תקציר סביר כרך מ' חוברת 15

רע"א 3175/90 - משה מזרחי נגד קצין התגמולים - משרד הבטחון

*בחירת שוטר בדימוס לקבל קיצבת נכות מהביטוח הלאומי במקום לקבל קיצבה לפי חוק הנכים ונסיון מאוחר לחזור ולבקש קיצבאות לפי חוק הנכים(מחוזי י-ם - ת.א. 123/90 - הבקשה נדחתה).

א. המבקש הוא שוטר בדימוס. ביום 27.1.81 הגיש תביעה נגד המשיב עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום), בה טען כי נגרמו לו ליקויים בריאותיים שונים עקב שירותו במשטרה. תביעתו הוכרה בפסק דין מיום 30.6.83, ובעקבותיו נקבעה למבקש נכות בשיעור של %27. למבקש הודע על כך במכתב שנשלח אליו מאת המשיב ביום 16.8.84. במקביל, הגיש המבקש תביעה למוסד לביטוח לאומי עפ"י פרק ו'2 לחוק הביטוח הלאומי ובה ביקש כי יוכר כנכה בהסתמך על הליקויים הבריאותיים הנ"ל. תביעה זו הוכרה ולמבקש נקבעו %74 נכות לצמיתות החל ביום 1.9.83, ונמסר על כך למבקש במכתב מאת הביטוח הלאומי מיום 9.7.84. למבקש שולמה קיצבה מן הביטוח הלאומי החל ביום 1.9.82 ועד ליום 1.4.89, עת הגיע לגיל 65, שאז הופסק תשלום הקיצבה.
ב. במהלך התקופה האמורה ביקש המבקש תשלום גם מאת המשיב לפי חוק הנכים, בהתאם לבקשתו שילם לו קצין התגמולים, בספטמבר 1986, תגמולים בגין התקופה עד לתחילת קבלת הקיצבה מהביטוח הלאומי. במהלך שנת 1986 נשלחה למבקש הודעה מאת המשיב, בה הוא נתבקש לבחור בין קבלת קיצבת נכות מן הביטוח הלאומי לבין קבלת גימלה מן המשיב. המבקש הגיב במכתב מיום 28.7.86, בו הודיע למשיב כי בחר בתגמולים מן המשיב וכי הוא מפסיק לקבל את קיצבת הביטוח הלאומי החל מיום 1.9.86. דא עקא, המבקש המשיך לקבל כספים מן הביטוח הלאומי עד ליום 1.4.89. משהופסקו תשלומי קיצבת הנכות ע"י המוסד לביטוח לאומי, פנה המבקש למשיב בדרישה כי הלה ישלם לו, החל מיום 1.4.89, תגמולים בהתאם לחוק הנכים. המשיב דחה את הדרישה, ונימק החלטתו בכך שהמבקש בחר בקבלת קיצבה מהביטוח הלאומי, ומשעשה כן אין הוא יכול לשנות בחירה זו בדיעבד.
ג. על החלטה זו ערער המבקש בפני וועדת הערעורים לפי חוק הנכים שליד ביהמ"ש המחוזי וטענתו היתה כי בעצם קבלת הכספים מן הביטוח הלאומי אין לראות בחירה בין הזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי והזכויות לפי חוק הנכים. לטענתו לא ידע, כשקיבל את הקיצבה מן הביטוח הלאומי, כי תשלומי הקיצבה ייפסקו בהגיעו לגיל 65, ואילו ידע זאת לא היה בוחר בתשלומי הביטוח הלאומי. לעומתו טען המשיב כי קבלת הכספים מן המוסד לביטוח לאומי במשך תקופה העולה על 6 חודשים, למן היום בו נקבעה למבקש נכות צמיתה על פי חוק הביטוח הלאומי, מהווה "בחירה" במובן סעיף 36א' לחוק הנכים ומאחר וכך אין הוראות חוק הנכים חלות על המבקש, ואין הוא זכאי לתגמולים מאת המשיב. וועדת הערעורים דחתה את טיעוני המבקש ולאור קביעה זו נדחה ערעורו בפניה. ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה אף הוא, והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ד. אין בבקשה עילה המצדיקה ערעור שני ברשות, בהתאם לכללים שהותוו בר"ע 103/82 (חניון חיפה). אך גם לגופו של עניין אין לקבל את טענות המבקש. לנכה מוקנית זכותלבחור בין תגמולים על פי חוק הנכים ובין קיצבאות מן הביטוח הלאומי תוך 6 חודשים מהיום בו נקבעה דרגת נכותו היציבה של הנכה ע"י הביטוח הלאומי. בענייננו, מועד זה היה, לכל המאוחר, ביום 9.7.84, המועד בו נמסרה למבקש החלטת המוסד לביטוח לאומי. הוא הודיע למשיב כי הוא בוחר בתגמולים על פי חוק הנכים, אלא שהמשיך לקבל ביודעין קיצבאות מאת המוסד לביטוח הלאומי, ראה שאינו מקבל תגמולים לפי חוק הנכים, ולא נקט בכל צעד. לפיכך מצטמצם גדר הדיון לשאלה אם בכך יש "בחירה" של המערער בקיצבאות מאת המוסד לביטוח לאומי והתשובה לכך חיובית. מהרגע שנעשתה הבחירה, אין הנכה יכול לשנותה בהתאם לתפיסתו את שיקולי הכדאיות המזדמנים המשתנים מעת לעת. תקוותו המוטעית של המערער כי בחירתו בקבלת תגמולי הביטוח
הלאומי לא תמנע ממנו בהגיע יום פקודה לחזור ולקבל כספים מאת המשיב, אינה יכולה לשמש בסיס מספיק להיענות לתביעתו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אברהם קריתי למבקש, עו"ד משה גולן למשיב. 16.7.92).

ע.א. 4868/90 - אברהם אנג'ל עו"ד נגד קוליה בודסקי

*הסתמכותו של שופט ביה"ד לשכירות על נסיונו כ"ידיעה שיפוטית" בקביעת גובה שכ"ד(מחוזי י-ם - ע.א. 131/89 - הערעור נדחה).

