בש"פ 2023/92 - ניסים שמייב ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העוררים הואשמו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, אינוס ומעשה סדום בצוותא חדא ותוך שימוש באיומים על המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים וטענותיהם מתמקדות בעיקרן בעניין הראיות המצויות בידי התביעה. לטענת העוררים קיימו אמנם יחסי מין עם המתלוננת, אך היה זה בהסכמתה המלאה, והטענה שהיה זה מעשה אונס באה לעולם מתוך נסיון, של המתלוננת והחבר שלה, לסחוט כספים מהעוררים. הערר נדחה.
ב. העוררים מסתמכים על ראיות שלפיהן ניסתה המתלוננת לסחוט מהם כספים, לאחר האירוע, ומנגד טוענת ב"כ התביעה כי יש די ראיות לכאורה, וכי גירסת התביעה נסמכתבראש ובראשונה על הודעת המתלוננת, הנתמכת בהודעות אמה והחבר שלה שנחקרו במשטרה על מה שסיפרה להם המתלוננת ותיארו כיצד סיפרה מה שסיפרה כשהיא בוכייה ונסערת. חולצתה של המתלוננת נמצאה קרועה ובשעת שיחזור המעשה נראתה מדוכאת מאד. באשר לראיות לכאורה בדבר נסיון סחיטת הכספים - טוענת ב"כ התביעה כי מדובר בנסיונות שאירעו, אם אירעו, לאחר ביצוע האונס ואף אם היו נסיונות כאלה - אין בהם כדי להשפיע על האישום באונס. אכן, טענת הסחיטה כבר עלתה בביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש הבהיר כי גם אם יש רגליים בחומר הראיות שבתיק בעניין זה, אין בכך כדי לבטל כלילאת גירסת המתלוננת ולהביא למסקנה כי המדובר בטפילת אשמת שווא שמקורה בנסיון סחיטה. מעשי האינוס והבעילה שלא כדין לחוד, ונסיון הסחיטה - אם בכלל היה כזה - לחוד. אשר לבקשה להסתפק בחלופה למעצר - המעשים המיוחסים לעוררים חמורים הם מאד.לפי האישום קשרו הנאשמים קשר ובמסגרת הקשר הובאה המתלוננת, ע"י העורר הראשון, לביתו של העורר השני ושם ביצעו בה השניים את זממם תוך השמעת איומים. בנסיבות אלו, גם מעצר בית אין בו כדי להפיג את החשש שהעוררים מהווים סכנה חמורה לציבור,אף בהיותם בביתם.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עוה"ד צבי לידסקי ומשה פרידמן לעוררים, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 24.5.92).
ע.פ. 2755/91 - אבו חמוד נימר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים המבוססת על אמרה שנתקבלה לפי סעיף 10א(הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע בעבירות של סחר בסמים והחזקת סם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער קנה, באמצעות איש קשר, סמים מאחד יוסף סעיד. המדובר בכמות של 150 גרם הירואין שנקנו בשלש הזדמנויות. באמרתו במשטרה סיפר סעיד שהסמים נמכרו לאחד בשם נימר (שמו הפרטי של המערער) ואף מסר את תיאורו. הוא גם זיהה, על יסוד תמונה אחתשהוצגה לו, את המערער כמי שקנה ממנו את הסמים. ברם, במהלך המשפט חזר בו סעיד מאמרתו והעיד כי קונה הסמים הוא נימר אחר ולא המערער, ואף לא זיהה את המערער בביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה בעיקר על אמרתו של סעיד, לפי סעיף 10א',ומצא חיזוקים בעובדה שסעיד הורשע במשפטו הוא על יסוד כתב אישום המסבך את המערערבפרשה ועל יסוד הזיהוי והתיאור שנמסרו במשטרה. הערעור נתקבל.
ב. ב"כ המדינה ביקשה למצוא חיזוק נוסף ומרכזי לאימרתו של סעיד, בעובדה שבהודעתו במשטרה סיפר המערער על פגישה שנערכה בביתו של איש הקשר, אשר מעידה על ההיכרות שהיתה קיימת בין המערער לבין האנשים שהיו מעורבים בעיסקת הסמים. דא עקאשהמערער נתן הסבר לדברים שנאמרו בהודעתו והשופט לא התייחס כלל למוצג האמור. בנסיבות אלה אין ביהמ"ש בדרגת הערעור יכול לקבוע אם יש משקל לעניין זה במערכת
הראיות שקיימת נגד המערער, ומה גם שבעניין אחר שבו ביקשה המדינה לראות חיזוק קיבל ביהמ"ש את הסברי המערער.
ג. משהתיר המחוקק לביהמ"ש לסמוך הרשעתו של אדם על יסוד אמרה שניתנה מחוץ לביהמ"ש, ואשר נותן האמרה חזר בו ממנה, מתחייבת זהירות מירבית לעניין ההרשעה, המבוססת על אותה אמרה, והחיזוקים המתבקשים לפי הדין חייבים להיות חיזוקים של ממש ולא רק מס שפתיים לקביעה טכנית שנקבעה בדין. כשמתייחסים לרשימת החיזוקים שהשופט מנה בהכרעת דינו ולמכלול הראיות, המסקנה היא כי בהיבט הכולל נותר ספק קלבאשמתו של המערער והוא רשאי ליהנות מספק זה. אין צורך להחליט אם החיזוקים שמנה השופט מספיקים כשהם לעצמם, מבחינה טכנית, לבסס עליהם הרשעה, לנוכח המסקנה שעל יסוד מערכת הראיות בשלמותה אין מקום לקיים את ההרשעה.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, מצא. עו"ד יהושוע למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 31.5.92).
רע"א 5381/91 - חוגלה שיווק בע"מ ואח' נגד משה אריאל
*זכות השתיקה" של נאשם, כאשר הוא מתבקש להשיב על שאלון בתביעה אזרחית הנוגעת לנושא שבגינו הוא עומד לדין פלילי(מחוזי י-ם - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב שימש כסוכנן של המבקשות ועסק בהפצת סחורותיהן. המבקשות הגישו נגדו תובענה אזרחית בטענה כי במהלך פעילותו מעל המשיב בכספים ובסחורות שהופקדו בידיו. בגין אותם מעשים הגישו המבקשות גם תלונה במשטרה. המשיב ביקש לעכב את הליכי התובענה האזרחית עד לסיום ההליכים הפליליים, להם היה צפוי בעקבות חקירת המשטרה. טענתו היתה כי קיום הדיון בתובענה בעוד ההליך הפלילי תלוי נגדו, עלול לפגוע בזכות השתיקה שלו, כחשוד או כנאשם. ביהמ"ש המחוזי פסק ביום 6.5.91, כי ביסודה, בקשת המשיב מוצדקת, אך משנתברר לו שהמשיב נמלט מן הארץ ובהיעדרו הוא מכשיל את סיום החקירה, פסק לדחות את בקשתו. ביום 7.11.91, בעוד המשיב שוהה בחו"ל, נענה השופט לבקשת המשיב ופטר אותו מלהשיב על שאלון שהוצג לו ע"י המבקשותבגדר הליכי ביניים. בהחלטה זו קבע השופט שחיוב המשיב להשיב על השאלון יפר את זכות השתיקה שלו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית מוקנית בדין לכל אדם. זכות השתיקה הינה הביטוי המובהק ביותר לחיסיון מפני הפללה עצמית. בצורתה ה"מוחלטת" שלא לפצות פה ולא לומר דבר, הוענקה זכות השתיקה ע"י המחוקק, במפורש, רק לנאשם במסגרת משפטו (סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי). החיסיון מפני הפללה עצמית, במסגרתה של חקירה,מקנה אך זכות שתיקה "יחסית", דהיינו זכות שלא להשיב על שאלות מפלילות. כשהמדוברבחשוד בביצוע עבירה הנחקר בידי איש מרות, מתפרש גם חיסיון זה, על דרך ההרחבה, כזכות שתיקה מוחלטת.
