בג"צ 3871/91 - שמן (תעשיות) בע"מ ואח' נגד שר התעשיה והמסחר ואח'
*מדיניות הממשלה בנושא ייבוא בענף השמנים(העתירה נדחתה).
א. במהלך שנת 1985 התגבשה במשרד התעשיה והמסחר מדיניות של ליברליזציה בייבוא מוצרים המבוצע ע"י מנהל הסחר הממשלתי. הוקמה וועדה לגיבוש תכנית ליישום הליברליזציה בענף השמן והכוספא, המלצות הוועדה הוגשו ביום 9.11.86 והתקבלו פה אחד. הוועדה המליצה, בין היתר, על פתיחה מיידית של הענף לייבוא של חומרי גלם ומוצרים מוגמרים והטלת היטלים על ייבוא השמנים כאשר היטלים אלו יצומצמו בהדרגה.לקראת הוצאתה אל הפועל של מדיניות הליברליזציה ביקש שר התעשיה והמסחר לנסות ולהגיע לתיאום ולשיתוף פעולה עם קרטל השמנים. ביום 25.10.87 גובש מסמך משותף (נשוא העתירה) הכולל את עיקרי הרפורמה האמורה וכן מפורטים בו שיעורי ההיטל שיוטל על ייבוא שמן סוייה וכוספא החל מינואר 88 ועד ינואר 95. טבלת שיעורי ההיטל הוצאה מהכח אל הפועל בצו שעת חירום. גם מרכיביה האחרים של הרפורמה הוצאו אל הפועל למן 1987. אולם, התברר כי מחמת היטלי הייבוא הגבוהים, נותרו מחירי השמנים בארץ גבוהים מהמתחייב, ועל רקע זה הוחלט להאיץ את תהליך הורדת שיעורי ההיטלים על ייבוא שמן וכוספא. החלטה זו קיבלה ביטוי בצו שהותקן ע"י שר התעשייה והמסחר ביום 23.8.91. נגד החלטה זו וצו זה מכוונת העתירה. העותרים טוענים כי המסמך שהסדיר את הליברליזציה מהווה הסכם בין הממשלה לבין יצרני השמן בישראל. הסכם זה, לטענתם, הוא בבחינת הבטחה שלטונית אשר אין לסטות ממנה אלא בהתקיים צידוק חוקי, ובנסיבות העניין אין קיים צידוק כזה. העתירה נדחתה.
ב. המסמך המכונה "מדיניות הממשלה בנושא ענף השמן והכוספא" איננו בבחינת הסכם - לא שלטוני ולא אחר. המדיניות בדבר ליברליזציה בשוק השמן התגבשה במשרדי הממשלהלאחר עבודת הכנה ארוכה שראשיתה זמן רב בטרם הוחל במגעים עם ייצרני השמן. בשום שלב לא הותנתה תכנית הרפורמה בהסכמת הייצרנים המקומיים. המגעים בין הייצרנים ונציגי הממשלה נועדו להקל על יישומה של התכנית, מסיבות מובנות, והמסמך מבטא מגמה זו. במטרה לאפשר לייצרנים להסתגל בהדרגה לתהליך החשיפה לייבוא, אומצה, בהסכמת הייצרנים ונציגי הממשלה, שיטה של הפחתה מודרגת של היטלי הייבוא. אולם אין זה מתקבל על הדעת כי שיעורי ההיטל האמורים במסמך הם בבחינת "כזה ראה וקדש" ואין הרשות רשאית לסטות מהם כהוא זה במשך תקופה של 7 שנים. מדיניות בדבר הקמתו או חיסולו של קרטל הינה פעולה שלטונית וכזו היא גם מדיניות בדבר הגבלות על ייבוא הנובעות משיקולים כלכליים מקיפים. מעצם מהותו של המושג מדיניות, ברור שעשוייה היא להשתנות מעת לעת בהתאם לנסיבות, במיוחד מקום בו מדובר על תקופה ארוכה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד צבי אגמון לעותרות, פרקליטות המדינה לשר התעשייה והמסחר ושר האוצר, עו"ד ליפא מאיר למשקי הנגב. 3.8.92).
בש"פ 4192/92 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים של אב בבתו)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בשתי פרשיות של ביצוע עבירות כלפי בנותיו. עניינו של האישום הראשון במעשים מגונים ובמעשי התעללות ותקיפה, אותם ביצע העורר, לפי הנטען, כלפי בתו הקטינה, ילידת 1979, במהלך שנת 1991. עניינו של האישום השני במעשים מגונים בכפיה, אותם ביצע העורר, לפי הנטען, במהלך השנים 1983-1984, כלפי בתו האחרת ילידת 1973. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
ב. הסניגורית השיגה על קיומה של תשתית ראייתית המבססת לכאורה את האישומים, אך אין צורך להיכנס לבדיקת השאלה הזאת מפני שגם בהנחה שקיימת תשתית ראייתית, הרי רחוקה היא מלהיות מוצקה. בתלונותיהן של הבנות ובנסיבות הסובבות אותן, אין כדי להצדיק את החזקת העורר במעצר עד תום ההליכים. מסתבר שבין העורר לבין אשתו תלויהליך בביה"ד הרבני והליך זה הוגש זמן קצר לפני שהוגשו התלונות הפליליות שהביאולמעצרו של העורר. בעיקרו של דבר ביקשה אשת העורר לצוות על הרחקתו של בעלה מהביתוביה"ד לא נענה לבקשה להורות בצו זמני על הרחקתו עד לקיום הדיון בנושא. סמוך לאחר מכן התלוננה הבת הבגירה במשטרה נגד אביה בגין מעשים שעשה בה, לגירסתה, כ-8או 9 שנים לפני כן, כשהיתה כבת 12. אחר כך נחקרה גם הבת הקטינה ע"י חוקרת נוער וסיפרה אודות מעשים דומים שעשה בה אביה כשנה לפני כן. השופט המחוזי היה ער לאפשרות כי הגשת התלונות הושפעה ע"י אשתו של העורר על רקע הסכסוכים ביניהם, אך עם זאת סבר כי לחשש הזה אין לייחס משקל רב מפני שלפי מוסכמות החברה החרדית, שהמשפחה משתייכת אליה, יש בעצם הגשתן של תלונות כאלה ובחשיפת תוכנן משום סיכון שמן הטוב של הבנות עצמן. ברם, אין די בהערכה זאת כדי לשכך את החשש שהתלונות הוגשו בהשפעת האשה. סמיכות הפרשיות שבין סירובו של ביה"ד הרבני להעניק לאשת העורר את מבוקשה, לבין העיתוי של הגשת התלונות היא בולטת וגלוייה לעין. בנסיבותהעניין החזקת העורר במעצר מרחיקת לכת לחומרה.
ג. ב"כ המדינה ציין כי עיקר הצורך במעצר נובע מן החשש שהעורר ינסה להטות את גירסות בנותיו וישבש הליכי משפט, אך על חשש זה ניתן להתגבר בקביעת תנאים מגבילים שירחיקו את העורר באופן פיזי מסביבת מחייתן של בנותיו ויכללו איסור ליצירת קשר כלשהו עם מי מהן ועם בני משפחה נוספים. לפיכך הוחלט כי העורר ישוחררבערבות ובתנאי כי ישהה בבית משפחה חרדית בצפת ויוכל לעסוק שם בכל עבודה שימצא שם לפרנסתו, אך לא יצא מתחומי השטח העירוני של צפת אלא לצורך המשפט.
(בפני: השופט מצא. עו"ד נ. לידסקי לעורר, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 8.9.92).
בש"א 998/92 (ע.א. 1870/91) - יהושע בן ציון נגד בנק אר"י בריטניה בע"מ ואח'
*ע.א. 1870/91) - מחיקת ערעור מן הרישום(ערעור על החלטת רשם ביהמ"ש העליון לפיה נמחק מן הרישום הערעור שהגיש המערער בע"א 1870/91 - הערעור נדחה).
א. הנאמנים בפשיטת הרגל של המערער אישרו תביעת חוב של הבנק נגדו והמערער פנה לביהמ"ש המחוזי בהתאם לסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל (להלן : הפקודה), בבקשה לבטלאת החלטת הנאמנים. לאחר הליכים שונים הוסכם על הסדר דיוני, ומכוחו דן ביהמ"ש בשלב הראשון בטענותיו המקדמיות של המערער ודחה אותן. על החלטת הביניים הגיש המערער ערעור והערעור קובל ע"י מזכירות ביהמ"ש העליון ונרשם כע.א. 1870/91. הבנק עתר למחיקת הערעור בנימוק שההחלטה הנדונה איננה ניתנת לערעור בזכות והרשם נעתר לבקשה והורה על מחיקת הערעור. העיעור נדחה.