א. המערער, עו"ד, מחזיק בשכירות מוגנת במשרד (להלן: המושכר). עפ"י בקשת המשיבה, הבעלים של המושכר, קבע ביה"ד לשכירות את גובה דמי השכירות במושכר, ובפסק דינו אומר ביה"ד, בין היתר, "עפ"י הראיות שהובאו בפני ועל פי נסיונו של בי"ד זה במושכרים באיזור זה הרי שמטר רבוע שטח משרד עשוי לנוע בין... לגבי שוויו יש מקום להפחתה מסויימת בגין ההסקה... על כן אני קובע כי על בסיס... יהיה השווי... בקביעת שווי זה הבאתי בחשבון שלא ניתן הסבר משכנע לענין העליה בשווי המושכר תוך פחות משנה %25 ביחס למושכרים אחרים באותו אזור". על פסה"ד הוגש ערעור לביהמ"ש המחווי כשהטענה המרכזית היא שטעה שופט ביה"ד לשכירות בהסתמכו על ידיעתו ונסיונו לצורך קביעת דמי השכירות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והערעור על כך, ברשות, נדחה.
ב. בימ"ש היושב לדין אינו נזקק לידיעותיו הפרטיות - להבדיל ממה שנחשב "לידיעה שיפוטית" - על מנת להכריע את הדין בענין שבפניו. ידיעה שיפוטית מתייחסת לעובדות שהן נחלת הכלל, כגון, עובדות היסטוריות, גיאוגרפיה, תוצאות מחקרים ידועים וכד'. מה שאינו במסגרת ידיעה שיפוטית במובן זה, אין דרכו של ביהמ"ש להסתמך עליו, אלא אם הוכח בפניו בראיות כשרות. כבר נקבע, למשל, כי שווי מקרקעין או גובה דמי שכירות לגבי מקרקעין מסויימים אינם בגדר ידיעתו של בימ"ש "רגיל", ועל כן, קביעתם אינה יכולה להיעשות על יסוד ידיעת השופט היושב לדין.
ג. אחד החריגים לכלל האמור, שהוכר בפסיקה, והוא החשוב לענייננו, נוגע להליכים בטריבונלים מיוחדים שהוקמו לדיון בנושאים הדורשים מומחיות מיוחדת. לגבי הליכים כאלה קבעה הפסיקה, שבהתחשב במומחיותם המיוחדת של חברי הערכאה השיפוטית המיוחדת, ובהתחשב בטיפולה של אותה ערכאה בתחום מסויים המקנה לה נסיון ומומחיות באותו תחום, רשאי מותב ביה"ד להיזקק לידיעתו ונסיונו באותו תחום בו נדרש הוא לפסוק. חריג זה הוכר לגבי טריבונלים שונים הדנים בענייני מיסים, וגם לגבי בי"ד לשכירות ננקטה לא אחת גישה דומה.
ד. סביר הוא, שבי"ד לשכירות, שמלאכתו היא קביעת שוויים של נכסים ודמי השכירות הראויים להם בתחומי שיפוטו, צובר נסיון וידע רב בשטח זה, וראוי הוא שאלה ישמשוהו בקביעותיו העתידיות. כך, למשל, כל שופט בבית דין לשכירות ילמד עד מהרה שיש חשיבות לעניין דמי השכירות הראויים אם במושכר יש הסקה, אם יש בו מיזוג אויר, אם כדי להגיע אליו יש לטפס על מספר רב של מדרגות, אם צמוד לו מקום חניה, וכיו"ב. לאחר שלמד והתנסה בחשיבותו של כל אחד מגורמים ושיקולים אלה, יכול הוא לתת להם את משקלם הראוי בכל הליך שבפניו, אפילו אם לא תובא עדות מומחה להוכחת חשיבותם של אלה ומידת השפעתם על גובה דמי השכירות. הידע והנסיון המצטברים יכולים להיות גם ביחס לרמת דמי השכירות וטיבם של מושכרים באזור מסויים. כך, למשל, אם באותו מבנה בו קיים מושכר - בגינו על ביה"ד לקבוע דמי שכירות - נקבעו על ידו, לאחר ביקור במקום, זמן קצר קודם לכן, דמי שכירות למושכר אחד דומה, מן הראוי שביה"ד יוכל להסתמך על היכרותו את המקום מבלי שיצטרך עוד פעם לבקר במקום.
ה. בענייננו הובאה חוות דעת של שמאי בפני ביה"ד, אך בזו לא היה לדעת ביה"ד כדי לשקף את דמי השכירות הראויים, בהתחשב במספר נימוקים ושיקולים הידועים לביה"ד מנסיונו, שאותם פרט בפסקו. ביה"ד נתן בפסקו את המשקל הראוי לנימוקים ושיקולים אלה, ואין למצוא פסול בגישתו זו של ביהמ"ש.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אבשלום לוי למערער, עו"ד א. בר-און למשיבה. 24.8.92).

ע.פ. 1176+1177/91+5072/90 - מאיר כהן, פנחס בוחבוט ופנחס בן חיים נגד מדינת ישראל

*ואח' - הרשעות בעבירת שוד וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 299/288 ות.פ. 295/89 - ערעורים על ההרשעה ועל מידת העונש - הערעורים על ההרשעה נדחו והערעור על מידת העונש של בן חיים נתקבל ועונשו הושווהלעונשים של השניים האחרים).
א. באחד הימים ביוני 1989, בסביבות השעה 2 בצהריים, אירע שוד מזויין באשקלון. השוד אירע בעת שהמתלונן, סוכן תכשיטים, החזיק בידו תיק ובו תכשיטים בשווי של כ-100,000 ש"ח. לידו נעצרה מכונית אופל בצבע שחור ובה שלשה בחורים רעולי פנים. שניים מהם יצאו מן המכונית כשהם חמושים באקדח ורובה והתנפלו על המתלונן ותוך כדי איומים לקחו ממנו את התיק ובו התכשיטים. הם חזרו לרכב בו חיכה נהג וברחו. בעקבותיהם נסעה מכונית רנו שכורה, בצבע בהיר, בה ישבו מישל אלוש (להלן: אלוש) ומאיר פרץ המכונה מירו (להלן: עד המדינה). על פי קביעת ביהמ"ש ישב במכונית הנהגבן חיים, ואילו בוחבוט וכהן ביצעו בפועל את השוד. בוחבוט נשא את הרובה וכהן נשאאת האקדח. התכשיטים וכלי הנשק לא נמצאו עד היום.
ב. מאיר פרץ נעצר ביום השוד ובהמשך הפך לעד מדינה והעיד במשפטם של האחרים. אלוש הודה, הורשע בעבירת שוד ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ומאסר על תנאי. בן חייםהועמד לדין בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בפני השופט גרוניס ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. כהן ובוחבוט נשפטו בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בפני השופט שבתאי ונדונו ל-5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים על ההרשעה נדחו והערעורים על מידת העונש של כהן ובוחבוט נדחו, ושל בן חיים נתקבל, מכח כלל אחידות הענישה, וענשו הועמד על 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי.
ג. הכרעת הדין בתיקים של שלשת המערערים התבססה על עדותו של עד המדינה. לעדות זו נדרש סיוע. שני שופטי ביהמ"ש המחוזי, כשני המשפטים, עמדו על הזהירות המיוחדתשיש לנקוט בהתייחסות לגירסת עד המדינה. השאלה היתה אם נתן עד המדינה את השמות הנכונים של חבריו לפשע, או שמא העליל עליהם, תוך שניסה לחפות על אחרים. שופטי הערכאה הראשונה הגיעו לכלל מסקנה כי עדותו מהימנה, ובכך אין להתערב. עד המדינה ראה את שלשת המערערים לפני ביצוע השוד, ידע כי השוד עומד להתבצע והיה שותף להכנות. הוא הכיר את אלוש אשר הכיר לו את שלשת המערערים. הוא ראה את שלשת המערערים גם לאחר השוד כשאינם רעולי פנים. כך שביהמ"ש יכול היה לסמוך על עד המדינה.
ד. לעדותו של עד המדינה דרוש סיוע ואת הסיוע ניתן לבסס על הקלטות של שיחות שהוגשו כראייה. ישנן הקלטות המשותפות לשלשת המערערים ויש כאלו הקשורות רק לעניינו של בן חיים. עד המדינה ובן חיים היו עצורים יחד בתא מעצר משותף באשדוד,ומהקלטת השיחות שהתנהלו בין עד המדינה לבן חיים עולה ראייה מסייעת לכך כי בן חיים היה מעורב בשוד. אשר לבוחבוט וכהן - השיחה בין בן חיים ובין עד המדינה מהווה סיוע גם במשפטם. זאת מכח הוראות סעיף 10א' לפקודה, שכן בשיחה מזכירים השניים גם את שני המעורבים האחרים בשוד. לכך היתה ראיית סיוע נוספת, אמרת עדה
במשטרה, אמרה שנתקבלה על פי סעיף 10א', ושממנה עולה כי עד המדינה כבר נפגש עם המערערים לפני יום השוד, בעוד שהמערערים טענו, טענה שיקרית, שעד המדינה לא הכירם ולא יכול היה לזהותם.
ה. אשר לעונש - העונש שהוטל על כהן ובוחבוט, 5 שנים מאסר בפועל, וודאי אינו חמור. גם העונש שהוטל על בן חיים, 6 שנות מאסר, אילו עמד לבדו, לא היה מקום להתערב בו. אלא שבנסיבות המקרה לא היה מקום לאבחן בין בן חיים ושני המערערים האחרים מבחינת העונש, וגם ב"כ המדינה הסכימה לכך. בשל כך, ומטעמי אחידות הענישה, יש להעמיד את ענשו על 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מיכה גבאי, לכהן ובוחבוט, עוה"ד לבן-חיים, ד. ויניצקי וא. אליקים עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 10.8.92).

ע.פ. 3050/92 - אלי וינר נגד מדינת ישראל

*זיכוי מהרשעה כאשר הסניגור לא הופיע באף אחת מישיבות ביהמ"ש שבהן התקיים משפטו של הנאשם(מחוזי ת"א - ת.פ. 374/90 - הערעור נתקבל בהסכמת התביעה והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).

א. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות של גניבה בידי מורשה, מרמה, גניבה בידי עובד, וכיו"ב עבירות, ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור סב על הכרעת הדין ועל גזר הדין, והוא נתקבל בשל כך שהמערער לא היה מיוצג למעשה בביהמ"ש המחוזי, עקב הימנעותו של סניגורו להופיע בישיבות ביהמ"ש באשר צריך היה להופיע במשפטים אחרים.
ב. ביום 12.1.92 זומנה ישיבת תזכורת לפני שופט ביהמ"ש המחוזי כדי לקבוע מועדים לשמיעת המשפט. הפרקליטים לא הצליחו להגיע לכלל הסכמה בעניין זה וביהמ"ש קבע את הדיון ל-4 תאריכים רצופים - 10,9,8,11 במרץ 1992. אותה שעה כבר היה ידוע לסניגור כי התאריכים האמורים אינם נוחים לו, והיה עליו להיערך לקראת הדיון במועדים שנקבעו. ביום 27.2.92 הגיש הסניגור בקשה לדחיית הדיון עקב קיומם של משפטים אחרים שנקבעו לו. הבקשה הגיעה לשופט ביום 1.3.92 והוא דחה אותה. ביום 8.3.92 אמור היה להתחיל משפטו של המערער והסניגור נעדר מהדיון. השופט החליט לשמוע את עדי התביעה בחקירה הראשית והורה שתינתן לסניגור האפשרות לחקור את העדים בחקירה שכנגד בישיבה נוספת. בשלב מסויים באותו יום, לאחר שביהמ"ש התחיל לשמוע ראיות, הופיע הסניגור והודיע שהוא נמצא בדיון באולם אחר וחזר על הבקשה לדחות את הדיון. השופט סרב והמשיך בדיון והסניגור נפנה לטפל בעניין האחר, עניין אזרחי שהיה תלוי ועומד לפני שופט אחר. למחרת היום נסע הסניגור לדיון בבימ"ש בחיפה ושוב נמשך משפטו של המערער ללא נוכחותו של הסניגור. מכיוון שבאחד הסעיפים שבכתב האישום נדרש ייצוגו של סניגור, חזרה בה המדינה באותו בוקר מהאישום האמור. ביום 10.3.92 נסע הסניגור לירושלים לדיון בבג"צ וביום 11.3.92 הופיע בעניין אחר בביהמ"ש המחוזי.
ג. בכל התקופה האמורה עשה המערער עצמו ככל יכולתו כדי לחקור עדי תביעה בחקירה שכנגד. כשנתבקש בתום ראיות התביעה לשקול אם ברצונו להעיד במשפט, הוא הודיע שהוא רוצה להכין עצמו והוא לא מוכן להעיד ללא הכנה. בנסיבות אלה שמע ביהמ"ש המחוזי את סיכומי התביעה. נוכח האירועים כפי שתוארו נתבקש השופט לפסול את עצמו מלהמשיך ולדון בעניינו של המערער והוא דחה את הבקשה. ביום 18.5.92 ניתנה הכרעת הדין המרשיעה את המערער. ביום 3.6.92 ניתן גזר הדין ובשלב גזירת הדין כבר הופיע הסניגור וטען טענות מלאות.
ד. התמונה הכללית המתקבלת מהעובדות שתוארו לעיל היא כי הסניגור הפקיר את לקוחו ובמקום לדאוג שינתן לו ייצוג נאות הוא בחר לשוטט בארץ ולהופיע בעניינים אחרים. אם משרדו לא היה מסוגל להושיט למערער את השירותים המשפטיים שהוא ראוי להם, היה עליו להעביר את הייצוג לעורכי דין אחרים. אין גם כל הסבר לעובדה שבקשת הדחייה הוגשה רק ביום 27.2.92, זמן קצר לפני השמיעה. אין זה סוד שהמערכת המשפטית עמוסה לעייפה ואחת הדרכים העיקריות להתמודד עם העומס היא קיום משפטים שנקבעו בעיתם וברציפות תוך שמירת כללים נאותים של אדמיניסטרציה שיפוטית. בנסיבות אלו יש לשבח את השופט הן על הקביעה המהירה של התיק לפניו והן על סירובו לדחות את הדיון, בהנחה, המובנת מאליה, כי הסניגור ידע להיערך לקראת ייצוגו של המערער במשפטו.
ה. הנסיבות כפי שפורטו מחייבות בדיקה שמא עבר הסניגור עבירה משמעתית או אחרת לפי חוק לשכת עוה"ד, ולפיכך יועבר העתק מפסה"ד לוועד המחוזי של לשכת עוה"ד וליועץ המשפטי לממשלה. בנסיבות העניין יש מקום לעשות שימוש בסמכות הטבועה לביהמ"ש ולהטיל הוצאות הכרוכות בניהול ההליכים הנוספים המתבקשים בקבלת הערעור על הסניגור. הסניגור הסביר שהוא נקלע שלא באשמתו למצב בלתי אפשרי מבחינתו, וכי הוא לא הערים קשיים לגבי תוכנו של הדיון המחודש ולא ידרש אלא זמן קצר להשלמת ההליכים. התשובה הראשונה אינה נראית, אך תובא בחשבון התשובה השניה. לפיכך הוטל על הסניגור אישית הוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 5,000 ש"ח.
ו. עד כאן לעניין ייצוגו של המערער ע"י פרקליטו. במישור אחר מצוי עניינו של המערער עצמו. ככל שהיעדרות פרקליטו ראוייה לביקורת, אין המערער עצמו צריך להינזק בעטיין של נסיבות שלא היו בשליטתו. מבחינת המערער ברור שהיה מעוניין בייצוג ע"י פרקליט, ומחילופי הדברים העולים מהפרוטוקול אפשר להעלות כי המערער לא היה מסוגל לפרוש את פרשת ההגנה שלו כיאות לפני ביהמ"ש ללא ייצוג משפטי. בנסיבות אלו הסכימו הפרקליטים של שני הצדדים לבקש כי ביהמ"ש העליון יחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי. הסניגור ביקש לשקול את השאלה אם נוכח קביעותיו של השופט בפסה"ד אין מקום להעביר את הדיון המחודש לשופט אחר. באשר לכך, אילו ההרשעה היתה מבוססת בעיקרה על שאלות שבמהימנות, היה אולי מקום לשקול העברת הדיון לשופט אחר. אך במקרה דנן מתברר שהכרעת הדין מבוססת בעיקרה על אמרותיו של המערער במשטרה ואין משקל של ממש בהכרעת הדין לקביעות שבמהימנות. אין ספק שהשופט יהיה מסוגל במקרה הנוכחי, כמו בכל מקרה ראוי אחר, לשקול מחדש את כל הפרשה על יסוד ראיות מלאות שתובאנה לפניו.

(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, חשין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. רסלר למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 12.7.92).

רע"א 460/91 - "קרנית" נגד עזבון רחל בוסקילה ז"ל ואח'

*תביעת פיצויים של "תלויים" במנוחה שנהרגה בתאונת דרכים, כאשר המנוחה היתה בעלת הרכב ובנה נהג ברכב ללא רשיון(מחוזי באר שבע - ת.א. 122/89 - הבקשה נדחתה).

