות אצבעות...". דברים כאלה אינם סבירים אלא אם חסן מדבר אל מי שהוא יודע שהיה שותף לו למעשים. בעת העימות ניכר היה במערער שהוא מנסה לגלות אם יש מיקרופונים מתוך חשש שמא השיחה מוקלטת, והתנהגות כזו, גם היא, מלמדת על מצפון לא נקי של המערער וחשש שהיה לו שדבריו עם חסן עלולים להשמע ואולי להפלילו. לאלה היו חיזוקים נוספים ובכללם כי טענת אליבי של המערער הופרכה.
ה. אשר להוכחת קיומה של הכוונה לגרום למות המתלונן - המערער וחסן פעלו בעצה אחת והנסיבות מלמדות שהשניים התכוונו להישאר באיזור רמלה למטרה כלשהי והם גם היו מצויידים במכשירים חדים - מברג וסכין - ששימשו אותם לתקיפת המתלונן ; זמן קצר לאחר שעלו למונית תקף המערער את המתלונן במקום רגיש כמו הבטן, תקיפה מכוונת אשר ככל אדם סביר בוודאי הבין המערער את התוצאות הקשות האפשריות של תקיפה כזו. אין לדעת אם לולא התנגשות המונית בעמוד היה המערער מסתפק בדקירה הראשונה. מכל מקום, התנהגותו בסמוך לאחר מכן של חסן, שותפו של המערער לקשר, שהמשיך לדקור את המתלונן, יש בה כדי לשפוך אור על כוונת השניים ; תקיפת המתלונן ללא אומר ודברים מבלי שדרשו ממנו קודם לכן את כספו וכן הקריאות של חסן "אללה אכבר" מצביעות על כך שאין מדובר במטרת גניבה או שוד. מן הנסיבות כאמור רשאי היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי כוונת השניים לא היתה לשדוד את המתלונן אלא לגרום למותו.
ו. אשר לטענה כי לא היה זה ראוי כי ההרכב שדן בעניינו של חסן ידון גם בעניינו של המערער - בעל דין המבקש להעלות טענת פסלות נגד ביהמ"ש, עליו להעלותה לפני כל טענה אחרת, והמערער לא נהג כך. על אף שידע כי אותו הרכב דן בעניינו של חסן והכריע בדינו לא ביקש שביהמ"ש יפסול עצמו. רק זמן ניכר לאחר מכן, לאחר שניתן פסה"ד בעניינו אשר מתוצאתו אינו מרוצה, מעלה הוא את טענת הפסלות. גם לעיצומו של עניין, אין חשש של ממש שנגרם למערער עיוות דין. בהכרעת הדין בעניינו של חסן, לא דן ביהמ"ש ולא הכריע בשאלה מי הוא האחר שהיה עם חסן במונית. עצם ההתייחסות של ביהמ"ש לעדים שהופיעו במשפטו של חסן, ואשר אחר כך העידו במשפטו של המערער, אין בה כדי לפסול את ביהמ"ש מלדון במשפטו של המערער. אכן, אם נקבעו ע"י ביהמ"ש
ממצאים במשפטו של פלוני, אשר יש להם חשיבות גם במשפט של אלמוני, במובן זה שקיים חשש ממשי שהדעה שהובאה במשפטו של פלוני תשפיע על עמדת ביהמ"ש גם במשפט של אלמוני, תהיה קיימת עילה לפסילתו של ביהמ"ש. אך לא זה המקרה בענייננו.
ז. אשר לעונש שהוטל על המערערים - העונש הוא חמור והוא העונש המכסימלי לעבירה בה הורשעו המערערים. ברם, מדובר בנסיון לרצח של יהודי באשר הוא יהודי. מעשה מתוכנן של עבריינים שניצלו את האמון שניתן בהם, ובסמוך ליציאתם לחופשה קצרה מהכלא, בתקופה בה הם מרצים מאסר בגין עבירה אחרת, ביצעו את העבירה האמורה. על סמך אלה, ובהתחשב בכך שרק בנס לא נסתיים האירוע בתוצאה חמורה יותר, ולאור ריבויין של עבירות דומות והצורך להרתיע ולהעניש בחומרה את העוברים עבירות אלה, אין לומר שהעונש מצדיק התערבות בו.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד זילברמן לחסן, עו"ד קאזיס לעטווה, עו"ד גב' רבקה פלדמן למדינה. 13.7.92).

