תקציר סביר כרך מ' חוברת 14

ע.א. 1057/91 - גבריאל הרצל נגד יחיאל מכטיגר ואח'

הגשת "הוכחת חוב" למפרק לאחר שבורר דחה את התביעה. סמכותו של המפרק לבדוק לגופה את הוכחת החוב למרות פסק הבוררות(מחוזי ת"א - ת.א. 2074/87 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. בין אביו המנוח של המערער ובין המשיב נכונה בשנת 1965 שותפות. זו נתקיימה עד ליום 31.3.77, וביום 1.4.77 מיסדו השותפים יחסיהם במסגרתה של חברה הנמצאת כיום בפירוק (להלן: החברה). בשנת 1984 חוסלו עיסקי החברה ומשנתגלע סכסוך בין המערער, יורשו של המנוח, לבין המשיבים, פנה המערער לביהמ"ש בבקשה לפירוק החברה.בהמלצת ביהמ"ש הועבר התיק לבוררות בפני רו"ח. ביום 6.11.85 הוציא הבורר פסק בוררות, ללא הנמקה, ובו דן, בין היתר, בתביעות הצדדים שעניינן הלוואות שנתנו השותפים או מי מטעמם לשותפות ערב הקמת החברה. תביעות אלה נדחו כולן. הבורר הסתמך על מאזן רו"ח שלפיו כל הסכומים שהוכנסו לקופת השותפות נכללו ביתרה כוללת,כאשר בסכום היתרה זוכו החשבונות האישיים של השותפים עם פתיחת ספרי החברה.
ב. לאחר מתן פסק הבורר הורה ביהמ"ש המחוזי להחזיר את הפסק לבורר להשלמתו בסוגייה שעניינה הלוואות שניתנו לשותפות ולחברה ע"י גב' קתרינה דניס. הבורר נתןהחלטה משלימה בה קבע את ערכן של הלוואות קתרינה דניס הנ"ל. בפסק דינו ציין הבורר כי לצורך הבירור הנוסף הזמין לעדות את רוה"ח שערך את המאזן, והתברר לו שהשותפות לא ניהלה מערכת חשבונות מסודרת וכאשר הוחלט על הפעלת המפעל במסגרת חברה, נערך מאזן שהתיימר לשקף את מצב נכסי השותפות וחובותיה בתאריך פירוק השותפות. אולם לפי עדות רואה החשבון לא נכללו במאזן הלוואות מסויימות. הבורר הביע צער על כך שהוא הוטעה ע"י מסמך שלכאורה אין טוב ממנו - מאזן השותפות - כאשר עורכו של המאזן אישר עתה כי המאזן היה חלקי בלבד. פסק הבורר, לרבות ההחלטההמשלימה, אושר ע"י ביהמ"ש.
ג. החברה נכנסה להליכי פירוק והמערער הגיש למפרק הוכחת חוב, בה כלל גם תביעות הנוגעות להלוואות שניתנו ע"י אביו המנוח לשותפות. המפרק ביקש לברר את הוכחת החוב על בוריה, וב"כ המשיב העלה טענה טרומית שעיקרה כי המערער מנוע מהעלאת תביעותיו הנ"ל, לנוכח ההכרעה באותם עניינים בפסק הבורר, שהפך לחלוט ומהווה מעשהבי"ד. מפרק החברה דחה טענת מעשה בי"ד בציינו כי בפסק הבורר המקורי אכן נדחו כל התביעות, אולם בהחלטה המשלימה שינה הבורר דעתו, שכן התחוור לו כי במאזן סיום השותפות לא נכללו יתרות מסויימות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורם של המשיבים וביטל את החלטת המפרק. הערעור נתקבל בחלקו.
ד. צדק ביהמ"ש המחוזי כי אין מקום להחיל במקרה דנן את ההלכה שלפיה מפרק מוסמך לבדוק דבר קיומו של חוב גם אם בידי הנושה פס"ד. אחד מן הטעמים בעטיים מוסמך הנאמן בפשיטת רגל או המפרק בהליכי פירוק להרהר אחר פסה"ד המוגש לו, יסודו בחשש מפני קנוניה בין החייב לבין מקורביו. באמצעות השגה בדרך מלאכותית של פסק דין לטובת המקורבים, יכול החייב להבריח רכושו אל חוף מבטחים. חשש מקנוניה כזו אינו קיים, למשל, כאשר מדובר בחוב לשלטונות המס. הוא הדין בענייננו. ראשית, אין מדובר כלל בחוב פסוק אלא בפסק דין שקבע היעדרו של חוב. היינו, מדובר בפסק דין נגד הנושה ולא בפסק דין נגד החייב. שנית, לא התעורר חשד ולא היתה טענה כי פסה"דהושג בתרמית או כי יש בו עיוות דין וכיוצא בזה. ההסתייגות מן המאזן בהחלטה משלימה אין בה כדי לשנות את התוצאה של דחיית התביעה. אם חפץ המערער להשיג גם עלהקביעות שנגעו להלוואות השותפים, היה עליו לעשות כן במסגרת ההליכים לביטול פסק הבורר ואישורו, ולבקש החזרת התיק לבורר גם בסוגיה זו. משלא ננקטו ההליכים כאמור, נותר על כנו הכלל כי פסק הבורר מחייב את בעלי הדין כמעשה בי"ד, ומשאושר הפסק, דינו כדין פס"ד של ביהמ"ש. לפיכך יש לדחות את הערעור ביחס לפריטים הנוגעים להלוואות המנוח לשותפות.
ה. שונים פני הדברים לגבי פריט הוכחת החוב, במסגרתו נתבע סכום של כ-44,000 ש"ח "לפי התנועות בכרטיסי החו"ז". ביהמ"ש המחוזי לא הבחין בין הפריטים האחרים שנגעו להלוואות לשותפות לבין הפריט דנן שעניינו הלוואות שניתנו לחברה וסכומים שנמשכו ע"י הצדדים מהחברה. בעניין זה לא קבע הבורר מסמרות. לפיכך מתקבל הערעור בנקודה הנ"ל בלבד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חיים וילמובסקי למערער, עו"ד עמנואל שופמן לבעלי המניות, המפרק, עו"ד דן פון ויזל לעצמו, עו"ד גב' עליזה אליצור לכונס הנכסים. 8.7.92).

בג"צ 2474/92 - .CO SEIYAKO TANABE ואח' נגד אביק בע"מ ואח'

*דרכי ערעור בהחלטה במסגרת הליכים המתבררים לפי חוק עזרה משפטית למדינות חוץ(העתירה נדחתה).

א. העותרות משיגות על כמה החלטות שניתנו ע"י בימ"ש השלום בת"א במסגרת הליכים המתבררים לפי חוק עזרה משפטית למדינות חוץ. כבר נפסק בבג"צ 3360/92, מיום 13.7.92, שלאחר שלעותר באותו עניין ניתן "מעמד" לטעון טענות מסויימות כנגד בקשה לחיקור דין שהוגשה, ממילא נתקיים "הליך" שהדרך לתקיפת ההחלטה בו היא בהגשת ערעור או בקשת רשות לערער לביהמ"ש המחוזי ואין יסוד לעתירה לבג"צ. לפיכך יש לדחות גם כאן את העתירה.
ב. טוענות העותרות כי לא קיים מקור בחוק לא לזכות הערעור של העותרות לבימ"ש גבוה יותר ולא לסמכותה של ערכאה גבוהה יותר לדון בערעור, ולפיכך הדרך היא לעתור לבג"צ. טענה זו אינה מבוססת. סעיף 40(3) לחוק בתי המשפט קובע כי בימ"ש מחוזי ידון גם ב"ערעורים על פסקי דין ועל החלטות אחרות של בתי משפט השלום" ואחת היא אם מדובר בעניינים בהם הוסמך בימ"ש השלום לדון מכח חוק בתי המשפט עצמו או מכח דבר חקיקה חיצוני. במקרה דנן ניתנה הסמכות לטפל בבקשות לחיקור דין לבימ"ש השלום מכח חוק העזרה המשפטית, והשאלה היא אך זאת אם בהחלטות נשוא העתירה היתה הכרעה ב"הליך", שאם התשובה לשאלה זו היא בחיוב, כי אז מדובר ב"פסק דין" או ב"החלטה אחרת" במשמעות שניתנה למונחים אלה בסעיף 40(3) הנ"ל. מאחר שהתשובה לשאלה זו היא חיובית יש לדחות את טענת העותרות.
ג. טוענות העותרות כי מנימוקים הנעוצים בצורך לשמיעה מהירה של הליכי ההשגה על החלטת בימ"ש השלום, מן הדין שהדרך תהיה בעתירה לבג"צ. אכן, אין לשלול את האפשרות שבמקרים מיוחדים ונדירים עשוי אף בג"צ להיזקק לעתירות מהסוג הנדון, אך המקרה הנוכחי אינו נמנה על המקרים האמורים. אשר לטענה כי בפני בימ"ש השלום טענו המשיבים, או מי מהם, שהפורום היחיד היכול לדון בהליכי ההשגה הנזכרים הוא בג"צ - ההלכה בנושא זה לא היתה נהירה לפרקליטים, ועל כל פנים ההכרעה בשאלה מיהו הפורום המתאים לדון בנושא פלוני אינה תלויה בהצהרותיו של בעל דין זה או אחר.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מלץ. החלטה - השופט לוין. עוה"ד ריצ'רד לוטי ומשה גולדברג לעותרים, עו"ד גולדנברג לאביק, עו"ד בלס למנהל בתי המשפט והיועץ משפטי. 23.7.92).

