ע.א. 5446/91 - יעקב עגור נגד חנה עגור ואח'
*מזונות(הערעור נתקבל בחלקו).
א. בשעתו חייב ביהמ"ש המחוזי את המערער במזונות המשיבות, אשתו ושני ילדיו, והעניין הגיע לביהמ"ש העליון. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לבדיקת טעות בקביעת הממצא בדבר שיעור הכנסתו של המערער. ביהמ"ש קבע כממצא שהכנסתו החודשית של המערער איננה 3,975 ש"ח לחודש, כפי שנקבע בדיון הראשון, אלא סכום כולל של 2,415ש"ח לחודש. לאור ממצא חדש זה חוייב המערער במזונות שני ילדיו הקטינים בסכום של 400 ש"ח לחודש לכל אחד, הוצאות החזקת הבית 350 ש"ח ומזונות האשה 550 ש"ח, ובסה"כ 1,705 ש"ח. ביהמ"ש הורה כי המזונות יוצמדו למדד חודש אפריל 1989 שפורסם ביום 13.5.89 ויעודכן אחת ל-3 חודשים. מאחר והבן ירון יגיע לגיל 18 ביום 28.7.93, יפוג במועד זה חיובו של המערער לשלם מזונותיו, וביהמ"ש קבע כי באותו תאריך יווספו למזונות האשה 200 ש"ח לחודש. הערעור נסב על ארבעה אלה: הפחתה של 200 ש"ח מסך המזונות בעת הגיע הבן לבגרות ולא 400 ש"ח ; קביעת מועד תחילת חישובההצמדה משנת 1989 ולא משנת 1990 כפי שנעשה בפסה"ד הראשון ; אי חיוב המשיבים להחזיר תשלומי יתר עבור תקופת העבר: אי פסיקת הוצאות. הערעור נתקבל לעניין ההפחתה של 400 ש"ח מסך כל המזונות.
ב. אין להתערב בקביעת הבסיס להצמדה ובעניין ההוצאות. הבסיס לחישוב מתייחס למועד הגשת התביעה וכך נעשה כאן. אין בקביעת מועד אחר בהליך הראשון כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור בקביעה שאומצה בהליך השני. אשר להוצאות - עניין זה נתון בדרך כלל לשיקול דעת הערכאה שדנה בעניין ואין סיבה להתערבות בהחלטתה. בעניין החזרת תשלומי היתר קבע ביהמ"ש כי לאור העובדה שהמשיבה אינה עובדת וכדי למנוע פגיעה בילדים לא יקוזזו כספים שניגבו ביתר. צדק ביהמ"ש בהחלטתו האמורה. הכספים שנפסקו כמזונות כבר נצרכו, וקיזוז סכום מן המזונות בשיעורם המופחת החדש ייצור מחסור אצל כל המשיבים ואת זאת יש למנוע.
ג. מאידך אין עילה סבירה להוספת 200 ש"ח למזונות האשה מעת הגיעו של הבן לבגרות. המזונות לא חושבו בסכום גלובלי, אלא הובא פירוט של מרכיביהם לפי חלוקה בין כל אחד מן הקטינים והאם על פי צרכיהם. בנסיבות אלה צריך להפחית את מלוא הסכום של 400 ש"ח מן המזונות בהגיע הבן לבגרות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ישראל ויסבלט למערער, עו"ד יצחק איציקוביץ למשיבים. 1.10.92).
ע.א. 481/89 - ניסים חנונה נגד רשות הנמלים בישראל ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 2872/82 - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד 1951, נפגע פעמיים במהלך עבודתו כסוור בנמל אשדוד. התאונה הראשונה ארעה ב-31.5.81 וכתוצאה ממנה נעדר המערער מעבודתו כחודשיים ימים, והשניה ארעה ב-29.12.81. עקב התאונה השניה נבצר מהמערער לחזור לעבודה משך 13 חודשים בקירוב. בעקבות התאונה הראשונה שבה נפגעה ידו הימנית של המערער נקבעה לונכות צמיתה של %10 ע"י המוסד לביטוח לאומי. חמורה יותר היתה התאונה השניה בה נפגעה רגלו השמאלית של המערער ובשל חבלה זו קבעה וועדה הרפואית של המוסד לביטוחלאומי כי נכותו מגיעה לכדי %20 לצמיתות. המשיבים הכירו בכך כי מדובר בתאונות דרכים ובחבותם לפצות את המערער.
ב. בתקופת היעדרו מן העבודה עקב התאונה הראשונה קיבל המערער את מלוא שכרו ונפסק לו בגין תאונה זו רק פיצוי על כאב וסבל. גם משך 13 החדשים בהם נעדר מעבודתו עקב התאונה השניה קיבל את כל שכרו. ששה חודשים קיבל שכר רגיל מהמעביד
וב-7 החודשים הנותרים שולם לו השכר המלא על חשבון ימי המחלה שצבר. ביהמ"ש המחוזי לא פיצה את המערער בגין 7 החדשים האמורים, שכן היתה לפניו עדות כי אפילו ניצל עובד את כל ימי מחלתו ואינו עובד במשך תקופה ממושכת מאד, לכאורה על חשבון ימי מחלה, לא קרה מעולם שהוא נדרש להחזיר כסף תמורת ימי מחלה שנוצלו מעבר למכסההמגיעה לו. הערעור נדחה.
ג. באשר לתאונה הראשונה - אין ממש באף טענה כנגד הקביעות והמסקנות שאליהן הגיע ביהמ"ש המחוזי. אשר לתאונה השניה - אכן הוכח הנוהג המושרש במקום עבודתו של המערער, שעובד שחלה במחלה מתמשכת, אינו יוצא ניזוק כספית, גם לאחר שניצל את ימי המחלה שצבר. אולם אין להוציא מכלל אפשרות שאם יחלה בעתיד ולא יעמדו לרשותו ימי מחלה, ינוכו ממשכורתו ימי היעדרותו מהעבודה. בנדון זה, כבעניינים אחרים בהם אין בידי ביהמ"ש אלא להעריך את מידת הסבירות להפסד עתידי ואת שיעורו, יש מקום לאמוד, על סמך נתונים מוכחים, את עצם ההפסד שנגרם לעובד עקב ניכוי ימי מחלה כתוצאה מהתאונה ואת מידת ההפסד. נתונים שיש בהם כדי לסייע לקביעת האומדן יכול שיהיו ממוצע שנתי של ימי מחלה שניצל העובד, גילו של העובד, מצב בריאותו וכיוצא באלה פרטים. ברם, המערער לא הביא נתונים כלשהם המאפשרים לקבוע כי ייגרם לו הפסדכזה ואת שיעור הנזק, ואין זה ראוי לקבוע אמדן שרירותי, שאין לו כל אחיזה בראיות. לפיכך יש לדחות את הערעור בענין זה.
ד. לאחר התאונה השניה לא חזר המערער לעבודת הסוורות עקב מוגבלותו והוא הוצב לעבודות שונות. לטענת המערער מנעו התאונות את קידומו בעבודה, ואלמלא נפגע היה מגיע למחלקה בה משתכרים העובדים את השכר הגבוה ביותר. דא עקא, כי בידי ביהמ"ש לא היו נתונים לחשב הפסד זה, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד, ולפיכך קבע ביהמ"ש סכום גלובלי עבור הפסד כושר השתכרות בסכום של 50,000 ש"ח לאחר ניכוי מס הכנסה וכן סכום של 10,000 ש"ח עבור כאב וסבל בתאונה השניה. סכומים אלה נבלעים בתשלומים שקיבל ושיקבל המערער מהמוסד לביטוח לאומי עבור התאונה השניה. אין לקבל את טענותיו של המערער נגד הקביעה האמורה באשר לסיכויי התקדמותו בעבודה. סיכומו של דבר, אפשר וסכום הפיצוי הגלובלי שקבע ביהמ"ש נוטה לצד הנמוך, אך אין עילה להתערבותו בו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אלברט בכר למערער, עוה"ד רהט וראובינוף למשיבים. 8.10.92).
ע.א. 73/88 - עזבון המנוחה לוטי גרינברג ז"ל ואח' נגד שיכון ופיתוח... בע"מ ואח'
*מחיקת ערעור כאשר לא הוגשו סיכומים בכתב במועד. *שערוך תשלום בביצוע בעין של הסכם כאשר התשלום בוצע במסגרת החוזה המקויים.
