ע.א. 196/87 - רות שוייגר נגד אליהו רז לוי ואח'
*תקפותו של חוזה שנחזה כ"חוזה מכר" ולמעשה היה חוזה משכון להבטחת הלוואה. *עדיפותו של חוזה מכר אמיתי שנערך לאחר מכן עם אחרים(מחוזי ת"א - ה.פ. 1019/85 - הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט גולדברגנגד דעתו החולקת של השופט אור).
א. המשיב 2 (להלן: פרידמן) הינו הבעלים הרשום של דירה (להלן: הדירה). ביום 16.12.84 נכרת חוזה בין פרידמן לבין המשיב 1 (להלן: רז) שלפיו נרכשו זכויותיו של פרידמן בדירה ע"י רז בסכום של 60,000 דולר. 40,000 דולר שולמו במעמד חתימת החוזה ונקבע שהיתרה תשולם עם מסירת החזקה בממכר. על פי החוזה היתה החזקה אמורה להימסר עד 1.3.85. פרידמן חתם על הצהרה למס שבח, בקשת פטור ממס שבח וכן נתן יפו"כ בלתי חוזר להעברת הדירה ע"ש רז. ביום 28.3.85 נרשמה הערת אזהרה לזכות רז בלשכת רישום המקרקעין. פרידמן חזר ומכר את זכויותיו בדירה, לאמה המנוחה של המערערת (להלן: המנוחה) ובקשר לכך נחתם בין פרידמן למנוחה חוזה מכר ביום 18.4.85 וביום 23.4.85 נרשמה הערת אזהרה לזכות המנוחה. החזקה בדירה נמסרה בפועללמנוחה. בעת שחתמה על החוזה ידעה המנוחה על החוזה עם רז. המנוחה שילמה עבור הדירה 66,000 דולר.
ב. לימים ביקש רז לרשום את הדירה על שמו. משנתברר לו כי חרף הערת האזהרה וחוזה המכר בינו לבין פרידמן, נרשמה הערת אזהרה לזכות המנוחה ואף הועברה אליה החזקה בדירה בפועל, פנה רז לביהמ"ש בדרך של המרצת פתיחה וביקש לקבוע את זכויותיו בדירה שהן עדיפות על אלה של המנוחה.
ג. לאחר חתימת החוזה בין פרידמן לרז וקודם פנייתו של רז לערכאות היו מספר התפתחויות ביחסיו עם פרידמן. עקב סכסוכים בין השניים, הן בשל הלוואות שהלווה רזלפרידמן והן בשל טענת רז לזכויות בדירה, התקיימה בין הצדדים בוררות. על פי האמור בכתב תביעתו של רז בפני הבורר, הלווה רז כספים לפרידמן, ופרידמן צריך להחזיר לו את ההלוואה שקיבל בצירוף ריבית, עד חודש מרץ 85, או למסור לו את החזקה בדירה ולקבל את יתרת מחיר הדירה. הצדדים הגיעו להסכם פשרה בפני הבורר, שלפיו ישלם פרידמן לרז סכום שנקבע בהסכם הפשרה ורז הפקיד מסמכים שהיו מיועדים לביטול חוזה מכר הדירה ולביטול הערת האזהרה. פרידמן לא עמד בהתחייבות התשלום עלפי הסכם הפשרה ומשהתברר לרז דבר קיומו של החוזה בין פרידמן למנוחה הגיש את תביעתו לביהמ"ש. ביהמ"ש קבע כי בין אם מדובר בחוזה מכר בין פרידמן לרז ככזה, ובין אם מדובר בחוזה מכר שהוא בחינת בטחון לתשלום כספים, עומדת לרז זכותו לממש את החוזה ולקבל את רישום הזכויות בדירה על שמו. לפיכך קבע ביהמ"ש כי רז זכאי להרשם כבעל הדירה וכי המערערת אינה זכאית לכל זכויות בדירה. הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט גולדברג נגד דעתו החולקת של השופט אור.
ד. המערערת טענה כי חוזה המכר אינו אלא הסוואה להתחייבות לעשות משכנתא כבטוחה להחזר הלוואה בסך 40,000 דולר, כך שרז אינו יכול להסתמך על החוזה כהתחייבות להקנות זכויות בעלות בדירה משום שמדובר בחוזה שהוא חוזה למראית עין; כיוון שמדובר בחוזה למראית עין יש לתת תוקף לכוונה האמיתית של הצדדים לחוזה הנסתר, ובענייננו מדובר בחוזה משכון ואולם לדעת המערערת גם אין לרשום משכון לטובת רז שכן כחוזה משכון אין החוזה עונה על הדרישות של החוק לגבי צורת החוזה הנוגע למשכון על פי חוק המקרקעין וחוק המשכון.
ה. השופט אור בדעת מיעוט סבר כי אין מדובר בחוזה משכון אלא בחוזה מכר ויש להעדיף את זכויותיו של רז על פני זכויות המנוחה. למעלה מן הצורך הבהיר כי אם אין זה חוזה מכר אלא חוזה של התחייבות לרישום משכנתא, הרי שהחוזה עונה על הדרישות של הכתב וזכותו של רז לקבל רישום של משכנתא.
ו. הנשיא שמגר והשופט גולדברג בשני פסקי דין נפרדים, סברו כי חוזה המכר אינו אלא נסיון לעקוף את הצורך ברישום משכנתא וכי אין מדובר בחוזה מכר אלא בחוזה שעניינו מתן ערובה לרז לתשלום הלוואה. כיוון שכך עדיפה זכותה של המנוחה לקבלת הדירה כקונה. מאידך, ניתן לראות בחוזה המכר את מה שהצדדים התכוונו לו, היינו חוזה למשכון הדירה ולפיכך, בכפוף לרישום הדירה ע"ש המערערת כיורשת של המנוחה, תרשם משכנתא בסכום של 40,000 דולר לטובת רז. שלשת פסקי הדין הם פסקי דין נרחבים ונסקרים בהם כל הנושאים הנוגעים לחוזה למראית עין, חוזה מכר שענייננו למעשה בטחון להלוואה, הכתב הנדרש לעיסקאות במקרקעין אם למכר ואם למשכון, השלכותיו של חוק המשכון, תום לב של מי שטוען צורך במסמך בכתב ותום הלב כשצד שלישי טוען לצורך במסמך בכתב וכיוצא באלה נושאים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אור. עו"ד ר. שנקר למערערת, עו"ד פ. וסרמן למשיבים. 27.4.92).
ע.א. 79/89 - סולל בונה בע"מ נגד אחים גולדשטיין... בע"מ (בפירוק) ואח'
*זכות עכבון בחנויות שנבנו ב"הסכם קומבינציה"(מחוזי ת"א - ת.א. 1927/87 - הערעור נתקבל).
א. במרץ 1984 נחתם חוזה בין המערערת למשיבה שלפיו התחייבה המערערת להשלים עבור המשיבה בנייתם של בניינים וחנויות בשכונת פסגת זאב בירושלים. בחודש דצמבר 1985 הזמינה המערערת את המשיבה לקבל לרשותה את המבנים בפרוייקט ובין היתר שתי חנויות (להלן: החנויות) שהן העומדות במרכז הערעור דנא. בקשר עם ביצוע הפרוייקט נותר חוב, שאינו שנוי במחלוקת, שאותו חבה המשיבה למערערת ואשר הגיע בסוף שנת 1985 לכ-140,000 ש"ח. לטענת המערערת סירבה המשיבה לקבל את החנויות מהטעם שהעבודה בהן טרם הושלמה ובפועל נותרה החזקה בחנויות בידי המערערת. עם סיום העבודות עיכבה המערערת את החנויות תחת ידה כדי להבטיח את תשלום החוב. ביולי 1987 גילתה המערערת שהמשיבה פלשה לחנויות ותפסה בהן חזקה ע"י החלפת המנעולים בדלתות. גירסת המשיבה היא כי המפתחות לכל היחידות נמסרו לה בשנת 1985 ובכך נמסרה לה החזקה בנכסים.
