ע.פ. 156/92 - מדינת ישראל נגד אלברט סומך
*קולת העונש (שוד)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. באחד הימים הגיע המשיב בשעת ערב לבית מגורים, שבו עבד בעבר בהתקנת תריסים, מתוך כוונה לבצע תצפית והכנה לקראת ביצוע שוד במקום. הוא שב אל הבית כעבור מספר שעות בלווית אדם נוסף כשבידיו של המשיב סכין אולר. חברו של המשיב חבש גרב על פניו. הם נכנסו לבית ודרשו מבעלת הבית ובתה כי ימסרו לידיהם תכשיטים וכסף. הללו סרבו, התפתח דין ודברים ובמהלכו זיהתה בעלת הבית את המשיב כמי שעבד במקום בעבר. השניים נמלטו כשבידם 5 ש"ח בלבד וכן תליון זהב. לגירסת המשיב הוא רק אחז בסכין, ואילו לטענת המערערת, המסתמכת על גירסת הקרבנות, הצמיד המשיב את הסכין לגופן של הקרבנות והשתמש באלימות בוטה נגדן. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אלימות מעין זו לא הופעלה. ביהמ"ש ראה בנסיון השוד "נסיון שלומיאלי" אשר נסתיים בזעזוע נפשי של הנתקפות, אך לא גרם נזק חומרי. ביהמ"ש מצא לנכון להקל בענשו של המשיב ולהמנע מהטלת מאסר בפועל או מאסר על תנאי, אלא הסתפק בהטלת עונש של העמדה במבחן, משתי סיבות עיקריות: ראשית, למשיב אין עבר פלילי ומדובר בהסתבכות חד פעמית ושהותו בכלא בקרב חברה עבריינית מבטיחה את המשך פעילותו העבריינית ; שנית, השופט השתכנעכי אחיו של המשיב שהוא שוטר, ובני משפחתו, יתגייסו להצלחת הטיפול באמצעות שירות המבחן. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. המשיב יחד עם שותפו ביצעו עבירה חמורה בנסיבות חמורות. במעשיו גרם המשיב לזעזוע נפשי לנתקפות. ה"שלומיאליות" של ביצוע השוד, כלשון השופט, אין בה כדי להצדיק הקלה כה מפליגה בענשו של המשיב. אמת, אין לו למשיב עבר פלילי, ויש לקוות כי זו הסתבכותו האחרונה, אך חומרת המעשים מחייבת תגובה עונשית הולמת. המבחן שהוטל חורג באופן מהותי ממדיניות הענישה הראוייה ואינו מהווה מסר ראוי לעבריינים בכוח. אין מנוס מהטלת עונש מאסר בפועל על המשיב. ריצוי מאסר בעבודות שירות אינו מהווה במקרה דנא ענישה מתאימה. לפיכך, ובהתחשב בנסיבות העניין ובמדיניות שלא למצות את הדין עם נאשם בערעור המדינה, הוחלט לגזור למשיב שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. כן יועמד המשיב, בהסכמתו, לפיקוח למשך שנה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חשין. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד קריטנשטיין למשיב. 6.8.92).
ע.פ. 157/92 - מדינת ישראל נגד מאיר עזרן
*קולת העונש (שוד)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב הורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ונסיון לביצוע שוד בנסיבות מחמירות ונדון ל-16 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של 16 חודשים בחופף. הרשעתו של המשיב נסמכה על הודאתו. על פי כתב האישום קשר המשיב קשר עם אדם נוסף לבצע שוד מזויין בבית מגורים. לאחר ביקור הכנה במקום, שבוצע ע"י השותף, הגיעו השניים בשעה 9 בערב למקום השוד כאשר המשיב רעול פנים ושניהם חמושים בסכינים. השניים דרשו מבעלת הבית ובתה למסור לידיהם תכשיטים וכסף תוך שהם מצמידים סכינים לגופן. לאור התנגדות הנשים, פגעו בהן השודדים ובסופו של דבר נמלטו מן המקום כשבידיהם תליון זהב ששוויו 300 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות נסיבות המצדיקות החמרה בענשו של המשיב, וזאת הן בהתחשב בחומרת העבירה והן בעברו של המשיב אשר למרות גילו הצעיר הספיק לעבור כמה עבירות רכוש וריצה עונש מאסר בפועל. עם זאת מצא ביהמ"ש לנכון להתחשב בעובדה ששותפו לעבירה של המשיב נדון רק לעונש של העמדה תחת פיקוח שירות המבחן. בהתחשב
בכך שלמשיב עבר פלילי והדבר מצדיק עונש חמור מזה של שותפו, השית את העונש כאמור. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. המשיב הורשע בעבירה חמורה שבוצעה בנסיבות מחמירות והעונש אינו הולם כלל את מדיניות הענישה, שהרי המשיב יצא בלא כל עונש של ממש, בהתחשב בכך שהוא מרצה 16 חודשים שלמעשה מהווים הפעלת מאסר על תנאי. כאמור הקל ביהמ"ש בענשו של המשיב בשל עיקרון אחידות הענישה, אך עיקרון זה אינו מהווה שיקול בערעור דנא, שכן בינתיים נתקבל ערעורה של המדינה על קולת העונש של השותף לעבירה ושם הועמד העונש על שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. בנסיבות אלה, ולאור עברו הפלילי של המשיב, וביצוע העבירה כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, הוחלט כי עונש המאסר בפועל של 16 חודשים שהוטל על המשיב יצטבר למאסר התנאי שהופעל, כך שירצה 32 חודשים מאסר בפועל. עונש זה כבר לוקח בחשבון את העובדה כי אין ממצים את הדין עם נאשמים בערעור המדינה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חשין. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד ד. יפתח למשיב. 6.8.92).
ע.א. 1533/90 - רחל ועוזי בלומנזון נגד סוזי נמטי ואח'
*פירוש צוואה(מחוזי חיפה - ת"ע 2179/88 - הערעור נדחה).
א. המנוחה סוזי נמטי ערכה צוואה בנובמבר 1988 והיא ערוכה בסדר זה: בסעיף 2 מצווה המנוחה את דירתה לשלשת המשיבים. סעיף 3(א) קובע כי "את הכספים אשר יגיעו עקב מותי מקופה מרכזית לתגמולים ופנסיה לפקיד בע"מ, וכן כל הזכויות בחברת דגון בע"מ..." יקבלו המערערים. סעיף 5 של הצוואה אומר "מתוך רכושי הכספי האחר אני מצווה ונותנת סכומי כסף... כמפורט להלן..." וכאן באה רשימה שונה של נהנים ולאחר מכן מופיע קטע זה "אם לאחר מילוי הוראותי הנ"ל וסילוק ההוצאות הקשורות עם קיום צוואתי ישארו עוד כספים בעזבוני, הנני מצווה ונותנת אותם ל..." המשיבים דנא. המנוחה נפטרה ומנהל העזבון פנה אל חברת דגון וקיבל ממנה פרטים על זכויותיה של המנוחה כדלקמן: יתרת משכורת ; ביטוח פנסיוני מקיף בקרן "מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים בע"מ" (להלן: מקפת) ; יתרת כספי פיצויים - ב"תעוז" קופת גמל לשכירים ; כספי קרן השתלמות המופקדים ב"ק.ה.ל". אין חולקין עוד כי מקפת הוא שמה החדש של הקופה המרכזית לתגמולים ופנסיה לפקיד הנזכרת בסעיף 3(א) לצוואה.
ב. בין הצדדים נפלה מחלוקת בדבר פירושה של הצוואה. המשיבים סברו כי על פי הצוואה כלשונה מגיע למערערים רק הכסף המצוי בדגון עצמה ויתרת כל הכספים המצויים בשלשת הקרנות שייכים להם מכח האמור בסעיף 5 לצוואה. המערערים סברו כי מלשון הצוואה נובע כי גם הכספים המצויים בקרנות הנ"ל הונחלו להם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הואיל והכל מסכימים כי מקפת היא "הקופה המרכזית" הנזכרת בצוואה במפורש, הרי שכספיה - כמו גם יתרת המשכורת בדגון עצמה - שייכים ויש לשלמם למערערים. אשר לשתי הקרנות האחרות - תעוז וק.ה.ל. - קבע השופט כי אלה אינן נכללות בהוראות סעיף 3(א) לצוואה, אלא הינן חלק "מרכושי הכספי האחר" המפורט בסעיף 5, ומכאן כי הכספים שבקרנות אלה שייכים למשיבים. ההחלטה נחתמה ע"י השופט ובשוליה הוראה למזכירות להודיע לבאי כח הצדדים. ביום 6.3.90 התייצבה פרקליטתם של המערערים בפני השופט וביקשה עיכוב ביצוע ההחלטה באשר "בדעתי להגיש ערעור על ההחלטה". השופט נעתר לה והורה "לעכב ביצוע התשלום למשך 45 יום". הערעור נדחה.