*הוצאות משפט(מחוזי ת"א - ה.פ. 317/84 - ערעור וערעור שכנגד - הערעור נמחק והערעור הנגדי נתקבל).
א. המנוחה לוטי גרינברג-רוזן, שהמערער הראשון הוא חליפה עפ"י דין, היתה אזרחית ותושבת ארה"ב. בשנת 1961 רכשה המנוחה את החלקות 222 ו-223 בגוש פלוני (להלן: החלקות) והחכירו אותן למדינת ישראל. בהתאם לתנאי הסכם החכירה נבנו על החלקות שני בתי מגורים ובהם 16 דירות שהושכרו לנזקקי דיור. לימים הגיעו המנוחה ושיכון הפיתוח לכלל הסכמה עקרונית, לפיה תמכור המנוחה את החלקות למדינה במחיר מוסכם של 1,520,000 ל"י. הצדדים עמדו בפני כריתת חוזה פורמלי, אך ביום 12.3.76, בטרם נכרת החוזה, הלכה המנוחה לעולמה. עו"ד רוברטס נתמנה כמנהל עזבון זמני לנכסי המנוחה והמו"מ חודש. ביום 30.3.77 חתמו הצדדים על הסכם מכר, וביום 14.7.77 החליט רשם ביהמ"ש המחוזי לאשרו.
ב. המחיר המוסכם נותר 1,520,000 ל"י, ונקבע שהוא יהיה "מלא וסופי". סך 1,000,000 ל"י שולם עפ"י המותנה בחוזה ביום 14.4.77. ביחס ליתרת המחיר הותנה בהסכם, כי זו תשולם "עם רישום הנכס על שם הרוכשת אצל רשם המקרקעין". עם זאת הותנה, כי אם הרוכשת לא תמציא מסמכים נחוצים וכד', יצא המוכר ידי חובה ויהיה זכאי לתשלום היתרה אם ימציא יפוי כוח בלתי חוזר לרוכשת. שיכון ופיתוח המציאה את המסמכים הנחוצים, אך לא הוזמנה לקבלת הבעלות בחלקות. משנדרשה ע"י עו"ד רוברטס, ביום 27.7.77, לשלם את יתרת המחיר נגד המצאת יפו"כ בלתי חוזר, דחתה רשות הפיתוח את הדרישה, אך ביום 26.12.77 שילמה את היתרה כנגד יפוה"כ.
ג. משבאו לרשום את החלקות על פי יפוה"כ התברר כי בשל טעות שנפלה בהדפסת הנוסח הסופי של הסכם המכר, שאושר ע"י רשם ביהמ"ש כמות שהוא, צויין בתיאור הממכר רק מספרה של חלקה 222 ונשמט מספרה של חלקה 223, והחלקות נותרו רשומות בבעלות המנוחה. ביום 4.3.81 ניתן צו ירושה בארה"ב לעזבונה של המנוחה והחלקות נרשמו, לפי צו הירושה, בבעלות המערערת השניה (גב' רגינה זינגר) אחייניתה ויורשתה של המנוחה. שיכון ופיתוח עתרה לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד שיצהיר כי שתי החלקות נמכרו למדינה ויש לרשמן בבעלות המדינה. עזבון המנוחה, שלעו"ד רוברטס שוב לא היה עוד חלק בניהולו, והמערערת השניה, הורשו להגיש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד. הם התנגדו לתביעת שיכון ופיתוח מכל וכל, וכן טענו שמכל מקום אין ההסכם מתייחס אלא למכירת חלקה 222 שרק היא הוזכרה בהסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענות הנ"ל של המערערות.
ד. המערערים העלו גם טענה נוספת, לאמור, כי את יתרת מחיר החלקות היה על שיכון ופיתוח לשלם עוד ביום 27.7.77, כאשר הוצע לה יפו"כ בלתי חוזר, ובהשהותה את התשלום עד ליום 26.12.77 הפרה שיכון ופיתוח את חיוביה לפי ההסכם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הפרת הסכם לא היתה כאן, אך לנוכח הפיחות בשער הלירה הישראלית, שעליו הוכרז במהפך הכלכלי בחודש אוקטובר, פסק ביהמ"ש המחוזי כי המערערים זכאים "מטעמים שבצדק" לשיערוך הסכום. המערערים הלינו בערעורם על צדקת ההחלטה להורות על העברת החלקות, ובערעור שכנגד השיגה שיכון ופיתוח על צדקת חיובה בתשלום הפרשי הצמדה וריבית וכן על כך שלא נפסקו הוצאות לזכותה. הערעור נמחק והערעור שכנגד נתקבל בשני הנושאים.
ה. בערעורם של המערערים אין מקום לדון. לפי החלטת נשיא ביהמ"ש העליון היה על המערערים להגיש את סיכומי טענותיהם בכתב עד ליום 25.6.89. בתוך המועד הזה ביקש ב"כ המערערים להאריך את המועד ל"מועדים מאוחרים יותר". ביום 15.6.89 נענה רשם ביהמ"ש העליון לבקשה והאריך את המועד להגשת הסיכומים "כמבוקש" בלי שקבע מועד מוגדר להגשת הסיכומים. משלא הגישו המערערים סיכומיהם נקבע הערעור "למחיקה מחוסר מעש" ולקראת מועד הדיון בפני הרשם שנקבע ליום 3.1.90, הגיש ב"כ המערערים בקשה להארכה נוספת של המועד. בבקשה נטען כי מאחר שבהחלטת ההארכה "לא ננקב מועד להגשת הסיכומים, הניחו מנהלי העזבון בארץ ובחו"ל כי זמנם בידם". הרשם קבע כי ניתן היה לצפות להגשת הסיכומים תוך זמן סביר לאחר ההחלטה הראשונה, וכי לא נמצא טעם שיצדיק הארכת המועד ולפיכך נדחתה בקשת המערערים בעניין זה.
ו. מצבו של בעל דין שלא הגיש סיכומי טענות בכתב דומה למצב בעל דין שלא הגיש עיקרי טיעון. ביחס לבעל דין שלא הגיש עיקרי טיעון נפסק לא פעם, כי מוטל על ביהמ"ש לשקול אם להרשות לו - חרף מחדלו - להשמיע את טענותיו, כולן או חלקן. במסגרת שיקול דעתו מתחשב ביהמ"ש בכלל נסיבות העניין, לרבות טיב ההסבר שניתן למחדל, חשיבות וסיכויי הטענות בערעור לגופו, מידת הפגיעה שתיגרם לעניינם של בעלי דין אחרים וכיוצא באלה שיקולים. הדין האמור יאה גם ביחס לבעל דין שלא הגיש
סיכום טענותיו. אם מוצא ביהמ"ש כי בנסיבות העניין מוצדק לאפשר לבעל דין להגיש סיכומים שלא הגיש במועד, יוכל להורות על הגשתם. כן יכול הוא לזמן את בעלי הדין לשמוע את טענותיהם הן לעניין השאלה אם יש להרשות לבעל הדין שלא הגיש סיכומים להשמיע את טענותיו והן לגופו של הערעור.
ז. בענייננו, משדחה הרשם את בקשת המערערים להארכה נוספת של המועד להגשת סיכומיהם, היה בידי המערערים לערער על ההחלטה. היה גם בידם לפנות לביהמ"ש בבקשה שלא לנהוג בהם כבבעל דין שלא התייצב לדיון. אך המערערים לא עשו כן ומשלא ערערו על החלטת הרשם הפכה החלטתו סופית ושוב אין להרהר אחר צדקתה. משלא ביקשו המערערים גם מביהמ"ש שלערעור ליתן "החלטה אחרת" הרי על ביהמ"ש לנהוג לפי הכלל ולנהוג במערערים כבעל דין שלא התייצב לדיון. אלא שכאן שוב יש בפני ביהמ"ש 3 אפשרויות: בירור הערעור לגופו, מחיקת הערעור או דחיית מועד הבירור. הסמכות לברר ערעור גם בהיעדר בעליו, עומדת לביהמ"ש שלערעור, אך דרך זו יוכל לנקוט רק בנסיבות מיוחדות ונסיבות כאלה אינן מתקיימות בפרשתינו. גם הדרך של דחיית מועד הבירור דינה להיפסל, לא רק בשל כך שאינה יאה לערעור הקבוע לבירור על יסוד טענות בכתב, אלא גם מפני שבהיעדר בקשה לדחיית דיון, אין ביהמ"ש יוצא מגידרו לדחות את הדיון על פי יוזמתו. לא נותרה אלא הדרך של מחיקת הערעור. לפיכך דין הערעור להימחק.