על"ע 4722+5082/91+1747+2097 - ועד מחוז הדרום של לשכת עוה"ד נגד פלוני

*ואח' - הרשעות ע"י ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד ומידת העונש(ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נתקבלו והערעורים הנגדיים נדחו).

א. המשיב הורשע בביה"ד המשמעתי המחוזי בשתי פרשיות ודינו נגזר. הפרשיה האחת תחילתה ביום 17.10.80. באותו יום פנתה למשיב, במשרדו בבאר שבע, לקוחה שביקשה את שירותיו המשפטיים שהצריכה הגשת תובענה אזרחית נגד שתי נתבעות. המשיב גבה בו ביום את שכה"ט המגיע לו עבור טיפולו המלא בעניין. הלקוחה מסרה למשיב את המען של
אחת הנתבעות, אך לא היה בידה המען של האחרת וקיבלה על עצמה לברר את כתובתה ולהודיע על כך למשיב. חלפו ועברו כ-5 שנים והמשיב לא עשה דבר. ביני לביני העביר את משרדו מבאר שבע לערד, ולא הודיע ללקוחה על שינוי הכתובת וכן לא הסב את תשומת ליבה במשך כל הזמן כי אינו יכול להגיש את התובענה אם לא יומצא לו המען כאמור. ביום 9.10.85, לאחר שנכשלו נסיונותיה של הלקוחה לאתר את המשיב, הגישה תלונה נגדו לועד המחוזי של לשכת עוה"ד. הוגשה קובלנה נגד המשיב בשל מחדלו בטיפול בעניינה של הלקוחה, ובשל הזלזול וההזנחה מצידו בהגשת התובענה. ביה"ד המשמעתי המחוזי הרשיע את המשיב וגזר את דינו להשעייה בפועל לתקופה של חודשיים שיצטבר לכל עונש השעייה אחר התלוי ועומד נגד המשיב, ובנוסף לכך השעייה על תנאי ל-6 חודשים ותשלום הוצאות המשפט. ביה"ד המשמעתי הארצי דחה את ערעורו של המשיב, אישר את ההרשעה כמות שהיא, ולעניין העונש קיבל את ערעור הלשכה והעמיד את עונש ההשעייה בפועל על 18 חודשים.
ב. הפרשיה השניה עניינה בקובלנה שלפיה נשלח למשיב דבר דואר רשום והוא לא דרש את דבר הדואר למרות שניתנו לו ע"י משרד התקשורת שתי הודעות. המכתב הוחזר בסופו של דבר לשולח בציון העובדה שהמכתב "לא נדרש". ביה"ד המחוזי של לשכת עוה"ד הרשיע את המשיב וגזר דינו לתשלום הוצאות הלשכה והשעייה בפועל לתקופה של חודשיים מצטבר לכל השעייה אחרת. גם כאן ערעורו שני הצדדים וביה"ד הארצי קבע שההרשעה שעניינה אי דרישת דבר הדואר היא בדין. כיוון שביה"ד הארצי זיכה את המשיב מעבירה אחרת שהורשע בה הסתפק בעונש שנגזר ע"י ביה"ד האיזורי. על שני פסה"ד הגישו שני הצדדים ערעורים לביהמ"ש העליון. ערעורו של המשיב נדחה וערעור הלשכה נתקבל.
ג. לעניין הפרשיה הראשונה הביעו מוסדות השיפוט של לשכת עוה"ד את ביקורתם התקיפה על התנהגות המשיב שחטא, לדעתם, לחובת הנאמנות המוטלת על עו"ד כלפי הלקוח. ערעורו של המשיב על הרשעתו בדין, והדברים שהשמיע בביהמ"ש העליון ותגובותיו לשאלות ביהמ"ש, התמיהו וגם הדהימו. הכיצד, גם בשלב זה, לאחר כל שנאמר בפסה"ד של מוסדות השיפוט המשמעתיים, מגלה עדיין המשיב אי הבנה לכך שהתנהגותו נפסדת היתה. אם גם בשלב זה עדיין אין המשיב מבין כי חטא לחובת הנאמנות שלו כלפי הלקוח, ומפגין אטימות לחובתו האלמנטרית ללקוחתו, עולה מאליה השאלה אם אמנם ראוי הוא לשמש כעו"ד. המשיב בהתנהגותו חסרת האחריות הפר חובת נאמנות ללקוחה ומשום כך בדין הורשע ע'" הדרגה הראשונה כפי שהורשע.
ד. אשר לפרשיה השניה - אי קבלת דבר הדואר ע"י המשיב מהווה עבירה של התנהגות בלתי הולמת של עו"ד. ביה"ד המשמעתי הארצי הבהיר כי "קיימת תופעה של התנהגות פסולה מצד חלקים שוליים של אנשים בציבור שלא לקבל או להוציא מהדואר מכתבים רשומים, וזאת על מנת להכביד או להתחמק מהרשויות בתחומים שונים... שיטה זו פסולה על פניה... על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעו"ד שתפקידו לסייע לשלטון החוק...". עוד הוסיף ביה"ד הארצי כי "מבין תפקידיו וחובותיו הבסיסיים של עו"ד הוא לפעול כך שכבוד המקצוע ישמר... אם יובא לידיעת הציבור שעו"ד מתנהג כאחד הריקים ומתחמק מלקבל דבר דואר רשום ונוהג בתכסיסנות בעניין זה, אין כל ספק שהדבר יעלה גיחוך ולעג מצד כל אזרח כלפי אותו עו"ד, ומכאן עשוייה להיות גם השלכה מצד הציבור לגבי כלל עוה"ד...". דברי תוכחה אלה בפני המשיב, בהדגשה כזו ובחריפות כזו, נובעים מכך שאין זו הפעם הראשונה שהמשיב חטא בכגון דא והורשע במוסדות עוה"ד.
ה. שני העונשים גם יחד שהוטלו על המשיב מסתכמים ב-20 חודשי השעייה בפועל, המצטברים לעונשי השעייה אחרים אם קיימים כאלה. לכאורה עונש השעייה בפועל לתקופה כזו הוא עונש משמעותי, מוחשי, שאמור להרתיע את עוה"ד שסרח ולהתריע ברבים מה דינו של מי שחוטא בכאלה. עונש זה היה הולם אלמלא התברר שלמערער הרשעות בעבירות
משמעתיות שונות ומגוונות אחרות, מהן מאותו סוג. על כך כבר נאמר כי יש שכמות העבירות הופכת לאיכות. מי שחוזר ועובר עבירות משמעת, ולו גם לא מהחמורות ביותר,אולם ברצף ובמגוון המלמדים שאותו עו"ד נעדר תכונות יסוד שהן עצם מעצמותיו ובשר מבשרו של עוה"ד, יש לנהוג עמו ביד רמה ולהפסיק את חברותו בלשכת עוה"ד לתקופה ממושכת אם לא לצמיתות. מכאן ברור כי יש לקבל את ערעור הועד המחוזי. השאלה היא רק אם יהיה זה מן הראוי, בנסיבות המקרה, להוציא את המשיב מלשכת עוה"ד, או להסתפק הפעם בעונש מתון יותר. לא בלי היסוס הוחלט ליתן למשיב הזדמנות נוספת להיטיב את דרכיו. לפיכך הועמד העונש על 5 שנים השעייה, מצטבר לכל עונש השעייה התלוי ועומד בעניין אחר. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חשין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ברטל למערער, המשיב לעצמו. 13.7.92).

ע.א. 2271/90 - ג'מבו... (קרני שומרון) בע"מ ואח' נגד אמיר מרדכי ו-120 אח'

*מחיקת כתבי הגנה כאשר הנתבע אינו מקיים צווים בדבר מתן פרטים נוספים וגילוי מסמכים(מחוזי ת"א - ת.א. 86+637/87/2813 - הערעור נדחה).