ג. עולה השאלה אם זכות השתיקה הנתונה לחשוד או נאשם עשוייה לעמוד לו גם שלא בגדר החקירה בה הוא מוחשד, או שלא במסגרת ההליך הפלילי שבגדרו הוא מואשם. בהחלטה מיום 6.5.91 קבע ביהמ"ש המחוזי כי בקשת המשיב לעיכוב הליכי התובענה האזרחית היא לכאורה מוצדקת ובכך השיב בחיוב לשאלה האמורה. למעשה, ספק אם זכות השתיקה אכן כה רחבה, ונראה כי זכות השתיקה של נאשם מוגבלת לחקירה בה הוא מואשם או מוחשד. מחוץ למסגרת המשפט הפלילי המסויים ומחוץ למסגרת החקירה המשטרתית המסויימת, דין הנאשם והחשוד כדין כל אדם. עומדת להם הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, אך אין עומדת להם זכות השתיקה. ברם, אין צורך לפסוק בשאלה רחבה זו, שכן בקשת המשיב לעיכוב הליכי התובענה נדחתה וההחלטה לעניין זה איננה נושא לערעור.
ד. אלא שהחלטת השופט לפטור את המשיב מן החובה להשיב לשאלון, התבססה על הכרתו העקרונית בזכות השתיקה של המשיב, גם במסגרת הדיון בתובענה, אף שבירור התובענה
לא עוכב. משדחה השופט את בקשת המשיב לעיכוב הליכי התובענה, שוב לא היה רשאי להעניק לו חיסיון מוחלט מפני מימוש זכותן של המבקשות להציג לו שאלון. בעשותו כן, מנע השופט מן המבקשות שימוש בהליך, שעל פי תקנות סדר הדין האזרחי זכאיות הן- כל עוד נוהגות הן בתום לב - להשתמש בו. כנגד זכותו של המשיב שלא לספק במסגרת התובענה חומר ראייה העלול להפלילו, ניצבת זכות המבקשות לנהל את הליכי תובענתן בדרך המקובלת ותוך היזקקות לכל הכלים הדיוניים העומדים לרשותן. יכול המשיב ליהנות במסגרת ההליכים רק מן הזכות היחסית של חיסיון מפני הפללה עצמית, לפי סעיף 47 לפקודת הראיות, אך לא מ"זכות השתיקה". על החיסיון יכול המשיב להסתמך במסגרת תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, כטעם לסירובו להשיב על שאלות, שהתשובה עליהן עלולה להפלילו, אך אין הוא יכול להישמע בטענה שיש לפטרו מלהשיב גם על שאלות שאינן מעוררות חשש להפללתו.
(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ע. וייצמן למבקשות, עו"ד י. אריאל למשיב. 28.5.92).
ע.א. 126/89 - מפרק חברת קופל טורס בע"מ נגד חברת מלונות דן בע"מ
*הגדרת "נכס" לצורך סעיף 268 לפקודת החברות. *"העדפת מרמה". *עשיית עושר ולא במשפט(מחוזי ת"א - ת.א. 2739/85 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1985 היתה קופל טורס בע"מ (להלן: החברה) חברה פעילה שעסקה בהבאת תיירים לישראל. בין החברה ובין המשיבה נכרת הסכם שלפיו החברה תפנה למשיבה תיירים הבאים מחו"ל. המשיבה התחייבה לספק לתיירים שירותי אירוח בבתי המלון שברשותה, והחברה התחייבה לשלם למשיבה תמורת שירותים אלו. במקביל התקשרה החברה עם חברה צרפתית (להלן: הסוכן) בהסכם שלפיו החברה תספק לתיירים שיופנו אליה ע"י הסוכן, שירותי אירוח בישראל והסוכן התחייב לשלם לחברה תמורת שירותים אלה, כנגד חשבונות בגין שירותים אלה. בחודש יולי 1985 נכנסה החברה לקשיים כספיים, והמשיבה החליטה לבטל את ההתקשרות בינה לבין החברה. בינתיים הוגשה ביום 20.8.85 בקשה לפירוק החברה, ניתן צו פירוק ונתמנה מפרק.
ב. בנוסף להחלטתה לבטל את ההתקשרות עם החברה, יצרה המשיבה קשר ישיר עם הסוכן. היא הודיעה לסוכן כי לא תכבד הזמנות אירוח שנשלחו ע"י הסוכן באמצעות החברה, אלא אם יתחייב הסוכן לשלם למשיבה תמורת שירותי האירוח. הסוכן נתן למשיבה התחייבות כמבוקש ולכן נתנה המשיבה שירותי אירוח ללקוחות הסוכן. תמורת שירותים אלה שילם הסוכן למשיבה כ-40,000 ש"ח. כאשר מונה מפרק לחברה פנה המפרק לסוכן בתביעה כי יעביר לידיו את הסכומים ששילם למשיבה אך הסוכן סירב. בין המפרק לסוכן הושג הסכם פשרה ביוני 1987 ולפיו אין הסוכן חב לקופת הפירוק דבר מן הסכומים ששולמו על ידו למשיבה. על מנת לגבות את הכספים האמורים תבע המפרק מן המשיבה כי תשיב לו את הכספים שקיבלה מן הסוכן.
ג. בביהמ"ש המחוזי טען המערער, בין היתר, כי בהתאם לתנאי החוזה בין החברה לסוכן, נוצר חוב של הסוכן כלפי החברה וחוב זה, לטענת המערער, הינו "נכס" של החברה שבפירוק, שהועבר למשיבה בניגוד להוראות סעיף 268 לפקודת החברות ולפיכך העברה זו בטלה ועל המשיבה להחזיר את הנכס לידי המפרק. מנגד טענה המשיבה, בין היתר, כי לא נמסר לה כל נכס של החברה וזכות התביעה של החברה, אם היתה כזו, נגד הסוכן, לא נפגעה עקב העברת כספים ע"י הסוכן למשיבה אלא אבדה עקב ויתור המפרק עליה.
ד. ביהמ"ש המחוזי הביע ספק אם בכלל נוצר קשר חוזי בין הסוכן והחברה, ומכל מקום, גם אם היתה התקשרות כזו, הרי לא נוצר חוב של הסוכן כלפי החברה, הואיל והסוכן התחייב לשלם לחברה בגין שירותים שסופקו כפועל ע"י החברה ובמקרה דנא לא
סופקו שירותים כאמור אלא ע"י המשיבה. זאת ועוד, אפילו תתקבל עמדת המפרק שקיים חוב כאמור, הרי שבעל החוב של החברה הינו הסוכן ולא המשיבה. הערעור נדחה.
ה. הנשיא שמגר בפסק דין מקיף בחן את השאלה אם מדובר ב"נכס" לצורך סעיף 268 והגיע למסקנה כי חוב הסוכן לחברה, אם היה חוב כזה, היה נכס של החברה והעברתו היתה אסורה על פי סעיף 268 הנ"ל. ברם, אין לומר כי נכס זה הועבר למשיבה, שכן הנכס נשוא הערעור הינו חוב של הסוכן לחברה, שמקורו בהתקשרות חוזית ביניהם, ונכס זה לא הועבר ולא נעשתה בו כל עיסקה. בין הסוכן למשיבה נכרתה עיסקה נפרדת שבבסיסה לא עמד חוב של הסוכן לחברה, אלא התחייבות חדשה של הסוכן כלפי המשיבה. הנשיא גם קבע כי אין צורך להכריע מה פירושו הנכון של סעיף 268 לפקודה, בכל הנוגע לשאלה אם הסעיף חל רק על פעולות של החברה בנכסיה, או שמא תחולתו מתפרשת גם על פעולות של צדדים שלישיים בנכסי החברה. לכאורה, סבר הנשיא, אין הצדקה לפרשנות מרחיבה לסעיף 268 שיחול גם על מקרה שבו צד שלישי מעביר נכס של החברה לצד אחר. להלן בחן הנשיא טענות המערער בקשר לשאלה אם מדובר כאן ב"העדפת מרמה" ודחה טענה זו, וכן דחה את הטענה כי יש כאן מצד המשיבה עשיית עושר ולא במשפט, ובמסגרת זו התעכב בהרחבה על הנושא של עשיית עושר ולא במשפט.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה קשת למערער, עו"ד רפאל מלמן למשיבה. 27.5.92).
ע.א. 277/89 - צ'אם מוצרי מזון ישראל בע"מ נגד טעמיקו בע"מ
*הפרת הסכם וביטולו. *החובה להקטין את הנזק(מחוזי באר שבע - ת.א. 971/87 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם וסכום הפיצוי נשאר בעינו).