ח. אשר לערעור שכנגד - דינו להתקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לפי תנאי ההסכם לא חלה על שיכון ופיתוח כל חובה לשלם את יתרת המחיר לפני מועד העברת הבעלות הרשומה ומכאן שבסירובה לשלם את היתרה, ביום 27.7.77, נגד המצאת יפו"כ בלתי חוזר, לא הפרה שיכון ופיתוח את ההסכם. ענייננו איפוא בתמורה המשולמת במסגרת חוזה מקויים. השיערוך בחוזה המקויים אפשרי, ככלל, כשניתן לבססו על פירושו של החוזה. בענייננו, בהסכם שכרתו הצדדים הותנה, במפורש, כי התמורה המוסכמת היא "מלאה וסופית" ומן הראיות שהובאו עולה כי הצדדים הסכימו ביניהם במפורש על אי שיערוך. לפיכך דין הערעור שכנגד בנקודה זו להתקבל.
ט. טענתה השניה של שיכון ופיתוח במסגרת הערעור שכנגד מופנית נגד ההחלטה לשלול ממנה את הוצאותיה וגם בכך הדין עם המשיבה. הטעם המבורר היחידי שניתן להעלות מהנמקת ביהמ"ש המחוזי, הינו, כי הרקע להתדיינות כרוך בטעות שנפלה בעת הדפסת הנוסח הסופי של הסכם המכר שהשמיט את מספרה של אחת החלקות, והאחריות לטעות רובצת לפתחה של שיכון ופיתוח שהדפיסה את החוזה. אלא שהנמקה זו איננה מבארת, מה היה יחסה של השופטת המחוזית להסתמכות המערערים על טעות ההדפסה כעילה להתנגדותם לבקשתה - שנמצאה מוצדקת לגופה - של שיכון ופיתוח. פסיקת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד מסורה לשיקול דעת של הערכאה השיפוטית שלפניה התברר ההליך, אך הכלל הוא שבאין נסיבות מיוחדות יהא בעל הדין שזכה במשפט זכאי לפסיקת הוצאות. אין בהנמקת ביהמ"ש בעניין דנא כדי להביא לשלילת הוצאותיו של בעל הדין שתביעתו נמצאה מבוססת ונתקבלה כמעט במלואה. לפיכך הוחלט לחייב את המערערים גם בהוצאות ושכ"ט עו"ד בביהמ"ש המחוזי וגם בביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד י. גרבשלמערערים, עו"ד י. באום למשיבים. 11.10.92).
רע"א 3093/92 - שושנה וידרשל נגד שניר עדנה ומרדכי
*צירוף בעל דין(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת והמשיבים הינם חוכרים של דירות בבית משותף שבבעלות רשות הפיתוח. המשיבים החלו לבצע עבודות בניה בדירתם ולבקשתה של המבקשת ניתן ע"י בימ"ש השלום
צו מניעה קבוע האוסר עליהם את הבניה וכן הורה על החזרת המצב לקדמותו. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי ובגדר הערעור עתרו על צירוף רשות הפיתוח ובעלי דין אחרים כמשיבים נוספים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ככל שהדבר נוגע לבעלי הדין האחרים אך קיבל אותה ככל שהיא נוגעת לרשות הפיתוח. הנמקתו של בימ"ש השלום למתן צו המניעה נעוצה בפרשנות הראויה לסעיף בחוזה החכירה שלפיו "החוכר מוותר בזה על זכותו להתנגד לביצוע שינויים ותוספות ברכוש המשותף אם אותם השינויים וההוספות אושרו ע"י המחכיר". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכה את ביהמ"ש שלערעור להורות על צירוף משיב שלא היה בעל דין בערעור, מבלי לפרט את כללי הצירוף ומכאן שהדבר נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש שלערעור. עם זאת, רשאי ביהמ"ש להנחות עצמו לפי כללי הצירוף המצויים בד' אמותיה של תקנה 24. הנימוק היחיד לבקשת הצירוף היה כי פרשנות בימ"ש השלום את הסעיף הנדון בחוזה החכירה "פוגעת בזכויות המחכיר" ונימוקו של ביהמ"ש להחלטת הצירוף היה ש"הקביעה... היא לגבי נפקותו של סעיף זה בחוזה הספציפי... ראוי היה אולי לצרפה (את רשות הפיתוח) מלכתחילה כצד לדיון בביהמ"ש קמא". ברם, אם לצורך ההכרעה בסכסוך בין הצדדים נדרש ביהמ"ש לפרש את חוזה החכירה, אין בכך כדי לפגוע בזכויות המשפטיות של רשות הפיתוח שלא תהיה קשורה באותה פרשנות. ספק רב אם היה מקום, במקרה דנן, להיעתר לבקשה גם אילו הוגשה ע"י רשות הפיתוח, שהרי, לכאורה, לא תפגע כל פרשנות משפטית של חוזה החכירה בזכויותיה המשפטיות.
ג. לשיקולים האמורים מתווספים גם שיקולים נוספים שיש בהם כדי להביא לקבלת הערעור. ראשית, דבר הדיון בבימ"ש השלום היה ידוע לרשות הפיתוח וזו לא ביקשה להצטרף כבעל דין ; שנית, בסעיף 12 לבקשת הצירוף הסבירו המשיבים כי לא ביקשו לצרף את רשות הפיתוח בערכאה הראשונה מאחר שסברו שהתביעה תידחה. אולם, תקנה 425 הדנה בצירוף בעלי דין אינה מיועדת לאפשר לבעל דין שקיבל החלטה דיונית מודעת בערכאה הראשונה להחזיר את הגלגל אחורנית בערעור, רק מחמת ששיקולו נתברר כשיקול מוטעה ; שלישית, לא מן הנמנע הוא שבקשת הצירוף תחייב החזרת הדיון לערכאה הראשונה ולענין זה החמיצו המשיבות את השעה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד אליעזר בן חיים למבקשת, עו"ד גב' דליה דנון למשיבים. 21.10.92).
ע.א. 212+221/88 - נסימי מרדכי ואח' נגד אנדין תעשיות בע"מ ואח'
*שליחות נחזית(ערעורים וערעורים שכנגד - הערעורים של ניסימי מרדכי ופיינטוך יצחק נתקבלו והערעורים הנגדיים נדחו).
א. מרדכי נסימי (להלן: נסימי) תבע בביהמ"ש המחוזי את יצחק פיינטוך (להלן: (פיינטוך) ואת חברת אנדין תעשיות בע"מ (להלן: החברה), בגין שתי חבילות יהלומים, אשר לטענתו מכר ומסר לחברה באמצעות פיינטוך, שהיה קניין שלה. את האחת מסר לפיינטוך בחדרו של פיינטוך במפעלה של החברה ביולי 1984, ואת השניה כעבור כשבוע 1.בבית קפה מול הבורסה ליהלומים ברמת גן. החברה לא שילמה לו את תמורת היהלומים. החברה, העוסקת בייצור ושיבוץ תכשיטים, העסיקה את פיינטוך כממיין יהלומים. לשתי עיסקות היהלומים שנטענו ע"י נסימי לא קדמו עיסקות אחרות בינו לבין החברה. לפי גירסתו של נסימי, שנתמכה ע"י פיינטוך, פעל פיינטוך כקניין יהלומים של החברה ולא רק כממיין יהלומים. לעומת זאת גרסה החברה כי פיינטוך רק היה ממיין יהלומים וכי היהלומים נרכשו ע"י החברה רק מסוחרים שאושרו על ידה כספקים מורשים.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי תפקידו של פיינטוך היה גם כממיין וגם כקניין שרכש יהלומים בשם החברה, אך זאת רק מספקים מורשים. ביהמ"ש קבע כי שתי חבילות היהלומים נמסרו ע"י נסימי לפיינטוך, אלא שנסימי לא היה ספק מורשה של החברה וגם לא נעשה כלפי נסימי כל מצג כאילו פיינטוך מוסמך לפעול כשלוח שלה לרכישת יהלומים. על אף זאת חייב ביהמ"ש את החברה לשלם לנסימי את תמורת החבילה הראשונה, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, על סמר הקביעה כי חבילה זו נמסרה ע"י פיינטוך לעובדת ייצור של החברה בשם ג'ני ונכנסה למלאי של החברה. התביעה בגין החבילה השניה, שלא הוכח שנתקבלה ע"י החברה, נדחתה נגד החברה ונתקבלה נגד פיינטוך שהודה בקבלתה. נסימי מערער על כי החברה לא חוייבה גם במע"מ על החבילה הראשונה ועל כי תביעתו נגד החברה בגין החבילה השניה נדחתה. פיינטוך ערער על כך שהוא ולא החברה חוייב בגין החבילה השניה. החברה בערעוריה שכנגד מערערת נגד חיובה בגין החבילה הראשונה. הערעורים של נסימי ושל פיינטוך נתקבלו והערעורים הנגדיים נדחו.
