תקציר סביר כרך מ' חוברת 7

ע.פ. 3055/91 - מוחמד אלטורי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בכך כי שדד את המתלונן בשעת לילה מאוחרת כשזה ישן במקום שמירתו באתר פלוני, ובמהלך התקיפה תפס את אקדחו של המתלונן ונטלו עמו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של שוד ונשיאה של נשק וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ההרשעה נסמכת על גירסתו של המתלונן שזיהה את המערער. טענתו של המערער היא שאין לסמוך על הזיהוי, שכן בהודעתו הראשונה, שנמסרה בבוקר שלמחרת המקרה, גרס המתלונן שזיהה את המערער כמבצע המעשה על פי קולו בלבד, זיהוי שאין מקום בנסיבותהמקרה לסמוך עליו כזיהוי ודאי, ורק בהודעה מאוחרת יותר טען המתלונן שזיהה את פניו של המערער שאותו הוא מכיר מזמן. אין להתערב באמון שנתן ביהמ"ש בעדותו המזהה של המתלונן. ביהמ"ש היה ער לדברים האמורים, אך קיבל כמהימן את הסברו של המתלונן על מה ולמה בהודעה הראשונה לא נזכר שזיהה את המערער לא רק לפי קולו. הוברר שהמתלונן מכיר את המערער היטב מקודם ואין מקום לחשש של טעות בזיהוי. גם לא הועלה כל נימוק למה ייחס המתלונן למערער מעשה שלא עשה. עדותו המכחישה של המערער עשתה רושם כוזב על ביהמ"ש וגם גירסת האליבי שלו לא נמצאה מהימנה. לפיכך דין הערעור על ההרשעה להדחות.
ג. גם הערעור על העונש דינו להדחות. מדובר במעשה שוד אלים בשעת לילה שתוצאתו שדידת אקדח, שעד כה טרם נתפס. העונש וודאי שאינו חורג ממסגרת הולמת של ענישה, ואם יש בו סטייה מסויימת מהעונש הראוי הרי היא דווקא לקולא.
ד. ביהמ"ש העליון העיר הערת ביקורת לגבי פסה"ד וניסוחו. ביהמ"ש העליון כותב "הכרעת דינה של הערכאה הראשונה אוחזת 39 עמודים, מקום שכדי להתייחס לכל השאלות העובדתיות והמשפטיות ולדון בהן כראוי ניתן היה לקצר בהרבה. קיצור הדברים היה מקל על הבנת האמור בהכרעת הדין והמסקנות שבו, ובוודאי שהיה מקל על ערכאת הערעור... הכרעת הדין גם כוללת ציטוטים מפרוטוקול הדיון, שאין בהם, מחד גיסא, להוסיף דבר לצורך הכרעת הדין, אך יש בהם, מאידך גיסא, להכביד על הקורא הן בשל התארכות הדברים והן משום אי הבלטת העיקר. אכן, כל אדם וסגנונו. במסגרת סגנונם יש המקצרים ויש המאריכים. כל עוד נשמרת המידה הראויה, אין מקום להתייחסותה של ערכאת הערעור. אך כשהדברים חורגים במידה משמעותית מעבר לנדרש ראוי שיאמרו הדברים, ועל כן אמרנום".

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ד. מרוז למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 21.6.92).

בש"פ 3153/92 - יצחק שפר נגד מדינת ישראל

*מעצר לצורך חקירה(ערר על החלטת מעצר - הערר נדחה).

א. נגד העורר מתנהלת חקירה המתייחסת להוצאת כספים במרמה מהמוסד לביטוח לאומי, באמצעות מעשי זיוף ומרמה. על פי בקשת התביעה נעצר העורר תחילה ל-8 ימים ועל פי בקשה נוספת להארכת מעצר החליט בימ"ש השלום לעצרו ל-5 ימים נוספים דהיינו עד ליום 22.6.92, על אף שהבקשה היתה לעצרו ל-15 ימים נוספים. על החלטה זו ערערה התביעה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי מעצרו של המערער יוארך עד 30.6.92. טענת העורר היא שבימ"ש השלום סבר וכתב כי "מוטב כי ביהמ"ש יפקח על החקירה, ולא ימהר לחתום על צו מעצר לתקופה ארוכה" ולדעת הסניגור אם התביעה היתה מעוניינת בהארכת המעצר היתה צריכה לפנות בבקשה מתאימה לבימ"ש השלום בתום חמשת ימי המעצר, ולא
היה על ביהמ"ש המחוזי לדון ולהכריע בערר יום לפני תום תקופת חמשת הימים. טענה אחרת בפי הסניגור, לגופם של דברים, כי אין הצדקה להמשך המעצר. הערר נדחה.
ב. קודם שמחליט ביהמ"ש על מעצרו של חשוד לצרכי חקירה, עליו להשתכנע שנחוץ וראוי הדבר. אם יש ספק בדבר הצורר בתקופת המעצר המבוקשת, ברור שעליו לקצוב מעצרלתקופה קצרה יותר, הנראית לו דרושה. אם בתום התקופה, לדעת התביעה, דרוש הדבר, תגיש בקשה להארכת מעצר ואז ידון בה ביהמ"ש עפ"י הנסיבות שתהיינה אותה שעה. מאידך, אם בשעת הדיון בבקשה נראה שהתקופה המבוקשת בודאי נחוצה היא בהתחשב בטיב העבירות, דרישות החקירה והצורך למנוע הפרעה לחקירה, קביעת מעצר לתקופה קצרה מהמבוקש, שבהכרח תביא לבקשה נוספת להארכתו, רק מרבה התדיינויות ומעכבת את החקירה עצמה.
ג. בענייננו, מדובר בעשרות מקרי עבירה המיוחסים לעורר, שהצריכו חקירה מסועפת של עשרות אנשים ופעולות זיהוי של אנשים וחתימות. מאז הארכת המעצר ועד עתה כבר נחקרו אנשים נוספים רבים ועדיין נשאר לחקור למעלה מ-20 אנשים. פעולות חקירה אלהצפויות היו כבר ב-18.6.92 ולא יכול להיות ספק שהארכה בחמשה ימי מעצר ע"י שופט השלום, לא היה בה כדי לאפשר השלמת החקירה, ובפרט שימים אלה כללו את ימי השישי והשבת. בדיעבד יודעים אנו שעל אף חקירה מסועפת שבוצעה מאז החלטת שופט השלום, ועל אף שעברו 8 ימים, נותר עוד לחקור רבות. מכאן שצדק ביהמ"ש המחוזי שיש להאריךאת המעצר עד ליום 30.6.92.
ד. אשר לטענה כי אין צורך שהעורר יהיה במעצר ודי שיהיה במעצר בית - מתברר שבעבר יוחסו לעורר עבירות דומות והוא שוחרר ממעצר,אך זמן לא רב לאחר מכן הסתבך בעבירות נוספות של זיוף ומרמה שבגינן מתנהלת עתה חקירה. על אף היותו במעצר בית והתייצבותו במשטרה הסתבך העורר, לפי המיוחס לו, בעבירות נוספות, ואף מיוחסות לועבירות של שיבוש הליכי חקירה ובעבר כבר הורשע בעבירות מסוג זה. בנסיבות אלה, החשש שהעורר יפריע לחקירה המתנהלת נגדו אם ישוחרר ממעצרו הינו ממשי ומצדיק את המעצר עליו הורה ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופט אור. עו"ד גניהר לעורר, עו"ד גב' ארז רות למשיבים. 26.6.92).

