תקציר סביר כרך מ' חוברת 4

ע.פ. 1964/91 - דוד בן דוד נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת נשק שנתגלה ברכבו של המערער(מחוזי י-ם - ת.פ. 391/87 - הערעור נדחה).

א. שוטרים ערכו חיפוש במכונית שהיא בבעלות המערער שחנתה ליד חנותו בירושלים, ובתוך החלק הקעור של הגלגל הרזרבי, מצאו אקדח עטוף במגבת. המיתקן שבתוכו מונח הגלגל הרזרבי, נמצא מחוץ לתא המטען, הוא בצורת ערסל העשוי רצועות ברזל המהודק לתחתית הארגז, ועל מנת להוציא את הגלגל, יש לפתוח את תא המטען ולשחרר מבפנים בורג פרפר המחזיק את המיתקן ואת הגלגל שבו. כאשר הגלגל טמון בתוך הערסל ניתן להשחיל את האקדח בקושי רב לתוך החלק הקעור, אך אי אפשר להשחילו כשהוא עטוף במגבת ואין אפשרות דומה לשלוף את האקדח מתוך הגלגל כל עוד מהודק הערסל והגלגל שבו לגוף המכונית. ביהמ"ש המחוזי הסיק מן הנתונים כי האקדח הוטמן במקום "בדרך הרגילה" ע"י פתיחת המכסה ושחרור הערסל. המערער טען כי לא ידע על הימצאותו של האקדח בתוך הגלגל. לדבריו, היה הרכב מעורב בתאונת הדרכים, כשנה לפני גילוי האקדח ואז הוחלף צמיג פגוע והמכונית הובאה למוסך. לאחר תיקון המכונית הועברה המכונית למגרש מכוניות כדי להימכר והמערער שהה בינתיים בחו"ל וכאשר שב משם נטל את המכונית בחזרה ואז היתה בידיו כ-10 חודשים עד שנתגלה האקדח. לטענת המערער ייתכן שהאקדח הוכנס ללא ידיעתו כשהרכב היה במוסך או במגרש המכוניות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אפשרות זו איננה סבירה. ביהמ"ש בחן את שאלת אחריותו בפלילים של המערער לאור הוראות סעיף 144(ד) לחוק העונשין הקובע כי מקום שנמצא בו נשק רואיםאת מחזיק המקום כמחזיק הנשק, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. ביהמ"ש סבר כי המונח "מקום" כולל גם מכונית, הרשיע את המערער ודן אותו ל-5 חודשי מאסר בעבודותשירות, 7 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 5,000 ש"ח. הערעור הוא נגד ההרשעה והוא נדחה.
ב. החיפוש נערך בעקבות קבלת מידע מוקדם והסניגוריה ביקשה את חשיפת המידע. שר המשטרה הגיש תעודה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות שמכוחה מוענק למידע הנ"ל חסיון. ביהמ"ש המחוזי עיין במידע, בדרך הקבועה בסעיף 46 לפקודה, והגיע לכלל מסקנה שאיןלמסור לסניגוריה את פרטי המידע. הוא הוסיף כי חשיפת המידע וגילוי זהותו של המודיע לא היו יכולים לתרום להוכחת אמיתות הגנתו של המערער ולהוכחת חפותו מפשע.ביהמ"ש הסתמך כאמור על ההנחה שבסעיף 144(ד) לחוק, אך הבהיר כי היה מגיע לאותה תוצאה גם אלמלא נזקק להנחה שבסעיף 144.
ג. אין לקבל טענת הסניגור כי סעיף 144(ד) חל רק על מקרקעין וכי מכונית אינה בגדר "מקום". מבלי למצות את מגוון האפשרויות הפרשניות של המונח "מקום", די לצורך ענייננו כדי לראות כלי רכב, כלי טייס, או כלי שיט, כ"מקום" לצרכי סעיף 144(ד) הנ"ל. ההגיון המצמיד את האחריות הלכאורית להימצאותו של הדבר האסור, לאדםהמחזיק במקום, חל במידה שווה על דירתו של אדם ועל מכוניתו.
ד. ביהמ"ש לא האמין, כאמור, למערער כי לא ידע על הימצאות האקדח ברכבו. היעדר האמון אין בו, כשלעצמו, כדי להוות ראייה לקיומה של ידיעה, או של מחשבה פלילית. כאשר הנטל עובר לנאשם, בשל הנחה שבחוק, די שמובאות בפני ביהמ"ש ראיות המוכיחות היפוכה של ההנחה, אף אם אין בהן משום שלילת כל ספק סביר, אלא רק הוכחה במידה שלמאזן ההסתברות.
ה. למעלה מן הצורך ניתן לומר כי גם בהיעדר ההנחה הסטטוטורית לפי סעיף 144, היתה קמה במקרה כגון זה שלפנינו חזקה שבעובדה. מערכת ראיות היוצרת את החזקה שבעובדה, יכולה לשמש יסוד להרשעת הנאשם אם לא הופרכה ולא נתערערה, והיא מוליכה את ביהמ"ש למסקנה שהיא מעבר לספק סביר לחובת הנאשם, מאחר וביהמ"ש מסיק את דבר קיומה של מחשבה פלילית ממכלול הנסיבות. בענייננו לא הועלתה אפשרות שיש בה כדי
לסתור את הראיות הלכאוריות, והחלופה של שימוש בתא המטען כמקום מחבוא ע"י מישהו אחר נשללה לחלוטין עקב המבנה של הערסל, שמנע הוצאת הכלי המוטמן ועקב חוסר ההגיון שבהטמנת כלי נשק למשמרת בתוך מכונית היכולה לנוע לפי החלטתו של אחר ממקום למקום.
ו. אשר למידע החסוי - מתוך בדיקת החומר החסוי המסקנה היא שקריאתו ע"י הסניגוריה לא היתה מוסיפה מאומה ליכולתה להגן כיאות על המערער. עם זאת יש להעירכי הטיפול במידע החסוי היה לקוי מבחינה פרוצדורלית. משהוגש החומר לשופט וסומן צריך היה החומר החסוי להישמר כחלק מהתיק בכספת ביהמ"ש ולא אצל התביעה הכללית. זאת ועוד, חובה על ביהמ"ש לערוך פרוטוקול גם לגבי הדיון המתנהל לפי סעיף 45, כדי שערכאת הערעור תוכל לבדוק מה נאמר בעת הדיון, ובעיקר מה היו הנימוקים של השלטונות להצדקת החיסוי. כמובן שגם חלק זה של הפרוטוקול שהוא סודי צריך להישמר בכספת. מכל מקום, דין הערעור להידחות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב נחושתןלמערער, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבה. 4.5.92).

בש"פ 1920/92 - אריה גולדין נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מרמה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בביצוע עשרות עבירות מרמה בנסיבות מחמירות. העובדות שבכתב האישום מתארות מסכת שלמה של פעולות שעשה העורר בשיטה ובתחכום רב, במשך תקופה ממושכת של מספר שנים, הן במסגרת תפקידו כמנהל של "כלל אינבסטמנט האוז" שהיא חברה של קונצרן כלל והן מחוץ למסגרת זו. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים בשל קיום חשש סביר וממשי שבאם יתהלך חופשי יביא לכלל שיבוש הליכי משפט ויימלט מן הדין. הסניגור טוען כי אין ראיות לכאורה לקיום העבירות, אך את עיקר טיעוניו מיקד בעניין החששות שהעלה השופט בדבר שיבוש הליכי משפט והימלטות מן הדין. הערר נדחה.
ב. אכן, אין בחומרת העבירות כשלעצמן משום עילה לעצור את העורר עד תום ההליכים, אך יכול שיהיה בחומרה זו משקל מצטבר להיקפן, למשך הזמן בו בוצעו העבירות, לתכנון, לתחכום, לערמה, לתחבולה ולדרך הביצוע כדי לחשוש שמא יביא העורר לשיבוש הליכי המשפט או להימלטות מן הדין. בנוסף לכל התחבולות והתעלולים המיוחסים לעורר בכתב האישום, המשתרע על עשרות עמודים ואשר במקצתן לא הוכחשו ע"יהסניגור, הרי השתמש בשלשה דרכונים מזוייפים במהלך אירועי הפרשיות שהוא מואשם בהן. מעשים כגון אלה מצדיקים ומחייבים מעצר העורר עד תום ההליכים, ואין נפקא מינה אם הוגש אישום בקשר להחזקת הדרכונים המזוייפים אם לאו.
ג. טענה נוספת בפי הסניגור שדרושות לו שעות מרובות מדי יום ביומו כדי לשוחח עם העורר ולהכין את הגנתו כדבעי, ולטענתו המקום והשעות המיועדים לפגישות במקום מעצרו אינם מספיקים. גם טענה זו אין לה עמידה במקרה דנן. מקום יש להשמיעה כאשר עצם הצדקת המעצר פנים לה לכאן ולכאן, שאזי יש ובכוחו של נימוק זה להכריע נגד מעצר הנאשם. לא כך הוא המקרה שבפנינו, שבו קיימת עילת מעצר, ובחלופה למעצר הממשי אין כדי להשיג את מטרת המעצר. לא טובה הימנה היא הצעת הסניגור שחברת שמירה פרטית תפקח על תנועות העורר בהיותו נתון במעצר בית. מבלי להתייחס לגופה של ההצעה, אם מן הנכון להיענות לה אם לאו, הרי אין בה, בנסיבות דנן, כדי להשיג את מטרת המעצר של הבטחת קיום הליכי המשפט.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד מ. רובינשטיין לעורר, עוה"ד גב' עירית קאהן וגב' אלה רובינק למשיבה. 24.5.92).

