ע.א. 3655/91 - אורי אליהו נגד לאה אליהו
*מזונות(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער והמשיבה נישאו בשנת 1959 ולהם שלשה ילדים בגירים. במשך שנים ארוכות התדיינו בביהמ"ש המחוזי ובביה"ד הרבני. לאחרונה פסק ביהמ"ש המחוזי מזונות לאשה בסכום של 350 ש"ח לחודש צמוד למדד ינואר 1990, וכן חוייב המערער בתשלום 10,000 ש"ח בגין מזונות העבר. הערעור באשר לחיוב במזונות שוטפים נדחה ובאשר לתשלום בגין העבר נתקבל.
ב. טענת המערער היתה כי לאור קביעתו של ביה"ד הרבני שהאשה מורדת, ומאחר ואיננה עימו מאז 1982 ללא "טעם מבורר", אין היא זכאית למזונות, כפי שכבר פסק ביהמ"ש המחוזי ב-1985. לחילופין העלה טענות נגד שיעור המזונות. המשיבה טענה כי ביה"ד הרבני הגדול ביטל בשלב הערעור את הקביעה שלפיה חל עליה דין מורדת וזאת בפס"ד מדצמבר 1989 ומכאן הדרישה לחידוש החיוב במזונותיה. במסגרת דיון בבקשה לחידוש הדיון בשל שינוי נסיבות ציין ביה"ד הרבני הגדול כי שני הצדדים מורדים זהבזה. ביהמ"ש המחוזי אמר בקשר לכך שהקביעה שהאשה מורדת אינה בתוקף לעולמים וייתכן שינוי נסיבות מתאריך הקביעה ואילך. השאלה היא אם יש לראות במה שכתב ביה"ד הרבני הגדול כהכרזת האשה כמורדת מאותו תאריך ואילך. לדעת ביהמ"ש המחוזי התשובה לכך היא שלילית. הערעור נדחה באשר לחיוב המזונות החודשיים ונתקבל באשר לחיוב בגין העבר.
ג. הערתו של ביה"ד הרבני הגדול כי שני בעלי הדין מורדים זה בזה איננה בגדר קביעה שיפוטית בדבר מעמדה של האשה כמורדת לפי הדין האישי, אלא תיאור של מערכת היחסים הנוכחית בין בני הזוג, הטעונה בירור שיפוטי נוסף, אם המערער יראה טעם בכך. על כן בדין חוייב המערער בתשלום מזונות לאשתו. מאידך, לא הונחה תשתית ראייתית בקשר לתביעת החוב עבור העבר. מזונות העבר אינם מתחדשים אוטומטית ומה גםשהאשה ביטלה בשעתו את תביעת המזונות מיוזמתה. אשר לחוב כספי שנוצר, לפי הטענה, עקב כך שהאשה נאלצה לכסות צרכיה מאמצעיה העצמאיים, הרי צריך היה להוכיחו כדבעי.לגבי חוב כספי כפשוטו, אין מקום להערכה גלובלית המעוגנת ביכולתו הכספית של המערער, אלא דרושות היו ראיות מדוייקות וכאלה לא באו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. מולודיק למערער, עו"ד משה בן ברוך למשיבה. 17.6.92).
ע.א. 204/91 - שלמה זרי נגד ציון זרי
*הפרת הסכם(מחוזי באר שבע - ה"פ 65/89 - הערעור נדחה).
א. המערער והמשיב הם אחים שרכשו בשנת 1972 את הזכויות בחלקים שווים בחנות בקריית מלאכי, בה ניהלו עסק של ממכר פירות וירקות. פרץ סכסוך בין האחים ונחתם ביניהם "הסכם וזכרון דברים" לפיו ימכור המשיב למערער את חלקו בחנות תמורת 19,000 דולר. המסמך נערך ע"י דודם של האחים וההסכם לא בוצע. המערער פנה לביהמ"שהמחוזי וביקש להורות למשיב למלא התחייבויותיו על פי ההסכם וכן שהמשיב יחוייב בתשלום מס שבח, דמי הסכמה, מיסים עירוניים ועוד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה עליסוד שני אלה: ראשית, המערער טען כי אחיו הפר את ההסכם בכך שסירב לשלם את מס השבח המוטל עליו בגין המכר, כאשר לא הוכחה טענת המערער כי על המשיב לשלם את מס השבח; שנית, מדברי המערער בעדותו עולה כי הוא עצמו לא מילא אחר התחייבותו לשלםאת תמורת ההסכם, ועל אף דבריו כי הציע להפקיד את הסכום בקופת ביהמ"ש הרי לא בוצעה הפקדה זו. הערעור נדחה.
ב. בפנינו חוזה מחייב אשר גם המשיב הודה בתקפו, לצד הטענה שהמערער הוא זה שאינו מקיים תנאיו. אין לקבל, לכן, טענותיו של המשיב כאילו לא נוצר כלל הסכם מחייב בין הצדרים, וגם ביהמ"ש קמא לא קבע זאת.
ג. ההלכה היא כי תנאים הנכללים בהסכם מכח החוק או ההלכה, אין צורך לפרשם בגוף המסמך, כדי שיהיה מסמך שלם ותקף כמשמעו בסעיף 8 לחוק המקרקעין. החבות במס כלפי הרשות חלה על מי שהחוק מטיל עליו את החיוב, אולם אין בכך כדי לגרוע מתקפו של הסדר שונה בין המוכר והקונה. בענייננו הוסכם בין האחים כי "כל ההוצאות החלות על החנות יחולקו בין השניים שווה בשווה". הביטוי "הוצאות" יכול לסבול פרשנויות שונות. עדותו של המערער כאילו הדוד שערך את ההסכם אמר לו כי כתוב בהסכם שעל המשיב לשאת במס שבח נדחתה ע"י ביהמ"ש מכל וכל. ברם, על מנת שתוסק סטייה מהוראות דיני המס, אין די באמירה כללית בדבר "הוצאות" כאשר לא נילווית לכך כל ראייה נוספת. נדרשת התייחסות ספציפית ממנה ניתן יהיה להסיק התנייה על ההסדר החוקי.
ד. דא עקא, המערער עצמו לא קיים את התחייבותו לשלם את התמורה לאחיו. אכן, ניתן לומר שבין האחים לא הוסכם מתי יתבצע התשלום ומתי יתבצעו המסירה וההקניה, ומהו היחס בין חיובים אלה. בכגון דא קובע הדין, ראשית, כי יש לבצע חיובים אלה תוך זמן סביר (סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי)) ושנית, כי "חובת המוכר למסור את הממכר וחובת הקונה לשלם את מחירו הם חיובים מקבילים שיש לקיימם בד בבד" (סעיף 23 לחוק המכר). בנסיבות ההסכם דנן ניתן להניח כי גם חובת המוכר להקנות את הממכר, היינו להעבירו ע"ש הקונה, הינה מקבילה לחובת הקונה לתשלום התמורה. לפי סעיף 43 לחוק החוזים, (חלק כללי) אם על הצדדים לקיים חיוביהם בד בבד, נדחה המועד לקיומו של החיוב כל עוד הנושה אינו מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו. בענייננו, אמנם המערער לא היה חייב לציין בתובענתו כי הוא מוכן לקיים את חיובו המקביל, שכן אין בעל דין חייב לפרש בכתב הטענות שתנאי מוקדם פלוני הדרוש לעניינו התקיים, אך הואיל והמשיב העלה את הטענה, היה על המערער להתמודד עימה ולהוכיח נכונותו זו בצורה גלוייה וברורה, המצביעה על רצון ועל יכולת לקיים את התחייבותו. המערער לא הראה נכונות כאמור, ובהיעדר נכונות מצד הנושה לקיים את חיובו, אין הוא זכאי לתבוע מן החייב את קיום החיוב השלוב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יצחק ברורמן למערער, עו"ד חיים גרינולד למשיב. 9.6.92).
ע.א. 110/89 - הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נגד ישראל גלבוע
*בקשה להצהיר כי זכויות במקרקעין של המנוחה שייכים לנושה של היורש היחידי של המנוחה כאשר טרם ניתן צו ירושה(מחוזי ת"א - ת.א. 1414/86 - הערעור נדחה).