ב. סעיף 182 לפקודה קובע כי הנפגע ע"י צו בפשיטת רגל רשאי לערער עליו ואם "ניתן הצו בביהמ"ש המחוזי כערכאה ראשונה, אפשר לערער עליו לפני ביהמ"ש העליון".נמצא כי כדי שהמערער יהיה זכאי לערער על החלטת הביניים צריכים להתקיים, במצטבר,שני תנאים : ראשית, שההחלטה היא בגדר "צו בפשיטת רגל", ושנית, שבמתן ההחלטה פעלביהמ"ש המחוזי "כערכאה ראשונה". הרשם הגיע למסקנה כי התנאי השני איננו מתקיים, שכן, לדעתו, הליך המוגש לפני ביהמ"ש המחוזי, בהתאם לסעיף 150 לפקודה, הריהו בגדר ערעור על צדקת החלטתו של נאמן בפשיטת רגל ומכאן שבהליך כזה אין ביהמ"ש פועל כערכאה ראשונה אלא כערכאת ערעור. לנוכח מסקנה זו לא ראה הרשם הכרח לפסוק
בשאלה, אם ההחלטה נשוא הערעור הינה בגדר "צו בפשיטת רגל", אך לפנים מצרכי ההכרעה גילה את נטייתו להשיב גם עליה בשלילה.
ג. אילו צריך היה להכריע בערעור עפ"י טעמו העיקרי של הרשם, היה מקום לקבוע שככלל נדונים ענייני פשיטת רגל בפני ביהמ"ש המחוזי כערכאה ראשונה, וכי גם בדונו בערעור על החלטת נאמן, המוגש לפניו בהתאם לסעיף 150 לפקודה, פועל ביהמ"ש המחוזי בסמכותו השיפוטית המקורית, ולא בסמכותו הערעורית. ברם, ההחלטה נשוא הערעור איננה בגדר "צו בפשיטת רגל" ומטעם זה יש לאשר את החלטתו של הרשם.
ד. בפקודת פשיטת הרגל אין הגדרה ל"צו בפשיטת רגל", אך כבר נפסק שמונח זה יש לפרש ככולל צווים הניתנים ע"י ביהמ"ש במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת, לפי הפקודה, כבימ"ש לענייני פשיטת רגל. בענייננו, ההחלטה ניתנה אמנם בגדר הליך לפי סעיף 150 לפקודה, אך גם בהליך אשר כזה עשוי ביהמ"ש לתת החלטות וצווים שלא לשם הפעלת סמכותו לפי הפקודה, כבימ"ש לענייני פשיטת רגל. כך, החלטות בעלות אופי דיוני, או המתייחסות לשאלות של קבילות ראיות, אף שניתנו במהלכו של הליך בענייני פשיטת רגל, אינן בגדר צווים בפשיטת רגל. הוא הדין בהחלטות שניתנו במהלך הדיון בהליך כזה, הנסמכות על עקרונות משפט כלליים ושאין עמן משום הכרעה בעניין של פשיטת רגל כמשמעו בפקודה. רק צו בו מתייחס ביהמ"ש אל מעשהו, או החלטתו של הנאמן, ואשר אישר, ביטל, או שינה את המעשה או את ההחלטה, יש בו משום מימוש סמכותו, לפי הפקודה, כבימ"ש בענייני פשיטת רגל. החלטת הביניים נשוא הערעור, איננה כוללת כל צו שיש בו משום מימוש סמכותו של ביהמ"ש לפי סעיף 150 לפקודה. מטעם זה לא היתה ההחלטה נתונה להגשת ערעור ובדין הוחלט למחוק את הערעור שהוגש.
ה. כאמור, החלטות ביהמ"ש, הדן בענייני פשיטות רגל, שאינן בבחינת צווים בפשיטת רגל, אינן נתונות לערעור בזכות. שאלה היא אם נתונות הן להגשת ערעור ברשות. שאלה זו אינה מתעוררת בפרשתנו, שכן המערער הגיש ערעור ולא ביקש רשות לערער, אך בשל חשיבותה וקשיותה שלה, ראוי להקדיש גם לה דברים קצרים. משבודקים את הסעיפים הנוגעים לעניין עולה כי הפקודה מסדירה רק את זכות הערעור על החלטות שהן בבחינת צווים בפשיטת רגל, ואילו בכל החלטה אחרת, יכול להיות ערעור לאחר נטילת רשות לפי חוק בתי המשפט.
(בפני: השופט מצא. עו"ד י. אלון למערער, עוה"ד קס, גורני וגב' אליצור למשיבים. 14.4.92).
ע.א. 762/87 - שטיחי שומרון בע"מ ואח' נגד מחסני ערובה כללים
*ראשית ראיה בכתב" בתביעה בסדר דין מקוצר. *בקשה למתן רשות להתגונן(מחוזי ת"א - ת.א. 844/87 - הערעור נדחה).
א. המערערת היא חברה העוסקת בייצור שטיחים ומייבאת לשם כך חומרי גלם. המשיבה היא חברה העוסקת, בין היתר, בעמילות מכס ושיחרור מטענים מנמלים. בנובמבר 1985 חתמה המערערת על כתב התחייבות שלפיו ייפתה את כוחה של המשיבה לשחרר עבורה טובין שיגיעו לישראל, ובתמורה לקבלת שירותי העמילות התחייבה לשלם למשיבה הוצאות בתוספת ריבית של פריים + %3. המערער השני (להלן: המערער) חתם על ערבות אישית להתחייבות המערערת. כן נחתם שטר חוב ע"ס 30 מליון שקלים ישנים.
ב. המשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערים ובכתב התביעה נאמר כי המשיבה הוציאה בינואר 1987 סכומי כסף לכיסוי פעולות שיחרור מטענים של המערערת הראשונה מן הנמל "באופן שביום... עמד חשבונה של הנתבעת... ביתרת חובה של 46,580 ש"ח". לכתב התביעה צורפו כתב ההתחייבות של המערערת וכתב הערבות שעליו חתם המערער. המערערים פנו לביהמ"ש בבקשה למחוק את הכותרת "בסדר דין מקוצר" או לחילופין ליתן להם רשות להתגונן. לבקשה צורף תצהירו של המערער. בבקשה נאמר כי
הריבית שנגבתה באותה תקופה ע"י עמילים אחרים, לרבות המשיבה, היתה פריים+%1.5 עד %2 בלבד. עוד נטען כי הסכום שנתבע לא הוצא בגין הפעולות הרגילות של עמיל מכס אלא שולם ע"י המשיבה ככופר, בגין טעות של המשיבה בסיווג הטובין המיובאים. המשיבה הזמינה את המערער להחקר על תצהירו, אך ביום הדיון לא הופיע ועורך דינו טען כי הוזעק למיטת חוליו של קרוב משפחה בבלגיה. ביהמ"ש המחוזי סירב לדחות את הדיון בציינו כי יש בהתנהגות המערער משום זלזול בביהמ"ש ובקשת הדחייה היתה סתמית ולא לוותה בתצהיר. עוד ציין ביהמ"ש, כי "עיון בתצהיר מגלה בעליל כי אין למבקשים כל עילת הגנה...". לאחר מכן נתן ביהמ"ש פסק דין המקבל את התביעה. הערעור נדחה.
ג. המערערים טוענים שהתביעה לא היתה ראויה להידון בהליך של סדר דין מקוצר, שכן לא נתקיימו לגביה התנאים האמורים בתקנות 202(א)(1) ו-203 לתקנות סדר הדין האזרחי, בדבר הצורך בראיה בכתב להוכחת התביעה. המערערים סומכים טענותיהם על פסקי דין שניתנו בקשר לתביעות בין בנק ללקוח. אין ממש בטענה זו. אין העניין דנא דומה כלל ליחסי בנק ולקוח המבוססים על טופס פתיחת חשבון ו"הסכם ותנאי עסק כלליים", אשר אין ללמוד מהם על קיום חוב כלפי הבנק. בנסיבות שבפנינו, מדובר בתביעה המבוססת על חוזה למתן שירותים, והתמורה שנקבעה בחוזה היתה בגובה סכום ההוצאות שהמשיבה תעמוד בהן עבור המערערת בתוספת ריבית מוסכמת. כתב ההתחייבות, בהצטרפו לעובדות האמורות בכתב התביעה, מניח את התשתית העובדתית לתביעה, ודי בהם כדי לקיים את הדרישה בדבר "ראשית ראיה" בכתב. אין צורך שסכום התביעה יפורט בראיה בכתב, ובלבד שמדובר בסכום קצוב שניתן לבררו ע"י ראיה חיצונית.
