ע.א. 391/88 - משה פיכטנבוים נגד חיה ושלמה זלישניק
*תשלומי הפרשי הצמדה וריבית על התמורה באכיפת הסכם מכר מקרקעין(מחוזי חיפה - ת.א. 242/86 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. בין המנוח לבין המשיבים, בתו של המנוח וחתנו, נחתם בינואר 1980 זכרון דברים, לפיו התחייב המנוח למכור לבתו ולחתנו את זכויות החכירה שלו בדירה שברח' הרב קוק בקרית מוצקין (להלן: הדירה). מחיר הדירה נקבע בסכום של 400,000 ל"י ושולמו על החשבון 50,000 ל"י. בדירה החזיקה הגב' דבורה פיכטנבאום, גרושתו של המנוח. לפי זכרון הדברים אמורים היו לחתום על הסכם מכר, אך המנוח סירב לחתום עלההסכם בהעלותו טענות שונות שהרקע להן היחסים המעורערים בין המנוח ובין גרושתו והמשיבים. האחרונים פנו לביהמ"ש המחוזי בתביעה לאכיפת זכרון הדברים וביהמ"ש נעתר לתביעתם. השופטת הורתה על רישום חלקו של המנוח בזכויות החכירה בדירה ע"ש המשיבים, וכנגד זאת על תשלום יתרת המגיע על פי זכרון הדברים. ביהמ"ש המחוזי לא פסק הפרשי הצמדה על הסכומים שחייב בתשלומם מיום פסה"ד ועד התשלום בפועל, אם כי פסק ריבית בשיעור של %4 לשנה.
ב. המערער מערער על אי קביעת הפרשי הצמדה מיום פסה"ד ועד לתשלום בפועל. לטענתו נשמט הדבר בהיסח הדעת, ולפיכך ביקש שביהמ"ש העליון יתקן ליקוי זה תוך שימוש בסמכות שהוקנתה לביהמ"ש שלערעור לפי תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי. מנגד טוענים המשיבים כי מדובר בטענה שלא נזכרה בכתב הערעור ומחדל זה אינו מאפשרהפעלת הסמכות לפי תקנה 462. לחילופין טוענים המשיבים כי ביהמ"ש צדק בכך שלא ציווה על הצמדת המחיר. בערעור הנגדי טוענים המשיבים כי זכרון הדברים נעשה לגבי הדירה בשלמותה ואילו במועד פסה"ד יכול היה המערער להעביר למשיבים רק מחצית הדירה, שכן המחצית האחרת נרשמה ע"ש גרושתו דבורה פיכטנבאום, ולנוכח שינוי נסיבות זה הגיעה למנוח רק מחצית מתמורת הדירה. טענה אחרת היתה כי ביהמ"ש חייב את המשיבים בריבית של %4 לשנה על הפרשי ההצמדה שפסק עד ליום פסה"ד, בעוד שלפי המצב החוקי דאז ניתן היה לחייב בריבית על הקרן בלבד. הערעור בעניין ההצמדה מתאריך פסה"ד והערעור הנגדי בעניין הריבית נתקבלו.
ג. אשר להעלאת הטענה של המערערים בעניין ההצמדה רק בשלב הסיכומים בערעור - יש להבחין בין הפרשי ההצמדה והריבית שעד ליום פסה"ד, לבין הפרשי ההצמדה והריבית שלאחר מכן. באשר לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית מהסוג הראשון, היתה קיימת בעבר אי בהירות אם צריך לבקש סעד זה בכתב התביעה והדעה השלטת היתה כי אין חובה לתבוע ריבית, הפרשי הצמדה והוצאות משפט בכתב התביעה שכן מדובר בסעד כללי. גישה זו קיבלה גושפנקא בתקנות סדר הדין האזרחי. מקום בו נמנעה הערכאה הראשונה מפסיקתו של סעד זה, באין בקשה לכך בכתב התביעה, עשוייה ערכאת הערעור להתערב, ובלבד שאינה עולה כוונת ביהמ"ש קמא לשלול סעד זה בתוקף שיקול דעתו. ככלל, יש לפסוק הצמדה וריבית, אם כי ביהמ"ש רשאי, לפי שיקול דעתו, להכריע אחרת.
ד. אשר לריבית והצמדה מיום פסה"ד ואילך - לפי סעיף 10א' לחוק ההוצל"פ, תיקון שהוסף לחוק, "חוב שנפסק ולא שולם ע"י החייב במועד שנפסק או במועד שנקבע לתשלומובפסה"ד... יתווספו עליו הפרשי הצמדה... וריבית צמודה, כמשמעותה בחוק בשיעור %10ממועד הפרעון עד התשלום בפועל...". במסגרת הוראות המעבר של התיקון הנ"ל נקבע כיאם נפסק סכום לפני תחילתו של התיקון, והסכום שנפסק לא שולם עד תום שלשה חודשים מיום תחילתו, יתווספו על יתרת החוב שלא שולמה הפרשי הצמדה וריבית צמודה בשיעור של %10 לשנה מיום תחילתו של התיקון ועד יום התשלום בפועל. פסה"ד נשוא ענייננו ניתן קודם לתיקון ולכן הוראות אלה יחולו רק במידה והחוב הפסוק לא שולם עד למועדחלוף שלשה חודשים מיום תחילתו של התיקון.
ה. על פי תקנה 462 מוסמך ביהמ"ש שלערעור ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, אפילו הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה. תקנה 415 מורה, כי המערער לא יטען ולא יקבלו מפיו נימוק התנגדות שלא פורש בכתב הערעור. על היחס בין שתי ההוראות הללו נאמר כי "אמנם מוסמך ביהמ"ש לחרוג מנימוקי הערעור... אך... אין זכות קנויה בידיבעל דין שביהמ"ש ישתמש באותה סמכות, וידון בנימוק ערעור שזכרו לא בא בכתב הערעור. אין ביהמ"ש חייב לדון אלא בהשגות המערערת שבכתב הערעור, אבל רשאי הוא לדון בהשגות שלא הביא...". כך, למשל, נפסק בעבר שלא תשמע טענה שהיה צורך לפסוק ריבית החל מיום מתן פסה"ד, אם הטענה לא נכללה בנימוקי הערעור ואף לא בביהמ"ש דלמטה. ברם, לנוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ולאור טענתו של המערער כי טרם שולם דבר ע"י המשיבים ע"ח החוב הפסוק, דומה כי ייגרם עוול בולט לעזבון אם תיוותר על כנה פסיקת ביהמ"ש המחוזי ולא ישולמו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסה"ד ואילך. לפיכך הוחלט כי הסכומים שנפסקו וששוערכו עד ליום מתן פסה"ד, במידה שלא שולמו עד תום שלשת החודשים שלאחר תיקון החוק, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תחילתו של התיקון בחוק ההוצל"פ.
ו. אשר לטענת המשיבים בערעור הנגדי כי המחיר שנקבע בזכרון הדברים מתייחס לדירה בשלמותה - טענה זו דינה להידחות מן הטעם הפשוט כי המנוח לא מכר למשיבים אלא את חלקו בזכויות החכירה בדירה, ולצדדים היה ברור כי העיסקה סבה אך על מחצית הזכויות. מסקנה זו עולה ממספר נסיבות הקשורות להסכם בין הצדדים, ועיקרו של דבר, המחיר עליו הוסכם בזכרון הדברים שיקף ערכן של מחצית הזכויות בלבד בהתאם לראיות שהיו בפני ביהמ"ש.
ז. לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, קודם לתיקונו, ניתן היה לפסוק ריבית על הקרן בלבד ולא על הפרשי ההצמדה. במקרה דנן אין מדובר בשיערוך על פי הדין המהותי, שאז אין מניעה לפסוק ריבית על הסכום המגיע לפי ערכו הריאלי. כך נפסק לגבי חישובם של נזקי ממון, אותם מעריכים בהתאם לערכו של הכסף ביום מתן פסה"ד בהתאם לעיקרון השבת המצב לקדמותו. כך גם נפסק באשר לשיערוך של סכומי כסף שהוחזקו שלא כדין ע"י החייב. ברם, מקום בו מדובר בחיוב חוזי שלא נקבע מנגנון מוסכם בדבר השיערוך שלו, נעשית מלאכה זו מכח חוק פסיקת ריבית והצמדה. מכאן שצודקים המשיבים כי יש לקבוע שהריבית עד ליום פסה"ד תתווסף על סכומי הקרן החוזיים, לפני שיערוכם, ואילו מיום פסה"ד ואילך ינהגו כאמור לעיל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. מנהל העזבון למערער, עו"ד י. אורון למשיבים. 19.7.92).