א. המערער הגיש נגד המשיב תובענות כספיות וזכה בהן. לגביית החובות הפסוקים פתח המערער בהליכי הוצל"פ. נודע למערער כי המשיב הינו היורש היחיד של אמו המנוחה וע"ש האם רשומים נכסי המקרקעין. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש להצהיר כי זכויות הבעלות בנכסים הנ"ל שייכות בשלמותן למשיב וכן ביקש להטיל עיקול על הנכסים. המשיב לא התגונן בפני התביעה, המערער ביקש פס"ד בהיעדר הגנה והעניין הובא בפני הרשמת. זו החליטה כי בהיעדר צו ירושה אין אפשרות לתת פס"ד שכן "לא ניתן 'לדלג' על שלב זה ולהכריז על מאן דהוא כיורש שלא מכח צו ירושה או צו קיום צוואה...". המערער סומך טענותיו על סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ הקובע בחלקו הרלבנטי כי "ביהמ"ש רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים ע"ש החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם". בתצהיר שהוגש מטעם המערער נטען כי המשיב הינו יורשה היחיד של אמו המנוחה, והואיל ולפי דיני הירושה "במותו
של אדם עובר עזבונו ליורשיו" והיות שמדובר ביורש יחיד, הרי גם ללא מתן צו ירושה או צו קיום צוואה שייכים הנכסים למשיב וניתן לנקוט בהליך לפי סעיף 34 לחוק הוצל"פ. הערעור נדחה.
ב. אין לברר ענייני ירושה במסגרת תביעה לפי סעיף 34 לחוק ההוצל"פ. על ענייני ירושה להתברר על פי הדינים וסדרי הדין החלים לגבי ירושה. לצורך בירור זהותם וחלקם של היורשים, או של יורש יחידי, נקבע הליך מסודר בחוק הירושה אשר נועד להביא לידיעת הציבור דבר מותו של אדם ודבר קיומו של טוען לזכות בעזבון. ההליך בו נקט המערער אינו משיג את מטרת הפירסום ברבים ומתן הזדמנות להגיש התנגדויות. אין תועלת באמור בתצהיר כי המשיב הוא יורש יחידי, ואפילו היתה הודאה מצד המשיב כי הוא היורש היחיד של המנוחה, לא היה בכך די. ייתכן ויש טוענים נוספים לעזבון, אם יורשים על פי דין ואם יורשים על יסוד צוואה, וייתכן ולמנוחה היו נושים וגם לאלה אינטרס לדעת על העזבון ולתבוע סילוקם של החובות מן העזבון. כל המנגנון המסועף הנוגע למתן אפשרות לכל מיני נושים או יורשים להתנגד למתן צו ירושה יימצא נעקף ומסוכל אם ניתן יהיה להגיש תביעה למתן פס"ד הצהרתי וצו עיקול לפי סעיף 34 לחוק ההוצל"פ.
ג. אין צורך להכריע כאן סופית בשאלה אם למערער מעמד בבקשה למתן צו ירושה לפי סעיף 66 לחוק הירושה, ואם הוא בגדר "מעוניין בדבר" לצרכי מינוי מנהל עזבון. לכאורה אין מניעה לכך כי בנסיבות המקרה שבפנינו, יוכל הנושה להפעיל את המנגנון האמור. ההיסטוריה החקיקתית מלמדת כי בנקיטת הביטוי "מעוניין בדבר" ביקשו לאמץ נוסח "כולל וגמיש" וכי בכל מקרה ששמירת זכויות הנושים או של היורשים תדרוש זאת, רשאי ביהמ"ש למנות מנהל עזבון ולמסור לידיו את כינוס נכסי העזבון, סילוק חובותיו וחלוקת היתרה בין היורשים. מכל מקום, כאמור, אין צורך להכריע סופית בשאלה זו וניתן להשאירה בצריך עיון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד כתריאל בארי וגב' טלי אורן למערער. 9.6.92).
ע.א. 588/88 - חברת החשמל... בע"מ נגד אגף המכס והמע"מ
*הפריט המחייב במס קנייה לגבי מוני חשמל שיובאו ע"י חברת החשמל(מחוזי י-ם - ת.א. 657/86 - הערעור נדחה).
א. המערערת ייבאה מהונגריה מונים למדידת הספקת חשמל. מיסוי המונים מוסדר ע"י תעריף המכס ומס קניה. מונים כאלה יכולים להשתייך לאחת משתי קטגוריות בתעריף: האחת לפי הפירוט שהגדרתו היא "חד פזיים למתח עבודה שאינו עולה על 250 וולט" ואלה חייבים בתשלום מס קניה; והשניה היא לפי פריט אחר שהגדרתו "אחרים" ואלה פטורים מתשלום מס קניה. המדינה סברה שהמונים משתייכים לקטגוריה הראשונה וחייבה את המערערת בתשלום מס בגינם. על רקע זה פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי וביקשה להצהיר שהמונים פטורים ממס קניה. את התביעה ביססה המערערת על העובדה שהמונים שהגיעו היו מותאמים למתח של 277 וולט, כפי שציין היצרן על גבי המונים. המשיבה טענה בהגנתה שהמונים לא הותאמו כלל למתח של 277 וולט כפי שצויין עליהם, אלא יוצרו מלכתחילה למתח של 220 וולט והטבעת המספר 277 וולט נעשתה על פי בקשת המערערת ואיננה משקפת את המתח הנכון.
ב. השופט סבר כי תווית שמדביק היצרן על המוצר איננה מחייבת והציע למנות מומחה מוסכם אשר יבדוק את המונים. ב"כ המערערת הציע למנות את פרופ' ארליצקי מהפקולטה להנדסת חשמל של הטכניון בחיפה וב"כ המשיבה הסכים לכך. נמסרו למומחה שני מונים והמסקנות שאליהן הגיע היו שהמונים שנבדקו הם בעלי מתח עבודה נקוב של 277 וולט וכי מותר לכן להשתמש בהם במתח שבין 249 ל-340 וולט. ב"כ המדינה הפנתה אל המומחה
מספר שאלות הבהרה ובעקבות השאלות הגיש המומחה מסמך המתקרא "תוספת לחוות דעת מומחה" (להלן: התוספת). המסקנה בתוספת היא "תוצאות המדידות מאשרות שהמונים הנבדקים... בעבודתם במתח של 277V אינם עונים לדרישות תקן ישראלי... זאת אומרת לא ניתן לקבל את המתח של 277V כמתח נקוב של המונים". המומחה נחקר לאחר מכן בביהמ"ש והבהיר שהמסקנה הראשונה שמסר בחוות הדעת היתה מסקנה לא נכונה ולכן שונתה בעקבות שאלות ההבהרה. לבסוף אמר העד כי המכשיר פעל כראוי בתוך גבולות מסויימים שבין 210 לבין 255 וולט. בפסה"ד אימץ השופט את המסקנה המתוקנת של המומחה, שהמונים בעבודתם במתח של 277V אינם עונים לדרישות התקן, ודחה את תביעת העותרת. הערעור נדחה.
ג. העובדה שהמומחה מודה בכך שבשלב הראשון לא ביצע בדיקה שצריך היה לבצעה ולכן הגיע לתוצאה שגוייה, אין בה כדי לקבוע שאין לסמוך עליו וכי יש להתייחס בספקנות למסקנותיו. מומחה איננו אלא בשר ודם ועשוי לטעות. לאור שאלות ההבהרה שהוגשו למומחה, נוכח לדעת שבדיקה חשובה אחת מאלה הכלולות בתקן הישראלי נשמטה ממנו. דווקא העובדה שלאחר שנוכח בטעותו, ביצע את הבדיקה החסרה והודה כי תוצאותיה יש בהן כדי לשנות את מסקנותיו - מעידה על יושרו, הגינותו, ומהימנותו.