רע"א 2278/91 - עו"ד ערן בן דוד נגד יהודית נפחא ואח'

*בקשת נאמן בפשיטת רגל להקנות לו רכוש שהועבר במתנה ע"י החייב לאמו(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיבה (להלן: האם) ערכה ביום 9.6.76 הסכם מתנה בו העניקה למשיב השני (להלן: הבן) חמש דירות במתנה. ההעברה נרשמה במירשם המקרקעין תוך שצויין בשטר ההעברה, כי הוא כפוף להסכם מיוחד, הוא הסכם המתנה. על פי הסכם זה שמרה לעצמה האם זכויות שונות בדירות והבן נטל על עצמו התחייבויות שונות, ובכללן התחייבות שלא לשעבד את הדירות בחיי האם, וכן התחייבות לעשות דיספוזיציה בדירות לפי הוראת האם. כן נקבע, כי לאחר פטירת האם יחולק הרכוש שווה בשווה בין הבן לבין אחיו. הבן החזיק בדירות כ-11 שנה, וביום 12.10.87 העביר את הדירות בהסכם ללא תמורה לאמו. זו פדתה את המשכנתאות שרבצו על הנכס בשל הלוואות שנטל הבן ללא רשותה, ולאחר מכן מכרה האם את הנכס לצד שלישי ובתמורה שקיבלה פדתה הלוואות שנטל הבן. כ-5 חודשים לאחר העברת הדירות מהבן לאם, ביצע הבן מעשה פשיטת רגל וניתן נגדו צו כינוס נכסים. הנאמן בפשיטת הרגל, המערער, (להלן: הנאמן), טען כי ההענקה מהבן לאם בטלה כלפיו, שכן נעשתה לפני שעברו שנתיים מיום פשיטת הרגל. לעומתו טענה האם כי הרכוש הוא שלה, ואין לנאמן כל זכויות בו. הנאמן פנה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי האם "העבירה את הבעלות במקרקעין לבנה בתנאים מסויימים והתנאים הם שהבן יהיה חייב לפעול במקרקעין לפי הוראותיה... בנסיבות אלה, אין כל פגם בכך שהאם דרשה בחזרה לקבל את הבעלות במקרקעין והבן נעתר לבקשה". הנאמן פנה לביהמ"ש העליון וביקש רשות ערעור וכנגדו טענו המשיבים כי הערעור הוא בזכות, והזכות לא מומשה. אכן, הערעור הוא בזכות אך עם זאת אין טעם שביהמ"ש לא יעשה שימוש בסמכותו על פי תקנה 410א' לתקנות סדר הדין האזרחי ולהחליט בבקשה כבערעור. הערעור נתקבל .
ב. התצהירים שהוגשו לערכאה הראשונה אינם מבהירים את התשתית העובדתית אשר התקיימה בעניין שלפנינו. ביהמ"ש המחוזי הניח, כנראה, שהמבנה המשפטי הוא של מתנה המותנית בתנאי מפסיק. קונסטרוקציה זו אפשרית היא, אך אין היא היחידה. ניתן לומר כי עניין לנו במתנה עם חיוב. במקרה כזה, הפרת החיוב אין בה כדי לבטל את המתנה. זאת ועוד, ייתכן והמבנה המשפטי הנכון הוא של נאמנות, כאשר הבן הוא נאמן והאם היא הנהנה. כל אחת מהקונסטרוקציות הללו, ואף אחרות, אפשרית היא על פי התצהירים שהגישו הצדדים. כל קונסטרוקציה מביאה לתוצאות משפטיות שונות מרעותה. דא עקא, שהמצהירים לא נחקרו על תצהיריהם. בנסיבות אלה לא שלמה מלאכתה של הערכאה הראשונה
ויש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לשם השלמת הבסיס העובדתי, ומתן פס"ד על בסיס התשתית הראייתית שתיקבע על ידו.

