תקציר סביר כרך מ' חוברת 3

ע.פ. 2198+2221/90 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה ביבוא הרואין ומידת העונש(מחוזי באר שבע - ת"פ 479/88 - ערעור המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

א. בחודשים פברואר ומרץ 1988 קשר המערער קשר עם אנשים אחרים, בישראל ובהולנד, כדי לייבא הירואין מהולנד לישראל. לפי ההסדר נשלחו לישראל 12 משלוחים ובהם כ-6 ק"ג הירואין. רק מקצת מן המשלוחים נתפסו. המערער הודה בעבירות, אך בביהמ"ש העלהטענת הגנה שלפיה פעל מכח הסכם בינו לבין המדינה כדי לספק ראיות כנגד אחד שלמה שריקי, אשר נחשד להיות מי שעומד בראש רשת המבריחים ולא היתה לו מחשבה פלילית. טענה זו הועלתה לראשונה בעת המשפט ולא נכללה באמרות שנמסרו בעת החקירה המשטרתית. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בייבוא סמים וגזר לו 10 שנים וחצי מאסר שמהן 7 שנים וחצי מאסר בפועל. ערעורו של המערער נגד ההרשעה ונגד מידת העונש נדחה ואילו ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. מסתבר שהיה קשר בין המערער לבין המשטרה שהחל עוד בסוף שנת 1985, כאשר במשטרה שירת אחד שהואשם בקשר לפרשה זו בתיק נפרד, ובין היתר עסק איש משטרה זה בהפעלת סוכנים. בינתיים עזב איש המשטרה את תפקידו במשטרה והפך לחוקר פרטי ובמסגרת זו היה אחד המעורבים בפרשה הנדונה. בפברואר 1988 נעצרו המערער ואשתו בחשד של החזקת כלי נשק וכמות גדולה של סמים ואז הסכים שוב להיות מקור משטרתי כדי להביא לתפיסת שריקי. בהסכם שנחתם התחייב המערער לדאוג כי תוך 4 חודשיים יספק למשטרה ראיות מספיקות להגשת כתב אישום נגד שריקי.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער כי פעל כסוכן של המשטרה. כשבודקים את כל הקשרים של המערער עם המשטרה, את צורת הדיווח שדיווח ואת פעולותיו אותה שעה, עולה בבירור כי את עבירת הסמים ביצע על דעתו ללא כל כוונה למלא שליחות מטעם המשטרה. הוא אף לא מסר לאנשי המשטרה שהוא עוזב את הארץ מפעם לפעם באותו עניין ולא דיווח להם על כל הפעולה הנדונה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי המערער לא התכוון מעולם לשתף פעולה עם המשטרה ובפועל לא עשה כן. הוא הוליך את אנשי המשטרה שולל, ובדין נדחתה טענתו כי פעל ללא מחשבה פלילית בעבירות שיוחסו לו.
ד. באשר לעונש - מול התרחבות הפשיעה בתחום הסמים, ככל שהדבר מתבטא בסוגי הסמים המיובאים ובכמותם, קיים רק אמצעי אפקטיבי אחד ויחיד כדי להגן על הקרבנות בכח שהם היעד של אלה המבקשים להתעשר ע"ח בריאותם וחייהם של המתמכרים. אמצעי זה הוא הטלת עונשים המרתיעים בחומרתם, שיחדירו לתודעה של אלו הפוסחים על הסעיפים בין תאוות הבצע מצד אחד לבין הפחד מן העונש מצד שני, כי אם ייתפסו יידונו לתקופות מאסר ארוכות מאד השואפות למיצוי הסמכות הקבועה בחוק. רק מתוך התחשבות בנסיבות המקרה דנא, עקב קשרי המערער עם איש משטרה לשעבר והתנהגותו בבית הסוהר, והעובדה שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין בקבלה ערעור על קולת העונש, הוחלט להעמיד את העונש על 10 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. ניניו למערער, גב' סיגל קוגוט למדינה. 10.5.92).

בש"פ 2161/92 - שלמה פדידה נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (גרימת חבלה בכוונה מחמירה ע"י בעל באשתו)(בקשה לשחרור בערובה עד לשמיעת הערעור - הבקשה נדחתה).

א. המבקש הורשע על פי הודאתו, בעבירה של גרימת חבלה לאשתו בכוונה מחמירה ונדון למאסר בפועל של 4 שנים. בערעורו טוען המבקש שהודה בביצוע "המעשה" המיוחס לו, אך לא הודה בכך שלמעשה זה נתלוותה הכוונה המיוחדת המהווה אלמנט של עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין. היפוכו של דבר, הוא טען במפורש לפני שנגזר דינו,
שלא היתה לו כוונה לבצע את המעשה ושבשל שיכרותו לא היה מפוכח בעת האירוע. מכאן הטענה שההרשעה באישום האמור דינה להתבטל ובקשת הסניגור היא לשחרר את המבקש בערובה עד למתן פסה"ד בערעורו. הבקשה נדחתה.
ב. המבקש פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשת השחרור בערובה על פי סעיף 33(א) לחסד"פ. ביהמ"ש רשם בתיק לאמור "לכאורה אין סמכות לביהמ"ש המחוזי לדון בבקשה לשחרור בערובה בעקבות הגשת הערעור". בהתאם לכך הועברה הבקשה לדיון בביהמ"ש העליון. בצדק טוען הסניגור כי היתה סמכות לביהמ"ש המחוזי לדון בבקשה לשחרור בערובה גם לאחר הגשת ערעור, על פי סעיף 33(א) לחסד"פ. לפי סעיף 36(ב) לחוק "הוגשה הודעת ערעור... וטרם הוחל בשמיעת הערעור, ידון בבקשת השחרור ביהמ"ש שנתן את פסה"ד או ביהמ"ש שלערעור, ומשהוחל בשמיעת הערעור - ביהמ"ש שלערעור". מאחר שכאן טרם הוחל בשמיעת הערעור היתה לביהמ"ש סמכות לדון בבקשה. עם זאת אין להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שכן מדובר בסמכות מקבילה וגם לביהמ"ש העליון סמכות לדון בבקשה.
ג. מאידך אין לקבל טענת הסניגור שיש שוני מהותי ועקרוני בין השיקולים המנחים את ביהמ"ש כשמוגשת בקשה לשחרור בערובה על פי סעיפים 33 ו-36 לחוק, ובין הקריטריונים החלים על החלטה בדבר בקשה לדחיית ביצוע גזר הדין, לפי הוראות סעיף 87 לחוק העונשין. גם כאשר דן ביהמ"ש בבקשה לשחרור בערובה לפי סעיף 33, אין עליולהתעלם מן העובדה שהנאשם המבקש הורשע בינתיים בדין ונגזר דינו. הכללים שנקבעו בפסיקה בעניין השיקולים המצדיקים, במקרים חריגים, דחיית ביצוע עונש מאסר משמעותי עד למתן פסה"ד בערעור שהוגש, כוחם יפה גם לעניין ההכרעה בבקשה לשחרור בערובה לאחר מתן פס"ד, על פי סעיף 33.
ד. לגופם של דברים, נראה לכאורה שבידי הסניגוריה להעלות בערעור זה טיעונים הראויים להישמע. אולם, המבקש הודה במפורש בביצוע מעשה התקיפה, שבעטייה נגרמה חבלה חמורה לאשתו, והודאה זו בעינה עומדת. מכאן שגם אם קיימת האפשרות שיעלה בידי המבקש לשכנע את ביהמ"ש שצריך היה להרשיעו בעבירה פחות חמורה, אין בכך כדי להצדיק את שחרורו בערובה.

(בפני: השופט בך. עו"ד א. לנדשטיין למבקש, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 15.5.92).