ג. ביהמ"ש יכול היה לקבוע כי פיינטוך פעל כקניין של החברה, וכי החברה קיבלה את חבילת היהלומים הראשונה. באשר למע"מ - ביהמ"ש נמנע מלפסוק מע"מ מהנימוק שנסימי לא תבע זאת. נשמט מביהמ"ש כי ב"כ של נסימי ביקש לתקן את כתב התביעה ע"י הוספת סעד זה ובקשתו נענתה בהסכמת ב"כ החברה. הטענה כי אין לפסוק מע"מ מאחר ולא שולמה בגינו אגרת משפט אינה ראוייה להשמע. ענין האגרה, במידה וחלה חובת האגרה על המע"מ, יבוא על תיקונו במזכירות ביהמ"ש. השאלה היא אם נסימי שילם את המע"מ והתשובה לכך היא חיובית. לפיכך יש לקבל את ערעורו של נסימי בעניין המע"מ.
ד. לעניין החבילה הראשונה די היה לחיובה של החברה בכך שקיבלה את היהלומים ולא שילמה עבורם, מבלי להכנס לבירור השאלה אם פיינטוך היה שלוח שלה לרכוש את היהלומים. ברם, לשאלה זו נודעת חשיבות לענין החבילה השניה, שכן אם אמנם פיינטוך היה שלוח של החברה לרכישת יהלומים, החברה חייבת לשלם עבור היהלומים גם אם פיינטוך לא העביר אותם לרשותה. נראה כי מבחינת היחסים בין החברה ופיינטוך היה אמנם פיינטוך מוסמך לפעול בשם החברה בעיסקות של רכישת יהלומים.
ה. גם אם סמכותו של פיינטוך הוגבלה לקנייה מספקים מאושרים בלבד ונסימי לא היה ביניהם, הרי עובדה זו שוללת רק דרך אחת של הקניית שליחות, זו הנעשית בהרשאה מאת השולח לשלוח. סעיף 3(א) לחוק השליחות מאפשר הקניית שליחות גם בדרך נוספת - בהתנהגותו של השולח כלפי הצד השלישי. ביהמ"ש שלל שהיה מצג של החברה כלפי נסימי ובכך טעה. בכל הנוגע לחבילה הראשונה לא היה מצג כזה ובצדק ביסס ביהמ"ש את החיוב לא על יחסי שליחות אלא על עשיית עושר ולא במשפט. לא כן לענין החבילה השניה. נקבע, כאמור, כי ג'ני קיבלה את היהלומים למלאי של החברה בחבילה הראשונה, והיה בכך מצג של החברה כלפי נסימי, באמצעות ג'ני כשלוחה שלה, כי פיינטוך פעל בעיסקה זו כשלוח של החברה. משנעשה מצג זה ע"י ג'ני, כשלוחה של החברה, כלפי נסימי, אין עוד חשיבות לגירסת החברה, כי סמכותו של פיינטוך היתה מוגבלת לעסקות עם ספקים מאושרים על ידה. העובדה שפיינטוך לא מסר את החבילה השניה לחברה אינה צריכה להשפיע על זכותו של נסימי נגד החברה.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. בן מנחם לנסימי, עו"ד י. וסטמן לחברה, עו"ד ז. קורוליק לפיינטוך. 15.9.92).
ע.א. 5130/90 - צפאא נזיף נגד צוחטה משה והסנה... בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ב"ש - ת.א. 691/87 - הערעור נדחה).
א. המערעת, ילידת 1979, המתגוררת באזור ראמאללה, נפגעה בתאונת דרכים בספטמבר 1987, והמשיבים חייבים בפיצוייה על נזקיה. עקב התאונה סבלה המערערת מזעזוע מוח
חמור, אך לא נותרה לה כל נכות צמיתה בשטח הנוירולוגי. למערערת נותרה נכות אורטופדית צמיתית בשיעור של %55. למערערת מוגבלות בעמידה ממושכת וגם לישיבה נוחה תזדקק לכסא מיוחד לצורך עבודה. עם זאת, כך קבע מומחה, המערערת אינה זקוקה לעזרה בביצוע פעולות יומיומיות הקשורות ללבוש ורחצה וכיו"ב. ביהמ"ש קבע את נזקיה של המערערת בסעיפים שונים ובכלל זה סכום של 90,000 ש"ח בגין הפסד כושר השתכרות צפוי בעתיד בדרך אמדן גלובלי. הסכום הכולל של הפיצויים הגיע ביום פסק הדין באוקטובר 1990 ל-267,000 ש"ח ובערכים של הכסף כיום לסכום העולה על 400,000 ש"ח. המערערת תוקפת בערעורה את כל אחד מהסכומים שנקבעו ואילו המשיבים טוענים שהסכומים גבוהים מן הראוי. למערערת גם טענה נוספת כנגד זאת שלא נפסקו לה פיצויים בגין הוצאות רפואיות צפויות בעתיד. הערעורים נדחו.
ב. לטענת המערערת היה מקום לחשב את הפסד כושר ההשתכרות שלה בדרך החישוב הקונבנציונלי בהסתמך על אחוז הנכות הרפואית בשיעור של %55 ועל כושר השתכרות של 1,540 ש"ח לחודש, סכום המהווה ממוצע בין כושר ההשתכרות הממוצע בישראל לבין זה שבשטחי יו"ש. על פי חישוב זה מגיע הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות לסכום העולה על 200,000 ש"ח. אין לקבל טענה זו. על פי הראיות, שיעור הנשים מבין תושבי יו"ש היוצאות לעבודה מחוץ לביתן נמוך ביותר, ואינו עולה על %10. כמו כן ניתן להבין מתשובות המומחה האורטופדי כי הנכות הפונקציונלית של המערערת נמוכה מנכותה הרפואית וביהמ"ש גם העריך אותה בשיעור של %40. גם השכר הממוצע לעובדים מהשטחים, לרבות אלה העובדים בישראל, נמוך בהרבה מזה שהציעה המערערת כמודד לחישוב הפסד השתכרותה. גם קביעת הפיצויים בראשי נזק אחרים אינה מצדיקה התערבות בהתחשב בראיות שהיו בפני ביהמ"ש.
ג. באשר לכך שביהמ"ש לא פסק למערערת הוצאות רפואיות צפויות בעתיד - בקשר לכך הזכירה המערערת את האפשרות שתעבור בעתיד ניתוח בירך שעליו המליץ רופא מומחה. אולם, עמדת המערערת בפני ביהמ"ש המחוזי היתה שאינה מסכימה ולא תסכים לעבור ניתוח כזה בשל הסיכונים שבו, ובהתחשב בכך יצא ביהמ"ש מהנחה שנכותה הצמיתית היא %55. אילו היה עליו לצאת מהנחה שהמערערת תנותח כאמור, שיעור הנכות היה צפוי לרדת בעקבות הניתוח. אין המערערת יכולה גם "ליהנות" מנכות של %55 וגם לדרוש פיצוי בגין ניתוח שתעבור, בנסיבות שאם היתה מנותחת הנכות הצפויה היתה נמוכה יותר.