ב. ביני לביני נכנסה המשיבה להליכי פירוק. החנויות שבמחלוקת נמכרו בשלב מסויים, לפני מועד הפירוק. החזקה בחנויות נמסרה לצד ג'. בהמרצה נשוא ערעור זה נתבקש ביהמ"ש המחוזי להצהיר כי למערערת זכות עיכבון בחנויות האמורות ולצוות על החזרת החזקה בהן למערערת. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בנימוקים דלהלן: היחסים בין הצדדים הם יחסי קבלן-מזמין ולא יחסי מוכר-קונה ועל כן יש לבדוק את זכות העיכבון על פי חוק חוזה קבלנות; המערערת לא קנתה חזקה במבנים משום שלמשיבה עצמההיה רק מעמד של בת רשות בקרקע שעליה נבנו החנויות, קרקע שבבעלות מינהל מקרקעי ישראל ואין למערערת יותר זכויות בקרקע מאשר למשיבה; מהחוזה שנחתם בין הצדדים עולה שלא היתה כוונה להעביר את החזקה בקרקע ובמבנים למערערת וחובתה של המערערת היתה לפנות את המבנים מיד עם סיום העבודה; אף אם היתה למערערת חזקה בחנויות, הרי היא ויתרה עליה כאשר כתבה למשיבה מכתב בו היא מציינת שהיא מוכנה למסור את החזקה בחנויות; החנויות נמכרו לצד ג' ועל כן החזקה בחנויות אינה עוד בידי המשיבה וגם אם תפיסת החזקה ע"י המשיבה היתה שלא כדין הרי כשהחזקה בידי צד ג' אין עוד מקום לקיים את זכות העיכבון. הערעור נתקבל.
ג. באשר לשאלה אם החוזה בין הצדדים הינו חוזה מכר או חוזה קבלנות - המבחן לסיווג עיסקה כעיסקת מכר או כעיסקת קבלנות הינו מבחן "הספקת עיקר החומרים". אם הקבלן קיבל על עצמו לספק את עיקר החומרים הדרושים לייצור המוצר, העיסקה הינה עיסקת מכר, ויחולו הוראות חוק המכר; אם המזמין הוא אשר מספק את עיקר החומרים,
הרי המדובר בעיסקת קבלנות, ויחול חוק חוזה קבלנות. בענייננו, יש לשים את הדגש על המבנים שנבנו באמצעות החומרים שסופקו ע"י המערערת ולהחיל את חוק המכר, אך אין צורך לפסוק בעניין זה שכן שני החוקים מקנים לכאורה למערערת זכות לעכב את החנויות תחת ידה. קיום ההחזקה בנשוא העיכבון הינו תנאי הכרחי לקיומה של הזכות לעיכבון והשאלה היא מהי אותה "חזקה" המקנה זכות לעכב. נראה שהמבחן לעניין הזכות לעכב נכס הינו השליטה הפיסית בו.
ד. על פי ההסכם בין הצדדים, כל עוד המערערת עבדה על בנייתם של המבנים השונים, היתה לה השליטה באותם נכסים לצורך קיומה של זכות העיכבון. השאלה היא אם בפועל עשתה המערערת שימוש בזכותה לעכב תחת ידה את החנויות עד למועד פרעון החובות, ואם לא מסרה את החזקה למשיבה בתחילת 1985. השופטת קיבלה את עמדת המשיבה שהמערערת ויתרה מרצונה על החזקה בחנויות ב-1985 וביססה זאת על שני מכתבים שנשלחו ע"י המערערת למשיבה. דא עקא שקיים מכתב נוסף מינואר 1987, שהוא יותר רלבנטי לנקודה שבמחלוקת הנדונה, וממנו עולה ברורות כי החזקה לא נמסרה למשיבה בשתי החנויות הנ"ל עד שנת 1987 שאז הם פלשו לחנויות. כך שמבחינת החזקה בחנויות עמדה עדיין למערערת זכות העיכבון.
ה. נותרת לדיון השאלה אם ניתן לממש את זכותה של המערערת לעיכבון על הנכסים האמורים, כשהללו נמסרו כבר לצד ג', שאולי רכשו אותם בתום לב. ביהמ"ש המחוזי, שסבר כי המערערת מסרה את החנויות מרצון לידי המשיבה, לא קבע ממצאים בדבר תום הלב או היעדרו של הצדדים השלישיים שרכשו את החנויות או שהם מחזיקים בהן היום. גם לא ניתן היה לקבוע ממצאים כאלה, כשרוכשי החנויות והמחזיקים בהן לא צורפו כצדדים במשפט. לפיכך יש לקבל את הערעור במובן זה שביהמ"ש מצהיר שקיימת זכות עיכבון למערערת לגבי החנויות נשוא הערעור, ושזכות זו לא פקעה עקב איבוד החזקה של המערערת בחנויות. ייתכן ויתעורר הצורך בהתדיינות נוספת לצורך בירור זכויות הגורמים שרכשו בינתיים את החנויות או המחזיקים בהן בפועל אך עניין זה אינו עומד כאן על הפרק.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד צ. ארגוב למערערת, המפרק הזמני עו"ד באום למשיבה, עוה"ד ר. חרל"פ וע. ברדוש למשיבה השניה. 3.5.92).
בש"פ 1883/92 - מדינת ישראל נגד דוד ברכה
*שחרור בערובה (גרימת חבלות ע"י האב בבנו)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה לאחר שינוי בנסיבות).
א. המשיב הוא בן 43 ולו ששה ילדים שהגדול בהם בן 16 והקטנה ילידת 1988. המשיב הואשם בכך כי במשך תקופה נהג להכות את בנו בן 9 וחצי בכל חלקי גופו באמצעות מגב מגומי, וכן נהג לכבות סיגריות בוערות על ידיו ובכך גרם לו לכויות. מצויות ראיות לכאורה לאישומים האמורים. אעפ"כ החליט ביהמ"ש כי המשיב אינו מהווה סכנה לציבור אלא למשפחתו בלבד, ולכן החליט שמטרת המעצר תושג ע"י החזקת המשיב במעצר בית מוחלט בבית אמו שבקריית חיים. ב"כ המדינה טען שאין בחלופה של מעצר בית להשיג את מטרת המעצר ושני נימוקים בפיו: האחד - אין במעצר הבית משום פיקוח יעיל ומניעת חשש מפני פגיעה נוספת של המשיב בילדיו; והשני - קיים חשש לפגיעה בעדים ושיבוש הליכי משפט. מסתבר כי לפני המקרה נשוא אישום זה כבר נפתח נגד המשיב תיק משטרתי בגין חשד התעללות בבתו בת ה-3. בחקירתו של הקטין נשוא האישום דנא התרשמה חוקרת הנוער כי הקטין קיבל הנחיות בביתו שלא לדבר. לפיכך, אילו בכך נסתיימו הדברים היה מקום לקבל את ערר המדינה ולהורות על מעצרו של המשיב. אלא שבינתיים באה בעיית הדאגה לשלום הילדים על פתרונה, כאשר אגף שירותי הרווחה הודיע כי הקטינים
הוצאו מהבית וסודרו במוסדות שונים. במצב דברים זה הודיע ב"כ המדינה שהוא משאיר לשיקול דעת ביהמ"ש מה החלטה לתת בנושא הנדון.
ב. אחד הנימוקים המכריעים המצדיקים מעצרו של נאשם בטרם משפט הוא מניעת סכנה "לחייו של אדם או בטחונו" כאמור בסעיף 21 לחוק. נימוק זה כוחו רב במיוחד משמדובר בסכנה לחייו או בטחונו של קטין, וצורך יש בהפגת כל חשש כאמור. מקרים של תקיפות, התאכזרות והתעללות כלפי ילדים בלתי מוגנים במשפחה, היו לתופעה שממדיה הולכים ורבים. זאת ועוד, מהעדויות השונות עולה חשש סביר וממשי לשיבוש הליכי משפט ע"י פגיעה בעדים. ברם, בהתחשב בשינוי שחל כאשר בעיית הדאגה לשלום הילדים באה על פתרונה במידה ניכרת, והגורמים המוסמכים עושים מאמצים לשיקום המשפחה, ניתן להימנע ממעצרו של המשיב. החשש להשפעה על עדים עשוי לבוא על פתרונו אם יימצא המשיב במעצר בית מוחלט ויושתו עליו תנאי שחרור נוספים וכך הוחלט.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד שי ניצן לעוררת, עו"ד א. צור למשיב. 19.5.92).