בש"פ 2296+2297/92 - עודד ליפשיץ נגד מדינת ישראל

*פסילה מינהלית של רשיון נהיגה(ערעור על שתי החלטות לעניין פסילה מינהלית של רשיון נהיגה - הערעור נתקבל).

א. על פי דו"ח משטרה נהג המערער ביום 10.4.92 במכוניתו במהירות של 92 קמ"ש בשטח בנוי שבו הגבלת המהירות היא 50 קמ"ש. בעקבות הדו"ח הוזמן המבקש לתחנת המשטרה ונמסר לו צו פסילה מינהלי ל-30 יום מיום 12.4.92, מכח סעיף 47(א) לפקודת התעבורה. המבקש פנה לבימ"ש השלום לתעבורה וביקש ביטול הפסילה. במהלך הדיון בבקשה זו טען המבקש כי בצו הפסילה אין חתימתו של קצין משטרה בדרגת מפקח כנדרש בסעיף 47 אלא חתימתו של רס"ר משטרה בלבד. הוא ביקש לזמן לחקירה את קצין המשטרה אשר בשמו חתם הרס"ר. בימ"ש השלום דחה את הבקשה לזמן את קצין המשטרה, בנימוק שעל פניו נחזה הצו להיות חתום כדין, והמבקש לא הראה כל טעם מיוחד להזמנת עד בהליך זה "שאין שומעים בו עדים". באשר לבקשה לגופה לבטל את הפסילה המינהלית, מצא השופט כי יש לבטל את הפסילה הואיל ואין המבקש מסכן את שלום הציבור באופן מיידי.
ב. על ההחלטה הנ"ל ערערה המדינה וביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן הצו נחזה להיות חתום כדין ולכן לא היה צורך בזימון הקצין לחקירה. לעניין הפסילה עצמה, קבע ביהמ"ש המחוזי כי בנהיגתו של המבקש היה משום סיכון רב לחיי אדם. החלטה זו התבססה לא רק על עצם החומרה שבמעשה, אלא גם על העובדה שמעשה זה בוצע תוך כדי תקופת התנאי בגין הרשעתו של המערער בעבירה רצינית אחרת שאז נידון לפסילה על תנאי למשך שנתיים. בינתיים נותרו עוד 9 ימים עד לסיומם של 30 הימים לפסילה. המבקש פנה לביהמ"ש העליון בהתאם לסעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי, והוא קובל הן על ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי להשיב את הצו על כנו, והן על ההחלטה שלא לאפשר לו לזמן את קצין המשטרה לעדות. הערעור על כך שלא ניתן לו לזמן את קצין המשטרה לעדות נתקבל וממילא בוטל צו הפסילה והעניין הוחזר לביהמ"ש דלמטה.
ג. מתוך עיון בצו הפסילה עולה החשש, שמא החתימה שהיתה על הצו שעה שנמסר למערער לא היתה של קצין אלא של רס"ר. בנסיבות אלה מן הראוי היה לאפשר למערער להבהיר עניין זה בפני בימ"ש השלום. אכן, צו פסילה כאמור הינו צו מינהלי ולעניין זה חלים כללי המשפט המינהלי, על פיהם חזקה על פעולת הרשות כי בדין יסודה. עם זאת, הנפגע רשאי לטעון ולהוכיח כי נפל פגם מהפגמים הפוסלים מעשה מינהלי, ולשם כך רשאי הוא, כשפני צו הפסילה מעוררים חשד, להזמין לעדות במסגרת בקשה לביטול הפסילה את הקצין שחתימתו נחזית על הצו, או עדים רלבנטיים אחרים. על כן יוחזר התיק לבימ"ש השלום לדיון בטענות בתחום המשפט המינהלי.
ד. אשר לעצם הפסילה - ובהנחה שצו הפסילה יעמוד בעינו מבחינת תקינותו - הרי צדק ביהמ"ש המחוזי שיש לאשר את צו הפסילה. הטעם לכך הוא כי נהיגה במהירות 92 קמ"ש בשטח בנוי ע"י נהג שתלוי ועומד נגדו עונש של פסילה על תנאי, בגין נהיגה באור אדום, מהווה סיכון בטחוני, שיש בו כדי להצדיק פסילה מינהלית.

(בפני: השופט ברק. עו"ד שמחה ניר לעורר, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 20.5.92).

ע.א. 760/89 - יצחק ואביבה אשור נגד יהודה אקנין וחמדה אקנין ואח'

*פירוש חוזי מכר מקרקעין(מחוזי ת"א - ה"פ 1146/88 - הערעור נדחה).

א. חלקת מקרקעין מסויימת היתה רשומה בשעתו ע"ש רשות הפיתוח וסומנה כחלקה זמנית. לפי לוח השטחים של התב"ע הוערך שטח החלקה בין 500 ל-600 מ"ר. בשנת 1961 התחייבה רשות הפיתוח למכור את החלקה בשני הסכמים נפרדים: בינואר 1961 נערך הסכםעם אחד לוי (להלן: לוי) ובמרץ אותה שנה נכרת הסכם עם אחד כהן (להלן: כהן). לשני
ההסכמים צורף תרשים החלקה ובשניהם צויין כי שטח הנכסים הינו "300 מ"ר בערך". בהסכם עם כהן נכתבה לצד מספר החלקה המילה "חצי" ובהסכם עם לוי לא נכתב הדבר. רשות הפיתוח התחייבה להעביר את החלקה ע"ש הרוכשים לאחר שניתן יהיה לרשום את הנכס במרשם המקרקעין. ביולי 1969 העבירו כהן את זכויותיהם לאקנין וביוני 1986 העבירו יורשי לוי את זכויותיהם לאשור.
ב. ביוני 1987 נרשמה החלקה כבית משותף, יחידת אשור נרשמה כת"ח 1 וחלקת אקנין כת"ח 2. אין חולקין כי שטח החלקה כיום הוא 530 מ"ר וכך אף נרשם בפנקסי מירשם המקרקעין. דא עקא, במירשם מופיעה חלקת אשור כמשתרעת על 300 מ"ר ואילו זו של אקנין כבת שטח של 530 מ"ר, היינו כשטח החלקה כולה. המערערים פנו לביהמ"ש בבקשה לחייב את רשות הפיתוח לרשום על שמם את ת"ח 1 בשטח של 300 מ"ר והמשיבים הגישו תובענה להצהיר כי להם בעלות במחצית החלקה כולה. ביהמ"ש המחוזי בחן את החוזים המקוריים שנערכו עם רשות הפיתוח והסיק כי הכוונה היתה להעביר לכל אחד מהרוכשים המקוריים מחצית החלקה, ולאחר שנמצא כי השטח עומד בפועל על 530 מ"ר, זכאי כל אחד מן הבעלים לשטח של 265 מ"ר. הערעור נדחה.
ג. חוזי המכר המקוריים מעידים על כוונת הצדדים להתקשרויות, להעביר מחצית החלקה לכל רוכש, יהא אשר יהא השטח הסופי שייקבע לחלקה. המינהל הודיע לביהמ"ש כי לדעתו לכל אחד מן הצדדים המקוריים נמכרה מחצית החלקה. לטענת אשור, לא מיחו מעולם אקנין וקודמיהם כנגד החזקתם של אשור בשטח של 300 מ"ר, ובמקביל לכך מועלות טענות בדבר פעולות שונות של אשור בחלקה. ברם, טענות אלה בדבר רכישת זכויות במהלך השנים, לא הועלו כלל בתביעה בפני הערכאה הראשונה והמערערים ביססו את תביעתם רק על פרשנות חוזי המכר המקוריים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד סמי דקלו למערערים, עו"ד דוד קורצוויל לאקנין, עו"ד גב' עשירה ראובני למינהל מקרקעי ישראל. 13.5.92).