ד. המשיבים ראו להגיש ערעור שכנגד, אך ערעור זה הוגש בעליל רק כ"משקל שכנגד" לערעור של המערערת, ומוטב היה לולא הוגש. בסיכומיהם אומרים המשיבים מפורשות, בהתייחסם לערעור המערערת, ש"בענייננו הוערכו כל פרטי הנזק באורח זהיר על יסוד חומר הראיות ותוך התחשבות במכלול הגורמים הצריכים לענין". לאור דברים מפורשים אלה ואחרים ברור שלא היתה הצדקה לערעור שכנגד. התוצאה היא ששני הערעורים נדחו ושני הצדדים חוייבו לשלם לאוצר המדינה כל אחד הוצאות של 10,000 ש"ח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדנרג, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מירון קין למערערת, עו"ד שלמה קרינסקי למשיבים. 8.10.92).
דנ"א 4432/92 - אברהם אנג'ל, עו"ד נגד קוליה בודסקי
*קביעת שכ"ד ע"י בי"ד לשכירות כאשר השופט מסתמך על "ידיעתו השיפוטית" הנובעת מנסיונו כשופט בנושאי שכ"ד(עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.א. 4868/90 - העתירה נדחתה).
א. בסכסוך בין בעל בית לדייר (העותר) בדבר גובה דמי השכירות עבור מושכר, שהובא בפני בית הדין לשכירות, המורכב משופט שלום כדן יחיד, הובאה חוות דעת של שמאי לענין שכר הדירה, אך ביהמ"ש לא קיבל אותה במלואה וקבע את שכה"ד "על פי
הראיות שהובאו בפני ועל פי נסיונו של בית דין זה במושכרים באזור זה...". על פסק דין זה ערער המערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את הערעור וקבע כי "בית הדין לשכירות רשאי להשתמש בנסיונו באופן שנסיונו משמש לו קנה מידה לבחון את חוות דעת המומחה, אם אינה חורגת מעבר לסביר לכאן או לכאן...". לאחר נטילת רשות ערער המבקש לביהמ"ש העליון כאשר הטענה המרכזית לכל אורך הדרך היתה, כפי שהיא גם כיום, ששופט בית הדין לשכירות טעה בכך שהסתמך על ידיעתו ונסיונו לצורך קביעת דמי השכירות שבסכסוך. בפסק הדין הקודם סקר ביהמ"ש העליון את ההלכה שהתגבשה במרוצת השנים בנושא זה והגיע למסקנה כי "אך סביר הוא שבית דין לשכירות, אשר מלאכת יום ביומו היא בקביעת שוויים של נכסים ודמי השכירות הראויים להם בתחום שיפוטו, צובר נסיון וידע רב בקביעת שוויים של אלה וראוי שאלה ישמשוהו בקביעותיו העתידיות". הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. אין לקבל את טענותיו של העותר לגבי שאלת השימוש בנסיונו השיפוטי של בית הדין לשכירות, ואין לקבל את טענתו, שנטענה כבר בדיון הקודם, כי ההלכה שהיתה בעבר בדבר שימוש בידיעה שיפוטית של בית דין לשכירות היתה רק לתקופה בה היה בית הדין מורכב משופט ונציגי בעלי הבתים ונציג הדיירים. אין כל עילה, על פי החוק, המצדיקה הבאת הנושא לדיון נוסף. אין לראות חידוש הלכה בכך שפסה"ד מקנה לבית דין לשכירות סמכות להשתמש בידע ובנסיון שלו לא רק לשם קביעת דמי שכירות אלא גם לקביעת שומתם של מקרקעין. דמי שכירות ושווי מקרקעין שלובים זה בזה ולעיתים קרובות קביעת דמי שכירות הם פועל יוצא משווים של המקרקעים. הידע והנסיון שרוכש לעצמו בית דין לשכירות הינו בשני המישורים ואין כל טעם והצדקה להפריד ביניהם.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד אבשלום לוי לעותר. 29.10.92).
בש"פ 5024/92 - אברהם נחמיאס נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר(בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בעבירות של חטיפה, סחיטה באיומים והיזק בזדון ונדון לששה חודשים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי וכן הפעיל ביהמ"ש שני מאסרים על תנאי שמהם שנה אחת מצטברת למאסר החדש. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ועל גזר הדין ובקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. הסניגור העלה כמה וכמה טעמים לתמיכה בבקשתו. הוא העלה טענות נגד הזיהוי של המבקש, אולם גם אם ראויות טענות אלה להשמע בערעור, אין בהן כדי לקיים אחרי הנדרש לצורך עיכוב ביצוע של גזר דין. יש צורך בנסיבות "יוצאות מגדר הרגיל" או "נסיבות מיוחדות" או כי יש למבקש "סיכוי בולט לעין" לזכות בערעורו, וכל אלה לא נתקיימו כאן. גם הטענה בדבר הסיכוי כי המבקש ירצה את מרבית ענשו עד אשר יישמע הערעור אין לה מקום כאשר מדובר לשנה וחצי מאסר.
ב. מבין כל הטענות קיימת אחת המצריכה דיון. מתברר כי שלשה הורשעו בעבירה הנדונה ורק ענשו של המבקש נגזר. לגבי שני העבריינים העיקריים נדחה מתן גזר הדין עד לחודש אפריל 1993, בנימוק כי בחייהם של אלה חל מהפך וראוי הוא שענשם יותאם לשיקום עתידם. בינתיים, שניים אלה מהלכים חופשי ולטענת המבקש יש בכך אפלייה לטובת העבריינים העיקריים. אכן, מראית פני הדברים אינה נקיה כפי שהיה ראוי כי תהיה. בהרשיע ביהמ"ש כמה נאשמים בתיק אחד, מן הראוי כי ענשם ייגזר בהמשך אחד או בתוך תקופה קצרה ביותר. כשאמורה לחלוף תקופה של חצי שנה בין גזר דין לגזר דין מראית פני הצדק עלולה להיפגם. לעניין מעצרם של נאשמים עד גמר ההליכים קבעו בתי המשפט הלכה שעניינה אי אפליה בין נאשם לנאשם. אולם, אין הלכה זו חלה לעניינו של נאשם שנגזר דינו. אין לשלול אפשרות כי בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל יידחה ביצוע
גזר דין גם בנסיבות כאלו, אך מקרים אלה יהיו נדירים ביותר וענייננו אינו מסוג זה. בשים לב לכל הנסיבות יש וראוי לראות את עניינו של המבקש כמי שדינו נגזר לתקופת מאסר קצרה לעניין שמיעת ערעורו בהקדם.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ירון דוד למבקש, עו"ד דה הרטוך למשיבה. 27.10.92).
בש"פ 5014/92 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים של אב בבתו)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. לעורר בת ובהגיע הבת לגיל 13 החל העורר לבצע בה מעשים מגונים. הוא עשה הסדרים בבית שלפיהם החלה הבת לישון עימו במיטה אחת והם לבדם בחדר. בהגיע הבת לגיל 17 החל העורר לשכב עימה וכך נמשכו הדברים והלכו בתדירות של מספר פעמים בשבוע. גם לאחר גיוסה של הבת נמשכה מערכת היחסים בין האב לבתו כשהיתה בעבר. העורר השיג את שלו תוך כדי מעשי אלימות פיסית נגד אשתו ושני ילדיו האחרים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. הסניגור מודה כי בחומר הראיות יש הוכחה לכאורה למעשי העורר ועיקר הטיעון הוא כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בתנאי "מעצר בית". הסניגור הסתמך על החלטות במקרים אחרים וכן טען כי יש להביא במניין אף את הוראות סעיפים 5 ו-8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, באשר מאז חוק זה יש לצמצם את סוגי המקרים בהם ייעצרו נאשמים. מנגד טוען ב"כ המדינה כי יש חשש אמיתי לשיבוש הליכי משפט.
ג. מהראיות לכאורה עולה כי העורר עלול להיות מסוכן לבני משפחתו, ואם נהג באלימות פיסית כלפיהם בעבר יעשה כן אף בעתיד. בני משפחתו של העורר פוחדים שמא ישתמש באלימות פיסית כלפיהם, ותחושת האימה מקורה בחששם כי העורר יבקש לנקום בהם על התלונה שהוגשה למשטרה. אין לומר כי חרדות אלה קלוטות מן החלל. כיוון שכך אין צורך להדרש לסוגייה הקונסטיטוציונית שהעלה הסניגור ואין צורך להחליט כאן אם חומרת העבירה כשלעצמה, די בה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ליכט לעורר, עו"ד דה הרטוך למשיבה. 28.10.92).
