תקציר סביר כרך מ' חוברת 25

רע"א 3855/92 - שילת מושב עובדים של העובד הציוני... בע"מ נגד מיכאל לוי

החלטת ראש ההוצל"פ לפי סעיף 7 לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי בלי לשמוע את הנושה. הפעלת סעיף 7 למרות שטרם הותקנו התקנות לעניין הפעלת הסעיף(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשת הינה מושב עובדים אשר המשיב חבר בה. למשיב חובות כלפי המבקשת וזו הגישה לביצוע בהוצל"פ שיקים בחתימת המשיב. הלה פנה לראש ההוצל"פ בבקשה שלא לבצעאת השיקים, בטענה כי על חובו חל חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי (להלן: החוק). ראש ההוצל"פ החליט, בלי שנתן אפשרות למבקשת לטעון או להגיב, כי בהתאם לסעיף 7 לחוק, יש להפסיק את ההליכים ולהקפיאם. כמו כן החליט ראש ההוצל"פ לבטל את פקודת המאסר נגד המשיב ולהעביר את ההליכים למשקם אשר יתמנה בהתאם לחוק. המבקשת ביקשה בביהמ"ש המחוזי רשות לערער על החלטת ראש ההוצל"פ וביהמ"ש דחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. לא היה מקום שראש ההוצל"פ יחליט בנושא בלי שמיעת גירסתו של המבקש, הנושה, גירסה אשר לפיה לא נתמלאו התנאים לתחולתו של סעיף 7 לחוק. ראוי שלעניין זה יעשהיו"ר ההוצל"פ שימוש בסמכותו לפי תקנה 26 לתקנות ההוצל"פ ויבקש לקבל את טענותיו ותגובתו של הנושה לבקשה. יש לכך תימוכים ברורים בנוסח החוק עצמו. כיוון שראש ההוצל"פ לא נהג כך, מן הראוי להחזיר אליו את הדיון, על מנת שלאחר שיאפשר למבקש להביא בפניו את העובדות, יחליט מחדש אם נתקיימו תנאי סעיף 7(א) להקפאת ההליכים,ואם יש מקום להעביר את ההליך אל "המשקם" כמובנו בחוק.
ג. לגבי טענה אחרת של המבקשת, כי טרם הותקנו תקנות כאמור בסעיף 7 לחוק וטרם מונה משקם לפי החוק ועל כן לא ניתן להפעיל את החוק - נראה שיש לכאורה ממש בטענהזו. סעיף 7(ד) לחוק קובע כי "שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות הוראות בדבר הסדרים להעברת ההליכים לפי סעיף זה למשקם...". טרם הותקנו תקנות בעניין זה, וטרם מונו משקמים על פי החוק. במצב דברים זה אין כל אפשרות להעביר את בירור החובות למשקם כפי שהורה ראש ההוצל"פ. יש לקוות שעד שידון ראש ההוצל"פ ויחליט בבקשת המשיב אשרמוחזרת לדיון בפניו, יותקנו התקנות ויתמנה המשקם ואז ניתן יהיה להעביר את ההליךאליו אם יגיע ביהמ"ש למסקנה כי מן הראוי לעשות כן.

(בפני: השופט אור. עו"ד שלמה שטרן למבקשת, עו"ד ר. אבידע למשיב. 8.10.92).

ע.א. 400/91 - בנק אוצר החייל בע"מ נגד שלום חברה למסחר... בע"מ ואח'

*נטילת כספים ע"י בנק מתוך חשבון של חברה בפירוק שעמד בחובה ואשר הוכנסו בו כספים לאחר מינוי המפרק(מחוזי ת"א - המ' 12127/90 - הערעור נדחה).

א. חברת שלום (להלן: החברה) ניהלה חשבון בבנק המערער (להלן: הבנק) וביום 10.7.89 מונה כונס זמני לחברה (להלן: המשיב). ביום 11.7.89 הודיע המשיב לבנק עלמינויו וביקש "לא לשלם כל כספים... ולא לעשות כל שינויים שהם במערך הזכויות של החברה". ביום שהוגשה הבקשה לפירוק החברה עמד חשבונה בבנק ביתרת חובה. לאחר מינוי המפרק הזמני העבירה חברה בשם ענבר (להלן: חברת ענבר) כספים לחשבונה של החברה בבנק והבנק נטל כספים אלו לעצמו. המשיב ביקש מביהמ"ש לצוות על הבנק להשיבכספים אלה לחשבונה של החברה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבנק לא היה רשאי ליטול כספים אלו ועליו להשיבם למשיב. הערעור נדחה.
ב. לגבי המסכת העובדתית, טוען המערער כי משפחת שהרבני, בעלת השליטה בחברה ובענבר, ערבה לחובות החברה כלפי הבנק, ונוכח ערבותה זו הוחלט בפגישה בין מנהלי הבנק לבין שהרבני וב"כ חברת ענבר לפעול להורדת יתרת החובה של החברה ע"י מימוש בטוחות וערבויות והזרמת כספים לחשבונה של החברה בבנק. אין לקבל תיאור עובדתי זה. למעשה, לא הונחה כל תשתית ראייתית אף לקביעה הראשונית של הבנק, לפיה בני משפחת שהרבני ערבו לחובותיה של חברת שלום. גם אם מדובר בחברות הקשורות זו בזו, אין הכרח שחברות כאלה תהיינה ערבות זו לחובותיה של זו. כן אין הכרח שבעלי
השליטה יהיו ערבים לחובות החברות שבשליטתם. לא הוכח כי העברות הכספים נובעות מהסכמי ערבות כלפי הבנק.
ג. טענה אחרת בפי הבנק כי פעולות זיכוי בחשבון בנקאי אינן מהוות בהכרח תשלום לבעל החשבון, שכן החשבון הוא אך כלי חשבונאי לרישום חיובים וזיכויים. לדעת הבנק, כל עוד עומד חשבון הלקוח ביתרת חובה, זכאי הבנק ליהנות מכספים המשולמים ללקוח באמצעות חשבון זה. דין הטענה להידחות. יחסי בנק לקוח הם ככלל יחסי מלווה לווה, ומשעמד חשבונה של החברה ביתרת חובה, מעמדו של הבנק היה ככל נושה רגיל. משהוגשה בקשת פירוק חל סעיף 268 לפקודת החברות וכל עיסקה בנכסי החברה, ובכלל זה בכספים השייכים והמופקדים בחשבונות הבנק שלה - בטלה, זולת אם הורה ביהמ"ש הוראה אחרת. יתירה מזאת, כיוון שמעמדו של הבנק הוא כנושה רגיל, מרגע שנתמנה מפרק זמני, אין הוא יכול לפתוח בכל הליך נגד החברה, ומקל וחומר אין הוא יכול ליטול לרשותו כספים שהועברו לחשבון החברה.
ד. יש להדגיש כי אין ענייננו בפעולות שרשאי בנק לעשות בתקופת פעולתה של חברה, או בקיזוז בין חשבונות לקביעת היתרה בחשבונו של לקוח, או בטענת קיזוז בחובות בפשיטת רגל. השאלה שהתעוררה כאן היא אחת: אם זכאי הבנק ליטול כספים, שהוזרמו לחשבון הלקוח לאחר בקשת הפירוק, בטענה שנועדו לכסות חובות הלקוח כלפי הבנק. התשובה לשאלה זו ברורה: הכספים שייכים לקופת הפירוק ולה בלבד, אלא אם כן יורה ביהמ"ש אחרת.
ה. אילו הוכיח הבנק שהכספים הועברו לחשבון החברה לטובת הבנק, אפשר ולא היו נכנסים כלל לקופת הפירוק. אולם, לא כך המצב. יתירה מזאת, גם אם העברה לחשבונו של פלוני יכולה להיחשב העברה למען אלמוני, הרי נדרש שהדבר יוסכם במפורש בין הצדדים הנוגעים בדבר, ולא כך המצב בענייננו. נטל ההוכחה על הבנק לשכנע כי העברת הכספים לחשבונה של חברת שלום פירושה העברת כספים לידיו והוא לא הצליח בכך.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שלמה כרם למערער, עו"ד חיים גרוסמן למשיב. 11.10.92).