ג. המשיבים ביקשו למחוק את הערעור על הסף משום שלא ניתן היה להגישו ללא נטילת רשות תחילה ורשות כזו לא ניתנה. המערערים טענו כי ערעור כזכות הוא ההליך הנכון, אך במקביל הגישו בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. צודקים המשיבים כי
צריך היה במקרה הנדון לבקש רשות ערעור על פי סדרי הדין האזרחיים הנוהגים בענייני צוואות וירושות ולפי סעיף 152 המסדיר את הליכי הערעור על החלטות ביהמ"ש בענייני צוואות וירושות. בענייננו מדובר בפירושה של צוואה, לשם הוצאתה לפועל, ובמקרה כגון דא צריך רשות לערעור.
ד. טוען ב"כ המערערים כי הוטעה ע"י ביהמ"ש לחשוב כי ההליך המתאים הוא ערעור בזכות, משום שעיכוב הביצוע שהוענק לו היה של 45 יום, שהוא המועד להגשת ערעור, ולא 30 יום שהוא המועד להגשת בקשה לרשות ערעור. טענה כזו ניתן להעלות בבקשה להארכת מועד כאשר יש צורך בקיומו של טעם מיוחד להענקת הארכה. הלכה היא כי טעות של צד או של עו"ד אינה כשלעצמה טעם מיוחד להארכת מועד, אך יכולה טעות כזאת לשמש טעם מיוחד אם הטעות נגרמה ע"י טעות של ביהמ"ש. טענה כזו אינה יכולה להתקבל כאן, משום שאין עוסקים כלל בבקשה להארכת מועד. השאלה היא אם ההליך הנכון הוא ערעור בזכות או בקשה לרשות ערעור ולהכרעה בשאלה זו הסיבה לטעות אינה השאלה היחידה כרגע היא אם ההליך שהוגש - ערעור - הוא ההליך הנכון, אם לאו, והתשובה לכך היא שלילית.
ה. מחיקת הערעור איננה מסיימת את הדיון. המערערים יצטרכו לעבור עוד שני שלבים נוספים עד שיוכל ערעורם להישמע לגופו. המחסום הראשון הוא הבקשה להארכת מועד, ואם יוארך המועד תתעורר השאלה אם להעניק רשות ערעור אם לאו. במקום להרבות בהליכים כאמור, הוחלט לעשות "קיצור דרך", להעניק למערערים את הארכה המבוקשת, ליתן להם רשות ערעור ולדון בערעור לגופו. ביהמ"ש העליון יכול לעשות זאת מאחר שהשאלה במחלוקת היא שאלה של פרשנות וכל החומר פרוש לפני ביהמ"ש. ברם, גם את הערעור לגופו יש לדחות. למסקנה זו הגיע ביהמ"ש העליון לאחר שניתח את סעיפי הצוואה ופירושם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד דוד הורוביץ למערערים, עו"ד יעקב מרגלית למשיבים. 27.8.92).
בג"צ 881/91 - רנט לויאן נגד ביה"ד הרבני הגדול ואח'
*פסילת החלטתו של בי"ד רבני(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותרת נישאה באיראן ליהודי בשם פרידון לויאן (להלן: פרידון) בשנת 1978. בסמוך לאחר הנישואין השתבשו היחסים בין העותרת ובעלה ורב מקומי בשם שמואל חיים שופט (המשיב 4) ערך את גירושיהם. גם לאחר מתן הגט, המשיכו בני הזוג במאבקים כאשר נמלטו מאיראן. בשלב כלשהו, בשנת 1986, נעלם פרידון עם הילדה של בני הזוג וככל הנראה הוא שוהה בחו"ל. העותרת פנתה לביהמ"ש המחוזי בתביעת מזונות נגד פרידון ונגד אביו, ופסה"ד שניתן חייב את האב במזונות העותרת.
ב. במהלך הדיונים בתביעת המזונות התעוררה שאלת תוקף גירושיה של העותרת מבעלה. בעניין זה פנתה העותרת לביה"ד הרבני האיזורי בת"א בבקשה לקביעת מעמדה האישי כנשואה. את פנייתה לביה"ד ביססה על מכתב מאת הרב עובדיה יוסף הקובע כי המשיב 4 כלל איננו ראוי לסדר גיטין וקידושין. בהחלטת ביה"ד מיום 1.11.87 נאמר כי "מעשה בין הדין שהוצא ע"י שמואל חיים שופט בטהראן... לפיו התגרשה המבקשת... אינו מסמך בר סמכא, ואין לסמוך עליו בכלל... לפיכך המבקשת... נשארה בחזקת נשואה לפרידון לויאן הנ"ל...". ביהמ"ש המחוזי התבסס על החלטתו האמורה של ביה"ד הרבני וחייב את האב במזונות העותרת.
ג. המשיב 4 סבר כי פסילת כשירותו עלולה להביא לפסילת גיטין וקידושין אחרים שערך בקרב קהילת יהודי איראן. על כן הוא פנה במכתב לרב הראשי הרב מרדכי אליהו, (המשיב 3), שהוא גם נשיא ביה"ד הרבני הגדול, וביקש להכיר בכשירותו. עוזרו האישי
של הרב הראשי ענה למשיב 4 במכתב מיום 3.7.90 כי הרב הראשי הציע שמכיוון שכבר ניתן פס"ד בעניינה של העותרת, יוגש ערעור לביה"ד הרבני הגדול על פס"ד זה, וכןתוגש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, שכן בינתיים חלפו למעלה משנתיים וחצי מיום שניתן פסה"ד ע"י ביה"ד האיזורי.
ד. בקשה להארכת מועד הוגשה לביה"ד הרבני הגדול ביום 10.7.90. ביה"ד הרבני הגדול לא נזקק לתגובת העותרת והחליט במעמד צד אחד להיעתר לבקשה ולתת את הארכה המבוקשת. המשיב 3 (הרב הראשי) נמנה על דייני ההרכב שדן בבקשה. הבקשה האמורה הוגשה ע"י המשיב 4 וע"י "תיו אחיו של לויאן" (המשיב 5). שניהם לא היו צדדים לדיון בעניינה של העותרת בביה"ד האיזורי והערעור גופו הוגש ע"י "משפחת לויאן" אשר אף היא לא היתה צד בערכאה הראשונה. במהלך הדיון בערעור ביקש ב"כ העותרת לדחות את הערעור על הסף מחמת היעדר יריבות בין העותרת לבין המשיב 4.
ה. ביה"ד הרבני הגדול נתן פס"ד בערעור כאשר הרב הראשי נמנה על דייני ההרכב שדן בערעור. הדיין דיכובסקי ציין כי למעשה יש למחוק את הערעור על הסף אך בכך לא הסתיים פסה"ד. הדיין המשיך ואומר כי "יחד עם זאת, אנו ערים לבעיה העקרונית של כשרות הגיטין שנעשו ע"י שמואל שופט באירן, כולל גיטה של המשיבה... מן הראוי שביה"ד האיזורי יתן את דעתו ביחס לכך ויקבע בבירור אם האשה נחשבת למגורשת לפי ההלכה". התוצאה המעשית בפסה"ד היא "כאמור הערעור נמחק. יש להחזיר את התיק לביה"ד האיזורי לבירור נוסף". העתירה נתקבלה.
ו. השתתפותו של המשיב 3 (הרב הראשי) בדיוני ביה"ד הרבני הגדול ובפסק דינו מהווה פגם שיש בו כדי להביא לקבלת העתירה. מסתבר שהמשיב 4 נתן החלטות נוספות בענייני נישואין וגירושין והחלטת ביה"ד האיזורי העמידה את כל אלה בסימן שאלה. הדבר הובא לעיונו של הרב הראשי בתוקף תפקידו כנשיא ביה"ד הגדול והוא הציע כאמור להגיש ערעור לביה"ד הרבני הגדול וכן לבקש רשות להארכת מועד. משנתן הרב הראשי עצה משפטית לבעל דין, שוב אינו יכול לשבת בערעור שבו נדון העניין נשוא אותה עצה משפטית. השתתפותו של הרב מרדכי אליהו בהרכב ביה"ד הרבני הגדול שדן בבקשה להארכת המועד, פוגעת בכללי הצדק הטבעי. מטעם זה דין החלטתו של ביה"ד הרבני הגדול בבקשת רשות הערעור ובערעור גופו להתבטל.