א. ביום 19.8.87 נהג מיכאל בוסקילה (להלן: הנהג) בטרקטור שבבעלות הוריו (המנוחה והמשיב השני) ללא רשיון נהיגה תקף. המנוחה נסעה עם בנה ברכב ובמהלך הנסיעה נפלה מן הטרקטור, נפגעה ונפטרה. מאחר ונהיגת הנהג ברכב היתה ללא רשיון נהיגה, לא חלה פוליסת הביטוח שהוצאה לגבי השימוש בטרקטור על אותה נסיעה. עזבון המנוחה והתלויים בה הגישו תביעת פיצויים נגד "קרנית" והבעיה שהתעוררה הינה בשאלת חבותה של "קרנית" כלפי התלויים. שאלה זו נוגעת לפרשנות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשמ"ט-1989 (תיקון מס' 7) ולפרשנות הנוגעת להחלתו על תביעות תלויות ועומדות באופן חלקי בלבד. התיקון פורסם ביום 13.4.89 ונכנס לתקפו
ביום 13.6.89. בסעיף 10(ב) נכללה הוראת מעבר לפיה יחולו הוראות הסעיפים 4 ו-6 לתיקון גם על תביעות התלויות ועומדות בפני ביהמ"ש ערב תחילתו של התיקון ואשר שמיעת הראיות בהן טרם נסתיימה. סעיף 7(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: החוק) מציין רשימת נפגעים אשר אינם זכאים לפיצויים לפי החוק. סעיף 7(ב) קובע כי "תלויים... זכותם לתבוע לפי חוק זה תעמוד להם על אף האמור בס"ק (א)". סעיף 6 לתיקון מס' 7 מוסיף שני מצבים נוספים לסעיף 7(א) לחוק הפיצויים - אשר בהתקיימם אין הנפגע זכאי לפיצויים - והם, מי שנהג ברכב ללא ביטוח וכן בעל הרכב או המחזיק בו שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח או כשהביטוח אינו מכסה את החבות הנדונה. סעיף 6 ביטל גם את סעיף 7(ב) לחוק הפיצויים ובהתאם להוראת המעבר ביטל אותו גם לגבי תיקים שעמדו לדיון ערב תחילתו של התיקון. כך שעם ביטול סעיף 7(ב) נפגמת זכאותם של התלויים במקרים שסעיף 7(א) אינו מכסה את הנפגעים. ברם, במקום סעיף 7(ב) בא בתיקון סעיף 7ב' שלפיו "תלויים בנפגע יהיו זכאים לתבוע פיצויים לפי חוק וה גם אם הנפגע עצמו לא זכאי לכך...". ברם, בעוד שסעיף המעבר קובע כי הביטול של סעיף 7(ב) יחול גם על תיקים שתלויים ועומדים ערב התיקון, הרי סעיף 7ב' בתיקון לא הוחל בסעיף המעבר על תיקים התלויים ועומדים ערב התיקון. ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת התלויים והערעור על כך נדחה.
ב. השופט אור, בסקירה נרחבת, הבהיר את הפרשנות הנכונה של הסעיפים הנוגעים לעניין והגיע לכלל מסקנה כי ביטול זכויות התלויים לתקופת הביניים תהווה חקיקה רטרואקטיבית, ומכיוון שאין הדבר מפורש בחוק המתקן אין לומר שהוא בא לשלול רטרואקטיבית את זכויות התלויים. זאת גם משום שהדבר לא נאמר במפורש וגם משום שאין להניח שהמחוקק התכוון לשלול מכללא זכויות שהיו מוקנות בעבר לתלויים ומה גם שהוא התכוון לקיימם בעתיד. לא סביר שהזכויות שעל פי החקיקה הישנה הוקנו לתלויים ועל פי התיקון יישמרו להם גם בעתיד יישללו לתקופת ביניים מוגבלת.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ליפא ליאור למערערת, עו"ד שמואל כץ למשיבים. 29.7.92).

ע.א. 731/88 - יעקב בוכמן נגד פקיד שומה

*שומת מס הכנסה כאשר ספרי הנישום נפסלו(מחוזי ת"א - עמ"ה 116/81 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המערער ניהל, בעזרת אשתו, עסקים שונים במהלך השנים 1978-1974. ספריו נפסלו ע"י פקיד השומה אשר שם אותו לפי מיטב השפיטה בגלל אי רישום תקבולים, כשהיו תקופות שבהן כלל לא טרח לנהל פנקסים. המשיב היה רשאי לעשות כך מכח סמכותו לפי סעיף 145(א)(2)(ב) לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה). על כך אין חולק, אלא שהמערער חולק על גובה השומות ועל דרך קביעתן. המערער השיג על השומות ומשנדחתה השגתו ערער לביהמ"ש המחוזי והשגתו התקבלה בחלקה. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל.
ב. נישום שספריו נפסלו ונערכה לו שומה לפי מיטב השפיטה עליו הראייה כי "למיטב שפיטתו של פקיד השומה חסר היה 'הטיב' או חסרה היתה 'השפיטה'" כפי שנאמר בפסיקה. כשפקיד השומה רשאי להשתמש במיטב שפיטתו, הוא חייב בעריכת שומה סבירה, אך בהיעדר בסיס מוצק להערכת הכנסתו של נישום שספריו נפסלו, לא יתערב ביהמ"ש בשומה, אפילו אין פקיד השומה יכול לבססה על ראיות העומדות במבחן. הגיונם של דברים הוא בבקיאותם ומומחיותם של פקיד השומה וסגל העובדים שלו, שזו מלאכתם ובכך הם מתמחים ומנוסים. גם באותם מקרים שבהם אין למשיב קנה מידה מנחה והוא נאלץ לפעול לפי ניחוש והשערה, לא ימיר ביהמ"ש את ניחושו ושיקול דעתו של פקיד השומה בניחושו
ובשיקול דעתו שלו. הנטל הרובץ על נישום שספריו נפסלו קשה להרימו. לא די לו שיעלה טענות בדבר שרירות או הגזמה של פקיד השומה. עליו להתבסס על ראיות של ממש.
ג. בשנת המס 1975 ניהלו בני הזוג מזנון והשומה נערכה על פי תידרוך ענפי לבתי קפה, מילק בר ומזנונים, כשהעסק סווג כבית קפה ללא ארוחות. השומה הועמדה על 98,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי התערב בשומה והעמיד אותה על 63,000 ל"י וטעמו לכך כי השומה עלתה במונחים ריאליים בכ-%50 על השומה בשנת 1974, שגם היא נעשתה על פי מיטב השפיטה, וזאת כאשר עליית המדד היתה באותה תקופה רק בגבולות של %33. נימוק זה אינו יכול לעמוד. הכנסותיו של העסק אינן משתנות דווקא על פי המדד, המבטא חתך ממוצע בלבד של עליית המחירים. פקיד השומה אינו קשור למדד. הוא רשאי לבסס את השומה על תחשיב מעודכן לשנת המס הרלבנטית, כך הוא עשה ובכך אין להתערב.
ד. בשנת המס 1976 לא שם המשיב את המזנון על פי תחשיב, אלא על בסיס הפקדות בנק בניכוי %40 הוצאות, והשומה הועמדה על 100,000 ל"י. גם כאן התערב השופט וטעמו היה שהשומה גדלה גידול ריאלי של %100 לעומת שנת 1975, כשעליית המדד הסתכמה בכ-%34 בלבד. גם כאן צודק ב"כ המשיב בערעורו. השומה התבססה על תנועות בחשבון הבנק של הנישום, הסמוך למקום העסק, ודרך שומה זו היא לא רק לגיטימית, אלא גם מציאותית ומדוייקת משיטת התחשיב הבנוייה על חתך ההכנסה של בתי עסק דומים. אילו הראה המערער כי התנועות בחשבון הבנק שיקפו לא רק את הפדיון מהמזנון אלא גם כספים אחרים, היה בכך כדי להזים את השומה. אך הוא לא עשה כן. אשר לשומת בר גבינות שפתח המערער באמצע השנה - השומה לעסק זה נעשתה לפי התדריך הענפי לבתי קפה, מילק בר ומזנונים למשך 7 חודשים שבהם התנהל עסק זה עד שנמכר.
ה. באין תדריך רלבנטי לשנת המס 1976, נעשה שימוש בתדריך לשנת 1978, כשהוא מתואם לשנת 1976, ודרך שומה זו כשירה היא. בשומה זו התערב השופט מכמה טעמים ובכללם כי העסק היה בתחילת דרכו ונסגר לפי שלא הצליח, וכן כי אין דמיון בין בר גבינה למילק בר. גם בכך לא צדק ביהמ"ש. השופט לא היה רשאי להסיק מסקנות מידע אישי שלו על הצריכה בבר גבינה לעומת מילק בר. אין כל ידיעה שיפוטית בדבר רמת הצריכה בבר גבינה לעומת מילק בר, ומכירת העסק אינה מלמדת דווקא על כשלונו.
ו. אשר לשנות המס 1977 ו-1978 - בשנים אלה ניהלו המערער ואשתו שתי חנויות בככר אתרים. האחת - חנות מזכרות, והשניה - חנות תכשיטים. השומה לעסקים אלה נערכה לפי תדריך ענפי לחנויות וגם בשומות אלה התערב השופט. הוא קבע, על פי עדות כללית של אשת המערער ועל פי קטעי עיתונים משנת 1981, המתייחסים להתדרדרות בככר אתרים שהתחילה כמה שנים קודם לכן. התערבות זו גם היא שלא במקומה היתה. בניגוד לעדותה של אשת המערער שהעסק הצטמצם לחנות אחת, הרי בדו"חות מס הכנסה ל-1977 ו-1978 ובהשגה מדובר בשתי חנויות. אשר לנימוק של דעיכת העסק בשל מיקומו בככר אתרים, קשה לדעת מקטעי העתונות מה היה שם בשנים הרלבנטיות. סיכומו של דבר, המערער לא הרים את הנטל הרובץ עליו, וגם בעניין זה יש לקבל את ערעורו של המשיב.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, מצא. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד יעקב רוזנבוים למערער. 5.7.92).