ד. טענה אחרת בפי ב"כ המערערת שהמומחה וכן השופט בעקבותיו טעו בכך שקיבלו את דרישות התקן הישראלי כאמת מבחן לבחינת ייעודם ומהותם של המונים. גם בטענה זו אין ממש. המומחה מונה ע"י ביהמ"ש מכח הסכמתם של הצדדים ובהסכם ובמינוי שבעקבותיו לא נקבעו כלל אמות מבחן או קריטריונים לבדיקה. המשמעות היא שהצדדים סמכו על המומחה שיבור לו את הקריטריונים שייראו בעיניו מתאימים. גם לגופו של עניין, המבחן על פי עקרונות התקן הישראלי הוא מבחן נכון וראוי. אין חשיבות לשאלה הפורמלית אם התקן אושר או לא ואם הוא מחייב או לא. לא מעמדו המשפטי הוא הקובע אלא טיבו ומהותו כקריטריון טוב לבדיקה.
ה. גם טענת המערערת שצריך לראות את המונים בקטגוריה הפטורה ממס משום שלדברי המומחה יכול היה המונה לעמוד בדרישות התקן אילו נדרש לעבוד במתח של 250.1 וולט, בדין נדחתה. הסעיף המדבר על 250 וולט לא נועד להעמיד קו גבול שרירותי שיחצוץ בין המונה הפטור לבין המונה החייב במס, אלא להבדיל בין שני סוגי מונים. אלה המיועדים למדוד צריכה ביתית ואלה המיועדים למדוד צריכה תעשייתית. למעשה אין בארץ רשת חשמל העובדת במתח של 250 וולט. קיימת רק הרשת של 230-220 וולט לצריכה הביתית, והרשת האחרת של 277 וולט המשרתת את התעשייה. הצבת מתח של 250 וולט כגבול כשירותו של המונה לצרכי המיסוי הוא תיאורטי, מלאכותי ובלתי הגיוני. מאידך, הפרשנות הרואה בגבול שהוצב גבול בין צריכה ביתית במתח של 230-220 וולט החייבת במס, לבין צריכה תעשייתית במתח של 277 וולט הפטורה ממנו, היא פרשנות שיש עמה לא רק הגיון מקצועי ומעשי אלא גם הגיון כלכלי.
ו. עוד טענה המערערת כי כיוון שהדבר ניתן לשני פירושים שונים צריכה המערערת ליהנות מן הספק. טענה זו אין לקבלה וזאת משני טעמים. ראשית, אין כאן שני פירושים בעלי מעמד שווה. רק הפירוש שאומץ ע"י השופט הוא הפירוש המגשים את מטרת החקיקה; שנית, אפילו היו שני הפירושים בעלי מעמד שווה ויוצרים ספק אמיתי, לא המערערים הם אלה הזכאים ליהנות מספק זה. לפי חוק מס קניה כאשר מדובר ב"טובין או שירות שאפשר לסווגם כסוגי טובין... או כשירות שטעונים מס וגם כסוגי טובין... שאינם טעונים מס, רשאי המנהל לחייבים במס..." נמצא שאפילו היה מדובר בספק של ממש, הרי שהוא פועל לטובת המנהל ונגד המערערת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד א. תוסייה כהן למערערת, עו"ד א. קורן למשיב. 10.6.92).
ע.א. 736/90 - הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד דוד בן חמו
*פיצויים בתאונת דרכים. *שיעור הנכות הרפואית לצורך קביעת אחוז הפסד כושר ההשתכרות. *חישוב הפיצוי בשיעור העולה על שילוש השכר הממוצע במשק(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיב נפגע בתאונת דרכים בדצמבר 1983 וחל על התאונה חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי והנכות שנקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי מגיעה לכדי %20 לצמיתות. בעת התאונה היה המשיב נהג שכיר באגד, ובמועד פסה"ד, בדצמבר 1989, עדיין המשיך לעבוד באגד. בחישוב הפסד כושר השתכרותו של המשיב הגיע ביהמ"ש למסקנה, על אף הנכות הרפואית כאמור, שהנכות התפקודית של המשיב כנהג אגד היא בשעור של %12.5 בלבד, ובהתאם לכך חישב את הפסד כושר ההשכרות בעתיד. עפ"י חישוביו הגיע ביהמ"ש להפסד כושר השתכרות בעבר בסכום של 49,000 ש"ח, הפסד כושר השתכרות בעתיד בסכום של כ-186,000 ש"ח ונזק לא ממוני של כ-9,000 ש"ח. לאחר ניכוי גימלאות הביטוח הלאומי נפסק למשיב סכום של כ-66,000 ש"ח. כן חייב ביהמ"ש את המערערת לשלם למשיב "ריבית חוקית" על הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסכום של כ-9,390 ש"ח מיום התאונה ועד למועד פסה"ד. הוגשו ערעור וערעור נגדי. הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה.
ב. בערעור הנגדי טען המשיב כי ביהמ"ש טעה בכך שחישב את הפסד כושר ההשתכרות לפי הפסד של %12.5 בלבד ולא כשיעור הנכות הרפואית אך אין ממש בטענה זו. ביהמ"ש נימק את מסקנתו בעניין זה תוך שהוא למד לענין זה גם מעבודתו והשתכרותו של המשיב מאז התאונה ועד למועד פסה"ד - תקופה של שש שנים.
ג. עפ"י סעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים "בחישוב הפיצויים בשל השתכרות ואובדן כושר ההשתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק". מתוך עיון בחישובי השכר של ביהמ"ש דלמטה עולה שחישב את הפיצוי על בסיס העולה על שילוש השכר הממוצע במשק ולפיכך יש להפחית בגין הפסד כושר ההשתכרות סכום של כ- 30,000 ש"ח. טענה שניה העלתה המערערת בעניין פסיקת הריבית על הנזק הלא ממוני. טענת המערערת היא כי בחייבו לשלם "ריבית חוקית" על סכום הנזק הלא ממוני, כשהוא מחושב ליום פסה"ד, מיום התאונה - טעה ביהמ"ש ובכך צודקת המערערת. לגבי נזק לא ממוני הנפסק לפי חוק הפיצויים, יש לפסוק את הריבית לפי שיעור הנזק כשהוא מחושב ליום התאונה ולא שיעור הנזק כשהוא מחושב למועד פסה"ד. גם מבחינת שיעור הריבית לה זכאי המשיב ראוי להבהיר ששיעורה הוא מיום התאונה עד 13.4.89 בשיעור של %4 ומתאריך זה בשיעור של %8 לשנה. לפיכך יש להפחית מסכום הפיצויים כאמור.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד גורי למערערת, עו"ד י. ענבר למשיב. 17.6.92).
ע.א. 551/89 - מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד יעקב סדובניק
*קביעת ביהמ"ש כי אירע אירוע ביטוחי ומכונית מבוטחת נעלמה. *סירובו של המבוטח לעבור בדיקת "פוליגרף" למרות שחתם לאחר האירוע על התחייבות לבצע בדיקה כזו. *ריבית והצמדה כאשר סכום הביטוח מוצמד לדולר(מחוזי ת"א - ת.א. 3035/87 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערערת ביטחה את מכוניתו של המשיב ביטוח מקיף ובסוף אוגוסט 1987 נעלמה המכונית. המשיב הודיע למשטרה כי המכונית נגנבה ופנה למערערת בדרישה לשפותו על אובדן המכונית. המערערת טענה כי המשיב התרשל בשמירה על המכונית, וכי לא קיים את תנאי הפוליסה הנוגעים לאמצעי מיגון הרכב. במסגרת ההתדיינות שבין הצדדים הפעילה המערערת חוקר פרטי והלה החתים את המשיב על טופס הסכמה לבדיקה בפוליגרף. לבסוף המשיב לא ניגש לבדיקה האמורה ודרש לשלם לו את הסכום הנקוב בפוליסה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התובענה וקבע כי המשיב לא התרשל וכי קיים את המתחייב מכח הפוליסה באשר לאמצעי המיגון. את עיקר פסה"ד ייחדה השופטת המחוזית להסכם הבדיקה בפוליגרף. לדעתה נפלו פגמים בקשר לצדדים להסכם ולנסיבות החתימה עליו, אלא שהמשיב לא הגיש כתב תשובה ולפיכך ההסכם לבדיקת פוליגרף מחייבת את התובע. אעפ"כ
החליטה לקבל את תביעתו של המשיב והנימוק לכך היה שהצדדים לא התנו על תוצאות הסירוב להיבדק בפוליגרף, להבדיל מתוצאות הבדיקה עצמה. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. באשר להוכחת האירוע הביטוחי, טוענת המערערת שלא היו בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות לקבלת גירסתו של המשיב בדבר קרות האירוע, ולחילופין, לא ניתן משקל מספיק לסירובו של המשיב להבדק בפוליגרף, כשנבחנה מהימנותו. בטענה זו על שני ראשיה אין ממש כאשר מצא ביהמ"ש כי עדותו של המשיב ראוייה לאמון ללא כל היסוס. אכן, לעיתים, תהיינה לסירובו של מבוטח להיבדק בפוליגרף השלכות על הערכת מהימנותו, אך אין מקום להפריז, אף בהליך אזרחי, בחשיבות הסירוב, ואין לנתקו מיתר הנסיבות, כשממילא אין תוצאת הבדיקה מוכרת כאמצעי בטוח ואמין לגילוי האמת.