ע.פ. 3459/91 - אברהים אבו עיאש וגמאל אבו עיאש נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת חבלה חמורה ונסיון לרצח וחומרת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 162/90 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. ביום 9.6.90, בשעות הבוקר, בחצר בית קפה בנצרת (להלן: בית הקפה), הגיע המתלונן דיב סלטי אל חצר בית הקפה וכשחלף ליד שולחן שלידו ישב המערער הראשון (להלן: האב), שמע את האב אומר "הארס לא אומר שלום". על כך הגיב המתלונן שהוא אומר "שלום" למי שהוא רוצה. האב הניע בראשו לעבר בנו (המערער השני - להלן: הבן), שישב ליד שולחן סמוך, ולאחר סימן זה של האב, התקרב הבן אל המתלונן תפס אותו ודקרו בסכין בחזהו. מיד לאחר זאת תפס האב מאחור את ידי המתלונן בעוד הבן דקר נוספות את המתלונן. ביהמ"ש קבע את עובדות המקרה על יסוד עדותו של המתלונן שנמצאה מהימנה על ביהמ"ש. טענות אליבי שהעלו המערערים נדונו ע"י ביהמ"ש ונדחו. עוד קבע ביהמ"ש שהתנהגותם של המערערים מלמדת על כוונת קטילה שקיננה בהם ובהקשר לכך הוא מדגיש בעיקר את מספר הדקירות במקום רגיש כמו איזור הלב, בעוד האב ממשיךואוחז במתלונן כדי למנוע ממנו להתגונן. ביהמ"ש הרשיע את המערערים בנסיון לרצח ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ודן את האב ל-8 שנים מאסר ואת הבן ל-9 שנים מאסרוכן גזר להם מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. ביהמ"ש המחוזי התרשם מעדותו של המתלונן שהיא עדות אמת ובכך אין להתערב. לטענת הסניגור נשמעו מפי המתלונן לאחר האירוע דברים שלא כולם עולים בקנה אחד עם עדותו בביהמ"ש ולכן יש להתייחס בזהירות לעדות זו. אשר לכך, יש לומר כי האמרה לאחר האירוע נאמרה כשהמתלונן מחובר לצינורות שונים ואינו יכול לדבר ורק יכול היה לענות ולהגיב בתנועות ראש וידיים בלבד. בנתונים אלה אפשר שלגבי תשובה זו אחרת הובנו חלק מהדברים במשובש ואין בכך כדי להשפיע על המהימנות של עדות המתלונן בביהמ"ש. אשר לטענות האליבי - ביהמ"ש דן בהן בפרוטרוט ודחה אותן כבלתי מהימנות וגם בכך אין להתערב. לא זו בלבד שגירסת האליבי של המערערים לא נמצאה מהימנה, אלא שבפני ביהמ"ש באה ראייה הסותרת מניה וביה את גירסת האליבי של האב.
ג. ביהמ"ש הרשיע את המערערים בנסיון לרצח, והזכיר את ההלכה שלפיה פגיעה, כולל דקירות במקום רגיש בגוף, העלולה להביא במהלך עניינים למותו של הנפגע, יכולה ללמד על כוונת הפוגע להמית את הנפגע. באשר לנסיבות המקרה המלמדות על הכוונה כאמור מסכם ביהמ"ש את העובדות וניתן להתרשם מהסיכום שהבן דקר את המתלונן מספר רב של דקירות, חלקן לפני שהאב תפס במתלונן, וחלקן אחריו, כשכל הדקירות הן במקום "רגיש" בגופו של המתלונן. ברם, תיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם העובדות כפי שהוכחו. אין מדובר במספר רב של דקירות, אלא בשתי דקירות, שרק אחת מהן היתה בכיוון החזה והשניה היתה לכיוון הכתף. הפגיעה בחזה אמנם גרמה לפגיעה במספר איברים פנימיים, אך היתה זו דקירה אחת. הדקירה בחזה היתה הדקירה ראשונה, לפני שהאב אחז במתלונן, יוצא איפוא שרק הדקירה הנוספת בכתף אירעה כשהאב אחז במתלונן ומנע את התנגדותו. אכן, גם דקירה אחת בחזה עשוייה לפעמים ללמד על כוונת קטילה, אך בענייננו יודעים אנו, שדווקא לאחר שהאב החזיק במתלונן, ולא היתה מניעה שהבןימשיך וידקור את המתלונן במקומות רגישים, הוא דקרו רק דקירה נוספת בכתף. התנהגות כזו אינה מלמדת על כוונת קטילה דווקא. המסקנה היא שיש לזכות את המערערים, ולו מחמת הספק, מעבירה של נסיון לרצח של המתלונן.
ד. עם זיכוי המערערים מעבירה של נסיון לרצח מוצדקת התערבות במידת העונש. גם העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, ובעיקר בנסיבות המקרה, יש לראותה בחומרה, אולם כשנשמטה הכוונה לקטול את המתלונן, קטנה חומרת המעשים במידה משמעותית. לפיכך יועמד ענשו של האב על 6 שנות מאסר וענשו של הבן על 7 שנים. המאסר על תנאי ישאר בעינו.

(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד פלדמן למערערים, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 5.5.92).

ע.פ. 3350/91 - אהרן צוקרט ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעשיית שימוש בדירה החורג מ"היתר הבניה" כאשר מדובר בדירה שנבנתה לפני שנים רבות והיתר הבניה אינו בנמצא(מחוזי י-ם - ע.פ. 23/91 - הערעור נתקבל).

א. למערער הראשון דירה ברח' רמב"ם בירושלים ואותה השכיר לשני המערערים האחרים המנהלים בה מרפאת שיניים. השימוש בדירה כמרפאת שיניים, מותר על פי רשימת השימושים שבתכנית המתאר, החלה על המקום. הבניין נבנה בשנת 1952 והוא כולל 17 יחידות. 13 מהן משמשות למגורים כל השנים, 3 אחרות משמשות משרדים מזה שנים רבות, ואילו הדירה הנדונה שימשה למגורים מאז שנבנה הבניין ועד שהושכרה למרפאת השיניים. "היתר הבניה" לבניין אינו עוד בנמצא, ואעפ"כ הואשמו המערערים בכך כי הם עושים שימוש בדירה החורג מ"היתר הבניה". השופטת בביהמ"ש לעניינים מקומיים זיכתה את המערערים "מן הספק הנובע מהיעדר ראייה מספקת אודות היתר הבניה של הבניין". לדעתה "בעינה עומדת העובדה שבשלש דירות בבניין מנוהלים משרדים. עובדה זו לפחות מעוררת ספק בדבר טיבו של היתר הבניה לבניין זה - שמא הותר בו השימוש
הנעשה גם בדירה המוחזקת ע"י הנאשמים... כך שנותר ספק שמא הדבר מותר". ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה והרשיע את המערערים. טעמו לכך היה כי על פי ההלכות של ביהמ"ש העליון בבג"צ 609/75 (פד"י ל'(2) 304) "בבניינים ישנים שנבנו בטרם נכנס החוק לתוקף, פועלת חזקה שבעובדה כי השימוש שנעשה בנכס עד לשינוי ההחזקה או הבעלות בו הוא השימוש שנקבע בהיתר הבנייה". כיוון שהדירה שימשה כל השנים למגורים ואין בידי המערערים היתר לשימוש חורג, הרי לדעת ביהמ"ש המחוזי די בראיות אלה "להעביר את הנטל (לנאשמים) להוכיח קיומו של היתר...". הערעור נתקבל.
ב. בהלכה שעליה סמך ביהמ"ש המחוזי, ביקש העותר לנהל עסק של מועדון קלפים במקום ששימש כדירת מגורים. טענתו היתה כי "לפי תכנית בניין עיר... שימוש של מועדון פרטי, גם למשחק קלפים מותר באיזור זה...". בג"צ דחה טענה זו מן הטעם כי "אף אם השימוש החדש הזה מותר על פי תכנית בניין עיר, אין בכך די ועליו להתאים גם להיתר הבנייה... אין חולקין... כי המקום... שימש לפני כן כדירת מגורים. שימוש זה חזקה עליו שנעשה כדין בהתאם להיתר הבנייה... מכאן, שהשימוש בדירת מגורים כמועדון הינו בבחינת שימוש חורג". שלא כבבג"צ הנ"ל, עניין לנו בבירורה של אשמה פלילית בה הואשמו המערערים. אפשר לצאת מן ההנחה שגם בפלילים יש בשימוש אחד, רב שנים, במבנה, התואם את תכנית המתאר, כדי להעיד כי שימוש זה, ולא אחר, הוא שהותר בהיתר הבנייה, שאינו עוד בנמצא. דא עקא, כי ככל הסתמכות אחרת על ראיות נסיבתיות, על אלה להוביל למסקנה אחת ויחידה בדבר אשמת הנאשם. בענייננו קיימות ראיות כי שלש יחידות משמשות משרדים "מזה שנים רבות", כששימוש כזה מותר הוא באותו מקום. עובדה זו מכרסמת במסקנה, שאפשר ואחרת ניתן היה להסיקה מן השימוש רב השנים שנעשה בדירה, אילו ראייה זו היתה עומדת לבדה. מכאן שצדק ביהמ"ש לעניינים מקומיים בדבר קיומו של ספק ולפיכך יש לזכות את המערערים.