א. המערערות 1 ו-2 הן חברות והמערער 3 הוא בעל מניות ומנהל החברות. 121 המשיבים הם התובעים בבימ"ש קמא. במהלך השנים 1982 ו-1983 נכרתו הסכמים בין כל אחד מן התובעים לבין המערערת ולפיהם מכרה זו האחרונה לכל אחד מן התובעים מגרש בגודל דונם אחד בתמורה של 5,000 דולר ברמת קדרון באיזור יו"ש. משסברו הרוכשים כי המערערת הפרה את ההסכמים הגישו תובענות נגד המערערים והנתבעים הגישו כתבי הגנה. לאחר הגשת כתבי ההגנה שיגר ב"כ התובעים מכתבים אל ב"כ הנתבעים וביקש מידענוסף אודות נושא המשפט. בין היתר נדרשו הנתבעים לגילוי מסמכים כללי ומיוחד, להשיב לשאלונים ולהוסיף וליתן פרטים נוספים באשר לנאמר בכתבי ההגנה. משלא נענוהנתבעים לדרישה הגישו התובעים המרצות לביהמ"ש ובהן ביקשו קבלת פרטים נוספים, גילוי מסמכים ותשובות לשאלונים. ביום 25.9.89, למעלה מ-27 חודשים מאז הוגשו הבקשות בדרך המרצה, נדונה בקשת התובעים, ושופטת ביהמ"ש נתנה צווים לגילוי מסמכים ולמתן פרטים נוספים במועד שקבעה. עברו המועדים, ומצד הנתבעים אין קול ואין עונה. לפיכך הגישו התובעים בקשה למחיקת כתבי ההגנה.
ב. שלשה חודשים לאחר שניתנו הצווים האמורים מסרו הנתבעים לביהמ"ש שני מסמכים. גם אלה לא הניחו את דעתם של התובעים. ביום 18.2.90 קבע נשיא ביהמ"ש המחוזי את התיקים לשמיעה ליום 23.4.90. ביום 3.4.90 נתקיים לפני הנשיא דיון בבקשה למחיקת כתבי ההגנה בשל ליקויים שנפלו בתשובות לשאלות וחסר בגילוי מסמכים כללי והיעדר גילוי מסמכים מיוחד. לאחר דיון החליט נשיא ביהמ"ש כי "כתבי ההגנה.... ייחשבו כמחוקים אם לא יושלם כל הטעון השלמה, כאמור לעיל, תוך 7 ימים מהיום...". 7 הימים חלפו עברו והנתבעים לא נעו ולא זעו. רק יומיים לאחר מכן הגישו לביהמ"ש שני מסמכים, אך גם אלה לא סיפקו את התובעים והם ביקשו למחוק את כתבי ההגנה ולתתפס"ד נגד הנתבעים. הבקשה נשמעה ביום 23.4.90, וביהמ"ש קבע כי הנתבעים לא השיבו כנדרש לשאלות מרכזיות שנשאלו או שהשיבו באורח מתחמק והוא הדין באשר לגילוי מסמכים, ולפיכך הגנות הנתבעים מחוקות ודינם כדין מי שלא הגיש כתב הגנה. על יסודהתצהירים שהוגשו ע"י התובעים, נתן ביהמ"ש פס"ד נגד הנתבעים - המערערים. הערעור נדחה.
ג. תקנה 122 לתקנות סדר הדין קובעת כי "בעל דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון או צו לגילוי מסמכים... הרי אם הוא התובע ימחק ביהמ"ש... את תובענתו, ואםהוא הנתבע ימחק ביהמ"ש... את כתב הגנתו... אלא שרשאי ביהמ"ש או הרשם להאריך את המועד לקיום הצו". כאשר בעל דין מבקש מביהמ"ש כי יפעיל סמכותו על פי תקנה 122
וימחק את כתב התביעה, או את כתב ההגנה, מסור לביהמ"ש שיקול דעת אם למחוק את התביעה או את כתב ההגנה, ואם להאריך את המועד לקיום הצו או הצווים שהופרו, ולשוב ולהאריכו. כאשר הנתבע הוא המפר את הצו הרי מחיקת כתב ההגנה, פירושה, הלכה למעשה, פס"ד נגד הנתבע. אין פלא בדבר שבתי המשפט חזרו שוב ושוב על האזהרה כי אין מוחקים כתב הגנה אלא במקרים קיצוניים הראויים לכך, והוא במקום שהנתבע פועל בזדון או שהתנהגותו מגלה זלזול חמור בביהמ"ש. שאלת תום הלב תוכרע בנסיבותיו של כל עניין ועניין. מקום שנתבע מילא חובתו, ולו באיחור, לא ימחקו את כתב הגנתו. הוא הדין אם נתבע גילה אך רשלנות במילוי חובתו, או חוסר הבנה. הסנקציה הקיצוניתשניתן להפעיל נגד תובע פחותה ורפה מן הסנקציה הקיצונית שניתן להפעילה נגד נתבע, שכן מחיקת התובענה אינה מהווה מעשה בית דין.
ד. בענייננו צדק ביהמ"ש המחוזי בהחליטו למחוק את כתב ההגנה. המערערים עשו כל שביכולתם כדי למשוך הליכים, והתנהגותם מלמדת על עזות מצח כלפי ביהמ"ש ועל זלזול קשה בחובתם כלפי יריביהם וכלפי ביהמ"ש. חובתם להשיב לצווים ולשאלונים קמה ביום 25.9.89, ועד ליום פסה"ד, הוא יום 23.4.90, לא מילאו את שנדרש מהם, הן לעניין תשובות לשאלות שנשאלו, הן לעניין גילוי מסמכים שנדרשו לגלות. כך היה בכל אחד משלבי המשפט וכך היה בסופו של ההליך. ביהמ"ש המחוזי נהג במערערים מידת רחמים בהקציבו להם מועד נוסף למילוי חובתם, ואם לא ניצלו אף פרק זמן נוסף שניתן להם, הרי החטאת לפיתחם רובצת הוא ואל יתלו את האשם באחרים.

(בפני השופטים: ד. לוין, אור, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ילון הכט למערערים, עו"ד ש. ברקוביץ למשיבים. 5.7.92).

בג"צ 5139/91 - ליקה חסין זעקיק נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

*שימוש בסמכות ההחרמה וההריסה של בית לפי תקנה 119(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. ביום 27.11.88 הורה המשיב על החרמת ביתה של העותרת והריסתו. צו זה, לפי תקנה 119, הוצא בשל עבירות בטחוניות חמורות בהן היה מעורב בנה של העותרת המתגורר עם בני משפחתו בבית הנ"ל. הצו בוצע בשלהי שנת 1988. בנובמבר אותה שנה הוגש נגד הבן כתב אישום לביהמ"ש הצבאי, המייחס לו, בין היתר, הכנת בקבוקי תבערה והשלכתם לעבר סיור צה"ל. הבן הודה במעשים המיוחסים לו ונדון ל-14 חודשים מאסר בפועל ו-28 חודשים מאסר על תנאי. ב"כ העותרת פנתה פעמים מספר למשיב בבקשה להסיר את צו ההחרמה אך בקשתה נדחתה. בעתירתה טוענת העותרת כי המעשים המיוחסים לבנה לא הצדיקו את הריסת הבית, דבר שיש בו משום ענישה קולקטיבית הפוגעת בכל יושבי הבית, ואינם מצדיקים היום את המשך ההחרמה של השטח. מוסיפה הפרקליטה וטוענת כי העונש שהושת על הבן קל יחסית, דבר המלמד שלא היתה הצדקה להטלת הסנקציה החמורה של הריסת הבית. מנגד טוען ב"כ המדינה כי הבן ביצע מעשי חבלה חמורים ומסוכנים שהצדיקו את עשיית השימוש בסמכות ההחרמה וההריסה. כמו כן, אין הצדקה למחול על צו החרמת הבית שהוצא בשל ביצוע עבירות בטחוניות חמורות, ולא זו בלבד אלא שזמן קצר לאחר ששוחרר מן הכלא שב הבן לעסוק בפעילות עויינת. העתירה נדחתה.
ב. לפי מידע מודיעיני שהוגש לביהמ"ש העליון אכן עולה כי צודקת המדינה בטענתה בדבר חזרתו של הבן לפעילות עויינת. צו החרמה לפי תקנה 119 אינו מוגבל בזמן, ואולם לפי התקנה "רשאי שר הבטחון בכל זמן, בצו, למחול על ההחרמה...", ואזי ישובו הזכויות בבית - לפי מידת המחילה - לבעליהם. השיקולים הרלבנטיים לעניין החלטת המחילה, וטיבם של שיקולים אלה, הם, בין היתר, חומרת המעשים שעמדו ביסוד צו ההחרמה, התנאים השוררים באיזור במועד בקשת המחילה, חזרתו של העבריין למוטב ושיקולים הומניים. שיקול נוסף הוא הצורך בקיומה של הרתעה אפקטיבית. בענייננו
הבהיר המשיב את שיקוליו לסרב לבקשת המחילה, בכך שלפי הערכת גורמי הבטחון, המחילה על צו ההריסה של הבית, בעצם ימים אלה, עלולה להוות מסר לשלוחי ארגוני המחבלים, כי חרף פעילותם העויינת הם עשויים לזכות במחילה. שיקולי מפקד האיזור כאמור, סבירים הם ואין מקום להתערב בהחלטתו.
ג. העותרת הוסיפה וביקשה להורות למפקד לפצותה על רכושה שניזוק בעת ביצוע צו ההריסה. לטענתה, היה עליה לפנות את הבית תוך זמן קצר, ולא היתה אפשרות בידה לפנות את כל התכולה. טענה זו על העותרת להפנות לביהמ"ש המוסמך.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, מצא. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' ל. צמל לעותרת, עו"ד מ. בלס למשיב. 27.8.92).