ז. עוד טעם לקבלת העתירה נובע מהחזרת הדין לביה"ד הרבני האיזורי. עניין לנו בסכסוך בין בעל ואשה. שמואל חיים שופט שהסדיר את הגירושין באירן לא היה צד לדיוני ביה"ד הרבני האיזורי ואין הוא רשאי לערער על פסק דינו של ביה"ד הרבני האיזורי. אחיו של הבעל גם הוא לא היה צד בדיונים אלה וברור שאין הוא רשאי לערער על פסה"ד. כיוון שכך אין בפני ביה"ד הרבני הגדול ערעור כדין. משהגיע ביה"ד הרבני הגבוה למסקנה כי אין לו לערעור מקום, מן הדין היה לדחותו ומשנדחה הערעור שוב אין עניין העומד בפני ביה"ד שניתן להחזירו לביה"ד האזורי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד ע. דיבון לעותרת, עו"ד צ. סמוכה למשיבים. 26.8.92).
ע.א. 476/90 - מיטב הנדסה בע"מ ואילן שדה נגד מדינת ישראל ואח'
*מחיקת סעיפים בכתב תביעה ודחיית התובענה מסיבות שבסדרי דין(מחוזי ת"א - ת.א. 1208/86 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערים, אילן שדה וחברה המצוייה בבעלותו ובהנהלתו, הגישו ביום 24.4.86 תביעה נגד המשיבים, מדינת ישראל ושני קציני צה"ל (כל אלה להלן: המדינה), וחברת אלביט מחשבים בע"מ (להלן: אלביט). התובע טוען בכתב תביעתו כי בשנת 1978, כאשר שירת בצה"ל, המציא שיטת נווט מסויימת (להלן : ההמצאה) ומסר את הטיפול בה למפקדיובצבא. לטענתו, לא זו בלבד שהמדינה לא דאגה לפתח את ההמצאה, ולרשמה כפטנט, אלא
עשו ככל לאל ידם, מי ברשלנות ומי בזדון, כדי לטרפד את ההמצאה. הם אף מסרו פרטי ההמצאה לאלביט וזו ניצלה את הידע לשימושה האישי וכו'. הנתבעים הכחישו את טיעוני התובעים בכתבי הגנה שהגישו.
ב. מספר חודשים לאחר הגשת כתבי ההגנה הגישו המדינה ואלביט שתי בקשות, כי ביהמ"ש ימחק מכתב התביעה שורה של סעיפים מן הטעם כי סעיפים אלה לוקים בהיעדר פירוט עובדות ראוי, כנדרש בדין. הבקשות באו לדיון בפני השופט גורן וביום 8.1.87 החליט כי על התובעים להגיש פרטים ותאריכים כנדרש בתקנה 78 לגבי הסעיפים הנזכרים תוך 75 ימים. 75 הימים חלפו ביום 24.3.87 והתובעים לא קיימו אחרי צו הפרטים הנוספים. ביום 1.4.87 הגישו מסמך הקרוי "פרטים נוספים לכתב התביעה" ובו אמורים התובעים להשיב לפרטים שנדרשו למסור. את המסמך הנ"ל אי אפשר לכנות "פרטים נוספים" כמשמעותם הפשוטה והמקובלת ועיקרו התפלמסות עם הנתבעים ובלשון בוטה. ביום 2.6.89 הגישה המדינה בקשה לדחות או למחוק את התביעה על הסף וזאת מכמה טעמים וביניהם כי התובע ויתר על זכויותיו בהמצאה לטובת המדינה ; התובעים איחרו במסירת הפרטים הנוספים וגם אלה אינם עונים על הנדרש ; התובעים מבקשים סעד מסוג צו מניעה נגד המדינה בניגוד לדין ועוד. ביום 18.2.89 החליטה השופטת אלשיך למחוק מכתב התביעה שורה של סעיפים. אשר לחלק הנותר של התביעה הוסיפה השופטת והחליטה "לגבי יתר הסעיפים בכתב התביעה, ניתנת למשיב הרשות לתקן את כתב תביעתו, וזאת תוך 30 יום מהיום. לא יעשה כן תדחה תביעתו". כשבועיים לאחר מתן ההחלטה הנ"ל הגישו התובעים בקשה לעכב את ביצועה ולדחות את המועדים הנקובים בה וטעם הבקשה "הוגש ערעור על ההחלטות". בו ביום החליטה השופטת אלשיך לדחות את הבקשה. לאחר ארבעה שבועות נוספים, ביום 30.1.90, החליטה השופטת אלשיך לדחות את התובענה כולה באשר כתב התביעה לא תוקן.
ג. ביום 31.1.90 הגישו התובעים "כתב ערעור" לביהמ"ש העליון, אשר בראשו כתוב לאמור "ביהמ"ש... מתבקש לקבל הערעור הנדון על החלטות כב' השופטת אלשיך... שניתנו על ידה ביום 18.12.89...", היינו ההחלטה שנתנה השופטת בעניין מחיקת הסעיפים השונים. ביום 8.12.91 החליט נשיא ביהמ"ש העליון על הגשת סיכומים בכתב וקבע מועדים למערערים ולמשיבים. המערערים הגישו סיכומיהם ביום 30.1.92 ובראש הסיכומים אומרים הם כך: "... לאחר הגשת כתב הערעור... (ו)מיהרה (הרשמת) ליתן פס"ד - בו היא דוחה את כל התובענה. החלטתה מעולם לא הומצאה לי כדין. ברור שערעור זה נסוב גם על פסה"ד הנ"ל".
ד. ההחלטה הראשונה שבגינה הוגש הערעור הינה "החלטה אחרת" ועל כן לא היה ניתן לערער עליה אלא ברשות ורשות לערער לא ניתנה מעולם. אשר לפסה"ד, הרי הוא ניתן לערעור בזכות, אלא שערעור כהילכתו לא הוגש מעולם על פס"ד זה. יתירה מזאת, כאשר בעל דין מערער ברשות על החלטה שניתנה בהליך ביניים מסויים, ועד שביהמ"ש שלערעור מכריע בערעור נותן בימ"ש קמא פס"ד סופי בהליך העיקרי, נעלם כמו מעצמו ערעור הביניים על החלטת הביניים, ועל בעל הדין הנפגע, אם ירצה בכך, להגיש ערעור על פסה"ד הסופי והוא יכול לכלול בו אף ערעור על החלטת הביניים. בענייננו לא נהגו המערערים כאמור. אם לדקדק עם המערערים, יש לדחות את ערעורם מכל וכל, ואולם ביהמ"ש לא יעשה כן מכמה וכמה טעמים, ובעיקר משום שבסיכומים שבכתב אומרים המערערים כי ערעורם וסיכומיהם אמורים לחול אף על פסה"ד הסופי. ניתן לראות באמירה זו מעין ערעור על פסה"ד הסופי. אכן, אותו "ערעור" הוגש כאיחור של שנה לערך, אך מתוך שהמדינה ואלביט לא עוררו שאלת איחור זה ניתן לראות את אי תגובתם כהסכמה לארכה.
ה. לגופו של דבר: אשר לערעור על פסה"ד - ערעור זה יש לקבל. בהחלטה הראשונה קבעה, כאמור, השופטת כי "לגבי יתר הסעיפים בכתב התביעה, ניתנת למשיב הרשות לתקן את כתב תביעתו... לא יעשה כן תדחה תביעתו". התובע לא תיקן את כתב התביעה ועל כן החליטה השופטת לדחות את התביעה לגופה. החלטה זו אין לקבלה. התובע אינו עו"ד במקצועו, אולם גם משפטן כי יקרא את החלטת השופטת בדבר תיקון כתב התביעה יתקשה להבין מה בדיוק היה על התובע לעשות כדי לתקן את כתב התביעה. לפיכך אין להסכים לכך שהתובענה תדחה רק בשל כך שהתובע לא תיקן את כתב התביעה. לפיכך יש לקבל את הערעור על דחיית התובענה, וכן לבטל את החלק בהחלטה מיום 18.12.89 שעניינו תיקון כתב התביעה. התיק יוחזר לדיון לביהמ"ש קמא להמשך ההליכים.