א. באוגוסט 1986 נחתם בין המערערת לבין המשיבה הסכם, בו התחייבה המערערת לייצר עבור המשיבה מזון נמס לתינוקות. במסגרת ההסכם התחייבה המשיבה להזמין מדי חודש בחדשו, במשך שנתיים, כמות של 3.5 טון מהמוצר והמחיר המוסכם לכל טון נקבע בסך 750 דולר. המערערת התחייבה לייצר את המוצר באופן בלעדי עבור המשיבה. כשבועיים לאחר חתימת ההסכם התעוררה בעייה באשר לגודלם של פתיתי המזון ומתוך רצון לגבור על התקלה העמידה המשיבה, בספטמבר 1986, במפעל המערערת, מתקן לגריסת הפתיתים בגודל הרצוי. המשיבה לא הזמינה מהמוצר המוגמר אף לא את הכמות המינימלית, וב-23.12.86 שלחה המערערת למשיבה מכתב (להלן: המכתב) שבסיומו נאמר "אם מ-1.1.87 לא תעמדו בתנאי ההסכם... אנו נראה את עצמנו משוחררים מכל התחייבות כלפיכם... המחירים יהיו שונים... וכך נראה את עצמנו חופשיים לייבש את המוצרים עבור כל מי שיזמין". המערערת המשיכה לייצר עבור המשיבה את המוצר נשוא ההסכם בכמויות השונות מהמוסכם בהסכם, אך לא שינתה מהמחיר המוסכם. מצב זה בה לידי סיומו בחודש יוני 1987 כאשר המשיבה הביאה לעצמה תוף ייבוש וחדלה מהקשר עם המערערת. ביום 1.11.87 שלחה המערערת מכתב נוסף למשיבה (להלן: המכתב השני) בו ניתנה למשיבה ארכה של 14 יום לתיקון ההפרה. ב-9.11.87 שלחה המשיבה מכתב תשובה בו ציינה כי ראתה את המכתב הראשון כהודעת ביטול ולכן היא רואה עצמה משוחררת מכל התחייבויותיה בהסכם החל ביום 1.1.87. ביום 10.12.87 שלחה המערערת מכתב נוסף בו הודיעה צל ביטול ההסכם. על רקע זה עלו בביהמ"ש השאלות המשפטיות והן: האם הופר ההסכם; אם הופר - מי הוא זה שהפר את ההסכם; אם הופר ההסכם, מתי וביוזמת מי ובאילו נסיבות הגיע ההסכם לקיצו; מהי התרופה שהצד המקיים היה זכאי לה; אם מדוברבפיצוי כספי מה שיעורו של הנזק הכספי שנגרם לצד המקיים; האם עשה הצד המקיים להקטנת הנזק כמתחייב על פי החוק; מה הסכום שהצד המקיים זכאי לו בנסיבות המקרה.
ביהמ"ש המחוזי הכריע בנושאים הנ"ל. הערעורים נתקבלו בחלקם ובסיכומו של דבר סכום הפיצוי שנפסק בביהמ"ש המחוזי נשאר על כנו.
ב. מיד לאחר שהוחל בביצוע העיסקה התברר כי המוצר שסופק למשיבה לא התאים למוסכם ולכאורה המערערת היא שהפרה את ההסכם. אולם המשיבה מחלה על ההפרה וראתה עצמה קשורה להסכם לאחר שהושג הסדר לעניין גריסת המוצר לפתיתים. מנגד ברור כי המשיבה הפרה את ההסכם לאורך זמן בכך שלא רכשה מאת המערערת את הכמות המינימלית מהמוצר כפי שהתחייבה ועם הפרה זו לא השלימה המערערת. פעמיים נקטה המערערת יוזמה לביטול ההסכם. לראשונה במכתב ביום 23.12.86 ובשניה במכתב השני ביום 1.11.87 ולאחר מכן בהודעת הביטול הסופית מיום 10.12.87. השופט סבר כי ההסכם הגיע לקיצו רק בעקבות משלוח הודעת הביטול מיום 10.12.87 ומכאן קביעתו כי יום זה הוא יום הביטול, ובהתחשב בכך חישב את שיעור הפיצוי המגיע למערערת. בקביעת יום הביטול לא צדק ביהמ"ש המחוזי.
ג. ההסכם הגיע לקיצו, לפי המכתב הראשון, ביוזמת המערערת, ביום 1.1.87. אכן, הודעת הביטול במכתב הראשון היתה על פי תוכנה מותנית, בכך שלמשיבה ניתנה עדיין האפשרות להציל את ההתקשרות, אולם ההודעה כלשונה ברורה ומפורשת ואינה מותירה מקום לספק. הודעת ביטול צריכה לבטא באופן ברור וחד משמעי כוונה לשים קץ לקשר החוזי בין הצדדים, אולם החוק אינו דורש צורה פורמלית מסויימת שצריכה ההודעה ללבוש. משמעות ביטול החוזה עולה וצפה מהמכתב הראשון שכוונתו ברורה וגלויה להביא את ההסכם לידי קיצו ב"יום האפס" הוא יום 1.1.87. המערערת טוענת כי הוסיפה לראות עצמה מחוייבת על פי ההסכם, והראייה לכך שלא התקשרה עם אחרים ולא שינתה את המחיר. ברם, העובדה שהמערערת המשיכה לעמוד בתנאי ההסכם המקורי גם לאחר ה- 1.1.87 אין בה כדי להחזיר להסכם שבוטל את חיותו. עקרונית, כשצד לחוזה שולח הודעת ביטול וההליך הושלם, הביטול הוא סופי ובלתי הפיך. בהסכמה הדדית של הנפגע והמפר ניתן להחיות חוזה שבוטל אך לא בפעולה חד צדדית של הנפגע. בענייננו, המערערת אמנם המשיכה לפעול ברוח האמור בהסכם המקורי, אך המשיבה שהסיקה את המסקנה הברורה מהמכתב שינתה מצבה ברכישת תוף ייבוש משלה, כך שההסכם אכן הגיע לקיצו ביוזמת המערערת ביום 1.1.87.
ד. ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המערערת פיצוי כספי בשל הפרת ההסכם לתקופה שעד ביטול ההסכם, שלסברת השופט בוטל ביום 10.12.87 ולתקופה זו בלבד. הוא סבר שביטול ההסכם משחרר את הצדדים ממילוי התחייבויותיהם העתידיות על פי ההסכם ולפיכך אין המערערת זכאית לפיצוי בגין התקופה שלאחר הביטול. על מסקנה זו חולקת המערערת והדין עימה. המערערת זכאית לפיצוי בשל הפסד רווחיה עד לתום תקופת ההתקשרות המקורית באוגוסט 1990. על פי דין זכאית המערערת לקבל פיצוי בגין כל הנזק שנגרם לה עקב הפרת ההסכם, כאמור בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). השאלה היא אם ניתן לשלב את סעד הפיצויים עם סעד הביטול והתשובה היא חיובית. המערערת תבעה פיצוי לפי סעיף 10 לחוק התרופות והנזק הנדרש הוא עד סיומו המשוער של ההסכם ביום 8.8.88. זהו נזק העומד במבחני הצפיות והסיבתיות שמכתיב סעיף 10 ורק פיצוי עליו יעמיד את המערערת במצב בו היתה אמורה להימצא אילו קויים ההסכם. נכון שתרופת הביטול מקימה גם זכות להשבה והשילוב בין תרופת ההשבה לפיצויים בדרך כלל אינו אפשרי, אולם המערערת לא עשתה שימוש בתרופת ההשבה כך שיש לפסוק למערערת פיצוי לכל תקופת ההסכם - שנתיים ימים.
ה. נותרת השאלה אם המערערת עשתה את המוטל עליה להקטין את הנזק כמשתמע מסעיף 14(א) לחוק התרופות. ניתן לומר שהמערערת עשתה את המוטל עליה להקטין את הנזק בתקופה בה המשיכה לספק למשיבה את החומר. אולם החל ביוני 1987 ועד סוף אותה שנה,
כאשר שלחה את מכתב הביטול, לא התקשרה המערערת עם אחרים בסברה שההסכם עדיין קיים, אך כאמור סברה זו בטעות יסודה שכן ההסכם בוטל למעשה בתחילת אותה שנה. ניתן לומר שהיתה עוברת תקופה עד שהיתה יכולה להתקשר עם לקוחות אחרים, ולפיכך יש לחייב את המשיבה בתשלום עבור הנזק שנגרם למערערת רק עד לסוף 1987 ולא עד לאוגוסט 1988.