ג. אשר להסכם להיבדק בפוליגרף - ביהמ"ש המחוזי קבע, כאמור, כי ההסכם מחייב את התובע ולדעת המערערת מובילה הכרה זו בתקפו של ההסכם למסקנה שאין המשיב זכאי לכל פיצוי כל עוד לא ניגש לבדיקה בפוליגרף ונמצא בה דובר אמת. אין צורך במקרה זה לחוות דעה על פרשנותו של ההסכם להיבדק בפוליגרף ולקבוע אם ביצוע הבדיקה הוא אכן תנאי לתשלום, או שמא מדובר רק באופציה המסורה למבוטח להיבדק אם לאו. זאת מאחר שממילא אין המערערת יכולה להבנות מהסכם הבדיקה בפוליגרף כאמור להלן.
ד. לכתב הגנתה צירפה המערערת עותק מהסכם הבדיקה. מדובר בטופס סטנדרטי שעליו חתום המשיב בלבד. מהמסמך נעדרים כל הפרטים היכולים לקשור את ההסכם עם תביעה מסויימת או עם אירוע ביטוחי מסויים. המקומות המתאימים בטופס למילוי פרטים חיוניים אלה נותרו ריקים. יתירה מזו, המסמך נושא את שמה של "רותם חברה לביטוח בע"מ..." כמי שהתקשרה עם המשיב. בעוד שהמערערת היא חברת "מנורה" ואינה צד למסמך כלל. אכן, בשלב ההוכחות הוגש לביהמ"ש מסמך הנושא את הכותרת "מנורה חברה לביטוח בע"מ..." הכולל את כל הפרטים החסרים, כולל חתימת המערערת, אלא שעיון בו מגלה כי "זוהי בדיוק אותה גברת רק בשינוי אדרת". הסכם זה הוא אותו מסמך שצילומו צורף לכתב ההגנה, אלא "שיד נעלמה" מחקה את השם "רותם" וכתבה תחתיו את השם "מנורה". כן מולאו כל הפרטים החסרים והוספה חתימת המבטחת, הכל במהלך המשפט וללא ידיעת המשיב. מבלי להדרש לשאלה אם במעשה זה נעברה לכאורה עבירה פלילית, הרי מכל מקום אין המערערת יכולה להיבנות מהאמור באותו מסמך, כי היא אינה צד למסמך.
ה. משנמצא שהמערערת אינה צד כלל להסכם האמור שוב אין צורך לעמוד על נסיבות החתימה על המסמך והשלכותיהן. אולם להשלמת התמונה יש לציין כי המשיב העיד שהחוקר הפרטי החתים אותו על מספר מסמכים, תוך אמירה שמדובר בעניינים פורמאליים מבלי להסביר את מהותם. את החוקר לא הזמינה המערערת לעדות והעד מטעמה של המערערת טען כי "החוקר הסביר למר סדובניק (המשיב) על מה הוא חותם". ביהמ"ש המחוזי קבע כממצא כי המשיב נתבקש ליתן הסכמתו לבדיקה ולא הוסבר לו פשר ההתחייבות המתנה על תחולת הפוליסה לפי תוצאות הבדיקה. אם מצאה השופטת שהוסבר למבוטח שחתימתו היא עניין פורמאלי, ובו בזמן הוחתם על התחייבות מרחיקת לכת המעמידה בספק את השיפוי כולו, הרי שבכך הוטעה המשיב, וקמה לו עילה לבטל את ההסכם הנ"ל. אלא, שגם אם עמדה למשיב עילת ביטול, אין זה ברור כלל כי היה בידיו לסמוך על עילה זו את אי תקפותו של ההסכם, שכן לא נתן הודעת ביטול, לא באופן פורמאלי וגם לא במשתמע. ברם, ממילא אין המערערת יכולה להתבסס על הסכם זה כאמור לעיל.
ו. טענה אחרת בפי המערערת מופנית כלפי קביעת ביהמ"ש המחוזי כי תגמולי הביטוח ישאו ריבית והצמדה מיום קרות האירוע הביטוחי על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה ובערעורה על החלטה זו צודקת המערערת. בפוליסה ישנה תוספת שעניינה הצמדת סכום הביטוח לדולר, ומכאן טענת המערערת שעל פי התוספת צריכה הריבית להיות מחושבת לפי סעיף 28(ד) לחוק חוזה ביטוח, היינו מטבע ישראלי לפי ערכו של מטבע חוץ בתוספת
ריבית בשיעור שמשלם בנק ישראל לתאגידים בנקאיים על כספי פקדונות וכו'. לטענת ב"כ המשיב קביעה ריבית דולרית של כ-%7 לפי הריבית ששולמה ע"י בנק ישראל, יוצרת אצל חברות הביטוח תמריץ לעיכוב הכספים ולהתדיינות בבתי המשפט, שכן ריבית דולרית כזו אינה מדביקה אפילו את ירידת שוויו של הכסף. ברם, משהסכימו הצדדים כי תגמולי הביטוח ישולמו במטבע ישראלי המחושב לפי ערכו של הדולר ביום התשלום, אין כל דרך אחרת אלא להיזקק למנגנון שבסעיף 28(ד) לחוק לצורך קביעת שיעור הריבית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד רם הורביץ למערערת, עו"ד נמרוד אשכול למשיב. 10.5.92).
ע.א. 4724/90 - א.ש.ת. כספים בע"מ נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ
*פירוש הסכם המחאת זכויות והתחייבות הבנק להעברת כספים לחשבון מסויים(מחוזי ת"א - ת.א. 108/87 - הערעור נתקבל).
א. המערערת (להלן: החברה) נתנה הלוואה לחברת לנדסמן בע"מ (להלן: לנדסמן). הוסכם בין הצדדים כי להבטחת פרעון ההלוואה תגרום לנדסמן לכך שהמשיב (להלן: הבנק) יתחייב להעביר לחשבונה של החברה סכומים אשר יגיעו לבנק מכח שתי המחאות זכות, שבמסגרתן העבירה לנדסמן לבנק את כל זכויותיה על פי חוזים מסויימים עם משרד הבטחון. הבנק נתן בידי החברה התחייבות כאמור. אצל החברה התעורר חשש שמא הבנק אינו מעביר לידיה את מלוא הסכומים שהתחייב להעביר והיא פנתה לביהמ"ש המחוזי בתביעה למתן חשבונות אודות הכספים שהגיעו לבנק על פי המחאות הזכות הנ"ל, ולתשלום כל סכום שהגיע לבנק ולא הועבר לחברה. ביהמ"ש המחוזי החליט לפצל את הדיון לשני שלבים: השלב הראשון הוקדש לבירור השאלה המשפטית של היקף חבותו של הבנק כלפי החברה מכח התחייבותו האמורה; לאור ההחלטה האמורה יוחלט אם יש מקום לקיים שלב נוסף ולברר את העובדות הנוגעות לעניין. ביהמ"ש המחוזי קבע בשלב הראשון כי אין לבנק חבות כלפי החברה וממילא לא נדון השלב השני. הערעור נתקבל.