ו. אשר להחלטה מיום 18.12.89 בדבר מחיקת שורה של סעיפים מכתב התביעה - לתובעים נקצבו 75 ימים לתיקון כתב התביעה, אך הם איחרו מן המועד והגישו את הפרטים באיחור. לא היתה כל הצדקה לאיחור זה. יתירה מזאת, התובעים אף לא הטריחו עצמם להשיב לטענת האיחור שהועלתה ע"י ב"כ הנתבעים. אכן, התובע איננו עו"ד ושבילי הפרוצדורה אינם נהירים לו, אך מי שנוטל על עצמו לנהל תביעה חזקה עליו שמבין הוא בפני מה הוא עומד, ושיודע הוא למנות מניין ימים שנקצב לו להגשת מסמך לביהמ"ש. גם לגופם של דברים אותם "פרטים נוספים" שמסרו התובעים אין הם בעיקרם אלא התפלמסות ואין הם עומדים, לכאורה, בדרישות תקנות סדר הדין.
(בפני השופטים: בך, מצא, חשין. החלטה - השופט חשין. אילן שדה למערערים, עו"ד גב' רחל זכאי למדינת ישראל, עו"ד עופר גלוזמן לאלביט. 19.8.92).
בג"צ 1985/91 - רותי קגן נגד ביה"ד הרבני הגדול וזאב קגן
*החזקת ילד(העתירה נתקבלה).
א. העותרת והמשיב השני (להלן: המשיב) נישאו באפריל 1984 ובדצמבר 1984 נולד בנם (להלן: הקטין). נישואי הצדדים לא עלו יפה, ובמשך רוב השנים, מאז נישואיהם, התגוררו בנפרד כשהקטין שוהה עם אמו. בשנת 1985 הגישה העותרת תביעה למזונות בביהמ"ש המחוזי בחיפה והמשיב הגיש בביה"ד הרבני תביעה להסדר ביקורים. משנת 1989 חיה העותרת עם חבר. המשיב הגיש נגד העותרת תביעת גירושין וכרך בה תביעה לאחזקת הקטין בנימוק של בגידת העותרת בו. התקיימו הליכים שונים בביה"ד הרבני ולאחר קבלת חוות דעת של שירותי הרווחה הגיע ביה"ד למסקנה כי מגורי האשה עם גבר זר "פוגעת בנפשו של הילד, לא רק בעצם התנהגותה הבלתי מוסרית, אלא גם שהילד מתרגל להבין כי המאהב הוא אביו...". ביה"ד קבע כי טובת הילד דורשת שיוצא מיד ממקום המצאו ויועבר לחזקת אביו ויהיה בטיפול של אם האב למשך תקופת נסיון. ביה"ד הרבני הגדול דחה את ערעור העותרת ועתירת העותרת נתקבלה.
ב. בג"צ קיבל חוות דעת של פסיכולוג קליני מומחה באשר לטובת הילד ועפ"י חוות דעת זו מצא כי טובת הילד היא כי ימצא במשמורת של אמו. העיקרון המנחה בסכסוכי משמורת בין הורים הוא עקרון טובת הילד. אין ספק כי על בסיס החומר החדש שהובא לידיעת בג"צ, ושלא היה לנגד עיני ביה"ד הרבני, טובת הילד מחייבת שלא לנתקו מהעותרת. דבר זה עולה היטב מחוות הדעת של הפסיכולוג ומשתלב גם בחוות דעת משלימה של עובדי הסעד. לאור שינויי נסיבות אלה, מן הראוי לפעול על פי חוות הדעת החדשות, ואין מקום, כפי שסברו באי כח הצדדים, להחזיר את העניין לביה"ד הרבני. לפיכך הוחלט כי הילד ישאר אצל אמו תוך קיום זכויות ביקור של האב כפי שהמליץ הפסיכולוג.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד גרובר לעותרת, עו"ד ר. רון למשיב. 20.8.92).
ע.א. 4452/90 - קטי לבקוביץ נגד שלמה לבקוביץ
*החזקת ילד(מחוזי חיפה - תמ"א 95/88 - הערעור נדחה).
א. האם, ילידת ארה"ב, הגיעה לארץ בשנת 1974 והכירה כאן את המשיב. הם התגוררו יחד ונישאו בשנת 1979. העותרת למדה כאן פסיכולוגיה והמשיב למד הנדסה רפואית. בשנת 1981 נסעו השניים לארה"ב כדי שהאם תוכל להשתלם שם בלימודי הפסיכולוגיה. בני הזוג שבו לארץ בשנת 1985. בשנים 1986 עד 1987 נוצרו בקיעים ביחסים בין בני הזוג והם עברו להתגורר בנפרד. לצדדים בת, ילידת 1982. ביום 29.1.88 נטלה האם בחשאי את הבת ונסעה איתה לארה"ב. חטיפה זו בוצעה תוך תכנון משותף וסיוע פעיל מצד רופא מארה"ב, שהיה אז חברה החדש והגיע למטרה זו ארצה. האם עברה עם הבת להתגורר בביתו של הרופא בארה"ב, כאשר הם מסתירים תחילה את מקום שהותם. האם קיבלה משמורת זמנית של הבת לפי צו של בימ"ש בארה"ב ובו בזמן קיבל האב צו למשמורת זמנית במעמד צד אחד בביהמ"ש בישראל. המשיב נסע לארה"ב, המתין ליד בית הספר בו למדה בתו בארה"ב, נטל אותה וטס איתה חזרה לישראל. ביהמ"ש המחוזי בחיפה החליט להעניק את המשמורת לאב. ביהמ"ש ניתח בהרחבה את הנסיבות העובדתיות, לרבות הפרטים האישיים של חברה החדש לחיים של האם, שהתגרש מאשתו הקודמת, עובר לנסיעת המערערת לארה"ב. לרופא האמור שני ילדים מנישואיו הקודמים הנמצאים במשמורת משותפת שלו ושל אשתו לשעבר. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי שקל נכונה את טובתה של הקטינה ואת מערכת היחסים בין המערערת למשיב, וקבע הבחנות נכונות בכל הנוגע להתפתחות שהוליכה למצב שמצא ביטוייו בהליכים שהתקיימו לפניו. אין כל הצדקה להוציא את הקטינה ממשמורת האב, המתגורר במקום המושב של המשפחה מעיקרו, כדי להעבירה למגורים עם חברה החדש של האם, אחרי שזו ביקשה לנתק את הבת מן האב ע"י מעשה חטיפה בלתי חוקי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אשר אקסלרד למערערת, עו"ד זיו גרובר למשיב. 17.8.92).
רע"א 2694/92 - אינג' אליהו פבר חברה... בע"מ נגד הסוכנות היהודית לארץ ישראל
*ביטול פס"ד בהיעדר הגנה(בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביום 2.6.91 הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בנצרת תובענה נגד המשיבה, שעילתה סכומים מסויימים המגיעים לה בעקבות חוזה לביצוע עבודות בנייה של המרכז להכשרה מקצועית בנצרת, שנחתם בינה לבין המשיבה. הנתבעת לא הגישה כתב הגנה וניתן נגדה ביום 27.10.91, לפי בקשת המבקשת, פס"ד בהיעדר הגנה. המשיבה עתרה לביטול פסה"ד ולתמיכה בבקשה הוגש תצהירו של עו"ד משה אנזל המצהיר כי עם קבלת כתב התביעה הוא התקשר עם פרקליטה של המבקשת, עו"ד בורנשטיין, וסיכם עמו כי "הצדדים לא יעמדו על מועדי הגשת כתב ההגנה". להלן נאמר בתצהיר "להפתעתי הוגשה בקשה ע"י ב"כ התובעת... לקבל פס"ד... תוך הפרת הסיכום שבין הצדדים...". לעניין הגנתה של המשיבה מצוי בתצהיר סעיף קצר הקובע כי "לנתבעת הגנה טובה מאחר והתובעת קיבלה את כל המגיע על פי החוזה שבין הצדדים". לתצהיר צורפה טיוטה של כתב ההגנה. המבקשת הגישה לתיק ביהמ"ש המחוזי תצהיר שכנגד של עו"ד בורנשטיין שלפיו נתבקשה הסכמתו למתן ארכה מוגבלת של 30 ימים להגשת כתב ההגנה בתיק והוא הסכים לכך. להלן נאמר בתצהירו כי משחלף מועד הארכה התקיימה שיחה טלפונית בינו לבין מתמחה של עו"ד אנזל ובשיחה זו הסב עו"ד בורנשטיין תשומת ליבו לעובדה שטרם הוגש כתב הגנה בתיק והוא ביקש כי כתב הגנה יוגש לתיק. חרף בקשה זו לא הוגש כתב הגנה.