ע.א. 345/89 - נאות דברת נגד מעליות ישראליפט... בע"מ

*טענה כי איחור בקבלת היתרי בניה מהווה איחור הנובע מסיבות שאין לקבלן שליטה עליהן, למרות שלפני חתימת ההסכם ידע הקבלן שהעיריה מסרבת להוציא היתר בניה. *סירוב לקבל מבנה בגין פגמים בו. *פיצויים בגין "עגמת נפש" לחברה(מחוזי ת"א - ת.א. 2208/81 - ערעור המערערת נדחה בעיקרו וערעור המשיבה על מיעוט שכה"ט נתקבל).
א. המערערת (להלן: הקבלן) והמשיבה (להלן: הבעלים) כרתו ביניהן מערכת של הסכמי קומבינציה ובהם נטל הקבלן על עצמו לבנות על מגרש השייך לבעלים בית מגורים וחנויות. הבניין נבנה והדירות נמסרו לבעלים, אלא שלטענת הבעלים מילא הקבלן את חבויותיו באיחור ניכר וגם היו פגמים בבנייה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לעיקרי תביעת הבעלים ודחה את התביעה הנגדית של הקבלן לתשלומי כספים שונים. הוא פסק פיצויים הן בגין האיחור במסירת הבניין לבעלים, הן בגין פגמים בבנייה והן בגין עגמת נפש. ערעור המערערים על החיובים נדחה פרט לעניין הפיצויים בגין עגמת נפש, וערעור נגדי בגין מיעוט שכה"ט נתקבל.
ב. באשר לאיחור במסירת הבניין לבעלים - ההסכם בין הצדדים נחתם ביום 21.9.76 ובהסכם נטל הקבלן על עצמו "לדאוג לקבלת היתרי בנייה הדרושים לפי החוק תוך 45 יום מיום חתימת הסכם זה". להלן התחייב הקבלן להתחיל בעבודות הבנייה תוך 30 יום מיום קבלת היתרי הבנייה, ולמסור את יחידות הבעלים לידי הבעלים לא יאוחר מאשר בתום 18 חודש מיום קבלת היתרי הבנייה. למעשה, במקום לקבל את היתרי הבנייה עד ליום 5.11.76, קיבל הקבלן את היתרי הבנייה רק ביום 5.1.78. את הבניין שאמור היה למסור תוך 18 חודש מיום קבלת ההיתר מסר ביום 18.5.81. השאלה השנוייה במחלוקת היא אם חייב הקבלן לפצות את הבעלים בגין איחור זה, או אם פטור הקבלן מתשלום
פיצויים בהסתמך על פי סעיף פטור בחוזה שיחול אם האיחור נבע "מתוך סיבות הקשורות או הנובעות מכח עליון ו/או מסיבות שלקבלן אין שליטה עליהן".
ג. הקבלן טוען שהאשם באיחור קבלת היתרי הבנייה רובץ לפיתחה של הוועדה המקומית איחור זה מקורו ב"סיבות שלקבלן אין שליטה עליהן". טענה זו בנסיבות המקרה דנן אין לקבל. מסתבר שכבר ביום 6.11.75 כרתו ביניהם הצדדים הסכם קומבינציה לגבי אותו מגרש. אז התברר שיש קשיים בקבלת היתרי הבנייה, מחמת תכנית חדשה שהוגשה, ובשל העיכובים ביטלו הבעלים את ההסכם. החוזים נושא הדיון נכרתו ביום 21.9.76, לאחר שהקבלן אמר לבעלים כי יעלה בידו להשיג את היתרי הבנייה תוך 45 ימים. הקבלן ידע איפוא כי הוועדה מסרבת להעניק היתרי בנייה ולמרות זאת קיבל על עצמו לזכות בהיתר בנייה תוך 45 ימים. על רקע הנסיבות יש לפרש את תניית הפטור, בעיקרה, כצופה פני עתיד, כי הצדדים כיוונו דעתם לסיבות, לגורמים ולמניעות שייוולדו בעתיד ושאין יודעים עליהם בעת כריתת ההסכם. חל עיכוב בן 14 חודשים בהוצאת היתר הבנייה והקבלן חייב בפיצוי הבעלים בגין תקופת עיכוב זו.
ד. תקופת עיכוב שנייה היא ביחס למועד שבין קבלת היתר הבנייה לבין מסירת הבניין לבעלים. מיום הוצאת ההיתר ועד ליום מסירת הבניין לבעלים, עברו, אליבא דקבלן, קרוב ל-25 חודשים, לעומת 18 חדשים שנקבעו בחוזה. נכתב הערעור טוען הקבלןכי הדבר נבע בשל ירידת גשמים. אין ספק כי לקבלן לא היתה שליטה על ירידת הגשמים וכי ירידת הגשמים מפריעים במלאכת הבנייה, אך בה במידה אין ספק כי צידוק זה שהעלה הקבלן לאיחור ריק מתוכן. גשמים הבאים בעיתם ובמידה הראוייה והמקובלת, הינם בגדר החזוי ואין הם באים בגדרי הביטוי "סיבות שלקבלן אין שליטה עליהן". לפיכך גם האיחור של 7 החודשים האמורים יש לחייב בהם את הקבלן.
ה. תקופה נוספת של איחור של 6 חודשים היא בין תום תקופת 25 החודשים האמורים, כאשר הקבלן כתב לבעלים והודיעו שהבניין עומד למסירה, לבין המסירה בפועל. לאחר קבלת המכתב הנ"ל הודיעו הבעלים לקבלן שהם מסרבים לקבל את הבניין באשר יש בו פגמים ודרשו לתקן את הטעון תיקון. ביהמ"ש המחוזי הצדיק את הבעלים שסרבו לקבל את המבנה ודרשו כתנאי כמוקדם תיקון כל הפגמים והליקויים ואין להתערב במסקנה זו. בסופו של דבר העיכוב במסירת הבניין נבעה מסיבות הקשורות בקבלן ולפיכך יש לחייבו בפיצוי בגין האיחור.
ו. אשר לליקויי הבנייה - העידו מומחים משני הצדדים וביהמ"ש החליט להעדיף חוות דעתו של מומחה הבעלים "הן לגבי הממצאים והקביעות העובדתיות שבה והן לגבי ההערכות שבה וקביעת סכומי העלויות של התיקונים או ההחלפות". אין יסוד להתערבבקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי באשר לליקויים.
ז. במערכת ההסכמים שביניהם הסכימו הצדדים על דמי פיצויים קבועים שהקבלן יחוב בהם כלפי הבעלים למקרה של עיכוב במסירת הבניין וביהמ"ש חישב סכומים אלה לפרטיהם ובכך אין להתערב. עם זאת, ביהמ"ש פסק לזכות הבעלים פריט נזק בגין "עוגמת נפש" שגרם הקבלן לבעלים ובעניין זה הדין עם הקבלן. כעקרון אין מניעה לפסוק במקרה הראוי פיצויים בגין עוגמת נפש, אך בענייננו הבעלים הינם חברה וחברה כעקרון אינה סובלת מעוגמת נפש. במקרים מיוחדים אפשר שייפסקו פיצויים בגין עוגמת נפש לחברה-אדם במקום שניתן לזהות חברה ואדם, אך ענייננו אינו נופל בגדרי אחד מהיוצאים מן הכלל ולפיכך יש לבטל את פריט הפיצויים בגין עוגמת נפש. יש גם לדחות את התביעה שכנגד של הקבלן שטען כי מסר לבעלים דירות מגורים ששטחן גדול משטח הדירות שהוסכם עליו בין הצדדים. נערך הסכם נוסף בין הצדדים באשר לחלוקת השטחים ביניהם, והסכם זה לא כלל חובת תשלום נוסף של הבעלים לקבלן.
ח. בערעור שכנגד קובלים הבעלים על סכום שכה"ט שנפסק לזכותם בשיעור של 3,000 ש"ח, בייחוד בשים לב לסכומי הכסף שנפסקו, להתמשכות ההליכים ולהליכי הביניים המרובים שהיו. ככלל, אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בפסיקת שכ"ט בערכאה קמא, אך בענייננו קצב ביהמ"ש סכום של פיצויים וסכום של שכ"ט ולאחר מכן נדרש ביהמ"ש לתיקון מסיבי של סכומי הפיצויים שנפסקו ולא תיקן את סכום שכה"ט. נראה כי תיקון בשיעור הפיצויים ראוי לו שיגרור בעקבותיו אף תיקון בגובה שכה"ט. הבעלים זכו בפיצויים משוערכים ליום פסה"ד בסכום של 250,000 ש"ח ובקביעת שכה"ט של 3,000 ש"ח לא נתן ביהמ"ש משקל ראוי לכלל כי יש לעשות כדי ששכרו של הזוכה לא ייצא בהפסדו, כי לא ייגרם לו חסרון כיס וכי כללי התעריף המינימלי של לשכת עוה"ד ראוי שיחולו בפסיקת שכר טרחת עו"ד. לפיכך הוחלט להעמיד את שכ"ט עוה"ד בערכאה קמא על סכום של 10,000 ש"ח.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד עמירם עדיני למערערת, עו"ד ש. זילברמן למשיבה. 24.5.92).