ע.א. 202/89 - י. פריצקר... בע"מ ואח' נגד יפה סולונץ

*פיצויים בגין איחור במסירת דירות לפי הסכם קומבינציה(מחוזי חיפה - ת.א. 13/85 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המשיבה (להלן: המוכרת) חתמה ביום 1.8.81 עם המערערת (להלן: החברה) על "הסכם קומבינציה". המערער השני ערב להתחייבויות החברה ומשמש כמנהלה. על פי
ההסכם התחייבה המוכרת להעביר לחברה 8/12 חלקים במגרש שבבעלותה בחיפה, ולקבל בתמורה 3 דירות מגורים וקוטג'. דירה נוספת היתה אמורה להימכר ע"י החברה כשהתמורה מתחלקת בחלקים שווים בין המוכרת והחברה. את הבניה התחייבה החברה לסיים עד 20 חודשים מיום מתן היתר הבניה. ההיתר נתקבל ביום 1.3.82. משלא עמדה החברה בהתחייבויותיה הגישה המוכרת תביעה כספית המורכבת מפריטים שונים ובכללם : הוצאות דמי שכירות של המוכרת עקב איחור בקבלת הקוטג' שנועד למגוריה ; דמי שכירות ראויים בעד הדירות שלא ניתן היה להשכירן עקב פיגור בהשלמתן ; תשלום עבור עבודות גמר השיפוצים שהמוכרת ביצעה משום שהחברה לא סיימה או לא ביצעה כהלכה ; חיוב יתר של המוכרת ע"י החברה בעד עבודות נוספות שביצעה החברה לבקשתה של המוכרת. בפסק דינו פסק ביהמ"ש המחוזי כי יש בסיס לתביעה בחלק ממרכיביה וחייב את המערערים לשלם למשיבה סכום של כ-47,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד והוצאות. על פס"ד זה מערערים שני בעלי הדין. הערעורים נדחו.
ב. כמעט ואין שאלה שבעובדה או בעייה שבדין שפסה"ד התייחס אליהן ושבעלי הדין, כל אחד מטעמו, אינו משיג עליהן. ברם, פסה"ד הוא יסודי ומאוזן, ובעיקרם של דברים ביהמ"ש העליון מאמץ את פסה"ד על קביעותיו והנמקותיו ללא הנמקה נרחבת נוספת, כפי שמוסמך הוא לעשות לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. אין זה מדרכה של דרגת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות של הדרגה הראשונה ובמהימנות העדים אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. בענייננו, הממצאים העובדתיים מעוגנים בחומר הראיות האמין ואין להתערב בהם. לפיכך, יתייחס ביהמ"ש העליון לנימוקי הערעורים במספר סוגיות בהרחבת מה, ואילו בכל יתר הסוגיות יסתפק באימוץ מסקנות הדרגה הראשונה.
ג. רכיב מרכזי בתביעת המשיבה היה הדרישה לחייב את המערערים לשלם למוכרת את דמי השכירות ששילמה בפועל וכן דמי שכירות ראויים שהיתה אמורה לקבל בתקופת האיחור. המערערים מצדם טענו כי ככל שהיה עיכוב במסירת הדירות, וחלוקים הם עם המשיבה עובדתית גם בשאלת משך העיכוב, הרי שהעיכוב נבע מסיבות מוצדקות ומקצתן בשל מחדלים שהמשיבה אחראית להם. בכך מכוונות טענותיה של המערערת לשינויים ותוספות שדרשה המשיבה לבצע בדירות ושגרמו לאיחור ; עיכובים שלמערערים לא היתה שליטה עליהם והכרוכים במלחמת שלום הגליל ובתופעות של חורף שהם בבחינת כח עליון, וכן אי תשלום מע"מ החל על הדירות שנבנו עבור המשיבה.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע עיכוב מוצדק של 8 שבועות בלבד בגין השינויים והתוספות ובכך אין להתערב. נכון כי שינויים ותוספות המצריכים ביצוע עבודות מתמשכות מעבר לנדרש על פי המפרט המקורי יש ויתבטאו מכורח הדברים בעיכוב במסירת הדירה ועיכוב כזה לא יזקף לחובת הקבלן. אולם לא זו היתה השאלה שבמוקד המחלוקת. השאלה לא היתה אם שינויים ותוספות יכולים להצדיק עיכוב, אלא אם הנסיבות במקרה דנן הצדיקו עיכוב ואם כן עד כמה. כמו כן סברה השופטת כי אם ברור לקבלן שהיקף השינויים והתוספות יגרמו לעיכוב משמעותי במסירת הדירה, ראוי שיעמיד את בעל הדירה על העיכוב הצפוי ואין להעמידו לאחר מעשה בפני עובדה שלא נחזתה מראש. המערערים לא הביאו ראיות משכנעות באשר למשך העיכוב שהתחייב מהשינויים ולא נותר לביהמ"ש אלא לנקוט בדרך המביאה למיצוי האמת האפשרית, על פי אומדנא דדיינא. גם הנימוק האחר, שלא הכריע את הכף במקרה דנן, אך ביהמ"ש ראה לציין אותו, נכון בעיקרו. משנחתם חוזה על המתקשרים בו לעשות את המירב לקיימו בתום לב כמצוות סעיף 39 לחוק החוזים, ועל כן צריך הצד לחוזה להעמיד את הצד האחר על עיכוב ניכר בביצוע החוזה בשל היקף השינויים והתוספות. דרישה כזו מתיישבת עם הדרישה העקרונית של תום לב.
ה. אשר לעיכוב בשל מלחמת שלום הגליל ותופעות של חורף החליט ביהמ"ש המחוזי להכיר בעיכוב מינימלי של חודש ימים. ביהמ"ש סבר כי לא הוכח בפניו מהו העיכוב
הנובע מהמלחמה, לא הוכח שכלים אלה או אחרים ועובדים אלה או אחרים גוייסו לתקופה זו או אחרת לצרכי המלחמה וכיוצא באלה דברים. בעלי הדין לא הציגו בפני ביהמ"ש ראיות ספציפיות המלמדות ישירות על המצב העובדתי כפי שהתקיים בפועל וביהמ"ש רשאי היה שלא להתבסס על המומחים מטעם שני הצדדים שגישתם היתה סובייקטיבית ומוגזמת. השופטת העדיפה ללכת בדרך המתונה, השקולה והמאוזנת בה נקטה גם לעניין השינויים והתוספות ודרך זו הוגנת היתה, הגיונית וסבירה ואין להתערב בתוצאה שאליה הגיעה.
ו. אשר לטענה כי העיכוב בתשלום המע"מ גרם לעיכוב במסירת הדירות - ביהמ"ש המחוזי קבע כי החיובים של תשלום המע"מ ומסירת הדירות אינם שלובים ולא מן הנמנע היה לשלבם זה בזה בהסכם אילו רצו בכך הצדדים. כמו כן, בעיסקה הכוללת נקבע כי דירה אחת תימכר והתמורה תתחלק בין המערערים והמשיבה. המערערים טיפלו במכירת הדירה וקיבלו את התשלום ויכלו להשתמש בתמורה שנתקבלה, בין היתר, לתשלום מע"מ. בכך אין להתערב. אכן, החיובים של המערערים ושל המשיבה בעיסקת הקומבינציה שלובים הם אלה באלה, אך זאת ככל שמדובר בבניית הדירות במועד ע"י המערערים והעמדת המקרקעין לרשות המערערים ותשלום סכומים מסויימים החלים על המשיבה בשל עבודות הבניה שבוצעו בעבורה. נקבע בחוזה כקביעה עקרונית שהמע"מ של דירות המשיבה ישולם ע"י המשיבה, אך ניכר מנסיבות העניין כי חיוב זה לא נכלל כחלק מהחיובים המקבילים.
ז. אשר לעלות השינויים והתוספות שנדרשו ע"י המשיבה ושבוצעו ע"י המערערים - טוענים המערערים כי היה צריך להכיר להם סכום של 27,000 דולר, בעוד שנפסק לזכותם סכום של 15,000 דולר. לטענתם מן הראוי היה לקבוע את עלויות השינויים לפי מחירי מחירונים, שכן החשבונות נשלחו במשך כל התקופה למשיבה, וכל הערה או ערעור על החשבונות והחיובים שהוגשו לא הועלו מצד המשיבה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי בהסכם נקבע כי הסכום שישולם יהיה עלות פלוס %15 רווח קבלני, ואין להחליף אמת מידה זו שהצדדים קבעו באמת מידה אחרת. בהיעדר תשתית עובדתית לקביעת העלות על פי ההנחיות שבחוזה כדי להוסיף לכך את ה-%15, לא נותר לשופטת אלא לילך באחת משתי דרכים - לדחות פורמלית את תביעת המערערים באשר לעלות השינויים והתוספות מחוסר הוכחות, או להעריך על דרך האומדן את העלות האמיתית. ביהמ"ש העדיף את דרך הביניים ואין להתערב בכך.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. פרייליך למערערים, עו"ד ד. גושן למשיבה. 3.8.92).