ב. בקבלו את הבקשה לביטול פסה"ד בחן השופט כיאות אם עומדת היא במבחן ההלכה הפסוקה, לאמור, אם נתנה המשיבה הסבר למחדלה ואם היא הצביעה על קיומה של עילת
הגנה המצדיקה בירור במשפט. לעניין השאלה הראשונה קבע ביהמ"ש כי גירסתו של עו"ד אנזל בתצהירו אמנם נסתרה, וכי לא הוסכם בין בעלי הדין על לוח זמנים גמיש להגשת כתב ההגנה. עם זאת סבר ביהמ"ש שאין לדחות בשל כך בלבד את הבקשה. לדעת ביהמ"ש הכנת ההגנה הצריכה איסוף נתונים רבים ושיחזור האירועים והמעשים שהתרחשו לפני שנים לא מעטות, ואם כי אין ספק שב"כ הנתבעת נהג כאן ברשלנות, הרי אין זו מגעת כדי זלזול מכוון בהליכי ביהמ"ש ואין התנהגות זו נכנסת לקטיגוריה של מקרים שבהם מסיבה זו בלבד יינעלו בפני המבקשת שערי ביהמ"ש. לעניין השאלה השניה עיין השופט בטיוטת כתב ההגנה שהוגשה לתיק וקבע על יסודו שלמשיבה טענות כבדות משקל נגד התביעה. אמנם רצוי הוא, כך קבע השופט, לתמוך כתב הגנה כזה בתצהיר, אולם המשיבה לא היתה חייבת לעשות כן כאשר כתב ההגנה מצוי לפני ביהמ"ש. בקשה לרשות ערעורנדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. בין שני הטעמים שעל ביהמ"ש לשקול, בבואו לדון בבקשה לביטול פס"ד שניתן על פי צד אחד, הטעם למחדלו של המבקש ועילת ההגנה או התביעה - הטעם השני עיקר והטעם הראשון טפל לו. עם זאת, אין להתעלם גם מן הטעם הראשון וביהמ"ש זכאי לקבל מן הנתבע הסבר מה מנע ממנו להתגונן כראוי. השופט סבר שאף על פי שההסבר שניתן למחדלה של המשיבה הוזם, אין להניח שהמשיבה התעלמה מדעת מן ההליך השיפוטי, והוא העלה מן המערכת הכוללת של הנסיבות שהיו לפניו את המסקנה, שהמשיבה נצרכה לזמן רבמן המקובל להגשת כתב ההגנה, ולפיכך אין מדובר פה אלא ברשלנות. לגישה זו אין להסכים. משהוזם הסברו של עו"ד וונזל למחדלה של המשיבה, נותרה המשיבה ללא כל הסברלגבי סיבות המחדל.
ד. גם הנמקת השופט, על שני היבטיה, לעניין קיומה של הגנה בידי המשיבה אין לקבלה. יש להבחין בין החלטה על פי צד אחד שניתנה מחוסר התייצבות, לאחר שכבר מצוי בתיק כתב הגנה, לבין החלטה שניתנה על פי צד בהיעדר כתב הגנה. במקרה הראשון כבר מצוי בתיק כתב ההגנה שהוגש בעיתו וביהמ"ש רשאי לעיין בו בבואו לבחון קיומה של עילת הגנה. לעומת זאת במקרה השני עדיין אין כתב הגנה מצוי בתיק והמבקש תלוי בשיקול דעתו של ביהמ"ש אם יעתר לבקשה ואם לאו. לפיכך, מי שמבקש ביטול, צריך לתמוך את הבקשה בתצהיר המאמת לפחות את עיקרי הגנתו והדבר לא נעשה כאן. השופט סבר כי עילת ההגנה הוכחה גם על יסוד תצהירו של עו"ד אנזל שעליו לא נחקר, אך גם בכך אין להסכים עימו. לא זו בלבד שלא פורט בתצהיר מה מקור ידיעתו של עו"ד אנזל, שהוא אך פרקליטה של המשיבה, לגבי הדברים שכתב, אלא שגם לגופו של עניין הסעיף סתמי לחלוטין, אין בו כל התייחסות לטענות שבכתב התביעה, שהמשיבה הזמינה אצל המבקשת עבודות נוספות, ולפיכך לא היתה המבקשת חייבת לחקור את עו"ד אנזל על תצהירו בעניין זה. לפיכך יש לקיים את פסה"ד שניתן על פי צד אחד.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ר. נעמן למבקשת, עו"ד י. לאופר למשיבה.5.8.92).
ע.א. 151/89 - בנק לאומי לישראל נגד מ. ג. ברין ובניו בע"מ ואח'
*חיוב בנק בהשבת כספים ללקוחו כאשר שילם כספים לפי מכתב אשראי שלא לפי הוראות הלקוח(מחוזי ת"א - ת.א. 2265+2283/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו בענין שיעור הריבית).
א. המשיבות, שתי חברות הרשומות בישראל, עוסקות בייצור מעילים וייצואם. בראשית שנת 1982 הזמינה כל אחת מהמשיבות בדים מהונג קונג מחברה בשם וינטקס (להלן: וינטקס או המוטב). בינואר 1982 ביקשה המשיבה מהמערער לפתוח עבורה מכתב אשראי דוקומנטרי בלתי חוזר על סך 40,850 דולר לטובת וינטקס. לפי האמור בבקשה התשלום לוינטקס יבוצע דרך בנק בהונג קונג (להלן: הבנק המכותב). לצורך ביצוע העיסקה
נחתם בין המשיבה לבין המערער הסכם כללי בנוגע לאשראים דוקומנטריים בנוסח אחיד, ובאותו יום פתח המערער למשיבה את מכתב האשראי לטובת וינטקס. התשלום על פי מכתב האשראי היה מותנה בהצגת המסמכים הבאים ע"י וינטקס: שטר מטען, חשבון, רשימת אריזה ופוליסת ביטוח. במכתב צויינו גם כמות הסחורה והמשקל למטר רץ. מכתב אשראי דומה ביחס לסכומים אחרים הוציא המערער למשיבה השניה.
ב. וינטקס הוציאה חשבון ורשימת אריזה שתאמו את האמור במכתב האשראי ולמחרת היום הוציאה חברת השיט צים שטר מטען למכולות, אך בשטר המטען היו חסרים הנתונים בדבר כמות המשקל למטר רץ. בסופו של דבר התעוררה גם בעייה באשר הסחורה נשלחה לאפריקה במקום לישראל ווינטקס שלחה סחורה אחרת שאינה ממין הסחורה שהוזמנה. ביני לביני שילם הבנק המכותב, לפי הוראת המערער, את הכסף לפי מכתב האשראי והמשיבה הגישה תביעה נגד המערער להחזרת סכום הכסף ששולם. הפרטים באשר למשיבה השניה היו פחות או יותר דומים לאירועים כפי שאירעו עם המשיבה הראשונה. היו חילופי טלקסים בין הבנק בישראל לבין הבנק המכותב בנסיון לעכב את התשלום אך התשלום לא עוכב. כיוון ששטרי המטען לא תאמו את מכתבי האשראי ומכיוון שביהמ"ש קיבל את טענות המשיבות בדבר התרשלותו של המערער משנודע כי חלה תקלה בהעברת המשלוחים, חייב ביהמ"ש המחוזי את המערער להחזיר למשיבות את הסכומים שבהם חייב אותן.
ג. המערער ניסה לחסות בצל תניות פטור הפזורות בהסכם האשראי, אך ביהמ"ש קבע כי תקנת הציבור מחייבת שלא ליתן תוקף לפטור המופלג שנטל לעצמו המערער במסמכיו. המשיבות תבעו נזק כללי בסך של 156,000 דולר וביהמ"ש קבע כי התביעה לא הוכחה וכי באשר לנזקים חלות תניות הפטור, אך באשר לסכומי האשראי חייב ביהמ"ש כאמור את המערער להשיבם. המערער ערער על חיובו ואילו המשיבות ערערו על דרך השבת הסכום שפסק ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש פסק כי סכום האשראי יושב ע"י הבנק כערכו בשקלים באפריל 1982, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה. המשיבות טוענות כי על ביהמ"ש היה להיעתר לתביעתן ולחייב את המערער בריבית של %26, כפי שנטען בתצהירי עדי המשיבות, זו הריבית שאותו שילמו הן לבנק. לחילופין טוענות המשיבות כי מן הדין היה לפסוק ריבית של %11 לשנה על הקרן במטבע חוץ בהיות שיעור ריבית זה השיעור המקובל בפסיקת ריבית על השבה במטבע חוץ. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו.