ו. באשר לשיעור הנזק - הלכה היא שעל נפגע המבקש פיצויים במסגרת סעיף 10 הנטל להציב תשתית עובדתית לקביעת מידת הנזק ושיעור הפיצויים. במקרים בהם ניתן להביא נתונים מדוייקים על הנפגע לעשות כן, ואם לא עשה כן לא יפסקו לו פיצויים. לעומת זאת במקרים בהם קשה להוכיח בדייקנות את מידת הנזק די לו לנפגע שיביא אותם נתונים שניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לביהמ"ש לעריכת אומדן להשלמת החסר. בענייננו היה על המערערת להוכיח את כל רכיבי הוצאות הייצור ולא עמדה בכך, אך היא הציגה בפני ביהמ"ש נתונים בסיסיים היכולים לשמש בסיס לאומדן. בכל הנתונים צדק השופט בקביעתו שהרווח שנמנע הוא בסך 400 דולר לכל טון.
ז. כיוון שהערעורים נתקבלו בחלקם כאמור, הוחלט שאין מקום לשינוי בסכום הפיצויים שנפסק.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. כהן למערערת, עוה"ד ב. ברץ וג. רינגולד למשיבה. 20.5.92).
ע.א. 184/89 - יעקב טריגמן נגד טיולי הגליל ועזרא בן דורי
*הגנת "תום לב" בתובענה בגין פרסום לשון הרע(מחוזי ת"א - ת.א. 585/83 - הערעור נדחה).
א. המשיבה הינה חברה המפעילה אוטובוסים להסעת תיירים והמשיב השני (להלן: המשיב) הינו מבעלי השליטה והמנהל של המשיבה. המערער הועסק במסגרת המשיבה, במעמד של עצמאי, כנהג, משלהי 1976 ועד סוף חודש מרס 1981. עם סיום היחסים החוזיים המשיכו טיולי הגליל להעסיק את המערער כעובד שכיר וביום 19.5.81 פיטרוהו. על רקע זה היו למערער תביעות כספיות נגד טיולי הגליל. כחודש ימים לאחר פיטוריו החל המערער לעבוד בחברת טיולי תפוז (להלן: טיולי תפוז) שאף עיסוקה בהפעלת אוטובוסים להסעת תיירים. באחד הלילות, בנובמבר אותה שנה, חובלו חמישה אוטובוסים של טיולי הגליל בכך שלמנועים הוכנס צמר גפן. המשיב חשד במערער כי הוא שחיבל באוטובוסים, ובשיחה טלפון למנהלה של טיולי תפוז (להלן: ירושלמי) שח המשיב את חשדו. בעקבות השיחה הציע ירושלמי למערער להיבדק בפוליגרף ומשדחה המערער את ההצעה פוטר מעבודתו בטיולי תפוז. תובענת המערער הושתתה על עילה של פרסום לשון הרע. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בגין פרסום לשון הרע והערעור על כך נדחה.
ב. השופט קבע כי בדווחו לירושלמי שהוא חושד במערער אכן פירסם המשיב לשון הרע, ואולם השופט מצא כי המשיב הוכיח כי עומדת לו הגנת תום הלב, בגדר האמור בסעיף 15(3) לחוק ואפשר גם לפי סעיף 15(2) לחוק. את קביעתו זו ייסד השופט, כראוי, על ממצאיו בשני נושאים: תחילה מצא, שהיה צידוק לפירסום ולהלן העלה כי הפירסום נעשהבתום לב.
ג. באשר לצידוק לפירסום - ביהמ"ש קבע כי מעשה החבלה באוטובוסים היה בו, מלבד הנזק הכלכלי, גם משום אפשרות לגרום לאסונות בנפש, ובנסיבות אלו היה צידוק לפירסום, באשר נעשה לשם הגנה של עניין כשר של המשיב ושל טיולי הגליל, וכן לשם הגנה על עניין כשר של טיולי תפוז (סעיף 15(3) לחוק). השופט הוסיף כי אפשר שהפירסום אף היה מחובתו המוסרית, או החברתית, של המשיב כמשמעה בסעיף 15(2) לחוק. זאת, ראשית, בשל העובדה שבקבלה את המערער לעבודה סמכה טיולי תפוז על המלצת טיולי הגליל; ושנית, בשל היחסים של המשיב וירושלמי שכחברים בהנהלת לשכת
המובילים היו שניהם מופקדים על שמירת ענייני הגופים העוסקים בהובלת מטיילים באוטובוסים.
ד. מסקנת השופט כי הפירסום נעשה בתום לב הושתתה על שני נדבכים. מחד מצא השופט כי המשיב הוכיח, כחובתו לפי סעיף 16(א) לחוק, כי הפירסום - בנסיבות בהן נעשה - לא חרג מתחום הסביר. מאידך, קבע, המערער לא הוכיח אף אחת מחלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, שבכוחן להקים חזקה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב.
ה. כדי לבסס לכאורה הגנה של תום לב, בפני תובענה בשל פירסום לשון הרע, די לו לנתבע להוכיח שתיים אלו: כי הפירסום נעשה על ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות כאמור בסעיף 16(א) לחוק. רק אם הוכיח התובע אחת משלש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, בעניין תום הלב, כי אז מתהפכת הקערה על פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין. לפיכך צדק השופט בקבעו כי המשיב לא הוכיח את החלופות של סעיף 16(ב) לאחר שהמערער הוכיח שהפירסום נעשה על ידיו בנסיבות המצדיקות את הפירסום. אין גם לקבל את טענת המערער שבפירסום לשון הרע חרג המשיב מתחום הסביר.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד א. דסאו למשיבים. 3.5.92).
בש"פ 1691/92 - מדינת ישראל נגד יורם ריבו
*בקשת המדינה לעכב ביצוע גז"ד של 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות (נסיון לשוד ופציעה)(בקשה לעיכוב ביצוע ריצוי עונש מאסר בעבודות שירות עד לשמיעת הערעור - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הורשע בעבירות שכללו, נסיון לשוד מזויין, פציעה שלא כדין בנסיבות מחמירות והתפרצות, וביהמ"ש המחוזי גזר לו 6 חודשים מאסר לריצוי בעבודות שירות. ב"כ התביעה הודיע לביהמ"ש המחוזי שבדעת הפרקליטות לערער על קולת העונש וביקש עיכוב הביצוע עד לערעור אך ביהמ"ש סרב לבקשה. עם מתן גזר הדין שוחרר המשיב בערבות עצמית. המדינה הגישה ערעור על קולת העונש וביקשה להחמיר באופן משמעותי כענשו של המשיב, ויחד עם זאת ביקשה עיכוב ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות. הבקשה נתקבלה.
ב. הכלל הוא שריצוי העונש מתחיל עם מתן גזר הדין ודחיית ביצוע העונש הינו חריג. גם כאשר מוגשת בקשה לעיכוב ביצוע מטעם המדינה, יש לשקול, בין היתר, את הנימוקים שעליהם מתבסס הערעור וסיכוייו, את מהות העבירה ונסיבותיה, וכן הנסיבות האישיות של הנאשם. כמו כן קיימים שני גורמים נוספים שיש לשקלם. השיקול האחד יסודו בעינוי הדין הנגרם לנאשם כאשר ביצוע ענשו נדחה ומבחינה זו יש לבצע מיד את העונש. מנגד, נוהג הוא בביהמ"ש כי אם הנאשם כבר סיים את ריצוי עונש המאסר שהושת עליו, או אם רק מתקרב לסיום תקופת המאסר, יש בכך כדי להשפיע על שיקול דעתו של ביהמ"ש שלא להחמיר בעונש. נוהג זה נכון וטוב הוא, ומן הראוי שביהמ"ש ידבק בו. אך מאחר שכך, יכול ועניין יש למדינה במקרים שנראים חמורים בעיניה במיוחד, המצדיקים הגשת ערעור על קולת העונש, שלא להביא לכלל ריצוי העונש לפני שיישמע הערעור.