ד. אשר להשגות המערערים נגד הסירוב לאפשר להם להתגונן - צדק ביהמ"ש המחוזי כי אין הבקשה, או התצהיר התומך בה, מגלים עילה למתן רשות להתגונן. מדובר בטענה סתמית וכללית בדבר תשלום כופר, כביכול, ע"י המשיבה, בגין טעות בסיווג הטובין, ללא כל פירוט עובדתי. כן נטען כי שיעור הריבית בתקופה הרלבנטית היה נמוך מן המוסכם בכתב ההתחייבות. אך גם טענה זו נטענה ללא פירוט וביסוס בעובדות. אין גם להתערב בהחלטת ביהמ"ש שלא לדחות את הדיון עקב אי התייצבותו של המערער לחקירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גיל ריבלין למערערים, עו"ד גב' רויטל בן ארצי למשיבה. 15.9.92).
ע.א. 2734+2802/92 - איסכור... בע"מ ואח' נגד מפרק אלקול בע"מ (בפירוק)
*תקפה של תעודה שהוציא רשם החברות כי שעבוד מכח שטרי משכנתא ושעבוד נרשם כדין אצל רשם החברות(מחוזי ת"א - ת.א. 1143/88 - הערעור נתקבל).
א. חברת אלקול (להלן: החברה) היתה בעלת זכויות חכירה במקרקעין (להלן: הנכס). נכס זה היה משועבד לנושים שונים. בין השאר שועבד למערערת מכוח שטרי משכנתא ושעבוד (להלן: המסמכים) שנערכו ביום 20.7.86. המסמכים נמסרו לרשם החברות ביום 28.8.86 לצורך רישום, כשמכתב הלוואי נושא תאריך 12.8.86. רשם החברות רשם את המשכנתא והשעבוד (להלן: השעבוד) רק ביום 14.10.86 והוציא תעודת רישום מאותו תאריך. ביום 31.10.88 ניתן נגד החברה צו פירוק. המשיב, שנתמנה למפרק, ביקש מביהמ"ש להצהיר כי אין תוקף כלפיו לשעבוד, מן הטעם שהשעבוד נרשם באיחור, ולפיכך אין למערערת זכויות עדיפות בנכס לגבי נושים אחרים. המערערת עתרה למחיקת בקשת המפרק על הסף בטענה שתעודת הרישום שבידה מהווה, לפי סעיף 185(א) לפקודת החברות, ראייה חלוטה שנתמלאו כל הדרישות בנוגע לרישום, לרבות המועד, ולפיכך אין המפרק יכול להישמע בטענה שהיה איחור ברישום. עוד טענה המערערת טענות לגופם של דברים.
ב. ביהמ"ש המחוזי פיצל את הדיון, דן בשלב הראשון בבקשה למחיקה על הסף ודחה אותה. נימוקו היה כי יש לראות את התעודה שהוציא הרשם כאפסית, מאחר שמסמכי
הרישום הוגשו באיחור, לא נתבקשה הארכת מועד, וסעיף 185 לפקודה מדבר בתעודת רישום שהוציא הרשם עפ"י סמכותו "ומאחר שהרשם לא היה מוסמך לרשום את השיעבוד ולהוציא את הטיוטא לאחר שחלפו 21 יום ומבלי שהוגשה לו והוכרעה על ידו בקשה להארכת מועד... הרי שמעשיו נעשו בחריגה מסמכות וכמוהם כאפס...". הערעור נתקבל.
ג. סעיפים 178(א) ו-179(א) לפקודת החברות קובעים כי שעבוד שיצרה חברה יהיה בטל כלפי המפרק וכל נושה של החברה "זולת אם פרטי השיעבוד שנקבעו במסמך היוצר אותו... נמסרו לרשם או נתקבלו אצלו... תוך 21 ימים מהיום שבו נוצר השיעבוד...". סעיף 185(א) לפקודה קובע כי "הרשם יתן תעודה חתומה בידו על רישומו של כל שיעבוד... התעודה תהא ראיה חלוטה שנתמלאו כל הדרישות בנוגע לרישום". השאלה :שבמחלוקת בערעורים היא אם תעודת הרשם מונעת מן המפרק לטעון שהמשכנתא והשעבוד בטלים משום שפרטיהם הוגשו לרישום באיחור זמן ללא הארכת מועד. בעניין זה אין לקבל את גישתו של ביהמ"ש המחוזי.
ד. אין לקבל את סברת ביהמ"ש המחוזי כי מתן תעודת רישום ללא הגשת בקשה להארכת מועד כמוה כאפסות. אין לקבוע מראש מסמרות לעניין השאלה אם מרכיב הזמן הדרוש לעשיית פעולה ע"י רשות שיפוטית או שלטונית יורד לשורש הסמכות אם לאו. כך, למשל, כשהוסמך ביהמ"ש להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק שוב אין מפקיעים החלטה שניתנה, ללא מחאה, באיחור זמן בפגם של בטלות, אף שניתנה על יסוד בקשה שהוגשה באיחור זמן או ללא בקשה להארכת המועד. כוחה של גישה זו יפה לא רק להחלטה שניתנה ע"י בימ"ש, אלא גם להחלטה שניתנה ע"י רשות מינהלית, אשר יש לה שיקול דעת להאריך מועדים. משבודקים בענייננו את כל השיקולים הנוגעים למדיניות המשפטית, עיקרי הצדק וכיוצא באלה שיקולים, המסקנה היא כי הוראת "הבטלות" הכלולה בסעיף 178(א) נדחית, כביכול, מפני ה"שריון" שניתן לשעבוד עם מתן תעודת הרישום לפי סעיף 185(א).
ה. להלן עמד ביהמ"ש העליון על התרופה שיש ל"אדם מעוניין" שלא ניתנה לו הזדמנות להשיג על הפגיעה שנפגע כתוצאה מהוצאת תעודת רישום באיחור זמן. בענייננו, הפירוק נכנס לתוקף לאחר שהוצאה תעודת הרישום, וממילא אין לומר כי אלה שביצעו פעולות עם החברה לאחר שהוצאה תעודת הרישום נפגעו, שכן כשהפעולה נעשתה על ידם השיעבודים כבר היו רשומים, ואין הם יכולים לבדוק עתה אם הרישום היה בתוך הזמן או לאחר הזמן. אילו דן הרשם בבקשה להארכת מועד וסירב לה יכלה המערערת לחדש את כל מסמכי השיעבוד והמשכנתה ולהגישם בתוך המועד עדיין הרבה לפני הפירוק.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד יובל לוי למערערת, עו"ד גב' אורית פורמסקי לכונס הנכסים הרשמי, עו"ד ש. הורוביץ למשיב. 9.8.92).
ע.א. 595/89 - דוד צוריאנו ואח' נגד עזבון המנוחה רינה בדיל ואח'
*מתנה על תנאי שנסתיימה ברישום. *יפו"כ בלתי חוזר כ"מתנה" כשהמתנה לא נרשמה והמרשה נפטר. *הודעת ה"זוכה" לפי יפוה"כ על ויתורו על זכויותיו לפי יפוי הכח(מחוזי י-ם - ת.פ. 560/87 - הערעור נדחה).
א. המערער (להלן: האב) העניק באוגוסט 1965 דירה במתנה לבתו. המתנה הושלמה עם רישום הבת בלשכת רישום המקרקעין כבעלת הדירה. הבת חלתה במחלה ממארת ובשיחה בין האב לבין הבת, נאותה הבת להחזיר לאביה את זכויות הבעלות בדירה. לשם כך חתמה בנובמבר 1975 על יפוי כוח נוטריוני בו הסמיכה את האב לפעול להעברת הדירה. בין השאר נאמר ביפוי הכח כי האב יוכל "להעביר את הדירה הנ"ל לעצמו בתור החזרת המתנה שנתן לי... במידה וימצא זאת לנכון לפי ראות עיניו...". לאחר זמן, במרץ 1981, נכתב מכתב, הנחזה להיות חתום ע'" האב, לנוטריון הציבורי בנצרת. עם העתק ללשכת רישום המקרקעין בו מודיע האב כי "אני רואה את יפוי הכח הנוטריוני בטל ומבוטל וזכויותיה של מרת בדיל רינה לגבי הדירה הנ"ל שייכים לה במלואם". בהמשך המכתב
נתבקש אישור ביטול יפוי הכח הנוטריוני. הכתובת שצויינה לתשובה היא זו של הבת. על מכתב זה השיב מזכיר בימ"ש המחוזי, כי אין הנוטריון מוסמך לבטל את יפוי הכוח. מלשכת רישום המקרקעין השיבו במכתב אל הבת כי לשם ביטול יפוי הכוח יש להגיש בקשה כדין. הבת נפטרה כעבור שנה ועד לפטירתה לא נעשה כל שימוש ביפוי הכוח.