ד. באשר לערעור הבנק סקר ביהמ"ש בהרחבה את מהות הסכמי האשראי הדוקומנטרי, המגמות של הסכמי האשראי והפסיקה הנרחבת והדינים החלים בכגון דא והגיע לכלל מסקנה כי בנתוני המקרה המסויים צדק ביהמ"ש המחוזי בפסיקתו. אשר לערעור שכנגד לא מצא ביהמ"ש העליון לנכון לקבל את טענת המשיבות כי יש לפסוק לטובתן ריבית של %26, כי הן לא הביאו כל הוכחה שהמערער גבה מהן ריבית כזו, אך לעומת זאת מצא שיש לפסוק למשיבות ריבית של %1 1 לשנה שכן זו הריבית על סכום שיש לשלמו בשקלים כשהואצמוד לדולר, וזאת בהיעדר נסיבות מיוחדות שיצדיקו סטייה מן השיעור האמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. גאון למערער, עו"ד צ. טמיר למשיבות. 31.8.92).
ע.פ. 1583+1590/91 - מדינת ישראל נגד פלונים
*הטלת מאסר עולם על קטינים שהורשעו ברצח יהודים(מחוזי ת"א - ת"פ 620/90 - הערעור נתקבל).
א. שני המשיבים הורשעו על פי הודאתם כעבירות של רצח בכוונה תחילה ונסיון לרצח. השניים קשרו קשר עם אחד ג'עפר לעלות על אוטובוס באיזור ת"א ולהרוג מספר רב של נוסעים יהודים ע"י כך שידקרו אותם בסכינים. ביום 2.12.90 בשעה 30 :7 בבוקררכשו בחנות בשכם שלשה סכינים באורך של כ-40-30 ס"מ. הנאשמים וג'עפר נפגשו לאחר
מכן עם ידידה ומסרו לה את ספחי תעודות הזהות שלהם בכדי שלאחר ביצוע הפיגוע, אם לא יצליחו להימלט, תמסור אותם לקרובי משפחה, לעיתונאים ולאנשי ארגוני הטרור. כןהצטלמו כשהם אוחזים בסכינים והורו כי לאחר שיתפרסם ביצוע הפיגוע יפורסמו התמונות. לאחר שהגיעו לבני ברק עלו על אוטובוס הנוסע מפתח תקוה לת"א וכשהאוטובוס החל לנסוע קמו השלשה, שלפו סכינים ובצעקות "אללה הוא אכבר" החלו לדקור את נוסעי האוטובוס. הם דקרו את המנוח ברוך הייזלר במספר מקומות וגרמו למותו וכן פצעו קשה שלשה אחרים שישבו על ידם. הם חדלו ממעשיהם רק כשנהג האוטובוס התקרב לעברם כשהוא מכוון לעברם אקדח שהיה ברשותו. לאחר מכן הגיע קצין משטרה וכאשר ג'עפר ניסה לדקור אותו ירה הקצין בג'עפר והרגו.
ב. בעת הטיעון לעונש הודיעו המשיבים כי ביצעו את הפשעים האמורים משום "שרצינו להצטרף לארגוני החבלה". ביהמ"ש המחוזי ציין בפסק דינו את העובדה שמאז היותם ילדים "שתו ארס נחשים עם חלב אמותיהם, ובכמותם השתמשו באופן ציני ואכזרי המבוגרים מהם אשר התחבאו מאחורי גבם של ילדים צעירים כאלה...". ביהמ"ש הוסיף כיהדעת אינה סובלת לאפשר למחבלים כמותם ולשולחיהם להקים קדרים של מועמדים לתהילת גיבורים, ללא נקיטת אמצעים שיכללו בהם אלמנט של הרתעה ממשית. בסופו של דבר גזר ביהמ"ש למערערים 20 שנות מאסר בגין עבירת הרצח ועוד 20 שנות מאסר בגין עבירות של נסיון לרצח מהן 10 שנים מצטברות ו-10 חופפות.
ג. ביהמ"ש נמנע מלגזור מאסר עולם על המשיבים בגין עבירת הרצח, למרות שקבע כי המעשים מחייבים עונש חמור ביותר, על שום שראה עצמו מצווה, על פי החוק, שלא לגזור מאסר עולם. ביהמ"ש התייחס להוראת סעיף 25(ב) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) וסעיף 41 לחוק העונשין. סעיף 25(ב) אומר: "אדם שהיה קטין ביום ביצוע העבירה לא יוטל עליו עונש מוות, ועל אף האמור בכל דין אין חובה להטיל עליו מאסר עולם...". סעיף 41 אומר כי "עבירה שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהיא עונש חובה, תקופת המאסר שמטיל ביהמ"ש לא תעלה על 20 שנה". מאחר שלמשיבים טרם מלאו 18 שנה בעת ביצוע הרצח, ואין חובה להטיל עליהם מאסר עולם לפי סעיף 25 הנ"ל, ממילא עונשם על עבירה זו לא יעלה על 20 שנה. פרשנות זו אין לקבלה. האמור בסעיף 41 שבעבירה שדינה מאסר עולם שלא נקבע שהוא עונש חובה, לא ישית ביהמ"ש עונש שעולה על 20 שנות מאסר, אינו חל על המקרה של עבריין קטין שהורשע ברצח, שהרי העבירה של רצח נקבע בעניינה מאסר עולם חובה, אלא שבעבריין שהוא קטין מסור הדבר לשיקול דעתו של ביהמ"ש אם להשית עליו עונש זה או עונש פחות הימנו.
ד. כאשר ביהמ"ש בא לשקול בדעתו בעת גזירת דינו של קטין שהורשע ברצח, אם להשית עליו מאסר עולם או עונש פחות מזה, יביא בחשבון, בין היתר, את גילו של הקטין, אתנסיבות ביצוע העבירה ואת הרקע לביצועה. כאשר נסיבות ביצוע הרצח והרקע לביצועה מצביעים על זדונו ורשעתו המופלגים של המבצע, ובמיוחד כאשר גילו סמוך לגיל הבגרות, אין להקל עמו ומאסר עולם הוא ההולמו. תיאור מעשיהם של המשיבים מעיד על זדונם ורשעותם בביצוע מעשה הרצח. הרקע למעשה הוא אידיאולוגי - רצח יהודים באשר הם יהודים, קרבן מזימתם הוא מקרי לחלוטין ובלבד שיהא יהודי, מעשה הרצח צריך היהלשמש כ"כרטיס כניסה" לארגון המחבלים ובכגון דא אין בעובדה שהמשיבים הם קטינים בני 17, משום סיבה והצדקה כדי להקל עמם בדין ויש לגזור עליהם מאסר עולם.
ה. על הרשעת המשיבים ב-3 עבירות נסיון לרצח השית עליהם ביהמ"ש עונש של 20 שנות מאסר כשחציין מצטברות וחציין חופפות. גם בכך הקל ביהמ"ש במידה ניכרת עם המשיבים וצריך היה להחמיר בענשם. ברם, מאחר שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את חומרתהדין והעונש ומאחר ונגזר למשיבים מאסר עולם בשל עבירת הרצח, הוחלט, לא בלי
היסוסים, שלא להתערב בשיעור עונש זה שהושת על המשיבים. לפיכך יהיה ענשם מאסר עולם וכן 20 שנות מאסר שמהן 10 שנים מצטברות ו-10 שנים חופפות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למערערת, עו"ד ע. גבאי למשיבים. 20.8.92).
ע.פ. 3524/90 - שרות המבחן למבוגרים נגד אברהם אבוקסיס
*הפקעת צו מבחן(בקשה להפקעת צו מבחן - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הורשע בשעתו בעבירות של התפרצות וגניבה וביהמ"ש המחוזי גזר את דינו. בערעור לביהמ"ש העליון הוחלט, בהמלצת שירות המבחן, לקצר את תקופת המאסר ולהעמיד את המשיב במבחן. בבקשה דנן מבקש שירות המבחן להורות על הפקעת צו המבחן לפי סעיף 25 לפקודת המבחן (נוסח חדש). לפי האמור בבקשה אין המשיב משתף פעולה עם שירות המבחן. הבקשה נתקבלה.