ע.א. 1266/91 - יעקב קרן נגד בנק איגוד לישראל בע"מ ואח'
*טענת הטעייה ע"י פקיד בנק בעת חתימה על כתב ערבות שהיא ערבות מתמדת ללא הגבלה(מחוזי חיפה - ת.א. 742/89 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער, לפי כתב ערבות שחתם המערער לזכות הבנק כערב לחובו של חותנו. כנגד תביעה זו ביקש המערער רשות להתגונן. הוא העלה טענות שונות והטענה העיקרית היתה כי כתב הערבות שכותרתו היא "ערבות מתמדת ללא הגבלת סכום" נחתם על ידו תוך הטעייה של פקיד הבנק. בתצהירו אומר המערער "חתימתי על כתב הערבות ניתנה אך ורק בגין אשראי שניתן (לחייב)... בסך של 50,000 ש"ח... לתדהמתי התברר לי מכתב התביעה כי הנני חתום על ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום לטובת הנתבע... מנהל המשיב בסניף ראשי "איגוד" הגיש לי טפסי ערבות... וציין שאמנם החתימה היא על אשראי בסך של 50,000 ש"ח בלבד...". ב"כ הבנק חקר את המערער על תצהירו, אך לא חקר אותו על נושא ההטעייה ולא הציג לו כל שאלה באותו עניין. שופטת ביהמ"ש המחוזי דחתה את בקשתו של המערער למתן רשות להתגונן. באשר
לטענת ההטעיה והטעות אומרת השופטת "המבקש... (ו)לא פירט במה הוטעה לחשוב שהוא חותם על מסמך אחר ממה שהוא חתום עליו. אי לכך, אי חקירתו על העובדות כפי שתוארו על ידו בתצהירו, אין בה כשלעצמה כדי להקנות לו הגנה טובה... ובנוסף טענת ההטעייה לא פורטה כראוי". הערעור נתקבל.
ב. הלכה היא כי בשלב ההליכים של בקשה למתן רשות להתגונן אין ביהמ"ש נכנס לשאלת מהימנות של דברי המצהיר. טענה שבא עליה תצהירו של נתבע, יניח ביהמ"ש כי אמת היא, ואם מגלה התצהיר הגנה אפשרית - תנתן אפשרות להתגונן. זאת אם לא נתברר לביהמ"ש כי טענות הנתבע תלויות על בלימה, או שבחקירה נגדית מסתבר כי הגנתו היא הגנת בדים. דברי המערער על ההטעייה שהוטעה עשויים איפוא לשמש הגנה ראוייה בתביעה שהוגשה נגדו. גם ביהמ"ש המחוזי הסכים לדברים אלה, אך לדעתו אין המערער זכאי למתן רשות להתגונן הואיל ו"טענת ההטעייה לא פורטה כראוי". לקביעה זו אין להסכים. אכן, המערער יכול היה להוסיף ולפרט טענתו, כגון בהמצאת שמו של מנהל סניף הבנק שהטעה אותו, וכן בציון היום שבו הוטעה, אך הפרטים שמסר המערער בתצהירו מעמידים תשתית ראיות הראוייה לחקירה נגדית ובאין חקירה נגדית ראוי הוא כי תנתן לו רשות להתגונן. טענתו של המערער סותרת מסמך בכתב, ובדרך הטבע יקשה עליו להעמיד עדות בעל פה נגד מסמך בכתב. אולם קושי זה אין בו כדי לשלול את הזכות להתגונן, שכן בשלב בקשת הרשות להתגונן ניתן להעלות אף טענות על פה נגד מסמך בכתב. אין חוסמים דרכו של נתבע מטעמים של דרכי הוכחה בלבד. לפיכך, טענת ההטעייה ראוייה היא כי תנתן בגינה רשות להתגונן.
(בפני השופטים: בך, מצא, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד אבי גולדבליט למערער, עו"ד מנחם דניאל לבנק. 9.8.92).
ע.א. 1653/91 - יהודית דנציגר נגד אהרון דנציגר ואח'
*שחרור הבעל ממזונות האשה, כשאינה גרה עם בעלה ואין החלטה שהיא מורדת או "מעין מורדת"(מחוזי ת"א - תיק מ.א. 548/89 - הערעור נתקבל).
א. המערערת והמשיב נישאו בינואר 1985 ולהם בן, המשיב השני, יליד נובמבר 1987. זמן קצר לאחר לידת הילד עזבה המערערת את דירת בני הזוג ועברה לגור עם הוריה, בגין אלימות פיזית ומילולית מצד המשיב. בעקבות הסכם לשלום בית שנערך בהשפעת רבנים שטיפלו בעניין, שבה האשה לדירה ונמחקה תביעת מזונות שהגישה. אולם, זמן קצר לאחר מכן שוב עזבה המערערת את הבית לאחר שנודע לה כי בעלה קיים יחסים אינטימיים עם בחורה במשך החודשים בהם נעדרה מן הבית. הבחורה הרתה וביצעה הפלה. הבעל טען כי עשה נסיונות לפייס את אשתו, אך זו הודיעה כי אינה מוכנה לחזור ולחיות עימו. האשה פתחה בהליכים לסילוקו של הבעל מדירת המגורים שנרכשה ע"י הוריה לפני נישואיה, והבעל אכן עזב את הבית ועבר למקום מגורים אחר. המשיב פתח בהליכים בביה"ד הרבני בהם, דרש שלום בית או הכרזת האשה כמורדת, וביה"ד האיזורי הכריז על האשה כמורדת "דמאיס עלי" על כל ההשלכות הנובעות מכך. ביה"ד הרבני הגדול, שאליו ערערה האשה, החליט כי יש להחזיר את התיק לביה"ד האיזורי לעיון חוזר ועד למתן החלטה חדשה עוכב פסק דינו של ביה"ד האיזורי. בתביעת המזונות של האשה בביהמ"ש המחוזי פסק ביהמ"ש כי האשה לא עשתה מאמצים כנים להתפייס ולחזור לשלום בית ודעתה להתגרש ממנו. סילוקו של הבעל מן הבית משמיט את הבסיס הרעיוני לקיום חובת מזונות כלפי האשה ומכאן מסקנת ביהמ"ש כי הבעל פטור ממזונותיה של המערערת. באותו הליך פסק ביהמ"ש מזונות למשיב השני, הילד הקטין, בסכום של 900 ש"ח לחודש, נושא שאין עליו ערעור. ערעורה של האשה נתקבל.
ב. אין היום החלטה של בי"ד רבני בעניין טענת המשיב שיש לראות את המערערת כמורדת או כמעין מורדת. השאלה שניצבה בפני ביהמ"ש המחוזי היא אם היתה למערערת
אמתלה מבוררת לכך שהיא איננה עם בעלה. באשר לכך, היו ראיות לפיהן הפעיל המשיב אלימות פיזית וגם היו ראיות על אלימות מילולית רבה, כגון כינוייה החוזר ונשנה של המערערת בשם "נבלה" ו"מטומטמת", או סילוקה של המערערת משולחן השבת. בנסיבות שהוכחו היתה לאשה אמתלה מבוררת לעזיבת הבית, ולאחר מכן לאי היותה עם בעלה, ומאידך גיסא, לא היה יסוד מבוסס להנחה שהמשיב ישנה מאורחותיו. בעניין כגון דא לא די במלל, והמציאות שנתגלתה לאשה עם שובה לבית לא היה בה כדי להצביע על סיכוי ממשי לשינוי. אין לאמץ את מסקנת ביהמ"ש המחוזי שלפיה היה על האשה במצב הקיים לשוב לחיים משותפים, וכי אם לא עשתה כך היא מאבדת את מזונותיה. לפיכך הוחלט לחייב את הבעל במזונות האשה כך שהמזונות לשני המשיבים יעמוד על סכום של 1,400 ש"ח לחודש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יצחק שנהב למערערת, עו"ד עידו דיבון למשיב. 11.8.92).
ע.א. 4182/90 - שמעון רענני נגד ברצ'י דב רענני ואח'
*דחיית בקשה לקיום צוואה כאשר לא הוגש המקור(מחוזי ת"א - תיק עזבונות 5016/88 - הערעור נדחה).