ג. בענייננו, המשיב הורשע בביצוע מעשים חמורים ביותר. הוא ושני נאשמים נוספים קשרו קשר לשדוד זוג קשישים, ושדדו אותם תוך כדי פציעתם. אחד הנאשמים האחרים נדון ל-7 שנות מאסר בפועל ונאשם נוסף היה עד מדינה. בשל חלקו של המשיב בעבירה, נהיה פסיבי לחלוטין, נקבע לו עונש מאסר בפועל ל-6 חודשים שיבוצע בעבודות שירות.האיזון הראוי בין שיקולי הענישה השונים, "שקל בבוא העת ואין זה ראוי להביע כעת
את הדעה מה צריך להיות העונש. ברם, על פני הדברים מקום יש לערעור ובשל הצורך באיזון בין שיקולי הענישה השונים, מן הראוי להימנע מלהביא את ביהמ"ש שידון בערעור למצב שבו יראה עצמו נאלץ להביא בחשבון גם את העובדה שבינתיים כבר החל המשיב בריצוי עונשו. מאידך, עינוי הדין שייגרם למשיב אינו לעניין השהיית ביצוע עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, שאז יש להתחשב באופן מיוחד לעניין עינוי הדין, אלא מדובר בהשהיית ביצוע עבודות שירות, שלגביהן עינוי הדין פחות הוא. כמו כן עיכוב הביצוע אינו לתקופה ארוכה. לפיכך הוחלט להיענות לבקשת המדינה.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' ע. קאהן למבקשת, עו"ד י. זילברברג למשיב. 17.5.92).
רע"א 417/92 - היועץ המשפטי לממשלה נגד זלמן ליבוביץ ו-21 אח'
*שיעור אגרת ביהמ"ש בבקשה לסעד הצהרתי(הערעור נדחה).
א. הוגשה תובענה לביהמ"ש המחוזי על סכום של כ-20 מליון ש"ח בצירוף ריבית והצמדה. הנתבעים הגישו כתבי הגנה והודעות לצד ג'. בהודעה לצד ג' לא נתבקש סעד כספי אופרטיבי אלא נתבקשה הצהרה על זכותם של הנתבעים לקבל סעד כספי מצד ג'. התעוררה השאלה מה שיעור האגרה שעל הנתבעים לשלם. הרשם סבר שאין לראות את הסעד ההצהרתי אלא כמסווה לחיוב כספי שיש לשלם עליו אגרה לפי הסכום הנתבע, כאמור בפריט 3(א) לתוספת הראשונה לתקנות ("תביעה לסכום כסף קצוב..."). ביהמ"ש המחוזי קבע, בערעור, כי התביעה להצהרה על קיום חוב כספי היא תביעה להצהרה על קיום זכות ראוייה, להבדיל מזכות מוחזקת, וככזאת היא באה בגדר "הליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף" כאמור בפריט 8 לתוספת הראשונה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. הרשם לא צדק בסברו שתביעה לסעד הצהרתי על קיום חוב כמוה כתביעה לתשלום סכום כסף קצוב, והא ראייה שאם יזכו הנתבעים לסעד ההצהרתי יוצרכו להגיש תובענה כספית למתן סעד אופרטיבי. גם אין זה בטוח שהאבחנה בין "זכות מוחזקת" ל"זכות ראוייה" ששימשה יסוד להחלטת ביהמ"ש המחוזי יכולה להועיל לענייננו בכל המצבים ובכל הנסיבות. גם השאלה אם כסף יכול להיחשב "נכס" שנדונה ע"י ביהמ"ש המחוזי אין בה כדי להעלות או להוריד. השאלה היחידה שיש להכריע בה היא אם הזכויות ב"נכס" שבו מדובר ניתנות לפיצול בין זכויות לחזקה לבין זכויות אחרות בו (כמו זכויות בעלות). במקרה שלפנינו אין מתבקשת הצהרה על זכויות חזקה במטבעות מסויימים אלא על קיום חוב, שלעניינו אין משמעות לזכות להחזיק בו. משום כך לא חל כאן הסייג להגדרת "צו הצהרתי" בתקנה 1, לאמר, "למעט צו למסירת חזקה בנכס" שאז התשלום הוא לפי הערך של הנכס שמבקשים את מסירת החזקה בו.
ג. כל האמור אינו מתייחס לשאלה אם יש מקום לתבוע בהודעה לצד ג' סעד הצהרתי בלבד במקום לתבוע מיד את הסעד האופרטיבי. לכאורה לא הצביעו הנתבעים על קיומו של אינטרס לגיטימי המצדיק קבלת סעד הצהרתי. אולם אין צורך לקבוע בעניין זה מסמרות שכן ביהמ"ש המחוזי ידון בנושא כשתוגש בפניו הבקשה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' פליאה אלבק למבקש, עוה"ד דן כהן, יחיעם כהן, אייל רוזובסקי וצבי אגמון למשיבים. 26.5.92).
בג"צ 1619/91 - זהר פרץ נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'
*דחיית תובענה בביה"ד לעבודה להכיר בהתקף לב כ"תאונת עבודה"(העתירה נדחתה).
א. העותר עבד כמבקר במיתקני המכירה של חברת "שקם". באחד הימים, ב-1984, כאשר ערך ביקורת במיתקן החברה בקציעות, חש ברע ובבדיקה בבית חולים אובחן אוטם בשריר
הלב. העותר תבע להכיר במחלתו כבתאונת עבודה, כהגדרתה בסעיף 35 לחוק הביטוח הלאומי, המשיב סירב, תביעת העותר לביה"ד האיזורי לעבודה נדחתה וכן נדחה הערעור שהגיש לביה"ד הארצי לעבודה. את עבודתו בשקם החל העותר בשנת 1972. מילוי תפקידו האחרון הצריך נסיעות רבות וארוכות והיה כרוך במאמץ פיסי ובמתח נפשי. בבוקר יום האירוע נסע העותר מביתו בהרצליה לבאר שבע לעריכת ביקורת בסניף המקומי של השקם ובהיעדרו של מנהל הסניף סירב סגנו לאפשר לעותר לערוך את הביקורת. הויכוח שפרץ בין השניים הסב לעותר התרגזות והתרגשות. העותר המשיך לקציעות שם שרר חום כבד ובמהלך הנסיעה חש ברע. בהגיעו לקציעות הוברר שהמיתקן נעול והוא המתין בחום מעיק עד לפתיחתו, ואח"כ אושפז. ביום האירוע היה העותר כבן 54, ובעברו הרפואי נתגלו גורמי סיכון ללקות באוטם שריר הלב.
ב. בדיון בביה"ד האיזורי לעבודה הוגשו שתי חוות דעת, האחת מצד העותר והשניה מצד המוסד לביטוח לאומי. לדעת המומחה מטעם המוסד גם אם אין לשלול אפשרות שבעבודה היה כדי לתרום להתרחשות האוטם דווקא באותו הזמן, הרי אין ספק שתרומה זו לא היתה רבה יותר מתרומתם האפשרית של חיי היום יום. ביה"ד האיזורי מינה מומחה שקבע כי גם אם האירוע בעבודתו של העותר תרם "תרומה כלשהי" להופעת האוטם בלבו, הרי תרומה זו היתה "הרבה פחות מתרומת מצב בריאותו". ב"כ העותר התנגד למינוי מומחה בטענה כי גם חוות דעתו של המומחה של המוסד לא סתרה את חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 39, סיפא, לחוק, שכן חזקה זו איננה נשללת אלא "אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים" והמומחה מטעם המוסד לא קבע כי השפעת ההתרחשות בעבודה על הופעת האוטם היתה, כדרישת הסעיף, "פחותה בהרבה" מהשפעת גורמי הסיכון האחרים. ביה"ד האיזורי החליט לדחות את תביעת העותר בהסתמכו על חוות דעתו של המומחה שמינה שלפיה השפעת העבודה על אירוע ההתקף היתה "פחותה בהרבה", במשמעות סעיף 39 לחוק, מהשפעת הגורמים הקשורים במצב בריאותו.
ג. ביה"ד הארצי דחה את ערעורו של המערער. ביה"ד לא התייחס לטענה כי לא היה מקום למנות מומחה רפואי נוסף או לטענה כי המומחה הרפואי הנוסף שגה בקביעותיו. ביה"ד הארצי הסתמך על הלכת דן יצחק (פד"ע י"ח 315) שנפסקה בביה"ד הארצי לעבודה לפני שביה"ד האיזורי סיים את דיונו בתביעת העותר. בפס"ד זה נקבע שכדי שאוטם שריר הלב הפוקד עובד במהלך עבודתו, ייחשב כ"תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין" כמשמעה בסעיף 39 לחוק, מוטל על העובד להביא "ראשית ראייה" כי האוטם התרחש בעקבות "אירוע חריג" בעבודתו, שכן בלא הוכחת אירוע חריג אין בפני ביה"ד הסבר להופעת האוטם במועד הופעתו דווקא. העתירה לבג"צ נדחתה.