(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, מצא. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד רוני צוובנר למערערים, עו"ד גב' ענת מאירי למשיבה. 10.5.92).

ע.א. 1722/90 - חברת הולנד ישראל בע"מ ואח' נגד גולד פרדייז...

*פסיקת שכ"ט הנופל בהרבה משיעור התעריף המינימלי(הערעור של המערערת הראשונה נתקבל ושל שני המערערים האחרים נדחה).

א. המשיבה הגישה תובענה נגד המערערים לתשלום סכום השווה ל-250,000 דולר. התובענה נדחתה והמשיבה חוייבה לשלם למערערת הראשונה (להלן: המערערת) 2500 ש"ח הוצאות ושכ"ט עו"ד ולשני המערערים האחרים (להלן: המערערים) סכום זהה. הערעור הוא נגד מיעוט שכר הטרחה שנפסק הנופל בהרבה משיעור התעריף המינימלי. הטענה היא כי בהיעדר טעמים בפסה"ד לסטייה מן האמור בתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, היה על ביהמ"ש לפסוק סכום שלא יפחת מן התעריף המינימלי כהוראת התקנה הנ"ל. הערעור של המערערת נתקבל ושל המערערים נדחה.
ב. אכן, ביהמ"ש לא נתן טעמיו להפחתת שכה"ט כאמור, אך טעמים אלה עולים מהנמקת פסה"ד ככל שמדובר במערערים. ביהמ"ש עמד על כך כי ביחסים שבין המערערת השניה, אשר המערער השלישי היה מנהלה, לבין המשיבה "הנסתר עולה על הגלוי", וכי מדובר באנשים שניהלו עסקיהם תוך חוסר אמון ללא ניהול סדרים מסודרים ואין בידי ביהמ"ש להגיע למסקנה מי מהצדדים דובר אמת. דחיית התביעה נגד המערערים היתה מלווה בהטחת ביקורת גם על התנהגותם של המערערים ביחסי המסחר עם המשיבה אשר הביאה את הגשת התביעה. מכאן הנימוק שלא לפסוק להם שכ"ט מינימלי. שונים הדברים לגבי המערערת. צירופה כנתבעת היה משולל יסוד מלכתחילה, והתביעה נגדה הוגשה ללא בסיס עובדתי.
בנסיבות אלה אין הצדקה לפער המשמעותי בין התעריף המינימלי והסכום שנפסק. לפיכך הוחלט כי שכה"ט למערערת בביהמ"ש המחוזי יעמוד על 20,000 ש"ח.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד רמי בלומנפלד למערערים, עו"ד אלישע פלג למשיבה. 10.5.92).

ע.א. 536/89 - פז חברת נפט בע"מ ואח' נגד גד לויטין

*פסיקת פיצויים בגין עילה שלא נטענה בכתב התביעה כאשר גם העובדות המקימות את העילה לא נטענו(מחוזי חיפה - ת.א. 1637/87 - הערעור נתקבל).

א. החברות המערערות, העוסקות במשק האנרגיה בישראל, ביקשו לפתח מערכת סולרית לייצור קיטור ובמסגרת המערכת נזקקו ליחידת בקרה (להלן: בקר). מנתגלו ליקויים במערכת הבקר הנסיונית שפותחה ע"י המערערות, הציע המשיב למערערות לפתח ולמכור להן בקר אחר. נערך מסמך שלפיו ישולם עבור הבקר שיפתח המשיב סכום של 2700 דולר. המחלוקת בין הצדדים הינה אם נרכש ע"י המערערות בקר שעל המשיב היה לפתחו ולהתקינו בסכום האמור, או שנערך הסכם למחקר ופיתוח. המשיב טען כי נערך בינו לבין המערערות הסכם למחקר ופיתוח וההשקעות שלו הגיעו לסכום של 50,000 ש"ח וסכום זה הוא תבע מהמערערות. המערערות טענו שההסכם שנכרת בין הצדדים לא היה הסכם מחקר ופיתוח, אלא הסכם להספקת מוצר בסכום מוגדר של 2,700 דולר, ומשהבקר הראשון לא צלח הוחלפה ההתקשרות המקורית והוחלט שהמשיב יפתח בקר על פי נוסחה אחרת בעלות כוללת של 10,000 ש"ח.
ב. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי המסמך שעליו הסתמכו שני הצדדים אינו עונה על דרישות המסויימות וגמירות הדעת. המסמך נגוע באי בהירות רבה ואי הבהירות מאפיינת למעשה את כל חומר הראיות. מכאן מסקנת השופט שלא היה קיים הסכם מחייב בין הצדדים. עם זאת קבע השופט, מבלי שטענה זו הועלתה ע"י המשיב, כי המערערות בהתנהגותן יצרו מצג שווא רשלני כלפי המשיב כאילו מדובר בהתקשרות שנושאה מחקר ופיתוח ולא חוזה קבלנות להספקת מוצר במחיר קבוע. לפיכך קבע ביהמ"ש שהמשיב זכאי לקבל פיצוי בגין הוצאותיו בסכום של כ-41,000 ש"ח. הערעור נתקבל.
ג. ביהמ"ש סבר, בעקבות ע.א. 767/77 (פד"י ל"ד(1) 564), כי התובע זכאי לסעד המבוקש על ידו אם העובדות שבכתב התביעה מגלות עילה משפטית המוכרת ע"י הדין - ואין נפקא מינה מהי אותה עילה ואם נטענה במילים מפורשות ע"י התובע אם לאו. באשר לפרופוזיציה זו יש להעיר כי הדעה בפסה"ד הנ"ל היתה דעת יחיד וככלל אין זה מתפקידו של ביהמ"ש ליצור מחלוקת חדשה ולהכריע בה. גם אם אין ביהמ"ש מנוע מלהיזקק לקונסטרוקציה משפטית שלא הועלתה בטיעוני הצדדים, יש להתייחס לכך כאל צעד חריג. יש לבדוק אם העובדות המקימות את העילה המשפטית, אכן נטענו במפורש בכתב התביעה ולא רק ניתן להסיקן במשתמע ממה שנאמר ע"י הצדדים או העדים במהלך המשפט. בענייננו, מהעובדות המפורטות בכתב התביעה אין להסיק על קיומו של מצג שווא רשלני מצד המערערות. התוצאה היא שיש לקבל את טענת המערערות כי השופט פסק על יסוד עילה שלא נטענה כאשר העובדות המקימות את עילת מצג השווא הרשלני לא נטענו בכתב התביעה.
ד. אשר לטענת המשיב כי ביהמ"ש המחוזי לא צדק בקבעו שהחוזה שנכרת אינו עונה על דרישת המסויימות וגמירות הדעת - אף אחד מן הצדדים אינו טוען שלא היה בכוונתו להתקשר בחוזה מחייב עם הצד השני, והמחלוקת מתייחסת לתכנה ומהותה של אותה התקשרות. עם זאת, לא די בכך שהצדדים הצהירו שהיה בכוונתם להתקשר בחוזה כלשהו, אלא יש לבדוק האם כוונות אלה לבשו צורה, כך שניתן יהיה להבין ממנה מהו אותו חוזה ומה משמעותו. צדק השופט המחוזי שהמסמך שנחתם לוקה באי בהירות שיש בו פנים לכאן ולכאן, ואין להכריע על פיו איזו משתי העמדות המנוגדות היא הנכונה. גם
התנהגות הצדדים בשלבים השונים מצביעה על כך ששתי האפשרויות שהוצעו לפירוש החוזה, של המערערות ושל המשיב, מתקבלות על הדעת. על כן אין מנוס מן המסקנה כי החוזה חסר מסויימות ולא ניתן לקיימו.
ה. אשר לטענה החילופית של המשיב שהוא זכאי לסכום שנפסק לטובתו לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט - המשיב טוען בסיכומיו שהבקר נמסר בינתיים למערערות אך אין בסיכומי המערערות התייחסות ישירה לטענה זו. משנקבע שלא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים, הרי אם יסתבר שהבקר נמסר לידי המערערות, חייבות המערערות להשיב את הבקר למשיב, ואם ההשבה בלתי אפשרית או בלתי סבירה, עליהן לשלם לו את שוויו. אין לקבוע כי המערערות התעשרו מעצם עבודת המשיב בפיתוח הבקר, שכן לא הוכח שהמערערות הפיקו איזשהו רווח או טובת הנאה ממאמציו.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד א. בן שחר למערערות, עו"ד ר. רויטגרונד למשיב. 20.5.92).