א. המנוחה דורה טרישלינג נפטרה באוקטובר 1987 בישראל והניחה אחריה 4 ילדים, והם המערער ושלשת המשיבים. המערער הגיש לביהמ"ש בקשה לקיום צוואתה של המנוחה ולמינויו כמנהל עזבון. לבקשה צורף צילום של צוואה בכתב יד הנושאת תאריך 11.8.85, ולפי האמור בה ימונו המערער ובן משפחה נוסף למוציאים לפועל של הצוואה. המערער מונה כמנהל עזבון זמני. המשיבים התנגדו לבקשה ובעיקר למינויו של המערער כמנהל עזבון. בקדם המשפט העלו המשיבים טענות חדשות: אין לקיים את הצוואה משום שלא הוגש המקור, כמצוות סעיף 68(ב) לחוק הירושה; תלוי ועומד הליך בשוויץ לגבי צוואה נוספת של המנוחה מיום 10.5.83 שהיתה מופקדת בבנק באותה מדינה; באותו הליךכבר מונה מנהל עזבון; החתימה והתאריך על הצוואה נשוא הדיון דנא זוייפו. המערערהסביר שלא ניתן להביא את הצוואה המקורית, שכן זו הועברה על ידיו לביהמ"ש בשוויץ שם התנהל הדיון באשר לצוואה השניה. כן נטען שהמשיבים בדקו את הצוואה המקורית בשוויץ, ועל כן לא נגרם להם כל עוול בשל היעדר המקור. ביהמ"ש המחוזי ציין כי היורשים, הן לפי הצוואה נשוא הדיון והן לפי הצוואה שהופקדה בשוויץ, הם המערער והמשיבים בחלקים שווים וההבדלים העיקריים בין הצוואות הם שניים: לפי הצוואה נשוא הבקשה מונה המערער כמנהל עזבון בעוד שבשוויץ מונה לתפקיד זה מנהל הבנק שבו הופקדה הצוואה; לפי הצוואה השוויצרית יחולק העזבון, והצוואה המקומית מורה שאין לחלק את העזבון ולמעשה מהווה צוואה זו כתב הקדש כאמור בחוק הנאמנות.
ב. ביהמ"ש דחה את בקשת המערער מן הטעם שלא הוגש מקור הצוואה. ביהמ"ש קבע כי לא נתקיים התנאי של היעדר יכולת להמציא את הצוואה במקורה, המצדיק הוכחת הצוואה בהגשת העתק ממנה, כאמור בסעיף 68(ב) לחוק. התברר בביהמ"ש כי ניתן לקבל בחזרה את המקור אם הצדדים להליך בשוויץ מסכימים לכך. המערער הודה בחקירתו הנגדית כי לא ביקש מביהמ"ש בשוויץ החזרת הצוואה המקורית והבהיר כי נמנע מלעשות כן לפי עצה של עו"ד בישראל. הערעור נדחה.
ג. סעיף 68 לחוק הירושה קובע כי "צוואה... טעונה הוכחה בהגשת המקור...". תקנה 301 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "המגיש בקשת צו קיום יגיש את הצוואה לביהמ"ש, ואם אינו יכול להגישה במקורה יציין את הסיבה לכך...". ההוראות הנ"ל מראות כי המחוקק ומחוקק המשנה ייחסו חשיבות רבה להוכחת הצוואה ע"י הגשת המסמך המקורי דווקא. לגבי הוכחת הצוואה אין הולכים על פי דיני הראיות הרגילים, המבחינים בין הוכחת תכנו של מסמך לבין הוכחת עצם קיומו, אלא הכלל הוא כי תמיד
יוגש מקור הצוואה, ורק אם הוכיח המבקש כי המקור נשמד או אי אפשר להגישו, רשאי ביהמ"ש, אך לא חייב, להתיר הוכחת הצוואה בהגשת העתק או בדרך אחרת. ענייננו איפוא בהיעדר יכולת להמציא את הצוואה במקורה. נכון שאין לתחום מילים אלה במבחן צר ודווקני, אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. ברם, במקרה דנן אין צורך לקבוע מסמרות בשאלת טיבו של המבחן, שכן המערער לא הוכיח היעדר אפשרות להמציא לביהמ"ש את הצוואה במקורה. במצב דברים זה אין להיזקק לשאלות הנוגעות לטענת הזיוף וטענות אחרות, שכן כאשר המבקש אינו מצליח לעבור את מחסום הקבילות של ראיות המשנה, אין במשקלן כדי לעזור לו.
ד. אין לשעות גם לבקשתו החילופית של המערער להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי או למחוק את התביעה במקום לדחותה. המערער בחר במודע ליטול על עצמו את הסיכון ולנקוט בהליך מבלי לצרף את הצוואה במקורה. משקרסה טענתו בדבר היעדר יכולת להגיש את הצוואה והתממש הסיכון המחושב שלקח, אין לו להלין אלא על עצמו ועל העצה שאימץ לעצמו. אין זה מבין המקרים בהם תתערב ערכאת הערעור ע"י החזרת הגלגל אחורה והתרת נקיטתה של דרך חילופית ע"י בעל דין, אשר בחר במודע בדרך שונה.
ה. יש להוסיף כי בקבלת המסקנה בדבר דחיית בקשת הקיום של המערער, נלקחו בחשבון גם השיקולים הבאים: כפי שקבע בימ"ש קמא, לו גם קויימה הצוואה, דומה שהיה מקום לעשות שימוש בשיקול הדעת המוקנה לביהמ"ש ולא למנות את המערער כאחד ממנהלי העזבון; בדחיית הערעור אין כדי לגרום פגיעה בזכויותיו של המערער בעזבון, הנשמרות גם לפי צו הירושה שניתן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צבי פשדצקי למערער, עו"ד נתן מינקוביץ למשיבים. 11.8.92).
ע.א. 2702/91 - יוסף צפלאוי נגד עליזה צפלאוי ואח'
*מזונות(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות למשיבים, אשתו, בן בגיר ושלשה קטינים, בסכום של 2,600 ש"ח לחודש צמוד למדד של מרץ 1989, תשלום הוצאות החינוך של ארבעת הילדים, כיסוי הוצאות החזקת הבית, כיסוי הוצאות קופת חולים של המשיבים, כיסוי הוצאות קייטנה של שניים מהילדים הקטינים ותשלום חד פעמי לאשה בסכום של 1,150 ש"ח. כן קבע ביהמ"ש כי אם האשה תפסיק לעבוד יווסף לתשלום סכום של 750 ש"ח לחודש. הערעור מופנה נגד עצם חיובו של המערער במזונות אשתו ובנו הבגיר שהגיע לגיל 18 ארבעה ימים אחרי הגשת התביעה. טענתו היא שהאשה עובדת ומזונותיה יבואו לה ממעשי ידיה, ואשר לבן הרי הוא אינו זכאי למזונות כי הגיע לגיל 18, ומכל מקום, בהיותו בגיר אין התביעה יכולה להיות מוגשת ע"י האם. הערעורנדחה.
ב. האשה החלה לעבוד בשל כך שהמערער קמץ ידיו והחל להתמקד בתמיכה בידידתו במקום במשפחה. סכום ההשתכרות אינו מכסה את צרכי האשה, והחישוב הכולל מביא בחשבון השתכרות זו עד כדי חישוב מראש של התוספת למזונות שתידרש אם המשיבה תפסיק לעבוד. אשר לבן, הרי ביהמ"ש נתן דעתו במפורש לשאלת התמיכה בבן שהמשיך בעת ההיא ללמוד בכיתה י"ג באורט ופירט נימוקיו בסוגייה זו בהרחבה. אשר להגשת התביעה במישרין או באמצעות האם - הקובע בכגון דא הוא מועד הגשת התביעה ובתאריך האמור היה בן זה עדיין קטין. מכל מקום, אין בשאלה הדיונית הזו כדי להשפיע במקרה דנן על ההכרעה בזכות המהותית העומדת לדיון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יצחק אמיר למערער, עו"ד י. שלזינגר למשיבים. 12.8.92).
ע.א. 751/89 - ברכה ואבנר מוסהפור נגד עוה"ד אדוארד שוחט ואמנון אברהמי
*תביעת קוני דירה לפיצויים מעוה"ד שלהם ושל המוכרים בטענה של רשלנות בבדיקת נתוני הדירה שגרמה להם לנזקים(מחוזי ת"א - ת.א. 379/84 - הערעור נגד שוחט נתקבל ונגד אברהמי נדחה).