(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. המבקש לעצמו, עוה"ד אלחנן לי ובן אהרון למשיבים, עו"ד גב' עליזה אליצור לכונס הנכסים הרשמי. 4.7.92).

על"ע 4244+4262/91 - עו"ד צבי בן שלמה נגד לשכת עוה"ד הועד מחוזי ת"א

*מידת העונש (זיוף החלטת בימ"ש)(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעורה של הלשכה נתקבל).

א. במסגרת טיפולו בתיק הוצל"פ הגיש המערער בקשה לעיכוב יציאתו מן הארץ של החייב. בקשה זו הובאה בפני רשמת, שלא נעתרה לבקשה. המערער זייף את ההחלטה, ואת המסמך המזוייף הביא המערער בפני רשם אחר, ובדרך זו קיבל במרמה צו עיכוב יציאה מהארץ נגד החייב כמבוקש על ידו. בשל ההיבט הפלילי של מעשים אלה נדון המערער לשלשה חודשים מאסר בפועל ול-9 חודשים מאסר על תנאי. בעקבות הרשעתו בפלילים הביא הקובל את עניינו של המערער בפני ביה"ד המשמעתי של הלשכה וביקש להרחיקו לצמיתות משורות הלשכה. ביה"ד התחשב בגילו של המערער, שכבר עבר את גיל ה-70, בשרותו כעו"ד במשך כמעט 30 שנה ובהשעייתו הזמנית, באופן חלקי, מהלשכה במשך תקופה ניכרת, והטיל עליו עונש של השעייה לשנתיים וחצי בפועל ושנתיים וחצי על תנאי, תוך קביעה שתקופת ההשעייה הזמנית תנוכה מתקופת ההשעייה בפועל, ניכוי המאיין את האפקט של ההשעייה בפועל, שהוטלה על המערער. שני הצדדים ערערו לביה"ד הארצי וביה"ד קיבל את ערעור הקובל וקבע כי שנה אחת השעייה בפועל תחול על המערער החל מיום מתן פסה"ד ע"י ביה"ד הארצי. שני הצדדים ערערו לביהמ"ש העליון וערעורו של הקובל נתקבל.
ב. למערער הרשעה קודמת בעבירה משמעתית, בה נדון לנזיפה בשל מעשה מכוער ביותר, שהיה בו הן משום מעילה באמון אחד מחבריו למקצוע, והן משום גורם של הטעיית ביהמ"ש. מעשהו של המערער נשוא הערעורים הינו מחפיר ויש בו כדי לחתור בצורה רצינית תחת האמון שרוחש הציבור כלפי מקצוע עריכת הדין. למעשה היה מקום לצוות על הוצאת המערער לצמיתות משורות עורכי הדין, ואם ביהמ"ש העליון נמנע מלעשות זאת, אולי לפנים משורת הדין, הרי נובעת ההחלטה רק מתוך התחשבות מסויימת בגילו של המערער ובמצבו האישי הקשה, ובעובדה שהושעה כבר זמנית, לפחות באופן חלקי, מהשימוש במקצוע עריכת הדין במשך יותר מ-3 שנים. אולם, העונשים שהוטלו ע"י ערכאות ביה"ד המשמעתי קלים יתר על המידה ומחייבים התערבות. לפיכך הוחלט כי ההשעייה של שנתיים וחצי בפועל תהיה החל מיום מתן פסה"ד בביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. המערער לעצמו, עו"ד ע. וייצמן למשיבה. 9.7.92).