בג"צ 2060/91 - ח"כ רן כהן ואח' נגד ח"כ דב שילנסקי יו"ר הכנסת ואח'

*החלטת וועדת הכספים להגדיל את יחידת המימון לסיעות הכנסת(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. חוק מימון מפלגות מסמיך את ועדת הכספים של הכנסת לקבוע את גובה "יחידת המימון" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק הבחירות. עפ"י יחידה זו נקבעים המימון השוטף ומימון הבחירות לו זכאיות הסיעות מקופת המדינה. עד להחלטות נשוא העתירה עמד ערכה של יחידת המימון על סך 475,000 ש"ח וביום 8.5.91 קיבלה ועדת הכספים החלטה, ברוב קולות הקואליציה, להגדיל את יחידת המימון לסכום של 645,000 ש"ח. טענת העותרים הינה כי הגדלת המימון באה בעקבות כניסתה של סיעת הליכוד לגרעון תקציבי עקב הוצאת כספים בבחירות לכנסת ה-12, בשנת 1988, מעבר למה שהיה לה ממקורותיה העצמיים. בכך, טענת העותרים, פגיעה בשוויון הבחירות לכנסת. העתירה נתקבלה.
ב. סעיף 4 לחוק היסוד: הכנסת, קובע כי "הכנסת תיבחר בבחירות כלליות... ארציות... אין לשנות סעיף זה אלא ברוב של חברי הכנסת". סעיף זה נתפרש כמשתרע גם על שוויון הסיכויים של רשימות המועמדים בבחירות לכנסת. לסיעת הליכוד נוצרו גרעונות בתקופת הבחירות לכנסת ה-12. לפי הטענה עשתה זאת סיעת הליכוד תוך ידיעה כי תוכל "לתקן" את מצבה הכלכלי בדיעבד באמצעות הגדלת יחידת המימון. היכולת הכלכלית של המפלגות בסמוך למועד הבחירות הינה בעלת משמעות קריטית במערכת הבחירות ויש בה כדי להשפיע על סיכוייהן להבחר. הסיעות מכלכלות את צעדיהן על יסוד המימון לו הן מצפות ומכאן שהגדלתה של יחידת המימון, לכיסוי גרעונות עקב חריגה מתקציב המקורי פוגע בשוויון הבחירות, שכן היא משנה למפרע את "כללי המשחק". נפגעו ציפיותיהן של הסיעות שכלכלו הוצאותיהן בבחירות בהתאם ליכולתן הכספית באותה עת, לעומת סיעות אחרות, שנכנסו לגרעונות, אם כי במסגרת תקרת ההוצאות המותרת. שוויון הסיכויים מובנו שוויון בסיכויים לתחרות על קולו של הבוחר, במסגרת ההגבלות התקציביות שקבע חוק המימון. שוויון זה יישמר אם הנחת היסוד של כל הסיעות תהיה שקביעת מערכת הכספים שהיתה קיימת בזמן הבחירות לגבי יחידת המימון, היא שתעמוד בעניה גם אחרי הבחירות. מכאן שיש לבטל את החלטת ועדת הכספים. עניין לנו בהחלטה שיש בה בהוראת סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת, שאין לשנותה,אף במשתמע, אלא בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת.

(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, מצא. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד גיורא ארדיקם, בר-נתן, ה. הר זהר ואליעד שרגא לעותרים. 19.7.92).

רע"א 466/92 - אברהם עברי והסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד ויטוריו צמח

*ראיות לסתור לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים(הבקשה נדחתה).

א. המשיב נפגע במאי 1985 בתאונת דרכים שהיתה גם תאונת עבודה במובן חוק הביטוח הלאומי. הוא נבדק ע"י הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי לקביעת נכות
מעבודה, וזו קבעה כי אין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לתאונת הדרכים בה נפגע. קביעת וועדה זו מהווה קביעת נכות לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בתאריך מאוחר יותר נבדק המשיב ע"י וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי במסגרת קביעת נכות כללית, וזו קבעה שנותרה לו נכות צמיתה בשיעור %20 בתחום הפסיכיאטרי, כשהיא קובעת במפורש שהמדובר בתגובה פוסטראומטית לתאונת הדרכים בה נפגע כאמור. קביעתה של וועדה זו לעניין הנכות הכללית אינה מהווה קביעת נכות לפי סעיף 6ב' לחוק.
ב. המשיב ביקש להתיר לו הבאת ראיות לסתור לפי הסיפא של סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. רשמת ביהמ"ש המחוזי דחתה את הבקשה ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה. טענת המשיב היא כי קביעת הוועדה הרפואית בצירוף נסיבות נוספות הצדיקו את החלטת ביהמ"ש המחוזי, על פיה נסתרה קביעת הוועדה הרפואית הראשונה, וכי יש למנות מומחה רפואי בשטח הפסיכיאטרי כפי שאמנם מונה ע"י ביהמ"ש. טענת המבקשים לעומת זאת היא שהחלטת הוועדה הרפואית לעניין הנכות הכללית מיועדת לקביעת נכותו של המשיב בעת בדיקתו, בלי חשיבות לקשר הסיבתי, וקביעתה של הועדה את הקשר הסיבתי היתה שלא לצורך. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. אף כי הוועדה הרפואית הראשונה שללה את הקשר הסיבתי בין מצבו הפסיכיאטרי של המשיב לבין התאונה, היתה בפניה חוות דעת של פסיכיאטר שמונה על ידה שלפיה המשיב "סובל ממצב נפשי לאחר טראומה. מצב זה קשור לתאונה". כמו כן, במקרים ראויים כבר נקבע שקביעת הוועדה הרפואית לעניין נכות כללית עשוייה לשמש נימוק להבאת ראיות לסתור לפי הסיפא של סעיף 6ב' לחוק. טעם נוסף ואולי מכריע הוא כי הקשר הסיבתי האפשרי בין התאונה לנכותו הפסיכיאטרית של המשיב, עולה גם מסיכום מחלה של בית חולים אברבנל בו היה המשיב מאושפז, ומהעובדה ששורת אישפוזיו באה לאחר התאונה, וחלקם אף לאחר החלטת הוועדה הרפואית. הצטברות נסיבות אלה מצדיקות שלא ליתן רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מ. זוכוביצקי למבקשים, עו"ד א. ברקאי למשיב. 29.7.92).

ע.א. 1444/90 - דרעד בע"מ נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*חיוב במס רכישה של עיסקה שנעשתה בין בעלי מקרקעין לבין קבלן 216(וועדת ערר מחוזי ת"א - עמ"ש 1102/86 - הערעור נדחה).