ב. לאחר הפטירה הגישו בעלה של המנוחה ושני ילדיה (המשיבים) בקשה לביהמ"ש המחוזי למתן צו ירושה, וביהמ"ש נתן צו המכריז על המשיבים 2-4 כיורשי המנוחה. המערערים פנו לביהמ"ש ותבעו זכויותיהם בדירה. בתביעה זו קבע ביהמ"ש המחוזי כי המתנה של האב לבתו היתה מתנה ללא תנאי, ובכך נדחתה טענת האב שהמתנה היתה על תנאי שיוכל לקחתה בחזרה בכל עת. כמו כן נקבע כי מכתבו של האב לנוטריון לביטול יפוי הכוח הנוטריוני הוא אוטנטי, ובכך נדחתה טענת האב שחתימתו על יפוי הכוח זוייפה בידי בעלה של המנוחה. על רקע ממצאים עובדתיים אלה נקבע כי המתנה מהאב לבת הושלמה. לעומת זאת, בהיעדר רישום של המתנה מהבת לאב, יש לראות בה כהתחייבות למתן מתנה, העומדת 'בעינה גם לאחר פטירת הבת לעומת התחייבות זו עומדת הודעתו של האב כי יפוי הכוח שבידו בטל, ובכך רואה ביהמ"ש התחייבות לוותר על המתנה, ולכן "התחייבויות הצדדים (המנוחה) והמבקש מקזזות זו את זו". הערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ג. באשר לטענה כי המתנה המקורית מהאב לבת היתה על תנאי - אכן, המתנה נשתכללה בעת "שלטונה" של המג'לה ובדומה לדין החדש שבחוק המתנה הכירה גם המג'לה במתנה על תנאי. עם זאת, לא מספיק לטעון קיומו של תנאי במתנה, אלא צריך להוכיח טענה זו, כמקובל במשפט האזרחי, ואת זאת לא הצליחו המערערים לעשות. ההנחה היא כי המתנה הינה ללא תנאי, והנטל מוטל על הטוען לקיומו של התנאי, ובנטל זה לא עמדו המערערים. אין גם להתערב בממצא של ביהמ"ש המחוזי כי חתימת האב על המכתב לביטול יפוי הכח הנוטריוני הוא אוטנטי. המסקנות המתבקשות מקביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי הן: ראשית, הבת קיבלה - על פי הדין הישן (המג'לה) - דירה במתנה (מוחלטת) מאביה ועם רישום דבר המתנה השתכללה המתנה ; שנית, הבת העניקה לאביה יפוי כוח להחזיר את הדירה לעצמו.
ד. יפוי הכוח לא רק מעניק לאב את הכוח לפעול בשם בתו, אלא גם מבסס את זכותו של האב בדירה עצמה (הרשאה להבטחת זכותו של השלוח). ליפוי הכוח בענייננו תפקיד כפול. הוא מעיד על גמירת דעת הצדדים לביצוע מתנה מהבת לאביה, ומקיים את דרישת הכתב בדבר ההתחייבות להענקת המתנה, ומעניק בכך זכויות בדירה לאב, והוא מהווה הרשאה לאב לפעול בשם הבת. תפקיד זה ליפוי הכוח אינו נדיר וכל עוד מבחינים בין הפן השליחותי לבין הפן החוזי, לא תנבע מכך כל תקלה. ברם, מאז חקיקתו של חוק המקרקעין מתנה במקרקעין מהווה "עיסקה במקרקעין" והשלמתה היא ברישום. בהיעדר רישום, הופכת העיסקה ל"התחייבות לעשות עיסקה" ונמצא כי בידי האב נתונה היתה - עם מתן יפוי הכוח - זכות (אובליגטורית) לקבל מתנה מבתו. מתנה (ריאלית) לא נתקיימה.
ה. אילו נסתיימה הפרשה בשלב זה היה מקום לקבוע כי בידי הבת - ובמותה לעזבונה - הבעלות בדירה, אך בידי האב זכות אובליגטורית בה, וכן הרשאה - הבאה להגשים זכות אובליגטורית זו. הרשאה זו - הכרוכה בזכותו של האב - אינה פוקעת עם מות הבת ועל כן זכאים המערערים לביצוע בעין של ההתחייבות למתנה, ולרישום הדירה על שמם. דא עקא, שהפרשה אינה מסתיימת בשלב זה, ומערכת זכויות וחובות חדשה נפתחת לאור המכתב ששיגר האב והמבטל את יפוי הכוח ומחזיר את הזכויות לבת. יש לראות במכתב זה משום ויתור על זכותו האובליגטורית של האב בדירה. זוהי מתנה מהאב לבתו, כאשר
נשוא המתנה הינה זכותו האובליגטורית, ומתנה זו השתכללה עם מסירת המכתב לבת ואין צורך ברישום במרשם המקרקעין.
ו. גם הרשאת האב מתבטלת, שהרי זו מצוות האב לראות "את יפוי הכח הנוטריוני בטל ומבוטל". אין מקום לטענה כי הרשאה "בלתי חוזרת" אינה ניתנת לביטול. כאשר ההרשאה נועדה להבטיח את זכויות השלוח היא ניתנת לביטול חד צדדי ע"י השלוח עצמו. זאת ועוד, עם הויתור על זכותו האובליגטורית של האב בדירה, שוב אין ההרשאה באה להבטחת זכותו של השלוח בדירה, והיא ניתנת לביטול ככל הרשאה רגילה ע"י השולח והשלוח. בוודאי שמות הבת סיים את השליחות שבין הצדדים. לפיכך בדין הוחלט להורות על רישום הדירה ע"ש יורשי הבת.
ז. פסה"ד מבוסס על ההנחה כי הויתור על הדירה מצד האב מעוגן בחוזה שבינו לבין הבת. ביטוי לחוזה זה ניתן למצוא במכתבו של האב לנוטריון הציבורי ובעצם העובדה שעד למועד פטירתה לא עשה כל שימוש ביפוי הכח שבידו. בנסיבות העניין ניתן לראות גם עדות בדבר "קיבולה" של הבת את דבר הויתור. יש עוד לציין כי הקונסטרוקציה המשפטית של הערכאה הראשונה התבססה על "קיזוז" בין זכות האב כלפי הבת לבין זכות הבת כלפי האב, אך קיזוז כזה אינו קיים. אין כאן עניין בשתי הבטחות המקזזות זו את זו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד ש. תוסיה כהן למערערים, עו"ד גב' ליאורית דניאל למשיבים. 6.9.92).
ע.א. 346/88 - זאב ומרים אביבי נגד שלמה בן זכריה ואח'
*איחור במימוש אופציה לרכישת נכס(מחוזי ת"א - ה"פ 315/87 - הערעור נדחה).
א. בין המערערים והמשיבים נחתמו ביום 23.12.85 מספר הסכמים המתייחסים למרתף וחנויות (להלן: הנכס): הסכם השכרה של הנכס למערערים לתקופה של שנתיים. החל ביום 23.12.85; הסכם אופציה שלפיו ניתנה למערערים אופציה לשנה המסתיימת ביום 23.12.86 לרכישת הנכס בסכום של 52,000 דולר. סכום זה היה אמור להשתלם כך: 20,000 דולר עם מימוש האופציה ו-32,000 דולר ב-24 תשלומים שישולמו מכח הסכם השכירות ; הסכם הלוואה שלפיו ניתנה למשיב הלוואה של 20,000 דולר שתוחזר למערערים ללא ריבית אם לא תמומש האופציה, ואם תמומש האופציה היא תוחזר ותשולם על חשבון הנכס. המערערים לא הודיעו למשיבים עד ליום 23.12.86 על מימוש האופציה, וביום 7.1.87 הודיע ב"כ המשיבים למערערים כי המשיבים רואים את הסכם האופציה כבטל. המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי בתובענה לאכיפת הסכם האופציה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים לא מימשו את זכותם לפי הסכם האופציה ועל כן לא רכשו את הנכס. כן דחה ביהמ"ש טענות חילופיות של המערערים ודחה את תביעתם. הערעור נדחה.