ב. בנסיבות האמורות אין טעם בהשארת צו המבחן בעינו ואין מנוס מלהורות על הפקעתו לפי סעיף 25 לפקודה. עם זאת, מן הראוי לשוב ולהפנות תשומת לבו של המחוקק למצב החוקי שנוצר, שהוא בלתי משביע רצון לחלוטין. על פי סעיף 20 לפקודת המבחן (נוסח חדש) המדבר בנבחן שלא ציית לצו, הרי אם ניתן צו מבחן בלא הרשעה יכול ביהמ"ש להרשיע את הנבחן ולהטיל עליו עונש. אם ניתן צו מבחן לאחר הרשעה ולא הוטל עונש, יכול ביהמ"ש להטיל על הנבחן עונש כפי שהיה רשאי להטיל אילו זה עתה הורשע הנבחן בפניו על אותה עבירה. מאידך, מקום בו נגזר על נאשם עונש ובנוסף לאותו עונש ניתן גם צו מבחן, ניתן להפקיע את צו המבחן לפי סעיף 25 לפקודה, אבל אין ביהמ"ש יכול להטיל סנקציה על הנבחן. לפיכך המליץ ביהמ"ש העליון כבר בעבר והוא שב וממליץ להסמיך את ביהמ"ש לגזור מחדש את דינו של הנבחן, היינו לשוב ולשקול את העונש הראוי לו בשל העבירה בה הורשע והועמד במבחן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. 11.8.92).
ע.א. 3794/91 - פלונית ופלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי ת"א - תיק אימוץ 39/89 - הערעור נדחה).
א. המערערת, ילידת שנת 1957, היא הצעירה מבין שלש אחיות. שתי אחיותיה נשואות ומנהלות אורח חיים תקין ובהתנהגותה של המערערת נתגלו מגיל צעיר הפרעות, התחברה לחברה שלא תאמה את הערכים עליהם חונכה, נשרה מבית הספר, שוחררה מצה"ל שחרור מוקדם והתדרדרה לסמים וזנות. המערער הוא יליד 1946 בן למשפחה המונה 15 ילדים. משפחתו מוכרת כמשפחה בעייתית ומגיל צעיר הסתבך בפלילים. המערערים הכירו וקיימו קשרים ביניהם על פני תקופה של כ-10 שנים ומיחסים אלה נולדה בת (להלן: הקטינה) בסוף שנת 1985. זמן מה לאחר לידת הקטינה התערערו היחסים ביניהם. הקטינה התגוררה עם המערערת בדירה שכורה וכעבור זמן עברה להתגורר בדירה שנרכשה עבורה ע"י אביה. מאחר והמערערת היתה זקוקה לכסף כדי לממן את רכישת הסמים שהיא צרכה, השכירה דירתה לאחרים והחלה נודדת ממקום למקום. היא אף היתה מבלה את זמנה במקומות מפגש של צרכני סמים ומשאירה את הילדה בידי חבריה הנרקומנים. לאחר הליכים שונים וטילטולה של הקטינה ממוסד למוסד, הוגשה בקשה, באפריל 1988, להכריז על הקטינה כבת אימוץ. הוגשו דוחו"ת של פקידי סעד, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים ובסיכומו של דבר קבע ביהמ"ש המחוזי כי מתקיימים במערערים תנאי סעיף 13(7) לחוק האימוץ, היינו שאין הם מסוגלים בהווה ולא יהיו מסוגלים בעתיד הנראה לעין לטפל בקטינה. ביום 2.8.91 ניתן פס"ד המכריז על הקטינה כבת אימוץ. המערערת גם הורשעה בפלילים
ולאחרונה, חודשיים לאחר מתן צו האימוץ, הורשעה בביצוע עבירות שונות ונדונה ל-40 חודשים מאסר בפועל. טענת ב"כ המערערים הינה, כי מאז המערערת נמצאת בבית הסוהר, חל שיפור במצבה, היא עוברת טיפול מקיף של שיקום נפשי וגמילה מסמים וכיום אין לומר שנתקיימו תנאי סעיף 13(7). הערעור נדחה.
ב. בשאלה של הכרזת אימוץ מחוייב ביהמ"ש שלערעור לתת דעתו על כל שינוי והתפתחות שחלו לאחר מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי, ושומה עליו לשקול אם מוסיפים להתקיים התנאים הקבועים בסעיף 13(7) לחוק האימוץ, ולהכריע בשאלה העומדת לפניו לאור מכלול הנסיבות והשיקולים כפי שהם בשעת מתן החלטתו בערעור. סעיף 13(7) מתחשב במצב ההווה, היינו בדיקת מסוגלותו של ההורה כיום, וצופה את פני העתיד מה הוא צופן בחובו ואם קיים סיכוי לשינוי המצב בעתיד. שלשה תנאים מצטברים קבועים בשאלת הבחינה העתידית: הסיכוי כי התנהגותו או מצבו של ההורה ישתנו באופן שיהא מסוגל לדאוג לילדו ; השינוי יכול ויתחולל בהתחשב עם עזרה כלכלית וטיפולית סבירה ;העתיד צריך שיהיה נראה לעין. באשר לסיכוי לשינוי המצב לא די בסיכוי ערטילאי ובאפשרות דחוקה ורחוקה, ולא די בתקוות ובהבטחות גרידא. דרוש שהסיכוי יהיה אובייקטיבי וסביר לשינוי המצב. באשר ל"עתיד הנראה לעין" השאלה היא מה הוא העתיד הנראה לעין ובאיזה פרק זמן מדובר. לעניין זה אין לקבוע מסמרות והכל תלוי בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
ג. אחד השיקולים הוא גילו של הקטין מחד גיסא ומשך הזמן הצפוי עד למועד תחילת השינוי מאידך גיסא. ככל שגילו של הקטין גבוה יותר, יש לנקוט בהליכי האימוץ באופן מהיר יותר, ולגבי קטין כזה ה"עתיד הנראה לעין" הוא תקופה קצרה יותר. שיקול נוסף הוא תנאי סידורו הנוכחי של הקטין ומצבו ויכלתו "להמתין" עד למועד בו צפוי השינוי במצב ההורה. עוד שיקול הוא מידת הסיכוי לשינוי המצב, וככל שהסיכוי וודאי יותר וממשי יותר ניתן להמתין להתרחשותו פרק זמן ארוך יותר. בענייננו, לפי התסריט האופטימי ביותר אין לצפות לשיקומה של המערערת לפני שיעברו שנה וחצי שנתיים, ומצד שני הקטינה היא כבר כבת 6 וחצי שנים וזו ההזדמנות האחרונה לאפשר לה להקים קשר משפחתי חדש, יציב ותומך. מידת הסיכוי לשינוי המצב אינה ברורה כל עיקר ואין בטחון בהצלחה השיקומית. הקטינה גם נמצאת במצב קשה והפסיכולוגים מצביעים על קשיי תיפקוד כתוצאה מהלחץ שהיא נמצאת בו. בכל הנתונים הוחלט כי על אף השינוי שהמערערים מצביעים עליו אין להתערב בהחלטת האימוץ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד א. שלנגר למערערת, עו"ד י. בן אור למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 4.8.92).
ע.פ. 3632+3849/92 - אלי גבאי ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התעללות שוטרים בפועלים ערבים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערערים שירתו כשוטרים במשמר הגבול. הם ואחרים עמם ביצעו בערבים העובדים בבית מלון בת"א מעשי התעללות מחפירים במשך 3 לילות רצופים, לפני ואחרי יום העצמאות 1987. באחת הפעמים נכנסו לדירת העובדים תוך שימוש באלימות, ובשתי הפעמים הנוספות היכו בקרבנותיהם מכות נאמנות לאחר שהועמדו ב"מסדר". ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השניים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ותקיפה בנסיבות מחמירות וגזר למערער הראשון שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ולמערער השני 8 חודשים מאסר בפועל ו-10 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגורים טענו שביהמ"ש לא נתן דעתו לכך, במידה הראוייה, שמדובר "באנשים מן הישוב", ללא עבר פלילי וללא רקע עברייני, וכן לזמן הרב שחלף מאז קרות הדברים
ועד ההרשעה. הדברים אירעו בשנת 1987, כתב האישום הוגש רק כעבור שנתיים ופסה"ד ניתן כעבור עוד 3 שנים, ועינוי הדין גורם חשוב הוא, שעל ביהמ"ש להביא בחשבון במיוחד בשעת גזירת הדין. נטען גם בשם המערער הראשון כי נפגע עקרון אחידות העונשים הן ביחס לשיעור העונש שהושת על המערער השני, ובוודאי לשיעור העונש שהושת על נאשם אחר באותה פרשה שהיה עונש יותר קל. באשר למערער השני נטען כי בעת ביצוע העבירה מלאו לו רק 18 שנה ותפקידו בפרשה היה פחות מרכזי.