בש"פ 2294/92 - סלימאן אלסנע נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים-הרואין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. העורר הואשם בשני פרטי אישום: עשיית עיסקה בסמים, בצוותא חדא עם אחיו, בכך שהשניים הסכימו למכור לסוכן משטרתי בשם אבוטבול 30 גרם הירואין תמורת 6,000 ש"ח. השניים קיבלו לידיהם את הכסף אך העיסקה לא יצאה לפועל והכסף הוחזר לסוכן; השניים מכרו כ-50 גרם הרואין לסוכן משטרתי בשם דרעי בסכום של כ-8,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר ער תום ההליכים וערר על כך נתקבל.
ב. העדים העיקריים נגד העורר הם שני סוכנים סמויים, שהם עבריינים ונגד שניהם תלויים ועומדים אישומים פליליים. המשטרה עשתה עסקות עם השניים ולפיהן אמורים הם להשיג ראיות מרשיעות נגד סוחרי סמים. אין פלא, איפוא, שהיה להם אינטרס עליון להביא ללכידת עברייני סמים. השניים צויידו במכשירי הקלטה וקריאת תמלילי ההקלטה מותירה רושם ברור שמדובר בסוכנים שהתקרבו עד למאד להיותם סוכנים מדיחים, ואפשר אף היו ממש סוכנים מדיחים. אכן, עבירה בעקבות הדחה הינה עבירה, והעובדה כי עבירה נעברה מחמת הרחתו של סוכן מדיח יש בה כדי להשפיע אך על חומרת העונש בלבד, אולם ביהמ"ש לא היסס להוקיע שוב ושוב מעשיו של סוכן מריח, תוך שהוא קובע שיש פגם בהפעלת לחץ ושכנוע מוגזמים כדי לשדל חשוד לבצע עבירה.
ג. באשר לעניינו של העורר - מדובר בעבירה שהיא חמורה מכל, ואם בסופו של דבר הוחלט לשחרר את העורר בערבות, אין זאת אלא משום שהסוכנים הסמויים הרחיקו לכת במעשי ההדחה, ועל אף שאותם סוכנים דחקו בעורר עוד ועוד לבצע עיסקת סמים, הנה במקרה אחד לא נתבצעה עיסקת מכר, ואילו במקרה האחר לא נתברר אם היה זה העורר שהיה מעורב בעיסקה או רק אחיו. על כל אלה יש להוסיף שלעורר אין הרשעות קודמות בעבירות סמים. לפיכך יש לשחרר את העורר בערבות.

(בפני: השופט חשין. עו"ד ד. יפתח לעורר, עו"ד י. שדמי למשיבה. 17.5.92).

ע.פ. 2406/92 - סאלם זנון נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. בעקבות דברים שכתב השופט לאחר עיון בראיות חסויות במסגרת הליכים לפי סעיפים 45 ו-46 לפקודת הראיות (נוסח חדש) בדבר הגשת ראיות חסויות - העלה המערער טענת פסלות בהתבסס על אותם דברים. טענת הסניגור היא כי מסקנת השופט מן העיון בחומר, כביטויה בהחלטתו, חוסמת בפני הסניגוריה מראש כל אפשרות להוכיח כי המודיע
האלמוני שזהותו נותרה חסויה, הוא ששתל את הסם באהלו של הנאשם. ביהמ"ש המחוזי סירב לפסול עצמו והערעור על כך נדחה.
ב. עפ"י סעיף 45 לא יקבל בימ"ש ראיה חסוייה, אלא אם מצא כי גילוי הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה. הדיון בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 45 יהיה בדלתיים סגורות, והשופט רשאי לדרוש כי הראיה תובא לידיעתו, וכן רשאי הוא לקבל הסברים במעמד נציג היועץ המשפטי ובהיעדר יתר בעלי הדין. במסגרת החלטתו רשאי השופט להחליט גם על הסרת מקצת מן החיסוי. במקרה שלפנינו, בו הוחל החיסוי על זהותו של המודיע, מן הנכון היה שהחלטת השופט תתייחס רק לשאלה שעלתה מהוצאת תעודת החיסוי ע"י השר, היינו אם ניתן לגלות פרטים על זהותו של המודיע או לאו. מסקנות אחרות אשר אותן הסיק ביהמ"ש אינן נובעות במקרה דנן מן הנושא שתעודת החסיון נגעה בו. יחד עם זאת, אין מקום למסקנה כי מהבחינה האובייקטיבית קיים חשש שהשופט לא יוכל לקבוע שהמערער צודק בטענתו כי החומר הושתל באהלו ע"י המודיע. הכל תלוי בחומר הראיות ובדרך ניתוחו. אין על כן למהר ולבקש פסילה בשל כל החלטת ביניים או הערה של שופט. "זאת ועוד, יש לאבחן בין חשש אובייקטיבי למשוא פנים לבין טעות בשיקול שהיא עילה לערעור. אם כך ייעשה, יצטמצמו ערעורי הפסילה למקרים הראויים לכך".

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. סלע למערער, עו"ד גב' נ. אדלשטיין למשיבה. 21.5.92).

ע.פ. 345/90 - פלוני ופלונית נגד מדינת ישראל

*הרשעה ביבוא הרואין ומידת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נגד פלוני נתקבל).

א. המערערים, בני זוג, קשרו קשר עם אנשים נוספים, מקצתם בארץ, מקצתם בחו"ל, כדי לייבא מהולנד לישראל 12 חבילות עם כלי מטבח חשמליים שבתוכן היו חבויות חבילות הירואין. טענת המערערים היתה שלא ידעו על התכולה האמורה וכי נוצלו ע"י אחרים שכרכו אותם בעניין היבוא, לאחר שסיפרו להם כי החבילות יכילו ניירות ובהם שטרות דולריים וניירות שעליהם רשומים סודות תעשיתיים של מפעל בהולנד. המערער, ששירת כ-7 שנים במשטרת ישראל בתחום המודיעין, החל לעבוד כחוקר פרטי ולדבריו נוצר קשר בינו לבין אחרים לעניין ביצוע ריגול תעשייתי ע"י חדירה למפעל בהולנד. בדירת המערערים נתפסו שתי צידניות וסכום של כ-5,000 דולר כשבצידניות נמצאו עקבות זעירים של הירואין, וכן שתי קופסאות למאזניים, ללא המאזניים, ובתוך הקופסאות כמויות זעירות של הירואין. היו גם ראיות שהמערערים ליוו שתי נשים לדואר כדי לקבל שם חבילות דואר והמערער שילם במקרים אלה את המכס והחבילות נלקחו לבית המערערים. ביהמ"ש קבע כי צידנית שדומה לשתיים שנתפסו בבית המערערים, הגיעה לבית הדואר באופקים ובה נתגלה הירואין בכמות של למעלה מחצי ק"ג. סיפורו של המערער בדבר גניבת סודות תעשייתיים לא נתקבל על דעת ביהמ"ש המחוזי.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי סיפורו של המערער הוא בלתי אמין. ביהמ"ש הבהיר כי הראיות נגד המערערים מורכבות משני נדבכים - האחד הוא הממצא הפיזי, היינו הסימנים שנתגלו בבית המערערים ובתוך מה שהם מסרו לאחרים, והשני נוגע לאמינות גירסת ההגנה. מדובר היה בסה"כ ב-12 חבילות שבכל אחת מהן היה חצי ק"ג הירואין ולדעת ביהמ"ש ידע הנאשם על תכולת החבילות. באשר למערערת שגייסה את חברותיה כנמענות של החבילות, הרי ברור, לדעת ביהמ"ש המחוזי, שסייעה למערער מתוך ידיעה שמדובר בפעולה בלתי חוקית וכי החבילות מכילות סם. מכאן הרשעתו של המערער בקשר לייבוא 6 ק"ג הירואין והרשעת המערערת בקשר לייבוא 2 ק"ג. ביהמ"ש גזר למערער 10
שנים מאסר שמתוכן 8 שנים וחצי לריצוי בפועל ואילו המערערת נדונה לתקופת מאסר ולריצוי בפועל הזהה לתקופת מעצרה לפני המשפט שנמשכה כשנה וכן ל-18 חודשי מאסר על תנאי. ערעור המערערים נגד ההרשעה ונגד חומרת העונש נדחה ומנגד נתקבל ערעור המדינה על קולת ענשו של המערער.
ג. לא היו ראיות ישירות בדבר ידיעת המערערים כי בחבילות יש סם מסוג הירואין, אולם ביהמ"ש הסיק זאת על יסוד קיום חזקה שבעובדה שפירושה כי מציאות פלונית מלמדת, לאור נסיון החיים או ההגיון או שניהם גם יחד, על קיומה של עובדה נוספת. לעניין זה המחשבה הפלילית אף היא בגדר נתון עובדתי. זאת ועוד, ביהמ"ש דחה טענתו של המערער בדבר נסיעתו לצרכי ריגול תעשייתי כטענת שקר. אכן, שקרי הנאשם אינם יכולים לבוא כשלעצמם במקום ראיות פוזיטיביות על מעורבותו בדבר עבירה המיוחסת לו, אולם, המסקנה כי עניין הריגול התעשייתי הוא דבר שקר, מותירה על כנה את עובדת קבלת החבילות ובתוכן סמים, כנתון העומד בגפו מבלי שמצורף אליו הסבר חילופי כלשהו, שיהיה בו כדי למנוע הסקת מסקנות מן העובדות כפשוטן. החזקה שבעובדה שלא נסתרה, יצרה מסקנה מרשיעה סבירה וניתן היה לקבוע כי הוכחו כל יסודות העבירה, לרבות היסוד הנפשי. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה.
ד. אשר למידת העונש - העבירות שנעברו ע"י המערערים חמורות מאד: ייבוא כמות כה גדולה של הרואין, הוא פשע חמור המחייב נקיטתה של מידת עונש שיש בה כדי לסייע בשרושה של התופעה העבריינית המתוארת. מדובר בייבוא מאורגן היטב ומתמשך של סם קטלני מתוך תאוות בצע חסרת מעצורים. יש בכך ביטוי להיעדרה של נקיפת מצפון כלשהי, וכאשר מעורב בזה איש משטרה וותיק, אשר בוודאי נשען בביצוע מזימתו על תדמיתו ואמונתם ביושרו של אלו ששימשו כתובות תמימות למשלוחיו, הרי מקבל המעשה חומרה נוספת. לרעת המערער גם שוקלת העובדה שלא גילה עד היום את פרטי הקשרים הפליליים והוא מתכחש עד היום לאמת וקשה לגלות חרטה כנה מצידו. לקולא שוקלים התנהגות המערער בתקופת מאסרו, שניתן לראות בה רצון מה לכפר על מעשיו, וכן יש להביא בחשבון את מצב משפחתו שאותה גרר ע"י מעורבותו הפלילית למצבה הקשה הנוכחי. בהתאם למדיניות העונשית הנקוטה בידי ביהמ"ש העליון, צריך היה מעשה העבירה הנדון לגרור עונש מאסר המתקרב למקסימום. אולם, בשלב הערעור אין נוהגים למצות את הדין וכן נתן ביהמ"ש דעתו כאמור להתנהגות המערער בבית הסוהר. על כן הוחלט לדחות את ערעורי המערערים נגד מידת העונש ולקבל את ערעור המדינה נגד מידת העונש שנגזר למערער ולהעמיד את העונש על 10 שנים מאסר בפועל ועוד 3 שנים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. יהב למערערים, עו"ד גב' רבקה פלדמן למדינת ישראל. 10.5.92).