ע.א. 1542/91 - יעקב גזית נגד בנימין קוקיה

*קביעת דמי שכירות בדיירות מוגנת ע"י ביהמ"ש כשהסכם השכירות קבע את דמי השכירות שיחולו כאשר השכירות תהפוך לדיירות מוגנת(מחוזי י-ם - ע.א. 121/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. המשיב הינו בעלים של חנות בירושלים, בה מחזיק המערער כדייר מוגן. בין בעלי הדין נכרת בנובמבר 1979 הסכם לשכירות מוגנת למשך שנה אחת שבסיומה יהיה המערער לדייר מוגן על פי החוק. ההסכם מסדיר את שיעור דמי השכירות לאחר שנת הדיירות המוגנת, ונאמר בו כי "עם תום התקופה החוזית ישלם הדייר את דמי השכירות על בסיס שכר הדירה של 1,500 לירות לחודש... החל מיום 1.4.83 ישלם הדייר את דמי השכירות בהתאם לתוספות שיתוקנו באותה עת מכוח חוק הגנת הדייר... באם יחולו תוספות כלשהןעל דמי השכירות תוך תקופת השכירות עד 1.4.83 יתווספו אלו על דמי השכירות המפורטים לעיל...".
ב. המשיב פנה ביום 26.12.89 לביה"ד לשכירות בבקשה לפי סעיף 52א' לחוק הגנת הדייר לשם קביעת דמי השכירות המגיעים עבור החנות מיום 1.10.84. ביהמ"ש נעתר לבקשה בחלקה. השופט דחה את טענת המערער כי היות וקיים הסכם בין הצדדים באשר לדמי השכירות אין ביהמ"ש רשאי להיזקק לבקשה לפי סעיף 52 לחוק, וכי בנסיבות העניין ניתן לפעול אך ורק בדרך שמתווה סעיף 57 לחוק. לאחר מכן עשה ביהמ"ש את חישוב דמי השכירות ולא נענה לדרישת המשיב במלואה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורי
שני בעלי הדין וביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המערער וממילא דחה את הערעור הנגדישל המשיב.
ג. סעיף 52 לחוק קובע כי "דמי השכירות בבית עסק ייקבעו בהסכם בין בעל הבית והדייר, ובאין הסכם כאמור רשאי כל צד לבקש שבית הדין יקבע את דמי השכירות". משמע, ניתן לפנות לבית הדין לפי סעיף 52 לשם קביעת דמי השכירות רק מקום בו אין הסכם בין הצדדים. סעיף 53 קובע כי דמי שכירות מוסכמים יחייבו את הצדדים וחליפיהם למשך תקופת ההסכם "על אף האמור בסעיפים ..52.". רוצה לומר, דמי השכירות המוסכמים מחייבים, ואין לקבוע במקרה כזה את דמי השכירות על פי אמות המידה שנקבעו בסעיף 52.
ד. במקרה דנן, הסכם השכירות קבע תקופת שכירות מוסכמת קצובה של שנה, ובמקביל לכך הוסכם באותו הסכם גם דבר שיעורם של דמי השכירות לאחר תום תקופת השכירות המוסכמת. המסקנה היא שהמשיב לא היה רשאי לבקש ובית הדין לא היה רשאי לקבוע דמי השכירות על יסוד האמור בסעיף 52 לחוק. אין מדובר בפרשנותו של מה שהוסכם, שכן בית הדין לא קבע מה פירושו הנכון של ההסכם, אלא קבע דמי השכירות כראות עיניו, בהתחשב בשיקולים המפורטים בסעיף 52, שאין לקחתם בחשבון כאשר דמי השכירות מוסכמים. במצב דברים זה קובע החוק שדמי השכירות המוסכמים יחייבו את הצדדים, אפילו חל שינוי בנתונים העובדתיים, שהיו מובאים בחשבון אילו נפסקו דמי השכירות בקביעה שיפוטית.
ה. ברם, במקרה דנן לא נקבעה הגבלת זמן להסכם בדבר דמי השכירות, ובכגון דא ההלכה היא כי הסכם בין בעל הבית לדייר שאינו מוגבל בזמן, כמוהו כפס"ד, ולבית הדין סמכות לשנותו מכוח סעיף 57. באותם התנאים שיכול ביה"ד לשנות את פסק דינו, כך גם יכול הוא לשנות את גובה דמי השכירות שנקבעו בהסכם שאינו מוגבל בזמן. בענייננו, דחה ביה"ד טענת המערער כי לענייננו מתאים סעיף 57 ולא סעיף 52, באמרוכי כדי להחיל את סעיף 57 יש צורך בפסיקה קודמת של ביה"ד. כאמור, מסקנה זו אין לקבלה. אין מדובר בהבדל פורמלי-טכני בין שני הסעיפים. על מנת שביה"ד יוכל להפעיל סמכותו מכוח סעיף 57, היה על ביה"ד להשתכנע כי נתקיימו הנסיבות המתוארותבאותו סעיף. ואלה לא נתקיימו. מאידך, ביה"ד ציין כי אין להתעלם מכך שמדובר בחנות ששטחה 24 מ"ר וגלריה מוגדלת במקום מרכזי בירושלים, אולם נתונים אלה היו שרירים וקיימים כאשר נכרת ההסכם שהסדיר את דמי השכירות, ולא הוכחו שינויים שחלובנתונים אלה אשר יש בהם כדי להשפיע על גובה דמי השכירות כאמור בסעיף 57. משנתקבל ערעורו של המערער מתייתר הצורך לדון בערעור שכנגד לגופו והוא נדחה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמואל ברקוביץ למערער, עו"ד משה עליאש למשיב. 13.5.92).

ע.פ. 5518/91 - מדינת ישראל נגד פלוני

*ביטול פס"ד כאשר ביהמ"ש דלמטה היה "שותף" למו"מ בין התביעה והסניגוריה על עיסקת טיעון(בשל פגם בהליכים הוחזר התיק לדיון בביהמ"ש המחוזי בהרכב אחר).