ב. לאחר שלנדסמן המחתה את זכויותיה על פי החוזים עם משרד הבטחון לבנק, נתנה לנדסמן לבנק הוראה בלתי חוזרת במסמך (להלן: המסמך), נשוא הדיון, בו נאמר "הריני להורות לכם בזאת כי תעבירו את כל הכספים שיועברו אליכם ע"י משרד הבטחון... מיד עם קבלתם, לזכות חשבון (החברה)...". על המסמך חתם הבנק התחייבות כדלהלן "הרינו לאשר בזאת את הסכמתנו לפעול בהתאם להוראות... הנ"ל ולהעביר את כל הסכומים שנקבל... לזכות חשבון... (החברה) שנפתח אצלנו... אנו מוותרים בזה על כל זכות עיכבון... ואנו נבצע את ההוראות הנ"ל כלשונן כל עוד לא תהא מניעה חוקית לכך". המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לכספים (שיקים) שלא הועברו לידי הבנק במישרין ממשרד הבטחון, אלא שולמו ללנדסמן והיא זו שהפקידה כספים אלה בחשבונה בבנק. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת החברה לזכות בכספים שהועברו לידי הבנק שלא במישרין ע"י משרד הבטחון והערעור על כך נתקבל.
ג. אין נפקא מינה אם משרד הבטחון שילם לבנק את הכספים נשוא ההמחאות במישרין, אם לאו, ובלבד שהכספים הגיעו בסופו של דבר לבנק. הלכה פסוקה היא כי תוצאתה של המחאה הינה העברת הבעלות בזכות הנמחית מן הממחה אל הנמחה, ולכן הזכות לקבלת הכספים הנ"ל הועברה מלנדסמן לבנק ואין זה משנה איזו דרך עברו הכספים הנ"ל עד הגיעם לבנק. פועל יוצא טבעי הנובע מהעברת הבעלות בזכות המומחית לידי הנמחה, הוא התגבשות זכותו של הנמחה לתבוע את הכספים מאת הממחה, אם הממחה יקבל את הכספים מידי החייב. כאשר הממחה מעביר לידי הנמחה כספים אותם קיבל מן החייב מכח החוזים נשוא ההמחאה, ניתן לומר כי כספים אלו הגיעו לידי הנמחה בגין - או על פי - ההמחאה. על כן, די בכך שהכספים שיצאו מידי משרד הבטחון, בגין החוזים נשוא
ההמחאות הנ"ל, יגיעו לידי הבנק, על מנת שניתן יהיה לומר כי מומשה הזכות שהומחתה לבנק.
ד. שאלה אחרת היא מה פירוש מסמך ההתחייבות של הבנק כלפי החברה. למעשה, הצירוף "והוראה בלתי חוזרת" של לנדסמן לבנק, מעורר קושי. הקושי טמון בכך שהזכויות נשוא אותו מסמך הומחו ע"י לנדסמן לבנק עוד בטרם נחתם המסמך, ולכן לא יכול היה לתת לבנק הוראות מה יעשה בכספים שיגיעו לבנק על יסוד הזכויות האמורות. ברם, למרות המחאת החיובים ההחלטית הסכים הבנק להסדר חוזי וייחודי מאוחר יותר שביטויו בהוראה הבלתי חוזרת הנושאת הסכמת הבנק, ובכל הנוגע לפרשנות של הוראת לנדסמן לבנק, יש לשים את הדגש על התחייבות הבנק, המופנית כלפי החברה. אומד דעתם של הצדדים היתה כי כל הכספים המגיעים לבנק מידי משרד הבטחון, בגין המחאת הזכויות, יועברו לחשבון החברה, מבלי להבחין בין כספים שיגיעו ממשרד הבטחון ישירות ובין כספים שיגיעו ממשרד הבטחון בשיקים ע"י לנדסמן וע"ש לנדסמן.
ה. הצדדים התייחסו בהרחבה לשאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו לדון תחילה בפרשנות המסמך ורק לאחר מכן, לאור הכרעתו לעניין הפרשנות, להחליט אם לחייב את הבנק ליתן חשבונות וכו'. בעניין זה צדק ביהמ"ש המחוזי. אין טעם בקבלת החלטה ראשונית המחייבת את הבנק לפרוש יריעה רחבה של נתונים בפני החברה, על העלות הכרוכה בכך מבחינתו ועל הזמן אשר הדבר עשוי לדרוש, בנסיבות בהן ייתכן כי לנתונים אלו לא יהיה ערך מעשי כלשהו. הגישה של ביהמ"ש המחוזי עולה בקנה אחד עם הדרישה שהציבה הפסיקה לעניין תביעה למתן חשבונות, לפיה תנאי מוקדם למתן חשבונות הוא הוכחה - ולו לכאורה - כי לתובע קמה זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נתן מאיר למערערת, עו"ד ניר כהן למשיב. 17.6.92).
ע.א. 256/89 - פרץ אליאס ויעקב נגד יצחק כובס
*פירוש הסכם. *הודאה והדחה. *מתן ארכה ע"י ביהמ"ש לביצוע חיוב עפ"י ההסכם. *הענקת סעד של אכיפה(מחוזי ת"א - ת.א. 1810/84 - הערעור נדחה).
א. המערערים (להלן: פרץ) נשו במשיב (להלן: כובס) סכום כסף. ביוני 1974 התחייב כובס להעביר לפרץ דירה, נשוא הסכסוך, בתמורה לסכום מוסכם שביטא את שיעור חובו של כובס לפרץ שהיה נמוך מערך הדירה. למעשה, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, לא היה זה מכר, אלא הדירה הועברה לפרץ כבטחון לפרעון החוב שנותר בעינו והוסיף לצבור ריבית. ניתנה לכובס אופציה, בלתי כתובה, לשוב ולרכוש את הדירה ע"י פרעון החוב. כובס הוסיף להתגורר בדירה מכח חוזי שכירות שנערכו ודמי השכירות נזקפו ע"ח החוב של כובס. מצב דברים זה נמשך כ-5 שנים עד שביקש כובס לממש את האופציה, לפרוע את חובו ולרכוש חזרה את הדירה. ביום 21.1.79 נחתם זכרון דברים ונאמר בו כי הדירה נמכרת לכובס תמורת 15,000 דולר, כי 1000 דולר שולמו בעת החתימה ו-14,000 דולר ישולמו "תוך 5 שנים בתשלומים כפי יכולתו של כובס. כל היתרה הלא משולמת תישא ריבית של %20 לשנה". לדעת השופט שיקף הסכום של 15,000 דולר את גובה החוב המשתנהשפרעונו היה בתמורה המוסכמת עבור הדירה.
ב. אחד מסלעי המחלוקת העיקריים בין הצדדים נעוץ בסעיף 10 להסכם בו נקבע כי "חוזה זה מותנה בתשלום הריבית מדי חודש. אולם לקונה תהיה זכות איחור עד 3 חודשים בתשלום הריבית. במקרה והקונה יאחר מעבר למועד זה יהיה המוכר רשאי לבטל הסכם זה". ביום 24.1.80 כתב עו"ד ששון, מי שניסח את זכרון הדברים, בשם פרץ, מכתב לכובס ובו נאמר "למרות שחלפה למעלה משנה טרם שילמת את הריבית המגיעה ממך... לפיכך מודיע מרשי כי זכרון הדברים הנ"ל בטל ומבוטל ומרשי רשאי לפעול
כרצונו". באותו חודש נרשמה על הנכס הערת אזהרה לטובת אחד שמואל אסלן, בעקבות התחייבות של פרץ למשכן את הדירה כנגד כספים שהלווה לו אסלן. במרץ 1981 הגיש כובס תביעה לביהמ"ש המחוזי, בה טען כי שילם את מלוא התמורה הנקובה בזכרון הדברים, וכי ההערה לטובת אסלן נרשמה שלא כדין ושלא בתום לב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ביום 24.1.80 לא היו המערערים זכאים לבטל את החוזה כי כובס לא הפר את החוזה, וכן קבע כי הוכח שכובס שילם ע"ח הדירה כ-10,000 דולרים מתוך ה-14,000 שהיה עליו להשלים במשך 5 השנים שלאחר כריתת החוזה. טענתו של כובס כאילו פרע את מלוא התמורה עבור הדירה לא נתקבלה. ביהמ"ש פסק כי העברת הזכויות לכובס בלשכת רישום המקרקעין תיעשה מיד לאחר פרעון כל יתרת החוב, כשביהמ"ש נותן ארכה לכובס לשלם את יתרת החוב תוך 6 חודשים מיום פסה"ד. הערעור נדחה.