ע.א. 4396/90 - חנה ואברהם רוזנמן נגד ד"ר ג'ורג' קריגר ועזבון המנוח לייזר קריגר

*טענה של מי שקיבל כספים מהמנוח כי הכספים ניתנו לו במתנה ולא בהלוואה. *החזר ההלוואה לפי שווי מרקים ולא לפי שווי דולרים *טענה של חוסר יריבות כאשר התובע היה יורש יחיד ולא העזבון(מחוזי י-ם - ת.א. 1075/87 - הערעור נדחה פרט לעניין הריבית וגובה שכר הטרחה).
א. המנוח (תושב גרמניה אביו של המשיב) והמערערים היו בקשרים קרובים. המנוח נהג להתארח בבית המערערים בעת ביקוריו בישראל. המנוח העביר לישראל 125,000 מרקים גרמניים באמצעות בנק הפועלים והסכום נזקף ע"י חברת בנייה לזכות המערערים, על חשבון תמורה לדירה שרכשו המערערים. הסכום נרשם בשקלים ולצידו נרשם ערך הסכום בדולרים. אביו של המשיב נפטר והמשיב הוא בנו יחידו שהוכרז כיורשו היחיד. המשיב תבע בביהמ"ש החזרת הסכום של 125,000 מרקים גרמניים וביהמ"ש פסק לטובתו.
ב. בערעור העלו המערערים טענות אלה: אין יריבות בינם לבין המשיב שכן התביעה צריכה להיות של עזבון המנוח ולא של המשיב; הסכום ניתן להם כמתנה ולא כהלוואה;
שגה ביהמ"ש כשחייב את המערערים בתשלום במרקים גרמניים, שכן סכום זה היה שווה בעת נתינתו לכ-40,000 דולר ואילו הסכום שחוייבו להחזיר שווה היום יותר מ-81,000 דולר; טעה ביהמ"ש כשחייב את המערערים לשלם ריבית "המשתלמת על מרקים גרמניים המופקדים ע"י תושב חוץ בבנק לאומי לישראל בע"מ" כאשר הוראה זו היא בניגוד להוראות חוק פסיקת ריבית; טענה נוספת של המערערים מתייחסת לתביעה שכנגד שהגישו לתמורה כספית עבור כתיבת זכרונותיו של המנוח שנדחתה ע"י השופט; טענתם האחרונה של המערערים היא כי הסך של 35,000 ש"ח שנפסק נגדם כשכ"ט עו"ד מוגזם ומופרז לאין שיעור. הערעור נתקבל רק באשר לגובה הריבית ושיעור שכר הטרחה.
ג. באשר לטענה של חוסר יריבות, והשאלה מיהו הזכאי לתבוע - העזבון בלבד או שמא גם יורש יחיד של המנוח - בשאלה זו פסק השופט כי "התובע הינו בנו יחידו של המנוח ויורשו הבלעדי, ומכאן זכותו בכל המתייחס לחיוב כספי זה שהוא טוען לו כנגד הנתבעים כאמור". קביעה זו בדין יסודה. סעיף 1 לחוק הירושה קובע "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". זאת מן ההיבט המהותי - משפטי. ומן ההיבט הפרוצדורלי - האם יכול היורש להתדיין בביהמ"ש לבדו בשם "העזבון"? - התשובה טמונה בסעיף 122(ב) לחוק הירושה הקובע לאמור "פעולה של אחד או אחדים מן היורשים טעונה הסכמת האחרים...". סעיף 11 לתקנות סדר הדין האזרחי קובע "מקום שהתובע תובע בחזקת נציג... צריך שכתב התביעה יראה בחזקת מי הוא תובע...". בענייננו המשיב הוא היורש היחיד כך שאין צורך בהסכמת היורשים. יורש שתבע או התגונן עבור העזבון בהסכמת היורשים האחרים הוא תובע או נתבע בחזקת נציג לפי תקנה 11 ועליו לפרט עובדה זו בכתב טענותיו. כמו כן עליו לציין מי הם היורשים שהסכימו לפעולותיו. בענייננו, המשיב הוא בחזקת נציג על פי תקנה 11 לתקנות סדר הדין האזרחי והדרישה לפירוט היורשים האחרים שהסכימו לנציגותו אינה חלה כאן שהרי המשיב הוא היורש היחיד. מתקנה 11 עולה שעל המשיב להראות בכתב התביעה שהוא אכן תובע בחזקת העזבון ועובדה זו עולה מתוך כתב התביעה אם כי לא במידת הפירוט הראוייה. במקרה שיש בו מספר יורשים ראוי היה לדקדק יותר משדקדק המשיב ולפרט במפורש שהתובע תובע בחזקת העזבון. אולם בענייננו מדובר בתובע שהינו היורש היחיד ואין להחמיר יתר על המידה עם התובע במישור הדיוני האמור.
ד. אשר לטענה כי סכום הכסף ניתן כמתנה ולא כהלוואה - הלכה היא כי במקרה כמו זה שלפנינו, חובת ההוכחה היא על מי שטוען כי מדובר במתנה. כך שעל פי הדין חובת ההוכחה היתה על הנתבעים להוכיח כי את הכסף קיבלו בגדר מתנה. אם נכשלו בכך, דין הגנתם להידחות ודין התביעה להתקבל. אלא שהשופט הרחיק לכת וקבע כי אפילו היה עול ההוכחה כולו על התובע, יצא זה ידי חובת ההוכחה, הרים את הנטל והראה כי מדובר בהלוואה ולא במתנה. השופט מציין מספר עובדות המהוות ראייה בידי המשיב בעניין זה והשאלה היחידה המתעוררת היא אם כמות הראיות שהובאה די בה כדי לקבוע, על פי רמת הראייה הדרושה במשפט האזרחי, כי המשיב הוכיח את תביעתו. נראה כי התשובה היא בחיוב, אך מכל מקום אין צורך בבדיקה מעמיקה של שאלה זו שכן, חובת ההוכחה היתה על המערערים לסתור את החזקה שנוצרה ע"י הודאתם כי קיבלו את הסכום שמדובר בו וזאת בוודאי שלא הוכיחו. המערערים טוענים כי ההלכה בדבר העברת חובת ההוכחה אינה חלה במקרה דנן משום שהמנוח היה בחזקת "קרוב קרוב כמו אבא של המקבל" ואז אין החזקה קיימת. טענה זו אין בה כלום, שכן הידידות של המערערים עם המנוח, קרובה ככל שהיתה, עדיין רחוקה היא מהקירבה אליה מכוון חריג זה.
ה. אשר לטענת המערערים כי החזר ההלוואה צריך שיהיה לפי שווי דולרים ולא מרקים - ההלוואה ניתנה במרקים גרמניים והם הומרו בישראל לשקלים. העובדה שהרישום של הסכום בספרי החברה ממנה רכשו המערערים את הדירה היה בדולרים אינה מעלה ואינה
מורידה. רישום זה נעשה מטעמים טכניים בלבד משום שמחיר הדירה היה נקוב בחוזה המכר של הדירה בדולרים. משניתנה ההלוואה במטבע מסויים, אזי בהיעדר הוראה אחרת בחוזה ההלוואה, יש להסיק שהצדדים התכוונו לכך שהחזר ההלוואה יהיה באותה מטבע.
ו. אשר לתביעה שכנגד בעניין כתיבת זכרונות המנוח - בדין קבע ביהמ"ש שהעזרה של המערערים למנוח לא היתה בשכר. אשר לטענת המערערים כי כתב היד, זכרונות המנוח, הוא רכושם וקניינם הרוחני וכי יש להם זכות יוצרים בזכרונות - המערערים רשמו את דברי המנוח ותו לו, כך שמדובר בעזרה טכנית ובמקרה כזה זכות היוצרים איננה של מי שנותן עזרה טכנית ליוצר.
ז. אשר לעניין תשלום הריבית - ביהמ"ש המחוזי שגה כאשר חייב את המערערים בריבית "המשתלמת על מרקים גרמניים המופקדים ע"י תושב חוץ בבנק לאומי לישראל בע"מ". לא היתה סיבה לקבוע ריבית בשיעור גבוה מזה שקבוע בסעיף 4(ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, היינו שיעור ריבית שלג יעלה על שיעור הריבית שמשלם בנק ישראל לתאגידים בנקאיים על כספי פקדונות, באותו מטבע. לפיכך ראוי לקבוע את הריבית בהתאם לסעיף 4(ג) האמור.
ח. יש ממש גם בטענת המערערים כי הסכום שנפסק כשכר טרחה, בסך 35,000 ש"ח בצירוף מע"מ, גבוה מדי. אין ביהמ"ש העליון שש להתערב בקביעות של שכ"ט, אפילו במקרים בהם קיימת חריגת מה מהמקובל, אך בענייננו סכום שכה"ט שנפסק עולה בשיעור כה רב מעל המקובל עד כדי כך שיש להתערב בו. לפיכך הוחלט שסכום שכה"ט שנפסק בביהמ"ש המחוזי יעמוד על 10,000 ש"ח.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד נתן ריבון למערערים, עוה"ד מיכאל כספי וגד טיכו למשיבים. 14.5.92).