א. המשיב הורשע בעבירות לפי סעיפים 348(ב) ו-368(ג) לחוק העונשין בגין מעשים שביצע כלפי בתה בת ה-10 של אשה עימה התגורר. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והמדינה מערערת על קולת העונש. במסגרת הטיעון בעניין העונש, טענה הסניגורית כי המשיב סירב תחילה להודות בעובדות והשופט זימן את הפרקליטים של בעלי הדין ללשכתו, ותוך שיחה על סיום מהיר ורצוי של התיק, הודיע לצדדים כי בכוונתו להטיל מאסר בפועל לשנה אחת ומאסר על תנאי. לטענת הסניגורית הוסיף ביהמ"ש כי יש בעיות בחומר הראיות אך הוא מציע לצדדים להתפשר. בעקבות טענה זו ביקש ביהמ"ש העליון את הערותיו של ביהמ"ש שנתן את גזר הדין,
והשופט הבהיר כי התקיימו מגעים בין התביעה לסניגוריה וכי "המגעים הובאו גם לידיעתי במהלך שמיעת המשפט והייתי שותף להם... בעת המו"מ בין הצדדים בלשכתי הובאו לידיעתי העמדות השונות מטעם הצדדים לגבי העונש שיוטל... הבאתי לידיעתם את פסיקת ביהמ"ש העליון בנושאים דומים... עלי לציין כי אין זו תופעה יוצאת דופן שביהמ"ש שומע על עמדות הצדדים שהם מביאים לידיעתו עיסקת טיעון עתידה, אך ביהמ"ש אינו כפוף לעיסקת הטיעון...". בהתחשב בפגם שנפל בעניין האמור הוחלט לבטל את פסה"ד ולהחזיר את הנושא לדיון בפני ביהמ"ש המחוזי בהרכב אחר.
ב. השתתפותו של ביהמ"ש במשא ומתן סביב עיסקת טיעון היא פסולה. ביהמ"ש איננו מביע דעה על הראיות או על העונש הצפוי אלא במסגרת ההחלטות השיפוטיות הפורמליות הפתוחות לעיונו של כל אחד ויכולות להיות מועברות בשבט הביקורת של ערכאת הערעור. מעמדו של ביהמ"ש הוא מעמד של גורם נייטרלי שאינו מעורב במשא ומתן שבין בעלי הדין לתיק פלילי. לחץ לטובתו של צד זה או אחר יש בו כדי לפגום במראית האובייקטיבית של ביהמ"ש ולהציגו כבעל עניין. המקרה שבפנינו הוא דוגמה מובהקת לכך לאן מובילה מעורבות היתר של ביהמ"ש. בעיני הנאשם והסניגורית נוצר רושם שביהמ"ש היה מעוניין בסיום העניין בעיסקת טיעון, וכי סיבת הדבר בדעתו על טיבן ומשקלן של הראיות. אם הראיות בלתי מספיקות, יזכה ביהמ"ש את הנאשם, ואם הראיות מבססות אישום אין ביהמ"ש זקוק להודיית הנאשם כדי להרשיעו. על ביהמ"ש לשמור על ריחוק בכל משא ומתן בין הקטגוריה לבין הסניגוריה. בשאלה אם יש בראיות כדי לבסס הרשעה או לאו, אין השופט דן עם בעלי הדין בלשכתו.
ג. בהתחשב בפגם שנפל בהליכים, ומאחר ובעקבות הגשת הערעור רשאי ביהמ"ש שלערעור ליתן כל החלטה שערכאה קודמת היתה מוסמכת לתיתה ואיננו מוגבל לנימוקי הערעור, החליט ביהמ"ש לבטל את ההרשעה ולהחזיר את התיק לערכאה הראשונה כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה גולן למערערת, עו"ד גב' תמר אולמן למשיב. 8.6.92).

ע.א. 2833/90 - חנ-רון בע"מ נגד מחצבות חיפה בע"מ

*פירוש הסכם לעניין חישוב דמי שכירות וסעיף הצמדה לדולר(מחוזי חיפה - ח.א. 86+923/88/1040 - הערעור נדחה).

א. בין המערערת (להלן: חנ-רון) לבין המשיבה (להלן: מחצבות) נחתם ב-1979 חוזה שכירות שלפיו השכירה חנ-רון למחצבות נכס למשך 10 שנים. החוזה המקורי קבע כי דמי השכירות יכללו שני מרכיבים: חלק המשולם בדולרים וחלק נוסף המשולם בשקלים. בעקבות מחלוקת לגבי אופן חישוב ההמרה של המרכיב הדולרי לשקלים, הגיעו הצדדים להסכם חדש בשנת 1982 וזה קיבל תוקף של פס"ד. בהסכם נקבע כי על השוכרת (מחצבות)"לשלם בשקלים באותו הסכום הדרוש כדי שהמבקשת (חנ-רון) תוכל לרכוש בעת התשלום את אותו סכום הדולרים המגיע לה". הסכם זה הוליד מחלוקות נוספות וביהמ"ש המחוזי, בפס"ד חלקי בנובמבר 1989, קבע כי הסכום אותו צריכה מחצבות לשלם לחנ-רון, עפ"י ההסכם המאוחר, כולל גם היטלים ועמלות, אותם חייב לשלם מי שקונה מטבע חוץ מסוחר מוסמך. בעקבות פסה"ד החלקי בעניין אופן החישוב מונה בדצמבר 1989, בהסכמת הצדדים, רו"ח שיבצע את החישוב עצמו. רוה"ח הגיש ביום 2.3.90 חוות דעת ובפסק דינו ממאי 1990 אימץ ביהמ"ש המחוזי את חוות הדעת של המומחה וחייב את מחצבות לשלם לחנ-רון את הסכומים המצויינים בחוות הדעת. החישובים מבוססים על ערכו של הדולר דהיום בתוספת ריבית של %12 כפי שקבוע בחוזה. הערעור נדחה.
ב. חוזה השכירות בין מחצבות וחנ-רון כולל שני נדבכים. הנדבך הראשון הונח בחוזה המקורי והנדבך השני הינו ההסכם המאוחר. אין צורך להכריע בקביעת אומר דעתם של הצדדים במסגרת החוזה המקורי, שכן בהסכם המאוחר קבעו הסדר חדש המשקף את אומד
דעתם. עפ"י ההסכם החדש החוב הוא במטבע ישראלי (ולא במטבע חוץ) ואילו הדולר מהווה אך ורק אמת מידה לשמירת ערכו הריאלי של החוב. נמצא, אם כן, שבכל אחד ממועדי התשלום המצויינים בחוזה השכירות נוצר חוב במטבע ישראלי בהתאם לערך הדולר באותה עת. חוב אשר לא שולם במועדו נושא הפרשי ריבית והצמדה עפ"י חוק פסיקת ריבית והצמדה, אולם שיעורי הריבית וההצמדה הסטטוטוריים נדחים מפני הסכמה של הצדדים בעניין זה. שיעור הריבית במקרה דנן מצויין בחוזה השכירות והוא %12 וחישוביו של רואה החשבון היו מבוססים על ריבית מוסכמת זו. בעניין זה לא הועלתה כל טענה ע"י הצדדים.
ג. גם באשר להצמדה נקבע בין הצדדים מנגנון מוסכם אשר גובר, כאמור, על שיעור ההצמדה הסטטוטורי. בנסיבות העניין נראה שהצדדים התכוונו לכך שמנגנון הצמדה זה יחול לא רק לצורך קביעת גובה התשלום במועד המיועד לכך, אלא גם לצורך שמירת ערך החוב במקרה של איחור בתשלום וחריגה מהמועד המוסכם. אכן, אין זה מובן מאליו שבכל מקרה ומקרה ההצמדה הקבועה בהסכם, היא המוסכמת גם במקרה של איחור בתשלום, אך פרשנות ההסכם הנדון מצביעה על כך שזו היתה הכוונה במקרה זה. חנ-רון גם ביקשה להגיש חוות דעת של מומחה אחר, ואין סיבה לחלוק על קביעתו של ביהמ"ש המחוזי שלא הובאו טעמים שיש בהם כדי להצדיק הגשת חוות דעת של מומחה מטעם אחד הצדדים, מקום בו מונה מומחה ע"י ביהמ"ש (תקנה 130(ב)לתקנות סדר הדין האזרחי).

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד יוסף י. לוין למערערת, עו"ד י. בן ישראל למשיבה. 2.6.92).

ע.א. 5403/90 - מדינת ישראל נגד ר.א.ם רבחי את איברהים

*פירוש סעיף בהסכם פשרה בדבר הפרשי הצמדה(מחוזי נצרת - ה.פ. 398/89 - הערעור נדחה).