ע.א. 4606/90 - איטה מוברמן ואח' נגד תל מר בע"מ ואח'

*פיצויים בגין הפרת הסכם(מחוזי ת"א - ת.א. 2555/83 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. ביום 10.10.75 נכרת חוזה בין איטה מוברמן, אהוד מוברמן ואח' (להלן: המערערים) ובין חברת תל מר בע"מ (המשיבה 1) אשר משיב 2 הוא מנהלה וערב אישית להתחייבויותיה כלפי המערערים. בחוזה סוכם על עיסקת קומבינציה במקרקעין של המערערים שעליהם ייבנו שני מבני תעשיה והמערערים יקבלו אחוזי בנייה וכן התחייבה המשיבה לשלם למערערים 400,000 ל"י. 75,000 ל"י שולמו במעמד חתימת החוזה, וביחס ליתרה נאמר בחוזה "סך של 325,000 ל"י ישלם הקבלן (המשיבה) למנהל מס שבח מקרקעיןעבור הבעלים בקשר למס שבח החל על הבעלים לפי חוזה זה. והיה ויתברר שתשלום... מסשבח הוא פחות מ- 325,000 ל"י ישלם הקבלן לבעלים כל הפרש כזה...". המשיבים החלו במימוש החוזה והספיקו לבנות את השלד של המבנה הראשון, ואז הופסקה הבנייה עקב קשיים אליהם נקלעה המשיבה. המערערים הגישו תובענה לפסק דין הצהרתי כי המשיבים הפרו את החוזה וכי יש לראות את החוזה כבטל וזכאים הם לפיצוי בשל ההפרה. הצדדים הגיעו לכלל הסדר פשרה שלפיו ניתנה למשיבה ארכה לקיום התחייבויותיה. הוסכם כי אםלא תעמוד המשיבה בהתחייבויותיה גם לאחר הארכה יראוה כמפרה של החוזה שיחשב כמבוטל, ו"יהיה כל צד רשאי לתבוע את נזקיו הממשיים בהתאם לחוק החוזים...".
ב. המשיבים לא עמדו גם בתנאי הסדר הפשרה, ועל יסוד הסכם הפשרה יכלו המערערים לראות את החוזה כבטל מיום 23.6.77. ואכן, חברת מפעלי מוברמן בע"מ והמערערים,
בעלי המניות של החברה שהיו בעלי הקרקע בעת חתימת החוזה, פעלו להשלמת הבניה. ביום 5.12.83, ממש על סף תקופת ההתיישנות, הגישה המשיבה תביעה נגד המערערים להשבת כספים ששילמה למערערים או הוציאה למענם. המערערים הגישו כתב הגנה וגם תביעה שכנגד לפיצוי על נזקיהם בשל ההפרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל תביעותיהם של המערערים וקיבל חלקית את תביעות המשיבה. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. משהוברר כי החוזה הופר ע"י המשיבים, זכאים המערערים לפיצוי על נזק שהוכח כי נגרם להם, ותמוהה לכאורה מסקנת ביהמ"ש כי יש לדחות את תביעת הפיצויים שהוגשה ע"י המערערים מכל וכל. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי המערערים אינם הצד הנכון לתביעה, וזאת בעקבות פעולה משפטית שנעשתה במרוצת הזמן בין בעלי המקרקעין,המערערים,ובין מפעלי חברת מוברמן שאליה הועברו המקרקעין. החברה היא שהשלימה את הבניה ולדעת ביהמ"ש מי שיכול היה לתבוע את הנזקים היא החברה ולא בעלי המניות. באשר לכך הגיע השופט ד. לוין, לאחר הנמקה נרחבת, למסקנה, שבעניין זה מן הדין להרים את המסך ולראות את בעלי המניות כזכאים לתבוע את הנזקים שנגרמו. למסקנה זו הסכים גם השופט בך. מאידך, סבר השופט מצא שאין זה המקום הנכון להרים את המסך, וכי הבעלים בין כה וכה יכלו לתבוע את הנזקים כיוון שהם שהתקשרו בהסכםוהנזקים נגרמו עוד לפני שהמקרקעין הועברו לחברה.
ד. לאחר שהשופט לוין הבהיר כי המשיבים חייבים לפצות את המערערים על נזקיהם, פירט השופט את מכלול ראשי הנזק שבהם זכאים המערערים לפיצוי. מנגד דחה את טענת המערערים שאין המשיבים זכאים להשבה של מה ששילמו ושל הסכומים שהשקיעו בבנייה, והחליט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי, תוך הדרכת ביהמ"ש כיצד להגיע לחישוב הנכון של הנזקים שעל המשיבים לשלם לאחר הקיזוזים והחישובים השונים הקשורים לתנאי ההסכם.
ה. אחת השאלות היתה אם במסגרת חישוב הנזקים יש לכלול גם את הסכום של 325,000 ל"י שלא שולם ע"י המשיבים.לטענת המשיבים מדובר בתשלום למס שבח ובעקבות ביטול העיסקה לא שולם מס השבח ולכן אין לכלול את הסכום הזה כסכום שהיה מגיע למערערים אילו קויים החוזה. ביהמ"ש העליון נזקק לפירוש הסעיף הנ"ל והגיע למסקנה כי מדובר בחלק מן התמורה, וכי רק כדי להבטיח את תשלום מס השבח סוכם שהמשיבים הם שישלמו מתוך הסכום הנ"ל את מס השבח ואת היתרה יעבירו לבעלים - הם המערערים.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. תוסיה כהן למערערים, עו"ד דליה בם למשיבים. 1.10.92).

ע.א. 395/87 - דוד שלוש נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ויהושע שלוש