א. המערערת (להלן: הקבלן) היא חברה קבלנית לבניה. החברות אגסי ופלג (להלן: הבעלים) אף הן חברות בניה והן בעלות זכות להירשם כחוכרות בחלקה מסויימת (להלן: המקרקעין), על פי הסכם פיתוח שערכו בשעתו עם מינהל מקרקעי ישראל. במאי 1984 התקשרו המערערת והבעלים בהסכם,ל שלפיו קיבלה על עצמה המערערת את "התכנון, הבניה והביצוע" של הקמת מבנה ובו 18 יחידות דיור. תמורת מילוי כל התחייבויותיה של המערערת, התחייבו הבעלים לשלם למערערת בין %50 ל-%60 מן התמורה שתתקבל ממכירת הדירות לצדדים שלישיים. נחתמה תוספת להסכם המכילה הוראות שונות, ובכללן כי "ביצוע המכירות לדיירים ייעשה ע"י הצדדים במשותף. הוצאות המכירה... יתחלקו בין הצדדים שווה בשווה" ; כי הבעלים יתנו למערערת יפוי כח בלתי חוזר המאפשר לה למכוראת הדירות כאוות נפשה ; כי אם ישלים הקבלן את הבניה בטרם נמכרו כל היחידות, יהיההקבלן רשאי לדרוש כי הצדדים יחלקו ביניהם את היחידות הבלתי מכורות. המשיב סבר כי המערערת רכשה על פי ההסכם זכויות במקרקעין המולידה חבות במס רכישה, והוציא למערערת הודעת שומה, כאשר מועד החיוב הוא תאריך ההסכם, מאי 1984. עמדת המערערת היא כי מדובר רק בעיסקה של הזמנת עבודות בניה מקבלן מבצע, שאינה חייבת במס רכישה. וועדת הערר דחתה את עררה של המערערת והערעור על כך נדחה.
ב. בפסק דינו של ביהמ"ש העליון, בע"א 614/82 (פד"י מ"א(3) 735), נקבע כי המבחן לסיווגה של עיסקת קומבינציה כעיסקה שבה רוכש הקבלן הבונה "זכות במקרקעין" הוא "... בחינת היקפו ושיעורו של הכח המסור לקבלן על פי החוזה בכל הנוגע לבניה עצמה ולמכירת הדירות, וככל שחופש פעולתו... ומיתחם שיקול דעתו בעניינים אלה גדולים יותר, כך תיטה הכף לעבר המסקנה, כי... רכש... זכויות בנכס באופן אישי". בעובדות התיק שבפנינו נתקיימו במערערת התנאים המחייבים לראותה כמי שרכשה אינטרסשל ממש בקרקע.
ג. טוענת המערערת כי גם אם קיימות בהסכם הוראות המצביעות על יתר מעורבות מטעמה בתהליך הבניה והמכירה, הרי בפועל פני הדברים לא היו כפי שהוסכם בחוזה, וכי באופן מעשי לא מימשה המערערת את מותר זכויותיה על פי ההסכם. ברם, הבחינה הנדרשת היא של מצב הדברים מבחינה משפטית בעת כריתת החוזה ועל פיו. התנהגות מאוחרת של הצדדים שלא על פי החוזה, או אי עמידה של מי מהצדדים על מלוא זכויותיו החוזיות, אינה מעלה ואינה מורידה. "חלוקת עבודה" מאוחרת, יכולה לנבוע מגורמים שונים, שאין עניינם לשאלה שבפנינו, והם שיקולים מעשיים, כספיים או אחרים. מכל מקום לא נטען כי הבעלים והמערערת זנחו את ההסכם הכתוב שביניהם לטובת הסכמה חדשה ושונה בע"פ.
ד. לחילופין עתרה המערערת שביהמ"ש העליון יורה על ביטול החיוב בריבית ובהפרשי הצמדה שהוטל עליה עקב אי תשלום מס הרכישה במועד. בעניין זה כבר נפסק כי החיוב בריבית איננו חיוב עונשי, אלא נועד למנוע את שחיקתו הריאלית של חוב המס, וזאת אפילו אם היה האיחור בהוצאת השומה באשמת המשיב, דבר שלא הוכח בענייננו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' דליה גליק למערערת, עו"ד ישי ישורון למשיב. 24.8.92).

ע.א. 293/89 - מנהל מס שבח מקרקעין ירושלים נגד לאה ודוד גרינבלט

*הטלת מס רכישה על מרכיב "הוצאות פיתוח" ברכישת מגרש לבניה(וועדת ערר מחוזי י-ם - עמ"ש 74/88 - הערעור נדחה).

א. באפריל 1985 רכשו המשיבים מגרש בגבעת זאב (להלן: המגרש) מחברת מורשת בנימין (להלן: החברה). המגרש היה באיזור בלתי מפותח ואחד הסעיפים בחוזה המכר שימר לחברה את הזכות לתכנן את כל עבודות התכנון והפיתוח במקום. באותו יום, ובהתאם לסעיף בחוזה, חתמו הצדדים על הסכם נוסף (להלן: הסכם פיתוח) לפיו נמסרו תכנון ופיתוח המגרש לחברה באופן בלעדי. הסכם הפיתוח היה חוזה בנוסח זהה עליו החתימה החברה את כל רוכשי המגרשים באיזור. בתמורה לרכישת המגרש שילמו המשיבים 25,000 דולר בשקלים ובתמורה לביצוע הפיתוח התחייבו לשלם תשלומים חודשיים במהלך ביצוע הפיתוח עד להתחשבנות סופית עם סיום עבודות הפיתוח. ביוני 1987 מכרו המשיבים את זכויותיהם במגרש לאחרים ובשלב זה היו עדיין עבודות הפיתוח בראשיתן. קוני המגרש התחייבו להמשיך ולשלם את תשלומי הפיתוח לחברה. המשיבים חוייבו במס רכישה על בסיס המחיר הכולל של התמורה בשני ההסכמים, הם ערערו לוועדת הערר וביקשו לקבוע כי מס הרכישה לא יחול על מרכיב המחיר ששולם בגין הסכם הפיתוח. וועדת הערר קיבלה את הערר וקבעה כי מחיר הפיתוח, כל עוד לא בוצע הפיתוח בפועל לפני מועד הרכישה, איננו נכלל בשווי המכירה של המגרש, ואין למסות חלק זה במס רכישה. בקבעה כאמור הסתמכה הוועדה על ע"א 610/78 (פד"י ל"ג(2) 193, להלן: פרשת מלמוד) וכן על ע"א 225/84 (פד"י מ(1) 190, להלן: פרשת הכט).
ב. חרף טענות ב"כ המערער, שביקש לאבחן בין פסקי הדין הנ"ל לבין הפרשה דנא, נראה שכמו בפרשות הכט ומלמוד, כך גם בענייננו את התמורה עבור ביצוע עבודות הפיתוח אין לראות כחלק מהתמורה עבור המגרש. מדובר בחוזה סטנדרטי והזכות שנרכשה
במסגרתו איננה כוללת את הפיתוח שטרם בוצע והוצאות הפיתוח לא מצאו ביטויין בתמורה שנקבעה בחוזה המכירה. אמנם בפרשת מלמוד דובר במגרש שנמכר ע"י מינהל מקרקעי ישראל ועבודות הפיתוח נעשו ע"י העיריה ולא ע"י אותו גוף, אבל אין הדבר משנה את העובדה הבסיסית. גם שם המינהל כפה את ההתקשרות עם העיריה כחלק אינטגראלי מהסכם המכר, וגם שם, כמו בענייננו, לא היתה לו לרוכש אפשרות לבחור גורם אחר שיפתח את האיזור. על פי כוונת הצדדים עולה כי מדובר בעיסקה של רכישת מגרש לא מפותח, כשבצידה עיסקה נוספת, נפרדת, לעניין פיתוח המגרש, ועל כן אין לכלול את הוצאות הפיתוח בשווי הרכישה.
ג. טענה אחרת בפי המערער נסמכת על סעיף 84 לחוק מס שבח מקרקעין, הדן בעיסקות בדויות או מלאכותיות. הטענה כי העיסקה מלאכותית אמנם עלתה לראשונה בשלב הערעור, אך כבר נקבע כי ביהמ"ש ישעה לטענת מלאכותיות מכוחו של סעיף 84 גם כשהיא מועלית לראשונה בפניו, ובלבד שניתנה הזדמנות הולמת להשיב עליה. הלכה זו נסמכת על כך שבענייני מיסים יושב ביהמ"ש לא רק כפוסק בין שני בעלי דין כבערעור אזרחי, אלא ע"י הגשת הערעור נפתח פתח לעיון נוסף בשומה ומוטלת חובה על ביהמ"ש לא רק כלפי הנישום המערער, אלא גם כלפי הציבור כולו, שעניין לו בכך שהשומה תהיה שומת אמת. זאת באשר לדיון בעצם הטענה ואולם לגופם של דברים דין הטענה להידחות.
ד. המבחן המקובל למלאכותיות העיסקה הוא בתשובה לשאלה אם יש תוכן כלשהו לעיסקה מלבד הפטור המיוחל ממס. נטל הראייה כי עיסקה פלונית היא מלאכותית הינו על פקיד השומה, ושקילת הנסיבות בענייננו מביאה למסקנה כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להראות שמדובר בפיצול מלאכותי של עיסקה אחת. מדובר כאן בשתי עיסקאות ויש טעם והגיון בהפרדה בין השתים, כשבגין כל קבלת זכות ע"י המשיבים מחוייבים הם בתשלום תמורה נפרדת במועדים ובתנאי תשלום שונים, ולגבי חוזה הפיתוח התמורה אף אינה ידועה. לכך יש להוסיף כי המשיבים לא היו צד לקביעת עצם ההפרדה בין החוזים. כמו כן, ההפרדה בין העסקאות הונהגה עוד בטרם הוחל מס הרכישה על עסקאות באיזור בו נמצא המגרש ומכאן שאין לייחס את קיומן של שתי עסקאות נפרדות לנסיון להשתמט מתשלום חלק ממס הרכישה.
ה. אין דומה עיסקת הפיתוח הנדונה הנלווית לעסקת המכר, לעיסקת רכישת דירה "על הנייר" מקבלן, כאשר טרם הוחל בעת המכר בבנייתה. ברכישת דירה מוכר הקבלן דירה בנוייה על הקרקע, הגם שבעת עשיית חוזה המכר הדירה בפועל טרם נבנתה. הזכות במקרקעין שנמכרת במקרה כזה היא הבעלות בדירה כשהיא גמורה. בענייננו, העיסקה היתה של מכירת מגרש בלתי מפותח, והעובדה שנילוותה לה התחייבות נפרדת מצד המשיבים לשלם בנסיבות מסויימות גם בגין הפיתוח, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין מס הרכישה.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד יעקב כהן למערער, עו"ד גב' לאה דקל-גרינבלט למשיבים. 24.8.92).