בש"א 2408/92 - יוסף אחמד עיסא ואח' נגד מדינת ישראל

*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

בשנת 1974 נתן ביהמ"ש המחוזי פס"ד בתביעה במסגרת הליכי הסדר מקרקעין, ובשנת 1988 הגישו המבקשים בקשה לבטל את פסה"ד נטענה כי חתימותיהם על גבי תזכיר התביעה שהוגש במסגרת הליכי ההסדר, ניתנו למטרה אחרת, כך שההליך נגוע בהטעייה. ביום 15.3.92 החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את הבקשה. ביום 15.4.92, יומיים לאחר תום המועד, הגישו המבקשים בקשה לרשות ערעור על ההחלטה. בקשה זו לא קובלה מן הטעם שהוגשה באיחור ומכאן הבקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה.

במועד הרלבנטי ניתן היה להגיש את הבקשה לרשות ערעור תוך 30 יום, כאשר כיום המועד הוא 15 ימים. המבקשים החמיצו את המועד ביומיים ובתצהיר התומך בבקשה נאמר כי בעת מתן ההחלטה בביהמ"ש המחוזי היו המערערים בתקופת הרמדאן ואח"כ נחוג חג עיד אל פיטר שהסתיים ביום 8.4.92, ורק ביום 9.4.92 התפנו להחליט על הגשת הבקשה לרשות ערעור. כן נטען כי הבקשה הוגשה באיחור בשל טעות של חשבון במניין הימים. טענות אלה אין לקבל. מדובר במועד הקבוע בחיקוק ולהארכתו יש צורך בטעם מיוחד. לא מצינו שתקופת הרמדאן היא תקופת שבתון המונעת, מטעמים של הלכה או מסורת, עבודה או טיפול בענייני דיומא. על כל פנים, גם לאחר שהסתיימה תקופת החג נותרו למבקשים מספר ימים לפעולה ואותם לא ניצלו. אשר לטעות במניין הימים - טענה זו אינה מצדיקה הארכת מועד, ולו גם כשמדובר באיחור של יום אחד.

(בפני: הרשם צור. עו"ד לוי למבקשים, עו"ד ח. ארצי למדינה. 2.7.92).

רע"א 2923/92 - טובה פורת נגד שלמה פורת

*אי פסיקת מזונות זמניים (הבקשה נדחתה).

המבקשת, בת 68, תבעה מזונות מבעלה, בן ה-81, וביהמ"ש המחוזי דחה בקשה לצו למזונות זמניים. הבעל נמצא מחוץ לדירה המשותפת, אך קיימת מחלוקת של ממש לגבי נסיבות עזיבתו את הדירה. השופטת המחוזית ראתה שלא להכנס לעובי הקורה של טענות בעלי הדין, שעניינן להתברר בתובענה עצמה, וכשמצאה כי "התובעת אינה צפוייה למצוקה כלכלית בעודה מנהלת משק בית עבורה ועבור בנה, המשתכר יפה", וכי "יש לה מדור וקיצבת הביטוח הלאומי משלימה את מזונותיה", דחתה את הבקשה. טענת המבקשת היא כי ביהמ"ש המחוזי אימץ אמת מידה של יכולתה הכספית של המבקשת לפרנס עצמה, במקום אמת מידה של האמצעים הדרושים לה כדי לקיים את רמת החיים שלה הורגלה. מנגד תמך המשיב את יתדותיו בפס"ד הקובע שביהמ"ש אינו נוהג לפסוק מזונות זמניים, אם מצויים בידי המבקש אמצעים מספיקים למחייתו עד לדיון בתיק העיקרי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
צו למזונות זמניים אינו שונה מכל צו זמני אחר, שבגידרו מחליט ביהמ"ש על יסוד הראיות הלכאוריות שהובאו לפניו, מבלי שהוא מקיים ניתוח מקיף של כל הראיות על פרטיהן. במידה וקיימות ראיות לכאורה, שעל יסודן יכול ביהמ"ש לקבוע את שיעור המזונות הזמניים לפי קנה המידה של רמת החיים של בני הזוג בעבר, רשאי הוא לעשות כן מבלי להתעלם גם משיקולים רלבנטיים אחרים. עם זאת, רשאי ביהמ"ש להתחשב גם בשיקולים נוספים, ואם נראה לו, בנסיבות העניין המיוחד שלפניו, כי זכאותה של המבקשת שנוייה במחלוקת של ממש, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, לפסוק למבקשת רק את הסכום הדרוש לה למחייתה. בענייננו אין טענות המבקשת מצדיקות מתן רשות ערעור. ביהמ"ש המחוזי יכול היה להביא בחשבון שמדובר באיש בן 81 שלטענתו עזב את הבית עקב מעשי התנכלות של המבקשת ובנה.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד י. וייצמן למבקשת. 21.7.92).