*טענה כי ערבות שנחתמה בבנק נחתמה על החלק והבנק הוסיף פרטים שלא הוסכם עליהם. *שימוש ביפו"כ ע"י שליח לחתימה על הסכם הערבות. *הענקת אשראי לחייב ע"י הבנק בניגוד לחוק הפיקוח על המטבע וההשלכות שיש לכך לגבי הערב(מחוזי ת"א - ת.א. 136/83 - הערעור נדחה).
א. המערער והמשיב השני (להלן: המשיב) הם אחים. המערער היה תושב ארצות הברית ומקום מושבו של המשיב היה בישראל.בפברואר 1982 ייפה המערער את כוחו של המשיב לפעול בשמו. במאי 1982 פתח המשיב, מכוח יפוי הכוח, חשבון מטבע חוץ על שם המערער בבנק לאומי (להלן: הבנק). ביום 3.6.82 זוכה החשבון הנ"ל, על יסוד פעולה בנקאית שעשה המערער בארצות הברית, בסכום של כ-100,000 דולר וביום 20.8.82 הופקדו בחשבון עוד שני סכומים שהסתכמו בסך של 18,500 דולר. בין שני המועדים הללו חתם המשיב בשם המערער, מכוח יפוי הכוח, על "ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום" לחובותיו כלפי הבנק של אחד ויקטור ארמן (להלן: ארמן). להבטחת הערבות שיעבד המשיב לטובת הבנק את מלוא יתרת הפקדון בחשבון הנ"ל של המערער. על יסוד הערבות אישר הבנק, בין היתר, ביום 13.2.82, את בקשת ארמן לאשראי דוקומנטרי, לצורך עיסקת ייבוא. החל מסוף חודש אוקטובר אותה שנה לא עמד ארמן בהתחייבויותיו כלפי הבנק, וביום
1.11.82 דרש הבנק מן המערער לסלק את חובו של ארמן, בגדר הסך של כ-122,000 דולר, שעמד לזכות חשבונו של המערער בבנק. משלא נענתה הדרישה חייב הבנק את חשבונו של המערער בסכום של 122,000 דולר. ארמן יצא מישראל ועקבותיו אבדו. המערער הגיש תובענה נגד הבנק להשבת הסכום הנ"ל, ולבקשת הבנק צורף המשיב כצד שלישי להליך. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער והערעור על כך נדחה.
ב. טענתו הראשונה של המערער היא כי הבנק החתים את המשיב על טופס ערבות ריק, שמולא על ידיו לאחר החתימה, ובעשותו כן לא כלל הבנק במסמך את ההסתייגויות בהן היתנה המשיב מראש את מתן הערבות. טענה זו נסמכה על גירסת המשיב שביהמ"ש המחוזי דחה אותה כבלתי מהימנה, בציינו כי טענות אלה היה על המשיב "להוכיח בהוכחות רציניות" בהיותן מנוגדות למסמך בכתב. ב"כ המערער טענה כי השופט שגה בהנחתו, שהנטל להוכיח את טענתו כי הוחתם על טופס ערבות ריק רבץ על המערער. לדעתה קיימת אסמכתא הפוכה שלפיה משטען הערב כי לאחר שחתם על טופס הערבות רשם בו הבנק פרטים שלא נמצאו בו בעת החתימה, קמה חובת הבנק לסתור את טענתו. טענה זו יש לדחות. בפרשה שעליה מסתמכת ב"כ המערער היה הבנק התובע והערבים הנתבעים, וטענת הנתבעים חייבה את התובעת בהוכחה שכן התובעת היתה "המוציא מחברו". בענייננו, התובע היה המערער שטען כי המסמך נחתם על ידיו כשהוא ריק מתוכן, ובהיותו "המוציא מחברו" בתביעתו מהבנק, הנטל להוכיח את טענתו רבץ עליו.
ג. טענה אחרת של המערער הינה כי בהיות הערבות בגדר "פעולה בלי תמורה", כמשמעה בסעיף 5(א) לחוק השליחות, הרי "באין הרשאה מפורשת לכך" לא היה המשיב מורשה לחייב את המערער. גם טענה זו דינה להידחות. אין יסוד להכיר בקיומה של הנחה כללית, לפיה מתן ערבות הינו בגדר "פעולה בלי תמורה". הנטל להוכיח שהערבות לחיוביו של ארמן היוותה "פעולה בלתי תמורה" רבץ על המערער ובנטל זה הוא לא נשא.
ד. נותרה טענה אחרת של המערער והיא כי משהעניק הבנק לארמן אשראי בלא שהיה בידי ארמן היתר לכך, כמצוות חוק הפיקוח על המטבע, חיובו של ארמן, ועמו גם ערבות המערער לחיוב זה, בטלים מעיקרם. אכן, מתן האשראי לארמן היה טעון היתר לפי חוק הפיקוח, ומשהעניק הבנק לארמן את האשראים המבוקשים, בלא שהיה בידו היתר כחוק לפעולתו, אין מנוס מן המסקנה, כי כריתת החוזה בין הבנק ובין ארמן, לקתה באי חוקיות. לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים... בטל". ברם, מעובדה זו כשלעצמה אין מתחייבת המסקנה כי הבנק לא היה רשאי לממש נגד המערער את ערבותו. הסיפא לסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) אומרת כי "רשאי ביהמ"ש, אם ראה שמן הצדק לעשות כן בתנאים שימצא לנכון... ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו", ובפרשתינו קיים הבנק את מלוא חיוביו לפי החוזה עם ארמן.
ה. נכון כי תקפות ערבותו של המערער, לחיובו של ארמן, הינה פועל יוצא מתקפות חיובו של ארמן כלפי הבנק. אם חיובו של ארמן "בטל", מחמת בטלותו של החוזה שביסודו, אף ערבותו של המערער "בטלה". אלא שכשם שבטלות החוזה איננה מוחלטת אלא יחסית - כך אף מידת בטלותה של ערבות המערער. הכלל הוא זה: דין הערב, בגין חיוב "בטל", כדין החייב העיקרי. אם יימצא שמן הדין לפטור את החייב העיקרי, עקב הבטלות, יופטר הערב ; אך ככל שחיובו של החייב העיקרי - חרף הבטלות - נמצא ראוי לאכיפה, במסגרת סעיף 31 סיפא לחוק החוזים, יחוייב הערב לקיים את ערבותו.
ו. השאלה היא אם ראוי לביהמ"ש לעשות שימוש בשיקול הדעת הנתון לו לפי סעיף 31 סיפא "לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו" מוכרעת כרגיל על יסוד בחינתם של שני שיקולים מצטברים: הצורך למנוע כריתת חוזים פסולים, ולהרתיע
את הציבור מפני כריתתם, מחד; והצורך לעשות צדק בין הצדדים המתדיינים, מאידך. ההבחנה בגדר השיקול הראשון היא בין אי חוקיות, היורדת לשורש החוזה, לבין אי חוקיות שהיא אך אינצידנטאלית לחוזה. אם בגופה של ההתקשרות אין פסול, והפגם בו היא לוקה הוא אך נלווה וטפל לגוף ההתקשרות, ואם חיוב הצד השני, לקיים את חיובו הנגדי, לא יפגע בציבור, ייטה ביהמ"ש לעשות צדק עם הצד שקיים את חלקו לפי החוזה ויחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, או חלקו.
ז. כבר נפסק לא אחת כי אי החוקיות שבכריתת חוזה ללא היתר לפי חוק הפיקוח על המטבע הינה אינצידנטאלית להתקשרות ואיננה יורדת לשורש ההתקשרות. דין זה יפה גם לפרשתנו. לא היתה כאן כוונת זדונית של הבנק להפר את החוק ויש גם יסוד להניח כי אילו נתבקש היתר הוא היה ניתן. בנסיבות אלה מן הראוי היה לחייב את ארמן לקיים את חיובו הנגדי ולפרוע לבנק את התחייבויותיו הכספיות. הכרעה זו שהינה בענייננו "רעיונית", קובעת גם אמת המידה לחיובו של המערער, כערב של ארמן.
ח. אין צורך להידרש כאן להכרעה עקרונית בשאלה אם ניתן לפטור ערב לחיוב שיסודו בחוזה פסול, שנמצא ראוי לאכיפה על הצד שלחבותו ערב, כשהערב לא ידע על הפסול שבהתקשרות. בענייננו הוברר כי המשיב ידע שארמן הוא בעל אזרחות קנדית, כך שהעובדות הצריכות לעניין נמצאו בידיעת המשיב לא פחות משנמצאו בידיעת הבנק. משפעל המשיב כמיופה כוחו של המערער יש לייחס גם למערער את ידיעת העובדות.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ת. לרנר למערער, עו"ד ב. לוינבוק לבנק. 11.10.92).