א. המערערים התקשרו עם המשיבים השלישי והרביעי (משיבים פורמליים) לרכישת דירת מגורים בחולון. בעת כריתת ההסכם, ביוני 1983, היה תלוי ועומד לגבי הבית צו הריסה בגין חריגות בניה שנעשו ע"י המוכרים. עפ"י הצו היה על המוכרים, בין היתר, להרוס את המרתף ומבנה שעל הגג. בסעיף 13 לנספח לחוזה נאמר "המוכרים מתחייבים לדאוג לכך שיינתן אישור מתאים מעיריית חולון לגבי כל הממכר, לרבות הבניה על הגג...". משנודע למערערים על צו ההריסה הנרחב, ביטלו את ההסכם ותבעו את המוכרים בגין הפרתו. לכך צירפו תביעת נזיקין בגין רשלנות מקצועית נגד עורכי הדין שטיפלו בעיסקה מטעמם (עו"ד שוחט) ומטעם המוכרים (עו"ד אברהמי). ביהמ"ש המחוזי קבע, בין היתר, כי בחוזה הוזכר המבנה על הגג עקב אישור שהוצא ע"י מחלקת ההנדסה של העירייה לקונה קודם של הנכס, אשר התקשר עם המוכרים בחוזה וביטל אותו משנודעו לו על חריגות הבניה. באישור של העיריה נאמר כי "בבנין הנדון קיימות חריגות בניה... בין היתר פתחו פתח בגג ובנו מעליו חדש...". ביהמ"ש חייב את המוכרים בהחזר הוצאות ופיצויים לקונים ועל כך אין מערערים.
ב. אשר לתביעה נגד עורכי הדין - ביהמ"ש קבע שעורכי הדין לא ידעו על הצו להריסת המרתף ומכאן מסקנתו כי אין לייחס להם רשלנות בכך שלא העלו על דעתם שחריגות הבניה חורגות מתחום הבניה על הגג, שאינן משמעותיות למרתפו, שם החריגה המשמעותית הפוגעת בטיב הממכר. לפיכך דחה ביהמ"ש את התביעה נגד עוה"ד. הערעור באשר לעו"ד שוחט, ב"כ הקונים, נתקבל והערעור נגד עו"ד אברהמי, ב"כ המוכרים, נדחה.
ג. עו"ד שוחט טוען כי ביטול החוזה בין המערערים לבין המוכרים היה ללא יסוד בדין, ומטעם זה בלבד יש לדחות את ערעורם. לטענתו, המערערים ביטלו את החוזה בטענה שניתן צו הריסה על המבנה כולו. מכיוון שהעובדות הנכונות הן שצו ההריסה התייחס רק לחריגות הבניה ולא למבנה כולו, הרי שהביטול לא היה כדין. אין יסודלטענה זו. כאשר יש עילה לביטול החוזה אין הביטול מאבד את תקפו בשל כך שסברתהנפגע היא כי ההפרה חמורה עוד יותר מזו שהיתה לאמיתה. ביטול בשל הפרה יסודיתהטומן בחובו עילה בדבר הפרה יסודית בעלת היקף מצומצם יותר, הוא תקף וקיים.
ד. אשר לשאלה אם הפרו הפרקליטים את חובתם והתנהגו ברשלנות - על הפרקליטים חלה חובת זהירות מושגית כל אחד כלפי הלקוח שלו. לעניין איבחונה של רשלנות אין די בכך שעורך הדין הפר את כללי האתיקה, כי אין דנים בדין משמעתי אלא בדיני נזיקין. עם זאת, עשוי כלל אתיקה להשליך על כך אם השתמש הפרקליט במשלח ידו במיומנות ונקט מידת זהירות שאדם סביר, נבון וכשיר לפעול באותו משלח יד, היה משתמש ונוקט באותן נסיבות. אין חולק על קיומה של חובה שלא לנהוג ברשלנות ביחסים בין עורך דין ללקוחו. מכאן לבדיקת חובת הזהירות הקונקרטית. חובותיו של כל אחד מן הפרקליטים יש לבדוק בנפרד.
ה. המערערים שכרו את שירותיו המקצועיים של עו"ד שוחט משלב המו"מ ועד לעריכת הסכם המכר וביצועו ועד בכלל. בדברים שנאמרו בסעיף 13 לנספח היה כדי להדליק נורה אדומה ולהעמיד את עורך הדין על הצורך בבדיקה של אותה מגבלה אפשרית שעלתה מן האמור בסעיף זה. מקום בו עולה עניין אי חוקיות לכאורית של הבניה, הרי המהלך הסביר והצפוי מצד עורך הדין הוא פניה לרשות העוסקת בסוגיה זו כדי לבחון מהות הבעייה ופרטיה. לפי האמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, לגבי בעל מקצוע, התרשלות היא התנהגותו של מי שלא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר
ונבון וכשיר לפעול באותו משלוח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות. לקוח הפונה לעורך דין שיטפל בעניינו, שוטח לפניו את רצונו ובקשתו ומוסר לו את הפרטים הנוגעים לעניין הנראים ללקוח, שהוא הדיוט בענייני חוק ומשפט, כחשובים, ומשאיר לשיקולו המקצועי של עורך הדין לבקש חומר נוסף העשוי להיות דרוש לו ולהחליט על הדרכים והאמצעים המשפטיים הדרושים להשגת התכלית המבוקשת. אכן, יש נסיבות בהן נתבקש מעו"ד במפורש פעולה מוגבלת ותו לאו, אך לא זה המצב בענייננו. כאן מדובר בעו"ד שעניין רכישת הדירה נמסר לטיפולו, וניתן היה לדרוש מעו"ד סביר בנסיבות כאלה, בין היתר, בדיקת נושא החריגות שעלה מן הטיוטה של סעיף 13 לנספח ואשר הצביע על חוטים שהוליכו לרשויות התכנון והבניה. עו"ד המבקש לעשות עיסקת מקרקעין עבור לקוח, אינו ממלא חובתו כלפיו אם אינו בודק תחילה את פרטי הרישום בלשכת רישום המקרקעין ובמוסד מתאים אחר הקשור לנושא לפי העניין.
ו. אשר לעו"ד אברהמי - מערכת הראיות לגביו מצטיינת באי בהירות. לא הובהרה מידת קשריו המעשיים עם המערערים, באופן שניתן לבחון אם קמה חובת זהירות מושגית שלו לגביהם, למרות שלא היה פרקליטם. המערערים היו מיוצגים ע"י פרקליט. אין בכך כדי לשלול מכל וכל את האפשרות התיאורטית שגם פרקליטו של הצד שכנגד יחוב ברשלנות. אולם, בכגון דא, אין לגשש באפילה והראיות לא הבהירו עניין זה. נותרה השאלה אשר שורשיה בדיני החוזים, והיא, שאם נטל חלק במו"מ לקראת כריתת החוזה, התחייב מצידו שינהג בדרך מקובלת ובתום לב, ומכך נובעת חובת הגילוי של מידע רלבנטי שבידיו. ניתן להניח שבשל הידיעה על קיומו של אישור העיריה האמור, היה עו"ד אברהמי ער לכך שהיו הליכים בוועדת התכנון, אך אם לא נטל חלק במו"מ אלא רק ערך טיוטת חוזה, נותרת אי בהירות שאינה מאפשרת להסיק מסקנות. לפיכך יש לקבל את הערעור נגד המשיב הראשון ולדחותו נגד המשיב השני.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם סגל למערערים, עו"ד אמיר דוידוב לשוחט, עו"ד יזרח אלמוג לאברהמי. 27.7.92).
ע.א. 3924/90 - אורית לסמן ואח' נגד מאיר לסמן
*בקשת קטינים לשנות את שיטת ההצמדה של מזונותיהם שנקבעה בהסכם בין ההורים לקראת גירושיהם(מחוזי חיפה - ת.מ.א. 569/89 - הערעור נדחה).
א. המערערים הם שלשה קטינים. הוריהם התגרשו ולקראת מתן הגט ערכו הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פס"ד. בהסכם נכללו הוראות בדבר תשלום מזונות לקטינים כאשר סכום המזונות הוצמד לשער הדולר. המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה לתקן את ההסכם ולהמיר את שיטת ההצמדה מן הדולר לזו של המדד, הנוהגת בדרך כלל בפסיקה בעניין מזונות. ביהמ"ש המחוזי מחק את תביעת המערערים בציינו כי יש לכבד את הוראותיו של הסכם ואין ללמוד מן ההסכם על קיומו של תנאי מכללא המאפשר שינוי התנאי בדבר שיטת ההצמדה. אכן, הילדים אינם כבולים ע"י הסכם שכרתו ההורים והם רשאים לתבוע מזונותיהם בביהמ"ש. אולם, תביעה כאמור אינה מצטמצמת לבחינתה של תנייה אחת בהסכם שבין ההורים, אלא תביעה המאפשרת בדיקת נושא המזונות בכל היקפם, החל מהוכחת צרכי הקטינים וכלה בהוכחת משאביו של החייב במזונות. הערעור נדחה.