ב. טוענים המערערים כי מכלול ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, מלמד על כך שמדובר למעשה בהסכם מכר שאמור היה להכנס לתקפו עם גמר תשלומי השכירות בתום שתי שנות חוזה השכירות. לטענת ב"כ המערערים, מהתנאים שנכללו בהסכמים שבין הצדדים, ניתן להסיק חד משמעית, שמבחינת הכדאיות הכלכלית לא יכול היה להיות ספק שהאופציה תמומש, שאם לא כן עלול להיגרם למערערים נזק כבד. דין הטענה להידחות, שכן אין היא עולה בקנה אחד עם המוסכם בין הצדדים. בחוזה המעניק אופציה - חוזה ברירה - עסקינן, ותנאיו של חוזה ברירה מחייבים את הצדדים לו. ברם, תנאי למימושה של העיסקה שביסודו הוא, שהקונה, אשר נמסרה לו הברירה אם לממש את העיסקה, חייב לעשות מעשה כדי לממש את האופציה.
ג. תנאיו של חוזה הברירה הועלו על הכתב, ובהיות חוזה הברירה נוגע למכירת מקרקעין, הוא מהווה התחייבות לעיסקה במקרקעין והוא כפוף לדרישת הכתב, על אף
הברירה הנתונה לקונה אם לממש את האופציה. מהמוסכם בין הצדדים בכתב עולה ברורות שלמערערים ניתנה ברירה אם לרכוש את הנכס אם לאו, וברור מהדברים שנאמרו בהסכמים כי אין הקונה מחוייב ברכישת הנכס. מההסכמים רואים שהצדדים לא רק היתנו שלמערערים הברירה לרכוש את הנכס מבלי ששלושת ההסכמים כשלעצמם קושרים ביניהם עיסקת מכר, הם גם ראו כאפשרות סבירה שהברירה לא תמומש, והיתנו מה יהיה גורל ההלוואה שקיבל המשיב מהמערערים במקרה כזה.
ד. טענת המערערים הינה למעשה כי מכיוון שעל פי המוסכם אמורים הם להפסיד סכומי כסף משמעותיים באם לא יממשו את הברירה שניתנה להם, יש להסיק שכוונתם היתה שכבר עם חתימת ההסכמים נקשר חוזה מכר מחייב. טענה זו אין לקבל. זכות ברירה הניתנת לקונה לרכוש נכס הינה זכות בעלת ערך ושווי כלכלי. זכות זו נותנת לקונה שיקול דעת ומרווח של זמן על מנת להחליט אם לרכוש את הנכס אם לאו, בהתחשב בעלייה או ירידה של שווי הנכס או בשיקולים אחרים. לא אחת קורה שכנגד ברירה הניתנת לקונה להחליט אם לרכוש נכס אם לאו, מחוייב הוא בחוזה ברירה בתשלום סכום מסויים הבא להבטיח לו את זכות הברירה. על אף ההפסד הכספי שעלול להגרם למערערים אם לא יממשו את האופציה, יש ערך וחשיבות לזכות שנשמרה להם שלא לרכוש את הנכס. תשלום דמי השכירות המוגדלים והחזרת הלוואה ללא ריבית אינם מהווים בנסיבות העניין תמורה בלתי סבירה עבור זכות הברירה שניתנה למערערים.
ה. טענה אחרת של המערערים היתה כי אמנם לא נתנו הודעה בכתב על מימוש האופציה אך הודעה כזו ניתנה בעל פה. ברם, ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת המערער שכאילו הודיע על מימוש האופציה למשיב והאמין לגירסתו המכחישה של המשיב. אין גם ממש בטענה שעל פיה ברור היה מהנסיבות שהכוונה היא שהאופציה תמומש וכוונה כזו יכולה להיחשב כמעין הודעה מכללא ולבוא במקום ההודעה הנדרשת לפי המוסכם בין הצדדים. מימוש של אופציה צריך להיעשות בדרך שהיתוו הצדדים בהסכם. אין גם לקבל את טענת המערערים כי התנהגות המשיבים לאחר חלוף תקופת האופציה מביאה לכלל מסקנה שכאילו הסכימו להארכת תקופת האופציה. נהפוך הוא, זמן קצר לאחר חלוף תקופת האופציה הודיע ב"כ המשיבים, כאמור, למערערים על כך שהם רואים את הסכם האופציה כבטל. ו. עוד טוענים המערערים כי בנסיבות המקרה, אין הצדקה לעמוד על הפורמליות של תקופת השנה שניתנה למימוש האופציה, וראוי בנסיבות המקרה להעניק להם ארכה למימוש האופציה. אכן, נקבע לאחרונה כי ראוי שביהמ"ש יעשה שימוש בסמכותו הטבועה להארכת מועדים לצורך מניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן, אך אין הכוונה לפריצת דרך ולהתרת אי קיום התחייבויות של צדדים לחוזה. יש לעשות שימוש זהיר בסמכות זו, והעובדות בענייננו אינן מצדיקות עשיית שימוש בסמכות האמורה. אין מדובר כאן באיחור קל במתן הודעה ולא הובאה כל הנמקה על מה ולמה לא נעשה מימוש האופציה תוך תקופת השנה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מ. כספי למערערים, עו"ד א. גבאי למשיבים. 6.9.92).
בש"פ 3715/92 - בן ציון מגזימוב נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור על החלטה למעצר עד תום ההליכים(בקשה לרשות ערעור על החלטת מעצר עד תום ההליכים - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע, לפי הודאתו, בשתי עבירות של פריצת כלי רכב וגניבה בתוכם ועבירה של פריצת רכב ונסיון לגנוב מתוכו. משהורשע כאמור הורה בימ"ש השלום לשרות המבחן להגיש תסקיר תוך 45 יום, ודחה את מתן גזר הדין. יחד עם זאת הורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים. עררו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. שתי הפריצות ביצע המבקש באותו לילה, בסמוך לשעה 1 לאחר חצות, וכעבור שבועיים שב וחיבל ברכב וניסה
לפרוץ לתוכו בשעות אחה"צ, אך הפעם הופעלה אזעקה והאיש נתפס. בימ"ש השלום הורה על מעצרו של המבקש מהטעם שמעשיו התכופים יש בהם כדי לבסס חשש סביר שימשיך לסכן את שלום הציבור אם יטייל בשוק. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר מאותו טעם גופו והוסיף ואמר כי "קשה להתעלם מן העובדה שהעבירה השלישית בוצעה שבועיים לאחר שהעורר שוחרר בערובה... נכון הוא שמבחינת השעות לא בוצעה העבירה השלישית בשעות שבהן אמור היה העורר להימצא בביתו... אך עצם העובדה שהעורר ביצע... את העבירה השלישית... אחרי שחרורו בערובה - יש בה כדי להצדיק את מסקנת הערכאה הראשונה בדבר היות העורר מסוכן לשלום הציבור". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לפי פסיקת ביהמ"ש אין ניתנת רשות לערעור נוסף אלא במקרים נדירים, כשמתעוררת בעייה עקרונית וחשובה. אין לומר כי נמצאת בפרשת הדברים דנא שאלה עקרונית או חשובה המצדיקה מתן רשות לערער. התובעת מציינת כי המבקש כבר הורשע ושוב אין לו חזקת חפות מפשע, ובכך שונה ענייננו ממצב הדברים הרגיל בדיון על מעצר עד תום ההליכים בביהמ"ש. באשר לכך, הרי כבר נפסק כי ההרשעה כשלעצמה - ללא גזר דין של מאסר - אינה מהווה "הקו האדום" שבין מעצר בטרם הרשעה ושל מעצר לאחר הרשעה, ואין בה אלא כדי להוות שיקול, אמנם נכבד ורציני, ממכלול השיקולים. הזכות לחירות מצוייה וקיימת גם בידי מי שהורשע ודינו טרם נגזר. ברם, כאמור אין כאן שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות לערעור. השאלה העומדת לדיון אינה אלא שקלול הנתונים השונים שיש בהם כדי להצביע על כך אם שחרורו של המבקש ממעצר מאחורי סורג ובריח יש בו כדי להוות סכנה לציבור ואם לאו. במכלול שיקולים זה מהווה שיקול נכבד מאד העובדה שהמבקש שוחרר בערובה בשל שתי פרשיות העבירה הראשונות, ובמעשה השלישי ביצע עבירתו בהיותו משוחרר בערובה. עובדה זו יש בה כדי להצביע על הסכנה הצפויה לציבור באם יטייל בשוק. עולה מן האמור כי אין כאן שאלה עקרונית וחשובה ואף לגופו של עניין צודקת ההחלטה בדבר המעצר.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד י. דוויק לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 24.8.92).
בש"פ 4014/92 - רוני ששון נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור על החלטה למעצר עד תום ההליכים(בקשה לרשות ערעור על החלטת מעצר עד תום ההליכים - הבקשה נדחתה).