א. המשיבה התקשרה בחוזה עם המערערת לביצוע עבודות בבניין הביטוח הלאומי בנצרת. בין הצדדים התעוררה מחלוקת בדבר הכספים המגיעים למשיבה, וזו עתרה לתשלום הפרשי התייקרויות, ופיצויים בשל איחור בתשלומים. לפני שהחל הדיון הגיעו הצדדים להסכם פשרה בו נקבעה הנוסחה לפיה "ההפרש בין התשלום, ששולם כפועל על פי כל חשבון... לבין החשבון, שהתקבל בעקבות מתן ארכות הביצוע... ישא הפרשי הצמדה למדד יוקר הבניה בתוספת ריבית חוקית...". ב"כ הצדדים הצהירו כי הסכום שישולם יחסל את כל התביעות של הצדדים. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פס"ד. לשם ביצוע פסק הדין המוסכם, ערך כל אחד מהצדדים את תחשיבו וכל אחד הגיע לתוצאה אחרת. בהיעדר הסכמה עתרה המשיבה שוב לביהמ"ש המחוזי.
ב. סלע המחלוקת בין הצדדים הוא החישוב הנוגע לחשבון האחרון (מס' 35) שהוא החשבון הסופי. החישוב על פי חשבון זה, אינו צריך, לדעת המערערת, להיות מבוסס על התשלום ששילמה בפועל, שכן בחשבון זה נפלה טעות שהתבטאה בכך שהתשלומים שנשתלמו למשיבה בחשבונות קודמים הופחתו בחשבון זה בערכים נומינליים, במקום בערכים ריאליים. ביהמ"ש המחוזי ציין כי בטענה זו למעשה מבקשת המערערת לקזז כנגד הסכום שיש לשלם עפ"י ההסכם והנוסחה הקבועה בו, תשלום יתר ששולם לשיטתה בחשבון 35. ביהמ"ש קיבל את עתירתה של המשיבה וקבע כי את החישוב לצורך ביצוע הסכם הפשרה ומימוש פסה"ד יש לערוך כגירסתה. הערעור נדחה.
ג. המערערת טוענת כי כל שביקשה המשיבה מביהמ"ש בעתירתה היא, כי ביהמ"ש יתן פירוש או הבהרה לפסק דינו הראשון, ולכך לא היה מוסמך לאחר שגמר את מלאכתו. דינה של הטענה להדחות. לאחר שגמר ביהמ"ש את מלאכתו אין בידו לשוב ולהדרש לפסה"ד שנתן, אלא אם הוסמך לכך בהוראת דין. בנדון זה קיימות שתי הוראות. האחת נוגעת לתיקון טעות בחישוב, פליטת קולמוס וכדומה; והשניה, הוראה בחוק ההוצאה לפועל
שלפיה ראש ההוצאה לפועל הסבור כי פסה"ד או חלק ממנו טעון הבהרה לשם ביצועו, רשאי הוא לפנות לביהמ"ש שנתן את פסה"ד כדי לקבל הבהרה. אולם, במקרה כמו זה שלפנינו, בו ניתן פס"ד נגד המדינה ודיני ההוצאה לפועל של פסקי דין אינם חלים, אין להשאיר פס"ד הטעון הבהרה ללא כל תקנה ולביהמ"ש סמכות להבהירו. יתירה מזו, במקרה כגון זה שלפנינו, יש לראות את הסעד ההצהרתי שביקשה המשיבה, כי תחשיביה הם הנכונים, לא רק כהבהרה, אלא למעשה כתביעה לאכיפת הסכם הפשרה ופסק הדין. שכן די כי ביהמ"ש יעתר למשיבה ליתן את ההצהרה המבוקשת, כדי שהמדינה תכבד את פסה"ד עפ"י ההצהרה.
ד. אשר לטענת המדינה כי אין המשיבה רשאית לעתור בכתב תביעה אחד לקיומו של הסכם הפשרה כפרשנותו ולחילופין לביטולו, כפי שעשתה המשיבה, אף בדרך של ניסוח סעדים אלה כסעדים חלופיים - גם טענה זו דינה להדחות. אכן, תרופת האכיפה ותרופת הביטול מוציאות זו את זו, שכן ביטולו של החוזה, כולו או מקצתו, משמעותו סיום החיובים שטרם בוצעו, ואילו האכיפה משמעותה ביצועם של חיובים אלה עצמם. לפיכך לא יזכה הנפגע הן בביטול החוזה בשל הפרתו והן לאכיפת החוזה. ברם, השאלה היא אם רשאי מי שפונה לביהמ"ש לתבוע כעניין דיוני את הסעדים הללו לחילופין. בענייננו, אין צורך להדרש לשאלה זו, ולו רק מן הטעם כי אפילו היה מקום למחוק מן התובענה את הסעד החילופי המבוקש, אין בכך לשנות מאומה מן התוצאה, כשביהמ"ש נעתר למשיבה ונתן לה את הסעד העיקרי. בהערת אגב ניתן להוסיף שנראית הגישה כי ניתן דיונית לתבוע לחילופין אכיפה וביטול.
ה. לגופם של דברים צדק ביהמ"ש המחוזי בקבלו את עתירת המשיבה. בחקירתו הנגדית לא שלל מצהיר המשיבה את האפשרות כי נפלו טעויות בחשבון 35, אך אין לכך נפקות נוכח האמור בהסכם הפשרה שלשונו ברורה לחלוטין. אם ידעה המערערת, כמסקנת ביהמ"ש המחוזי, לפני שנכרת הסכם הפשרה, כי חשבון 35 שגוי, כי אז נכנסה בעיניים פקוחות להסכם תוך הצהרה כי לא תהיה רשאית לקזז כל דרישה או טענה אחרת. אם לא ידעה המערערת בשעתו שנפלה טעות וסברה כי יהא עליה לשלם למשיבה סכום נמוך יותר, אין זו אלא טעות בכדאיות העיסקה, שאין בה כדי להביא לביטולו או לסטייה מקיומו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ר. זכאי למערערת, עוה"ד פנחס מרינסקי וליאור גרו למשיבה. 3.6.92).

רע"א 4362/91 - ד"ר מיכאל שפטלר נגד המנהלים מטעם ביהמ"ש לניהול השטח הגדול

*תשלומי שכ"ט ל"מנהלים" ב"גוש הגדול" בת"א העוסקים בהפשרת הקרקע לבנייה וחלוקתה בין אלפי הבעלים(הערעור נדחה).