ב. הסכם תקף שניתן לו תוקף של פס"ד אינו ניתן לשינוי בשל כך שמתברר שתנאי שהוסכם עליו כדין הפך בינתיים לבלתי כדאי מבחינה כלכלית. הסכם שניתן לו תוקף של פס"ד נושא עימו אופי של הסכם ואופי של פס"ד. אם צד טוען שנפל פגם בהליכי המשפט יגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר. מאידך, אם ההליך השיפוטי היה תקין אך נפל פגם בהסכם, אין מקום לערעור אלא יש להגיש תביעה חדשה, שהרי בדרך כלל יש גם צורך לשמוע ראיות בקשר לפגמים שבחוזה. פס"ד כזה ניתן לביטול בשל פגם העשוי לבטל
חוזה, אך כל עוד פסה"ד שריר וקיים אין בפגמים בחוזה, אשר לקיומם טוענים, כדי להפחית כהוא זה מתקפו של פסה"ד.
ג. לצד העילות לביטולו של הסכם שאושר בפס"ד, שעניינן דיני החוזים או כשרות הצדדים, מכיר החוק גם בעילה לביטולו של הסכם שאושר, המעוגנת בשינוי מהותי בנסיבות. אין מדובר בשינוי קל ערך או שיגרתי, שהרי אחרת לא ייתמו ההתדיינויות ולא יהיה אמון בהסכמים הנכרתים בין מתדיינים המבקשים אישורו של ביהמ"ש להסכמתם. במקרה דנן לא נפל פגם בהסכם ההופכו לראוי לביטול. שינוי מהותי בנסיבות יכול לשמש עילה לביטול ההסכם, אך הילדים אינם יכולים לבטל הסכם שבין האב לאם, ומה גם שהם מתייחסים לתנייה אחת בהסכם בלבד. על כן, הדרך הנכונה, אם הם רוצים בכך, היא הגשת תביעה מטעמם למזונותיהם, כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי.
ד. פסה"ד ניתן מפי הנשיא שמגר והסכים לו השופט בך. השופט אור העיר כי הוא מצטרף לפסה"ד שכן "בענייננו לא ביקשו המערערים את שינוי שיעור מזונותיהם עקב שינוי הנסיבות... כל שביקשו... הוא תיקון ההסכם שביסוד פסה"ד, ועמו את שינוי פסה"ד, בהתחשב בנתון אחד הנוגע לאופן ההצמדה של שיעור מזונותיהם, ובהתעלם מכל הנסיבות האחרות והשינויים שחלו בהן מאז פסה"ד. לכך אין הם זכאים".
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר, הוסיף השופט אור. עו"ד מרדכי שורר למערערים, המשיב לעצמו. 6.7.92).
רע"א 4569/91 - מוריס סבג נגד כונס הנכסים הרשמי
*דרכי הערעור על החלטות, פסקי דין וצווים בהליכי פשיטת רגל(מחוזי ת"א - ע"א 96/91 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל מטעמים שבהליכי סדר הדין).
א. רשם ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש למתן צו כינוס נכסים על נכסיו ולהכרזתו כפושט רגל. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את ערעורו. על כך הגיש המבקש בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון וביהמ"ש התייחס לבקשה כאל ערעור, וקבע כי הערעור היה צריך להיות מלכתחילה מוגש לביהמ"ש העליון ולכן ידון בו ביהמ"ש העליון.
ב. המחוקק לא אימץ את דיני הערעור הרגילים בהליכי פשיטת הרגל. לפיכך יכול ותיווצר אי התאמה בין דיני הערעור על צו שניתן ע"י ביהמ"ש, כפי שנקבעו בסעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל, לבין דיני הערעור על החלטות הרשם שנקבעו בסעיף 96 לחוק בתי המשפט (להלן: החוק), שלעניינם הולכים לפי קנה המידה המסורתי המבדיל בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" לפי המבחן: האם סיים ביהמ"ש את מלאכתו, שאז מדובר ב"פסק דין", או האם החלטתו טרם סגרה את התיק, שאז מדובר ב"החלטה אחרת". לאחר סקירת ההלכות בנדון וכן בחוק הירושה שגם שם יש שוני בענייני ערעור, קבע ביהמ"ש העליון "על דרך של הלכה מחייבת" מה הם דיני הערעור בפשיטת רגל, ואלה הם: "צו בפשיטת רגל" שניתן ע"י שופט ביהמ"ש המחוזי ניתן לערעור בזכות לביהמ"ש העליון; לעניין זה "צו בפשיטת רגל" פירושו צו הניתן ע"י ביהמ"ש "במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת, לפי הפקודה כבימ"ש לענייני פשיטת רגל" כמו החלטה בבקשה לצו כינוס, לצו הכרזה על פשיטת רגל ולצו הפטר, בין שהוא "פסק דין" ובין שהוא "החלטה אחרת";
החלטה שניתנה ע"י שופט של בימ"ש מחוזי שאיננה "צו בפשיטת רגל" יחולו עליה דיני הערעור הרגילים, המבחינים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת";
"צו בפשיטת רגל" שהוא "פסק דין" לפי האבחנה הרגילה, אשר ניתן ע"י רשם ביהמ"ש המחוזי, ניתן לערעור בזכות לביהמ"ש העליון. "צו בפשיטת רגל" שהוא "החלטה אחרת", לפי האבחנה הרגילה, ניתן לערעור לפני ביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 96(ב) לחוק;
החלטה שניתנה ע"י רשם של בימ"ש מחוזי שאיננה "צו בפשיטת רגל" יחולו עליה דיני הערעור הרגילים הקבועים בסעיף 96(ב) לחוק המבחינים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת".
ג. במקרה שלפנינו אין ספק בדבר שהרשם דן בבקשת החייב למתן צו כינוס והכרזה כפושט רגל מכח סמכותו לפי סעיף 94(1) לחוק. החלטתו הדוחה את הבקשה הינה "פסק דין" לפי האבחנה הרגילה, שהערעור עליו יהיה בזכות לביהמ"ש העליון, שכן הדיון בבקשה נסתיים. מכאן כי ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לדון בערעור על צו הרשם, אך הוא סבר בטעות שהוא רשאי לעשות כן על יסוד סעיף 96(ב) לחוק. על פסק דינו המוטעה של ביהמ"ש המחוזי רשאי המבקש לעתור למתן רשות לערער אף שניתן מחוסר סמכות. מה שיכול היה ביהמ"ש המחוזי לעשות הוא להעביר את הדיון בערעור שלפניו מחוסר סמכות לביהמ"ש העליון, לפי סעיף 79 לחוק, ומה שהוא יכול היה לעשות יכול גם ביהמ"ש העליון לעשות. בסופו של דבר אין כיום הבדל של ממש בין הליכי הערעור על החלטת הרשם לפי תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, לבין הליכי הערעור הרגילים, מלבד לעניין הערבון, אך רשם ביהמ"ש העליון פטר את המבקש מהצורך להפקיד ערבון.
ד. לפיכך הוחלט לראות את הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור. הערעור נתקבל, פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בוטל והערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי על החלטת הרשם יועבר לביהמ"ש העליון, וביהמ"ש העליון ידון בו כבתיק ערעור אזרחי רגיל על החלטת הרשם.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. בוכהלטר למבקש, עו"ד מרגלית למשיב. 12.7.92).
ע.א. 1796/90 - יהושע פירר ואח' נגד משרד הבטחון
*אי קיום הוראות צו עיקול על כספי החייב שבידי משרד הבטחון, בטענה שהמשרד לא הצליח לברר איזו יחידה של משרד הבטחון חייבת את הכספים(מחוזי י-ם - ע"א 110/89 - הערעור נתקבל).