ע.פ. 4941/90 - מדינת ישראל נגד יגאל אלוש

*חזקה" שבדין לצורך הרשעה בהחזקת נשק כאשר הנשק נמצא בחצרים של הנאשם וכאשר בני משפחה נוספים גרים בחצרים אלה(מחוזי ת"א - ת.פ. 545/89 - הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להשלמה).

א. בחיפוש בחצר ביתו של המשיב נתגלו כלי נשק ותחמושת בארון מטבח ישן שהוצב בחצר ובצריף שבחצר. ארון המטבח והצריף, הגם שלא היו נעולים, שימשו כמקומות איחסון לחפצי בית שונים של המשפחה. בעקבות החיפוש נעצרו לחקירה, המשיב, אמו ושני אחיו. האם שוחררה תחילה וכעבור כמה ימים שוחררו גם שני האחים. באמרותיו במשטרה הכחיש המשיב כל קשר לנשק, אך בשיחות שקיים עם החוקרים, הודה בפה מלא כי הנשק הוא שלו. המשיב אמר כי יהיה נכון לחזור על הודאתו באמרה כתובה וחתומה, אך
היתנה תנאים שונים, ובכללם כי יועבר לבית מעצר אחר, כי אמו תשוחרר ולאחר מכן כיאחיו ישוחררו. בסופו של דבר לא מסר אמרה. בעדותו בביהמ"ש הודה המשיב באמיתות תוכן האמרות והשיחות שניהל, אך טען כי דברים אלה לא היו אמת והוא מסר אותם כדי להניע את החוקרים למלא את דרישותיו להעברה לבית מעצר אחר ולשחרור אמו ואחיו.
ב. בביהמ"ש המחוזי תמכה המדינה את יתדותיה בחזקתו של סעיף 144(ד) לחוק העונשין האומר כי "מקום שנמצא בו נשק רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". השופט סבר כי חזקה זו כוחה יפה רק ביחס למקום המוחזק בידי אדם יחיד ואילו "כאשר... מדובר במחזיקים מספר, שוב אין כמעט כל חשיבות לחזקה הזו...". את הכרעת הדין הקדיש השופט לבדיקת השאלה אם דברי המשיב בשיחותיועם החוקרים היוו הודאה קבילה ומשהשיב לשאלה זו בחיוב, הוסיף השופט וקבע כי "ההודאות אמת הן". בעקבות זאת בדק ביהמ"ש אם יש בראיות "דבר מה" נוסף לתמיכת ההודאות, והגיע למסקנה שלילית. לפיכך זיכה את המשיב. הערעור נתקבל.
ג. לא היו חולקים כי ארון המטבח והצריף שבחצר הבית, שבהם נמצאו פריטי הנשק, שימשו לאיחסון חפצי בית של המשיב ושל יתר בני משפחתו. בכך הונחה התשתית הדרושה לקביעה, שהמשיב החזיק במקום בו נמצא הנשק. כדי להיחלץ מן האחריות להחזקת הנשק, היה על המשיב לסתור את החזקה. השופט סבר שלחזקתו של סעיף 144(ד) "אין כמעט כל חשיבות" כשהמדובר במקום הנתון לחזקתם של אנשים אחדים, ובכך נתפס השופט לטעות. הלכה פסוקה היא, שעובדת קיומם של מחזיקים נוספים במקום בו נמצא נשק, אינה גורעתמתחולת החזקה על אחד המחזיקים המואשם בהחזקת הנשק שנמצא באותו מקום.
ד. כיוון שמדובר בחזקה שבדין עובר לכתפי הנאשם נטל השכנוע לסתירת החזקה, וזאת במידה הנדרשת מתובע במשפט אזרחי, ואין הוא יוצא ידי חובה בהבאת ראיה שיש בה אך כדי לעורר ספק. מידת ההוכחה הנדרשת עשוייה להשתנות ממקרה למקרה, ובקביעתה יש להתחשב, בין היתר, גם ביכולתו האובייקטיבית של הנאשם להוכיח, על רקע הנסיבות העובדתיות הקונקרטיות, את העובדה השלילית הנדרשת לסתירת החזקה.
ה. משהונח בסיס לתחולת חזקתו של סעיף 144(ד), לא צריך היה ביהמ"ש להתייחס כלל להודאות בעל פה שמסר המשיב ולשאלת קיומו של "דבר מה" נוסף לתמיכת ההודאות. השאלה שנותרה היא אם עלה בידי המשיב לסתור את החזקה, אך ביהמ"ש לא נדרש לשאלה זו ובהכרעת הדין לא ניתנה לה תשובה ישירה. ממצאי השופט בהכרעת הדין אינם מאפשרים לביהמ"ש העליון להשיב על השאלה במקומו, ולפיכך הוחלט לקבל את הערעור, לבטל את הכרעת הדין ולהחזיר לביהמ"ש את הדין להשלמה, ביחס לשאלה אם על פי הראיות עלה בידי המשיב לסתור את חזקתו של סעיף 144(ד) לחוק העונשין.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' נורית ישראלי למערערת, עו"ד ז. עזריה למשיב. 2.8.92).

רע"א 2782/91 - גדעון חורש נגד ורדה חורש

*סמכות דיון בענייני מזונות(מחוזי ת"א - מ.א. 3859/89 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. ביום 2.8.89 הגיש המבקש תביעת גירושין לביה"ד הרבני האיזורי בת"א וכרך בה את שאלת המזונות של המשיבה. לאחר מכן הגישו המשיבה ושני ילדיה הקטינים תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי. ביום 9.8.90 ניתנה החלטה בביהמ"ש המחוזי בה נקבע כי תביעת הגירושין וכריכת המזונות היו כנות, ולפיכך יש לעכב את הדיון בשאלת המזונות בביהמ"ש המחוזי עד ל"סיום בירור תביעת הגירושין בביה"ד הרבני". ביום 6.3.91 החליט ביה"ד הרבני לאמור "לא נוכל לחייב את האשה לקבל גט פיטורין, אך לאור הפירוד והיחסים שביניהם ממליץ ביה"ד לצדדים להתגרש...". בעניין המזונות לא נקבע דבר. המערער ערער לביה"ד הרבני הגדול, ואילו המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי
וביקשה להמשיך בדיון בתביעת המזונות. השופט דן בבקשת האשה, לאחר שהמבקש כבר הגיש את ערעורו לביה"ד הרבני הגדול, וקבע, ביום 6.6.91, כי ביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בשאלת המזונות, כיוון שתביעת הגירושין נדחתה לגופה והערעור שהוגש אינו נוגע בשאלת המזונות. לאחר מכן פסק למשיבה מזונות זמניים. הערעור נתקבל.
ב. בין בתי המשפט הרגילים ובין בתי הדין המיוחדים (בכללם ביה"ד הרבני) קיימים יחסי גומלין. ביסוד יחסים אלה עומד העקרון של כבוד הדדי וכיבוד סמכויות השפיטה. הקו המנחה הינו כי כל עוד עניין נתון לסמכותו הייחודית של ביה"ד, ואין טענה לחריגה בולטת מהסמכות, אין ביהמ"ש האזרחי, בעל הסמכות הכללית, דן בעניין. משנסתיים הדיון במערכת בתי הדין המיוחדים, קמה על מכונה הסמכות הכללית של ביהמ"ש האזרחי. באשר לשאלה מתי מסתיים הדיון בביה"ד הרבני - נראה כי אם ניתן פס"ד סופי בביה"ד הרבני האיזורי, וחלפה תקופת הערעור, או ניתן פס"ד ע"י ביה"ד הרבני הגדול, ניתן לומר - כי הדיון בביה"ד הרבני נסתיים. לעומת זאת, אם ניתן פס"ד בביה"ד הרבני האיזורי והוגש ערעור לביה"ד הרבני הגדול, אין לומר כי הדיון בפני ביה"ד הרבני הסתיים. משהוגש הערעור - וכל עוד לא נפסק בו - ממשיכה סמכותה הייחודית של המערכת המיוחדת, וממילא לא מתעוררת סמכותה הכללית של המערכת הרגילה. נראה, ואין צורך להכריע בדבר, כי דין דומה קיים בתקופה שבה ניתן להגיש ערעור, והוא טרם הוגש.
ג. בענייננו דן ביהמ"ש המחוזי בתביעת המזונות כאשר הערעור בביה"ד הרבני הגדול היה תלוי ועומד. בנסיבות אלה מחייבים יחסי הכבוד ההדדי להימנע מלדון בתביעה כל עוד לא אמר ביה"ד הרבני הגדול את דברו. נטען אמנם ע"י המשיבה כי הערעור בביה"ד הרבני הגדול הוא בשאלת הגירושין בלבד, אך כיוון שביהמ"ש המחוזי מצא שעניין המזונות נכרך בשאלת הגירושין בערכאה הראשונה, אין מקום להכנס בתחומו של ביה"ד הרבני ולבדוק מהן עילות הערעור. למותר לומר, כי ביה"ד הרבני רשאי לדון במזונות של המשיבה וילדיה, מבלי שהדבר ייחשב כהפעלת ברירת האשה לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין).