ע.א. 1894+1986/90 - שמואל פלאטו שרון נגד ז'ק אסולין

טענה של כפיה בסחיטה ואיומים להתקשר בחוזה. הצמדה, ריבית והוצאות משפט(מחוזי ת"א - ת.א. 2250/86 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א, המשיב הוא גיסו (אחי אשתו) של המערער. בשנת 1968, בעודנו איש עסקים פעיל בפאריס, החל המערער להעסיק את המשיב. בשנת 1974 נטש המערער את צרפת ומאז ניהל המשיב עבורו עסקים שונים, וגם שילם עבורו חובות שונים. בשנת 1983 נאלץ גם המשיב לנטוש את צרפת ובא לישראל עם משפחתו. תחילה אירח אותם המערער בביתו וקצב למשיב דמי מחייה. היחסים בין הצדדים נתחדדו והמשיב טען כי המערער חייב לו כ-400,000 דולר בגין ניהול עסקיו ופרעון חובותיו בצרפת. בהתערבות ידידו של המערער, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה את ביטוייה בחוזה נשוא התביעה. לפי המותנה התחייב המערער לשלם למשיב סכום בשקלים השווה ל-200,000 דולר בשלשה שיעורים שנתיים שווים, החל ביום 31.12.86 ועד ל-31.12.88, כששווי כל תשלום מחושב לפי השער היציג של הדולר ביום התשלום. בגין כל אחד משלשת השיעורים ועד למועד הפרעון התחייב המערער לשלם ריבית בסכום קצוב השווה ל-500 דולר לחודש. כן התחייב המערער לשלם למשיב סכום בשקלים השווה ל-55,000 פרנקים צרפתיים. אף אחד מהתשלומים לא שולם. המשיב הגיש נגד המערער תובענה שנסמכה על החוזה והמערער התגונן בשתי טענות: כי היה רשאי לבטל את החוזה באשר התקשר בו עקב כפייה באיומים, שכפה עליו המשיב ; שאכיפת החוזה בלתי צודקת בנסיבות העניין. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הטענות, חייב את המערער במלוא סכום התביעה צמוד לשער היציג של הדולר. המערער טוען נגד חיובו, ובערעור שכנגד ערער המשיב על הצמדת סכום החיוב לשער היציג של הדולר מיום הגשת התביעה ולא למדד, על אי חיובו של המערער בתשלום ריבית ועל אי פסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ערעורו של המערער נדחה וערעורו של המשיב נתקבל.
ב. טענת המערער כי המשיב כפה עליו בסחיטה באיומים להתקשר בחוזה - נדחתה במישור העובדתי ובכך אין להתערב. אשר לטענתו החילופית של המערער כי "אכיפת
החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין" - קיימים מקרים נדירים שבהם רשאי ביהמ"ש לקבוע כי אכיפת חוזה היא בלתי צודקת כשמדובר בחיוב כספי, והנסיבות שהוכחו בענייננו אינם כאלה. לאחר שהמערער הפר את חיובו לפי החוזה, ובטרם התיימר לבטל את החוזה איים המשיב לעשות שימוש במסמכים שברשותו נגד המערער בכל הנוגע לפעילותו בצרפת. באיום בלתי ממומש זה, כשלעצמו, אין כדי להפוך את אכיפת חיובו התקף של המערער לבלתי צודקת.
ג. באשר לערעור שכנגד - לעניין הפרשי הצמדה וריבית - הכלל הרווח הוא, שבהיעדר טעמים מיוחדים שלא לעשות כן, ישתמש ביהמ"ש בשיקול הדעת הנתון לו בחוק פסיקת ריבית והצמדה ויפסוק לצד הזוכה הפרשי הצמדה וריבית. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכלל זה, אך עם זאת סברה השופטת כי המקרה נופל לגדר היוצאים מן הכלל, בהם יימנע ביהמ"ש מפסיקת ריבית והפרשי הצמדה. מסקנה זו נימקה השופטת, בין היתר, בכך כי "הצדדים התנו על הצמדת הסכומים למטבע זר בחוזה גופו... על כן יישמר שווי של הכסף כפי שהוסכם... בנסיבות העניין... נראה לי כי אין לחרוג מהמסגרת הצרה של אכיפת ההסכם כמות שהוא". אין לקבל את מסקנתו של ביהמ"ש. חובו של המערער, שיעורי הפרעון והריבית, הוגדרו בחוזה כסכומים בשקלים שיהיו שווים במועדי הפרעון - על פי השער היציג - לסכומים שננקבו בערכים של מטבע חוץ. אין בחוזה כל התנאה ממנה ניתן להעלות, שהוראת ההצמדה החוזית תוסיף לחייב את הצדדים גם בחלוף המועדים המוסכמים לביצוע התשלומים. לפיכך בדין תבע המשיב הפרשי הצמדה וריבית לפי הוראות חוק ריבית והצמדה.
ד. השופטת נמנעה מפסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד וסמכה על אותם טעמים שבגללם נמנעה מפסיקת הפרשי הצמדה וריבית. גם בערעור על כך הדין עם המשיב. פסיקת ההוצאות מסורה לשיקול דעתה של הערכאה השיפוטית שלפניה ונדון העניין, אך באין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל דין את הוצאותיו, יהא אותו בעל דין זכאי לפסיקת הוצאות. טעמי השופטת לאי פסיקת הפרשי הצמדה וריבית שעליהם סמכה את הימנעותה מפסיקת הוצאות, אין בהם טעם מבורר המסביר על שום מה נשללו מהמשיב הוצאותיו. לפיכך יש לחייב את המערער בתשלום שכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח כערכו ביום מתן פסה"ד בגין ההליכים בביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ד. לוין, אור, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד נ. אלעזר למערער, עו"ד נ. מינקוביץ למשיב. 1.10.92).

בש"פ 4885/92 - מדינת ישראל נגד אריה גולדין

*הארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 (הונאה וזיוף)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

א. המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בשורה ארוכה של עבירות הונאה וזיוף, שבוצעו באופן שיטתי והמתייחסות למעילות בשווי כספי של מליונים רבים של שקלים. המעצר הנמשך מתבקש ע"י המדינה בהתחשב במהות העבירות והיקפן, והחשש שהמשיב ינסה להימלט מהארץ אם ישוחרר בערובה. חשש זה מבוסס בעיקר על העובדה כי המשיב ברח מישראל באמצעות דרכון מזוייף שרכש במחיר יקר, והיה צורך בבקשת הסגרה לאפשר העמדתו לדין. השיקול של אפשרות בריחה מאימת הדין כשהוא מצטרף לחומרה הרבה של העבירות בהן הואשם המשיב, מצדיק לכאורה הארכת המעצר של העורר מעבר לשנה. מאידך, ההיסוס שקיים בלאו הכי כשמתבקשים לעצור נאשם לתקופה ממושכת, מתחזק במידה משמעותית כשהמעצר המבוקש עולה על התקופה הנורמטיבית מירבית של שנה אחת. קושי מיוחד נעוץ במקרה דנן בכך שאין כמעט ספק שזו לא תוכל להיות בקשתה האחרונה של המדינה להארכתהמעצר מעבר לשנה. עשרות עדים צריכים עדיין להישמע מטעם שני הצדדים ולא ניתן
יהיה לסיים את שמיעת המשפט תוך התקופה של 3 חודשים הנוכחית. אעפ"כ הוחלט להיעתר לבקשה ולהאריך את המעצר ב-3 חודשים.
ב. העבירות שלגביהן קיימות הוכחות לכאורה, חמורות מדי, והתנהגות המשיב עת נמלט מהמדינה באמצעות דרכון מזוייף מחשידה מדי, מכדי לאפשר למשיב להשתחרר בערובה בשלב זה. עם זאת קיימת דאגה שמא יתעורר הצורך לבקש את המשך המעצר מעבר לזמן סביר. באיזה מקום שהוא חייב ביהמ"ש לתחום גבולות למעצרו של נאשם, מעבר לתקופה שנקבעה כסבירה ע"י המחוקק, אף אם מדובר בעבירות מפליגות בחומרתן וקיים חשש סביר שהנאשם עלול לשבש את הליכי המשפט ע"י הימלטות מהמדינה או בדרך אחרת. יש להניח שביהמ"ש המחוזי יעשה הכל כדי לקבוע מספר ניכר של ימי שמיעה למשפט הנדון. במצב שהתהווה אין מנוס משמיעת המשפט מיום ליום ותוך דחיות מינימאליות, באם ביהמ"ש סבור שעל הנאשם לשהות במעצר עד למתן פסה"ד. שיקולים אלה בוודאי יעמדו בפני ביהמ"ש העליון אם תוגשנה בקשות נוספות להארכת מעצרו של המשיב.

(בפני: השופט בך. עוה"ד ע. כהאן וא. רובינק למבקשת, עו"ד מ. רובינשטיין למשיב. 30.10.92).

בש"פ 4764/92 - מדינת ישראל נגד רפי צעירי ואליעזר אנידג'ר

*הארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 (סמים)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

א. שני המשיבים הואשמו בעבירות סמים ובשעתם נעצרו עד תום ההליכים. עם תום השנה למעצרם מבקשת המדינה הארכת המעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. אנידג'ר בא לכלל עיסקת טיעון עם התביעה והודה בייבוא למעלה מ-100 גרם קוקאין וסחר בו. בעיסקת הטיעון הוסכם כי התביעה תעתור להשתת עונש של 4 שנות מאסר ואילו הסניגוריה תטען לשתי שנות מאסר. מעצרו של אנידג'ר הוארך בחודשיים. משפטו של רפי צעירי נתעכב הואיל ו-5 עדי תביעה הועמדו אף הם לדין בעניינן של אותן עבירות ומתוך שמשפטם טרם נסתיים לא ניתן היה להעלותם על דוכן העדים. עתה נסתיים המשפט של 3 מבין ה-5. הבקשה נתקבלה.
ב. לעניין הארכת המעצר לפי סעיף 54 הנטל המוטל על המדינה להראות כי ראוי להאריך את המעצר הינו נטל מיוחד. חייבים להיות שיקולים מיוחדים יוצאי דופן להארכת המעצר. אלה הם שיקולים של חומרת העבירות, נסיבות ביצוע העבירות, עברו הפלילי של הנאשם, הסכנה כי משישוחרר יבצע הנאשם עבירות, הסיכון כי לא יתייצב למשפטו, הטעמים שבשלהם התעכב הדיון, משקל הראיות שהוגשו לפני ביהמ"ש, הזמן המשוער שנותר לסיום המשפט, ועוד. בענייננו, הימשכות ההליכים לא באה עקב השהיות מצידם של המשיבים. באשר לאנידג'ר הרי הוא הודה ונעשתה עיסקת טיעון. הואיל וניתן לגזור את דינו של נאשם זה בעוד זמן קצר אין הצדקה לשחררו ממעצרו. אשר לצעירי - קשה להשתחרר מהרושם כי ניתן היה במאמץ כלשהו להביא לזירוז ההליכים. אם בסופם של דברים הוחלט על הארכת המעצר "אין זאת אלא מתוך שאני חש חובה המוטלת עלי אישית כלפי הציבור, והוא בנוסף לחובה המוטלת על הפרקליטות ועל ביהמ"ש שלפניו מתנהל הדיון הפלילי... רואה אני חובה המוטלת עלי אישית מעבר לצורך להכריע בין הצדדים הניצבים לפני... קריאת כתב האישום מעלה לפנינו אדם שמקצועו הוא סחר סמים, וסוחר לא קטן הוא... רואה אני מחובתי להעלות את חלקי... למלחמה בסוחרי הסמים, מלחמה שהיא ללא פשרות, והוא השיקול שבעיני מכריע את הכף למעצר אף מעבר לשנה הקבועה בחוק". לפיכך הוחלט כאמור.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' סיגל קוגוט למבקשת, עו"ד שרמן לצעירי, עו"ד נהרי לאנידג'ר. 13.10.92).