ד. מבחן "האירוע החריג" כפי שנפסק בהלכת דן יצחק הוא מבחן נכון במקרה של אירוע שבעצם הוא מוגדר כמחלה ורוצים לראות בו "תאונה". על פי מבחן "האירוע החריג" כל שנדרש מן העובד הוא להביא ראשית ראייה להתרחשות בעבודה, שלפי מהותה עלולה היתה לגרום להתקף, או להחישו. אין לקבל את השגותיו של העותר נגד קבלתו של המבחן האמור. אין גם לקבל את הטענה נגד דרך יישומו של מבחן האירוע החריג בפרשתנו. לפי נסיבות המקרה אין לומר כי העותר הצליח להראות "אירוע חריג" כדי להכניס את האירוע לגדר "תאונה" כאמור בסעיף 39. ההבחנה הראוייה, על פי מבחן האירוע החריג, היא בין הרגיל והשכיח לבין החריג ויוצא הדופן. אין בכך כלום שבמקרהו של עובד פלוני, הרגיל והשכיח, כשלעצמו, עלול להשפיע על התפתחות מחלתו של העובד, שכן רק פריצת המחלה על רקעו של אירוע חריג היא המשווה למחלתו את אופייה התאונתי. הן הויכוח עם סגן מנהל השקם בבאר שבע והן הנסיעות המאומצות
בתנאים של חום כבד, היו לחם חוקו הרגיל והשכיח של העותר במילוי תפקידו, ולפיכך לא היה באיזה מהם כל אירוע חריג.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, מלץ, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ע. בן עמי לעותר, עו"ד גב' אלטשולר למשיבים. 2.6.92).
ע"ב 2858/92 - תנועת כהנא חי נגד יו"ר וועדת הבחירות לכנסת ה-13 ואח'
*פסילת רשימת "כהנא חי" בבחירות לכנסת ה-13(ערעור לפי סעיף 64(א) לחוק הבחירות לכנסת - הערעור נדחה).
א. המערערים משיגים על החלטת וועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-13 הקובעת כי התנועה-המערערת מנועה מלהשתתף בבחירות, מהעילות הנקובות בסעיף דא'(2) ו-(3) לחוק יסוד: הכנסת. החלטת הפסילה נתקבלה לאחר שנתקיים דיון בוועדה ונשמעו טענות מבקשי הפסילה ונציגיה של המערערת. בע"ב 1/88 (פד"י מ"ב(4) 177) הוחלט לפסול את רשימת "כך" מלהשתתף בבחירות לכנסת ה-12 מן העילות המנויות בסעיף 7א' הנ"ל, ואין לקבל טענת המערערת שלא קיימת המשכיות בפעילותה הפסולה, לעומת הפעילות שבעטייה נמנע מתנועת כך להשתתף בבחירות לכנסת ה-12. כמו תנועת "כך" במקרה ההוא, כך גם המערערת נסמכת על האידיאולוגיה של מייסד תנועת "כך" שמטרותיה והמעשים שנעשו על יסודה שימשו בסיס להחלטת הפסילה.
ב. משהודו המערערים כי יש לראותם כממשיכי הדרך של תנועת "כך", מצטמצם הדיון בערעור זה רק בשאלה העובדתית שמא נפלה טעות בהבנת האידיאולוגיה האמורה בפסיקה הקודמת בע"ב 1/88 והתשובה לכך היא שלילית. עיון בכרוזים שהוצאו ע"י המערערת והפרסומים בעיתוניה הרשמיים די בו כדי לשכנע שדינו של הערעור להידחות. העותרים טוענים כי המצע שלהם הוא מצע של חמשה חומשי תורה, התלמוד וההלכה היהודית, ואולם אין בהסתמכות המערער על ספר הספרים וחומר נוסף מן המקורות כמצע אופרטיבי, כדי למנוע את המסקנה שפעילותה הממשית והדומיננטית אינה עומדת במבחני סעיף 7א'.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו, אור, מצא. החלטה - השופט ש. לוין. אליאסף מובשוביץ למערערים, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 9.6.92).
ע.א. 3092/90 - צבי אגמון נגד זוהר פלדבוי ואח'
*דחיית בקשה לתיקון כתב תביעה(מחוזי ת"א - ת.א. 1330/87 (המ' 4623/90) - הערעור נתקבל).
א. שני המשיבים הראשונים (להלן: המשיבים) הם בעלים של המשיבה השלישית - חברת חיצוב (להלן: חיצוב). המערער וחיצוב התקשרו בחודש אפריל 1974 להקמתה של חברת שרית (להלן: שרית) וכל אחד מהצדדים החזיק %50 ממניות שרית. כמנהליה של שרית נתמנו המערער והמשיבים. בשנת 1978 התמוטטה שרית וכונס הנכסים הרשמי נתמנה לה כמפרק. ביום 19.1.84 נדונה בנוכחות ב"כ המשיבים ונציג הכנ"ר בקשת המערער לחקור את המשיבים על פי פקודת החברות. ביהמ"ש סירב לבקשה בשל כך שלא הוכח בפניו שהמפרק הוא זה שהחשדות נתגלו בפניו. המערער פנה למפרק והאחרון ערך חקירות שבעקבותיהן פנה לביהמ"ש ביוני 1986 בבקשה לחקור את המשיבים וביהמ"ש דחה את הבקשה. ב"כ המשיבים הצהיר כי לא יטענו טענת התיישנות בעניין פעולה משפטית שינקוט המערער בתוך שנה מיום ההחלטה. במאי 1987 הגיש המערער תביעה כספית נגד המשיבים וטען כי המשיבים שימשו כדירקטורים של שרית ובתור שכאלה הוציאו שלא כדין רכוש מהחברה והעבירוהו במרמה לרשות חיצוב. המערער תבע מהמשיבים לשלם לו סכום של למעלה מ-400,000 ש"ח ולחילופין תבע כי המשיבים יחוייבו לשלם לו אישית סכום של 230,000 ש"ח ויחזירו לקופת שרית כ-350,000 ש"ח. באפריל 1990 הגיש המשיב בקשה למחיקת התביעה נגדו על הסף וביום 27.5.90 הורה השופט על מחיקת המשיבים מכתב
התביעה. לדעתו, התביעה כפי שהיא מנוסחת אינה מגלה עילה כלפי המשיבים ומשביקש המבקש לאפשר לו לתקן את כתב התביעה נדחתה הבקשה. הערעור נתקבל.
ב. הלכה היא כי ביהמ"ש מאפשר לתובע לתקן את כתב תביעתו, כך שביהמ"ש יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. הגישה היא ליברלית ביותר, ולפיה איפשרו תיקונים גם במקרים שבהם כתב התביעה המקורי כלל לא הקים עילה. עם זאת, לא תמיד יאפשר ביהמ"ש תיקון כתב תביעה. במקרים שבהם נקט המבקש בשיהוי רב, או נהג חוסר תום לב, לא יעתר ביהמ"ש לבקשת התיקון. כמו כן לא יאפשר ביהמ"ש תיקון כתב תביעה אם התיקון ימנע מהצד שכנגד הגנה שהיתה קמה לו אם היתה מוגשת הבקשה מחדש, ודוגמא לכך היא טענת התיישנות.
ג. בענייננו לא יוכל המבקש להגיש תביעה חדשה כי חלה התיישנות על האירועים נשוא התביעה. במקרה הרגיל היה מקום לקבוע כי אין לאפשר תיקון כתב התביעה מן הטעם של פגיעה בצד שכנגד, אך המקרה דנן מצריך התייחסות שונה. ראשית, המערער החל את התדיינותו המשפטית לפני שנים רבות ובמשך השנים "זכה" לפסיקות סותרות, אשר הינחו אותו פעם למסלול של פניה למפרק, פעם למסלול של תביעה אישית וחוזר חלילה. שנית, כפי שנפסק בעבר די בייחוס היולי, בלתי מלא ובלתי מפורט של העובדות בכתב התביעה המקורי, כדי להניח נדבך שניתן לבנות עליו בקשת תיקון, אם בתקופת הביניים עברה תקופת ההתיישנות. במקרה דנן כתב התביעה לא הקים אמנם, על פניו, יריבות במישור היחסים האישיים בין הצדדים, אולם כתב התביעה עשוי לבסס על פניו יריבות בין הצדדים במישור של דיני חברות. במקרה כזה יש לאפשר לתובע לתקן את כתב תביעתו, כך שתתבסס על הפרת חובות אמון וזהירות של נושאי משרה בחברה ועל סעיפים מסויימים בפקודת החברות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דב ארבל למערער, עוה"ד י. רסלר ובועז רווה למשיבים. 10.5.92).