רע"פ 2660/92 - בצלאל מזרחי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).

ביוני 1988, בשעה 10 בערב, ברח' יפת ביפו, נהג המבקש במכוניתו מכיוון צפון לדרום. בהגיעו לצומת ארליך היפנה מכוניתו שמאלה לתוך הצומת כדי להיכנס לרח' ארליך. אותה שעה התקרב לצומת ברח' יפת, בכיוון הנגדי, קטנוע שהתנגש ברכבו של המבקש בתוך הצומת. נהג הקטנוע נהרג בתאונה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המבקש נכנס לצומת כשהדרך אינה פנוייה, כי פניית הרכב חסמה את דרכו של הקטנוע וגרמה להתנגשות, והרשיע את המערער בעבירה של גרם מוות לפי סעיף 304 לחוק העונשין. הערעור בביהמ"ש המחוזי נדחה ובקשה לרשות לערעור נוסף נדחתה.

המחלוקת בין בעלי הדין היא כולה עובדתית ונוגעת למסקנות שהוסקו מן העובדות. אין כאן אף בעיה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית הראוייה לדיון בפני ערכאת ערעור נוספת. הטענה כי רוכב הקטנוע נהג במהירות שעלתה פי שלשה על מהירות המכונית, נתקבלה על דעת ביהמ"ש, אולם לא היה בה אלא כדי להצביע על כך שגם נהג הקטנוע היה רשלן. אולם, מחובתו של נהג לתת דעתו לנעשה בצומת, ולעניין זה כוללת חובתו גם התייחסות לכלי רכב אחרים שניתן להבחין בהם, לרבות אלה הנוהגים בחוסר זהירות. נסיעת הקטנוע לא היתה צריכה להיעלם מעינו של נהג הרכב, ומה גם שמדובר על נסיעת הרכב שמאלה כשהוא חוסם דרכה של התנועה בקו ישיר ברח' יפת, מבלי לוודא תחילה שהדרך פנוייה וכי אין סיכון בפניה האמורה.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ע. לויתן למבקש, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבה. 2.7.92).

רע"א 2559/92 - קופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות... בע"מ ואח' נגד יעקב מג'ר ומאיר עצמון

*אי צירופו של "בעל דין דרוש" בתובענה כשברור על פני הדברים שזכויותיו עשויות להפגע (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