בג"צ 5891/91 - יגאל ונירה קוארט נגד דיאן קוארט שרשו

*החזרת ילדה שנלקחה ע"י האם לארה"ב ל"טיול" ולא החזירה אותה לישראל(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. בני הזוג נישאו בישראל בחודש מאי 1987 ומנישואין אלה נולדה להם בת. העותר הוא יליד הארץ, אזרח ותושב בה והמשיבה ילידת ארה"ב, עלתה ארצה בשנת 1976 ומאז היא אזרחית ותושבת בארץ. היחסים בין בני הזוג התערערו ובחודש יולי 1991 נסעה המשיבה לארה"ב לביקור אצל הוריה ונטלה עמה את הבת בהסכמת האב. לאחר מספר חודשים הודיעה המשיבה לעותר כי היא דוחה את שובה ארצה מפאת מחלת אמה. היום, כעבור שנה, המשיבה טרם שבה ארצה, ואין בכוונתה לשוב ארצה בעתיד הנראה לעין. המשיבה אומרת כי טובת הילדה היא כי תמשיך לשהות במחיצתה בארה"ב, והיא מסכימה כי נושא החזקת הקטינה יידון בביהמ"ש המוסמך בישראל. כן היא טוענת כי העותר הזניח את בתו כל השנים, ולא יעלה על הדעת שהבת תילקח מאמה, כבקשתו. העתירה נתקבלה.
ב. מדובר במקרה של "חטיפת" קטינה, במובנו הרחב של המושג חטיפה. גם אם נטלה המשיבה את הקטינה עימה לארה"ב בהסכמת העותר, גם אז נטילה זו לא היתה אלא נטילה-לשעה, ובתום מועד סביר מחובתה היה להחזיר את הקטינה ארצה. אילו הצביעה המשיבה על נסיבות קיצוניות המורות כי טובת הקטינה מחייבת להחזיקה בארה"ב דווקא, כי אז אפשר שביהמ"ש היה מורה על העברת העניין לביהמ"ש המוסמך לעניין. אולם, כלל הוא שחטיפת קטין, או "מעין חטיפה", מחייבת החזרת המצב לקדמתו ורק משיוחזר המצב לקדמותו והקטינה תוחזר ארצה יקנה ביהמ"ש המוסמך סמכות לדבר. לא נתעוררה כל מחלוקת כנה ובתום לב לגבי משמורת הקטינה, וחובתה של האם להשיב את המצב לקדמותו קיימת ועומדת.
ג. מוסיפה המשיבה וטוענת כי על ענייננו חל חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) ובהתאם לסעיף 6 לאותו חוק ביהמ"ש המוסמך לענייננו הוא ביהמ"ש המחוזי. טענה זו אינה לעניין מעיקרה. אמנת האג נועדה לעזרה משפטית בין מדינות, אשר על כן מדברת היא במקרה של החזרת ילדים שהורחקו ממדינה אחרת למדינת ישראל, ומדינת ישראל אמורה להושיט סעד למדינת חוץ. אנו, ענייננו בילד שנחטף מישראל, והחוק לא נתכוון לעקור סמכויות בג"צ המטפל בילד אשר "נחטף" לחוץ-לארץ. לפיכך, על המשיבה להחזיר את הקטינה ארצה ואז ידון ביהמ"ש המוסמך לדבר בזכות המשמורת על הקטינה.

(בפני השופטים: ברק, מצא, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ד. פרימר ור. הלברטל לעותרים, עו"ד י. דרמר למשיבה. 24.5.92).

ע.א. 474/89 - עודד קריב נגד רשות השידור

*תחולת חוק יציבות מחירים (הקפאת מחירים) על אגרת טלביזיה(מחוזי ת"א - בר"ע 3885/88 - הערעור נתקבל).

א. חוק רשות השידור קובע כי בעד החזקת מקלט טלוויזיה יש לשלם אגרה. חוק יציבות מחירים במצרכים ובשירותים (הוראות שעה) התשמ"ו-1985 (להלן: חוק היציבות) קבע, בין השאר, ייצוב (כלומר הקפאה) של מחיר כל שרות ליום הקובע - 1.7.85. חרף הוראה זו גבתה ביום 29.9.85 רשות השידור מהמערער אגרה העולה ב-225 ש"ח על סכום האגרה שעמד נתקפו ביום הקובע. השאלה שהתעוררה היתה אם אגרה חדשה זו בדין יסודה.בימ"ש השלום השיב על כך בשלילה. ערעור רשות השידור לביהמ"ש המחוזי התקבל, כאשר השופט המחוזי קבע כי הקפאת המחירים אינה חלה על אגרת הטלוויזיה. על פסק דין זה הוגש ערעור נוסף לאחר נטילת רשות, והערעור נתקבל.
ב. עפ"י הוראות סעיף 6 לחוק היציבות חלה הקפאה על אגרה המשתלמת בגין שירות הניתן עפ"י דין. המערער טוען כי אגרת הטלוויזיה משתלמת בגין שירות הניתן עפ"י דין, ואילו המשיבה טוענת שאגרת הטלויזיה נגבית בגין החזקת מקלטי טלויזיה ואינה קשורה בעצם מתן השירות של אספקת שירותי טלויזיה. כן נטען, כי אגרת הטלויזיה אינה אגרה כלל אלא מס, ועל כן לא באה בגדרו של חוק היציבות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדתו של בימ"ש השלום כי האגרה הנגבית היא בקשר לשידורים ולא בגין עצם ההחזקה וכי תשלומים אלה מכונים כדין "אגרה" שכן הם ניתנים בזיקה לשירות, אלא שלדעת ביהמ"ש המחוזי הדיבור "אגרה" בחוק היציבות אינו משתרע על כל תשלום חובה המכונה "אגרה", אלא אך על אותם תשלומי חובה הדומים יותר ל"מחיר" של מצרך מאשר "מס".
ג. הדיבור "אגרה" מקובל הוא בתורת המסים. הוא משתרע על מגוון של תשלומים שאינם מס טהור מחד ואינם מחיר טהור מאידך. אגרה נבדלת ממס טהור בכך שהיא משתלמת כתשלום חובה בזיקה עם שירות שהשלטון נותן, והיא נבדלת ממחיר טהור בכך ששעורה אינו מותנה בערך השירות שבגינו היא נגבית. יתכן שבמסגרתו של חוק נתון משתמש המחוקק בדיבור "אגרה" שלא לציון מלוא ההיקף של תשלומי האגרה המתבקש מתורת המסים. ברם, אין כל דבר בחוק היציבות - לא בלשונו ולא בתכליתו, שיש בו כדי לצמצם את הדיבור "אגרה" המופיע בו, לסוגים מסויימים של אגרות, להבדיל מסוגים אחרים. חוק היציבות נחקק במטרה לבלום את האינפלציה ולשונו של החוק משתרעת במפורש על אגרות המשתלמות עבור שירותים הניתנים עפ"י דין. אין יסוד לצמצם את הדיבור אגרה אך לאותן אגרות שהמרכיב הדומיננטי שלהן הוא ערך השירות הניתן בזיקה להן.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' רחל זכאי למשיבה. 25.5.92).