בש"פ 4952/92 - מדינת ישראל נגד איגור זפלבה וויטלי קולנר
*שחרור בערובה (סחיטה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיבים עומדים לדין באישום של סחיטה בכח, תקיפה, קשירת קשר לביצוע פשע ואיומים, וכדומה בכך. ביום 17.6.92 החליט ביהמ"ש לשחרר את שני המשיבים בערבות בתנאים מגבילים, ובערר על אותה החלטה החליט השופט גולדברג כעבור יומיים על מעצרם עד תום ההליכים, בציינו כי המאפיין את פעילותם של המשיבים היא הפעילות בחברותא ובאמצעים אלימים לקידום מטרות עברייניות מובהקות, כמו השתלטות מלאה על פעילותן של נשים רוסיות שהגיעו ארצה והועסקו במכוני עיסוי. פעילות שיש בה יסודות של הטלת פחד לשם שיתוק התנגדותם של אלה שהפעילות כוונה נגדם. משהוחל בשמיעת המשפט והתביעה העידה שורה של עדים הגישו המשיבים בקשה לשחרור בערובה וביום 15.10.92 החליט השופט שטרוזמן לשחרר את המשיבים בערובה. הערר נתקבל.
ב. לא היו נימוקים המצדיקים שינוי החלטתו של השופט גולדברג בדבר המעצר עד תום ההליכים. אחד הנימוקים של ביהמ"ש המחוזי היה כי "רוב רובן של העדות" כבר השמיע עדותן. ברם מתוך כתב האישום עולה תמונה מחרידה של תת תרבות חדשה אשר באה ארצה, כנראה עם גלי העליה מרוסיה, ובתי המשפט לא ימלאו חובתם כלפי הציבור אם לא יעשו כל אשר לאל ידם כדי לשרש תת תרבות זו בעודה צעירה ורכה, שאם לא כן תפשה הרעה. גם אם כל המתלוננות נשמעה עדותן - וגם בכך יש ספק כלשהו - הרי אין האלימות מבחינה בין גבר לבין אשה, והאלימות הנוראה שהופעלה נגד אחד המתלוננים ואשר
המשיבים היו שותפים לה בדרך זו או אחרת - גם אם בדרך סבילה - יש בה כדי לדבר בעד עצמה.
ג. מוסיף ביהמ"ש המחוזי ואומר כי תקופת המעצר הנוכחית מספקת בשלב זה כדי להרתיע את הנאשמים מנסיון לשבש את הליכי המשפט. גם נימוק זה אין לקבלו. מעצר עד תום ההליכים לא נועד כדי "להרתיע" נאשמים. כשלוקחים בחשבון את האישומים בהם מואשמים המשיבים, גדול החשש כי אלה יחזרו על מעשיהם ועלולים הם לשבש הליכי משפט עד כדי וודאות קרובה. הנימוק האחרון של הסניגורים הוא כי מזה מספר ימים שוהים המשיבים מחוץ לכתלי הכלא, (המשיבים שוחררו ב-15.10.92, הערר הוגש ב-20.10.92 ושמיעת הבקשה התקיימה ביום 23.10.92), וכי נאשם ששוחרר אין מחזירים אותו לכלא אם עבר זמן ניכר מאז שוחרר. ניתן להסכים להלכה זו, והדגש הוא על התיבות "זמן ניכר". בתי המשפט חייבים לתרום את תרומתם לביעורה של האלימות מחברתנו, וגם אם זכו המשיבים למספר ימי חופשה, אין בגורם זה כשלעצמו כדי להצדיק החלטה על אי החזרתם למעצר. לפיכך הוחלט לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' אלף למבקשת, עוה"ד רוזנברג ולוי למשיבים. 23.10.92).
בש"פ 4918/92 - יצחק דורון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בביצוע שוד מזויין בצוותא חדא עם שניים אחרים. השלשה הגיעו ברכב גנוב לתחנת דלק פלונית, בתחנה עצר הרכב והעורר נכנס לאחד החדרים בתחנה, ריסס לתוך עיניו של המתדלק גז מדמיע, נעל אותו בחדר וגנב 300 ש"ח. העורר הואשם בעבירות של שוד, שימוש ברכב ללא רשות, וכליאת שווא וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו על תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. הסניגור טוען כי ביהמ"ש לא בדק אלטרנטיבה למעצר כמצוות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי, אך אין ממש בטענה זו. אכן, שופט ביהמ"ש המחוזי קיצר בלשונו במקום שיכול היה להאריך, אך נכונותה של החלטה אינה נבחנת בארכה דווקא. העיקר בדבריו של השופט שהעורר נאשם בעבירת אלימות מסוכנת לציבור, ומסקנת המעצר הנדרשת אינה צורכת פירושים נוספים, שהרי מי שעבר עבירת אלימות כה קשה יוכל להמשיך בדרכו הרעה והמעצר נועד להגנת הציבור.
ג. טענה אחרת בפי הסניגור כי ביהמ"ש היפלה בין העורר לבין שני חבריו ששוחררו בערובה. אכן, טענת הפליה היא טענה ראוייה, אך במה דברים אמורים ביחס בלתי שווה לשווים, ואילו אם אין מדובר בשווים שוב אין מדובר בהפליה. ביהמ"ש המחוזי החליט על שחרור השניים האחרים בערובה, הואיל וסבר כי אפשר ואלה יוכיחו כי לא היו בסוד העניין ומכאן שאין דינם כדין העורר. קביעת עובדה זו אפשר שהיא מוטעית, אך גם אם טעה השופט, לא נתקיימו יסודות ההפליה, באשר חלקו של העורר במעשה השוד היה חמור לאין ערוך מחלקם של השניים האחרים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ג. זילברשטיין לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 23.10.92).
בש"פ 4526/92 - ישי ונחום חדד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של ישי נדחה ושל נחום נתקבל).
א. שני העוררים, אחים, הואשמו בעבירות מין נגד קטינים. לאח הצעיר, ישי, מיוחסות עבירות של מעשי סדום ומעשים מגונים בהזדמנויות שונות בשני קטינים,
ואילו לנחום מיוחסות עבירות של מעשים מגונים בקטין אחד בלבד. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר שני העוררים עד תום ההליכים.
ב. הסניגור אינו כופר בעובדה שקיימת עילה למעצר שכן מדובר "בעבירה שנעברה בקטין" כלשון הסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, אך טענותיו מופנות כלפי התשתית הראייתית. לדעת הסניגור התשתית חלשה באשר מדובר בקטינים שעדותם נגבתה ע"י חוקרת נוער, לאחר שכבשו את הדברים בליבם תקופה ארוכה. כן מדגיש הסניגור כי לשניים אין עבר פלילי ואין הם מסוכנים יותר לילדים, כשמשפחתו של הילד האחד, אשר שני העוררים מואשמים במעשים מגונים בו, עקרה לעיר אחרת. עררו של ישי נדחה ושל נחום נתקבל.
ג. בחומר הראיות נגד ישי מצוייה גם הודאתו שניתנה למשטרה. הוא אמנם חזר בו ממנה בשלב מאוחר יותר, והסניגור רוצה לנהל משפט זוטא בגינה, אך בשלב זה ברור, לאחר קריאת ההודאה, כי זו משמשת חומר ראייה לכאורי בעל משקל. זאת ועוד, אחרי תקופה מסויימת של מעשים מגונים ע"י עורר זה באחד הקטינים, הוזהר ע"י אביו והפסיק לפרק זמן מסויים, אך עד מהרה לא רק שחזר והמשיך במעשים אלה כלפי אותו קטין, אלא ביצע מעשים כאלה גם בקטין אחר. מכאן שעורר זה מסוכן לא רק לילדי השכנים אלא לקטינים בכלל ושום אלטרנטיבה למעצר לא תצלח ודינו להישאר במעצר.