בש"פ 4799/92 - יעקב כהן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (יבוא חשיש)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם כי תכנן יחד עם אחרים לייבא ארצה 800 ק"ג חשיש מוסתרים בבטנה של יאכטה. בסופו של דבר הגיעו בה 680 ק"ג. זו היתה תחילתה של תכנית רחבה עוד יותר להביא בספינה נוספת 6 טון חשיש. כבר לפני הייבוא הנ"ל תכנן העורר לייבא ארצה סמים בהטסה במטוסים וכן ניסה לייבא סמים ממרוקו, במכולות של בגדים, לצרפת ולהולנד. הוא גם בירר אפשרות לשחד אנשים בשדה התעופה של מרוקו כדי לשמן את גלגלי מכונת הסמים. מספר ימים לפני שהיאכטה הגיעה למרינה בתל אביב עזב העורר את הארץ, והוסגר לאחר שהיה עצור 9 חודשים בהולנד. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
ב. אין חולקין כי מסכת העבירות המיוחסת לעורר מחייבת מעצרו עד תום ההליכים, אלא שסניגורו טוען כי העורר מופלה לרעה ביחס לשני נאשמים אחרים שהועמדו לדין, בכתב אישום אחד עם העורר, ואלה אינם נתונים במעצר. אכן, טענת הפלייה היא טענה הראוייה להישמע, ואולם בענייננו אין לדבר על הפלייה. העורר היה הראש, ה"מוח" המתכנן והדואג לביצוע, בעוד שהנאשמים האחרים היו רק "איברים" בגוף המבצע. היה זה העורר שתכנן ואירגן את מבצע ההברחה כולו ובשהותו במקום המפלט בהולנד המשיך לנהל את המבצע באמצעות הטלפון.
ג. מוסיף העורר וטוען כי הוא כבר מצוי במעצר 1 1 חודשים, מהם 9 חודשים בהולנד, ואילו מניין השנה לעניין המעצר תחילתו אינה אלא עם הגשת כתב האישום בסוף חודש אוגוסט 1982. מכאן כי שנת המעצר תהפוך ל-21 חודשים. טענה זו לאו טענה היא שהרי המפתח לשחרורו של העורר ממעצרו בהולנד היה בידיו הוא. משלא הסכים לבוא ארצה מרצונו, היה על המדינה לנהל הליכי הסגרה ומכאן שהיה זה העורר שהביא על עצמו את המעצר בהולנד. פרשת ההסגרה מלמדת על העורר כי ניסה להימלט מאימת הדין, והרי זה טעם נוסף למעצרו.

(בפני: השופט חשין. עו"ד זילברברג לעורר, עו"ד דוד למשיבה. 15.10.92).

בש"פ 4672/92 - יעקב בכר נגד מדינת ישראל

*בקשה להקל בתנאי מעצר בית (אינוס קטינה)(בקשה להקל בתנאי מעצר בית - הבקשה נתקבלה).

א. המבקש הואשם בעבירה של אינוס קטינה לפני כשנתיים והמתלוננת לא התלוננה אלא באיחור רב. המבקש הכחיש קיום מגע מיני עם הקטינה ועל פי תעודה רפואית הקטינה עדיין בתולה. התביעה מתבססת בעיקר על עדות חוקרת נוער ששמעה מפי המתלוננת את גירסתה. למבקש עבר נקי לחלוטין ובשעתו הסכים ביהמ"ש לשחררו בערובה ובתנאי שיהא במעצר בית באילת יחד עם אשתו שתשמור עליו, כאשר המתלוננת מתגוררת בפתח תקוה. לאחר מכן שונה מקום מגורי הנאשם ואשתו לצפת. הצו ניתן ביולי 1992 ומסתבר כי המשפט יוכל להישמע רק בחודש מרץ 1993. בינתיים כבר החליטו בני הזוג להתגרש. עתה הגיש המבקש בקשה להקל בתנאי השחרור בערובה ע"י כך שמעצר הבית יבוטל או יוגמש. הבקשה נתקבלה.
ב. ביהמ"ש העליון מתח בעבר ביקורת על התפשטות הנוהג להחליט על הטלת מעצרי בית על נאשמים, תנאי שלעיתים קרובות קשה מאד לנוגע בדבר לעמוד בו, ובמיוחד כשמדובר במשפטים ששמיעתם מתחילה באיחור והנמשכים זמן ניכר. ייתכן ונעשה לעיתים שימוש בקלות יתירה באמצעי חילופי זה למעצר בפועל, הקרוי "מעצר בית". לא תמיד קיימת עירנות מספקת לתוצאות המעשיות של צווים כאלה, שקשה מאד לעמוד בהם לתקופות ארוכות. מצד שני גם אין ספק בכך, שלעיתים נעשה שימוש לרעה באמצעי זה מצד הסניגוריה, אשר "מפתה" את ביהמ"ש להחליט בכיוון של מעצר בית, בהסכמת התביעה,
תוך ידיעה מראש שתוך זמן קצר תוגש בקשה נוספת שמטרתה להביא להקלת תנאי השחרור בערובה. אעפ"כ, אין ביהמ"ש משוחרר מבדיקת כל מקרה על פי נסיבותיו, וחייב הוא לבחון כל פעם מחדש את השאלה האם תנאים כה מכבידים הם אכן נחוצים כדי להבטיח את השגת המטרות שלשמן הוטלו. אם משתכנע ביהמ"ש שלכאורה אינה צפוייה סכנה מוחשית מהנאשם המסויים שיבצע עבירות נוספות, או שישפיע על עדים, או שיפגע בדרך אחרת בתקינות המשפט, אזי מן הדין לשקול מחדש בתנאי השחרור בערובה חרף הנטייה המרסנת כאמור. בענייננו, הנסיבות מצדיקות להקל בתנאי מעצר הבית, כך שהמעצר יהיה בין השעות 6 בערב עד 7 בבוקר וכן יתייצב המבקש בתחנת המשטרה פעמיים ביום.

(בפני: השופט בך. עו"ד ר. יפתח למבקש, עו"ד א. דה הרטוך למשיבה. 6.10.92).

בש"פ 4669/92 - בנימין מיכלאשווילי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים וחבלה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. העורר הואשם בעבירות של עשיית עיסקה בסמים, בחבלה בכוונה מחמירה, בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, באי ציות לשוטרים ונהיגה בקלות ראש ולבקשת התביעה נעצר עד תום ההליכים. העורר הוא נהג מונית במקצועו, וביום המעצר הסיע את הנאשם השני, אחד אבו קישק, מלוד לצפת. בצפת רכש אבו קישק ק"ג הירואין. לאחר עשיית העיסקה חזר אבו קישק למונית והשניים החלו בנסיעה. המשטרה הציבה מחסום משטרתי על דרך הנסיעה והשוטרים הורו לעורר לעצור. על פי כתב האישום האיץ העורר את הרכב ופרץ קדימה לעבר השוטר כשהוא מנסה לפגוע בו ולדרסו. השוטר ירה בגלגלי המונית ורק אז עצר המערער את המונית והוא ואבו קישק נעצרו תוך כדי התנגדות. מסתבר כי ביום המעשה בא אבו קישק לתחנת מוניות שבה מועסק העורר וביקש רכב להסיעו לצפת ובמקרה הוצב העורר להסעתו. ביהמ"ש המחוזי הניח כי העורר אכן לא ידע מלכתחילה על העיסקה, אך תוך כדי נסיעה נודע לעורר על דבר ביצוע העיסקה, ולדעת ביהמ"ש, מעורב הוא בעיסקת הסמים שדינו להיעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. מי שמואשם בסחר בסמים ויש נגדו ראיות לכאורה דינו, כעקרון, להיעצר עד תום ההליכים. ברם, לא כל מי שהיה מעורב בעיסקת סמים דינו כדין סוחר הסמים, ולעניינם של מעורבים יש להבחין בעומק מעורבותם. בענייננו, לפי מסכת הראיות, מעורבותו של העורר בעיסקת הסמים היתה שולית, וגם אם בסופו של דבר העורר יורשע בדינו, הרי כיום מדובר במעצר עד תום ההליכים ובהתחשב במעורבותו שהיא רק בשולי העיסקה כאמור אין לעצרו עד תום ההליכים בגין עבירת הסמים.
ג. אולם, בכך לא תמה הפרשה, שהרי העורר מואשם אף בנסיון לדרוס שוטר ועבירה זו יש לראותה בחומרה רבה, ומצדיקה היא ללא ספק מעצר עד תום ההליכים. אולם, בענייננו עולה לכאורה כי נסיונו של העורר להתחמק ממחסום המשטרה נעשה בבהלה ובלא מחשבה בהירה. כאמור, ידע העורר כי אבו קישק עשה מעשה אסור וכי שומה עליו לחמוק מן השוטרים. לא הרי מעשה במחשבה תחילה כהרי מעשה הנעשה בהיסטריה, בבהלה, ובפחד פתאום. בנסיבות אלה הוחלט לשחרר את העורר ממעצרו ולהורות על מעצר בית מלא.