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד משה יצחק הלוי למבקש, עו"ד מאיר בר מוחא למשיבה. 3.8.92).

ע.א. 995/90 - אדורם מהנדסים בע"מ נגד גב' חנה גת ואח'

*תביעת חברה להחזרת מגרש לחברה שנמכר ע"י המנהל ובעל המניות הקודם של החברה לאשתו(הערעור נדחה).

א. המערערת, (להלן: אדורם), הינה חברה פרטית שנרשמה בשנת 1972. בעלי המניות ומנהליה היחידים היו המשיב 7, נחום גת, ואחד יואש זולר. אדורם עסקה בעיקר בהרכבת מעליות לבתי מגורים, אך ברבות הימים החלה לעסוק גם בעסקי בניה. בשנת 1982 נקלעה אדורם לקשיי מימון ונזילות, ובמסגרת הסדר פשרה עם נושי החברה, הסדר שאושר ע"י ביהמ"ש באוגוסט 1982, הועברו מניותיה לחברת מרכבה בע"מ (להלן: מרכבה). מנהלה של מרכבה, מר חיננזון, נתמנה למנהלה החדש של אדורם.
ב. בשנת 1976 ביצע נחום גת עבור אדורם עסקת מקרקעין גדולה ברמת השרון ובסופה של העיסקה נותרה בידי אדורם חלקת מקרקעין קטנה, בשטח של 475 מ"ר. באותה שעה לא יכלה אדורם לעשות במגרש כל שימוש, שכן עפ"י תכנית המתאר הותרה הבניה רק על חלקה ששטחה גדול מ-750. בקשתו של נחום גת לשנות את תכנית המתאר נדחתה. כעבור שנה וחצי החליט נחום גת למכור את המגרש לאשתו חנה גת, היא המשיבה, הידועה גם כזמרת אילנית, מתוך תקווה כי תשיג היתר לבנות וילה על המגרש. נערך ונחתם הסכם מכר בין אדורם לבין המשיבה ולפיו שילמה המשיבה בעת חתימת ההסכם עבור המגרש 250,000 ל"י בצירוף מע"מ. המשיבה נקטה בהליכים להשגת היתר להקמת קוטג' במגרש, ומבוקשה ניתן
לה, כשלדברי ביהמ"ש קמא "מסתבר כי המוניטין שלה היו לה לעזר". בין כה וכה, התערערו היחסים בין חנה גת לבין בעלה והם התגרשו בסוף שנת 1979. בהסכם הגירושין נקבע כי המגרש יועבר לשמו של נחום גת. מאוחר יותר נמכר המגרש למשיבים 2-3 (להלן: מרקיזנו) ואלה בנו על המגרש את ביתם והם מתגוררים בו עד היום.
ג. המנהל החדש של אדורם, מר חיננזון, חשד כי הסכום בו נמכר המגרש נופל משוויו הריאלי ובכך נפגעה טובת החברה. אדורם הגישה תובענה שכוונה, בין היתר, נגד חנה גת ונגד בני הזוג מרקיזנו. בכתב התביעה טענה אדורם כי ההסכם בין אדורם לבין חנה גת בטל מכמה טעמים : החוזה נעשה למראית עין בלבד כאשר הקונה האמיתי היה נחום גת ;נחום גת לא היה מוסמך למכור את המגרש ; נחום גת חתם על החוזה תוך מעילה באמון החברה ; המחיר שבו נמכר המגרש נמוך משוויו הריאלי ; התמורה הנקובה בחוזה לא שולמהלאדורם. לפיכך ביטלה אדורם את החוזה עם המשיבה וכפועל יוצא מכך, נגזרת, לטענת אדורם, בטלות החוזה בו נמכר המגרש למרקיזנו, באשר הם ידעו או שהיה עליהם לדעת על הפגם בזכויותיה של חנה גת, וגם בשל כך שרכשו את המגרש שלא בתמורה מלאה ושלא בתום לב.
ד. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה. הוא קבע כי מרקיזנו פעלו בתום לב תוך מתן תמורה מלאה ובכך רכשו זכות נקיה, גם אם היה פגם בזכותה של חנה גת. גם התביעה נגד חנה גת נדחתה. לגבי הטענה שהחברה נעשקה בשל היות המחיר נמוך באופן בלתי סביר, קבע השופט כי אדורם לא יצאה ידי חובת ההוכחה המוטלת עליה בביסוס טענה זו. כן נדחתה הטענה כי התמורה בגין המגרש לא שולמה ע"י חנה גת. הערעור נדחה.
ה. אין צורך להכנס למחלוקת, העובדתית בעיקרה, באשר לסבירותה של העיסקה נין חנה גת לבין אדורם. גם שאלת חובת האמון של מנהל כלפי החברה אינה מתעוררת במקרה דנן. אדורם ביקשה להראות כי חזקה היא שעיסקה שעושה מנהל חברה בשמה, עם עצמו או עם אשתו, שיש בה ניגוד עניינים בין טובתו האישית לטובת החברה, נגועה בשימוש בלתי חוקי בכוחותיו של המנהל. ברם, במקרה דנן עולה מחומר הראיות כי העיסקה נעשתה בהסכמת כלל בעלי המניות ובידיעתם המלאה, ולפיכך לא יכולה להשמע כל טענה בדבר מעילה של נחום גת באמון החברה. כאשר לא מעורב בעל אינטרס חיצוני לחברה, דוגמת האינטרס של נושים, רשאים כלל בעלי המניות לעשות ברכוש החברה כרצונם, ובכלל זה אף לתתו במתנה. פעולה הנעשית על ידם פה אחד אינה יכולה להוות הפרת חובת אמון כלפי מי מהם או עושק של מאן דהוא. הוא הדין במנהל הפועל על דעת כל בעלי המניות. כיוון שלא הופרה כל חובה של נחום גת כלפי החברה, אין צורך לבדוק את סבירותה של העיסקה מבחינת אדורם.
ו. שאלה אחרת היא אם שילמה חנה גת את התמורה המגיעה ממנה תמורת המגרש, שכן אם לא שילמה את התמורה יכולה החברה לתבוע את התמורה המגיעה לה. אלא שגם בעניין זה אין מקום להתערבות במימצאו העובדתי של ביהמ"ש המחוזי כי חנה גת שילמה לאדורם, באמצעות בעלה, את מלוא התמורה. משנמצא כי חנה גת רכשה זכות טובה במגרש, שוב אין צורך לבדוק את ידיעתם או אי ידיעתם של מרקיזנו על תנאי העיסקה בין אדורם לחנה גת וממילא גם דין התביעה נגדם להדחות.
ז. לעניין ההוצאות הוחלט לחייב את המערערת בתשלום הוצאות לחנה ונחום גת וכן תשלום ההוצאות של 5,000 ש"ח למדינה מכיוון שסיכומי המערערת משתרעים על 21 עמודים, בעוד שההוראה היתה שהיקף הסיכומים יהיה 7 עמודים בלבד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אריה דנציגר למערערת, עו"ד חיים נועם לחנה גת, עו"ד וינגרטן לנחום גת, עו"ד שמחה איתן למרקיזנו, עו"ד י. פרוינד לבעלי החלקה. 14.7.92).

רע"פ 2514/92 - מדינת ישראל נגד מרדכי בן נאג' רחמים

*נהיגה בתקופת פסילה, כאשר הנאשם לא נכח במשפט שבו נפסל לנהיגה ונשלחה לו הודעה על כך במכתב רשום לפי הכתובת שמסר בעת שהשוטר ערך לו את הדו"ח(מחוזי ת"א - ע.פ. 478/92 - הערעור נתקבל).