א. ביום 26.1.87 ניתן ע"י ראש הוצל"פ צו לעיקול כספים המגיעים לחברה פלונית (החייבת) מאת משרד הבטחון. העיקול היה לטובת המערערים שנשו חוב מן החייבת. הודעה על העיקול הומצאה ללשכה הראשית של משרד הבטחון, וביום 1.2.87 הגיעה ההודעה לטיפולה של סגן ראש מערכת מימון וגבייה של המשרד (להלן: גב' גונן). ביום 15.2.87 החזיר משרד הבטחון ללשכת ההוצל"פ את הודעת העיקול, באשר לפי הנתונים שבצו העיקול "לא הצלחנו לאתר את חשבונו של החייב... אם ידועים לכם פרטים נוספים... אנא הודיעונו וננסה לאתרו". מסתבר כי בשנים 1983-1986 ביצעה החייבת עבודות עבור יחידת ההוצאה לאור במשרד הבטחון (להלן: ההוצאה לאור), ובמועד המצאת צו העיקול היתה החייבת זכאית לתשלום של כ-24,000 ש"ח. עקב שלשה צווי עיקול שניתנו בביהמ"ש המחוזי בירושלים, לזכות תובעים וזוכים אחרים, ושהודעות עליהם נמסרו, במישרין, להוצאה לאור בחודשים ינואר-פברואר 1987, העביר חשב ההוצאה לאור, ביום 5.3.87, את מלוא הסכום לגזבר ביהמ"ש המחוזי בירושלים.
ב. המערערים טענו בפני ראש ההוצל"פ כי משרד הבטחון, הפר, ללא הצדק סביר, את חובתו כלפיהם לפי צו העיקול. בהסתמך על סעיף 48 לחוק ההוצל"פ, ביקשו המערערים לחייב את המשיב לשלם להם סכום של כ-18,000 ש"ח. לפי חישובם משקף סכום זה את חלקם של המערערים בכספים שהגיעו לחייבת ממשרד הבטחון, ביחס לחלקיהם של יתר הנושים. בנימוקי בקשתו טען ב"כ המערערים, בין היתר, כי משלא הומצא לו העתק
ממכתבה של גב' גונן מיום 15.2.87, גילה רק בחודש יוני אותה שנה, מתוך עיון בתיק ההוצל"פ, שמשרד הבטחון החזיר את הודעת העיקול בלא לבצע את העיקול.
ג. עמדת המדינה היתה כי משרד הבטחון הינו גוף גדול בעל שלוחות וזרועות לרוב, לכל אחת מאלה מערכת ניהול כספים עצמאית, והודעה על עיקול המשוגרת למשרד הראשי, בעוד היא מתייחסת לחיוביה של אחת היחידות העצמאיות, איננה מאפשרת איתור המקרה המצריך טיפול. כך אירע גם במקרה הנדון. ראש ההוצל"פ קיבלה עמדה זו. על החלטה זו הגישו המערערים ערעור לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי בהמצאת הודעת העיקול למשרד הבטחון יצאו המערערים ידי חובת ההמצאה. ביהמ"ש המחוזי הצטרף לביקורת שמתחה ראש ההוצל"פ על המערערים אשר לא התעניינו, עד לחודש יוני 1987, בגורל ההודעה על העיקול. טעמו לדחיית הערעור של ביהמ"ש המחוזי היה בעיקרו כי "לא היתה כל רשלנות מצד גב' גונן אשר טיפלה בעניין". הערעור נתקבל.
ד. סעיף 48 לחוק הוצל"פ קובע לאמור "צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף ..47. או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול... רשאי ראש ההוצל"פ לחייבו בתשלום החוב הפסוק...". טיעוני הפרקליטים בערעור מגלים מחלוקת בשלש שאלות: האם המצאת ההודעה על העיקול ללשכה הראשית של משרד הבטחון היתה המצאה כדין; בהנחה שהתשובה היא חיובית, האם הראתה המדינה הצדק סביר - כמשמעו בסעיף 48 לחוק - להוצאת הכספים מרשותה בניגוד לצו העיקול; האם בבחינת קיומו של הצדק סביר יש לזקוף לזכות המדינה את מחדלם של המערערים לעקוב אחרי גורל העיקול.
ה. באשר לשאלה הראשונה - בכך שהמערערים המציאו את ההודעה לחשב משרד הבטחון יצאו הם ידי חובתם. לשון התקנה אמנם סובלת גם את הפירוש שנתן לה המשיב, היינו שצריך להגיש את הודעת העיקול ליחידה המיוחדת, וגם את הפירוש שנתנו לה המערערים שדי בכך שהם מגישים את ההודעה למשרד הראשי, אך תכליתה והגיונה של התקנה מחייבים להעדיף את הפירוש של המערערים.
ו. אשר לשאלה השניה - המחוקק לא הגדיר "הצדק סביר" מהו, ובהתאם לפסיקה דרישה זו מעמידה מבחן אובייקטיבי, היינו, מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן הישוב כפי שהיה פועל באותן נסיבות שבהן פעל הצד השלישי. נטל השכנוע לעניין קיומו של הצדק סביר, מוטל על הצד השלישי שקיבל את הודעת העיקול, והמדינה לא הוכיחה קיום הצדק סביר. ביהמ"ש המחוזי הסתפק בקביעה ש"לא היתה כל רשלנות מצד גב' גונן שטיפלה בעניין". אך חשוב להדגיש כי לא שאלת רשלנותה של גב' גונן עמדה על הפרק, אלא השאלה אם למשרד הבטחון היה הצדק סביר לפעולתו. מסתבר שלמשרד הבטחון לא היתה מערכת רישום, או של דיווח שבכוחה להבטיח קיום צווי עיקול. גם בנסיבות הנתונות בהן פעלה גב' גונן היא יכלה לעשות יותר לאיתור המקרה נשוא הצו משעשתה בפועל.
ז. אשר לשאלה השלישית - בדרך כלל יוצא הזוכה ידי חובתו, עם המצאת צו העיקול לידי הצד השלישי. בעקרון ניתן אמנם לומר כי גם התנהגות הזוכה, לאחר שהמציא לצד השלישי את ההודעה על העיקול, עשוייה להביא את ראש ההוצל"פ לכלל החלטה, שלא לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 48 לחוק, ולהניח את בירור הסכסוך, בין הזוכה לבין הצד השלישי, לתובענה שיהיה בידי הזוכה להגישה. דרך זו יאה, למשל, למקרים בהם הוכח כנגד הזוכה, כי נהג באופן שהיטעה את הצד השלישי, ועשה כן בכוונה פסולה, או בחוסר תום לב. בענייננו לא נטען כי בהשהותם את בירוריהם, ביחס לגורל העיקול, נהגו המערערים בחוסר תום לב או מתוך כוונה פסולה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ש. פיינברג למערערים, עו"ד מ. גולן למשיבה. 16.7.92).
ע.פ. 3939/91 - מדינת ישראל נגד יעקב פריינטה
*קולת העונש (מרמה וזיוף)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב הועסק ע"י חברת מוטורולה, כקבלן עצמאי להתקנת אנטנות, ומדי חודש היה מגיש למוטורולה חשבונית בגין העבודה שביצע עבורה. הואיל ושררו יחסי אמון בין המשיב ובין אנשי מוטורולה, איפשרו לו אלה האחרונים להעביר בעצמו את החשבוניות, לאחר שאושרו במחלקת התיפעול של החברה, למחלקת הנהלת החשבונות של החברה, וזו ביצעה את התשלום בפועל. תוך כדי העברת החשבוניות ממחלקה אחת לשניה, זייף המשיב את החשבוניות שאושרו, ע"י שינוי הסכומים הרשומים בהן. מעשי הזיוף והמרמה בוצעו במשך השנים 1989-1988 כאשר בכ-25 מקרים שונים קיבל מן החברה סכומי יתר של כ-240,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 8 חודשים מאסר על תנאי ומבחן וחייב אותו לשלם לחברת מוטורולה את סכומי הכסף שנטל במרמה. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי, וכן המשיב ושירות המבחן, מייחסים חשיבות יתירה לעניין החזרת החוב למוטורולה, אשר, דרך אגב, לא הוחזר והמשיב אינו עומד בחיובים שנטל עליו. אכן, אין להקל ראש בחובתו של המשיב להחזיר הכספים שנטל במרמה, אך לגורם זה יש ליתן את המשקל הראוי, בצד שיקולי ענישה מכריעים להרתעת הרבים. בתי המשפט חייבים לשוות לנגד עיניהם כל העת את חובתם להגן על הציבור ועל יחידים בו ממעשים כמעשי המשיב. אין ביהמ"ש יכול לתת משקל מכריע לנסיבות אישיות קשות כמו אלה של המשיב, אלא חובתו לשמור על הציבור מפני מפירי חוק ומפני מי שמשבשים מערכות יחסים בחברה מתוקנת. בהתחשב בכל השיקולים לקולא ולחומרה, ובכך שאין ממצים את הדין עם הנאשם בערעור על קולת העונש, הוחלט להעמיד את העונש על שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. יתר חלקי גזר הדין יישארו בעינם.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עוה"ד א. נבון וי. אקסל למשיב. 7.7.92).