ע.פ. 5778/90 - שלמה עמיר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער, יחד עם אחר, הורשע בשורה של עבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר באמצעותו, שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וכן במשיכת שיקים ללא כיסוי. המערער נדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של שנתיים כשמחציתו מצטברת. לאחר הכרעת הדין צורפו לתיק עוד 8 אישומים ובעטיים נגזר למערער מאסר מצטבר של שנתיים ועוד מאסר על תנאי לתקופה של שנה וחצי.
ב. הסניגור טען נגד החלטת ביהמ"ש המחוזי לשמוע את הראיות במשפט הזוטא ובמשפט גופו בצוותא חדא. לטענתו, אין לשלול את האפשרות שבשל כך נגרם למערער עיוות דין ככל שהדבר נוגע לממצאי מהימנות. עוד טען הסניגור כי לא היה זה בטוח לסמוך את ההרשעה על דברי עדותו של השותף לעבירות ולא היו ראיות מספיקות כדי להרשיע את המערער בביצוע מעשי עבירה מסויימים שגרמו להפעלת המאסר על תנאי. כן השיג הסניגור על חומרת העונש. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ג. אין צורך להתייחס לטענות הסניגור באשר לאופן ניהול משפט הזוטא בצוותא חדא עם המשפט, משום שגם אם מתעלמים מתוכן הודעות המערער, גם אלו שהסניגור לא כפר בקבילותן, קיים חומר ראיות מספיק שיש בו כדי לתמוך בהרשעה. לעדות השותף לעבירה קיימות ראיות סיוע והיה די בהן כדי להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו.
ד. העונש שהוטל על המערער כשלעצמו אינו חמור יתר על המידה בהתחשב בנסיבות העבירות שבהן הורשע, ובמקרה רגיל לא היה מקום להתערב גם בעונש המצטבר שהוטל על המערער בשל העבירות הנוספות שצורפו לתיק. דא עקא שהעבירות נשוא התיק דנא נעברו לפני כ-8 שנים ואין לייחס למערער את האיחור בבירור המשפט. לא זו אף זאת, ביני לביני הורשע המערער גם בעבירות מע"מ ולעניינן הושת עליו עונש מאסר העשוי להגיע ל-35 חודשי מאטר בפועל אם הקנס לא ישולם. בנסיבות אלו מן הראוי הוא להקל במידת מה בעונשו של המערער. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור על ההרשעה ולקבלו לעניין העונש באופן שהעונש הכולל בגין כתב האישום המקורי והעבירות הנוספות יעמוד על 4 שנים לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, חשין. עו"ד טוביה נבנצל למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 18.5.92).
ע.פ. 3813+4737/91 - דלו ליבוביץ ושמחה הרמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוחד(הערעור נדחה).
א. המערער ליבוביץ היה בתקופה הרלוונטית סגן מהנדס המחוז במע"ץ איזור הצפון ובמסגרת תפקידו פיקח על הוצאתם ופרסומם של מכרזים. המערער הרמן היה בתקופה הרלבנטית מנהל חברה שביצעה מעת לעת עבודות קבלנות עבור מע"ץ ונהגה להשתתף במכרזים של משרד השיכון. ליבוביץ ביקש מבנק יהב שתנתן לו הלוואה למטרת מימון ביצוע עבודה ועל מנת לקבל את ההלוואה הגיש לבנק הסכם עבודה פיקטיבי שנערך בינו לבין הרמן. שני המערערים הודו שההסכם היה פיקטיבי וכי הוגש לבנק על מנת להניעו לתת לליבוביץ את ההלוואה שנתבקשה על ידיו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את ליבוביץ בעבירות של קבלת דבר במרמה ולקיחת שוחד ואת הרמן בסיוע לקבלת דבר במרמה ובמתן שוחד ודן את שני המערערים למאסר על תנאי של 18 חודשים ולתשלום קנסות של 4000 ש"ח. הערעור נסב על ההרשעה והוא נדחה.
ב. פרקליטו של הרמן טען כי למרשהו לא היתה הכוונה הפלילית הדרושה לביצוע העבירה של קבלת דבר במרמה, ואולם מחומר הראיות עולה כי בתאריך הקובע היה ברור לשני המערערים כי ההלוואה מתבקשת על יסוד מסמך פיקטיבי. העובדה שכך היה מקובל בחוגים שעליהם נמנה ליבוביץ, אין בה כדי לגרוע מעצם ביצוע העבירה.
ג. גם עבירות קבלת השוחד ונתינתו הוכחו כדבעי. לא נתקיימו יחסי חברות בין שני המערערים ומערכת היחסים שנתקיימה ביניהם לא חרגה מהמערכת הרגילה שבין מי שיכול היה להחליט, בנסיבות מסויימות, לאשר מתן עבודה למשנהו לבין מי שהיה תלוי, בנסיבות מסויימות, בנותן העבודה כדי לזכות במכרזים. העובדה שלמעלה מ-11 שנים לפני האירוע נימנה גם הרמן עם עובדי משרד השיכון היא רחוקה מדי ואינה יכולה להעמיד בספק את ממצאי ביהמ"ש המחוזי הקובעים שעבירות השוחד בוצעו. המקרה הוא אמנם מקרה "קל", ואולי יש לראות בכך מעידה חד פעמית, אך אין מנוס אלא להרשיע את המערערים.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, חשין. ליבוביץ לעצמו, עו"ד ליכט להרמן, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 10.5.92).
רע"פ 833/92 - אליעזר אייזנבנד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשבועת שקר בעקבות הגשת תצהיר כוזב לתמיכה בבקשה לפסילת שופט(הבקשה נדחתה).
א. המבקש ביקש בשעתו פסילת שופט ולשם כך הגיש תצהיר בו אמר "כאשר הגיע עורך דיני... באיחור של 8 דקות, כבוד השופט לא מצא לנכון לעכב את העד יונאי... אשר עדיין היה בלשכתו, על מנת שייחקר כדת וכדין ע"י עורך דיני". בגין המבקש הועמד לדין בבימ"ש השלום בעבירה של שבועת שקר ובימ"ש השלום קבע שדבריו של המבקש עומדים בסתירה קטבית לגירסת עדי התביעה, אלי ולאה יונאי, שהיתה מהימנה על השופט. תמיכה לגירסת העדים נמצאה גם בפרוטוקול הדיון ועל כן נקבע כי האמור בתצהיר היה דבר שקר. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי ובימ"ש זה התייחס למהותה של העבירה של שבועת שקר לפי סעיף 239 הנ"ל, וציין כי המבקש רצה לומר ואמר את הדברים הכלולים בתצהיר וחייב היה להיות מודע לכך שהצהרתו איננה אמת ולא יכול היה להאמין בכנות באמיתות הצהרתו. לפיכך נדחה ערעורו של המבקש על הרשעתו. בבקשה לרשות ערעור נוספת מועלית הטענה כי בנתחו את החומר שבפניו, לא נתן בימ"ש השלום דעתו לצורך בקיומה של מחשבה פלילית, אלא נפנה אך ורק למעשה האסור (האקטוס ראוס). משנמנע בימ"ש השלום מן ההתייחסות לשאלת המחשבה הפלילית, כך הטענה, לא יכול היה ביהמ"ש המחוזי למלא את החסר. הבקשה לרשות לערעור נוסף נדחתה.
ב. בימ"ש השלום ציין מפורשות כי דברי עדי התביעה מהימנים עליו ובמערכת הנסיבות שהוכחה בפני ביהמ"ש היה פירושו הברור של דבר כי הטענה העובדתית שהועלתה ע"י המבקש בתצהירו היתה בגדר אמירת שקר כפשוטה. היסוד "ביודעין" עלה במישרין ובמפורש מן הדברים שאותם קבע ביהמ"ש על יסוד הראיות שבפניו. לא היה, על כן, מקום להפליג ולטעון כי יש לאבחן בין רשלנות ופזיזות לבין מעשה שנעשה ביודעין, כי קביעות בימ"ש השלום מדברות בעד עצמן והתייחסו לכתיבת שקר ביודעין. זאת ועוד, כאשר יש מערכת ממצאים עובדתית כגון זו שבפנינו, יכולה ערכאת הערעור להוסיף ניתוח מפורט יותר של המשמעות המשפטית של הממצאים. אין בכך בגדר הוספת דברים שאינם מעוגנים בממצאים או במסקנות העולות מן העדויות, אלא היפוכו של דבר.