בג"צ 4402/91 - בן ציון מורדוב נגד ראש עירית ת"א ואח'

*חובת העיריה להראות לחברי המועצה כל המסמכים הנוגעים לקביעת שכרם של עובדים בכירים ששכרם נקבע ע"י מועצת העיריה(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. מועצת העיריה קובעת את מינויים של מספר עובדים בכירים ואת משכורתם, ובכלל אלה המזכיר, הגזבר, המהנדס ואח' (להלן: העובדים הסטטוטוריים). לקראת הדיון במועצת עירית ת"א בדבר משכורת העובדים הסטטוטוריים, ביקש העותר לעיין בחוזה התעסוקה של עובדים אלה ובקשתו נדחתה. אז הוא פנה לבג"צ והמשיבים הודיעו שהם מעמידים לרשותו את העתקי החוזים לקראת הדיון. בעקבות זאת נמחקה העתירה. לקראת דיוניה המחודשים של מועצת העיריה ביקש העותר ממנכ"ל העיריה לאפשר לו לעיין במסמכים נוספים הקשורים לשכר העובדים הסטטוטוריים. מנכ"ל העיריה העביר לידי העותר תלושי משכורת של עובדים אלה והשיב מספר שאלות באשר לניכויים שונים מהמשכורות ובאשר לגילום הוצאות הטלפון, אך סירב לחשוף את כל המסמכים בטענה כי הדבר יהווה פגיעה בפרטיות של העובדים הסטטוטוריים. העתירה נתקבלה לגבי רוב המסמכים שהעיון בהם נתבקש.
ב. סעיף 140א'(א) לפקודת העיריות קובע כי "פנקסי העיריה ומסמכים יהיו פתוחים לעיון ולבדיקה לפני כל חבר המועצה", אך טענת המשיבים היא כי אותו סעיף עצמו ממשיך וקובע כי זכות העיון אינה חלה על מסמך "שגילויו או פרסומו אסור על פי כל דין" ואיסור זה קיים בענייננו לאור הוראות חוק הגנת הפרטיות. טענה זו אין לקבל. הסיפא של סעיף 140 הנ"ל קובעת כי ההגבלה על זכות העיון - הנובעת מאיסור הפרסום על פי כל דין - אינה חלה לעניין מסמכים אשר "משמשים נושא לדיון במועצה או בוועדה מוועדותיה שמבקש העיון חבר בה", ואין לקבל את טענת ב"כ המשיבים כי אף סייג זה כפוף למגבלות חוק הגנת הפרטיות. זכות העיון משתרעת על כל מסמך הרלבנטי לגיבוש עמדתו של חבר המועצה. כשנושא הדיון הוא משכורתו של עובד, זכאי חבר
המועצה לקבל מידע על כל שאלה סבירה הנוגעת למשכורת או שכר בפועל וכיוצא בכך. על רקע זה זכאי העותר לקבל את כל המסמכים שהוא ביקש, פרט לכך שאין לו זכות עיון בניכויים הבאים על פי הוראת העובד, והמשקפים את ענייניו הפרטיים, כגון תכניות חסכון והחזרי הלוואות.
ג. למסקנה האמורה ניתן להגיע גם בדרך שונה במקצת. נתונים על המשכורת שמעביד משלם לעובד עשויים להכלל במסגרת זכות הפרטיות של העובד כלפי צד שלישי, אך לא כלפי המעביד עצמו. כך שגם אם הגמול הכספי שהמעביד משלם לעובד הינו בגדר זכות הפרטיות של העובד כלפי צד שלישי, אין הוא כהכרח גם בגדר זכות הפרטיות של העובד כלפי מעבידו. על רקע זה מתעוררת השאלה מה דין מעביד שהוא אישיות משפטית (תאגיד) הפועל באמצעות אורגנים והמעסיק עובדים. נראה כי במסגרת זו אורגן של התאגיד שצריך למסור לו מידע, הוא אותו גוף אשר על פי דין או מסמכי התאגיד, הפעולה שלו נתפסת, בעיני המשפט, כפעולה (אישית) של התאגיד עצמו. מידע לאורגן של תאגיד שנועד לגבש את רצונו של התאגיד כמעביד כלפי עובדו, כמוהו כמידע של המעביד עצמו, וזכות הפרטיות של העובד אינה חלה בו.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד סיני קהת לעותר, עו"ד גב' ניצה קונשטוק למשיבים. 14.5.92).

ע.א. 247/88 - אופקים נסיעות ותיירות בע"מ ואח' נגד קלוין תמרה ואח'

*שימוש ביפו"כ רגיל ע"י שלוח למתן יפו"כ בלתי חוזר(מחוזי ת"א - ה"פ 1139/85 - הערעור נדחה).