בש"פ 2613/92 - אהרון משולם נגד מדינת ישראל

*עיון חוזר" בתנאי שחרור בערובה(הערר נדחה).

א. העורר הואשם בכך כי אנשים מטעמו איימו על המתלונן, בין בדיבור בין בהצתת מכוניתו, כדי להניעו לוותר על חוב שהעורר חב לו. לאחר הגשת כתב האישום נתבקש ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש קבע כי יש ראיות לכאורה נגד העורר וכי נתמלאו התנאים למעצרו הן בשל חומרת העבירה והן בשל החשש לשלום הציבור ושיבוש הליכי משפט. בהמשך בדק השופט חלופה למעצר והגיע למסקנה שניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ובתנאי שחרור. ביהמ"ש קבע את תנאי השחרור של העורר והם מעצר בית מוחלט, ניתוק הטלפון, מתן ערבות בנקאית של 200,000 ש"ח והפקדת דרכונים וכיוצא באלה תנאים מחמירים. לאחר כחודשיים הגיש
העורר בקשה לעיון חוזר, לפי סעיף 37 לחסד"פ המאפשר עיון חוזר "...אם נתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות והדבר עשוי לשנות את החלטתו הקודמת של ביהמ"ש". ביהמ"ש המחוזי קבע כי "מאז ניתנה ההחלטה לא ניתן להצביע על שום שינוי במצב אשר יצדיק עיון חוזר...". הערר נדחה.
ב. בעיון חוזר לפי סעיף 37 יש לברר אם נתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות, ורק אז יש לבדוק אם העובדות החדשות או הנסיבות שנשתנו יש בהן כדי להביא לשינוי ההחלטה הקודמת של ביהמ"ש. בענייננו לא נטען ל"עובדות חדשות" שנתגלו ועל כן השאלה היא אם יש שינוי בנסיבות. טוענת הסניגורית כי העורר מצוי במעצר בית זה כחודשיים ועד כה לא גרם לפגיעה בשלום הציבור או שיבוש הליכי משפט, אותו חשש שהביא למעצר הבית, ומכאן כי "נשתנו הנסיבות". טענה זו אין לקבלה. מן האמור ניתן ללמוד רק זאת שהמבקש אכן מילא אחרי התנאים שהושתו עליו, אך אין באלה משום שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר. גם אם ניתן לומר שבנסיבות מסויימות, לאחר עבור זמן ניכר, ניתן היה לראות בדברים אלה - אולי בקושי - משום שינוי נסיבות, לא כן כשחלפו אך כחודשיים מאז ההחלטה על תחליף מעצר.
ג. טענה נוספת בפי הסניגורית כי שמיעת הראיות במשפט נקבעה למועד מאוחר - לחודשים נובמבר ודצמבר 1992 - ובדבר זה יש משום שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר. לעניין זה יש לומר כי קביעת תחילתו של המשפט כפי שנקבעה, ועל פי לוח הזמנים המקובל על בתי המשפט כיום, היתה קביעת המועד במהלך הדברים הרגיל, וקשה לדבר על שינוי נסיבות שלא היה צפוי מראש. עם זאת, ליקויים בדרכי שמיעת המשפט הפלילי, כגון שאין הוא נשמע מיום ליום אלא ברווחים ניכרים בין שמיעה לשמיעה, עשויים להוות שינוי נסיבות שיצדיק עיון חוזר. זאת לא הוכח בענייננו. גם הטענה כי העורר שילם בינתיים את מרבית חובו אין בה משום שינוי נסיבות, שכן ענייננו אינו בתשלום החוב אלא בשיבוש הליכי משפט.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' ר. לוי לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 29.5.92).

בג"צ 3301/91 - עיסא חאמד ברדעייה נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור הגדה המערבית

*הריסת בית לפי תקנה 119(העתירה נדחתה).

א. ביום 18.5.89 בשעות הלילה נכנס כח צה"ל לכפר צוריף כדי לעצור מבוקשים. במהלך הפעולה תקפו שני אחים, בני העותר, את החיילים בגרזנים, אחד מהם ניסה לחטוף את נשקו של קצין צה"ל וגרם לפציעתו וכיוצא באלה פעולות. בעקבות האירוע הוגשו כתבי אישום נגד שני האחים. למחרת יום האירוע הוציא המשיב צו החרמה והריסה נגד ביתו של העותר והצו בוצע בו ביום. עתירת העותר היא כי הצו יבוטל בדיעבד ולחילופין כי יבוטל מעתה כדי לאפשר לו להקים את ביתו מחדש, וכן הוא תובע פיצויים בגין אובדן מטלטלין שהושארו בעת ההריסה בתוך הבית ואבדו. העתירה נדחתה.
ב. באשר לתיאור האירוע - הרי הדברים שנקבעו ע"י ביה"ד הצבאי הם האירועים כפי שאירעו, ולפיהם אכן תקפו שני האחים את כח המשטרתי. טענת העותר היא שביתו הוחרם ונהרס למחרת האירוע, מבלי שניתנה לו האפשרות להגיש השגה או עתירה למפקד הצבאי או לבג"צ. ברם, המקרה אירע ביום 18.5.89, לפני פסק דינו של בג"צ (בג"צ 358/88, פד"י מ"ג(2) 529) ובטרם שונו הנוהלים הצבאיים שקבעו קווים מנחים בעניין השגות ועתירות עובר לביצוע צו הריסה לפי תקנה 119. אין על כן מקום להסיק כי פעולת המפקד הצבאי נגדה את הנהלים הצבאיים בעת ההיא. כמו כן אין מקום למסקנה כי התשתית העובדתית שהיתה לנגד עיני המפקד הצבאי היתה מוטעית.
ג. אשר לטענה כי נשארו מטלטלין בתוך הבית - בג"צ אינו יכול להכנס למחלוקת זו, כי תביעת פיצויים צריכה להתברר בפני קצין מטה תובענות ביו"ש או בתביעת נזיקין בישראל. אשר לבקשה כי יותר לעותר להקים את ביתו מחדש - הבנים של העותר סיימו את ריצוי המאסר בפועל ולא עלתה מאז כל טענה נגדם על פעילות בלתי חוקית. ההנחה היא כי המשיב יתן עתה דעתו לבקשה האמורה ולשיקולים על יסודם נהוג להכריע בכגון דא.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאה צמל לעותר, עו"ד מלכיאל בלס למשיב. 31.5.92).