ג. כשמוכח דבר שקר מפורש, בעקבות הצבתן זו מול זו של הראיות של בעלי הדין, צריכה הטענה של אמירת הדברים ע"י הנאשם "בהיסח הדעת" כביכול, כפי שנרמז בטענות המבקש, לעלות מן העדויות המובאות בערכאה הראשונה, ולא מן הטענות של הסניגור בשלב הערעור או בעת בקשת רשות הערעור. (אין בכל האמור לעיל כדי ללמד שהבקשה נכנסת לגדר המקרים הראויים, לפי מהותם, לערעור שני ברשות בהתאם לפסיקה בעניין חניון חיפה).
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אבי גולדבליט למבקש, עו"ד משה גולן למשיבה. 14.5.92).
ע.א. 2626/90 - אברהם ראש חודש נגד מירה ראש חודש
*החלטת בי"ד רבני בעניין מגורי אשה בדירה המשותפת לאחר שבימ"ש הורה על פירוק השיתוף ומכירת הדירה(מחוזי ת"א - בר"ע 5116/89 - הערעור נתקבל).
א. המערער עתר לבימ"ש השלום לפירוק שיתוף בדירה השייכת לו ולאשתו, המשיבה, והמשיבה טענה בכתב הגנתה כי המערער "חייב ליתן לה מדור ולפיכך לא יהיה זה צודק לפרק השיתוף כאשר פירוק כזה ימנע ממנה המדור כנ"ל". ביום 4.10.88 נתנה השופטת החלטה בה הורתה על פירוק השיתוף בדירה והוסיפה "ניתן יהיה לבצע בעין הפירוק לאחר שיוכח לי שהובטחו זכויות המדור של הנתבעת". ביהמ"ש קיים מאז 4 ישיבות נוספות שמטרתן היתה להבטיח למשיבה מדור הולם אחר, ונדונו הצעות שונות שנדחו כולן ע"י המשיבה. בישיבה החמישית, ביום 11.4.89, הציג ב"כ המשיבה החלטה שנתן ביה"ד הרבני ביום 10.4.89 שלפיה "ביה"ד מחליט לקבוע תאריך לדיון בעניין זכותה של האשה למדור... ובינתיים מחליט ביה"ד: שזכותה של האשה להמשיך לגור בדירה". בימ"ש השלום סבר כי לא ייתכן שביה"ד הרבני יחליט על מגורים ספציפיים בשעה שיש החלטה בת תוקף של בימ"ש השלום שצריך לפנות את הדירה. לפיכך החליט בימ"ש השלום להמשיך ולדון, במסגרת פירוק השיתוף בדירה, גם בעניין מדורה של המשיבה. לעניין זה קבע ביהמ"ש כי התובע יצא ידי חובתו אם יציע לנתבעת רשימה של כתובות לפי ההנחיות העולות מהחלטות בימ"ש השלום, ואם לא תבחר הנתבעת תוך 30 יום באחת ההצעות, יצא הבעל ידי חובתו לעניין המדור באם ישלם לה מידי חודש 300 דולר למגוריה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של האשה, ופסק שיש לבטל את החלטת ביהמ"ש השלום ולקבוע שהדירה תמכר בכפוף לזכותה של המשיבה "להמשיך ולהתגורר בדירה, על פי החלטת ביה"ד הרבני...". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. פירוק השיתוף של בני הזוג בדירת מגוריהם, שאינו כרוך בתביעת גירושין, כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין, וגם על פירוקו של שיתוף כזה יחולו הוראות חוק המקרקעין. ברם, אין ביהמ"ש רשאי, כשהוא מחליט על ביצוע פירוק השיתוף בדירת מגורים של בני זוג, להבדיל מהחלטתו על עצם הפירוק, להתעלם מפן נוסף של ההליך שבפניו, דהיינו שאין מדובר בשותפים הזרים זה לזה, אלא בבני זוג שעליהם חלים גם דיני המשפחה שבמסגרתם חב הבעל במדור לאשתו. כיוון שכרוכים בפירוק אשר כזה דיני
הקניין ודיני המשפחה בקשר בל יינתק, ואין בסמכותו הישירה של בימ"ש השלום לדון בעניין המדור, כי אז עומדת לפניו אחת משתי דרכים בה ילך. הדרך האחת היא לעכב את ביצוע ההחלטה לפירוק השיתוף עד שיוכרע נושא המדור ע"י הערכאה המוסמכת והדרך השניה היא להחליט במסגרת ההליך של פירוק השיתוף גם בעניין המדור וזאת מכח סמכותו לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט, לדון בעניין זה, כשאלה שהתעוררה דרך אגב בהליך פירוק השיתוף. בכך אין בימ"ש השלום נוטל לעצמו סמכות לא לו, אלא פוסק הוא במסגרת הסמכות האגבית המסורה בידו.
ג. משהחליט בימ"ש השלום בעניין המדובר על פי סמכותו (האגבית), הרי שלא היה מקום לבטל את החלטתו, רק מן הטעם שהחלטה זו אינה מתיישבת עם החלטת ביה"ד הרבני. ביהמ"ש המחוזי ישב כערכאת ערעור על החלטת בימ"ש השלום ובמסגרת זו לא היה עליו ליישב בין ההחלטות של בימ"ש השלום וביה"ד הרבני, אלא לברר אם החלטת ביהמ"ש לגופה היתה כדין וכאמור היתה זו כדין.
ד. גם מן הפן הענייני יש לקבל את הערעור, מעבר לפן הפורמלי כאמור. החלטת בימ"ש השלום שניתנה בסמכות הפכה להיות מעשה בית דין לצורך פירוק השיתוף בדירה. בכך לא נשללה אמנם הסמכות מביה"ד הרבני לדון בתביעת האשה למזונותיה ומדורה, אך סמכות זו אינה מעניקה לביה"ד הרבני את הכח לשנות את ההחלטה של בימ"ש השלום בעניין המדור ככל שהיא נוגעת לפירוק השיתוף בדירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד יצחק הלוי למערער, עו"ד ח. לוינגר למשיבה. 10.5.92).
בש"פ 1863/92 - סמי זובייב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - חשיש)(ערעור ברשות, על מעצר עד תום ההליכים ע"י ביהמ"ש המחוזי בערר - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בבימ"ש השלום בהחזקת למעלה מ-52 גרם חשיש "שלא לצריכתו העצמית בלבד". בימ"ש השלום נתבקש לעצור את המערער עד תום ההליכים והבקשה נדחתה מן הטעם כי "כאן מדובר בכמות סם הגדולה פי שלשה מזו הנחשבת לכאורה לשימוש עצמי בלבד, אולם... לאור סוג הסם והעובדה שנמצא בחתיכה אחת, סיכויי ההרשעה בהחזקה שלא לצריכה עצמית אינם כאלה המצדיקים מעצר עד תום ההליכים". המדינה עררה לביהמ"ש המחוזי והטענה היתה כי החזקת סם בכמות העולה פי 3.48 על הכמות שנקבעה בתוספת השניה של פקודת הסמים המסוכנים ככמות המוחזקת לצריכה עצמית, מצדיקה את המעצר. ביהמ"ש המחוזי נעתר לערר וציין כי לחובת העורר שתי הרשעות בעבירות סמים... עובדה זו לא נלקחה בחשבון... בין שיקוליו של ביהמ"ש קמא, כאשר בא לבחון את רצינות הטענה כי הסם... נועד לצריכתו העצמית. זאת ועוד המשיב טען... כי אינו מכור לסם ואם כך, מה צורך לו בכמות העולה פי שלשה ויותר על זו הרשומה בתוספת לפקודה". הערעור נדחה.