א. בין המערערים לבין המשיבה השלישית (להלן: פוליקליניק) והמשיב דב קלוין בעלה של המשיבה, שהיה המנהל ומורשה החתימה של פוליקליניק, התנהלו קשרים עסקיים שכונו ע"י הצדדים "שותפות". במסגרת שותפות זו הלוו המערערים לפוליקליניק כספים, ערבו לחובותיה, ואף פרעו חלק מערבויות אלו. על רקע זה נחתם ביום 7.3.85 הסכם (להלן: חוזה א'), בו התחייבה פוליקליניק לפרוע את חובותיה כלפי המערערים עד תאריך מסויים. סעיף 6 לחוזה א' קובע "להבטחת האמור בזכרון דברים זה... תגרום פוליקליניק לכך שדירת הגברת תמרה קלוין... תשועבד... לטובת (המערערים)". סעיף 8 לחוזה א' קובע "מר קלוין חותם בזאת על יפוי כח לעו"ד בן מנחם (ב"כ המערערים) בנוסח המצ"ב וזאת בשמה של גברת קלוין תמרה על פי יפוי כח שמסרה בידו...". ביום 21.5.85 ניסה עו"ד בן מנחם לרשום שיעבוד על דירתה של המשיבה בהסתמך על יפוי הכח, אך רשם המקרקעין סירב באשר סבר כי יפוי הכח שמסרה המשיבה לבעלה לא הסמיך אותו למנות שלוח אחר לצורך רישום השיעבוד. ביום 6.8.85 נכרת חוזה נוסף בין המערערים לבין פוליקליניק (להלן: חוזה ב'). סעיף 4 לחוזה ב' קובע "הצדדים מסכימים כי עם חתימת הסכם זה אין לצדדים כל טענות... אתם (אופקים) תבטלו את הבקשה לביצוע שטרות... שהגשתם נגדנו...". ביום 5.2.86 שלחה המשיבה מכתב לבעלה והודיעה לו על ביטול יפוה"כ שבידו עקב השימוש לרעה שעשה בו. תביעת המערערים לאכיפת ההתחייבות לרישום המשכנתא נדחתה ממספר טעמים חילופיים והערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה אינה צד לחוזה א' וקביעה זו נכונה היא. לטענת המערערים שהבעל פעל בעניין כשלוח של האשה אין בסיס ראייתי, והדבר גם אינו משתמע מתכנו של חוזה א'. מכאן שאין המערערים יכולים לדרוש מהמשיבה כי תשעבד את הדירה לטובתם. על פי הממצאים של ביהמ"ש המחוזי יפוה"כ שנתנה המשיבה לבעלה לפני שנכרת חוזה א', וללא קשר עמו, ניתן לצורך רישום משכנתא לשם קבלת הלוואה לסיום בניית הבית. המשיבה לא ידעה שיפוה"כ נדרש לבעלה לצורך עסקיו. בשלב מאוחר יותר הודיעה המשיבה לבעלה על ביטולו של יפוה"כ. סעיף 14(א) לחוק השליחות קובע כי בידי השולח נתון הכח להביא לביטול השליחות באופן חד צדדי וכך נהגה המשיבה.
ג. אין המקרה נופל למסגרת מצב של יפו"כ שבו ההרשאה ניתנה להבטחת זכותו של אחר - הרשאה שנהוג לכנותה בשם יפו"כ בלתי חוזר. לא די לה להרשאה שהיא נקראת "בלתי חוזרת" כדי ליפול למסגרת סעיף 14(ב) לחוק השליחות. כדי לרכוש את תכונת "אי החזרה" תנאי הוא שתתקיים זכות של אחר אשר להבטחתה ניתנה ההרשאה וכי הזכות תלוייה בביצוע נשוא השליחות. לשם קיומו של תנאי זה חיוני הוא כי הזכות - שלהבטחתה ניתן יפוה"כ - תתקיים באופן עצמאי לפני מתן יפוה"כ, או ששני הצדדים - השולח והשלוח - הסכימו ביניהם כי ההרשאה תופעל בעתיד להבטחת אינטרס עתידי של השלוח או צד שלישי (ולא של השולח).
ד. אין השלוח עצמו יכול להפוך הרשאה "רגילה" להרשאה הניתנת להבטחת זכותו של אחר. כדי שתהיה "להבטחת זכותו של אחר" נדרשת הסכמה (מראש או בדיעבד) של השולח ושל השלוח גם יחד. הרשאה בלתי חוזרת כזו היא שליחות בצורתה אך בטוחה באופייה. בשליחות רגילה, מונח ביסוד ההרשאה האינטרס של השולח ואינטרס זה בלבד. מכאן נאמנותו של השלוח לשולח וכוחו של השולח להביא את השליחות לידי סיומה בכל עת. לעומת זאת, בהרשאה להבטחת זכותו של אחר האינטרס הדומיננטי הוא של האחר. בענייננו, המשיבה נתנה את יפוה"כ להשגת מימון לפיתוח הדירה עצמה ולא להבטחת זכותו של מאן דהוא אחר. מכאן כי ההרשאה ניתנת לביטול ע"י הודעת ביטול חד צדדית והודעה כזו ניתנה כדין על ידה. לפיכך בדין נדחתה התביעה לרישום השיעבוד.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. בן מנחם למערערים, עו"ד י. דנגור למשיבה, עו"ד י. אמיתי לבעל. 19.5.92).

ע.א. 2219/92 - ניצה שפירא-ליבאי נגד מפלגת העבודה הישראלית ואח'

פניה לבימ"ש כשצריך לפנות למוסדות שיפוט פנימיים. שיהוי(הערעור נדחה).

א. לקראת בחירות הפריימריס (בחירות מוקדמות) במפלגת העבודה (המשיבה הראשונה) הציג המשיב מס' 4, גדעון שגיא (להלן: שגיא), שהתגורר בהרצליה, את מועמדותו בתל-אביב. ביום 1.12.91 פנה שגיא ליו"ר וועדת החוקה של העבודה וביקש כי יינתן פירוש למתחייב מתקנות הבחירות שלפיהן "מועמד איזור בחירה יהיה תושב רשום באיזור הבחירה בו הוא מתמודד". וועדת החוקה קבעה כי "כשר להיות מועמד מי שבתעודת הזהות שלו רשום, ביום שנקבע להגשת המועמדות, כי מקום מגוריו הוא באיזור הבחירה בו הוא מבקש להתמודד". בעקבות החלטה זו רכש שגיא דירה בת"א ושינה את מענו בתעודת הזהות לכתובת בת"א. ביום 27.3.92, שלשה ימים לפני הפריימריס, נודע למערערת, מתוך כתבה שפורסמה בעיתון, כי שגיא אינו מתגורר בת"א וביום 29.3.92 שלחה מכתב אנונימי אל יו"ר וחברי המוסד לפיקוח של העבודה בו התבקש המוסד לפיקוח לפסול את מועמדותו של גדעון שגיא לבחירות המוקדמות במחוז ת"א. אחרי הפריימריס הוגשה ע"י העותרת תלונה רשמית והמוסד לפיקוח החליט כי הוא נעדר סמכות לדון בתלונת המערערת. ביום 12.4.92 עתרה המערערת לביהמ"ש המחוזי כי יצהיר שהיא זכאית להיכלל במקום ה-38 ברשימת מועמדי המפלגה לכנסת, במקומו של שגיא, בנימוק ששגיא אינו עומד בתנאי הכשירות לבחירה באיזור ת"א. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה והערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. על פי חוקת העבודה, תקנון הבחירות והתחייבותה המפורשת של המערערת מיום 25.2.92, צריכה היתה המערערת למצות הליכי שיפוט פנימיים לפני פנייתה לביהמ"ש המחוזי. את החלטת וועדת החוקה לא תקפה המערערת כלל, ולפיכך, ועל פי סעיף 29(א) לחוקה, פרשנותה של וועדת החוקה נחשבת כהוראת שעה בחוקת המפלגה, אשר עומדת "בתוקפה כל זמן שמרכז המפלגה לא פסק אחרת". ואילו לגבי עצם אישור מועמדותו של שגיא, הסתפקה המערערת, עד לבחירות המקדימות, במשלוח המכתב האנונימי ובכך לא
יצאה ידי חובתה, גם בהנחה שהמוסד לפיקוח היה הגוף המוסמך לדון בתלונתה. פנייה אנונימית כזאת, מבלי שהמערערת עמדה על כך כי הדיון בה יתקיים לפני הבחירות, ובלי לבקש סעד ביניים לעיכוב הבחירות, אינה יכולה להחשב כפנייה בעלת נפקות מספקת. לאחר משלוח המכתב האנונימי ישבה המערערת בחיבוק ידיים עד לאחר הפריימריס ובחרה להשתתף בבחירות חרף הפגם שנפל לדעתה באישור מועמדותו של שגיא. יש להוסיף כי אפילו היה ביהמ"ש המחוזי הפורום הנכון לדיון בטענת המערערת, גם אז לקתה הפנייה לביהמ"ש בשיהוי של ממש, כשבינתיים נערכו הבחירות המקדימות, וכל שינוי בתוצאותיהן יגרור זעזוע להליך הבחירות כולו של המפלגה.