בבקשה להזמנת הצעות לרכישת מגרש של המבקשות השתתפו המשיבים ומציעים נוספים, ובכללם אחד בן עמי (להלן: בן עמי). בעקבות הליכים שונים זכה בן עמי במגרש והמשיבים הגישו תובענה נגד המבקשות. בגדר התובענה ניתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשות להתקשר עם בן עמי עד למתן פס"ד בתיק העיקרי. המבקשות ביקשו רשות לערער, בין היתר, בטענה שלא היה מקום לדון בבקשה ללא צירופו של בן עמי כבעל דין. באשר לטענה זו נדונה הבקשה כאילו ניתן עליה רשות לערער והוגש הערעור. הערעור נתקבל.
אין ספק בדבר שבן עמי הוא בעל דין דרוש בתובענה, שבלעדיו לא יוכל ביהמ"ש לדון ביעילות ובשלמות בשאלות הכרוכות בתובענה. לעניין זה, אם לאחר מתן פס"ד לטובת המשיבות יעתור בן עמי לצו המחייב את המבקשות להעביר לו את המגרש, הרי פסה"ד שינתן בתביעת המשיבים לא יחייב את בן עמי וביהמ"ש ידרש לדון בנושא פעם נוספת. הוא הדין בבקשה למתן צו ביניים. נכון הדבר שכאשר זכויותיו של זר העשוי להיפגע הן סמויות, רשאי הזר לעתור לצירופו כבעל דין נוסף. אולם, כאשר כבר על פני הדברים ברור שצו שניתן עשוי לפגוע בזכויותיו המשפטיות של זר, ימאן ביהמ"ש ליתן את הצו ללא צירופו של הזר כבעל דין. קביעתה של השופטת המחוזית כי האינטרס של בן עמי אינו מצדיק שלא ליתן את הצו הזמני, וודאי שאינה קושרת את בן עמי, שעמדתו כלפי הבקשה לא נשמעה. לפיכך נתקבל הערעור והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי שיתקיים דיון חדש לגופו של עניין, תוך צירופו של בן עמי כבעל דין. הצו הזמני הושאר בתקפו עד שביהמ"ש יחליט בדבר לאחר צירופו של בן עמי.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד דוד בן זאב למבקשים, עו"ד עדיאל חשין למשיבים. 12.7.92).

רע"א 1258/92 - עמירם מזל נגד עממית חברה לביטוח בע"מ

*החלטת בימ"ש כי עו"ד המבקש לחקור מומחה על חוות דעתו יגיש את השאלות בכתב כשהן מוגדרות ומנוסחות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

בגדר תובענה שהוגשה בשנת 1984 בעטייה של תאונת דרכים, מינה ביהמ"ש המחוזי בת"א שני מומחים שהגישו חוות דעת אודות מצבו הרפואי של המבקש. פרקליטו של המבקש העביר למומחים 50 שאלות הבהרה שעליהן השיבו, וכשביקש הפרקליט לחקור את המומחים בעל פה הורה לו ביהמ"ש להמציא בכתב את רשימת השאלות שברצונו להציג להם "כשהם מוגדרים ומנוסחים". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.

התובענה הוגשה לפני תחילתן של תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), אך יש להניח שהמומחים נתמנו לאחר תחילת התקנות, ועל כל פנים לא נטען אחרת בביהמ"ש המחוזי. לפיכך חלה על המקרה תקנה 15(ג) לתקנות האמורות המחייבת להיעתר לבקשה לחקירת מומחה גם לאחר שהגיש הבהרות, אלא אם כן נתמלאו תנאים מיוחדים, כגון כשהחקירה אינה רלבנטית. על פני הדברים, אין לומר על החקירה, שנושאה הוסבר לביהמ"ש, שאינה רלבנטית. לפיכך לא היה מקום לחייב את פרקליט המבקש לנסח מראש את השאלות שברצונו להציג למומחה.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ע. חרל"פ למבקש. 19.7.92).

ע.א. 2768+2813/90 - פטרולגז... בע"מ ופזגז... בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'

*טענה שהמדינה היתה צד ל"הסדר כובל" (מחוזי י-ם - ת.א. 396/87 - ערעור על פס"ד חלקי ועל החלטה - הערעור על פסה"ד החלקי נדחה והדיון בהחלטה לא נתקיים כאשר לא נתקבלה רשות ערעור).