(בפני: השופט חשין. עו"ד יפתח לעורר, עו"ד א. דה הרטוך למשיבה. 8.10.92).

ע.פ. 1796/92 - אשרף אבו מוסא נגד מדינת ישראל

*הרשעה בשתי עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה(מחוזי באר שבע - ת.פ. ס94/9 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. ביום 1.3.90 הסיע המתלונן רוני סביר פועלים בדרך ממושב אוהד לכיוון צומת מבטחים. לפתע הגיחה לקראתו, מעיקול שבדרך, מכונית שסטתה אל נתיב נסיעתו והמשיכה בנסיעתה בנתיב זה. המתלונן סטה לשוליים כדי להינצל מאסון. הוא הספיק לקלוט את מספר המכונית ורשם אותו. כעכור כ-10 ימים שוב עשה המתלונן דרכו ברכב באותו
כביש, כשהמתלונן השני (להלן: יוחנן) נוהג ברכב, ומשהבחין באותה מכונית ביקש מיוחנן לעצור. השניים עצרו את הרכב האחר וניגשו לנהג, הוא המערער, ואז המערער והנוסע שישב לצידו הדפו את, המתלונן והנאשם השני הרים מוט ברזל מרצפת הרכב והושיטו למערער כשהשניים צועקים "חייל מאנייק, נהרוג אותך". לאחר שהצדדים נפרדו ויוחנן המשיך בנסיעה, עקף אותם המערער תוך שהוא חותך את נתיב נסיעתם ועוצר לפניהם ומאלץ אף אותם לעצור, כשמתוך המכונית קוראים למתלוננים "יא מאנייק, תבוא לשטח ונראה לך". שוב המשיכו המתלוננים בנסיעתם ושוב עקף אותם המערער, הפעם מימין לכביש בדרך עפר וחזר וחתך את נתיב נסיעתו תוך שהוא גורם ליוחנן לסטות שמאלה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגין שני האירועים בעבירה שעניינה סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין וכן בהשמעת דברי איום וגזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין יסוד להתערב בממצאים העובדתיים ובמסקנה המשפטית ככל שמדובר באישום השני. במעשים שביהמ"ש קבע שנעשו יש כדי לגבש עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, שכן בנסיעה כאמור, היתה כוונה לפגוע במתלוננים ולסכן בטיחותם. שונים פני הדברים באשר לאישום הראשון. גם אם ביהמ"ש קיבל את גירסת המתלונן כי המערער סטה מנתיב נסיעתו לצד השמאלי של הכביש והעמיד בסכנה את הרכב של המתלונן, ניתן לומר כי המערער נהג את רכבו ברשלנות וקלות ראש ואין ראייה כי נהג מתוך כוונה לפגוע במתלונן. לפיכך יש לזכות את המערער מאישום לפי סעיף 332(2) בקשר לעובדות המקרה הראשון ולהרשיעו בעבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה של נהיגה בקלות ראש. בהתחשב בהחלפת ההרשעה כאמור יועמד המאסר בפועל על שנה אחת ואילו המאסר על תנאי ישאר בעינו. כמו כן יפסל המערער מלהחזיק ברשיון נהיגה לרכב מנועי לתקופה של 6 חודשים בפועל ו-6 חודשים על תנאי החל מיום שחרורו מהכלא.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חשין. החלטה - השופט לוין. עו"ד חודורוב למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 1.10.92).

ע.א. 235/88 - חדוה שפיצר נגד מנהלי עזבון המנוח חנן שפיצר ואח'

*טענה כי אמירה של מי שנטען לגביו כי היה "שכיב מרע" נאמרה בכוונת צוואה ולא בכוונת מתנה(מחוזי י-ם - ת.ע. 347/86 - הערעור נדחה).

א. המנוח חנן שפיצר (להלן: המנוח) נפטר ביום 17.12.85. שנים מספר לפני כן, ביום 14.8.79, עשה צוואה בה ציווה למערערת, שהיא בתו, 55,000 ל"י כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחייה מיום עריכת הצוואה. ביום 9.9.86, אחרי שהוגשה לביהמ"ש המחוזי בקשה לקיום הצוואה, עתרה המערערת לביהמ"ש, וביקשה לקבוע כי דברים שאמר אביה, לפי טענתה, במועד כלשהו בין התאריכים 17.11.85 עד 3.12.85 בנוכחותה ובנוכחות אשתו השניה, (להלן: המשיבה השלישית), שינו את הצוואה באופן שהמערערת זכאית לסכום של 15,000 דולר מעזבונו של המנוח. לטענת המערערת היה לדברים אלו תוקף של צוואה, שכן אביה היה בעת אמירתם "שכיב מרע" במובן סעיף 23 לחוק הירושה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת בהסתמך על שני טעמים : ראשית, דברי המנוח לא היו בגדר צוואה, ולכל היותר הבטיח המנוח לבתו ליתן לה מתנה בחיים ; שנית, במועדים הרלבנטיים לא היה המנוח "שכיב מרע". הערעור נדחה.
ב. באשר לשאלה אם מדובר בצוואה או במתנה - לעניין זה יש לבדוק מה היתה כוונתו של מי שהורה מה יעשה ברכושו. כאשר הכוונה היא להורות מה יעשה בנכסים לאחר המוות הרי שבצוואה עסקינן ; בנסיבות בהן לא עולה הכוונה להורות מה יעשה בנכסים לאחר המוות דווקא, כוונת הדברים היא למתנה בחיים. מאחר וייתכנו מקרים בהם יתעורר ספק בדבר כוונת המצווה, הודגש בעבר כי בצוואת שכיב מרע, חשוב הרישום המדוייק ככל
האפשר של דברי המנוח שנאמרו בעל פה. יחד עם זאת, הגישה בכגון דא אינה דווקנית. בבואו לבחון את דברי המנוח, על ביהמ"ש להתייחס לכוונתו כפי שזו עולה ממכלול הדברים אותם אמר, ולא להיתפס לביטוי זה או אחר. לכן, אף אם ביטויים מסויימים אינם מתיישבים לכאורה עם כוונה לצוות, אך כוונה כזו עולה בבירור מתוך מכלול הדברים שנאמרו יחד עם נסיבות אמירתם, יהיה בידי ביהמ"ש להסיק קיומה של כוונה לצוות.
ג. מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי לא הוכחה בנסיבות העניין כוונה לצוות אכן נכונה היא, אך הטעמים לכך שונים הם מאלה שאומצו בביהמ"ש המחוזי. בהחלטתו התמקד ביהמ"ש המחוזי בבחינת כוונת המנוח, בבקשותיה של המערערת ממנו לפני שנפטר כפי שאלו בוטאו בתצהירה ובעדותה. בקשות אלו מעידות, אם בכלל, על כוונת המערערת, וזו אין בה כדי לשלול מדעיקרא קיומה של כוונה שונה אצל אביה. אלא שנסיבות המקרה, השיחות שהיו קודם לאמרות הנדונות ולמגעים בין הבת לאביה בחודשים שלפני פטירתו, מביאים לכלל מסקנה כי אין מדובר בצוואה. נוכח מסקנה זו אין צורך לדון בשאלה אם בעת אמירת הדברים היה המנוח "שכיב מרע" במובן סעיף 23 לחוק הירושה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. המערערת לעצמה, עו"ד מ. מזובר למנהלי העזבון. 1.10.92).