ע.א. 1487/91 - דן כנר נגד דפנה כנר ואח'

*מזונות(מחוזי י-ם - תמ"א 596/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המשיבות, אשתו ושתי בנותיו הקטינות של המערער, הגישו תביעת מזונות בביהמ"ש המחוזי ובמאי 1986 הגיעו להסכם שניתן לו תוקף של פס"ד שלפיו יעמדו המזונות על 1,500 ש"ח לחודש. נאמר בהסכם כי הסכום האמור ישמש לכיסוי כל הוצאות הבית, המזונות, הביגוד והטיפול, וכן שהאשה תספק לבעלה שירותי בית מלאים. בדיון נשוא הערעור הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי בקשה כי סכום המזונות יופחת. המערער טען כי חל שינוי מהותי בנסיבות שהתבטא בכך שנכסיה של האשה גדלו עקב ירושה שהגיעה לידיה וכן נטען כי האשה איננה זכאית למזונות כי איננה גרה עוד עם המערער. המשיבות הסכימו כי ניתן יהיה לנכות מהסכום שנפסק, אותו חלק ששיקף את ההוצאות בפועל בגין מגורי המערער במחיצת המשפחה. ביהמ"ש קבע, בעניין עזיבת הבית ע"י האשה, כי הרקע לכך הוא ריב אלים בין בני הזוג וממכלול הנתונים הסיק ביהמ"ש כי עזיבת הבית ע"י האשה היא תוצאה של מערכת יחסים כוללת שאליה נקלעו בני הזוג ואין מקום לקבל טענה
"מורדת" או "מעין מורדת" נגד האשה, שהרי היתה בהתנהגותו של המערער עילה מספקת לעזיבת האשה. לפיכך דחה ביהמ"ש את הטענה כי האשה אינה זכאית למזונות. עם זאת נתן ביהמ"ש דעתו לעובדה שהאשה זכתה לירושה והחלה לעבוד, וכי יש לנכות את ההוצאות שהיו כרוכות במגורי המערער עם משפחתו, ועל כן הפחית את הסכום והעמיד אותו על 1000 ש"ח כערכם ביום פסה"ד הראשון. ערעור וערעור נגדי נדחו.
ב. משחלה פרידה בין בני הזוג היה מקום להפחתת אותו חלק מהמזונות שצפה מגוריו של המערער יחד עם בני משפחתו וכן רשאי היה ביהמ"ש להביא בחשבון כי האשה החלה לעבוד. עם ואת, לא היה בפני ביהמ"ש חומר ראיות שיכול היה להצדיק, לאור מידת השתכרותה של האשה, שלילה כללית של המזונות מן האשה. טענות רבות של המערער התמקדו בנושא עזיבת הבית ע"י האשה. בשאלה זו בוחן ביהמ"ש אם יש אמתלה מבוררת, ודי לעניין הוכחת האמתלה שמובאת ראייה "קלה כנוצה". לאור מערכת היחסים שבין בני הזוג אכן היתה אמתלה מספקת באירועים כדי לשמש טעם מספיק לעזיבה. גם בערעור שכנגד אין ממש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה הרפז למערער, עו"ד ג' ווגל-כוחי למשיבות. 11.8.92).

בש"פ 3696/92 - מדינת ישראל נגד ציון עגיב

*שחרור בערובה של נאשם שהפר ארבע פעמים תנאי "מעצר בית"(ערר ברשות על החלטה לשחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. נגד המשיב תלוי ועומד כתב אישום המייחס לו 4 התפרצויות למכוניות וגניבת רכוש יקר ערך, החזקת הירואין, ושתי הפרות של הוראה חוקית - היינו הוראה להימצא במעצר בית מוחלט בעת ניהול החקירה נגדו בשל העבירות נשוא כתב האישום הנ"ל. שתי הפרות אלה אירעו בתאריכים 6 ו-27 למאי 1992. גם משהוגש כתב האישום ניאותה המדינה כי המשיב לא ייעצר וביום 10.6.92 החליט בימ"ש השלום שהמשיב יהא נתון במעצר בית מוחלט. ביום 19.6.92 הפר את הצו ונמצא מחוץ לביתו ועל כך הוגש נגדו כתב אישום נוסף, וביום 5.7.92 שב והפר את הצו ומצוי היה מחוץ לביתו וגם על הפרה זו הוגש כתב אישום. משאירעו שתי ההפרות האחרונות פנתה המרינה, לעניין כל אחת משתי הפרות אלה, בבקשה לבימ"ש השלום לעיון חוזר בהחלטה של מעצר הבית וביקשה לעצור את המשיב ער תום ההליכים. הבקשות נדחו וערר המדינה לביהמ"ש המחוזי נדחה. הוגשה בקשה למתן רשות ערר וכפי שצויין בבקשה מדובר ברשות "יוצאת דופן בהליך חריג" ואכן משום כך ניתנה הרשות לערור והערר נתקבל.
ב. השאלה היא כיצד ועל שום מה היה ונשאר המשיב במעצר בית, ולא נעצר מאחורי סורג ובריח, על אף שהפר 4 פעמים את הצו להישאר במעצר בית מוחלט ואף הוגשו נגדו כתבי אישום בשל הפרות אלה. למשיב עבר כבד בעבירות רכוש ובאוגוסט 1989 נגזרו לו 5 שנים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. הוא שוחרר ברשיון מיום 1.11.91 ועד יום 22.2.93 והעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, שבשלהן נעצר מלכתחילה, נעברו בהיותו משוחרר ברשיון. כבר כשהוחלט לראשונה שלא לעצור את המשיב בגין העבירות הנדונות התחשבו בתי המשפט במצבו ועל כך לא היה ערר. ההנחה היא איפוא שההחלטה שלא לעצור את המשיב היתה נכונה. ברם, תמוהות הן ההחלטות החוזרות ונשנות שעל אף ההפרות התכופות והמרובות של המשיב את תנאי מעצר הבית, זכה למידה לא רצוייה ולא נכונה של אריכות אפיים וסלחנות, ולא נדרש לתת את הדין ולהיעצר מאחורי סורג ובריח.
ג. התיקון התשיעי לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי אין לעצור נאשם עד תום ההליכים אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרות של הנאשם חמורה פחות. אחת הדרכים המקובלות היא חלופה של מעצר בית. המגמה
של מיעוט שלילת החרות מחייבת לשמור מכל משמר כי אכן תושג מטרת המעצר ע"י הגבלת החרות, וזאת ע"י הקפדה יתירה בדבר קיום התנאים שנקבעו בחלופה של מעצר בית. אי הקפדה על שמירת תנאי מעצר הבית, לא זו בלבד שיש בה משום זלזול בהוראת ביהמ"ש, אלא יש בה משום פגיעה בטובתו של הנאשם עצמו, שמכרסם הוא בהתנהגותו ביעילות האמצעי שהמחוקק קבע למען לא תישלל חרותו בטרם משפט. אכן, לא כל הפרה כלשהי של תנאי השחרור תביא באופן אוטומטי למעצר והדבר מסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש. אך כאשר ההפרה פוגעת בעצם המטרה של מעצר הבית, שהיא למנוע מהנאשם לטייל בשוק, ומכל שכן כשהנאשם חוזר ושונה בהפרת התנאים, מן הראוי שיעצר. כזה המצב בענייננו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, ש. לוין. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג לעוררת, עו"ד עמי זוהר למשיב. 27.8.92).

בג"צ 34/91 - מיה קוך נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*סירובו של היועהמ"ש לפתוח בהליך פלילי כאשר לדעתו אין בחומר הראיות כדי לבסס את היסודות הנדרשים לקיומה של העבירה(העתירה נדחתה).