רע"פ 2105/92 - רב"ט מתי קרמר נגד התובע הצבאי הראשי
*דרישתו של חייל שניתנה לו הוראה להיבדק בדיקות לגילוי סמים, כי עו"ד יהיה נוכח בבדיקות(הבקשה נדחתה).
א. סעיף 250א' לחוק השיפוט הצבאי הדן בבדיקות לשם גילוי החזקה או שימוש בסמים מסוכנים קובע כי אם "סבר קצין שיפוט בכיר המשרת בחיל המשטרה הצבאית כי בדיקות לפי סעיף זה דרושות כדי לגלות החזקה או שימוש ע"י חייל בסם מסוכן... רשאי הוא לצוות על כל חייל... להיבדק בדיקות אלה...". השאלות שעלו בבקשה לרשות ערעור לפי סעיף 440ט' לחוק הן אם זכותו של מי שניתנה לגביו הוראה להיבדק כי עו"ד יהיה נוכח במקום, והאם רשאי קצין השיפוט הבכיר להפעיל סמכותו על יסוד מידע שקיבל מאחרים והאם דרוש כתנאי לחוקיות ההפעלה של הסמכות שהשיקול של נותן ההוראה יהיה סביר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. מקבל הוראה לפי סעיף 250א' אינו רשאי להתנות את קיום ההוראה בנוכחות פרקליט מטעמו. החובה להיענות להוראה היא מוחלטת במובן זה שאינה כרוכה בזימונו של פרקליט. אין להשוות בדיקה כגון זו עם עריכת מיסדר זיהוי שבו יכול הנחקר לבקש נוכחות פרקליט. לגבי הליכי החקירה שעניינה איסוף ראיות, כגון טבילת ידיים, איסוף שאריות ובדיקת שיכרות, לא נתפתח כלל דיוני המחייב נוכחות פרקליט. נוכחות פרקליט במיסדר זיהוי בא לפקח על אופן העריכה של מיסדר הזיהוי, כגון אופן הבאת החשוד ושילובו בזיהוי, דמיון הדמויות וכדומה. בעניין בדיקת הסמים אין כל צורך הגיוני בפיקוח על אופן הבדיקה שהיא מדעית-טכנית גרידא.
ג. אשר לשיקול קצין השיפוט הבכיר לפי סעיף 250א' והמידע אשר על יסודו הוא רשאי לצוות על בדיקה - אין צורך למצות את מגוון הנסיבות שעל יסודה קמה סמכותו
של קצין השיפוט. די לצורך ענייננו לציין כי מסקנה זו יכולה להיווצר על יסוד עובדות שבהן הוא נוכח בעצמו, או על יסוד נתונים הנמסרים לו ע"י גורם צבאי אחר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' רחל דולב למבקש, עו"ד מנחם פינקלשטיין למשיב. 2.6.92).
רע"א 2987/91 - מאירה ריינר נגד עירית ירושלים
*תביעת העיריה נגד בעלת דירה המתגוררת בה לתשלום ארנונה, לאחר שבעלה חוייב בביהמ"ש בתשלום ארנונה (ולא שילם אותה) והתברר כי הוא כלל אינו גר בדירה(הבקשה נדחתה).
א. בשנת 1979 הגישה העיריה תובענה נגד בעלה המנוח של המבקשת, לתשלום ארנונה עבור השנים 1979-1970. בשנת 1981 הגישה העיריה תובענה נגד המבקשת לתשלום ארנונה לשנות הכספים 1981-1975. שתי התובענות, המתייחסות לאותה דירה, הוגשו בסדר דין מקוצר ובשתיהן ניתן פס"ד לטובת העיריה. מסתבר כי תחילה סברה העיריה שהבעל התגורר בדירה והוגשה תביעה נגדו. אחרי מתן פסה"ד הוברר לעיריה, שמאז 1965 גר המנוח בחו"ל בעוד שהדירה הוסיפה לשמש למגורי המבקשת וילדיה. אז תיקנה העיריה את רישומיה למפרע וחזרה ותבעה את פרעון החוב מהמבקשת. טענתה העיקרית של המבקשת היא כי משנתקבלה התובענה הראשונה נגד הבעל שוב לא היתה המשיבה רשאית לחזור ולתבוע אותו חוב עצמו גם ממנה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין מחלוקת כי המחזיקה בדירה היא המבקשת, שעליה ראוי היה מלכתחילה להטיל את חובת התשלום, ובכך שמתוך טעות תבעה המשיבה תחילה את התשלום מבעלה של המבקשת, אין כדי לחלץ את המבקשת מחובה. כשם שרישום מוטעה אין בכוחו להטיל חובת תשלום, כך השמטה מוטעית מן הרישום אין בכוחה לפטור חייב מחובתו. ככל שהמשיבה לא גבתה את חובה על פי פסה"ד הראשון, וככל שהזכות לתבעו לא נתיישנה, לא היתה המשיבה מנועה מלתבוע את פרעונו מידי המבקשת. זאת ועוד, בהיעדר זהות בין הנתבעים בשתי התובענות, פסה"ד הראשון לא היווה מעשה בית דין בין המבקשת למשיבה.
ג. המבקשת טוענת עוד נגד חיובה בהפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה). טענתה היא כי משבחרה המשיבה לגבות ממנה את חוב הארנונה כחוב אזרחי ע"י הגשת תובענה ולא בגבייה לפי חוק הרשויות המקומיות, אין לראות בתובענה שהוגשה נגדה תביעה ל"תשלום חובה" כמשמעו בחוק הרשויות המקומיות, אלא תובענה אזרחית שעל חיוביה חלות הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה. אף טענה זו דינה להידחות. כבר נפסק שתובענה לתשלום ארנונת רכוש, המוגשת ע"י רשות מקומית לביהמ"ש, על יסוד סעיף 317 לפקודת העיריות, הינה "רק אחת הדרכים לגביית המס". ברם, תשובה ניצחת לטענת המבקשת מצוייה בהוראת סעיף 7 לחוק הרשויות המקומיות הקובע כי "לעניין הגבייה, דין ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק זה כדין תשלום החובה שעליו הם נגבים". כיוון שלעניין הריבית והפרשי ההצמדה חלות הוראותיו של חוק הרשויות המקומיות, שוב אין חוק פסיקת ריבית והצמדה יכול לחול.
(בפני: השופט מצא. המבקשת לעצמה, עו"ד ח. כהן למשיבה. 10.6.92).
בש"א 2496/92 (ע"א 2495/92) - ברנמילר אברהם וישראל נגד כונס הנכסים הרשמי
*עיכוב הליכי הוצל"פ עד שתתברר בביהמ"ש העליון סוגיית תחולתו של תיקון מס' 12 לחוק ההוצל"פ ויחסו לפקודת פשיטת הרגל(בקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ עד להכרעה בערעור - הבקשה נתקבלה).
א. המערערים ביקשו בביהמ"ש המחוזי בת"א לתת צו לכינוס נכסיהם ולהכריז עליהם כפושטי רגל, לפי הוראות פקודת פשיטת הרגל. ביהמ"ש דחה את בקשות המערערים ועל כך הגישו ערעור לביהמ"ש העליון. במסגרת ערעור זה מבקשים הם עתה, לעכב את כל הליכי ההוצל"פ התלויים ועומדים נגרם עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה.
ב. למעשה, תגובת כונס הנכסים הרשמי מכילה תשובות קולעות לבקשה ולפי המצב הקשור לעיכובי הליכים הדין עם המשיב. ככל שבקשת המערערים סומכת עצמה על תקנות
סדר הדין האזרחי, שעניינן הסדר עיכוב ביצועה של החלטה שבערעור - והן תקנות 466 עד 470 - אין לצוות על עיכוב, מן הטעם הפשוט שאין כלל החלטה הניתנת לעיכוב. ניתן לעכב ביצועה של החלטה המורה על עשייה או על פעילות כלשהן, ואילו בענייננו לא הוחלט אלא לדחות את בקשת המערערים. החלטה זו אין מה לעכב בה. ואילו אם בקשת המערערים אומרת להשעין עצמה אל הוראת סעיף 22(א) לפקודת פשיטת הרגל שלפיו "משהוגשה הבקשה (בקשת פשיטת רגל) רשאי ביהמ"ש לעכב כל תובענה, הוצל"פ ואמצעי אחר על פי דין נגד החייב", הרי היה על המערערים להגיש בקשתם לביהמ"ש קמא, ורק בהיתקלם בסירוב יכולים היו להעלות עתירתם בביהמ"ש שלערעור. לפיכך מטעם זה אין הם זכאים למבוקשם.