ג. אמנם כן, כלל גדול כי כל ענישה, לעניין כל עבירה שהיא, אין להתעלם בה מהגורם האינדיבידואלי המיוחד לפלוני שהורשע בדין. כמו כן, עינוי הדין יש בו כדי להשפיע במידה ניכרת על העונש. ברם, השופט המחוזי כבר הביא בחשבון במיוחד עובדה זו בעת שגזר מה שגזר. מדובר במעשי השפלה ובזיון שביצעו המערערים ואלה פוגעים בצורה קשה וחמורה בגופו ובכבודו של אדם באשר הוא אדם, חותרים הם תחת אשיותיה של חברתנו, ועומדים בניגוד משווע לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. גם כשמביאים בחשבון את כל טענות המערערים, הרי העונש שהושת אין בו משום חומרה והוא הולם את החומרה היתירה שבפרשת הדברים הפלילית שבפנינו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, חשין. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד מקסים אטיאס למערער הראשון, עו"ד יעקב לוי למערער השני, עו"ד אמנון דה הרטוך למשיבה. 31.8.92).
בג"צ 60/92 - מ.ק. מדיקל קולג' בע"מ נגד שר הבריאות ואח'
*פסיקת הוצאות לטובת המדינה לאחר שהעותרת ביטלה עתירתה (בקשת המשיבה לפסיקת הוצאות - הבקשה נתקבלה).
העותרת הגישה עתירה נגד שר הבריאות בעניין הכרה במוסד ובקורס ללימודי אופטומטריה שהיא מנהלת. ביום 17.3.92 התקיים דיון בפני הרכב והוצא צו על תנאי. המשיב הגיש תצהיר תשובה והתיק נקבע לשמיעה ליום 9.8.92. ביום 6.8.92 הודיעה העותרת לביהמ"ש כי "לאור שינויים שחלו לאחרונה מבקשת העותרת למשוך את עתירתה ולמחוק את ההליך ללא צו להוצאות". לאור זאת ניתנה בו ביום החלטה לביטול העתירה ובעקבותיה ביקש המשיב לחייב את העותרת בהוצאות. ב"כ העותרת טוען כי ביהמ"ש סיים מלאכתו ואין סמכות לפסוק הוצאות, ולגוף העניין אין צידוק ענייני לכך. הטענה היא כי הטעם לביטול העתירה הוא "מינוי שר בריאות חדש וסיכוי לרענון משרד הבריאות". הבקשה נתקבלה.
יש לדחות את טיעוני העותרת בדבר עצם הסמכות לפסוק הוצאות. ההחלטה על מחיקת העתירה לא התייחסה לעניין ההוצאות וביהמ"ש אינו נטול סמכות להחליט בעניין זה, בין ביוזמתו ובין ביזמת הצד שכנגד. לעצם העניין, הנימוק שנתן ב"כ העותר הוא נימוק סתום ואינו מפורט ואין בו כדי להוות צידוק לשלול מן המשיב פסיקת הוצאות. מעבר לזאת, העתירה בוטלה ע"י העותרת במהלך חד צדדי ערב הדיון. המשיב נטרח והגיש תצהיר מלא ונערך לדיון ובנסיבות אלה זכאי הוא להוצאות.
(בפני: הרשם צור. 24.8.92).
ע.פ. 1747/92 - מדינת ישראל נגד דיאב גדיר ואח'
*קולת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
באחד הימים פרץ סכסוך בין המשיב הראשון לבין המתלונן. כעבור שעה באו שלושת המשיבים, בצוותא לביתו של המתלונן, התנפלו עליו ופגעו בו קשות וחמורות בכלים מכלים שונים שמצאו בדירה. בימה"ש המחוזי גזר לשלושת המשיבים 26 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והמדינה טענה בערעור כי העונש מופרז בקולתו. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המעשה של שלושת המשיבים הוא מעשה של עשיית שפטים ונטילת החוק לידיהם בצורה חמורה. ביהמ"ש המחוזי ציין כאחד מהנימוקים לקולא את הסכסוך שקדם שעה לפני כן
בין המתלונן למשיב הראשון, אולם נימוק זה לא זו בלבד שאין בו כדי להקל עם המשיבים, אלא יש בו משום חומרה יתירה בעצם העובדה שהשלושה, באו כדי להעניש את המתלונן בצורה ברוטלית ביותר. זהו שלטון הסכין והכוח במקום שלטון החוק, והתוצאות לנתקף היו חמורות ביותר. למעשה היה מקום לגזור לשלושה מאסר משמעותי ביותר. ברם, כלל הוא שאין ממצים את הדין בערעור על קולת העונש, לכן יועמד המאסר בפועל על 42 חודשים ויתר גזר הדין ישאר בעינו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' מיקי חשין למערערת, עוה"ד מ. גלעד וסולן למשיבים. 8.7.92).
ע.פ. 359/92 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (השלכת בקבוק תבערה על רכב משטרתי) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ואחר עמו הכינו בקבוק תבערה על מנת להשליכו לעבר רכב ישראלי. המערער הוא יליד 1974 וביום המעשה היה בן 17. משראו הוא וחברו, הקטן הימנו, מכונית ישראלית בסביבות שער האשפות ולידה שוטרי משמר הגבול, הדליק המערער את הפתילה ויידה את הבקבוק לעבר המכונית. על החבר הושת מאסר בפועל של שנתיים ואילו למערער גזר ביהמ"ש המחוזי מאסר בפועל של שלוש שנים ושנתיים מאסר על תנאי, וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה וחצי כששנה אחת מצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר במקרה חמור וקשה של סיכון חיי אדם, במרכז הומה שבתוככי ירושלים, המכוון לשוטרי משמר הגבול ולמכוניתם. המערער היה הפעיל העיקרי במעשה. המערער נדון בגין עבירה מאותו סוג במרץ 1989 וישב במאסר שנה וחצי ומששוחרר חזר על מעשהו. העונש של שלוש שנים מאסר אינו חמור בהתחשב בטיב העבירה והסיכון שבה. גם טענת הפגיעה בעקרון אחידות העונשים, לעומת השותף, אין לה עמידה. חלקו של השותף היה קטן יותר והמערער עבר כבר עבירה דומה שנתיים לפני כן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד א. אבו עטה למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 8.7.92).
בש"פ 3356/92 - זערורה מריינה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של נסיון לרצוח את המתלונן בכך שתקף אותו במברג ודקר אותו בכוח רב מספר פעמים במפתח הלב. המתלונן נפצע בצורה אנושה ונזקק לאישפוז. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כשהטעם העיקרי לכך חומרת העבירה ותוצאותיה. הערר נדחה.
על פי חוק סדר הדין הפלילי, סעיף 21א(א)(2) בשילוב סעיף 21א(ד) די בחומרת העבירה כדי להצדיק את המאסר, כשמדובר בעבירה שנעשתה באלימות או באכזריות תוך שימוש בנשק חם או קר. לטענת הסניגור לא היה מקום לעצור את העורר שכן מדובר בצעיר שאין לו הרשעות קודמות שעניינן אלימות ומעצרו עלול לפגוע בו ובמשפחתו. טענה כזאת מושמעת על דרך השיגרה, כמעט בכל מקרה בו מתבקש מעצרו של נאשם. בשלב הזה, ולאור הנסיבות החמורות של המקרה, על ביהמ"ש לשקול בעדיפות ראשונה את טובת הציבור ואת הסכנה שמהווה העורר על פי התנהגותו לסובבים אותו. ביהמ"ש המחוזי פתח לעורר פתח לבקש עיון חוזר אם תהיה התפייסות על דרך של הסדר סולחה בין המשפחות. מבלי לנקוט עמדה בשלב זה מה צריכה להיות ההחלטה ההולמת במקרה של סולחה, אין זה מן ההכרח שהסדר כזה יחייב שינוי החלטת המעצר. אולם ייתכן שאז ניתן יהיה לשקול בכובד ראש הסדר אלטרנטיבי למעצר. בשלב הזה פתרון חילופי למעצר אינו נראה לעין.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מ. אברהים לעורר, עו"ד דה הרטוך למשיבה.16.7.92).