ב. ב"כ המערערים טען כי ביהמ"ש המחוזי לא היה רשאי להתחשב בעברו הפלילי של המערער לצורך שקילת הראיות לכאורה העומדות לחובתו. טענה זו אינה צריכה תשובה במקרה דנן, כיוון שלגופו של עניין בדין נעצר המערער, גם אם אין מביאים בחשבון את עברו הפלילי, לעניין תשתית הראיות לכאורה נגדו. הראייה היחידה התומכת בגירסה כי הסם הוחזק לשימוש עצמי היא בגירסתו של המערער, אך כנגד דבריו עומדת כמות הסם שהחזיק, שהוא למעלה מהכמות הקבועה בתוספת השנייה כאמור, וכן דברי המערער כי אינו מכור לסמים. במצב דברים זה על ביהמ"ש היה להעריך את סיכויי ההגנה להוכיח שמדובר בהחזקת סם לצריכה עצמית, ואין לומר כי חומר הראיות מצביע לכאורה על
סתירת החזקה הקבועה בסעיף 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים. אשר לעילת המעצר - להבדיל מחומר הראיות לכאורה - יש משקל לעברו הפלילי של המערער בעבירות סמים.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, מצא. עו"ד ר. בר חיים לעורר, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 4.5.92).
ע.פ. 2243+2615/91 - שמעון ביטון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וקולת העונש(ערעור על ההרשעה וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור הנגדי נתקבל).
א. באוגוסט 1990, בשעות אחה"צ, ביקרה המתלוננת, שהיתה בעת ההיא כבת 78, במרפאת קופת חולים בחיפה ועם צאתה הציע לה בחור בלתי מוכר לה כי יסייע לה להגיע לביתה. בהגיעה לביתה הזמינה את הבחור להיכנס עמה הביתה וביקשה ממנו שיתקשר טלפונית עם בתה ויודיע לה שאינה חשה בטוב. לפתע קיבלה המתלוננת חבטות חזקות בראשה ובגופה באמצעות כסא שבדירה, נגרמו לה פצעים ושבר ביד ואיבדה לזמן מה את הכרתה. הבחור גנב מארנקה 350 ש"ח והסתלק. המתלוננת לא הצליחה לזהות מי תקף אותה, ואף לא זיהתה את המערער כמי שליווה אותה לביתה. אולם, לדבריה, רק מי שליווה אותה ונכנס עימה לדירה יכול היה לעשות לה את המעשה האמור. על דלת הכניסה לדירה נמצאו טביעות שלש אצבעות של המערער וכן טביעת ידו ועל יסוד הטביעות הנ"ל וכן הפרכת האליבי שהעלה המערער ושקריו, הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה כי המערער הוא שביצע את שוד המתלוננת וגזר לו 5 שנים מאסר בפועל ומאסר על תנאי של שנתיים וחצי, וכן הפעיל במצטבר שנה אחת מאסר על תנאי. הערעור של המערער על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה ואילו ערעורה של המדינה נתקבל ועונשו של המערער הועמד על 9 שנים מאסר בפועל ואליו הצטרף מאסר על תנאי של שנה שהופעל במצטבר.
ב. באשר להרשעה - בעת חקירתו במשטרה נשאל המערער לפשר טביעות האצבע שנמצאו על דלת הדירה והוא טען שאין אלו טביעות האצבע שלו. במשפט נתן המערער הסבר אפשרי להימצאות טביעות האצבע על הדלת, בכך ששהה ליד דלת הכניסה כאשר ביקש מחלפן שיחליף לו 50 דולר שהיו בידיו. לטענתו לא נשאל במשטרה לפשר הימצאות טביעות האצבע ולכן אין זה נכון שאמר כי אין אלו שלו. ברם, ביהמ"ש המחוזי האמין לדברי השוטר כי המערער אמר כי אין הן טביעות האצבע שלו. כיוון שכך, בדין סמך ביהמ"ש בהרשעתו על טביעות האצבע שנמצאו במקום. כמו כן, יכול היה ביהמ"ש לצרף את שקרי הנאשם באשר לטענות האליבי שלו שהופרכו לצורך ההרשעה בשוד.
ג. אשר לערעור המדינה על קולת העונש - טענת המדינה היא שמדובר באלימות ברוטלית שהופעלה כלפי קשישה בת 78 שנפגעה קשות, היא נזקקה לטיפול רפואי ועתה היא מתקשה בהליכה וזקוקה לטיפול צמוד, שלא כבעבר, ומצבה הכללי הידרדר. המערער הוא נרקומן בעל הרשעות קודמות לא מעטות ובין הרשעותיו הקודמות עבירת שוד. ערעור המדינה הוא מוצדק. מעשהו האכזרי והפראי של המערער ראוי לעונש מרתיע, שיבטא סלידת האזרחים ממעשי שוד של קשישים חסרי ישע הנופלים קרבן לעבריינים נטולי מעצורים. לפיכך הוחלט להחמיר בעונש כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. אבו גוש למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 4.5.92).
ע.פ. 2802/90 - שוקי עמר נגד מדינת ישראל
*הרשעת בעל ברצח אשתו(הערעור נדחה).
א. היחסים בין המערער לבין אשתו המנוחה היו מעורערים וביום בו קופחו חייה ע"י המערער הודיעה לו המנוחה נחרצות - בנוכחות בני משפחתה - כי ברצונה להתגרש ממנו. משעזבו בני המשפחה את דירת בני הזוג, החליפו בני הזוג ביניהם דברים נוספים,
והמערער נכנס לחדר השינה, נטל אקדח, חזר לחדר בו נמצאה וירה בה 3 יריות בגולגלתה, בלבה ובריאותיה וגרם למותה. מיד לאחר מכן טלפן המערער למשטרה ומסר כי רצח את אשתו. לשוטר שהוזעק לדירה אמר המערער "תעצור אותי, רצחתי את אשתי היא איימה עלי. היה לנו סכסוך ולכן רצחתי אותה". כחצי שעה לאחר מכן נחקר המערער ע"י שוטרת ובחקירתו סיפר "אני אמרתי לה אם לא ילך בטוב ילך בכח... אבל היא עמדה בשלה... אותו זמן ניגשתי לחדר השינה... הוצאתי את האקדח... דרכתי אותו וניגשתי לחדר השינה של הבנות... ואז יריתי בה שלשה כדורים...". המערער נשאל אם הוא שותה משקאות חריפים והאם שתה אותו ערב ותשובתו היתה כי הוא לא שתה.
ב. אמרתו האחרונה של המערער נגבתה ממנו מספר ימים לאחר מכן ובה מסר כי בטרם הגיע לביתו שתה וודקה, כי בהיותם בחדר הילדים אמרה לו אשתו "לא יעזור לך שום דבר אתה בשבילי לא גבר" ומששאל אותה לאן תלך לאחר הגט השיבה כי תלך אל "מי שדפק אותי כל הזמן". מששמע זאת תפס את האקדח וירה בה כדי להפחידה ושלא מרצון גרם למותה. הוגשו חוות דעת פסיכיאטרית שונות כדי להוכיח את הטענה כי פעל מתוך אוטומטיזם לא רצוני. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח והערעור נדחה.
ג. התשתית העובדתית שצריכה לשמש בסיס לבחינת הנושא ע"י ביהמ"ש העליון היא זו שנקבעה ע"י הערכאה הראשונה. תשתית זו סומכת עצמה על הממצאים האובייקטיביים, על עדויות עדים שנמצאו אמינים, על תגובותיו הספונטניות של המערער בתחילת חקירתו ועל ההסתברות העולה מנסיון החיים המצטבר. על פי התשתית הראייתית דרשה המנוחה גט ובתגובה לכך נטל המערער אקדח וירה בה שלשה כדורים ללא כל התגרות נוספת של האשה כלפיו. אותו יום לא שתה לשכרה ואף לא נטל כמות עודפת של כדורים. על בסיס תשתית ראייתית זו, אין כל אפשרות לעגן טענה של "אוטומטיזם שפוי" או טענה בדבר היעדר כוונת קטילה. על בסיס התשתית הראייתית שנקבעה הוכח כנדרש במשפט פלילי כי המערער גיבש לעצמו כוונת קטילה. כמו במקרים רבים אחרים, קמה ועולה השאלה, כיצד זה יחליט אדם - שאינו חולה נפש, ואשר לא קונטר - לקטול את חיי רעייתו אותה אהב, אך משום רצונה להתגרש ממנו. התשובה לשאלה זו אינה אלא זו שתופעות כאלו מתרחשות וכנגדם עומדים איסורי המשפט הפלילי.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 13.5.92).