ע.א. 3666+4012/90 - עירית נתניה נגד מלון צוקים
*פיצויים שצריכה עיריה לשלם בגין הפרת חוזה שבין העיריה לבין יזמים(מחוזי ת"א - ת.א. 2511/76 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. באוקטובר 1972 פנו שני עורכי דין אל ראש עירית נתניה בשם קבוצת משקיעים (להלן : היזמים) בבקשה שהעיריה תעניק להם אופציה לרכישת שטח קרקע על שפת ימה של נתניה לצורך הקמת בית מלון. ראש העיר השיב על כך בחיוב וניתנה אופציה כמבוקש למשך ארבעה חודשים. האופציה מומשה ע"י היזמים והעיריה החליטה לחתום על הסכמים עם היזמים לפי האופציות האמורות. ביום 11.12.72 נחתם זכרון דברים בין היזמים לבין העיריה, שלפיו היה על היזמים להגיש תוכניות של המלון לאשור העיריה, ו"תכניות מפורטות" ולאחר מכן "העיריה מצידה תגרום לאישור התוכניות בהקדם האפשרי", תכניות ראשוניות של המלון ותוכניות מפורטות הוגשו כפי שהתחייבו היזמים לאישור רשויות התכנון והבניה. הועדה המקומית שאישרה את התכניות המליצה בפני הועדה המחוזית, ביום 1.2.74, על שינוי ייעוד הקרקע כפי שנדרש לשם מימוש התכניות. ביני לביני, בינואר 1973, יסדו היזמים את חברת "מלון צוקים בע"מ" (להלן: צוקים) וסמוך לאחר מכן אימצה החברה את כל פעולות היזמים. דא עקא שתוכניות המלון מעולם לא הגיעו לדיון בועדה המחוזית. התעוררה שאלת תיכנון כל חוף הים הצפוני, ובינתיים התחלף ראש העיר נתניה ובתכנית המתאר החדשה שהוגשה ע"י העיריה לועדה המחוזית לא נכלל כבר המלון בכלל.
ב. צוקים הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי בגין הפרת חוזה ותבעה פיצויים על הפסד הרווח הצפוי מפרוייקט המלון ולחילופין השבה של הכספים שהוצאו על סמך זכרון
הדברים ושכר ראוי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי זכרון הדברים מחייב וכי העיריה הפרה את ההתחייבות שנטלה על עצמה, בכך שסיכלה את אישור תכנית המלון בועדה המחוזית. בכך הפסידה צוקים סיכוי להקמת מלון עושה רווחים. ביהמ"ש קבע כי לא ניתן להעריך סיכויים אלה בכסף, ועל כן פסק לצוקים 1,000,000 שקלים ישנים כפיצויים גלובליים, תוך שימוש בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). על פסק דין זה ערערו בשעתו שני הצדדים וביהמ"ש העליון אישר כי זכרון הדברים מהווה חבות חוזית תקפה וכי העיריה הפרה התחייבות שנטלה על עצמה. מנגד קיבל את הערעור של צוקים וקבע שהערכאה הראשונה טעתה בכך שפסקה פיצויים גלובליים בהסתמך על סעיף 13 לחוק החוזים, שכן סעיף 13 אינו בא לפצות על נזק ממוני, גם אם נזק ממוני זה הוא קשה להוכיח. לפיכך החליט ביהמ"ש העליון בשעתו להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת שיקבע את גובה הפיצויים שצוקים זכאית לו.
ג. בדיון השני פסק ביהמ"ש המחוזי לטובת צוקים הוצאות שונות שהוציאה בהסתמך על קיומו של זכרון הדברים. העיריה חוייבה לשלם לצוקים את ההוצאות שהוציאה בחיפוש משקיעים בארץ ובחו"ל ולפצות את צוקים בגין שכר הטרחה שהתחייבה לשלם ליזמיה עבור ייזום הקמת חברת מלון צוקים. לעומת זאת קבע ביהמ"ש המחוזי כי צוקים לא התחייבה לשלם שכר טרחה ליזמיה בגין ייזום פרוייקט המלון. התביעה של צוקים לאבדן רווחים נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מאחר שצוקים לא הוכיחה ברמת הסתברות מספקת כי היתה מרוויחה מהקמת והפעלת המלון. שני הצדדים ערערו לביהמ"ש העליון והערעורים נדחו.
ד. סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) קובע כי "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". השאלה היא אם העיריה צפתה או שהיתה צריכה לצפות כי מימון הפרוייקט יהיה עם אמצעים של משקיעים זרים. מדובר בהקמת מלון בן 18 קומות מדרגה ראשונה, וברור שפרוייקט כזה אינו ממומן רק מאמצעיו העצמיים של היזם. בפרוייקט בקנה מידה כה גדול אין להעלות על הדעת שכל המימון יבוא מצד צוקים עצמה. גיוס הון למימון פרוייקטים הוא חלק בלתי נפרד מהחיים העסקיים, והסכם שנושא עיניו להקמת פרוייקט גדול יש לייחס לצדדים לו ציפיות סבירה לכך שיזם הפרוייקט יוציא הוצאות הדרושות להשגת משקיעים. אין זה תנאי שהמפר צפה או צריך היה לצפות מראש את שיעורו המדוייק של הנזק, ודי לעניין זה שצריך היה לצפות את סוג הנזק.
ה. טענה נוספת בפני העיריה כי זכרון הדברים מהווה חוזה שלטוני הכובל את ידיה כרשות שלטונית ועל כן קיימות נסיבות יוצאות מגדר הרגיל שיש בהן כדי להצדיק פיצויים בשיעור שונה ונמוך מזה הנפסק על הפרת חוזה. גם טענה זו דינה להדחות. העיריה לא הצביעה לא על האינטרס הציבורי החיוני המצדיק השתחררות מהחוזה, ולא על נסיבות יוצאות מגדר הרגיל שיש בהן כדי להצדיק שחרור העיריה מחובתה לפצות את צוקים בפיצוי מלא.
ו. בערעור שכנגד טוענת צוקים כי יש להעניק לה פיצוי בגין הוצאות הכוללות את הסכומים שהחברה חייבת ליזמיה. ברם, ביהמ"ש קבע, בצדק, כי יזם אינו זכאי לתמורה בגין השרותים שהוא מעניק לחברה, אלא אם זכאותו נקבעה בחוזה שנכרת בינו לבין החברה. באשר לשכ"ט ליזמים בגין ייזום הקמת החברה, קבע ביהמ"ש המחוזי כי קיים חוזה בין החברה לבין יזמיה לתשלום שכ"ט והוא בתזכיר ההתאגדות עצמו, שבו התחייבה צוקים ליתן ליזמים שכר בצורת עשר מניות יסוד. ביהמ"ש קבע כי ערכה הנקוב של כל מניה, 10 ל"י, זו התמורה בכסף, להבדיל מזכויות, שקיבלו היזמים המייסדים וכך הגיע לסכום של כ-312 ש"ח לפי מדד מאי. טוענת צוקים בערעור שכנגד כי במקום לייחס למניות שווי נומינלי, צריכה היתה השופטת לייחס להן את שוויין האמיתי, שהוא
השווי של מלון צוקים, הכולל את זכויותיה עפ"י ההסכמים עם הנתבעת. טענה זו דינהלהידחות שכן לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי בעניין השווי האמיתי של מניות היסוד האמורות.
ז. טענה חילופית בפי צוקים כי העיריה הזמינה את פעולותיה של צוקים בביצוע ההסכם, וכיוון שההסכם הופר ע"י העיריה, זכאית צוקים גם לשכר ראוי עבור עבודתה. טענה זו דינה להידחות. שכר ראוי מגיע עבור עבודה או פעולה מוזמנת, ובבסיסו עשיית עושר ולא במשפט ע"י המזמין, שקיבל טובת הנאה מעשייתו של הצד השני. לא כך המקרה שלפנינו, שבו העיריה לא הזמינה אצל צוקים כל עבודה או שירות. העיריה לא הפיקה טובת הנאה כלשהי מעבודות ההכנה של צוקים וממילא אין כאן דין השבה מכח עשיית עושר ולא במשפט ולא מכח סעיף 9 לחוק התרופות.