בש"פ 2169/92 - סמי סוויסה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (חטיפת המתלוננת והכאתה לאחר שניתקה את יחסיה עם הנאשם)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. העורר והמתלוננת היו חברים לחיים במשך תקופה של 5 שנים. בתחילת חודש מרץ 1992 ניתקה המתלוננת את היחסים שביניהם והעורר לא השלים עם כך. הוא הואשם בכך כי ביום 26.3.92 פגש במתלוננת ודרש הימנה לבוא ולשוחח עימו ומשסרבה הכניסה בכח למכוניתו והסיעה לבית קברות שם היכה אותה, בעט בה עד שאבדה הכרתה ונטש אותה. העורר מכחיש את המעשים המיוחסים לו ולטענתו רק קיים שיחה עם המתלוננת ותו לא. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
ב. גם לאחר שהוכח קיומן של ראיות לכאורה המאפשרות מעצרו של נאשם, אין לעצרו אלא אם קיימת עילת מעצר, וגם אם קיימת עילת מעצר על ביהמ"ש לבדוק אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של הנאשם חמורה פחות. במקרה דנן קיימת עילה למעצר מכח האמור בסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, ומתוך כך עולה מאליו החשש כי העורר עלול לסכן את שלום הציבור ובטחונו. בענייננו יש גם חשש שהעורר יסכן את שלומה ובטחונה של המתלוננת. נותרת השאלה אם ניתן להפיג חשש וסכנה אלה בדרך של תחליף למעצר. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה בציינו כי "ספק אם בנסיבות בהן בוצעה העבירה ולאור עברו של הנאשם ניתן אכן להציע דרך חילופיתלהבטחת שלומה של המתלוננת... דרך חילופית למעצר לא תהלום גם את הצורך להשיג את מטרות המעצר שביסוד העילה האחרת הנוגעת לחומרת העבירה, לאמור הבטחתו של אמוןהציבור באפקטיביות של מנגנון המשפט הפלילי". הערר נתקבל.
ג. הנימוק המצדיק מעצרו של נאשם בטרם משפט כשהוא בחזקת חף מפשע, כדי להבטיח "אמון הציבור באפקטיביות מנגנון המשפט הפלילי" אין לקבלו. הגישה של התחשבות ב"הבטחת אמון הציבור" וכו' שנוייה במחלוקת בביהמ"ש העליון. כל עיקרו של התיקון התשיעי לחסד"פ לא בא אלא כדי להגביר את ההגנה על חירותו של אדם ולשלול אפשרות מעצרו של אדם בטרם משפט, אלא אם יש צורך בכך כדי להגן על שלום הציבור ומניעת שיבוש הליכי משפט. כך עולה הן מלשונו של החוק והן מתכליתו של החוק והנימוק האמור איננו נימוק כדי לשלול את חרותו של האדם.
ד. בינתיים, לאחר שניתנו פסקי דין אחרים כאמור, זכתה הכנסת לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. משנתקבל בכנסת חוק זה, מצוי בחוקיה של מדינת ישראל נדבך קונסטיטוציוני חשוב שלפיו אדם הוא בן חורין ולא רק בן חורין אלא חף מפשע עד שמוכחת אשמתו. חוק היסוד האמור קובע בכותרתו לאמור "חוק יסוד, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". מדובר בתכלית דו ערכית של מדינה יהודית ושל מדינה דמוקרטית ושניהם חד הם כאשר זה בא ולימד על זה וזה בא ומשלים את זה.
ה. בסוגיית מעצרו של נאשם בטרם משפט דנו בפסיקה בשלשה שלבים: השלב הראשון הוא השלב בטרם הוחק התיקון התשיעי לחוק סדר הדין הפלילי, בו נקבעו עילות המעצר, ברובן, דרך חקיקה שיפוטית; השלב השני הוא השלב שבו נתקבל התיקון התשיעי ובו
הוראה מפורשת בחוק שחומרת העבירה כשלעצמה אינה משמשת עילה למעצרו של נאשם בטרם משפט אלא אם קיים יסוד סביר לחשש של סכנה לשלום הציבור או לשיבוש הליכי משפט; השלב השלישי הוא עם קבלת חוק יסוד: חרות האדם וכבודו, הכולל בתוכו את המעצר כפגיעה בחירות האישית ושיש לפרשו על פי התכלית של מטרת חוק היסוד והיא עיגון ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. ערכי על משולבים ושלובים אלה שוללים אפשרות מעצרו של אדם בטרם משפט בנימוק של "הבטחת אמון הציבור באפקטיביות מנגנון המשפט הפלילי". סלידתנו מחומרת העבירה, או דאגתנו לאפקטיביות של יעילות המנגנון הפלילי, אין בהן כדי להצדיק שלילת חירות האדם ומעצרו מאחורי סורג ובריח. להשגת מטרות אלה הועיד המחוקק חלופות, כגון מעצר בית ודרכים נוספות.
ו. בענייננו, העורר מואשם בעבירות שנעשו באלימות ובאכזריות שבעניינן עולה מאליו החשש שהעורר עלול לסכן את שלום המתלוננת ובטחונה. אולם ניתן להפיג חשש וסכנה אלה בדרך של חלופה למעצר, היינו בדרך של מעצר בית. נקבע כי העורר לא יתגורר בביתו ובעירו באשקלון, אלא אצל אחותו בבית שמש כאשר אחותו וגיסו, שהוא שוטר בדרגת רב סמל מתקדם, יערבו אישית למילוי תנאי השחרור בערבות ויתחייבו אישית לדווח למשטרה על כל הפרה של תנאי הערבות. אם תהיה הפרה כזו יאסר העורר מיידית עד תום ההליכים.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד ד. יפתח לעורר, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 21.5.92).

ע.פ. 1024/91 - חג'בי נפתלי נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירת סמים על יסוד אמרה שנתקבלה לפי סעיף 10א'. מסדר זיהוי תמונות(מחוזי ת"א - ת.פ. 574/89 - הערעור נדחה).

א. באחד הלילות באוגוסט 1989, קרוב לחצות הלילה, סיפק אחד יעקב מחפרי, בביתו בת"א, כ-210 גרם קוקאין לתושבת טייבה אחת אינג'אם. המערער נמצא אשם בכך שבליל המעשה סיפק הוא למחפרי את הסם. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 22 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלה שנת מאסר על תנאי שמחציתה מצטברת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. מחפרי ואינג'אם שהורשעו לפי הודיותיהם בהליכים נפרדים היו עדי תביעה במשפטו של המערער וניסו לחפות במשפט על המערער. סמוך לאחר מעצרה מסרה אינג'אם אימרה ראשונה בה הפלילה את מחפרי וסיפרה כי בבואה לביתו של מחפרי התקשר הלה לפלוני ובעקבות השיחה יצא מהבית ותוך זמן קצר חזר בלווית אדם נוסף ומסר לה את הסם. נערך מסדר זיהוי תצלומים ובו אמרה שהאיש היה דומה לזה שבתמונה והכינוי שלוהוא "תולי". אז עצרה המשטרה את המערער שכינויו תולי. משעמדה המשטרה על היסוד להחשיד את המערער, נערך מסדר זיהוי תצלומים נוסף ובמסדר זה הצביעה אינג'אם על תצלומו של המערער ואמרה "זה תולי, אני כן בטוחה...". סמוך לאחר מכן מסרה אינג'אם אימרה נוספת ובה חזרה וסיפרה שתולי הביא את הסמים ומסר אותם למחפרי. הראיות העיקריות שעליהן נתבססה הרשעת המערער היו מסדר זיהוי התצלומים ואימרתה של אינג'אם שנתקבלה כראייה על פי סעיף 10א' לפקודת הראיות. דבר לחיזוק גירסה זו מצא ביהמ"ש בשיחות טלפון שקלטה המשטרה במסגרת האזנת הסתר לשיחותיו של מחפרי באותו לילה. בכך אין להתערב.
ג. הסניגור טען כי מסדר הזיהוי שבו הצביעה אינג'אם על תצלומו של המערער לקה בפגמים השוללים ממנו כל ערך ראייתי. אכן, מקום היה לערוך מסדר זיהוי חי ולא מסדר זיהוי תצלומים, אולם, כלל הוא שעצם עריכת מסדר תצלומים כשניתן לקיים מסדר חי, איננו שולל מן המסדר את ערכו הראייתי. את משקלו של מסדר הזיהוי יש לקבוע על פי כלל הנסיבות שבהן נערך. במסדר הזיהוי בפרשתנו לא נפל כל פגם שבכוחו לעורר
ספק בנכונות זיהויו של המערער, מה גם שעל מגעיו עם מחפרי, בליל המעשה, גם המערער איננו חולק אלא שהוא מעלה גירסה שלא נתקבלה כאמינה ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ד. אשר לעונש - מדובר בכמות גדולה של סם מסוג קוקאין. לחובת המערער הרשעה קודמת בעבירה של סחר בסמים ואת עבירתו הנוכחית ביצע בעוד עונש מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. המערער זכה להקלה בענשו על יסוד השוואת חלקו בעשייה הפלילית לחלקיהם של מחפרי ושל אינג'אם והעונש שנגזר נוטה בבירור לקולא ואין להתערב בו.

(בפני השופטים: בך, מלץ, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ששי גז למערער, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבה. 31.5.92).

בש"פ 1853/92 - אילן בן דוד עזרא נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד).