בש"פ 2444/92 - יגאל אבוטבול נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה באיומים ואינוס)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הועמד לדין, יחד עם שניים אחרים, באשמות של סחיטה באיומים, כליאת שווא, שידול וסרסרות למעשה זנות, ובנוסף לכך הואשם העורר אף באינוס. לפי כתב האישום, שני הנאשמים האחרים הביאו בחורות מליטא לשם העסקתן בזנות בישראל ובין אותן בחורות היתה אף המתלוננת. יום אחד נמלטה המתלוננת מהדירה בה התגוררה, ולאחר זמן, משחזרה לדירה, העמידו הנאשמים את העורר כשומר עליה לבל תברח שוב. העורר מנע מהמתלוננת לצאת מן המקום, ובמסגרת ה"שמירה", נחשד כי אף אנס אותה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה לאישומים והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. אפשר ויש אי התאמות או סתירות במקומות אלה ואחרים שבראיות, אך רחוקים הדברים מקביעה כי אין יסוד לאישומים. מבין טענות הסניגור ראוייה לציון טענה אחת והיא זו שהמתלוננת, בחורה ליטאית, דוברת רק רוסית וחקירתה נעשתה בידי שוטרת הדוברת רוסית, אך ההודעות נרשמו בעברית והמתלוננת חתמה עליהן בשפתה. הודעות אחרות מפי המתלוננת ועדות אחרות נרשמו בידי שוטרת שאינה דוברת רוסית, אך היתה
נוכחת שוטרת מתרגמת מרוסית לעברית וזו עסקה במלאכת התרגום. דרך זו בה פעלה המשטרה לגביית ההודעות אינה נראית כנכונה, אך אין בה כדי להביא לפסילת ההודעות מעיקרן. אין יסוד להניח שהשוטרות או השוטרים שתירגמו את דברי המתלוננת מרוסית לעברית לא עשו מלאכתם נאמנה. בשים לב לכך שהעורר לא הועמד לדין על נושאי בלשנות ושפה אלא על מעשים שאת תיאוריהם ניתן לתרגם לא בקושי יתר משפה לשפה, ניתן להניח שהתרגום לעברית משקף את דברי המתלוננת והעדות האחרות. בהזדמנות זו מתח השופט חשין ביקורת על כך שההודעות אינן נרשמות בשפת העד הנותן את ההודעה.
ג. אשר לטענת הסניגור שיש להורות על תחליף מעצר, בין משום שהנאשמים האחרים זכו בתחליף מעצר ובין משום שאין סכנה שהעורר יעשה מעשים אסורים עד לסיום משפטו - גם טענה זו יש לדחות. אשר לטענת ההפלייה - להבדיל מהנאשמים האחרים נאשם העורר באינוס בכח, והוא מן העבירות שבסעיף 21א'(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי. צדק השופט קמא "כי יש וראוי לעצור את העורר עד סיום ההליכים גם על פי העילות שבסעיף 21א'(א)(1) לחוק". מיכלול הראיות באשר לעבירות המיוחסות לעורר מצביע על כך שהעורר הוא אדם אלים, וממילא עלול הוא להוות סכנה לשלומה של המתלוננת וכן עשוי הוא להביא לשיבוש הליכי המשפט. כיוון שכך אין לקבל את טענת ההפלייה. אותם טעמים כוחם עימהם אף באשר לתחליף מעצר. אין לומר במצב דנא כי "...ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם חמורה פחות".
(בפני: השופט חשין. עו"ד י. זילברברג לעורר, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 20.5.92).
בג"צ 287/91 - קרגל בע"מ ואח' נגד מנהלת מרכז השקעות ואח'
*זכות עמידה בעתירה נגד מתן הטבות לאחרים. *מתן הטבות לפי חוק לעידוד השקעות הון(העתירה נדחתה).
א. למשיבה הרביעית (להלן: פלארו) מפעל לייצור קרטון גלי הקיים זה שנים רבות בחולון. הנהלת המפעל תכננה להעבירו לאופקים והגישה בקשה למשיבה לאישור התכנית על פי החוק לעידוד השקעות הון. בבקשה פרטה פלארו, בין היתר, את תכניתה להרחיב את המפעל בתוך כשנתיים ולהעסיק בו ששים עובדים נוספים. מרכז ההשקעות הוציא כתב אישור כמבוקש ועל פי תכנית מאושרת. דא עקא, שנתברר לפלארו כי עובדיה מסרבים לעבור לאופקים. לפיכך החליטה פלארו לעבור לברקן שבשומרון, וגם שם היה מרכז ההשקעות מוכן לתת את האישור. זאת בתנאי שהמפעל ימוקם במבנה תעשייתי גדול המצוי במקום, אותו שכרה המדינה לפני מספר שנים, ומאז הוא עומד ריק.
ב. העותרת הראשונה (להלן: קרגל) הינה בעלת המפעל הגדול ביותר לייצור קרטון גלי והעותרת השניה מקיימת את המפעל השלישי בגדלו בענף בארץ. קרגל פנתה למשרד המסחר והתעשיה וקבלה על מתן המעמד של "תכנית מאושרת" להעברת המפעל לברקן. לטענתה, מצוי ייצור הקרטון הגלי ברוויה וכושר הייצור אינו מנוצל כלל במלואו; אין התכנית נכללת בתחום המטרות שהותוו בסעיף 1 לחוק העידוד; חוק העידוד אינו חל על השטחים שמחוץ לגבולות מדינת ישראל. בעתירה לבג"צ טענו העותרות כי ההטבות הכרוכות במתן האישור מעניקות לפלארו יתרון שיש בו תחרות בלתי הוגנת עמן; כי הרחבת כושר הייצור של פלארו תגרום להם נזקים כספיים; עוד נטען כי האישור לא הוצא ע"י הגורם המוסמך במרכז ההשקעות. העתירה נדחתה.
ג. המשיבות העלו "טענת סף" כי אין לעותרות זכות עמידה, שכן אין הן מבקשות סעד לעצמן אלא רצונן הוא למנוע זכויות מן הזולת. באשר לעניין זה, סקר השופט גולדברג בהרחבה את התפתחות הפסיקה והגיע למסקנה שהמגמה המסתמנת היא זו הבאה לפרוץ את המחסום של היעדר זכות עמידה של מתחרה עסקי הנפגע ממתן הטבה שלא כדין למתחרהו.
השופט גולדברג מתייחס גם לנושא חופש העיסוק ומגיע למסקנה שאם מצליח העותר להצביע על כך שהתערבות שלא כדין פוגעת פגיעה ממשית בעיסוקו, או שקיימת סכנה מוחשית לפגיעה כזאת, זכאי הוא לסעד מבג"צ. לפיכך נדחתה טענת הסף האמורה.
ד. אשר לטענה כי חוק העידוד אינו חל על שטחים שמחוץ לגבולות המדינה - תשובת המדינה היא שהמענקים לפלארו אינם מכוחו של חוק העידוד, אלא על פי מדיניות הממשלה והחלטותיה בדבר עידוד השקעות בישובים יהודיים בשטחי יו"ש וחבל עזה, כשמדיניות זו מופעלת מכח סמכותה של הממשלה על פי סעיף 29 לחוק יסוד: הממשלה. משהצהירה כך המדינה שוב אין צורך להכריע בשאלה אם חל חוק העידוד מחוץ לגבולות מדינת ישראל. להלן נדונה השאלה מהו "הכיסוי התקציבי" למתן הטבות אלה וביהמ"ש הגיע למסקנה כי יש גם "כיסוי תקציבי" בחוק התקציב לצורך ההוצאות הנדונות.
ה. המענקים ניתנים על פי הקריטריונים שחוק העידוד מציב, והשאלה היא אם העברת המפעל עונה לקריטריונים אלה. העותרות טוענות כי העברת המפעל של פלארו מחולון לברקן אינה משרתת אף לא אחת ממטרות חוק העידוד, ואילו מנהל מרכז ההשקעות הצהיר כי השתכנע שהברירה היא בין חשש רציני לסגירת המפעל לבין הקמתו בברקן. קיימים גם שיקולים של הרחבת מקורות התעסוקה בברקן, שכן האיזור סבל ממצוקה קשה עקב האינתיפאדה ונזקיה, ובנוסף לכך עומד שם כאמור מבנה שמשלמים עבורו דמי שכירות ואין בו שימוש. בכל הנסיבות קיימים נימוקים המתיישבים עם מטרות החוק ובכללם הגדלת המפעל ב-60 עובדים נוספים.