ג. המערערים טוענים כי טעה ביהמ"ש בכך שקבע כי הסכומים הנקובים בפסה"ד שולמו ע"ח הדירה. יעקב פרץ אכן אישר בעדותו את קבלת הסכומים, אך טען כי ניתנו בקשר לעסקים אחרים שניהל עם כובס. כיוון שמדובר במימצא עובדתי מובהק, אין להתערב בקביעת ביהמ"ש הנתמכת הן בדיני הראיות והן בחומר הראיות ובשכל הישר. לפי דיני הראיות, נושה המודה כי נפרע סכום מסויים, אך טוען כי הכסף שולם ע"ח חוב אחר - עליו הראייה. המערערים לא הוכיחו קיומו של חוב אחר וטענת המערערים היא לכל היותר כי לא הוכח שהכספים שולמו ע"ח הדירה אך בכך לא סגי. גם חומר הראיות וההגיון תומכים במסקנה כי הכסף שולם ע"ח הדירה.
ד. טוענים המערערים כי גם אם שולמו הכספים כפי שנקבע בפסה"ד, עדיין חייב היה כובס לשלם את הריבית על היתרה הבלתי מסולקת מדי חודש בחדשו, ומאחר שכל התשלומים נעשו בחודשים הראשונים שלאחר כריתת החוזה, הרי שבאי תשלום ריבית לאחר התשלומים הנזכרים, הפר כובס את חיובו. טענה זו בדין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. החיוב בתשלום ריבית מדי חודש נקבע כדי להבטיח לפרץ זרם הכנסות קבוע מן הדירה, עד שישולם עיקר הסכום, שהרי ניתן היה לפרוע את הסכום תוך 5 שנים. על יסוד מימצא זה קבע השופט שהסכומים המשמעותיים ששולמו כבר בסמוך לכריתת החוזה, כללו תשלום ריבית מראש, לפחות למשך השנה הראשונה. כיוון ששולמה הריבית לשנה הראשונה, עד למכתבו של פרץ בדבר ביטול ההסכם, הרי שכובס לא הפר את ההסכם.
ה. טענה אחרת בפי פרץ כי ביהמ"ש לא היה רשאי להעניק לכובס, בעת מתן פסה"ד בשנת 1989, ארכה בת חצי שנה לתשלום יתרת התמורה הבלתי מסולקת. זאת מאחר שהחוזה בין הצדדים קבע שהקרן תשולם במלואה תוך 5 שנים, שהגיעו לקיצן בשנת 1984. הטענה היא כי עדיין עומדת למערערים זכות לביטול החוזה עקב הפרות שאירעו לאחר משלוח הודעת הביטול ב-1980. גם טענה זו אין לקבל.
ו. השאלה היא אם פרץ הפר את החוזה ואם כובס הוא בגדר "נפגע" במובן סעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ועל שאלות אלה יש להשיב בחיוב. במעשיהם בינואר 1980 גילו המערערים את דעתם כי אינם מתעתדים לקיים את חיובם, ועל כן יש בהתנהגותם לפחות משום הפרה צפוייה של החוזה על פי האמור בסעיף 17 לחוק הנ"ל. משלוח המכתב ומישכון הדירה לאסלן אינם מתיישבים עם התחייבותם הקודמת כלפי כובס להעביר את הדירה לבעלותו. אם אין בכך משום הפרה אקטואלית של החוזה, הפרה צפוייה בוודאי יש כאן. מכאן כי נתקיימו תנאי סעיף 17 לחוק החוזים (תרופות).
ז. באשר לשאלה אם כובס היה זכאי בנסיבות אלה לאכיפה - התשובה לכך היא חיובית. סעיף 17 מעניק, כאמור, גם לנפגע מהפרה צפוייה את כל הסעדים הקבועים בחוק החוזים והסעד העיקרי והראשי שבהם הוא סעד האכיפה, אשר יינתן, דרך כלל, אלא אם כן יוכיח המפר כי התקיים אחד החריגים המנויים בסעיף 3 לחוק. במקרה דנן החריג ש"אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין" הוא שיכול לבוא בחשבון והשאלה היא מהם
השיקולים שינחו את ביהמ"ש בבואו לקבוע אם האכיפה היא צודקת אם לאו. בנסיבות העניין המסקנה מכל העובדות הינה כי האכיפה היא צודקת. זאת גם אם יוצאים מתוך הנחה שכובס הפר את ההסכם לאחר משלוח הודעת הביטול בכך שלא שילם את יתרת חובו.
ח. העובדה שהתובע אכיפה הפר בעצמו את החוזה אין בה תמיד כדי להצדיק את שלילת סעד האכיפה ממנו. על ביהמ"ש לאזן בין האינטרסים של שני הצדדים תוך נסיון לעשות צדק עם שניהם. בענייננו, כפות הצדק, בעת ההכרעה, נוטות לכיוון כובס ולכיוון הכרה בזכותו לאכיפה. תוצאה אחרת היתה מביאה לאי צדק. אין גם פגם בכך כי ביהמ"ש התנה את האכיפה בתשלום יתרת המחיר. אין לקבל את טענת המערערים כי מדובר במתן ארכה לכובס, אלא ביהמ"ש, במסגרת מתן הוראה לאכיפה, יכול להתנות את האכיפה בתנאים שונים ובדין יכול היה להתנות כאן את האכיפה בתשלום יתרת החוב בתוך 6 חודשים. העובדה שביהמ"ש אינו יכול לצוות על קיום החיוב במועדו, שכן עברו שנים עד שניתן פסה"ד ובינתיים עבר מועד התשלום, אינו יכול למנוע כליל את השימוש בסעד האכיפה. במקרים בהם נשארה אפשרות לבצע את החוזה בעין, ולו גם בצורה אחרת מזו הקבועה בחוזה, כופה ביהמ"ש על ביצוע בעין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. פריימן למערערים, עו"ד נפתלי כרמל למשיב. 9.6.92).
בש"פ 2703/92 - אילן מליקר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בשעת לילה מוקדמת התנפלו שלשה שודדים על המתלונן, היכוהו נמרצות ושדדו ממנו כספים. ביהמ"ש המחוזי החליט על מעצר העורר עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי המתלונן לא יכול היה לזהות את העורר הואיל ובמקום שררה חשכה מוחלטת. בעניין זה ניתח הסניגור את הודעות המתלונן במשטרה והצביע על סתירות בין ההודעות. מכל אלה ביקש ללמוד שזיהויו של העורר בידי המתלונן אינו אלא משענת קנה רצוץ. הערר נדחה.
השוואת הודעות המתלונן והעמדתן אלו בצד אלו עשוי לעורר תמיהות מסויימות, ואולם הדברים אמורים בזיהוי שני השודדים האחרים. באשר לעורר, עיקבי המתלונן בדבריו וכבר בהודעתו הראשונה הוא אומר למשטרה כי אחד השודדים מוכר לו והוא העורר. בהמשך תיאר המתלונן מה עשה לו העורר ונקב בשמו ומה עשו לו שני האחרים שאינו יכול לזהותם בוודאות. צודק ב"כ העורר בהסתמכו על ההלכה שקיום ספיקות בגירסת התביעה ו"כירסום" שבגירסה יובאו בחשבון גם אם מדובר בעבירה חמורה ואולם נסיבות ענייננו שונות כאמור.
(בפני: השופט חשין. עו"ד מ. מרוז לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 4.6.92).
בש"פ 2655/92 - אמיר אחוול נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר ער תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת סמים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הסניגור מבקש להורות על שחרורו של העורר בערבות ולחילופין להורות על תחליף מעצר והכל בשל הראיות הקלושות, לטענתו, שבתיק המשטרה. הערר נדחה. בתיק המשטרה קיימות ראיות ישירות על מעורבות העורר בעיסקת הסמים בה מדובר, והראיות הנסיבתיות אף הן יש בהן כדי לסבך את העורר בעיסקה. הסבריו של העורר להימצאותו במקום העיסקה אין לקבלם על פניהם.