א. בתיק אזרחי של בימ"ש השלום בתל אביב, משנת 1972, מתנהל דיון בפירוק שיתוף בין הבעלים של חלקה ב"גוש הגדול" בשטח של כ-1067 דונם. המדובר בקרוב ל-2000 אנשים שונים אשר יש להם זכויות במושע באותו שטח. במסגרת הדיונים נתמנו המשיבים בשנת 1975 כמנהלי החלקה (להלן: המנהלים) לצורך הפשרתה לבניה וחלוקתה בין הבעלים. בהליכים שנתקיימו בתיק פירוק השיתוף ניתנו בעבר מספר החלטות הנוגעות לשכר הטרחה של המנהלים. בספטמבר 1978 העמיד השופט אלוני את שכר המנהלים על %8 מערך הגוש הגדול, שישולם או בקרקע בעין או מהתמורה הכספית שתתקבל ממכירת הקרקע. בשנת 1981, בעקבות דיון שנערך לבקשתו של אחד הבעלים, שב השופט אלוני ואישר את החלטתו הקודמת. בינואר 1983 נערך דיון נוסף בשכר הטרחה וזאת לבקשת 151 מבעלי זכויות בגוש הגדול, ושוב נקבע כי השכר כפי שנקבע ע"י שופט אלוני הוא השכר שיש לקבוע למנהלים, וכי יש לשחרר למנהלים, לאור פעילותם עד אותו שלב, מחצית משכר הטרחה המגיע להם. בתובענה נשוא הבקשה טען המבקש נגד גובה השכר ושופט שלום קבע
כי שכר הטרחה של %8 הוא סביר. ביהמ"ש המחוזי סירב לתת רשות ערעור על ההחלטה ובקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. טענתו הראשונה של המבקש היא שהוא לא הוזמן לדיון באף אחת מהבקשות לקביעת שכר טרחת המנהלים ולא היתה לו אפשרות להגיב ולהשמיע דברו לפני מתן ההחלטות בעניין שכר הטרחה. לפיכך, כך טענתו, החלטות אלה בטלות. טענה זו אין לקבלה. כבר ב-1975 החליט בימ"ש השלום כי אחד הנתבעים ייצג את בעלי הענין בגוש הגדול שלא הצטרפו לדיון. כך נהג ביהמ"ש על פי האמור בתקנות סדר הדין האזרחי, ודאג להודיע לכל המעוניינים האחרים על דבר התובענה בדרך של מודעה פומבית. ההחלטה כאמור הכרחית היתה נוכח המספר הרב מאד של הבעלים המשותפים בגוש הגדול ומספרם של בעלים שלא אותרו.
ג. גם זאת, כמו במקרה של קביעת שכ"ט למפרקים או לכונסי נכסים, אין זה תנאי בל יעבור שכל אחד מבעלי הענין בהליכי הפירוק או כינוס הנכסים יוזמן לדיון ותנתן לו אישית הזדמנות לומר דברו. עוד יש להוסיף, כי החלטת השופטת בעניינו של המערער כללה קביעה לגופו של ענין כי שכר הטרחה כפי שנפסק הולם את הנסיבות ואין להתערב בו. החלטה זו ודאי ניתנה לאחר שלמבקש היתה הזדמנות מלאה להשמיע טיעוניו והוא אכן העלה בפני השופטת את כל טענותיו בעניין שכר טרחת המשיבים.
ד. גם בטענה כי ההחלטות בענין שכר הטרחה אינן יכולות לעמוד, הואיל וניתנו ללא שהיה תצהיר מטעם המנהלים, אין ממש. הפעילות הרבה והמסובכת של המנהלים בתיק יכולה היתה להקבע ע"י ביהמ"ש נוכח התיק שבפניו ועל יסוד מסמכים רבים שהוגשו שיש בהם כדי לשקף את פעולות המנהלים. בבקשה לרשות ערעור לא העלה המבקש כל טיעון של ממש שיהיה בו כדי לשכנע ששכר הטרחה בשיעור %8 חורג משכר הטרחה הראוי, עד כדי שראוי שערכאה שלישית תתערב בו. בעניין שכר הטרחה אין דרכה של ערכאת ערעור, בדרך כלל, להתערב, ובודאי לא ערכאת ערעור שניה.
ה. טענתו הנוספת של המבקש היא נגד מתן שכה"ט בחלק מהמקרקעין ולא במזומן. בנסיבות המיוחדות של המקרה אין ליתן רשות ערעור גם בנקודה זו. מדובר במספר רב של בעלים כשחלקם הגדול לא אותר, וגביית שכה"ט במזומנים מחלק מהבעלים למעשה בלתי אפשרי לביצוע. מבחינה מעשית דומה הענין למקרה של כינוס נכסים או פירוק תאגיד כשאת שכר טרחתם של הכונס או המפרק יש לשלם מתוך הנכסים שבכינוס או בפירוק. בענייננו, גביית שכר הטרחה אפשרית בלאו הכי רק ע"י מימוש הנכסים, ואין נפקא מינה אם הנכסים יימכרו על מנת לשלם את שכר המנהלים או שאלה יקבלו את הנכסים בעין.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. המבקש בעצמו, עוה"ד י. לוי וי. כשר למשיבים. 4.6.92).

ע.פ. 3460/90 - חיים גורש נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 276/88 - הערעור נדחה).

א. באפריל 1988, סמוך לשעה 9 בערב, יצא המנוח שלום טוויל את ביתו במושב מאור, ובהישמע רחש מכיוון חורשה הנמצאת מול הבית ניגש המנוח אל החורשה. נשמע צרור יריות וכתוצאה מהם מצא המנוח את מותו. המערער הואשם ברצח המנוח, ולאחר ניתוח הראיות השתכנע ביהמ"ש כי המערער הוא שירה במנוח, ואולם לדעת ביהמ"ש לא הוכחה ההחלטה להמית. לפיכך הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה של הריגה וגזר לו 15 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ביהמ"ש השתית את ההרשעה על ראיות נסיבתיות. עיקרי הראיות, שיש בהן כדי לשכנע, בהצטברותן, שהמערער הוא שירה במנוח הן כדלהלן : כשעתיים לפני שנורה המנוח
למוות נותק כבל הטלפון בכניסה למושב מאור וביהמ"ש שוכנע שהמערער הוא שניסר את כבל הטלפון והיו לכך ראיות מספיקות; בליל המקרה, סמוך לאחר האירוע, עזב המערער את המושב, והיה ב"בריחה", במשך חודש ימים, על אף שידע שהמשטרה מחפשת אחריו. ההסברים של המערער לבריחה זו נמצאו כוזבים ונותר הסבר סביר אפשרי אחד לבריחתו והוא, שבעקבות מעשה הירי ברח ; במקום שעפ"י הראיות עמד בו היורה בליל המקרה, נמצא מעיל ובכיס המעיל נמצאו סיבים ושערות ואלה נבדקו ונמצא שקיימת התאמה בין הסיבים שנמצאו בכיס המעיל לבין סיבים שנלקחו משמיכה שהיתה בחצרו של המערער. נמצאה גם התאמה בין השערות שנמצאו בכיס לבין שערותיו של המערער. לא ניתן היה לקבוע בוודאות שהסיבים והשערות מתאימים אלא בוודאות של כ-%80 עד %90, וקיימת סבירות לכך שאין תוצאות הבדיקות כאמור מקריות ; המנוח נורה מרובה מסוג אם/16 ובביתו של המערער נמצאו שתי מחסניות של רובה מסוג אם/16 אם כי הרובה לא נמצא. מהמצאות המחסניות ניתן להסיק שהיה למערער רובה אם/16, ונמצאו חיזוקים נוספים לכך ; ממחסן שליד בית המערער במושב מאור ועד למרחק של כ-70 מטר מזירת העבירה נמצאו עקבות המערער ואת המשך העקבות לא ניתן היה לפענח בגלל עקבות רבים נוספים ; המערער אמר אמירות רבות שיש בהן כדי להחשידו.
ג. כל אחת מהראיות האמורות אין בה, אולי, להוכיח את אשמת המערער, אך ההצטברות של הראיות יש בה כדי להצביע על אשמתו. על מנת שראיות נסיבתיות תשמשנה יסוד להרשעה, מהות הראיות ומשקלן המצטבר צריך שיוביל למסקנה חד משמעית, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם, וזה המקרה בענייננו. אין זה מתקבל על הדעת, שרק במקרה נצטברו ראיות שיש בהן להצביע על אשמתו של המערער מכיוונים וזוויות שונים, המתחברים יחד לפסיפס המלמד על אשמתו. הסניגור טען כי לא הוכח מניע אצל המערער להרוג את המנוח. אכן, לא הוכח מניע ברור למעשה, אולם ההלכה היא שהוכחת מניע למעשה אינו תנאי להרשעת נאשם.
ד. גם הערעור על מידת העונש דינו להדחות. מעשה היריות חמור הוא בנסיבותיו וקרוב בסולם דרגות עבירת ההריגה לעבירת רצח ממש. ביהמ"ש לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער, ועל אף הנסיבות האישיות אין להתערב בעונש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד גב' נאוה בן-אור למשיבה. 31.5.92).