ו. גם משנמצא כי יש בתכנית כדי לענות על חלק מן המטרות שבחוק, עדיין יש לתת את הדעת לטענות העותרות בדבר הרוויה הקיימת בענף והיעדר פוטנציאל של ייצוא בו. טענות אלה אינן נראות כמופרכות. השאלה אם השוק רווי אכן רלבנטית היא, ואין להתעלם מגורם זה בין כל הגורמים הרלבנטיים האחרים. אעפ"כ אין לומר שהפעלת שיקול הדעת ע"י הרשות המוסמכת היתה בלתי סבירה במידה המצדיקה את התערבות בג"צ. החשש מסגירת המפעל הוא שיקול משמעותי ביותר, וכך גם הכוונה לחסוך למדינה את דמי השכירות הגבוהים המשולמים עבור המבנה. נוכח משקלם המכריע של שני שיקולים אלה אין לומר כי ההחלטה היא כה בלתי סבירה עד שהיא חורגת "ממתחם הסבירות" של החלטה מינהלית בנדון זה.
ז. פסה"ד ניתן מפי השופט גולדברג והסכים לו השופט ד. לוין.
ח. השופט ש. לוין סבר שבנסיבות מסויימות מן הראוי שתינתן "זכות עמידה" גם לעותר שכל מעייניו מכוונים לשלול זכות שניתנה לזולת, אך המקרה הנוכחי אינו מתאים לקביעת הלכות בעניין זה. ברם, דין העתירה להידחות מן הטעמים המהותיים הנזכרים בפסה"ד של השופט גולדברג ולפיכך אין צורך להביע דעה בסוגייה הנדונה.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד יאראק, וקסלר, עברון ובן שחר לעותרות, עוה"ד גב' נאוה ארד וגב' אגמון למשיבות. 13.5.92).
ע.א. 230/87 - יצחק שקולניק נגד יגאל זכאי
*כוחו של ביהמ"ש להחליט על "הארכת מועד" ע"י ביהמ"ש כאשר צד להסכם פשרה איחר בתשלום אחד התשלומים לפי ההסכם(מחוזי חיפה - ת.א. 636/86 - הערעור נתקבל).
א. המערער הגיש נגד המשיב תובענה לתשלום סכום של כ-45,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. הצדדים הגיעו להסכם פשרה שלפיו יינתן פס"ד לתשלום מלוא סכום התובענה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית של %4 על כלל הסכומים ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. עם זאת הותנה שאם ישלם המשיב למערער סכום השווה לסך 6,000 דולר ב-3 תשלומים חדשיים והוצאות משפט, לא יוצא פסה"ד לפועל. נאמר בהסכם כי
איחור של עד שבעה ימים לא ייחשב כהפרת ההסכם. ביהמ"ש נתן תוקף של פס"ד להסכם הפשרה.
ב. המשיב עבד בניגריה ואחרי כריתת הסכם הפשרה חזר למקום עבודתו בניגריה. התשלום הראשון שאמור היה להשתלם עד יום 15.7.86 לא שולם במועדו. ביום 20.7.86 טילפן המשיב מניגריה לב"כ המערער והבטיח שהתשלום יבוצע עד ליום 24.7.86 אך הוא לא בוצע. ביום 4.8.86 פתח המערער בהליכי הוצל"פ לביצוע מלוא חיובי פסה"ד. ביום 1.9.86, כשנודע למשיב על פתיחת תיק ההוצל"פ, שילם את מלוא סכום הפשרה שנקבע בהסכם. עתה פנה לביהמ"ש בבקשה להאריך את מועדי התשלום שנקבעו בהסכם, עד למועד בו שילם את סכום הפשרה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשתו והורה לעכב את הליכיההוצל"פ.
ג. בתצהיר שנתן לתמיכה בבקשתו טען המשיב שמלכתחילה הסתכם חובו למערער בסכום שהיה קטן אף מסכום הפשרה, אך על רקע רצונו שלא להתעכב בארץ ולחזור למקום עבודתו בניגריה, הסכים לפסה"ד שבפשרה. הוא הורה אז לבנק באירופה לבצע את התשלומים במועדיהם, אך מאחר והקשר מניגריה משובש, לא נודע לו מבעוד מועד שההוראה לא קויימה, עד שנמסר לו על פתיחת תיק ההוצל"פ. המשיב לא פירש בתצהירו למי הורה לבצע את תשלומי סכומי הפשרה במועדיהם.
ד. ביהמ"ש המחוזי הינחה עצמו על פי ההלכה, שלכל בימ"ש נתונה, בתנאים מסויימים, סמכות טבועה להאריך מועד שנקבע בפסק דינו לעשיית דבר, וכן נתן דעתו להלכה שנפסקה בע.א. 499/81 (פד"י ל"ח(4) 729) שלפיה "על מנת שיעשה בימ"ש שימוש בסמכותו זו, צריך שיתקיימו שני תנאים: ש'אי העשייה נובעת מסיבות שלא היתה למבקש שליטה עליהן והארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי צדק'". השופטת המחוזית סברה כי טענת המשיב בדבר הקשר המשובש מניגריה מקיימת "במידה מסויימת" (כלשונה) את התנאי הראשון, ומה שהכריע בעיניה את גורל בקשת המשיב היתה התקיימותו של התנאי השני, לאמור, שהארכת המועד נדרשת למניעת אי צדק. לעניין זה קבעה השופטת שברור כי מה שהוגדר בהסכם הפשרה כסכום התביעה, איננו אלא "מעין קנס שקבעו ביניהם" הצדדים, ונראה לה בלתי סביר ובלתי צודק לאכוף על המשיב את מלוא החיוב, הגדול פי כמה מסכום הפשרה, רק בשל כך שאיחר בביצוע התשלום הראשון של סכום הפשרה. להלן ציינה השופטת שאילו היתה נדרשת לקבוע פיצוי בשיעור כזה בגין הפרת תנאי ההסכם ביחס למועדי התשלום, רואה היתה לקבוע, לפי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), שהפיצוי המוסכם נקבע ללא יחס סביר לנזק הצפוי מן ההפרה. הערעור נתקבל.
ה. טענת המשיב כי חובו היה קטן מסכום תביעתו של המערער, לא היתה ראוייה כלל להישמע במסגרת הבקשה להארכת המועד. אכן, גם הסכם שניתנה לו גושפנקה של פס"ד, ניתן לביטול מחמת כל פגם שבכוחו להצדיק ביטול הסכם, אלא שבעל דין המבקש לבטל פס"ד כזה, צריך להגיש תובענה על כך. כל עוד פסה"ד בעינו, יוצר הוא מניעות מפני השגות על תקפותו ותוכנו של ההסכם שביסודו, והינו בר הוצאה לפועל ככל פס"ד. בנסיבות אלה לא היתה השופטת רשאית לבחון את סכום החיוב לפי פסה"ד באמות מידה היאות לבחינת סבירותו של סכום עליו היתנו הצדדים כי יהיה בגדר פיצוי מוסכם על הפרת חוזה.
ו. כוחו של ביהמ"ש להושיט סעד של חסד לחייב שלא פרע חובו במועד שנקבע בפס"ד, מחמת נסיבות שנוצרו לאחר מתן פסה"ד ושלחייב לא היתה שליטה למונען, נובע מסמכותו הטבועה והטבעית של ביהמ"ש לעשות צדק. הכלל שנתגבש הוא כי רק במקרים מיוחדים וחריגים, רשאי ביהמ"ש לעשות שימוש בסמכות האמורה. בעבר נפסק כי בטרם ישקול ביהמ"ש עשיית שימוש בסמכותו הטבועה, עליו להיווכח שבמקרה שלפניו מתקיימים שני תנאים כאחד: מחדלו של החייב למלא את חיובו בעתו אכן נבע מכורח נסיבות שנוצרו
לאחר מתן פסה"ד ושלא היו בשליטתו; שאם לא תוענק לחייב ארכת חסד, למלא באיחור את המוטל עליו, ייגרם אי צדק בולט וברור. ספק אם קביעה זו, עודנה כה נוקשה ומצומצמת כשהיתה. לפי הפסיקה היותר מאוחרת, הסמכות נתונה לביהמ"ש, גם אם התנאי הראשון איננו מתקיים כל צרכו, ובלבד שהענקת הסעד דרושה למניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עימן.