ח. באשר לתשלום עבור ההוצאות שהוצאו ע"י צוקים - מדובר בפיצוי בגין הוצאות שהוצאו בהסתמך על התחייבות לקיום חוזה, כך שמדובר בפיצוי בגין "אינטרס ההסתמכות" להבדיל מפיצוי בגין "אינטרס הקיום" המעמיד את המתקשר במצב בו היה נתון אילו החוזה קויים. פסה"ד ניתן מפי השופט מלץ ובאשר לעניין "אינטרס ההסתמכות" היו חלוקות הדעות בין השופט מלץ לבין השופטים מצא וחשין, אם ניתן לתבוע בגין אינטרס ההסתמכות, אם התביעה היא עצמאית ואם הפיצוי בגין אינטרס ההסתמכות יכול לעלות על הפיצוי בגין "אינטרס הקיום". אולם לצורך ענייננו הסכימו הכל שיש מקום לשלם פיצויים עבור ההוצאות הנובעות מ"אינטרס ההסתמכות" כך שהמחלוקת הנדונה אינה צריכה לענייננו.
(בפני השופטים: מלץ, מצא, חשין. החלטה - השופט מלץ, הוסיפו השופטים מצא וחשין. עו"ד י. בונה למערערת, עו"ד א. הלפן למשיבה. 22.7.92).
ע.א. 125+132/89 - מפרק חברת קופל טורס וקופל נסיעות נגד עזבון המנוחה רוזה רוזנברג ז"ל ואח'
*בקשה להטיל אחריות אישית על מנהלת בחברה בגין כל חובות החברה משהוברר כי השתתפה בניהול ענייני החברה במרמה(מחוזי ת"א - ת.א. 2739/85 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. קופל טורס וקופל נסיעות היוו חלק מקונצרן קופל ונוהלו ע"י המנוחה רוזה רוזנברג, בנה שמואל רוזנברג וחתנה שמואל פילובסקי. החברות נכנסו להליכי פירוק בשנת 1985. משנת 1977, כשבעלה של גב' רוזנברג נפטר, ועד 1983, עבדה המנוחה רק באופן חלקי בקונצרן ולא השתתפה בהחלטות האופרטיביות. רוב ההכנסות של הקונצרן היו מעמלות ששילמו חברות תעופה. העמלות כללו עמלה "חוקית", הנקבעת ע"י תקנות י.א.ט.א., בשיעור של כ-%9 מערך המכירות. בנוסף לכך היתה עמלת מכירות "יתר", האסורה לפי התקנות, ועמלה זו נקבעת בהסכמים סודיים ומגיעה לפעמים עד %25 או %40 מסכומי המכירות. גביית עמלות היתר מקובלת במקצוע.
ב. עמלות היתר הופקדו, בדרך כלל, בחו"ל בחשבונות אישיים של מנהלי הקונצרן ולא הועברו בשום שלב לקופת הקונצרן. עמלת היתר היחידה הקשורה לגב' רוזנברג, ואשר יש עליה ראיה, הינה שיק של 163,000 לי"ש ששולם ע"י חברה באנגליה והופקדה בבנק שוויצרי. סכום שני שמדובר בו הוא של כ-141,000 דולר הרשום לחובת גב' רוזנברג בכרטיס החשבון האישי שלה, כפי שנוהל בספרי קופל טורס. המבקש הגיש בקשה להטיל אחריות אישית על עזבונה ועל יורשיה של המנוחה בגין כל חובות הקונצרן, עפ"י סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות. ביהמ"ש המחוזי לא ראה לנכון להטיל על העזבון אחריות אישית בגין כל חובות הקונצרן, אך חייב את העזבון ויורשי המנוחה להחזיר למפרק את שני הסכומים של 163,000 לי"ש ושל 141,000 דולר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עמלת היתר של 163,000 ש"י שולמה בחו"ל לחשבונה לפי הוראות המנוחה וכי ידעה על אופן ניהול ענייני החברה במרמה. אעפ"כ סירב להטיל אחריות אישית על עזבון המנוחה
וזאת "עקב השיקול המשפטי לפיו חובת הראיה על התובע כנגד העזבון היא חובת ראיה גבוהה... עקב פטירתה של גב' רוזנברג נמנעה מביהמ"ש האפשרות להתרשם מחקירתה בנושא זה". עם זאת חייב ביהמ"ש המחוזי את עזבון המנוחה ואת היורשים לשלם למפרק 163,000 לי"ש וכן 141,000 דולר. מכאן הערעורים והם נתקבלו בחלקם.
ג. סעיף 373(א) לפקודת החברות קובע כי "התברר במהלך פירוקה של חברה שעסק שלה התנהל תוך כוונה לרמות את נושיה... רשאי ביהמ"ש... להצהיר שכל דירקטור שלה, שהיה ביודעין שותף בניהול העסק, יישאו באחריות אישית ללא הגבלה לחבויותיה של החברה...". השאלה אם דירקטור "היה ביודעין שותף בניהול העסק" היא שאלה ראייתית שניתן להוכיחה בדרך ישירה או באופן נסיבתי. אשר לכמות ומשקל הראיות הנדרשות לעניין זה - סעיף 373 קובע כי דירקטור שביודעין היה שותף למעשה מרמה כאמור דינו מאסר. מן האפשרות להטיל סנקציה פלילית בגין אותה עילה אזרחית, נגזר כי כמות הראיות הנדרשות על מנת להטיל אחריות אזרחית לפי סעיף 373 הינה מעל המידה הרגילה. זאת ועוד, כשבימ"ש יושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מרמה ולא (למשל) רשלנות גרידא. בענייננו היתה מבוססת קביעתו של ביהמ"ש כי המנוחה ידעה על דבר המרמה על ראיות מספיקות ובכך אין להתערב.
ד. אשר למסקנת ביהמ"ש שלא להטיל אחריות אישית על עזבון המנוחה כיוון שנמנעה מביהמ"ש האפשרות להתרשם מחקירתה - כלל ידוע הוא כי בתביעה נגד עזבון מדקדקין עם התובע יתר על המידה הרגילה, כי בהיעדר בעל הדבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח, אילו היה בחיים, להזים או לסתור את ראיות יריבו. אולם בענייננו מדובר במערכת נסיבות המשכנעת מעל למידה הרגילה כי המנוחה היתה שותפה פעילה בניהול הקונצרן למטרת מרמה. לפיכך יש להטיל על עזבון המנוחה אחריות אישית לפי סעיף 373.
ה. אשר למידת האחריות שיש להטיל על העזבון - סעיף 373 הינו סעיף עונשי שלפיו רשאי ביהמ"ש, לפי שיקול דעתו, להטיל אחריות אישית על דירקטור אף מעבר לנזק אשר גרם לחברה או לנושים. עם זאת, יש בדרך כלל להזהר בחיובו של דירקטור מעבר לנזק כאמור. מדובר בענייננו בעמלות המגיעות לכאורה לסכום של קרוב למיליון דולר. אולם, אין מקום להטיל אחריות אישית על העזבון במידת הנזק שנגרם לקונצרן ונושיו, לאור העובדה כי המנוחה עבדה באופן חלקי ולא לקחה חלק בהחלטות האופרטיביות של החברות מאז שנת 1977. לפיכך יש להגביל את האחריות האישית של העזבון לסכום של 500,000 ש"ח מעבר לסכומים שייגבו לפי סעיף 374 כאמור להלן.
ו. אשר להחזרת כספים לפי סעיף 374 - אף כי ביהמ"ש לא קבע מפורשות שחיוב העזבון ויורשי המנוחה בהחזרת הסכומים של 163,000 לי"ש ו-141,000 דולר הוא עפ"י סעיף 374, ברור מאליו שהחיוב יכול להיות רק מכוח סעיף זה ולא מכח סעיף 373, שהתרופה הקבועה בו הינה הטלת אחריות אישית או פלילית, אך לא החזרת כסף. התנאים להפעלת סעיף 374 נגד דירקטור הינם: שימוש לרעה בתפקידו כדירקטור וכן כי כתוצאת פעולתו נגרם לחברה הפסד או נזק. אשר לסכום של 163,000 לי"ש - יש לומר שלגביו הדירקטור "השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה" ולכן בדין חוייב העזבון להשיב סכום זה. מאידך, החיוב להחזיר את הסכום של 141,000 דולר פחות ברור. בהיעדר נתונים מיוחדים יש לגבות חוב רגיל הרשום בספרי החברה לחובת דירקטור בדרך של תביעה רגילה המאפשרת לדירקטור להעלות טענות קיזוז נגד החברה. לפיכך יש לקבל את ערעור העזבון לגבי הסכום של 141,000 דולר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה קשת למפרק, עוה"ד שלמה ובר ועופר הגואל לעזבון, עו"ד ע. רקובר למשיבים האחרים. 5.7.92).