א. העותרת עבדה בתנובה במחוז ת"א ובמהלך 1984 פנתה למשטרה ולעיתונות והתלוננה על מעשים בלתי חוקיים, לכאורה, שבוצעו ע"י עובדים בכירים בתנובה. מעבידיה ראו במעשיה מעילה באמון בניגוד להוראות חוקת העבודה של ההסתדרות ועל כן פוטרה מעבודתה באפריל 1985. בתגובה פנתה העותרת לוועדת הביקורת המרכזית של ההסתדרות ולקראת הדיון בוועדת הביקורת, ולאחר שמנהלי תנובה התייעצו עם עורך דינם, החליטו כי במסגרת דיוני הוועדה ינסו לערער את מהימנותה של העותרת ע"י הצגת בעיותיה הנפשיות כרקע לפיטוריה. לשם איסוף חומר בנושא, שכר עוה"ד את שירותיו של משרד חקירות פרטי, בידיעת מנהלי תנובה. לידיו של משרד החקירות נמסר כתב ויתור על סודיות רפואית עליו חתמה, ככל הנראה, העותרת עם תחילת עבודתה בתנובה. מצוייד בכתב הויתור, פנה החוקר הפרטי לקופת חולים וקיבל את התיק הרפואי ובו חומר רב אודות הטיפולים שקיבלה העותרת בעבר ובעיותיה הנפשיות.
ב. הפרשה נדונה ע"י וועדת החוקה של הכנסת ובנובמבר 1989 המליצה כי המשטרה תפתח בחקירה על מנת לבדוק אם לא נעברה עבירה פלילית על פי חוק הגנת הפרטיות או עבירה אחרת כלשהי. במסגרת החקירה נגבו הודעות ממנהלי תנובה המעורבים בפרשה, עוה"ד שטיפל בעניינים מטעם תנובה, אנשי משרד החקירות והעותרת. מאוחר יותר, לאור טענות העותרת כי כתב הויתור מזוייף, נבדקו כתבי ויתור דומים של עובדים שונים בתנובה. לאחר שבדק את תיק החקירה ולאחר ששמע את טענות עורך דינה של העותרת, החליט היועץ המשפטי שלא להעמיד לדין פלילי את המעורבים בפרשה. נימוקו היה "שלא נמצאו ראיות כדי הוכחת אשמתו של מי מן המעורבים, ובמידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי". אף באשר לעוה"ד סבר המשיב כי גם אם טעה והטעה בפרשנות החוק, יקשה להוכיח כי עשה זאת במזיד. אשר לחברת החקירות, הרי לדעת היועץ המשפטי ספק אם נעברה עבירה ע"י אנשיה הואיל ולא נעשה על ידיהם כל שימוש נוסף בחומר לבד מהעברתו לעוה"ד. העותרת סבורה כי החלטת המשיב היא בלתי סבירה באופן קיצוני ומהותי וכי יש להעמיד לדין את המעורבים בפרשה. כמו כן מבקשת העותרת כי יימסר לידיה חומר החקירה בעניין טענת זיוף כתב הויתור, לאחר שכל החומר הנוגע לחקירת עבירות הפגיעה בפרטיות נמסר לידי העותרת. המשיב סבר כי החומר הנוסף אין למסרו לידי העותרת, הואיל ומדובר בבדיקת כתבי ויתור דומים של עובדים אחרים שהינם בבחינת "זרים" להליך הנוגע לעותרת ואין לפגוע בפרטיותם. העתירה נדחתה.
ג. כאשר מחליט המשיב שלא לפתוח בהליך פלילי רשאי הוא להשתית את החלטתו על הנימוק לפיו אין בחומר הראיות כדי לבסס במידה מספקת את היסודות הנדרשים לקיומה של העבירה בה מדובר. בהחלטה מעין זו המבוססת על דיות הראיות, כמו גם בהחלטה
דומה הנסמכת על היעדר עניין לציבור, רשאי בג"צ להתערב, מקום שהחלטת המשיב היא בלתי סבירה בעליל. בענייננו אין לומר כי החלטת המשיב היא בלתי סבירה במידה המצדיקה התערבות בה. אכן, הפרשה מעלה על פניה את החשד כי היתה קיימת זיקה הדוקה בין חשיפת השחיתויות לבין פיטורי העותרת, וכן קיים חשש כי השימוש בתיקה הרפואי היה אף הוא בזיקה לחשיפת השחיתויות. עם זאת, כתב הויתור על סודיות רפואית אכן יוצר קושי בהוכחת היסוד הנפשי של מחשבה פלילית הנדרש לשם הוכחת העבירות בהן מדובר. באשר לטענת הזיוף הרי לא נמצאה כל ראייה התומכת בטענה שהמסמך מזוייף ומכאן שהנחה היא שהמסמך נכתב ע"י העותרת. כמו כן צדק המשיב בכך שסירב למסור לעותרת חומר חקירה נוסף מתיק המשטרה, לבד מזו שכבר נמסר לידיה.

(בפני השופטים: ברק, בך, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד אליהו ציגלר לעותרת, עו"ד ש. גורדון למשיבים. 17.8.92).

ע.פ. 1838/91 - זיאד טומאר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (נסיון לרצח ע"י הכנסת רעל לקערת סלט במסעדה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

א. המערער עבד כפועל נקיון במסעדה בקרית יובל בירושלים ובאחד הימים הביא מביתו בקבוק רעל מסוג "פרתיון" ושפך את הרעל לתוך קערת סלט כרוב אדום. זמן מה לאחר מכן הגיעו למסעדה שניים שקיבלו שם מנת פלאפל שלתוכה הוכנס גם מקצת מסלט הכרוב, ורגעים ספורים לאחר טעימת הפלאפל חשו השניים ברע ואחד מהם הועבר לבית החולים בהכרה מעורפלת כשנשקפת לו סכנת מוות מיידית. המערער הואשם בעבירה של נסיון לרצח. לפי עיסקת טיעון הודה המערער בעובדות שיוחסו לו והתביעה הודיעה כי תגביל טיעוניה בקשר לעונש של 15 שנות מאסר במקום 20 שנים הקבועות בחוק כמקסימום. המערער הסכים לכך שהעונש הראוי הוא מאסר בפועל ולא מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 12 שנות מאסר לריצוי בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. בערעורו טען הסניגור כי העונש מופרז לחומרה ובעניין זה הפנה, לשם השוואה, לפרשה דומה המתייחסת לאדם שהביא רעל ללשכת הבריאות המחוזית בה עבד כעובד נקיון, שפך את הרעל לתוך בקבוק חלב שהוחזק במקרר מתוך כוונה ששתיים מן העובדות, שהחלב שימש אותן, יטלו ממנו בעת שתיית הקפה. גם שם חשה אחת העובדות ברע ואיבדה את הכרתה והובהלה לבית החולים. ביהמ"ש המחוזי גזר לנאשם ההוא 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ביהמ"ש שדן בעניינו של המערער סבר כי "אין להשוות מקרה זה למקרה שנדון... שכן שם היתה האשמה שימוש ברעל מסוכן, וכאן נסיון לרצח. שם היה מקרה על רקע של סכסוך עבודה כלפי שתי נשים ספציפיות... וכאן מדובר על נסיון לרצח כלפי קרבנות בלתי ידועים לנאשם".
ג. בתיק האחר אכן הסכימה המדינה להחליף את האישום מנסיון לרצח לעבירה של שימוש ברעל מסוכן, עבירה אשר לצידה קבע המחוקק 14 שנות מאסר. עם זאת, אין לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי שלפיה "אין להשוות בין שני המקרים", וקשה לקבל אה האבחנה אשר שימשה יסוד לשוני כה מהותי ברמת העונשים. בשני המקרים גם יחד יכול היה להיגרם אסון כבד. בענייננו אמנם יכלו להימכר מנות פלאפל לרבים, אך גם במקרה השני לא היתה שום ערובה לכך שרק שתי נשים שעליהן כעס העובד יטלו מן החלב. אין צריך לומר שנסיון להרוג את שתי העובדות המסויימות הללו איננו פחות חמור מאשר נסיון להרוג אנשים בלתי ידועים. קשה גם לכנות את המקרה, כנוסחו של ביהמ"ש המחוזי, כמעשה שנעשה "על רקע סכסוך עבודה".
ד. המעשה שבוצע ע"י המערער חמור ביותר, ואך בנס לא נסתיים באסון. הוא הדין, כמובן, בפרשה האחרת. ב"כ המדינה הסבירה שהיה זה משגה מצד הפרקליטות להסכים
להחלפת סעיף האישום במקרה האחר וטענה כי העונש ההולם הוא זה שנגזר במקרה דנא. הסניגור טען, מאידך גיסא, כי מאחר והמערער כלוא בבית הכלא בשכם, לא יזכה שם להפחתת שליש מהעונש כמקובל לפי דיני העונשין החלים בישראל. על כך השיבה הפרקליטות, לאחר בירור הנושא, כי לפי הוראות החקיקה השונות אם דינו של המאסר הוטל בביהמ"ש בישראל, יחולו על אסירים שפוטים תושבי האיזור המרצים עונשים ביו"ש או חבל עזה ההוראות הנוגעות להפחתת שליש מהעונש. מכאן שעל המערער יחולו הוראות הנוגעות להפחתת שליש.
ה. העונש שנגזר למערער אינו מופרז לחומרה בהתחשב בתוצאות הקטלניות שיכלו לנבוע ממעשהו. המקרה האחר בו הוטל עונש קל יותר הוא בגדר תקלה שנפלה מלפני רשויות התביעה הכללית. אין ביהמ"ש העליון חייב ללכת בעקבותיו של עונש שאיננו נראה כהולם, אך ורק לשם שמירת על אחידות העונשים, וזאת בייחוד כאשר סבור ביהמ"ש העליון כי המקרה האחר המוצג בפניו כאמת מידה מנחה לוקה בטעות. סוף דבר, אלמלא המקרה האחר לא היה מקום להתערב בעונש. בנסיבות העניין, הוחלט להסתפק בקירוב מה של העונשים בשני המקרים, כדי שלא תיפגם לחלוטין אמת המידה העונשית הראוייה. לפיכך הוחלט להקל בעונש ולהעמיד את המאסר על 9 שנים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד איברהים אבו עטא למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 9.8.92).