א. העורר הורשע, לפי הודאתו, בהחזקת כ-900 גרם חשיש והחזקת נשק שלא כדין. עברו הפלילי אינו בתחום סמים ואינו מכביד ועד כה לא נדון למאסר. בימ"ש השלום החליט לבקש תסקיר שרות המבחן לפני שיגזור דינו והעורר טען טענות שונות בקשר לנסיבות העבירה. תחילה החליטה שופטת בימ"ש השלום לעצרו ולא להסתפק בחלופה של מעצר בית. לאחר ששירות המבחן ביקש לאפשר את הכנת התסקיר כשהעורר אינו עצור, נענתה השופטת לבקשה ושיחררה את העורר בתנאים של מתן ערובה ומעצר בית. המדינה הגישה ערר לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הבקשה למתן רשות ערעור נדחתה.
ב. טוען הסניגור כי הדיון בביהמ"ש המחוזי פגום הוא, מאחר והתקיים מבלי שהעורר היה מיוצג ע"י סניגור, שלא לפי הוראות סעיף 21א(ג) לחסד"פ. התובעת חלקה על נכונותה של טענה זו ואכן אין לקבלה. עורך הדין שייצג את העורר הוזמן לדיון והודיע שאינו יכול להופיע מאחר שהוא נוסע לחו"ל. ביהמ"ש ציין כי מן הנכון היה שהעורר יהיה מיוצג ע"י עו"ד אחר מאותו משרד, והחליט לקיים את הדיון בנוכחות העורר לפי הוראות סעיף 42 לחסד"פ, שדיון כאמור "יהיה בפני העצור... או סניגורו". כן ציין ביהמ"ש כי באולם נכחה קצינת המבחן שטענה את כל הטענות בקשר לבקשתה להכין את התסקיר בהיות העורר שלא במעצר.
ג. מדובר בבקשה למתן רשות ערעור (סעיף 38(ב) לחסד"פ). אילו היה מדובר בערר רגיל, יתכן ומקום היה להחליט כדעתה של שופטת השלום. אכן, מצוייה בנדון דנן עילת מעצר (סעיף 21א(2) לחסד"פ), שהרי מדובר בעבירות חמורות שיכול ויש בהן משום סכנה לציבור באם העורר ישוחרר ממעצרו, אבל בהתחשב במצבו המיוחד של העורר, יש בתנאי הערובה ומעצר הבית כדי להטות את הכף לטובת חלופה למעצר. זאת ועוד, צדקה שופטת בימ"ש השלום כשלקחה בחשבון את התנאים הקשים השוררים בבית המעצר. נימוק זה ראוי שיהיה אחד השיקולים כשבאים לדון במעצרו של אדם בטרם משפט. בתנאי המעצר השוררים כיום הזה, יש לא רק משום שלילת חירותו של נאשם, אלא משום בזיונו, השפלת כבודו וחילול צלם האלוהים שבו. כיום הזה, לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, שומה על ביהמ"ש לתת את הדעת גם לשיקול זה במכלול השיקולים בסוגיית המעצר. שיקול זה ייתכן והיה בו כדי להביא לשחרור העורר ממעצר מאחורי סורג ובריח. ברם, כאמור מדובר כאן בבקשת רשות ערעור, וכבר נפסק כי רשות כזו ניתנת רק במקרים מיוחדים, בהם מתעוררת בעייה עקרונית. לא זהו המצב במקרה דנן.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד ציון אמיר למבקש, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 26.8.92).
ע.א. 705/89 - מוסטפא חוסיין נגד נורית מסטל וצור חברה לביטוח בע"מ
*גובה הפיצויים בתאונת דרכים(הערעור נדחה).
א. המערער, יליד 1903, נפגע ביום 1.4.87 בתאונת דרכים ונגרמה לו נכות של %30.7 בגין התאונה. ביהמ"ש המחוזי קבע למערער פיצויים בגין נזק לא ממוני - כ-7,700 ש"ח; פיצויים, בדרך אמדן גלובלי, בגין עזרה, סעוד והוצאות 6,500 ש"ח, מזה 3,000 ש"ח בגין העבר ו-3,500 ש"ח בגין העתיד. הערעור מופנה כלפי פסיקת סכום אחרון זה, כשלטענת המערער קפץ ביהמ"ש את ידו בסכום שפסק. הערעור נדחה.
ב. בהתחשב בגילו של המערער, אשר במועד פסה"ד היה בן 87 שנים, בהתחשב בכך שכבר קודם לתאונה היה בטל מעבודה במשך 15 שנים, ובהתחשב בכך שהמערער מסוגל, בעיקרם של דברים, לשרת את עצמו גם אחרי התאונה, אין הסכום שנפסק מצדיק התערבות. מה גם שלא הובאו ראיות של ממש שלפיהן יכול היה ביהמ"ש לחשב את הנזקים בעבר ואלה הצפויים בעתיד והוא נאלץ לקבעם על דרך האמדן.
ג. למערער היתה גם טענה שלפיה טעה ביהמ"ש, שלא מינה מומחה רפואי בשטח השיקומי כדי שיבדוק את המערער ויחווה דעתו. גם טענה זו דינה להדחות. מונו מומחים באותם שטחים עליהם הסכימו הצדדים בדיון מקדמי, ולא הוגשה בקשה כנדרש לאחר מכן למינוי מומחה נוסף. גם לעצם הענין, לא ברור למה לא ניתן היה לברר עם המומחים שמונו אותן עובדות או טענות שמעלה ב"כ המערער לענין מצבו עקב התאונה.
ד. ביהמ"ש העליון העיר כי בקדם הערעור שהתקיים הובררו עיקרי העובדות והטענות הנוגעות לענין, וצריך היה להיות ברור לב"כ המערער כי אין סיכוי שביהמ"ש שלערעור יתערב בפסיקת הפיצויים. על אף זאת עמד על שמיעתו של הערעור ועל ידי כך נגרם למערער חסרון כיס, בשל תשלום הוצאות שבהן חוייב בפסק דין זה ושניתן היה למנען.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למערער, עו"ד צ. רפפורט למשיבים. 7.9.92).
ע.א. 2730/90 - יצחק שרון נגד אלכסנדר וינרט וציון חברה לביטוח בע"מ
*גובה הפיצויים בתאונת דרכים. *תיקון טעות שנפלה בסיכומים ובעקבותיה בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי(מחוזי ת"א - ת.א. 56/85 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. המערער, יליד 1954 , נפגע בתאונת דרכים באוגוסט 1982 כשהפגיעה העיקרית היתה ברגליו. ביהמ"ש קבע את נכותו הרפואית לצמיתות בגין פגיעתו האורטופדית בשיעור של
%30, אך קבע שמבחינה תיפקודית נכותו האורטופדית היא בשיעור של %52.5. כן קבע ביהמ"ש את נכותו הנוירולוגית של המערער בשיעור של %10 ובעקבות זאת את סך כל נכותו הרפואית בשיעור של %41.5 ואת נכותו התפקודית הכוללת בשיעור של %59. המערער מסר גירסתו באשר להכנסתו קודם התאונה, אך ביהמ"ש ציין כי אין באפשרותו לקבוע בדרך חישוב מדוייק את כושר ההשתכרות של המערער לולא התאונה, והעמיד, בדרך של אומדן, את כושר ההשתכרות של המערער לולא התאונה על סך של 2,300 ש"ח נטו לחודש. כושר השתכרות זה והפגיעה של %59 היוו בסיס לחישוב הפסד כושר ההשתכרות של המערער. שני הצדדים תוקפים את פסיקת ביהמ"ש בכל השטחים, הן בעניין שיעור הנכות התיפקודית שנקבע, הן ביחס לכושר ההשתכרות לולא התאונה, ויש כבר לציין כי אין ממש בטענות הצדדים בכל הנוגע לנכות שנותרה למערער. כן אין עילה להתערב בקביעת ביהמ"ש לעניין כושר השתכרות המערער לולא התאונה.
ב. הנכות התיפקודית של המערער נקבעה בשיעור של %59 ולמערער הוכרה זכאות לפי הפרק בחוק הביטוח הלאומי, הדן בנכות כללית. וועדה של המוסד לביטוח לאומי קבעה לו נכות של %75. אין טענה כי קביעת נכות זו מחייבת את ביהמ"ש בעניננו, שכן על קביעה זו לא חלות הוראות סעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אולם, לטענת המערער נגרם לו עוול כשמחשבים את נזקיו בהנחה שנכותו היא בשיעור של %59, בעוד שמנכים לו את גימלאות המוסד לביטוח לאומי, כשאלה מחושבות לפי נכות של %75. אין ממש בטענה זו. סכום הגימלאות שהמערער מקבל מהמוסד לביטוח לאומי צריך להקבע עפ"י הגימלאות שהוא מקבל בפועל, יהיה אחוז הנכות אשר נקבע ע"י המוסד לביטוח לאומי אשר יהיה. כל עוד מנוכה הסכום בהתאם לכך, לא נגרם כל עוול למערער, באשר בסך הכל הוא מקבל את מלוא נזקיו כפי שנקבעו ע"י ביהמ"ש המוסמך.