ע.א. 18/89 - חשל חברה למסחר... בע"מ נגד חיים פרידמן

הפחתת פיצוי שנקבע בהסכם כפיצויים לא סבירים. שיעור ההפחתה. *מתן רשות להתגונן בטענה כי חלה טעות בסעיף הפיצוי המוסכם(מחוזי חיפה - ת.א. 87/85 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. במסגרת הסכם בנייה קיבלה חשל חנויות בפרוייקט בנייה שהוקם ע"י פרידמן על חלקת אדמה שהיתה בבעלות חשל. במהלך שנת 1980 ביקשה חשל להשכיר חנות השייכת לה (להלן: החנות) ומנימוקים שונים ביקש פרידמן למנוע השכרת החנות. ביום 10.7.80 נחתם הסכם בין חשל לפרידמן (להלן: ההסכם) לפיו התחייבה חשל להימנע מלהשכיר את החנות ובתמורה התחייב פרידמן לשלם לחשל מדי חודש כ-36,500 לירות. סעיף 2(ב) של ההסכם כלל את ההוראה הבאה: "כל אחד מהתשלומים הנ"ל, צמוד... ישולם מדי חודש בחודשו ב-24 בחודש. ובאם לא ישולם במועדו, כי אז יישא ריבית פיגורים בשיעור %10 לחודש, כשהריבית והקרן שניהם צמודים למדד...". פרידמן לא שילם אף לא תשלום אחד לחשל. מיום 1.2.82 שוחררה חשל מהתחייבותה הנ"ל. בשנת 1985 הגישה חשל תביעה בסדר דין מקוצר נגד פרידמן בה תבעה כ-41 מליון ש"י על יסוד ההסכם האמור. סכום זה כלל גם הפרשי הצמדה, וריבית בשיעור של %10 לחודש. פרידמן ביקש רשות להתגונן ובבקשתו העלה מספר טענות הגנה ובכללן: כי בהוראת סעיף 2(ב) הנ"ל נפלה טעות וכי כוונת הצדדים היתה לריבית שנתית של %10 ; לחילופין ביקש כי ביהמ"ש יתערב בשיעור הריבית שנקבע, בטענה כי מדובר בפיצויים שנקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפות ; הוא טען כי השימוש שנעשה ע"י חשל בהוראת סעיף 2(ב) היה שלא בתום לב ועמד בניגוד לאמור בסעיף 39 לחוק החוזים.
ב. נוכח הודאת פרידמן בעצם קיום החוב ניתן נגדו פסק דין חלקי בו חוייב לשלם לחשל סכום המורכב מ-18 תשלומים של 3,658 ש"י בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בשיעור שנתי של %10. על פס"ד זה לא הוגש ערעור. אשר ליתרת התביעה ניתנה לפרידמן רשות להתגונן בשתי טענות הגנה בלבד: הטענה שיש מקום להפחתת הפיצוי המוסכם ; הטענה כי חשל עשתה שימוש שלא בתום לב בזכותה על פי סעיף 2(ב) הנ"ל. טענת ההגנה של פרידמן בדבר הטעות שנפלה בהסכם נדחתה ולא ניתנה לו רשות להתגונן על יסודה. לאור ההחלטה האמורה נתקיים דיון לגוף תביעת חשל וניתן פסה"ד נשוא ערעור זה.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה לריבית בשיעור של %10 לחודש וזאת על יסוד סעיף 15(א) לחוק התרופות. עיקר פסק דינו של ביהמ"ש מוקדש לשאלת סבירות הפיצויים
ביחס לנזק שהיה צפוי בעת כריתת החוזה, וביהמ"ש קובע כי הסכום שנקבע בסעיף 2(ב) אינו סביר. נוכח העדויות שנשמעו בפניו, לפיהן ריבית שנתית בשיעור %10 היתה בעת כריתת החוזה ריבית מקובלת כשמדובר בקרן הצמודה למדד יוקר המחייה, העמיד ביהמ"ש את הריבית על שיעור שנתי של %10. בערעור טוענת חשל נגד הפחתת הריבית מ-%10 חודשית ל-%10 שנתית, ואילו פרידמן מערער על דחיית הבקשה לרשות להתגונן בטענת ההגנה של טעות בהסכם בעניין שיעור הריבית - חדשית או שנתית. הערעור של חשל נתקבל בחלקו והערעור של פרידמן בעניין זה נתקבל.
ד. בדין הניחו הצדדים כי הוראות סעיף 2(ב) להסכם מהווה תניית פיצוי מוסכם. הוראה חוזית זו משקפת את הסכמת הצדדים באשר לפיצוי לו זכאית חשל במקרה של הפרה, ואין בעובדה שהפיצוי קבוע באחוזים - ולא בשקלים - כדי להשפיע על סיווגה האמור של ההוראה. התחשיב שעשה ביהמ"ש המחוזי, ושלפיו קבע כי הפיצוי בהסכם אינו סביר, הוא תחשיב מוטעה, ואולם גם לפי התחשיב הנכון עדיין מדובר בפיצוי שנקבע בשיעור שאיננו סביר.
ה. כלל היסוד בהפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 15(א) לחוק התרופות הוא, כי הפחתת הפיצוי נעשית רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו - ולו בדוחק - בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה. משבוחנים את סבירותה של הריבית החודשית הריאלית שנקבעה בשיעור של %10, באספקלריה של הנזק שהיה צפוי בעת כריתת החוזה, עולה כי אכן הריבית אינה סבירה. לעניין זה אין מקום לייחס חשיבות מכרעת לנתונים אשר נצפו בפועל ע"י חשל בעת כריתת החוזה. לשונו של סעיף 15 הנ"ל מדברת על "נזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה...". השאלה שלאורה יש לבחון את סבירות תניית הפיצוי איננה מה צפו בפועל הצדדים בעת כריתת החוזה, אלא מה יכולים היו לצפות, באופן סביר, באותו שלב. השאלה שבמחלוקת היתה מה היה מחיר האשראי שחשל היתה צריכה לשאת בו אילו נזקקה לאשראי במקום הכספים שפרידמן היה חייב לשלם לה. הוגשו לביהמ"ש חוות דעת של מומחים מהן עולה שהריבית הריאלית על אשראי בחריגה, שגבו הבנקים באותו זמן, עמדה על %35 וזה האחוז הסביר שניתן היה לצפות אותה עת. לפיכך יש מקום להתערב בתניית הפיצוי המוסכם, להפחית את שיעור ריבית הפיגורים הקבוע בתנייה זו, ולהעמיד את הריבית שפרידמן חייב לשלם לחשל על שיעור של %35 לשנה ולא %10 לשנה כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. (זאת בכפוף למה שיאמר להלן בעניין קבלת ערעורו של פרידמן).
ו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי פעולת חשל, אשר לא תבע את פרידמן לדין אלא בחלוף זמן רב למן הפרת החוזה על ידו, היתה נגועה בחוסר תום לב. קביעה זו היתה מעוגנת בשיעור הריבית הגבוה אשר נקבע בתניית הפיצוי המוסכם. מסקנה זו אין לקבלה. הפחתת שיעור הפיצוי אינה מבטלת את הסכם הפיצוי הנותר על תילו, ורק שיעור הפיצוי, הקבוע בהסכם, מופחת. מכאן, שאופייה של תביעת חשל - כתביעה המבוססת על חוזה - איננו משתנה, וחל בכגון דא הכלל לפיו עצם העמידה על זכות חוזית אינה מהווה כשלעצמה התנהגות בחוסר תום לב.
ז. אשר לערעורו של פרידמן - ביהמ"ש המחוזי סבר כי פרידמן לא טען כלל בבקשתו לרשות להתגונן לטעות בשיעור הריבית ולכן יש לדחות את הבקשה. כן סבר ביהמ"ש כי מקומה של טענת "טעות" בהליך נפרד, ולא במסגרת רשות להתגונן. שני נימוקים אלה אינם יכולים לעמוד. בבקשת הרשות להתגונן ובתצהיר מופיעה הטענה "בסעיף 2(ב) ... נכתב בטעות כי הריבית הינה בשיעור %10 ל'חודש', בעוד שלפי המוסכם בין הצדדים צריך היה להיות כתוב %10 ל'שנה'...". אף שפרידמן לא הזכיר את המילים "טעות סופר" הרי הכוונה בדברים המובאים לעיל ברורה.