ע.א. 744/88 - טלי מני - קטינה נגד משה מלול ורותם חברה לביטוח

*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 454/86 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת נפגעה קשות בתאונת דרכים בשנת 1984, בהיותה כבת 13 שנים. עפ"י חוות דעת מומחים נשארה המערערת נכה לצמיתות כדלקמן: בשטח הנוירולוגי נכות בשיעור של %30 ; נכות בשיעור %10 בגין כאבי ראש וסחרחורות וקשיים נפשיים ; בגין הפרעות בזכרון, בכושר הריכוז ובתהליכי חשיבה המגבילים את כושר הלימודים שלה %30 ; בתחום הגבלות הראייה של %25, ובסה"כ %67. בהתאם לנכות כאמור וימי האישפוז של המערערת קבע ביהמ"ש את הנזק הלא ממוני של המערערת בסכום של כ- 27,000 ש"ח. כן קבע שיש לראות בשיעור הנכות כמשקף את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות. בהתחשב בכך, ובהתחשב בשכר הממוצע במשק, ובניכוי מס הכנסה של %25, וחישוב הפסד ההשתכרות עד גיל 65 שנים, קבע ביהמ"ש פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד 200,000 ש"ח. באשר לעזרת צד ג' קבע ביהמ"ש פיצוי על בסיס של 20 שעות עזרה בחודש ועד שתגיע המערערת לגיל 65. כן נפסקו פיצויים עבור הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות בעתיד. הערעורים של שני הצדדים נדחו פרט לשני פריטים שנתקבלו בערעור המערערת.

ב. בחשבו את הפיצויים בגין הפסד כושר ההשתכרות בעתיד ניכה ביהמ"ש %25 בגין מס הכנסה. עפ"י חוק פיצויי נפגעי תאונות הדרכים יש לנכות מהכנסתו של הנפגע "מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם". על ההכנסה הממוצעת במשק כפי שהיתה ביום פסה"ד, חל מס הכנסה בשיעור של %15 בלבד ויש לתקן את החישוב של הפסד כושר ההשתכרות כך שינוכה מס הכנסה בשיעור של %15 ולא %25. בגין עזרת צד ג' צפוייה בעתיד קפץ ביהמ"ש את ידו במידה המצדיקה התערבות. במצב נכותה של המערערת, מידת ההגבלה האפשרית והעזרה לה תזדקק, אין להסתפק בקביעה של 5 שעות עזרה בשבוע, וכן אין להסכים עם חישוב העזרה רק עד גיל 65 ולא לכל אורך תקופת החיים של המערערת.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ז. קליר למערערת, עו"ד צבי רפפורט למשיבים. 17.6.92).

ע.א. 387/89 - עידו ארווץ נגד רותם חברה לביטוח בע"מ ואח'

*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נדחה).

א. המערער נפגע בתאונת דרכים בדצמבר 1976, כשהיה בן 17.5 שנים, והמשיבים חייבים בפיצויו על נזקיו בתאונה. עפ"י חוות דעת מומחים נקבעו למערער הנכויות הבאות לצמיתות: %7 בגין צלקות במצח ובסנטר, אם גם ניתן לתקן את מצב הצלקות על ידי ניתוחים שעלותם היא כ- 5,500 ש"ח ; נכות בשיעור של %20 עקב חוסר תחושה בשפה התחתונה שכתוצאה ממנה סובל המערער מקושי ויכולת להתנקות ספונטנית. באשר לכך העיד המומחה כי אנשים שסובלים ממצב כזה לומדים בקלות לשטוף את הפה ולשמור על היגיינה. ביהמ"ש פסק למערער פיצוי על נזק לא ממוני שבייחס אליו אין ערעור. המערער מתרעם על פסיקת ביהמ"ש בפריט נזק של אובדן כושר ההשתכרות בעתיד בסכום של 15,000 ש"ח בלבד. טענת המערער היא כי צריך היה לחשב את הנזק בגין אבדן כושר ההשתכרות בדרך החישוב הקונבנציולי, דהיינו הפסד של %26.5, כשיעור הנכות הרפואית, מכושר ההשתכרות השווה לשכר הממוצע במשק. הערעור נדחה.
ב. על פי חוות דעת מומחים אין הנכות שנותרה למערער מגבילה אותו ממשית בכל עבודה שהיא. עניין שמירת ההיגיינה ניתן לפתרון קל יחסית, על אף המגבלה הפיסיולוגית של העדר תחושה בשפה התחתונה. עפ"י השתלשלות האירועים מאז התאונה, מסתבר שהנכות לא פגמה במסלול התקדמותו המקצועי של המערער, הוא למד, כפי שתכנן קודם התאונה, בבית ספר מקצועי במגמת האלקטרוניקה. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי קיימת למערער מגבלה מסויימת עקב התאונה, אך גם קבע שאין הגבלה זו ממשית. בנסיבות המקרה אין לומר שהסכום שנפסק סוטה מהסכום הראוי במדה שתצדיק התערבות בו.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד חנוך גולדברג למערער, עו"ד צבי רפופורט למשיבים. 17.6.92).

ע.א. 719/89 - מחצבות חיפה בע"מ נגד חנ-רון בע"מ

פירוש הסכם בדבר ה"שער הדולרי" של דמי השכירות. שינוי מנגנון השיערוך החוזי. *קיום בוררות כ"השתק" לתביעה(מחוזי חיפה - ת.א. 86+923/88/1040 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. בין המשיבה לבין המערערת נחתם ב-1979 חוזה שכירות שלפיו השכירה המשיבה למערערת מגרש ומבנה למשך 10 שנים. נקבע כי "דמי השכירות ההתחלתיים יהיו ..1,700. דולר ארה"ב לחודש ועוד שלושים אלף לירות...". התעוררה מחלוקת בין הצדדים לפי איזה שער תחושב המרת המרכיב הדולרי לשקלים, בשער רכישה או בשער יציג, והצדדים הגיעו לכלל הסכם בביהמ"ש כי "אותו חלק של דמי השכירות, אשר... על המשיבה לשלם בדולרים של ארה"ב, עליה לשלם בשקלים באותו סכום הדרוש כדי שהמבקשת (חנ-רון) תוכל לרכוש בעת התשלום את אותו הסכום הדולרי המגיע לה...". במהלך שנת 1985 הוגשה תביעה אחרת ע"י המערערת נגד המשיבה והצדדים הסכימו להביא את המחלוקת

בפני בורר מוסכם. ההליכים במסגרת הבוררות עסקו בסוגיית השינויים בנכס ובדרישתה של מחצבות לקבוע כי הסכם השכירות בטל.