ד. לא כן לגבי נחום. הוא כופר באשמות המיוחסות לו ומערכת הראיות נגדו אינה כוללת הודאה. אמנם מיוחסות לו עבירות של מעשי סדום, כמו לאחיו, אך זאת רק בקטין אחד שגר בשכנות עד שהמשפחה עקרה למקום מגורים אחר. מכאן שאין לומר לגביו כי הוא מסוכן לציבור בכללו. גם סיכוייו במשפט טובים הרבה יותר מאלה של אחיו. בכל הנסיבות ניתן לגבי עורר זה להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ובתנאים.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד ח. קאזיס לעוררים, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה. 15.10.92).
בש"פ 4527/92 - יהודה פרנקל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם במספר עבירות שעיקרן מעשי מרמה וזיוף רבי היקף, וכן עבירה של איומים. יחד עמו מואשמת, באותו כתב אישום, עורכת דין בשם שילוח (להלן: שילוח), שגם לה מיוחסות עבירות מרמה באותן עיסקות. הפרשיות שבכתב האישום נחשפו מפיה של שילוח שמסרה למשטרה הודעה מפורטת בה היא מפלילה את עצמה ואת העורר. הגב' שילוח אינה משמשת כעד מדינה במקרה דנן. המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. לא הוגשה בקשה דומה בעניינה של שילוח והיא שוחררה בערבות עצמית. כפי שהוסבר בערר נהגו בה כך בשל "שיקולים של חקירה". הערר נתקבל.
ב. הטענה המרכזית, והיחידה הראוייה להתייחסות, היא במישור האפליה של העורר לעומת שילוח. השופט התייחס לכך וקבע כי הוא יוצא מתוך הנחה "שמדובר בשניים שחטאו באותה מידה והיו שותפים גם בתכנון המעשים הפליליים וגם בביצועם". השופט הבהיר כי הוא מכיר בעיקרון המקובל שאין להפלות בין שני נאשמים באותן עבירות ובאותה פרשת דברים עצמה, ועל אף זאת ציווה על מעצרו של העורר בידיעה ששילוח מתהלכת חופשי. ביהמ"ש הצדיק עמדה זו בהלכה שיצאה מלפני ביהמ"ש העליון שישנם מקרים שההגנה על שלום הצבור מחייבת מעצר עד תום ההליכים, אפילו אם שותפים לעבירה מהלכים חופשי, ואפילו אם מדובר בפגיעה בעקרון השוויון. עמדתו של השופט אין לקבלה. אם אין שילוח עדת מדינה והיא נאשמת ממש כמו העורר, חייבת היתה המדינה להביא בחשבון, כשהסכימה לשחרורה של שילוח, כי שאלה האפלייה תתעורר ותוכל להשפיע על עמדת ביהמ"ש לעניין מעצרו של העורר. לכך יש להוסיף את מצבו הרפואי של
העורר שהיה מאושפז בבית החולים וכן את העובדה כי המשפט יחל רק באפריל 1993 והוא עתיד להיות ממושך למדי. בנסיבות אלה יש לשחרר את העורר ובלבד שיהיה נתון במעצר בית מלא וכן ינתנו ערבויות שונות.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד בני נהרי לעורר, עו"ד גב' אתי כהנה למשיבה. 1.10.92).
ע.א. 772/88 - הוצאת מודיעין בע"מ נגד בניהו חובב עו"ד
*פסיקת גובה הפיצוי בגין פרסום לשון הרע למרות שביהמ"ש קבע כי בשלב ראשון יש לסכם בעניין האחריות בנזיקין בלבד(מחוזי י-ם - ת.א. 1935/86 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש תובענה נגד המערערת, המוציאה לאור של עתון "מעריב", בגין פירסום לשון הרע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "תחילה תידון שאלת אחריות הנתבעת..." וכל אחד מהצדדים יגיש לביהמ"ש תצהיר מטעמו שישמש עדות ראשית. בישיבה שהתקיימה אחרי כן נחקרו העדים ובסיומה הורה ביהמ"ש על סיכום טענות בכתב. המערערת התייחסה בסיכומיה לשאלת אחריותה בלבד, ואילו המשיב בסיכומי תשובתו כלל גם פרק שכותרתו "קביעת גובה הפיצויים, התנצלות ופרסום פסק הדין". בפרק זה התייחס לגובה הפיצוי המגיע לו וביקש "לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת במלוא הסך שנתבעה לשלמו... כמו כן... לחייבה לפרסם התנצלות הוגנת... וכן לחייבה לפרסם תמצית פסה"ד". משקיבלה המערערת את סיכומי המשיב, ביקשה כי תנתן לה רשות להגיש סיכומי תשובה, אותם צרפה לבקשתה, ובהם ביקשה לטעון שלפי החלטת ביהמ"ש נדונה בשלב הראשון רק שאלת האחריות ולא שאלת גובה הנזק. על הבקשה האמורה מצוייה החלטתו של השופט המחוזי כי "הבקשה נדחית". בהמשך נתן ביהמ"ש פס"ד, מצא את המערערת נושאת באחריות, וחייבה לשלם למשיב פיצוי של 20,000 ש"ח וכן חייבה לפרסם בעיתונות מודעת התנצלות בגודל ובנוסח שפרט פסה"ד. מודעה זו פורסמה בינתיים, אך לעצם פסה"ד הוגש ערעור אם כי לא בשאלת האחריות. הערעור נתקבל.
ב. טעותו של ביהמ"ש המחוזי גלוייה לעין. שאלת גובה הפיצוי לא נתבררה ולא נדונה כלל, ולא ניתנה למערערת הזדמנות להביא ראיות מטעמה ולהשמיע טענותיה בנדון. המסקנה היא כי לא בדין חוייבה המערערת בתשלום פיצויים למשיב ובפרסום ההתנצלות. ההתנצלות פורסמה בינתיים, ואין מנוס מהחזרת התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שידון בשאלת גובה הפיצויים.
ג. עוד מלינה המערערת על החלטת ביהמ"ש כי מלבד פרסום מודעת ההתנצלות יעמוד בעינו איסור פירסום הפרוטוקול של התיק. החלטת ביהמ"ש בנדון נסמכה על סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע הקובע כי כל עוד פסק הדין אינו חלוט אין לפרסם פרטים על משפט דיבה. מדובר בחריג לכלל פומביות הדיון המוצא את ביטויו בחוק בתי המשפט. בהתנגשות שבין האינטרס של "זכות הציבור לדעת" שבפומביות הדיון, ובין הזכות לשמור על שמו הטוב של האדם בשלב קיום ההליך, איפשר המחוקק לביהמ"ש להעדיף, בנסיבות מסויימות, את האינטרס השני, עד להכרעה סופית בנושא. אך מובן הוא כי צו בדבר איסור הפרסום, בהיותו חריג לעקרון פומביות הדיון, לא יינתן כדבר שבשיגרה, ולא יינתן במעמד המבקש בלבד וללא דיון כפי שנעשה במקרה דנן. על המבקש לשכנע את ביהמ"ש כי נסיבות המקרה מצדיקות את איסור הפרסום.
ד. בענייננו נימק המשיב את בקשתו לאיסור הפרסום בכך שכבר נגרמו לו נזק ועוגמת נפש בשל פרסום הכתבה וכי פרסום המשפט עלול להוסיף ולגרום לו נזקים ועוגמת נפש. אכן, המשיב לא צירף תצהיר לבקשתו שיתמוך בטענותיו, אך בשל כך בלבד אין לדחות את בקשתו. לא תחושתו הסובייקטיבית של המשיב היא הקובעת, אלא הערכת התוצאה של הדיון הפומבי ע"י ביהמ"ש, עקב פרסום שלא היה שנוי במחלוקת. נסיבות המקרה, הנוגעות לפרסום לשון הרע נגד המשיב, שהוא עו"ד במקצועו, אף הן הצדיקו מתן צו לאיסור
הפרסום. אלא שעמדתו של המשיב בערעור היא, כי עתה, משנקבעה אחריותה של המערערת, ואין היא מערערת על הממצאים והמסקנות אלא על גובה הפיצויים, מסכים הוא כי יותר פרסום העניין כבר עתה.