ז. בענייננו, הנסיבות לא הצדיקו שימוש בסמכות הנדונה. מחדלו של המשיב לקיים את חיוביו במועדיהם לא נבע מנסיבות שנבצרו משליטתו, וגם שגגה פשוטה לא גרמה לו, אלא אך זלזול המשיב בחובתו והתרשלותו במילוייה. כבר ביום 20.7.86 ידע המשיב שתשלום השיעור הראשון לא הועבר ליעדו במועד, ואז כבר חלפו חמישה משבעת ימי הארכה שעליהם היתנו הצדדים בגוף ההסכם. משהתקשר בו ביום עם ב"כ המערער והבטיח להעביר את התשלום עד יום 24.7.86, באיחור של יומיים ביחס למועד הארכה המוסכמת מראש, קיבל ב"כ המערער את הבטחתו כמספקת. על המשיב היה עתה לוודא את העברת התשלום ליעדו במועד המוסכם החדש. גם משכו המופלג, וכן תוצאותיו, של המחדל, לא היו קלות ערך. מכאן כי קמה למערער זכות לבצע נגד המשיב את מלוא חיובי פסה"ד ובזכות זו לא היה ביהמ"ש רשאי להתערב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מצא, חשין. החלטה - השופט מצא. עו"ד יונאי למערער, עו"ד אילן ש. שילה למשיב. 19.5.92).
ע.א. 489/89 - אלדר שרון נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*יום המכירה" לצורך תשלום מס שבח בעיסקת קומבינציה שיש בה תנאי מתלה הנוגע לקבלת היתר בנייה(הערעור נדחה).
א. המערער התקשר בהסכם למכירת מחצית מזכויותיו במקרקעין ב"עיסקת קומבינציה". ערך התמורה, כפי שנקבע בחוזה, עמד על 100,000 דולר. המערער שלח הודעה על העיסקה לרשויות מס שבח, בצירוף שומה עצמית על פי הערך השקלי היציג של הדולר בתאריך כריתת החוזה. לדעת המערער, היות ומדובר בחוזה מכר עם תנאי מתלה (קבלת היתר בניה), הרי שרק עם התקיימות התנאי קמה החבות בתשלום המס. לעומתו גרס המשיב כי מועד קום החבות במס נקבע על פי יום כריתת החוזה, ועל כן, חייב את המערער, בין היתר, בריבית והצמדה על פי סעיפים 90א', 94(א) ו-94ב' לחוק מס שבח. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי חוזה המכר במקרה דנן הינו חוזה מותלה ועל כן יום המכירה הוא יום התקיימות התנאי המתלה. דא עקא, את חישוב המס הוא מבקש לעשות על פי מחיר העיסקה ביום כריתת החוזה ובדין מתנגד לכך המשיב. לא ניתן לייחס יום מכירה אחד לצורך קביעת סכום המס - יום כריתת החוזה - ויום מכירה שני לצורך קביעת מועד תשלום המס - יום התקיימות התנאי המתלה.
ג. לגופו של עניין - וועדת הערר סברה כי חוזה מותלה שהתנאי המתלה שבו התקיים הינו חוזה שלם מרגע כריתתו. ההבחנה של הוועדה בין חוזה מותלה שהתנאי בו התקיים לבין חוזה כאמור שהתנאי בו לא נתקיים אין לקבלה. חוזה עם תנאי מתלה הינו חוזה שלם מרגע כריתתו, ואין השלכה רטרואקטיבית לעניין תוקפו בעת כריתתו לעובדה אם התנאי המתלה נתקיים ואם לאו. אכן, ככלל, אם לא התקיים התנאי במועדו, מתבטל החוזה בדיעבד, אך אין בכך כדי להשליך על חיותו ושלמותו עד לאותו מועד. יש לשאוף להרמוניה בין החוקים השונים ואין זה רצוי כי חוזה יחשב כחוזה שלם מההיבט החוזי ראילו לצורך חוק מס שבח יראו בו חוזה בלתי שלם ולא מחייב.
ד. לפי העקרונות של דיני החוזים "יום המכירה" לעניין החיוב במס שבח הינו יום כריתת החוזה. הדין עשוי להיות שונה מקום בו מדובר בחוזה שטרם נכנס לתוקפו כל
עוד לא נתקיים תנאי מסויים, כגון חוזה שצד לו קטין והדורש אישור ביהמ"ש, או חוזה הנערך ע"י מנהל עזבון הכפוף לאישור ביהמ"ש וכיוצא בכך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יוסי אברהם למערער, עו"ד גב' אורית קורן למשיב. 21.5.92).
ע.פ. 3513/91 - מאלק ח'אלד שינאוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מגע עם ארגון עויין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער בא במגע עם נציגי ארגון אבו נידאל בספרד בקשר לקיום פעילות של הארגון האמור בישראל. התנאי לפתיחת הפעילות היה שהארגון יממן הקמת חווה לגידול בקר עבור המערער, אשר תשמש גם ככיסוי לפעילותו. בגין מעשים אלה גזר ביהמ"ש המחוזי למערער 7 שנים מאסר שמתוכן 5 שנים מאסר בפועל. הערעור נדחה. המערער כבר נדון בעבר ל-15 שנות מאסר בעקבות הרשעתו בהנחת חומרי חבלה וחברות בהתאגדות בלתי חוקית ושוחרר לפני תום ריצוי עונשו, בעקבות עיסקת ג'יבריל. העבירה היא חמורה ביותר ואין העונש מופרז לחומרה. המערער חזר לסורו ולא ניצל שחרורו מהמאסר הקודם לפני הזמן כדי לחזור ולשקם את עצמו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד סעיד נפאע למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 3.5.92).
ע.פ. 5988/91 - בנימין יומטוביאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה בתיירת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המתלוננת, תיירת מהולנד, נכנסה לחנותו של המערער וכשהחלה למדוד בגדים בתא שנועד לכך, נכנס המערער לתא, נצמד לגופה וביצע בה מעשים מגונים כמפורט בכתב התביעה. במסגרת עיסקת טיעון הודה המערער בביצוע המעשה המגונה וביהמ"ש המחוזי גזר לו שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן העמיד אותו בפיקוחו של קצין מבחן לתקופה של שנה נוספת. הערעור על חומרת העונש נדחה. בהתחשב באופי החמור של המעשה שביצע המערער בלקוחתו התיירת, נדחה משקל שיקוליו האישיים מפני שיקולי הרתעה נאותים.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, אור. עו"ד דרור מקרין למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 11.5.92).
ע.פ. 934/92 - מדינת ישראל נגד נאיף זועבי
*קולת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המתלוננת היא גיסתו של המשיב. בעלה של המתלוננת (אחי המשיב) איננו נאמן לאשתו וחי מחוץ לבית עם נשים אחרות. המשיב נטל על עצמו לפרנס את ילדי אחיו ואת גיסתו ולדאוג לכל מחסורם. משמצא המשיב את גיסתו ברכב עם המתלונן, שהוא רווק, ניפץ את שמשות הרכב וע"י חפץ חד גרם להם לחבלות חמורות. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב מאסר לתקופה של שנתיים שמתוכן שלשה חודשים לריצוי בפועל בעבודת שירות. הערעור על קולת העונש נתקבל.
גם אם מביאים בחשבון את העובדה שהמשיב טיפל במשפחת המתלוננת ודאג לכל מחסורה, אין להעלים עין מהאספקט הציבורי שבמעשה ואין להסכים עם התיזה שיש לראות את העניין כאילו נסגר במסגרת המשפחה. צודקת התובעת כי בעבירות מהסוג הנדון יש לתת משקל רב לשיקולים של הרתעה שיש בהם כדי להניא אחרים מפני ביצוע עבירות דומות בעתיד. בהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בדרגת הערעור הוחלט כי מתוך השנתיים שנגזרו למערער שנה אחת תהיה לריצוי בפועל ושנה אחת על תנאי. מן המאסר ינוכו 6 ימים של מאסר בעבודת שירות שכבר בוצע.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, חשין. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עו"ד רוזנטל למשיב. 10.5.92).