אם כי לגוף העניין לא מצא השופט חשין ממש בטענות הסניגור, הרי בהמשך הדברים העלה "תמיהה לא קטנה" למקרא הקלטה שהיתה מיד בסמוך לאחר האירוע ובה שומעים את סוכן המשטרה אומר לקצין המשטרה המפעיל "הכל בשקית שמה, עכשיו... כמה אני לוקח
מזה" ועל כך משיב לו הקצין "75 גרם" והסוכן המשטרתי עונה "בסדר". השופט חשין מציין "אני חרד להביע במילים את העשוי להשתמע מדברים אלה..." ואולם אין ממש בטענת הסניגור שיש בחילופי הדברים האמורים כדי להביא לשחרורו של העורר ממעצרו.
(בפני: השופט חשין. עו"ד זאב גורדון לעורר, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 2.6.92).
ע.א. 316/89 - שלום בר עד, עו"ד נגד עזבון המנוחה רחל עובדיה ואח'
*יפו"כ כמסמך לצורך סעיף 8 לחוק המקרקעין (הערעור נדחה).
המערער הוא אחד משלשת ילדיה של המנוחה רחל עובדיה. במותה השאירה המנוחה דירת מגורים הרשומה על שמה, והמערער טען כי 3/4 בבעלות על הדירה שייכים לו. הוא העלה גירסה מסויימת באשר להשקעה שהשקיע בדירה, וביהמ"ש קיבל את גירסת שתי אחיותיו כי הדירה היא של אמם וכי ההשקעות שהשקיע המערער היו בתמורה לדירה שבאה בירושה מאביהם ונרשמה על שמו. כדי לתמוך בגירסתו הציג המערער יפו"כ רגיל עליו חותמים לקוחות לעו"ד לצורך ייצוגם, והוא נושא חתימה בערבית של המנוחה שלא ידעה קרוא וכתוב. את יפוה"כ מילא המערער בכתב ידו ונאמר בו כי הוא ניתן "על מנת להעביר על שמו של בני שלום בר עד... 3/4 מזכויות הבעלים בדירה...". ביהמ"ש ראה ביפוה"כ "חספא בעלמא" ורמז לכך שהוא מטיל ספק באמיתותו. הערעור נדחה.
מרביתו של הערעור הינו נסיון לתקוף את ממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי, ואולם ממצאים אלה מעוגנים היטב הן בחומר הראיות והן בהגיון ובנסיון החיים. הממצאים תומכים במסקנה המשפטית כי התובע לא עמד בדרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין. מההיבט המשפטי ברור ומובן שאין יפוה"כ, אפילו היה נקי מספיקות, יכול לשמש מסמך בכתב כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין. אין הוא יוצר זכות ואינו יכול לשמש בסיס לשינוי רישום בלשכת המקרקעין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. המערער לעצמו, עו"ד גב' הדסה מקליס למשיב. 12.5.92).
ע.פ. 1041/92 - באסם חאג' יחיא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצתת רכב וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירה של הצתת מכונית בכביש צדדי ליד הכניסה הדרומית לטייבה. שוטרים שעברו במקום הבחינו במכונית הבוערת ומשהחלו בסריקות ראו את המערער יוצא בריצה מתוך כרם סמוך ועולה על מכונית שנסעה לכיוון כפר סבא ואספה אותו. לאחר שעצרוהו ראו השוטרים שידיו מפוייחות ונדף ממנו ריח חזק של דלק. על יסוד ראיות נסיבתיות אלה ושקריו של המערער הרשיעו ביהמ"ש בעבירה שיוחסה לו וגזר לו מאסר של 3 שנים וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנתיים שמחציתו מצטברת. הערעור נדחה.
השופט סבר שבראיות הנסיבתיות האמורות לא די כדי לבסס הרשעה, אלא שבנוסף לאמור לעיל הסתבך המערער בשורה של שקרים, אשר יחד עם הראיות הנסיבתיות הנ"ל מהווים לדעת השופט תשתית מספקת להרשעה. הוא הסתבך בשקרים באשר לנסיבות הימצאותו במקום, הביא אליבי שהופרך וההסברים שלו לכך שידיו היו מלוכלכות בפיח אין בהם מאומה. בנסיבות אלה בדין הרשיעו ביהמ"ש. באשר לעונש - העונש אינו חמור כלל ועיקר בהתחשב בחומרת העבירה ועברו של המערער.
(בפני השופטים: בך, מלץ, מצא. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ע. גנון למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 26.5.92).
ע.פ. 5276/91 - פלוני ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצתת רכב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים, שהינם קטינים, הראשון בן 15 והשני בן 14, הורשעו בהצתת מכונית שחנתה ליד שער האריות והמערער השני הורשע גם בהצתת שני כלי רכב נוספים ובהשתייכות לחבורת נערים שרגמו אוטובוס. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער הראשון שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ולמערער השני קנס של 5,000 ש"ח והתחייבות להימנע מביצוע עבירות דומות למשך שלוש שנים בסך 5,000 ש"ח נוספים. לטענת הסניגור החמיר ביהמ"ש יתר על המידה עם המערערים ולא התחשב במידה מספקת בגילם הצעיר. במיוחד הדגיש את המצב הכלכלי הקשה של משפחת המערער השני, והעובדה שמלוא העול של תשלום הקנס הכבד יפול על אבי המשפחה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין ספק כי הצורך להטיל עונשים משמעותיים על נערים כה צעירים, מכביד על כל הגורמים הנוגעים בדבר ועל בתי המשפט ביניהם. בנסיבות הקיימות, כאשר מעשים מסוג זה הולכים ומתרבים, ומבוצעים לרוב דוקא על ידי נערים צעירים ביותר, אין מנוס מהטלת עונשים מכאיבים. כשמדובר בנער שטרם מלאו לו 14 שנה בעת ביצוע המעשים, נרתע ביהמ"ש מלשלול את חרותו, ומתבקשת המסקנה שיש לפחות לחייב נאשם כזה בהטלת קנס. אם עונש כזה מורגש כעול הרובץ על ההורים ועל המשפחה, הרי יש לקוות, כי הכבדה זו עשוייה להוות גורם מרסן של נערים אחרים כאלה ע"י משפחותיהם.
(בפני השופטים: בך, מלץ, מצא. עו"ד חבש למערערים, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 26.5.92).
ע.פ. 4419/91 - הייתם סמום ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הטלת בקבוק תבערה לעבר רכב משטרה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים הכינו בקבוק תבערה וחיכו לבואו של רכב משטרה או משמר הגבול בשכונת אטור בירושלים. כשהרכב התקרב הדליקו את הבקבוק והשליכוהו לעבר הרכב והבקבוק פגע ברכב, התנפץ על הכביש וכבה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור נגד מידת העונש נדחה. המעשה שנעשה חמור ביותר, שהרי גרם לסיכון ישיר של חיי אדם ולא בכדי קבע המחוקק לעבירה כגון זו עונש מקסימלי של 20 שנות מאסר. העונש אינו מופרז לחומרה ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חשין. עו"ד חבש למערער, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 25.5.92).
בש"פ 2498/92 - ישראל מור נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד (עבירות מס) (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בשלש עבירות של השמטת הכנסה במזיד, בשתי הרשעות של השמטת הכנסה ובשבע עבירות שעניינן ניהול פנקסים כוזבים וכדומה. ביהמ"ש גזר לו, ביום 18.5.92, 18 חודשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 100,000 ש"ח. המבקש עתר לביהמ"ש לדחיית ביצוע גזר הדין, אך השופט לא נעתר לבקשה אלא כדי 7 ימים, כך שעל המבקש היה להתייצב לתחילת ריצוי ענשו ביום 25.5.92. המבקש הגיש ערעור על פסה"ד וגזה"ד ובקשתו היא שמועד ביצוע גזה"ד יידחה עד לאחר שמיעת הערעור. הבקשה נדחתה.
המבקש העלה טענות שונות שעיקרן ערעור על ממצאים שקבע ביהמ"ש המחוזי, אך אין לומר כי הכרעת הדין לוקה בפגם חמור שיצדיק עיכוב ביצוע העונש. ניתנת האמת להיאמר שטיעוני המבקש לא עלו אף כדי טיעונים הראויים להישמע בערעור, ולו בשל כלליותם וסתמיותם. ברם, המבקש אומר כי הוא תומך בהוריו הזקנים ניצולי שואה, כי אביו עבר שבץ מוחי וכי הוא היחיד המטפל בהם, ולפיכך ראוי לדחות את ביצוע גזה"ד.