ב. כעבור זמן מה נתגלעה מחלוקת בנוגע לפירושו של פסה"ד החלקי בעניין החישוב החלק הדולרי של דמי השכירות. שוב פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי וטענה כי לאור נסוחו של ההסכם יש לכלול בחישוב התמורה השקלית של החלק הדולרי גם את ההיטלים הנגבים עפ"י החוק לצורך רכישת הדולרים וכן את עמלת הבנק. עוד טענה המשיבה כי מאחר ובקיץ 1985 הוקפא שער הדולר, פחת ערכו הריאלי של החלק הדולרי שבדמי השכירות, ובכך, לטענתה, נכשלו כללי ההצמדה שבחרו בהם הצדדים. לפיכך ביקשה המשיבה לקבוע מדד אחר לתשלום הערך הדולרי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה הראשונה של המשיבה וקבע כי המודד לקביעת השווי השקלי של החלק הדולרי של דמי השכירות הוא "הסכום הדרוש" לרכישת דולרים וכדי לקנות דולרים אלה חייב הקונה גם בתשלום ההיטלים והעמלה. מנגד דחה ביהמ"ש את דרישת המשיבה לקבוע מודד אחר להצמדה בעקבות הקפאת שער הדולר. הערעורים נדחו.
ג. המערערת העלתה טענה מקדמית כי קיומו של הליך הבוררות יצר השתק המונע מהמשיבה לטעון את טענותיה בנדון ולדרוש גם את ההיטלים והעמלות. טענה זו יש לדחות. לכאורה עולה מהסכם הבוררות שכל סכסוך המתעורר בין הצדדים יבוא בגדר סמכותה של הבוררת, אולם את הסכם הבוררות יש לקרוא, ככל הסכם, על רקע נסיבותיו. הסכם זה נחתם 3 שנים לאחר שההתדיינות בנוגע לדרך חישוב המרת הדולר הסתיימה בהסכם בין הצדדים, לא היתה אז כל מחלוקת בנדון, ולכן לא סברה המשיבה כי עליה להעלות טענות כלשהן בנדון בפני הבוררת. יתר על כן, אף אם סמכות הבורר כוללת הכרעה בסכסוכים עתידיים שיתגלעו לאחר עריכת ההסכם, אין המחלוקת בנוגע לשער ההמרה נכללת בסמכות רחבה זו, שכן היא התעוררה רק לאחר מתן פסק הבוררות.
ד. לגופו של דבר, חוזה השכירות המקורי קבע כי דמי השכירות יהיו "..1,700. דולר ארה"ב לחודש..." ולאור איסור התשלום בדולרים יש לפרש את הפיסקה כקובעת נוסחת הצמדה. הצדדים לא קבעו כל הוראה מפורשת בעניין ההצמדה והשאלה היא מה דין ההיטלים והעמלות המשתלמים בעת רכישתם של דולרים. יש והצדדים קובעים בעניין זה הסדר מפורש, אך בהיעדר הוראה מפורשת ניתן להשיב על השאלות בדרך של פרשנות, היינו פירוש הטקסט החוזי על רקע אומד דעתם של הצדדים. בענייננו, הנאמר בהסכם שקיבל תוקף של פס"ד כי התשלום בדולרים יתבצע ע"י מסירת "הסכום הדרוש כדי ש(המשיבה) תוכל לרכוש בעת התשלום את אותו סכום הדולרים המגיע לה "יש לפרש עפ"י אומד דעתם של הצדדים. לפי הטקסט החוזי מדובר בסכום שיספיק כדי לרכוש דולרים בבנק, היינו, כולל ההיטלים ועמלת הבנק.
ה. אשר לשינוי מנגנון השיערוך החוזי - הצדדים כרתו את החוזה בתקופה בה האינפלציה היתה תופעה ידועה לכל. דמי השכירות נחלקו למרכיב דולרי ולמרכיב מטבע ישראלי צמוד למדד, ובהיעדר ראיות ניתן להניח שהצדדים קבעו מנגנון לפיזור הסיכון, כך שאם יעלה שער הדולר בצורה ניכרת בעוד מדד המחירים לא יעלה באופן דומה, חלק מדמי השכירות ישמור על ערכו וכך הנזק יהיה קטן יחסית, וכך יקרה אם יעלה המדד בשיעור ניכר אך שער הדולר לא יעלה בצורה דומה. במצב דברים זה קמה השאלה אם יש מקום להתערבות שיפוטית שיש בה כדי לשנות את מנגנון ההצמדה שקבעו הצדדים בעקבות הקפאת שער הדולר. עקרונית, התערבות כאמור אפשרית היא. אולם בנתונים של המקרה דנן אין המקרה יכול להכנס בגדרן של אותן נסיבות מיוחדות הקוראות להתערבות שיפוטית במנגנון השיערוך בחוזה המקויים.
ו. אף אם לא צפו הצדדים התפתחות קונקרטית מעין זו שאירעה בפועל בהקפאת הדולר, הרי שבכלכלת מדינת ישראל, שבה יש חלק נכבד למעורבות הממשלתית, שינויים במדיניות
המוניטרית הם מסוג הדברים שכל מתקשר חייב להביא בכלל חשבון תוך נטילת הסיכון והסיכוי הטמונים בהם. המשיבה אינה יכולה לצפות לכך שצעדים שנקטה הממשלה לצורך ריסון האינפלציה, ושניתן היה לצפות כי יינקטו בשלב מסויים, יהוו עילה לכך שביהמ"ש ישערך את דמי השכירות.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. בן-ישראל למערערת, עו"ד א. שילה למשיבה. 27.5.92).

ע.פ. 1351/92 - מדינת ישראל נגד יצחק כהן

סעיף ההרשעה כאשר אב תקף את בנו ופצע אותו. קולת העונש(הערעור על סעיף ההרשעה נדחה ועל קולת העונש נתקבל).

א. המתלונן, נער בן 16, הוא בנו של המשיב מאשתו הראשונה. המתלונן חי במחיצת אביו ואמו החורגת שיחסיו עמה היו מעורערים. עם אביו יחסיו היו די טובים. אולם, כשנעכרו לפרקים היחסים הטובים שביניהם היה האב מפליא מכותיו בבן. באחד הימים ביצע הבן ביחד עם אחרים מעשה גניבה כשיצאו לשוט ולדוג ותוך כדי כך גנבו ציוד צלילה, מנוע וטנק דלק. משנודע הדבר לאב נטל סכין ודקר את בנו בצווארו. הדקירה היתה באורך כעשרה סנטימטר ובעומק של כחמישה עשר סנטימטר. הבן איבד את ההכרה והיה מאושפז ארבעה ימים מחוסר הכרה. המשיב הועמד לדין בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, התעללות בקטין ואיומים. השופט לא מצא כי הוכחה הכוונה הנדרשת לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 329, המיר את סעיף האישום והרשיע את המשיב בביצוע עבירה של חבלה חמורה. משבא לגזור את הדין מתח השופט ביקורת על דרך החינוך שהמשיב נקט בה, אך יחד עם זאת פירש את העובדות פרשנות מקילה וגזר למשיב 18 חודשים מאסר שמתוכם 6 חודשים לריצוי בפועל. הערעור על הזיכוי מעבירה לפי סעיף 329 נדחה והערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. לענין סעיף ההרשעה - טענת התובעת היא כי המשיב אחראי לתוצאות המסתברות ממעשהו. המעשה והתוצאה מלמדים על הכוונה שלא יכלה להיות אחרת מאשר הרצון לגרום חבלה חמורה לבן כדי לאלפו לקח, והמשיב, שהתכחש לעצם המעשה, לא נתן הסבר אחר באשר לכוונתו. אכן, הטענה היא כבדת משקל ורק לאחר לבטים הוחלט לדחותה, שכן אין לשלול לחלוטין את האפשרות, שנראתה לביהמ"ש המחוזי לפי התרשמותו מהאב והבן, כי האב אכן ביקש לפגוע בבנו ולהענישו על התנהגותו, אך מבלי שירצה כלל ועיקר להרחיק עד כדי פגיעה כה קשה בבן. ברם, גם אם דוחים את הבקשה להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 329, עדיין יש לתקן את ההרשעה ולהעמידה על עבירות לפי הסעיפים 333 בתוספת סעיף 335(1) לחוק העונשין.
ג. אשר למידת העונש - המקרה הוא עגום וכאוב וניתן להניח שהבן יחוש תחושה קשה שבשל המקרה שהיה מעורב בו יישלח האב אל מאחורי סורג ובריח וישבר מטה לחמם של האשה והילדים. אפשר גם להניח שהמשיב בעל עבר נקי הוא איש חיובי בדרך כלל. אך חרף נסיבות אלה עדיין, לאור חומרת המעשה ודרך חשיבתו החינוכית המעוותת של המשיב, שאינה יוצאת דופן, מתגמדות הנסיבות האישיות והמשפחתיות אל מול ההכרח החברתי להרתיע ולהתריע מפני תפיסות עולם שגויות, מעוותות אך נפוצות, המסכנות את שלום הזולת ומערערות את הסדר הציבורי. ביהמ"ש, במדיניות הענישה המיושמת על ידו, יכול לתרום לעקירת התופעה רק על דרך ענישה מכאיבה, מרתיעה ומרסנת. אילו נדרש ביהמ"ש העליון לפסוק את הדין מלכתחילה, לא היה מהסס מלהשית על המשיב עונש מאסר בפועל העולה לאין שיעור על העונש שיושת, אך כדרגת ערעור אין דרכו של ביהמ"ש למצות את הדין במקרים כגון דא. הדגש בענישה במקרה דנן הוא כאמור בהרתעה, אך אין גם להתעלם מהנסיבות האישיות והמצוקה המשפחתית שנקלעו אליה הבן ובני המשפחה
האחרים. בהתחשב בכל אלה יוטל על המשיב עונש של 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, חשין. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' מיקי חשין למערערת, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 2.6.92).