ח. אשר לנימוק השני - אם לא קרסה טענת הגנה המצוייה בתצהיר, בחקירתו הנגדית של הנתבע, השאלה היחידה המהווה קריטריון למתן רשות להתגונן היא אם יוכל הנתבע לזכות במשפט אם יתברר המשפט בסדר דין רגיל. תשובה חיובית לשאלה זו מחייבת מתן רשות להתגונן. טענת פרידמן לא קרסה בחקירתו הנגדית והוכחת הטענה האמורה תביא לדחיית תביעתה של חשל, ככל שהיא מופנית לעניין הריבית. על כן היה מקום ליתן לפרידמן רשות להתגונן בטענה זו. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי ואם לא תתקבל בסופו של דבר טענת ההגנה של פרידמן בדבר "טעות סופר" יישא חובו לחשל ריבית שנתית בשיעור של %35 מעבר לעליית המדד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד איתן י. שאנן למערערת, עו"ד ישראל גולדברג למשיב. 8.10.92).

ע.פ. 2151/91 - פייסל אלח'טיב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (נסיון לרצח יהודי בדקירות סכין ממניעים לאומניים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער החליט להמית אדם בדקירות סכין ותקע סכין שאורך להבה 25 ס"מ בגבו של משה קורן שעמד אותה שעה רכון על ארגז סחורה כשגבו מופנה לכיוון המערער. הדקירה בוצעה בחזה שמאל מאחור, ואך בנס לא נגרם מותו של קורן. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 14 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי במקרים אחרים דומים, בהם הורשע נאשם בנסיון לרצח בעקבות דקירות סכין בגבם של אנשים, לא נגזר עונש מאסר כה ארוך. כן טען כי אחרי הרשעת המערער בתיק זה הובא לדין בפני ביהמ"ש הצבאי בשכם ונגזרו לו שם 5 וחצי שנות מאסר מצטברות בגין פעילות הפוגעת בבטחון. לדעת הסניגור יש לראות את הצבירה של העונשים כענישה מחמירה מדי. ברם, ביהמ"ש העליון דן בערעור על עונש שנגזר בגין כוונה לקפח חיי אדם ע"י דקירת סכין בחזה. עבירה זו מצדיקה ענישה מחמירה המבטאת את תגובתה ההחלטית של החברה נגד מעשים נפשעים המכוונים נגד עוברי אורח חפים מפשע. השגה נגד חומרת העונש בתיק האחר מקומה בפני ערכאת הערעור הצבאית השומעת ערעורים על פסקי הדין של בתי המשפט הצבאיים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אבו עטא למערער, עו"ד משה גולן למשיבה. 24.11.92).

ע.פ. 4827/91 - עותמאן אלמלאחי נגד היועץ המשפטי לממשלה

*עינויים של אסיר ע"י אסירים אחרים שחשבו כי הביא עמו סמים כשחזר מחופשה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער ו-4 מחבריו נטפלו לאסיר שחזר מחופשה לבית הכלא. הם סברו שהביא עימו סמים שאותם בלע כדי להבריחם לכלא ורצו לכפות עליו את מסירת הסם לידיהם. המערער דנא דקר את האסיר בדוקרן שהחזיק בידיו, ואף היתר החרו החזיקו אחריו. הם לא עזבו את האסיר במשך כל היום, לקחו אותו בכח לחדר האוכל הסגור של המתקן ודרשו מהאסיר לבצע חוקן. משסירב, הפשיטוהו בכח, הכניסו צינור לפי הטבעת והזרימו מים לתוכו. רק אחרי שנוכחו לדעת שאין עימו סמים, עזבוהו לנפשו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער יחד עם עמיתיו בעבירות של כליאת שווא, תקיפה בנסיבות מחמירות וסחיטה וגזר למערער ול-3 מחבריו שנתיים מאסר - בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, כאשר אחד הנאשמים באותו כתב אישום, שחלקו היה קל יותר, נדון לשנת מאסר אחת על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין ממש בטענת המערער כי מן הראוי היה לגזור לו עונש זהה לעונש שנגזר לנאשם שלא היה מעורב באופן פעיל באלימות, וכן בטענתו כי הונע ע"י סניגורו להסכים לעיסקת טיעון. מעשה אלימות כלפי אסיר שהוא בדרך כלל חסר ישע וחושש לא אחת להתלונן הוא מעשה חמור. האיום בעונש מאסר המצטבר לזה שהעבריין מרצה כבר אותה
שעה, הוא גורם מרתיע מהותי היכול לרסן אנשים הנמצאים בצוותא שעות ארוכות של היום, ונמצאים בדרך הטבע בהתחככות מתמדת. לפיכך אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אור. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד בורנשטיין למשיב. 18.11.92).

בש"פ 4618/92 - מדינת ישראל נגד עסאם עמאשה ואח'

*הארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 (סמים - הרואין) (בקשה להארכה מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

נגד שלשת המשיבים מתנהל משפט בו הם מואשמים נסחר ובהחזקה של 4 ק"ג הרואין, שהיא כמות שניתן לסמם בה עיר שלמה. ביהמ"ש הורה בשעתו על מעצר המשיבים עד תום ההליכים ועם תום השנה למעצרם מבקשת המדינה הארכת המעצר בשלשה חודשים. הבקשה נתקבלה. עמדתו של ביהמ"ש העליון בבקשות שכאלה היא כי "הארכת מעצר מעבר לתקופה של שנה הוא חריג, שיש לעשות בו שימוש רק במקרים מיוחדים , כגון כאשר מדובר במשפט רב היקף במיוחד, וכאשר ביהמ"ש מצידו, בתיאום עם באי כח בעלי הדין, עושה מאמץ רציני לסיים את הדיון תוך תקופת השנה". המקרה הנדון תואם את שני התנאים הנזכרים. מדובר במשפט רב היקף שבו מופיעים 28 עדי תביעה ו-10 עדי סניגוריה. כמו כן אין לבוא בטענות אל ביהמ"ש, שעשה מאמץ רציני לזרז את סיומו של המשפט וקבע כ-22 ישיבות, שמתוכן 14 ישיבות בחודשים נובמבר ודצמבר.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד גב' אתי כהנא למבקשת, עוה"ד ברדוגו, דרעי וצווייג למשיבים. 9.10.92).

בש"פ 4477/92 - חאתם אל-ג'רושי נגד מדינת ישראל

*בקשה לשחרור בערובה (תקיפה ביריות במסגרת סכסוך בין חמולות)

(בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה). שתי חמולות בכפר גואריש שליד רמלה מסוכסכות ביניהן סכסוך דמים. בנובמבר 1991 נרצח קטין ממשפחת אלג'רושי. החשוד ברצח הוא בן למשפחת אלעוברה. מגעים לעריכת סולחה לא עלו יפה, וביום 9.2.92, לפנות בוקר, הגיעו 9 מבני משפחת גואריש למקום מגוריה של משפחת אלעוברה כשכולם מצויידים בנשק חם. הם פתחו ביריות לכל עבר וגרמו נזק רב לרכוש אם כי לא נפגעו בני אדם. כל ה-9 הועמדו לדין וביהמ"ש עצר את כולם עד תום ההליכים. העורר כאן - היה קטין בשעת מעשה ולפיכך הופרד בשעתו דינו כדי שיועמד לדין בפני ביהמ"ש לנוער. בינתיים מלאו לו 18 שנים ודינו אוחד עם בני משפחתו. הערר מתייחס לעורר בלבד כשבפי הסניגור טענה אחת ויחידה והיא שיש לאבחן בין העורר ובני המשפחה האחרים משום שהוא היה קטין בשעת מעשה ואין לו עבר פלילי. הערר נדחה.
העורר כבר בוגר כיום ומבחינה זו אין הבדל בינו לבין האחרים. לפי כתב האישום השתתף באופן פעיל במסכת היריות כמו כולם. מדובר בכפר קטן שבו האווירה רווית מתח ודי בכל ניצוץ .קטן כדי להצית. להבה. מבחינה זו די בשחרורו של אחד לנאשמים כדי לערער את האיזון העדין השורר כיום בכפר ולחדש את מעשי האיבה והתגמול שבין שתי המשפחות. חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה כי אחרי האירוע היתה התלקחות נוספת בין המשפחות בה מצא את מותו אחד מבני משפחת ג'וארישי. על רקע זה אין כל משמעות לעובדה שלעורר אין הרשעות פליליות. מבחינת הסכנה לציבור מצבו איננו שונה ממצבם של האחרים ואין כל סיבה להפלות ביניהם.