*החזקה במעצר מעבר ל-60 יום לפני התחלת המשפט כנימוק לשחרור בערובה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירה של שוד מזויין וכתב האישום נגדו הוגש ביום 14.1.92. ביום 22.1.92 הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 15.3.92 חלפו 60 הימים מיום הגשת כתב האישום ומשפטו של העורר טרם החל. על כן, לפי הוראות סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי חובה היתה לשחרר את העורר מן המעצר. העורר לא שוחרר ומשהובא ביום 18.3.92 לביהמ"ש לשם תחילת משפטו, ביקש הסניגור, לפני הקראת כתב האישום, לשחרר את העורר מן המעצר. בקשתו נענתה אך מיד לאחר מכן הוקרא כתב האישום, והתובעת ביקשה לצוות מחדש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. השופטת נענתה לבקשה והערר נדחה.
ב. עיקרו של הערר בטענה שההליכים שקדמו למעצר לא התנהלו למישרין וטענה זו בדין יסודה, אך אין בנסיבות דנן כדי להביא לשחרורו של העורר מן המעצר. הסניגור טוען שמשפקע המעצר מכח סעיף 52 לחוק, שוב לא היה ביהמ"ש המחוזי מוסמך להורות על חידוש המעצר, וסמכות זו נתונה מעתה רק לשופט ביהמ"ש העליון. אכן, עם תום המועד הקובע בסעיף 52 פוקע המעצר מאליו, אף ללא צורך בפנייה לביהמ"ש, והמשך החזקת העורר במעצר לאחר 60 הימים היתה בלתי חוקית ושלא כדין. עם זאת, משהחל בירור משפטו של העורר, קמה מחדש סמכותו של ביהמ"ש שלפניו מתברר המשפט לצוות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים מכח הסמכות הנתונה בידו בסעיף 21א' לחוק סדר הדין הפלילי. על כן רשאי ומוסמך היה ביהמ"ש המחוזי לצוות על המעצר ומן הראוי היה לנהוג כך.
ג. הסניגור מוסיף וטוען כי גם שיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי פגום הוא באשר לטענתו לא הפעילה השופטת שיקול דעת עצמאי, לא בחנה לגופה את בקשת התביעה לחדש את המעצר והסתפקה באימוץ ההחלטות הקודמות כפי שהן. טענה זו אין לה אחיזה. החלטת השופטת אומרת "מן הנימוקים שפורטו בהחלטתו של ביהמ"ש ביום 22.1.92 ואושרו ע"י ביהמ"ש העליון... והואיל ואינני סבורה כי חל שינוי נסיבות... הנני מורה על מעצרו עד תום ההליכים". מהחלטה זו אין להסיק, ולו על דרך הדחק, את שמבקש הסניגור להסיק. מה שעולה מן ההחלטה שהשופטת סברה שהנימוקים שהצדיקו את המעצר מלכתחילה יפים ומוצדקים אף עתה ולא חל בהם שינוי. מובן כי בבקשה לחידוש מעצר, כגון זו שבפנינו, אין כל מניעה, ואף סביר הוא, להסתמך גם על החלטות קודמות שניתנו באותו עניין.
ד. לגופם של דברים - ב"כ העורר טוען כי למרות שיש עילת מעצר ניתן להסתפק בחלופה למעצר והוא שב ומדגיש את המעצר הבלתי חוקי שקדם למעצר הנוכחי, את המשכות ההליכים ועברו של העורר שהוא ללא עבר פלילי. על אף טענות אלה אין להיעתר לבקשת השחרור. השוד בוצע ע"י הנאשמים תוך איומים באקדח, האקדח לא נתפס עד היום והמשך המשפט נקבע למועד מוקדם. נסיבות העבירה מעלות חשש כבד שהעורר מסוכן לציבור ולא
ניתן להפיג חשש זה אלא ע"י מעצרו מאחורי סורג ובריח. עם זאת ייתכן ובנסיבות ראויות, עלול מעצר בלתי חוקי מעין זה להצטרף כנימוק, במכלול הנימוקים והנסיבות, שלא להורות על חידוש מעצר של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד מ. הכהן לעורר, עו"ד שי ניצן למשיבה.19.5.92).

רע"א 152/92 - שיאון חברה לבניין ומסחר בע"מ ואח' נגד ג'ורג'י פטאל ואח'

*הכרעת מחלוקת לפי נוסחו של החוזה (הבקשה נדחתה).

השאלה נשוא הבקשה חייבת להיות מוכרעת על פי נוסחו של החוזה בכל מקרה קונקרטי. יש להסתכל על כל הסדר תשלום על פי נוסח הדברים ולאור הקשרם. אכן, במקרה הקונקרטי דנא נראה כי צדק השופט בעל דעת המיעוט בביהמ"ש המחוזי, אך בכך בלבד אין כדי להעלות את הפלוגתא למעלת נושא בעל חשיבות כללית הראוי לערעור שני ברשות.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. חסטר למבקשים, עו"ד ג. בן ציון למשיבים. 21.5.92).

רע"פ 2202/92 - יעקב שקד נגד מדינת ישראל

*סמכותו של בימ"ש לקצוב מאסר בגין אי תשלום קנס כאשר בגזירת הקנס לא נפסק מאסר למקרה של אי תשלום הקנס (הבקשה נדחתה).

על המבקש נגזר קנס מבלי שנקצב מאסר למקרה של אי תשלומו. ביהמ"ש הורה שהקנס ישולם ב-5 שיעורים שווים ורצופים מידי חודש בחודשו החל ביום 28.11.91. ביום 23.2.92 הפעיל בימ"ש השלום את סמכותו לפי סעיף 71 לחוק העונשין, והטיל על המבקש מאסר של 12 חודשים בשל אי תשלום הקנס במועדו. ביום 15.3.92 ביקש המבקש שבימ"ש השלום יבטל את המאסר ובקשתו נדחתה ואז פנה לביהמ"ש המחוזי וטען כי בימ"ש השלום לא היה מוסמך להפעיל את סמכותו לפי סעיף 71 אחרי שהוגש ערעור. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענות אלו והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין יסוד לסברת המבקש כאילו ניטלה מבימ"ש השלום הסמכות לפי סעיף 71 הנ"ל בשל כך שהוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי. משהוטל קנס מבלי לקבוע מאסר למקרה של אי תשלומו, רשאי ביהמ"ש שהטיל את הקנס לשוב ולדון בעניין הטלת המאסר על פי בקשת היועץ המשפטי שהוגשה לאחר שהקנס לא שולם במועדו. התשלום הראשון לפי פסה"ד חל ביום 28.11.91 ומשנמנע המבקש מתשלום כלשהו באותו תאריך ובכל 28 לחודש שלאחר מכן, רשאי היה ביהמ"ש לקבוע מאסר במקום הקנס.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. בורובסקי למבקש, עו"ד אביה אלף למשיבה. 27.5.92).

ע.פ. 707/92 - מדינת ישראל נגד פלונית (קטינה)

*קולת העונש (נסיון לדקור שוטר) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיבה, תושבת רמאללה, שבעת ביצוע המעשה נשוא הערעור היתה פחות מבת 17, החליטה לרצוח באמצעות סכין חייל או שוטר יהודי הלובש מדים ונושא נשק. היא החליטה לעשות כן בירושלים ולא במקום מגוריה, כדי שערביי ירושלים ירגישו שהאינתיפאדה נמשכת. היא הצטיידה בסכין שאורך להבה כ-14 ס"מ, ערכה תרגילים בהסתרת הסכין ושליפתה המהירה, וביום 19.11.91 הגיעה לירושלים. היא הבחינה בשלשה שוטרים של משמר הגבול, התקרבה לאחד מהם ובמרחק של מטר אחד ממנו שלפה את הסכין והרימה אותה בכוונה לדקור את השוטר בגבו. שני חבריו הבחינו במעשיה של המשיבה ותפסו אותה מבלי שביצעה את זממה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיבה על יסוד הודאתה וגזר לה מאסר בפועל של 15 חודשים ו-15 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
דקירות בחיילים ובאזרחים הפכו מכת מדינה שיש להלחם בה לרבות בענישה מרתיעה. המשיבה היא אמנם צעירה בגילה ואף הביעה חרטה והודתה בעובדות. מסתבר גם כי המניע להתנהגותה הוא פגיעה של שירותי הבטחון באחיה והטרדת משפחתה ע"י מתנכלים. כמו כן לא נגרם למעשה כל נזק. ברם, אין בכל אלה כדי להצדיק את העונש הקל שהוטל. ביהמ"ש המחוזי הדגיש בגזר דינו את "ריבוי המקרים של פגיעות בסכין בחיילים ובאזרחים", אך לא הסיק מכך את מלוא המסקנות העונשיות. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ואולם על רקע המדיניות שלא למצות את הדין בעת קבלת ערעור על קולת העונש הוטל על המשיבה מאסר בפועל של 3 שנים והמאסר על תנאי ישאר בעינו.