ג. המשיבה טוענת כי המערער לא עשה די להקטנת נזקו. מסתמכת היא על חוות דעתו של אורטופד שהעיד כי ניתן לנתח את ברכו של המערער ועל ידי כך תקטן נכותו האורטופדית. ביהמ"ש דחה טענה זו ואין להתערב במסקנתו. נטל ההוכחה בענין הקטנת הנזק מוטל על המזיק - הנתבע, ובנטל זה לא עמדה המשיבה. אכן, בנסיבות מתאימות ראוי שנפגע יסכים לעבור ניתוח המומלץ ע"י רופא מומחה, ואם סרובו של נפגע להנתח חורג מההתנהגות של נפגע סביר במצבו, עשוי הדבר להחשב כאי עשייה להקטנת נזקו. בשאלה מהי התנהגות סבירה של נפגע, יש לשקול כשיקולים רלבנטיים את מידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב והסבל הכרוכים בו, ומידת ההצלחה שניתן לצפות לה. בענייננו העריך הרופא את סכויי ההצלחה ב-%75, וציין גם שקיים סיכון משמעותי שהניתוח לא יצליח. לאור אלה, ובהתחשב בכאבים, סבל והגבלות הכרוכים בניתוח, יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנתו כי אין ליחס למערער שלא עשה להקטנת נזקו.
ד. באשר לניכוי התגמולים של המוסד לביטוח לאומי, צרף כל אחד מהצדדים חוות דעת של אקטואר לסיכומיו. ביהמ"ש קיבל את חוות דעתו של אקטואר המשיבה, מר שי ספיר, ועל פי האמור בסיכומים בכתב של המשיבה, קבע ביהמ"ש כי יש לנכות, ליום הגשת הסיכומים, את הסכום של כ-169,000 ש"ח. לטענת המשיבה, נפלה טעות על ידה בציון סכום הגימלאות של המוסד לביטוח לאומי, לפי חוות דעתו של מר ספיר, כאשר בסיכומים נרשם הסכום של כ-169,000 ש"ח במקום כ-203,000 ש"ח. טענתה של המשיבה היא כי הואיל וביהמ"ש החליט להעדיף את חוות הדעת של ספיר, על זו שהוגשה מטעם המערער, מן הראוי שביהמ"ש שלערעור יתקן את הטעות. בעניין זה נתקבל הערעור. אין ספק כי נפלה שגגה בציון הסכום הנכון בסיכומי המשיבה ומכאן הטעות בסכום שנוכה בפסה"ד.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ע. פקטור למערער, עו"ד וינברג למשיבים. 13.9.92).
ע.א. 2717/90 - דוד שרעבי נגד צור חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 1397/89 - הערעור נדחה).
א. באוגוסט 1985, בהיות המערער בן 25 שנים, הוא נפגע בתאונת דרכים והמשיבה חייבת לפצותו על נזקיו. המערער נפגע פגיעות בשטח האורטופדי ובשטח האורולוגי. בשטח האורטופדי נקבע שנשארה לו נכות צמיתית של %10 בגין חבלה בגב וכן %30 בשל חבלה באגן. בשטח האורולוגי נקבעה לו נכות של %10 בשל היצרות השפכה. עפ"י קביעת ביהמ"ש, עקב התאונה ותהליך ההחלמה, נמנע מן המערער לעשות כל עבודה משך 6 חודשים, משך חודשיים היה מוגבל כדי %50, ולאחר זאת נותר נכה כמפורט לעיל. עד התאונה למד המערער בכולל והשלים 4 מתוך 5 שנים שצריך היה ללמוד כדי לקבל הסמכה כרב. אלא שלטענתו היתה כוונתו לעבוד כשוחט ולכך היתה לו כבר הסמכה לפני התאונה. הוא ביקש כי ביהמ"ש יקבע את כושר השתכרותו לפי האפשרות שיכול היה לעבוד למחייתו כשוחט, עבודה שאין הוא יכול לעסוק בה עקב פגיעותיו. ביהמ"ש דן בהרחבה במעשיו של המערער לפני התאונה, הדגיש שהמערער שוחרר מגיוס לצה"ל עקב אי כושר מלא שהתבטא כנראה בבעיות נפשיות, וכן שהמערער ניסה ידו בעבודות שונות לפני התאונה והכנסתו היתה נמוכה. בסופם של דברים הגיע ביהמ"ש למסקנה שיש לפסוק את הפסדי כושר השתכרות של המערער על דרך האומדן. עבור תקופת העבר פסק ביהמ"ש 35,000 ש"ח, ועבור תקופת העתיד 120,000 ש"ח לאחר ניכוי מס הכנסה. בעניין הוצאות ניידות מוגברת פסק ביהמ"ש סכום גלובלי של 15,000 ש"ח, לאחר שקבע כי אין הצדקה למתן פיצוי לצורך רכישת רכב צמוד וכן קבע פיצוי בפריטים של עזרת צד ג', וסכום של כ-34,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש פירט את העובדות הרלבנטיות לעניין קביעת גובה הפיצויים, ציין את הסתירות והפירכות בגירסות המערער, ולנוכח העובדות שבאו בפני ביהמ"ש ואי האמון שרכש לעדות המערער, שהיתה מגמתית ורבת גוזמה, אין להתערב בקביעותיו. המערער קובל גם על כך שביהמ"ש לא קבע לו נכות לצמיתות בשל אין אונות שנמצאה אצלו. עניין זה חשיבות לו לעניין הפיצוי בגין נזק לא ממוני. העובדות הן, שהאורולוג שבדק את המערער קבע לו נכות זמנית בשיעור של %30, עד שהתובע יעבור "בירור מקיף במעבדה". טענת המערער היא שהואיל ולא נתבקשה ע"י המשיבה בדיקה חוזרת לעניין הנכות בגין אין אונות, צריך היה לצאת מהנחה שנותרה לו בקשר לכך נכות לצמיתות בשיעור של %30. אין ממש בטענה זו. נטל ההוכחה לעניין שיעור הנכות שנותרה הוא על התובע. הוא הצליח להוכיח רק זאת שהוא סבל מנכות זמנית ולא שנותרה לו נכות לצמיתות. זאת ועוד, כדי לקבוע אם נותרה נכות צמיתית היה צורך לעבור בירור מקיף במעבדה, בירור שהיה על המערער לעברו. בירור כזה לא נעשה, בוודאי לא בשל מחדלי הנתבעת, אלא משום שהתובע לא פעל בכיוון זה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מ. גלעד למערער, עו"ד גרשון מאק למשיבה. 15.9.92).
ע.א. 2594/90 - סלצ'ניק אירנה נגד רותם חברה לביטוח בע"מ ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 966/87 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערערת, ילידת 1953, נפגעה בפברואר 1986 בתאונת דרכים. היא נזרקה עקב התאונה לכיוון השמשה הקדמית ורסיסי זכוכית פגעו בעיניה, וכן נגרמו לה חתכים בפנים ונחבלו שיניה. הנכות שנותרה לה כתוצאה מהתאונה כוללת נכות של %30 בעיניה, וכן נקבעה לה נכות קוסמטית בשיעור של %10 ועוד %4.5 בגין צלקות ופגיעה בשיניים. הנכות הרפואית הכוללת היא בשיעור של %40 וביהמ"ש קבע שהנכות התיפקודית היא בשיעור של %30. את נזקיה של המערערת בגין הפסד כושר השתכרות קבע ביהמ"ש כך:
במספר חודשים שבהם נעדרה מעבודתה הפסידה את משכורתה בשלמות ; לאחר מכן, לגבי התקופה עד פסה"ד ולגבי העתיד, חישב ביהמ"ש את ההפסדים על יסוד הנכות התיפקודית המהווה מודד לקביעת שיעור הפסדיה של המערערת. לגבי ההפסדים בגין עזרה בבית קבע ביהמ"ש הפסדים רק לגבי 5 חודשים בעבר, אך לא לגבי תקופה שלאחר מכן, שכן אין בנכות המערערת כדי להגבילה בצורה ממשית בעבודות הבית. עוד חייב ביהמ"ש את המשיבים בתשלום הוצאות רפואיות שנגרמו למערערת. ערעור וערעור נגדי נדחו.