במוקד הערעורים עומד הסדר, לפיו קבעה המדינה מעת לעת, מכוח חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, מחיר מכסימלי לגז שסופק לצרכן. כן דאגה המדינה להקמת "קרן השוואה" שנשאה בהפסד, במידה ועלות הספקת הגז לצרכן היתה גבוהה מהמחיר המכסימלי, אך גם נהנתה מהרווח, במידה והעלות הנ"ל היתה נמוכה ממחיר האספקה לצרכן. המשיבים 3-2, היו סוכנים למכירת גז לאיזור יו"ש ומזרח ירושלים והגישו תביעות כספיות נגד פטרולגז ופזגז וכן נגד המדינה, בטענה כי מדובר בהסדר כובל ועל יסוד כך ביססו את תביעותיהם הכספיות. התובעים טענו כי המדינה היתה צד להסדר הכובל. ביהמ"ש המחוזי קבע בהחלטת ביניים כי קיים הסדר כובל, וכן קבע בפס"ד חלקי שהמדינה לא היתה צד להסדר. הערעור על פסה"ד החלקי נתקבל והערעור על החלטת הביניים נדחה משום שמדובר בהחלטה שצריך היה לקבל לגביה רשות ערעור.
ביהמ"ש העליון דן בערעור על פסה"ד החלקי ביצאו מתוך הנחה כי היה "הסדר כובל", התייחס למהותו של ההסדר הכובל, תחולתו והצדדים שניתן לומר לגביהם שהיו צד לו, והגיע למסקנה כי המדינה, בפעלה על יסוד צווים שונים וחוק הפיקוח, לא היתה צד להסדר הכובל. זאת באשר המדינה לא ניהלה עסקים כלל, אלא פעלה בתפקידה השלטוני במגמה להגשים מטרותיו של חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, המכשיר, בין השאר, פעולות, החיוניות לקיום הספקה סדירה או שירותים סדירים לקיום יציבות של מחירי מצרכים או שכר שירותים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד אמנון גולדנברג וחיים זליכוב לפטרולגז, עוה"ד מישאל חשין, אהרון מקובר וצבי אגמוןלפזגז, עו"ד גב' אסתר רוזנטל למדינת ישראל, עוה"ד יהודה רסלר וי. אבירם לסוכנים. 10.6.92).

בש"א 2305/92 - וולקוביץ חנוך ואח' נגד וולקוביץ רונית, קטינה

*בקשה לעיכוב הליכים בפסיקת מזונות (בקשה לעיכוב הליכים בפסיקת מזונות - הבקשה נתקבלה בחלקה).

ביהמ"ש המחוזי פסק נגד הנתבעים מזונות חודשיים בסכום של 1,000 ש"ח לחודש החל ביום הגשת התביעה באפריל 1991. טוען ב"כ הנתבעים, בעיקרם של דברים, שני אלה: סכום המזונות מוגזם בגובהו ; הנתבעים חסרי יכולת לעמוד בסכום המזונות שנפסק. ב"כ הנתבעים מציין כי הנתבעים אינם חייבים מזונות כהורים אלא כסב וסבתא, הורי אב הקטינה אשר עזב את הארץ וגם בכך יש להתחשב. עוד מוסיף ב"כ הנתבעים ומדבר על המצב הבריאותי הקשה של מרשיו, כאשר הם נכנסים ויוצאים כל העת בבתי חולים. לפיכך הוא מבקש לעכב את ביצוע פסה"ד עד לשמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה בחלקה.