ע.א. 3151/90 - שאול אלפי נגד רשות הפיתוח ומינהל מקרקעי ישראל

*טענת התיישנות בהחזקת "מקרקעי ציבור"(הערעור נדחה).

א. המערער מחזיק ב"מקרקעי ציבור". ב-1982 נרשמו המקרקעין - שטרם עברו הליכי הסדר - ע"ש רשות הפיתוח. ב-1984 תבעה המשיבה סילוק ידו של המערער מהמקרקעין, תביעתה נתקבלה בבימ"ש השלום וערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה. לטענת המערער, תביעת סילוק היד של המשיבה התיישנה, שכן מאז נטל חזקה במקרקעין, לטענתו בשנת 1967, ועד להגשת התביעה ב-1984, עברה תקופת התיישנות של 15 שנים הקבועה בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, וסעיף 22 לחוק ההתיישנות כפי שתוקן בסעיף 78 לחוק הקרקעות העותמאני. כנגדו טוענת המשיבה כי לפי הוראת סעיף 113(ב) לחוק המקרקעין, תקופת ההתיישנות מתחילה רק מ-1982, ועל כן לא חלפה תקופת ההתיישנות בעת הגשת תביעת הפינוי. בימ"ש השלום ולאחריו ביהמ"ש המחוזי קיבלו את עמדת המשיבה והערעור, לאחר קבלת רשות, נדחה.
ב. המחלוקת העיקרית בין הצדדים סובבת סביב פרשנותו של סעיף 113(ב) לחוק המקרקעין הקובע "במידה שלפי חוק זה חלה התיישנות במקרקעי ציבור שאינם מקרקעי ייעוד, לא תתחיל תקופת ההתיישנות לפני היום בו נרשמו ע"ש הבעלים". אין לקבל את טענת המערער כי הוראה זו חלה רק על התיישנות התביעה לפי חוק המקרקעין עצמו ואילו בענייננו ההתיישנות נובעת מחוק ההתיישנות. חוק המקרקעין עצמו אינו קובע תקופות התיישנות. תקופות אלו, ודיני התיישנות אחרים, קבועים בחיקוקים מחוץ לחוק המקרקעין. החוק קובע רק תחולתם של דינים אלו על תביעות במקרקעין. משמעות המילים "לפי חוק זה" היא לאותן הוראות בחוק המקרקעין הקובעות אימתי יחולו דיני ההתיישנות. כך, לגבי מקרקעין מוסדרים, קובע חוק המקרקעין (בסעיף 159(ב)) שדיני ההתיישנות לא יחולו כלל. אם תאמר אחרת, הרי נמצא אתה מרוקן מתוכן את הוראת סעיף 113(ב), שכן, בחוק המקרקעין לא קבועים כל דיני התיישנות.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. כהן למערער. 25.8.92).

ע.פ. 3098/92 - באסם ברהם נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הצתת מכונית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, שהוא בן 21, הורשע בהצתת מכונית בשכונת ארמון הנציב בירושלים, ונדון ל-27 חודשי מאסר בפועל, שמהם תנוכה תקופת מעצר של שנה שהנאשם היה עצור לפני המשפט. הסניגור טוען כי לפי עיסקת טיעון שנעשתה, מדובר היה שהפרקליטות תבקש מאסר של לא פחות משנה, דבר שהובן כעונש של אותה תקופה שבה ישב המערער במעצר. מנגד טוענת ב"כ המדינה כי נוסח של לא פחות, אינו מונע עונש כפי שהושת ע"י ביהמ"ש, עונש שהוא קל ואין בו משום חומרה מיוחדת. הערעור על חומרת העונש נדחה. לפי חומרת העבירות שבוצעו, שהפכו בירושלים למכת עיר, ועברו הפלילי הבטחוני של המערער, אין בעונש משום חומרה ואין להתערב בו. זאת גם אם מביאים בחשבון שהמערער היה משוחרר ממעצרו לקראת הכרעת הדין.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, חשין. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד בולוס למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 5.8.92).

בג"צ 3878/92 - עלי פארס כבהא ואח' נגד שרת החינוך והתרבות ואח'

*סגירת בית ספר בכפר עקב סכסוכים בין תושבי הכפר שהגיעו אל בין כתלי בית הספר (העתירה נדחתה).

העותרים מבקשים כי המשיבים לא יממשו החלטתם לסגור את בית הספר היסודי בכפר אום אל קוטוף. העתירה נדחתה. הנימוקים שהביאו את הגורמים המוסמכים לכלל החלטה שיש לסגור את בית הספר במקום ולהעביר את התלמידים לבית ספר איזורי בכפר מייסר, הם כבדי משקל ואין בהם פגם המצדיק התערבות בהחלטה. מדובר במריבה קשה שבין תושבי הכפר, שחדרה לבין כותלי בית הספר ולכך שגם המורים והמנהל היו מסוכסכים. במשך הזמן הצטמצמו הכתות יותר ויותר והתלמידים יצאו ניזוקים בחינוכם ובלימודיהם. הוקמה וועדה לבדיקת הנושא והיא אשר המליצה על סגירת בית הספר והעברת התלמידים כאמור. שלטונות החינוך בדקו את ההמלצה ואישרוה מנימוקים סבירים. כלל הוא בידי בג"צ שאין הוא שם שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות המינהלית, אלא במקרים מיוחדים המצדיקים זאת. לא זו בלבד שנימוקים חריגים כאלה לא מצויים במקרה דנן, אלא שהחלטת הגורמים החינוכיים המוסמכים נכונה היא.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, חשין. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד מחמיד חוסיין לעותרים, עוה"ד מלכיאל בלס ומנחם נחליאלי למשיבים. 19.8.92).

ע.פ. 4087/90 - אריה מכלוף נגד מדינת ישראל

*הרשעה באינוס וחומרת העונש

(הערעור נדחה).

המערער הורשע באינוסה של נערה בת 16 וחצי וביהמ"ש המחוזי גזר לו מאסר בפועל של 10 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בעדותה של המתלוננת ודחה את גירסת המערער שטען לקיום מעשים מיניים חלקיים במתלוננת בהסכמתה. ביהמ"ש סמך את הכרעת הדין לא רק על עדותה של המתלוננת, אלא מצא לעדות זו חיזוקים משמעותיים שפירט בהכרעת הדין ואין להתערב בהחלטתו. אשר לעונש - אכן העונש שהוטל על המערער אינו קל כל עיקר, אך אין עילה להתערבות במידת העונש. למערער הרשעות קודמות בעיקר בעבירות של אלימות ובין הרשעותיו הקודמות הרשעה בעבירה של מעשה מגונה בכוח הדומה בנסיבותיו לנסיבות המקרה הנוכחי. למתלוננת נגרם נזק נפשי רב שבעטיו היא מצוייה בטיפול פסיכיאטרי. התוצאה היא שאין עילה להתערב בגזר הדין.