ב. ערעור המערערת מתייחס, בין היתר, לסכום שנפסק לה בגין הפסד כושר השתכרות, כאשר לטענתה הפסדיה בפועל, בעבר, גדולים מאלה שקבע ביהמ"ש, שביסס את שיעור הפיצוי על שיעור הנכות התיפקודית. בהקשר להפסד כושר השתכרות בעתיד, טענת המערערת היא, כי טעה ביהמ"ש בקבעו פיצוי זה בהנחה שכושר עבודתה הוא עד גיל 60 בלבד. המשיבים לעומת זאת טוענים שהסכומים שנפסקו גבוהים מדי וכן נטען שהניכוי של מס הכנסה בשיעור %10 בלבד נמוך מהמס שהיה מקום לנכות בפועל.
ג. לאחר עיון בכלל העובדות והנסיבות שפורטו בפסה"ד, המסקנה היא שאין מקום להתערב בפסיקת ביהמ"ש המחוזי, לבד משני עניינים, כאשר בסופו של דבר, גם התערבות בהם אין בה כדי לשנות את תוצאות פסה"ד. העניין האחד נוגע לחישוב הפסד כושר השתכרות בעתיד בהנחה שבגיל 60 שנה היתה המערערת פורשת מעבודה. בעניין זה כבר נפסק לא אחת, שיש לחשב את הפסד כושר ההשתכרות של האשה, כמו של גבר, בהנחה שהיתה עובדת עד גיל 65 שנים. לעומת זאת, יש ממש בטענת המשיבה שכשניכה ביהמ"ש מס הכנסה בשיעור %10 בלבד היטיב במעט עם המערערת, והניכוי היה צריך להיות גבוה יותר. בדרך אמדן ניתן לקזז שני עניינים אלה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד לב נטרביץ למערערת, עו"ד א. מלצר למשיבים. 8.9.92).
ע.פ. 108/92 - מדינת ישראל נגד ליביו מרקוביץ
*מרמה שבוצעה ע"י חשב בכיר בשתי חברות שבפעולותיו הוציא מהחברות מליוני שקלים(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב עבד כחשב בכיר בשתי חברות בת של כלל סחר (1975) ולצורך מילוי תפקידו היו לו סמכויות רחבות והוא נהנה מאמונם המופלג של הממונים עליו. זמן קצר לאחר תחילת עבודתו זייף לראשונה שיק של אחת החברות והפקידו בחשבונו הפרטי. מאז ועד שנלכד בכף, אחרי יותר מ-5 שנים, חזר על מעשהו הראשון עוד 129 פעמים כאשר בכל המקרים זייף חתימות של מורשים על גבי שיקים של מעבידיו, חלקם הפקיד בחשבונו וחלק אחר הפקיד לחשבון גיסתו. את חסרון הכספים יישב בעזרת רישומים כוזבים שערך בפנקסי חשבונותיהן של החברות. בדרך זו נטל במירמה סכומים אשר מסתכמים בערכם הנומינאלי ביותר מ-2.5 מליון ש"ח, ובערכים משוערכים למועד העמדתו לדין ביום 1.8.91 ביותר מ-5.2 מליון ש"ח. כשנחשד לראשונה ע"י הממונים עליו התייחס החשד רק למקצת המעשים. אחרי שנעצר לחקירה, ומשהוצגו בפניו המסמכים המפלילים, חשף המשיב, טיפין טיפין את כל המסכת כולה. המשיב, יליד 1936, לא היה בעל עבר פלילי. בחייו המשפחתיים עבר כמה משברים, מצב בריאותו איננו תקין והוא נתון במצוקה נפשית. ביהמ"ש המחוזי עמד על החומרה הרבה של העבירות ומאידך התחשב במצבו האישי הקשה לצורך הקלה בעונש. כמו כן סבר ביהמ"ש שכלל מעשיו של המשיב מגלמים אותם יסודות עבירה, ולפיכך מהווים הם מסכת עובדתית אחת, לצורך העונש. בהתחשב בכך גזר למשיב 15 חודשים מאסר בפועל ו-14 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. ב. פרשת עבירותיו של המשיב חייבה הטלת עונש מאסר חמור, שיהיה בו הן משום גמול ההולם את חומרת המעשים, והן משום הרתעה למבצעי עבירות דומות בכוח. כמו כן הצדיק אופי העבירות הטלת קנס כבד בנוסף למאסר. העונש הקל שנגזר למשיב איננו עומד בשום
יחס לעונשים הראויים. החוטא עצמו יצא כמעט נשכר, וכנגד הסיכוי ליהנות מהון עתק הבא בעבירה, המזומן לבעלי מעמד וסמכויות כדוגמתו, עלולה הקלה כה מופלגת בעונש להוות גורם של פיתוי ועידוד. בקביעתו כי כלל מעשיו של המשיב מהווים מסכת עובדתית אחת נתפס השופט לטעות. כשבאים לקבוע את ענשו של עבריין, בגין סדרה של מעשי העבירה, עשוי לעיתים ביהמ"ש להתרשם, כי המדובר למעשה בפרשה עובדתית אחת. במה דברים אמורים? בסדרה של מעשי עבירה שבוצעו בהינף אחד, או בזה אחר זה, במועד אחד. לא כן בענייננו, כאשר מדובר ב-130 פרשיות שונות, שביצוען התפרס על פני כ-5 שנים. בכך שבכל המקרים כולם חזר המשיב ונקט אותה שיטה ואותם אמצעים, אין כדי להפוך שרשרת ארוכה של מעשי זיוף ומרמה, שכל אחד מהם הצריך תכנון נפרד ומעשה חדש ונוסף, למסכת אחת. ביהמ"ש המחוזי התחשב גם בהודאת הנאשם. אכן, הודאת נאשם מהווה תמיד נסיבה מקלה, אך מידת ההתחשבות בהודאה תלוייה ברקעה, בעיתוייה ובנסיבותיה. לא הרי מי שמודה אחרי שנלכד בכף, ולאחר שמוצגות בפניו ראיות נחרצות לאשמתו, כהרי מי שניחם על מעשיו ומתוודה עליהם מיוזמתו, או מוחשד במועט ומתוודה מיוזמתו על המרובה. הוא הדין ביחס למידת ההתחשבות במחלתו של נאשם, שאף כאן יש להבחין בין מי שחלה אחרי ביצוע העבירות, לבין מי שנטל על עצמו את הסיכון הכרוך בביצוע עבירות חמורות חרף היותו חולה.
ג. בפרשתנו הפריז השופט במשקל הודאתו של המשיב וכן במשקל שייחס לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות ולמצב בריאותו. גם להנחת השופט שהמשיב עשה כמיטב יכולתו להיטיב את הנזק לא היה יסוד איתן. בהתחשב בכל הנסיבות, ובכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין עם הנאשם, הוחלט להטיל על המשיב מאסר של 3 שנים בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן נדון לתשלום קנס של 120,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מצא, חשין. החלטה - השופט מצא. עוה"ד קוגוט וזמיר למערערת, עו"ד דבורין למשיב. 4.8.92).
בש"א 4281/92 - הרוש אלברט נגד כונס הנכסים הרשמי
*עיכוב הליכי הוצל"פ (בקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש קמא עתר המבקש להכריזו כפושט רגל בשל חובות בשיעור של 2,4 מליון ש"ח שצבר. הסתבר שמאז 1975 שקוע המבקש בחובות כבדים הולכים וגדלים, וכבר אז ביקש לראשונה להכריזו כפושט רגל ולאחר מכן שוב ביקש ובקשתו נדחתה. לאחרונה פנה שוב וגם הפעם דחה ביהמ"ש את בקשתו, כשהסיבה העיקרית לכך כי גילה חוסר תום לב במסרו עובדות לא נכונות לביהמ"ש. על החלטה זו הוגש ערעור ובמקביל הוגשה הבקשה דנא לעיכוב הליכי ההוצל"פ עד לשמיעת הערעור. הבקשה נדחתה.
נימוקי הבקשה הם שניים - סיכויים טובים להצליח בערעור ; המבקש, שהינו אב ל-6 ילדים אין לו מקורות הכנסה והוא במצב קשה. אין באף אחד משני הנימוקים כדי להצדיק היענות לבקשה, שמשמעותה מתן הגנה ומחסה למבקש מפני נושיו למשך תקופה לא קצרה עד לשמיעת הערעור. המקום לבירור בעיותיו אלה הוא בלשכת ההוצל"פ. גם מבחינה דיונית יש פגם בבקשה זו, שכן היא מופנית נגד כונס הנכסים כמשיב בעוד שהמשיבים הנכונים - בשלב זה - הם הנושים עצמם.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד מואיל למבקש, עו"ד גב' עליזה אליצור למשיב. 22.9.92).