כלל קבוע הוא שאין בימ"ש שלערעור מתערב בפסיקת מזונות, אם כך ככלל לא כל שכן בעיכוב הליכים עד לשמיעת הערעור, אלא במקרים קיצוניים במיוחד. בענייננו, בין הדיון הראשון שהיה בביהמ"ש העליון ביום 17.5.92 ועד הדיון השני שנתקיים ביום 13.7.92 שילמו הנתבעים כ-7,000 ש"ח על חשבון חובותיהם. מדובר בפיגורי תשלומים וב"כ הקטינה אף פתחה תיק בהוצאה לפועל על היתרה בעבר, בסכום כולל של כ-9,000 ש"ח. אין להתעלם מכך שהנתבעים עמדו בתקופה האחרונה בנטל כבד של תשלום פיגורים, והכל בעוון בנם שנעלם מביתו. בנסיבות אלה הוחלט לא לעכב המזונות של 1,000 ש"ח לחודש, ובעניין הפיגורים הוחלט להורות על עיכוב ביצוע תשלומים על חשבון העבר בסך כולל של 5,000 ש"ח ויתרת החוב תעמוד לפרעון.

(בפני: השופט חשין. עו"ד שמואל מאיר למבקשים, עו"ד גב' מאשה וולפיש למשיבה. 13.7.92).

ע.פ. 3066/92 - א.צ. ברנוביץ ובניו... בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערערים הועמדו לדין בפני שופטת בימ"ש השלום בתל אביב אשר לפני שנה וחצי דנה בבקשה להוצאת פקודת מעצר לצרכי חקירה לגבי ארבעה מתוך שמונת הנאשמים בתיק דנא. בעקבות זאת ביקשו המערערים כי השופטת תפסול את עצמה. בקשתם נדחתה והערעור נדחה.
אין בהליכים מלפני שנה וחצי כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. הנושאים שהיו בעת ההיא בפני השופטת אינם משליכים במידה משמעותית על הדיון הנוכחי. עיקרו של דבר, ביהמ"ש העליון הבהיר לא אחת, כי אין לבקש פסילת שופט בשל כך שהגיעה לידיו פיסת מידע על הנושא העומד לדיון.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ג. אדרת למערערים, עו"ד נ. אלשטיין למשיבה. 15.7.92).

ע.א. 625/89 - דב ואסתר אשד נגד שועית בע"מ ואח'

*דרישה לשיערוך סכום שנקבע בהסכם כאשר הצדדים היו ערים לבעיית האינפלציה ולא התנו על הצמדה (הערעור נתקבל).

המערערים שכרו באפריל 1978 נכס מהמשיבים. במקביל נכרת בין הצדדים חוזה שלפיו נתונה למערערים אופציה, אותה עליהם להפעיל בחודשים ינואר פברואר 1983, לרכוש את הבעלות בנכס. נקבע בחוזה האופציה כי חלק מהסכום ישולם בסמוך לחתימת החוזה, ואילו היתרה תופקד עם מימוש האופציה. המערערים שילמו את הסכום הראשון והפעילו את האופציה במועד, תוך הפקדת הסכום השני. המשיבים סרבו למכור את הנכס, שכן מאז נערך החוזה ועד להפעלת האופציה התגברה האינפלציה, ומחיר החוזה בעת הפעלת האופציה מייצג אך חלק מזערי מערכו הריאלי של הנכס. על רקע זה הוגשה תביעת אכיפה לביהמ"ש המחוזי. החוזה אינו כולל הוראה בדבר הצמדה ושאלת האינפלציה נדונה ע"י הצדדים והם הביעו תקוה כי זו תיעלם. בסעיף הפיצויים נקבעה הוראת הצמדה ולעומת זאת חוזה השכירות לא כלל הוראת הצמדה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי בנסיבות העניין אכיפת החוזה אינה צודקת ודחה את התביעה. הערעור נתקבל.
הצדדים היו ערים לבעיית האינפלציה והביאו אותה בשיקוליהם. בנסיבות אלה יש מקום לאכוף את החוזה גם בתקופת האינפלציה. אין זה ראוי להתנות את האכיפה בשערוך מקובל של המחיר החוזי, שהרי הצדדים נטלו סיכון של אינפלציה. אולם, בנסיבות העניין יש לאכוף את החוזה ובלבד שהמערערים ישלמו למשיבים, בנוסף לסכומים שכבר שולמו והופקדו, סכום השווה ל-50,000 דולר.