(בפני השופטים: ברק, גולדברג, חשין. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למערערת, עו"ד אבו עטא למשיבה. 27.5.92).

רע"פ 2179/92 - מחמוד אבו רמילה נגד ראש עירית ירושלים, יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ואח'

*צו הריסה מינהלי (הבקשה נדחתה).

טענת המבקש מופנית לעניין יישומו של סעיף 238א(א) לחוק התכנון והבנייה. הסעיף קובע, בין היתר, כי תנאי למתן צו הריסה מינהלי הוא שיוגש תצהיר "חתום בידי מהנדס הוועדה המקומית או מהנדס אחר שהסמיך לכך". לטענת ב"כ המבקש, הסמכה ע"י מהנדס הוועדה צריך שתהיה לגבי כל מקרה ומקרה בנפרד, ואין להעניק הסמכה כללית. טענה זו נדחתה. כשהמחוקק נקט לשון הסמכה ולא הגדיר תכונותיה, יכולה ההסמכה להיות כללית או מיוחדת ושתיהן הן בגדר הוראות הסעיף.
טענה אחרת עניינה סעיף 238א(ב) לחוק הנ"ל הקובע כי "היתה הוועדה המקומית מועצת רשות מקומית... ונתמנה לאותה רשות מקומית יועץ המשפטי, לא יינתן צו הריסה מינהלי אלא לאחר התייעצות עימו...". לדברי הסניגור עולה מן החומר כי היועץ המשפטי אכן עיין בתצהיר המקדים את צו ההריסה, אך לא קויימה התייעצות כדרישתו של הסעיף. גם טענה זו נדחתה. היועץ המשפטי נותן דעתו לשאלה אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 238א(א). הוא מוסמך גם להתייחס לשאלה אם לפי עצתו מן הנכון להפעיל את הסמכות המוקנית לראש הרשות המקומית וההתייעצות מתקיימת, כמובן, לפני החתימה על צו ההריסה המינהלי. עיון בבקשה למתן צו ההריסה המינהלי, ובחוו"ד של היועהמ"ש הכלולה בה, מעלה כי אין עילה לפסילת חווה"ד. היה בפני היועהמ"ש כל החומר הרלוונטי, והבעת הדעה כביטוייה בכתובים, אין בה כדי להוליך למסקנה שלא קיים את הבדיקה שנתבקשה מידיו, וכי לא נתן את העצה שהיתה תנאי לחתימה על הצו.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מטלון למבקש, עו"ד י. קמינצקי למשיבים. 27.5.92).

ע.פ. 5845/91 - מדינת ישראל נגד נורימאן שמסנה

*קולת העונש (נסיון לדקור חייל) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיבה באה מביתה שברמאללה לעיר העתיקה בירושלים, כשהיא נושאת עימה סכין מטבח שאורך להבה 16 ס"מ במטרה לדקור חייל. המשיבה הגיעה לעיר העתיקה, התקרבה לשוטרי משמר הגבול ושלפה את הסכין תוך שהניפה אותו בכוונה לדקור. השוטרים הבחינו בדבר, כיוונו לעברה את נשקם ומנעו ממנה מלבצע את תוכניתה. המערערת ברחה ונעצרה בקרבת מקום. בהודעתה במשטרה ובדבריה בביהמ"ש הסבירה המשיבה כי לא רצתה לפגוע באיש וכל מטרתה לא היתה אלא להיעצר, וזאת בשל בעיותיה האישיות ויחסיה המתוחים עם משפחתה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן היה ביסוד התנהגותה של המשיבה "מיסוד ההפגנה" וכן לקח בחשבון את גילה הצעיר, שהיא ילידת דצמבר 1973, ועברה הנקי של המשיבה וגזר את דינה ל-15 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. אכן, הנסיבות שהועלו יש בהן כדי להוות שיקולים לקולא, אולם אין בהן כדי להצדיק את
העונש שהוטל על המשיבה. המעשה שעשתה המשיבה חמור הוא. זוהי מכת מדינה שיש לשרשה. גם אם מבינים לבעיותיה האישיות של המשיבה, הרי התנהגותה הפלילית אינה הדרך הראוייה להתמודד עמן. לפיכך, ובהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בקבלו ערעור על קולת העונש, הוחלט להעמיד את ענשה של המשיבה על שנתיים מאסר בפועל והמאסר על תנאי יעמוד בעינו.

(בפני השופטים: ברק, גולדברג, חשין. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למערערת, עו"ד גב' לאה צמל למשיבה. 27.5.92).

רע"פ 2204/92 - בוזה נידם נגד מדינת ישראל

*גובה הקנס בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעבירה של גרימת מוות לפי סעיף 304 לחוק העונשין וסעיף 64 לפקודת התעבורה ונדון לקנס של 15,000 ש"ח, פסילת רשיון נהיגה ל-12 שנים ו-5 חודשים מאסר בפועל ו-5 חודשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי שדן בערעור על חומרת העונש הורה שהמאסר ירוצה בעבודת שירות. הבקשה לרשות ערעור עניינה גובה הקנס, כאשר המבקש טוען כי הוא תושב חוץ שאינו משתכר כאן למחייתו, הוא מרצה עתה את המאסר בעבודות שירות ואינו יכול לשלם את הקנס. הטענה היא כי הקנס עולה בשיעורו על המקובל במקרים דומים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. מדובר בגרם מוות עקב נהיגה חסרת זהירות, ואין לראות את העונש כמופרז לחומרה כלל ועיקר. יש לגזור עונשים מרתיעים בעקבות הרשעה בגרימת מוות על נהיגה בלתי זהירה בדרכים. לכך יש להוסיף כי במקרה דנן עונש הפסילה יהיה בעל משמעות חלקית בלבד, שהרי מדובר בתושב חוץ שישוב לארצו עם גמר ריצוי עונש המאסר.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אילון אורון למבקש, עו"ד אביה אלף למשיבה. 27.5.92).

ע.פ. 5846/91 - מדינת ישראל נגד אנעם אלחדור

*קולת העונש (דקירת חייל) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיבה החליטה לפגוע בחייל ישראלי ולשם כך נטלה סכין ונסעה לירושלים. בעיר העתיקה היא ראתה שני שוטרים של משמר הגבול, שלפה את הסכין ורצה אל מאחורי אחד מהם. היא דקרה אותו בכתפו והשני קפץ לעברה ומנע דקירה נוספת. הפציעה היתה שטחית. המשיבה הודתה בעובדות, הורשעה בחבלה בכוונה מחמירה וביהמ"ש גזר לה שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ביהמ"ש התחשב לקולא בהודאת המשיבה ובחרטה שהביעה בפני ביהמ"ש וכן התחשב בגילה הצעיר, בת 17 וחצי ביום האירוע, ובעברה הנקי. משקל מיוחד ניתן לנסיבותיה האישיות של המשיבה, שנישאה בגיל 15 וחצי לבעל אלכוהוליסט, לאחר לידת בת התגרשה המערערת מבעלה ובתה נלקחה ממנה ולמעלה משנה לא ראתה את בתה. הערעור על קולת העונש נתקבל.
אכן, נסיבותיה האישיות של המשיבה קשות הן ויש להתחשב בהן, אך המשקל שניתן להן בנסיבות העניין כבד מדי. רק במזל לא נגרם נזק חמור בהרבה. גם אם מבינים ללבה של המשיבה ולתיסכולה, הרי תיסכול זה אין להוציא על חיילים הממלאים את תפקידם. התנכלות לחיילים הפכה מכת מדינה אותה יש לשרש. מי שמתכנן הנפת יד הרסנית על קרבנות חפים מפשע, חיילים או אזרחים, צריך לדעת כי יד החוק תופעל בכל החומרה והעוצמה. לפיכך, ובהתחשב במדיניות שאין ממצים את הדין בערעור, הוחלט להטיל על המשיבה מאסר בפועל של 4 שנים כשהמאסר על תנאי יישאר בעינו.