ג. זאת ועוד, אם לא יעוכבו הליכי הוצל"פ נגד המבקשים, יימשכו וילכו הדברים כפי שהיו עד הגשת הבקשה לביהמ"ש. ואילו אם לאחר שבקשתם לכינוס נכסים נדחתה לגופה, בין השאר מפאת חוסר תום לב, יעוכבו ההליכים, יימצא שהסעד הזמני יהיה זהה לסעד העיקרי שבערעור, ועל פי ההלכה בנסיבות כגון אלו לא יזכה אדם בסעד של עיכוב בערעור. כמו כן, משנדחתה בקשת המערערים בביהמ"ש המחוזי להכריזם כפושטי רגל, שוב אין כונס הנכסים הרשמי מייצג את נושיהם. צו עיכוב אם ינתן פגיעתו תהיה בראש ובראשונה באותם נושים שאינם מיוצגים, ואין זה צודק לתת צו כשהנושים לא הוזמנו לדין. לפיכך היה דין בקשת המערערים לעיכוב ההליכים להידחות.
ד. אעפ"כ תתקבל בקשת המערערים של המבקשים וזאת מטעם "חיצוני" לבקשה. מסתבר שנתגלעו חילוקי דעות בין בתי המשפט המחוזיים בארץ לעניין תחום תחולתו ופרישתו של תיקון מס' 12 לחוק ההוצל"פ, ויחסו לפקודת פשיטת הרגל. תיקון מס' 12 משנת תשנ"א הוסיף לחוק הוצל"פ את פרק זו שענייננו "איחוד תיקים", ומסתבר כי בתי משפט מחוזיים - במחוזות שונים בארץ - מפרשים באורח שונה אותו מוסד של איחוד תיקים, במתכונתו החדשה, ובעיקר את דרכי הקיום יחדיו של אותו "איחוד תיקים" מזה, ושל ההליכים שלפי פקודת פשיטת הרגל מזה. יש המקילים, יש המחמירים והפירוש אינו אחיד. חילוקי דעות אלה עומדים עתה להכרעה בביהמ"ש העליון וראוי כי עד להכרעה ילך ביהמ"ש על דרך המקילים. מטעם זה בלבד הוחלט על עיכוב הליכים ולאחר שתתקבל ההכרעה באותם חילוקי דעות יוכל המשיב לבקש עיון מחדש בהחלטה זו.
(בפני: השופט חשין. 2.6.92).
בש"פ 2946/92 - מדינת ישראל נגד ג'מאל חמד
*שחרור בערובה (סמים - הרואין) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בכך כי סיפק, בעזרת בלדרים, כ-15 גרם הירואין, בשתי הזדמנויות, לאחיו שהיה נתון אותה עת במעצר. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים אך הבקשה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי משני נימוקים: אין ראיות לכאורה בתיק; הבלדרית בשם ציונה שהיתה מעורבת בפרשה שוחררה ממעצר. הערר נתקבל. באשר לראיות לכאורה הרי ניתן לומר כי קיימות ראיות כאלה בעדותה של הבלדרית ציונה ובהודעת עד המדינה אסולין, בן זוגה של הבלדרית, וראיות אלה אף מתחזקות בראיות נוספות. גם הנימוק השני אינו יכול לעמוד. אין להשוות את חלקו של המשיב בפרשה, שהיה היוזם ומי שגייס את הסם, לחלקה של הבלדרית. משנפלו נימוקיו של ביהמ"ש המחוזי המסקנה היא שטיבן וחומרתן של העבירות המיוחסות לעורר מחייבים שיהיה נתון במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אור. עוה"ד שדמי ודה-הרטוק לעוררת, עו"ד מסאלחה למשיב. 12.6.92).
בש"פ 2945/92 - מדינת ישראל נגד פייסל עאיש
*שחרור בערובה (סמים - הרואין) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בהחזקת 35 גרם הירואין וביהמ"ש נתבקש לעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך "כי מאמץ המלחמה במפיצי הסמים המסוכנים מחייב מעצר עד תום ההליכים..." אלא שלדעת ביהמ"ש המחוזי לא קיימות ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המשיב. הסם שמדובר בו נמצא בחצר ביתו של המשיב כשהוא ארוז בשתי שקיות ניילון ועל גבי השקית הפנימית נמצאו טביעות אצבעות. אלה נשלחו למעבדה לזיהוי פלילי, וביום הדיון בערכאה הראשונה היה בתיק החקירה מברק מהמעבדה בדבר זהות בין הטביעות שנמצאו לבין טביעותיו של העורר. אומר על כך ביהמ"ש המחוזי "המברק... להבדיל מחוות דעת מומחה אינו קביל כראייה. אינני מתעלם מכך שהמבקשת עשוייה להשלים ראיותיה בנקודה זו, אך המבחן הוא לגבי מצב הראיות בעת שמיעת הבקשה". הערר נתקבל.
בעת מתן החלטתו של ביהמ"ש המחוזי, היתה כבר בידי המשטרה ראייה בדבר היות טביעת כף היד של המשיב על הניילון שעטף את הסם. ראייה זו - חוות הדעת של המומחה- עוד לא היתה בתיק החקירה, אך המברק שהיה בתיק היה בו כרי להצביע על קיום ראייה לעניין זיהוי טביעות האצבעות. אם לא רצה ביהמ"ש להסתפק בראייה זו, יכול היה להמתין עד שתוצג בפניו חוות הדעת עצמה, אך לא היה מקום שייצא מהנחה כי במועד מתן החלטתו אין ראייה בדבר זהות טביעות האצבע. כבר נקבע שאם קיימת בדיקה מעבדתית שתוצאותיה הועברו במברק לתיק החקירה, ואין ראייה הסותרת תוצאות אלה, הרי לצורך החלטה בדבר מעצר הנאשם או שחרורו בערובה ראייה זו מספיקה.
(בפני: השופט אור. עו"ד שדמי לעוררת, עו"ד מסאלחה למשיב. 12.6.92).
ע.פ. 5823/91 - אלון דרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער והמתלוננת היו חברים לחיים במשך תקופה של כ-10 חודשים, וחברותם נפסקה ביוזמתה של המתלוננת ולמורת רוחו של המערער. באחד הימים הגיע המערער לביתה של המתלוננת ולאחר שאמר לה כי ברצונו להתאבד החל מחבק אותה. החיבוק הפך אלים, המערער הפיל את המתלוננת על מזרון ואנס אותה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 8 חודשים מאסר בפועל ו-22 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
אין ספק שהאונס - ואונס הוא לעולם אונס - בא בנסיבות מיוחדות במינן. המערער והמתלוננת התגוררו וחיו יחדיו כבעל ואשה לכל דבר ועניין, והאונס נעשה מתוך רצונו של המערער להמשיך ולחיות עם המתלוננת. זו התלוננה על מעשהו של המערער במשטרה, אך בביהמ"ש העידה כי התלוננה למשטרה כדי לעזור למערער, בהאמינה כי במשטרה יש אנשים היכולים להושיט לו יד במצוקתו, כי חששה שישלח יד בנפשו. המתלוננת אמרה עוד כי היא מגלה סליחה והבנה למעשהו של המערער, בשים לב לחברות הטובה שהיתה ביניהם במשך תקופה ארוכה. אין ספק שעדותה של המתלוננת נודע לה משקל רב והרושם המתקבל הוא שדבריה בזכות המערער לא נאמרו מן השפה ולחוץ. למערער אין עבר פלילי ושירות המבחן מציין כי אם ייגזר על המערער מאסר עלול הוא לגרור תוצאות קשות ביותר. ההמלצה היא כי המאסר שיוטל על המערער ירוצה בעבודות שירות. מעשה אונס הינו עבירה חמורה ביותר המחייבת כעיקרון, מאסר בפועל. אולם לכל כלל יוצא משלו, וענייננו אכן הוא יוצא מן הכלל. גם ביהמ"ש המחוזי סבר כך כשהטיל על המערער מאסר בפועל של 8 חודשים בלבד. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר על 6 חודשים בפועל שירוצה בעבודות שירות. המאסר על תנאי יעמוד על 24 חודשים.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, מלץ, חשין. עו"ד גב' אסתר בר ציון למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 21.5.92).