ב"כ המדינה הסכים שענשו של המבקש נוטה לחומרה, אך יחד עם זאת, לדעתו, אין גזה"ד מצדיק עיכוב ביצוע. עם זאת הוסיף ב"כ המדינה שהמבקש ראוי לדחיית ביצוע גזה"ד לתקופה של כחודשיים כדי שיוכל להסדיר את ענייניו וענייני הוריו לפני שיתחיל בביצוע עונשו. בנקודה זו, אכן, החמיר שופט ביהמ"ש המחוזי עם המבקש כשנתן בידו 7 ימים בלבד. לפיכך הוחלט לעכב את ביצוע המאסר למשך חודשיים.
(בפני: השופט חשין. המבקש לעצמו, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 24.5.92).
ע.פ. 167/92 - גדיאל איזרעילוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת הריגה תוך נהיגה כשהמערער היה שתוי. *חומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת הריגה תוך כדי נהיגה, והורשע לגבי אותו מעשה גם בנהיגה בשיכרות. הוא נדון ל-3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן נפסל לצמיתות לנהיגה. הערעור נגד ההרשעה וחומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי ביסס את הרשעתו של המערער על הממצאים שלפיהם אירעה התאונה בנתיב הנסיעה של רוכב אופנוע שהיה קרבן העבירה, היינו שהמערער סטה ממסלולו לכיוון נסיעת האופנוע שהתקרב מן הכיוון הנגדי. ביהמ"ש סמך על עדויות המומחים בעניין זה ובכך אין להתערב. המערער היה שתוי בעת שנהג ברכב ולפי כל הנתונים לא היה בכך כדי לשלול את אחריותו הפלילית. ביהמ"ש הסיק נכונה ממיכלול הנתונים כי המערער גילה רשלנות רבתי ואי איכפתיות כאשר נטל את ההגה ונהג במכונית כשהוא תחת השפעת אלכוהול. הראיות שללו את התיזה לפיה נתקיים התנאי הקבוע ברישא לסעיף 20, לאורו הנאשם "לא ידע בשעת מעשה מה הוא עושה או שאסור לו לנהוג כפי שנהג". אין גם מקום להקל בענשו של המערער. נהיגה במצב של שיכרות, ומה גם שיכרות ניכרת כמו במקרה דנן, היתה בגדר מעשה רשלנות חמור שהביא לקיפוח חיי אדם ומן הראוי שהעבריין יענש בכל חומרת הדין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מרדכי עמוס למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 27.5.92).
בש"פ 2504/92 - יעקב רודל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (זיוף מסמכים, מרמה, גניבות וסמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המערער הורשע ב-18 פרטי אישום ואין ראיות לכאורה אלא לארבעה מן האישומים הכוללים זיופי מסמכים, קבלת דברים במרמה, קבלת נכסים שהושגו בפשע, התפרצויות וגניבות וכן עשיית עסקה בסמים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
גם אילו לא היה באישומים אלה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים, ואין הדבר כך, הרי כשמצרפים לאישומים את הנסיבות האופפות אותן, יש במשקל המצטבר כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. לעורר יש עבר פלילי עשיר, בעיקרו סמים מסוכנים שבגינם נדון למאסרים ולמאסרים על תנאי, כאשר חלק מן העבירות נעברו בסמוך לאחר שנגזר לעורר המאסר על תנאי האחרון. אימת הדין לא נפלה על העורר והצורך לעסוק בסמים, לצרוך סמים ולממן סמים, חזק אצלו מכל איום בעונש. חובתו של ביהמ"ש להגן על שלום הציבור ובטחונו ועל כן בדין הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד א. ריכטמן לעורר, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 27.5.92).
ע.פ. 1700/92 - מדינת ישראל נגד דניאל ראו
*קולת העונש (מעשה סדום בקטינה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב, כבן 49, הורשע בעבירה של מעשה סדום, בדרך של מגע מיני אורלי, בקטינה כבת 15 שנים שבאה לביתו. ביהמ"ש גזר
למשיב מאסר של 6 חודשים שיבוצע בעבודות שירות, וכן מאסר על תנאי של שנה וקנס כספי של 2,500 ש"ח. הערעור על קולת העונש נדחה.
מדובר בעבירה חמורה ביותר, שגם נסיבותיה קשות מאוד הן. הילדה שהתה בביתו של המשיב לשם מתן שיעורים פרטיים לבנו, ובמעשהו יש גם משום מעילה באמון. אילו לא אירעו נסיבות מיוחדות יוצאות מן הכלל מאז מתן גזר הדין, היה מקום לקבל את ערעור המדינה. ביהמ"ש המחוזי טעה בגזר דינו ואין בנסיבות שהוא מנה כדי להצדיק עונש כה מופלג בקולתו על מעשים כגון אלה, שנמשכו במשך תקופה ניכרת. ברם, לאחר מתן גזר הדין עבר המשיב צינטור לב והממצאים מצביעים על מחלה חסימתית קשה בשלושת העורקים הכליליים, והמשיב יזקק לניתוח של מעקפי הלב תוך מספר ימים לאחר פסה"ד בערעור. מדובר במצב בריאותי קשה ומיוחד שבו נתון המשיב, שיש בו משום פיקוח נפש. פיקוח נפש דוחה דברים ערכיים ויסודיים וגם ביהמ"ש אינו רשאי שלא ליתן דעתו על כך. בנסיבות קשות אלה גם לא נראית הצעת התובעת להתערב בעונש ולקבוע כי יבוצע רק לאחר החלמת המשיב. מחלה זו שבה חלה המשיב פיקוח הנפש שבה הוא גם בידיעה שצפוי הוא לעונש מאסר כעבור זמן. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, אור. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למערערת, עו"ד מ. גלעד למשיב. 4.5.92).
בש"פ 2038/92 - אריה שחם נגד מדינת ישראל
*בקשה להפחתת סכום הערבות שנקבע כתנאי לשחרור ממעצר (בקשה להפחתת סכום הערבות - הבקשה נדחתה).
העורר שוחרר בשעתו ממעצר בתנאי שיפקיד 300,000 ש"ח במזומנים כערבות. תנאי ההפקדה האמור ניתן ע"י השופט גולדברג בביהמ"ש העליון. לאחר מכן הפחיתה שופטת מחוזית את סכום ההפקדה והעמידה אותו על 200,000 ש"ח ועתה מבקש העורר להפחית עוד את סכום ההפקדה ל-120,000 ש"ח. הבקשה נדחתה. ההחלטה בדבר ההפקדה במזומנים יסודה בכך שקיים חשש סביר ממשי של הימלטות מן הדין, מאחר שמיוחס לעורר שנמלט בעניין הפרשה שבכתב האישום לחו"ל ע"י השגת דרכון בדרכי מרמה, והוסגר לישראל. בשתי ההחלטות האמורות נקבע, לאחר עיון ושיקול, כי לשם מניעת חשש זה, כשהעורר ישוחרר מהמעצר, צורך יש בהפקדה במזומנים כאמור. הסניגור טוען כי אין ביכולת העורר להשיג אלא ערבות בנקאית בסכום של 120,000 ש"ח, אך אין אפשרות להתערב בשיקול הדעת שביסוד שתי ההחלטות האמורות כאשר קיים חשש סביר ממשי של הימלטות מן הדין וחשש זה קיים ועומד גם כיום.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד אלוני לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 1.5.92).
ע.פ. 1878/92 - דוד ניזרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים - הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהחזקת 8 גרם הירואין לשימוש עצמי ונדון ל-18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אין למערער עבר פלילי בסמים ובשנים האחרונות ניסה לשקם עצמו. 9 חודשים הוחזק במעצר עד תום ההליכים כי כתב האישום המקורי היה שונה וחמור יותר. שותפו של המערער נדון ל-22 חודשי מאסר וזאת תוך הפעלה חופפת של 12 חודשי מאסר על תנאי, כאשר אותו שותף הוא בעל עבר פלילי ועבירת התנאי אף היא היתה בגלל סמים. בנסיבות אלה, ובמסגרת אחידות הענישה, מן הראוי להטיל על המערער שנה אחת מאסר בפועל כשהמאסר על תנאי יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, אור. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 5.5.92).