ה. משפרסמה כבר המערערת את הודעת ההתנצלות יש לבטל את החלק מפסה"ד הנוגע לעניין גובה הפיצויים, וכן יש לבטל, נוכח הסכמת המשיב, גם את הצו האוסר פרסום.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ב. לוינבוק למערערת, עו"ד י. חובב למשיב. 11.10.92).
רע"א 3228/92 - יניב ומרגרט רוזנר נגד גיורא מירצקי
*תיקון" פסק בורר ע"י ביהמ"ש כאשר הצדדים חלוקים בדבר פירוש פסיקתו של הבורר(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בין המבקשים למשיב נתקיימה בוררות בפני בורר ובפסקו חוייבו המבקשים לשלם למשיב סכום של כ-12,000 ש"ח. הבורר גם קבע אפשרות שהמשיב יחוייב בתשלום למבקשים אם יארע אירוע מסויים. בשלב שלאחר מכן התעוררה מחלוקת בין הצדדים אם עובדות מסויימות מהוות את האירוע שעליו דיבר הבורר, ומה פירוש הפיסקה הנדונה. המחלוקת הגיעה לביהמ"ש במסגרת בקשה לאישור פסק הבורר שהגישו המבקשים ובקשה לביטול חלק שלו שהגיש המשיב. כשהתעוררה המחלוקת בביהמ"ש המחוזי קבע ביהמ"ש שהוא רשאי לתקן ולהבהיר את האמור בפיסקה הנדונה של פסק הבורר. על פי קביעתו של ביהמ"ש "הסעיף ברור. אך היות ואני רואה שלבעלי הדין הוא לא ברור, הוא טעון כנראה השלמה והוא לקוי בעניין שלא נוגע לגוף הסכסוך... יש לביהמ"ש סמכות לתקן ליקוי כזה" ובעקבות זאת "תיקן" ביהמ"ש את הפסק וקבע כי בעניין הנדון הדין עם המשיב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. השופט טעה בקבעו כי הוא מוסמך לתקן את פסק הבורר. סעיף 22(א)(1)(2) לחוק הבוררות קובע כי "הבורר רשאי על פי פניית בעל דין ולאחר שניתנה לבעלי הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק הבוררות, אם היה לקוי באחד מאלה... טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס... הפסק לקוי בעניין שאינו נוגע לגוף הסכסוך...". בסעיף 22(ד) נאמר כי "ליקויים כאמור בסעיף קטן (א)(1) או (2) רשאי ביהמ"ש לתקנם תוך כדי דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו...". מכאן כי רק בעניינים מסויימים נתונה לביהמ"ש הדן בבקשה לאישור או לביטול פסק בורר סמכות לתקן את פסק הבורר. בענייננו מדובר בקביעה בפסק הבורר המתייחסת לביצוע של חיוב הנוגע לחלק מהמחלוקת בין הצדדים, ואין מדובר בטעות מהטעויות הנזכרות בסעיף 22(א)(1) לחוק. על כן אין מדובר באחד מאותם ליקויים שביהמ"ש יכול לתקנם.
ג. נשאלת השאלה מהי הדרך בה יוחלט מה היתה כוונת הפיסקה שבמחלוקת, והאם יש מקום להעביר את העניין אל הבורר על מנת שיתקן או ישלים את פסקו. השאלה היא אם ניתן להחזיר לבורר את הפסק במסגרת אחת העילות של סעיף 24 לחוק, אך אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן שני הצדדים מסכימים כי העניין יוחזר לבורר על מנת שיבהיר את הפיסקה הנדונה.
(בפני: השופט אור. עו"ד ש. גליפטר למבקשים, עו"ד א. שוטלנד למשיב. 5.10.92).
בג"צ 89+2901/90/758/88+431 - קנדל ריצ'רד ואח' נגד שר הפנים
*ואח' - בקשת "יהודים משיחיים" לקבל אשרות עולה או רשיונות לישיבת קבע בישראל (העתירה נדחתה).
העותרים בשלש העתירות מגדירים עצמם כ"יהודים משיחיים" והם עותרים כנגד סירובו של שר הפנים להעניק להם אשרות עולה לפי חוק השבות, ולחילופין רשיונות לישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל. עתירתם של כל העותרים
נדחתה. בג"צ חזר על עמדתו, כפי שנקבעה בעבר, כי "יהודים משיחיים" אינם יהודים לצורך חוק השבות, והם בני דת אחרת כך שחוק השבות אינו חל עליהם. גם באשר לסירוב משרד הפנים להעניק רשיונות לישיבת קבע לעותרים לפי חוק הכניסה לישראל הצדיק בג"צ את גישתו של שר הפנים. בפס"ד נרחב התעכבה השופטת נתניהו על מהותן של ההגדרות השונות השייכות לנושא הנדון והגיעה למסקנתה כאמור. השופט מלץ הסכים לפסק דינה של השופטת נתניהו וגם השופט חשין הסכים לפסה"ד, אך בפס"ד נפרד התייחס בעיקרם של דברים לשיקול הדעת המוקנה לשר הפנים על פי חוק הכניסה לישראל וזיקתו לחוק לתיקון סדרי מינהל (החלטות והנמקות).
(בפני השופטים: גב' נתניהו, מלץ, חשין. החלטה - השופטת נתניהו, הוסיף השופט חשין. עו"ד בן מנשה לעותרים, עו"ד פוגלמן למשיב. 3.9.92).
בש"פ 4976/92 - חליל ג'ברין נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בעבירות של נטילת שוחד, איומים ושיבוש הליכי משפט ונדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 10,000 ש"ח. המבקש הגיש ערעור על הרשעתו ועל גזר הדין ובקשתו היא כי ביצוע המאסר יידחה עד לאחר שמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה. אכן, הכלל הוא שמי שנגזר דינו חייב לשאת בעונש ועליו הנטל לשכנע את ביהמ"ש כי יש לסטות מאותו כלל. כל עניין ועניין יבורר לגופו ועל פי שיקול דעתו של היושב בדין. בענייננו הצליח המבקש להכניס עצמו לגדר היוצא מן הכלל. זאת בהתחשב בסתירות ופירכות שנתגלו בעדויות שני העדים שהעידו נגד המבקש. בפי הסניגור טענות כבדות משקל ביותר לעניין הרשעת המבקש באישום השוחד, וגם אם אין לומר בהכרח כי הטענות יביאו לזיכוי המבקש, הרי נתקיימו הנסיבות המיוחדות המצדיקות עיכוב ביצוע עונש המאסר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ד. שיינמן למבקש, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 27.10.92).
בש"פ 4579/92 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מיניות בקטינה)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). העורר הואשם בביצוע עבירות מיניות, מעשי סדום ומעשים מגונים, שביצע בבת אחותו, ילדה כבת 11 שנים. הקטינה נתנה עדותה בפני חוקרת נוער ועדות זו בהירה ומדוייקת. לפחות לגבי אחד מהמקרים המיוחסים לעורר קיים סיוע ברור הן בעדויות אחיה ואחותה של המתלוננת והן בהודעתו הראשונה של העורר. על יסוד אלה ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. הערר נתקבל.
הערר מתבסס בעיקר על טענות לענין התשתית הראייתית, אך עניין המהימנות הוא עניין לביהמ"ש לענות בו כשיתברר המשפט. הראיות בתיק, אם יהיו אמינות, די בהן כדי להביא להרשעת העורר. כמו כן, צדק שופט ביהמ"ש המחוזי כי יש עילת מעצר לפי סעיף 21א' וכן שלא היה מקום להפעיל אלטרנטיבה למעצר. אלא שבינתיים נפל דבר. מסתבר ששמיעת הראיות נקבעה לחודש אפריל 1993 ומשמעות הדבר כי העורר יהא נתון במעצר כ-8 חודשים עד שיעלה העד הראשון על דוכן העדים. זהו מצב בלתי נסבל שאין להשלים עמו. אכן, שופטי ביהמ"ש המחוזי נתונים לעומס רב, אך אין הצדקה לכך שהעורר, שהינו עדיין בחזקת חף מפשע, ישלם את המחיר. מסיבה זו, ומסיבה זו בלבד, יש להורות על שחרורו של העורר ממעצר ובתנאים, ובכללם מעצר בית חלקי, המצאות בעיר אחרת וכדומה.
(בפני: השופט מלץ. 5.10.92).