א. בשני מקרים נעצר המשיב ע"י שוטר כשהוא נוהג ברכבו ללא רשיון רכב וללא תעודת ביטוח תקפים, ובשני המקרים נערך דו"ח ונרשמו בו פרטיו האישיים של המשיב, ובין היתר, הכתובת שמסר בבאר שבע. במעמד רישום הדוחו"ת חתם המשיב על הזמנה למשפט. המשיב לא התייצב לאף אחד משני המשפטים, ונדון בשניהם, בהיעדרו, לפסילה. ההודעות על תוכן שני גזרי הדין נשלחו בדואר רשום למענו של המשיב כפי שנרשם בדוחו"ת המשטרתיים, ומען זה, הרשום במסמכי המשיב, הוא מקום מגורי הוריו. אביו אישר את קבלת גזרי הדין על גבי אישורי המסירה. בתוך תקופת הפסילה נהג המשיב ברכבו ונעצר ע"י המשטרה. המשיב הועמד לדין, בין היתר, בגין נהיגה בתקופת פסילה והוא טען כי לא ידע כלל על הפסילה שהיתה תלויה ועומדת נגדו. לטענתו עבר לגור ברמת גן ולא היה בקשר עם אביו. בימ"ש השלום לתעבורה דחה את טענתו שלא ידע על הפסילה, והרשיע את המשיב בעבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, הקובע, בין היתר, את דינו של מי שהודע לו שנפסל מלקבל ומלהחזיק רשיון נהיגה והוא נוהג ברכב. ערעורו של המשיב לביהמ"ש המחוזי נתקבל. ביהמ"ש ציין כי אפילו אם הוכחה מסירה כדין לבן משפחה המתגורר עם הנאשם, כאמור בסעיף 237(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי, עדיין אין די בכך. צריכה להיות מוכחת ידיעה ממשית, היינו ידיעה בפועל של העבריין שנהג בעת פסילה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. קיומה של ידיעה יכולה להיות מבוססת על המסקנה ההגיונית העולה מתוך מערכת הנסיבות העובדתית. אין בסעיף 67 הנ"ל כדי לגרוע מן הסמכות הכללית של ביהמ"ש להסיק דבר קיומה של ידיעה מתוך מכלול העובדות שהוכחו בביהמ"ש. מסמך שיש להמציאו לאדם בעקבות הליכים משפטיים יכול להיות מומצא כדין באחת מן הדרכים העיקריות הבאות: מסירה אישית ; מסירה לידי בן משפחתו הגר עימו כשאין מוצאים את האיש עצמו במקום מגוריו: לשלוח מכתב רשום לפי המען של האיש בלווית אישור מסירה ; מסירה לסניגור.
ג. המענה לשאלה מהו "מקום מגוריו" של פלוני הוא עניין שבעובדה. בענייננו עלה מקום המגורים מן הנתונים שנרשמו ע"י השוטר בזמן עריכת הדוחו"ת, נתונים שאושרו בחתימתו של המשיב, וכן מן הרשום במסמכיו. בכך נוצרה ראייה לכאורה מהו מקום המגורים. משביקש המשיב לסתור את ההנחה שנבעה מן הרישום של המגורים בבית הוריו, עברה אליו חובת ההוכחה בדבר שינוי מקום המגורים לפני מסירת ההודעות, ובדין לא קיבל ביהמ"ש את דברי המשיב בדבר שינוי הכתובת. והמצאת המסמך במקום מגורים זה היא בגדר המצאה כדין, והמצאה כדין של מסמך יוצרת הנחה לכאורה בדבר קיומה של ידיעה של תוכן המסמך. יכולות להיות נסיבות בהן מצליח פלוני, לגביו בוצעה המצאת מסמך, לסתור את ההנחה הנובעת מן הפעולה שננקטה עפ"י הוראות החוק. אולם, יש לזכור, כי החוק מעניק למסירה כנ"ל מעמד של חוקיות, ומי שמבקש לסתור אותה הנטל עליו.
ד. בסעיף 67 אמנם מדובר על "מי שהודע לו" ולא על "מי שהומצא לו", אולם "הודעה" איננה חד צורתית. מקובל בכל תחומי המשפט כי ההודעה איננה לובשת רק צורת השמעת הדברים בעל פה באוזני הנוגע בדבר, אלא ניתן למסור גם הודעות בכתב אשר תקפותן איננה נופלת מתקפותה של השמעת הדברים בעל פה. הודעה בכתב נעשית בדרך ההמצאה הקבועה בדין, וגם ההגיון ונסיון החיים אינם מכירים חלופה אחרת לביצועה של הודעה בכתב.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' אילתה זיסקינד למבקשת, עו"ד גב' יהודית לוונטל למשיב. 1.7.92).

ע.פ. 5604/90 - מדינת ישראל נגד אפרים עטיה

*בקשה שביהמ"ש העליון ידון בצו מבחן שהוטל(בקשה לדיון בצו מבחן שהוטל - הבקשה נדחתה והעניין הועבר לביהמ"ש המחוזי).

א. המשיב הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות של גרימת חבלה חמורה ועבירות נלוות וכן צורפו אישומים בעבירות גניבה ועבירות אחרות. הוא נדון ל-13 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי וכן הוטל עליו מבחן של 18 חודשים מיום שחרורו מהמאסר. המדינה ערערה בשעתה על עונש זה. צויין בערעור המדינה כי בתסקירים של שירות המבחן נקבע כי חלה התקדמות רבה במצבו של המשיב ושירות המבחן המליץ כי המשיב יועמד ל"מבחן טהור" על פי סעיף 82 לחוק העונשין מבלי שיורשע בדין. בקשת המדינה היתה כי עונש המאסר שהוטל על המערער בערכאה הראשונה ייוחד לאחת מן העבירות שהורשע בהן, ואילו לגבי היתר יעמוד למשיב במבחן טהור כאמור. ערעור המדינה נתקבל בהסכמה ונפסק כי המאסר ייוחד לעבירות שבכתב האישום המקורי, ואילו בגין העבירות שהמשיב ביקש את צירופן, הוטל על המשיב "מבחן טהור" לשנתיים. ביום 3.6.92 פנה שירות המבחן לביהמ"ש העליון, על פי סעיף 22(א) לפקודת המבחן, בבקשה לקבוע דיון בצו המבחן שהוטל, מאחר שחלה ירידה משמעותית בתיפקודו של המשיב שהחל את תקופת המבחן. הפניה לביהמ"ש העליון נועדה להבהיר למשיב את חומרת מצבו, וכן ביקש שירות המבחן להאריך את צו המבחן המקורי. ב"כ המדינה הסכימה לדרישות אלה וגם המשיב הסכים לכך. הבקשה נדחתה.
ב. פקודת המבחן קובעת כי "ביהמ"ש שנתן את צו המבחן רשאי ליתן צו תיקון". כן רשאי "ביהמ"ש שנתן את צו המבחן" לנקוט בפעולות שונות אם הנבחן לא מילא אחר הוראה מהוראות צו המבחן. בענייננו הטיל ביהמ"ש המחוזי מבחן על המשיב וביהמ"ש העליון שינה צו מבחן זה, תוך שנקבע צו מבחן חדש, על פי סעיף 82 לחוק העונשין. בנסיבות העניין נתונה גם לביהמ"ש העליון הסמכות לשנות את צו המבחן ולנקוט פעולות נוספות, כאמור בפקודת המבחן. עם זאת, סמכות זו נתונה גם לביהמ"ש המחוזי שדן בעניינו של המשיב, ובהיעדר נסיבות מיוחדות מן הראוי הוא שהדיון המחודש ייעשה ע"י הערכאה המקורית, שאם לא כן "יאבד" הנאשם ערכאת ערעור. הערכאה המקורית תוכל גם, בכלים הדיוניים העומדים לרשותה, לבחון בצורה יעילה יותר את הנסיבות העובדתיות החדשות ולקבוע לגביהן ממצאים כנדרש.

(בפני השופטים: ברק, מלץ, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עו"ד ליכט למשיב. 7.7.92).

בג"צ 2881/92 - התאחדות הוצאות הספרים בישראל ואח' נגד שר החינוך והתרבות

*פרסומי משרד החינוך בתשדירי שירות בטלביזיה ובמודעות בעתונים ובהם קריאה להורי תלמידים להעדיף השאלת ספרי לימוד על פני רכישתם (העתירה נדחתה).

העתירה מופנית נגד שר החינוך שמשרדו יחדל מפרסום ברבים, באמצעות תשדירי שרות בטלויזיה ומודעות בעיתונות, של קריאה לציבור הורי תלמידי בתי הספר להעדיף השאלת ספרי לימוד על פני רכישתם. העתירה נדחתה. מסתבר כי בעקבות תלונות מצד הורים ופניות מצד וועדת החינוך של הכנסת, בדבר העול הכספי הכבד, עקב הדרישה לרכוש לילדים ספרי לימוד חדשים מדי שנה בשנה, מונתה וועדה מקצועית וזו שמעה את כל הגופים הנוגעים בדבר ולאחר שהגישה את הדו"ח שלה אימץ השר את המלצות הוועדה ותשדיר השירות והמודעות ביתר כלי התקשורת הינם פועל יוצא של החלטה זו. קיימת כאן מטרה אחת ויחידה, להביא לתשומת לבו של הציבור, ובעיקר של הורי התלמידים, כי קיימת שיטה חדשה של השאלת ספרי לימוד לתלמידים, וכי דרך זו מומלצת באשר היא כרוכה בחסכון כספי ניכר.