(בפני השופטים: גולדברג, אור, מצא. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד הברמן למערערת, עוה"ד ליאור, ד. כהן וגב' מיכל שקד למשיבים. 12.5.92).

ע.א. 298/91 - דליה זליג ואח' נגד משה זליג

*מזונות לילדים(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיב חוייב לשלם לארבעת ילדיו הקטינים 1,200 ש"ח לחודש למזונותיהם, החל ביום 17.12.90. הערעור הופנה נגד שיעור המזונות וכן נטען כי צריך היה להעניק למערערים תשלום לכיסוי הוצאות המדור אשר הם זכאים לו. האשה מקבלת את קיצבת הילדים שהסתכמה בסוף 1990 בלמעלה מ-500 ש"ח ומשתכרת בהוראה כ-1700 ש"ח לחודש. המערערים תבעו סכום מזונות חודשי של כ-2,700 ש"ח.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האשה משתכרת ועל כן מזונותיה ממעשי ידיה. אשר למזונות הילדים - המשיב עוסק בהוראה ולא ניתן היה לקבוע שיעור הכנסתו החודשית בשל גישתו החמקנית לגילוי העובדות המלאות. באשר לזכות למדור קבע ביהמ"ש כי אינו רואה מקום לקבוע בנפרד זכות לכיסוי דמי שכירות, משום שהמערערים מתגוררים יחד עם אמם בבית סבתם, ולא הוכח שהם עזבו את בית הסבתא וחייבים בדמי שכירות. עיקרו של דבר, לאור שיעור הכנסות המשיב לא ראה ביהמ"ש מקום להטיל עליו חבות כספית נוספת. הערעור נדחה פרט לעניין המדור.
ג. סכום המזונות אינו גבוה וחיובו של המשיב בהוצאות מדור של הילדים נראה כסביר וכדרוש. לא ניתן לקבוע מה ההוצאות לדיור אצל הסבתא, היינו אם זו משלמת שכר דירה עבור דירתה. אולם ניתן לקבוע כי אם האם תשכור דירה יהיה על המשיב לשלם סכום נוסף של 150 ש"ח לילד קטין עבור כיסוי הוצאות חלקו במדור. פרט לכך אין להתערב בפסה"ד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' אריקה חצרוני למערערים, עו"ד גלעד ישעיהו למשיב. 19.5.92).

בש"פ 2207/92 - מדינת ישראל נגד שמעון כהן

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים-הירואין)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה בחלקה).

א. המשיב נעצר עד תום ההליכים בעבירות הקשורות בהפצת הירואין ובתום השנה ביקשה המדינה הארכת המעצר לתקופה של 3 חודשים. משתמה תקופת מעצר זו ביקשה המדינה שנית הארכת המעצר והפעם החליט שופט ביהמ"ש העליון להאריך את המעצר בחודשיים בלבד. נסתיימו החודשיים הנוספים ופסה"ד טרם ניתן. לפיכך ביקשה המדינה הארכת המעצר לעוד 3 חודשים. הבקשה נתקבלה בחלקה והמעצר הוארך בחודשיים.
ב. הכלל הוא שיש לשחרר נאשם מן המעצר בתום שנה למעצרו לפי הוראת סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי. הארכת מעצר לפי סעיף 54 ע"י שופט ביהמ"ש העליון הינה חריג והנטל הוא על המדינה לשכנע את ביהמ"ש כי ראוי להאריך את המעצר מעבר לשנה. בענייננו מדובר בחריגה שבחריגה שכן אין זו הארכת המעצר הראשונה אלא השלישית
במספר ובקשה להארכה כזו אכן נדירה היא. הנסיבות המיוחדות שבענייננו מצדיקות את הארכת המעצר מעבר לתקופה שהמשיב היה עצור בה. נסיבות אלה הן, בין היתר: העבירות שבהן הואשם המשיב הינן חמורות ועיקרן סחר בהירואין בשורה של מקרים ובמשך תקופה ארוכה כמעט מידי יום ביומו; למשיב עבר פלילי עשיר ובכללו שוד מזויין, 3 בריחות ממשמורת חוקית, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו והתחזות לאדם אחר; העבירות בגינן הועמד המשיב לדין בעניין דנא נעברו, על פי הנטען, כשהמשיב היה משוחרר בערבות במשפט אחר של סחר בהירואין: המשיב אמנם עצור כ-17 חודשים ואולם 15 מהם חפפו מאסר שאותו ריצה המשיב; התביעה עשתה כמיטב יכולתה כדי לסיים את המשפט בהקדם. בנסיבות אלה ראוי להאריך את מעצרו של המשיב לחודשיים או עד למתן פסה"ד.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' מיקי חשין למבקשת, עו"ד א. אבוש למשיב. 6.5.92).

בשג"צ 1943/92 - לימור ליבנת ואח' נגד שר החינוך והתרבות ואח'

*דחיית בקשה לרשם ביהמ"ש העליון לפסיקת הוצאות בבג"צ כאשר פסה"ד לא התייחס לתשלום הוצאות (ערעור על החלטת הרשם בעניין הוצאות - הערעור נדחה).

בעקבות תוצאות הדיון בבג"צ 3707/90 ביקשו המערערות לחייב את שר החינוך בתשלום הוצאות. הרשם דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. הכלל הוא שבג"צ, הדן בעתירה, מתייחס בסיום הדיון גם לשאלת ההוצאות. גם כאשר ביהמ"ש העליון אינו מציין מפורשות שאין בכוונתו להטיל הוצאות ואינו מציין כי כל צד יישא בהוצאותיו, יש ללמוד זאת בדרך כלל מכך שביהמ"ש לא ראה מקום להטלת הוצאות, שהרי אחרת היה עושה כן. המקרים בהם יהיה מקום להחלטה של הרשם, שבאה למלא כביכול את מה שביהמ"ש החסיר בפסה"ד, יהיו נדירים מאוד. לגוף העניין, ניתן היה ללמוד מאופי ההכרעה של בג"צ בעתירה כי בשל הפתרון שנמצא למה שנתבקש בעתירת העותרות, לא ראה בג"צ מקום לחיוב בהוצאות. אין ללמוד מכך שלא היה לעותרות חלק בהבאת הבעייה שהועלתה בעתירה האמורה לכדי פתרון חיובי. אולם, אין לגלות עילה מדוע יתערב הרשם וישנה את המסקנה של בג"צ, כפי שעלתה מבין השיטין מהימנעותו מהטלת הוצאות.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ערן פלס למערערות, עוה"ד עוזי פוגלמן ומשה שליט למשיבים. 14.5.92).

בג"צ 5130/91 - סלימאן נעאמנה נגד יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה, עכו *בקשה להיתר בניה כשמדובר בשימוש חורג (העתירה נדחתה). העותר הקים ב-1976 מפעל לייצור בלוקים על חלקות אדמה בכפר עראבה. על פי תכנית המיתאר הקרקע היא חקלאית. נקבע בתכנית המיתאר כי "שימושים קיימים שאינם תואמים את הנקבע בתכנית זו ייחשבו כשימוש חורג... ותוכן עבורם רשימה בהתאם". באפריל 1991 החל העותר ביציקתה של ריצפה במפעלו ויו"ר הוועדה המקומית הוציא צו מינהלי להריסת הריצפה. העותר הגיש בקשה למתן היתר לבניית מפעל בלוקים והבקשה נדחתה. לאחר מכן הגיש העותר בקשה חדשה להיתר בניה, לחידוש הריצפה בלבד, והבקשה נדחתה וכן נדחתה בקשתו לשימוש חורג. העתירה נדחתה.
משטח הבטון החדש בשטח של 543 מ"ר, אינו נכלל בגדר שינוי פנימי בלבד ודורש היתר כדין. היתר כזה אין לתיתו בגדר התכנית הקיימת, שכן הקרקע היא קרקע חקלאית והריצפה מצוייה בתחום שבין ציר דרך איזורית ובין קו הבניין. היתר לשימוש חורג אין ליתן לבנייה חדשה, שכן הוא מוגבל - על פי לשון התכנית - למבנים הקיימים. נמצא כי החלטת המשיב היא כדין ואין להתערב בכך.