ע.א. 727/88 - מנשה שוורץ נגד ישראל רונן

*מערכת נסיבות המוכיחות קיום שותפות למרות שאין הסכם שותפות בכתב(מחוזי חיפה - ת.א. 2184/84 - הערעור נדחה).

א. המערער והמשיב פעלו משנת 1973 במשותף לקידומו של פרוייקט להקמת מסעדה ותחנת שירות וסיכה לרכב. השניים הזרימו כספים לפעולות משותפות הדרושות לצורך הקמת הפרויקט. בשנת 1980 פנו בעלי הדין לעו"ד ניסים שיערוך ביניהם הסכם ובסופו של דבר, בשל חילוקי דעות בין הצדדים, לא נכרת ההסכם. המשיב הגיש תובענה וביהמ"ש נתן פס"ד חלקי שבו קבע כי קיימת שותפות בין הצדדים. הערעור נדחה.
ב. כדי להוכיח קיום שותפות צריכים להוכיח כי נקשר הסכם, במפורש או מכללא, שהעסק ינוהל ע"י שני השותפים. השאלה מתי הממצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מן הראיות באשר לקיומה של שותפות היא שאלה של עובדה. ברור הדבר כי ברוב המכריע של המקרים תימנע ערכאת הערעור מלהתערב בשיקולי ביהמ"ש קמא ביחס לקביעת מימצאים עובדתיים.
ג. טוען ב"כ המערער כי תנאי מוקדם והכרחי לקיומה של שותפות הינו התקשרות הסכמית בין השותפים, ואולם כפי שנקבע בעבר די להוכיח הסכם מכללא ואין צורך בהסכם מפורש בכתב. השופט לא שלל את העובדה כי נעשה נסיון כושל לעריכת חוזה מפורש בכתב ע"י עו"ד ניסים, אך קבע שהשותפות הינה תוצאה מהסכם מכללא שנוצר מהנסיבות והתנהגות שני הצדדים בעבר ובכך אין להתערב.
ד. טוען המערער שכאשר "הצדדים מביעים באופן מפורש את כוונתם לערוך הסכם בכתב, שיסדיר את צורת ההתקשרות... וכאשר אין עוררין על כך שההסכם לא נחתם בגלל חילוקי דעות... אין מנוס מהמסקנה שבהיעדר הסכם שותפות, לא נוצרה שותפות". גם טענה זו דינה להדחות. מבחינה עובדתית קבע ביהמ"ש המחווי כי הוכח שהצדדים "הסכימו להיות שותפים מהשלב הראשוני להתקשרותם בלא שנערך הסכם בכתב" כך שלא היתה כוונה להתחיל בשותפות רק לאחר עריכת ההסכם.
ה. יתירה מזאת, בהמשכו של המשפט, לאחר מתן פסה"ד החלקי הוגש בפני ביהמ"ש מסמך שבו מאשר המערער בחתימת ידו קיומה של "שותפות %50 מחוץ לתחנה". מסמך זה צורף לסיכומי המשיב ואין לקבל את בקשת ב"כ המערער שהמסמך יוצא מן התיק. המסמך אמנם לא היה בפני השופט קמא שעה שכתב את פסה"ד החלקי, אך אין כל סיבה שלא יהיה לפני ביהמ"ש שלערעור כדי שהתמונה תהיה שלמה. בסופו של דבר, המסמך רק מחזק את המסקנה שאליה הגיע השופט גם בלעדיו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד עפר אטיאס למערער, עו"ד יוסף הדס למשיב. 14.6.92).

בג"צ 2722/92 - מוחמד אלעמרין נגד מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה

*הריסת מבנה לפי תקנה 119(עתירה נגד הריסת מבנה לפי תקנה 119 - העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים ד. לוין ובך, בפס"ד מפי השופט בך, נגד דעתו החולקת של השופט חשין).

א. באחד הבקרים, במאי 1992, יצא בנו של העותר (להלן: פואד), את ביתו בנוציראת שברצועת עזה, בית בו מתגוררים העותר ובני המשפחה, ונטל עמו שני סכינים ממטבח הבית. פואד נסע במונית לבת-ים וכאשר הגיע לבת ים רצח בדקירות את הנערה הלנה ראפ. כשנשאל בחקירתו "האם החלטת על הרצח בבית ביציאתך" השיב פואד "אני חשבתי
בבית כבר אז לפגוע במישהו... ביהודים או בערבי ישראלי...". הבית בו מתגורר פואד עם בני משפחתו הינו בית בן שתי קומות ובו חמישה חדרים, מטבח, מקלחת ושרותים בקומה הראשונה, ועוד חדר ולולים בקומה השניה. בבית גרים העותר וילדים לא נשואים, וכן שני בנים נשואים עם משפחותיהם. המשיב החליט להרוס את המבנה והעתירה לבג"צ נדחתה ברוב דעות השופטים לוין ובך, בפס"ד מפי השופט בך, נגד דעתו החולקת של השופט חשין שסבר כי על המשיב לבדוק מה החלק במבנה שבו התגורר פואד ואם ניתן להרוס חלק זה בלבד.
ב. השופט בך : ב"כ העותר העלה טענה שאין למשיב סמכות להורות על הריסת בית בחבל עזה בשל מעשה כלשהו שבוצע בשטח ישראל. אין ב"כ העותר מתעלם מהוראות סעיף 5ב' לצו בדבר דרכי ענישה (אזור חבל עזה וצפון סיני) שבו נאמר כי המפקד רשאי להפעיל את סמכויותיו גם בגין מעשה "שנעשה מחוץ לאזור ואשר לו היה נעשה באיזור היה מאפשר הפעלת סמכויותיו", אך לטענתו הצו הנ"ל הוא בלתי סביר לחלוטין ובחקיקתו חרג המשיב מסמכויותיו. טענה זו יש לדחות. הגישה הרואה בפעולה אלימה הנעשית בישראל משום פעולה המבוצעת "בחו"ל" ביחס לחבל עזה, נראית לצורך הסוגיה בה עסקינן כמלאכותית.
ג. מכל מקום, אין צורך להכריע בכך, שכן אין מחלוקת שפואד עבר את העבירות גם באיזור חבל עזה. ברגע שפואד נטל מהמטבח שבמבנה שני סכינים "החזיק בכלי נשק, או במכשיר או בחפץ או בדבר שהיה מיועד או מסוגל לגרום למוות או לחבלה חמורה" במובן התקנות. מכאן שבכל מקרה אין מניעה להפעלת סמכותו של המשיב על פי תקנה 119 על האירוע הנדון.
ד. אשר לטענה החילופית, לפיה גר פואד ביחידת דיור נפרדת שבתוך המבנה, ועל כן מוסמך המשיב לפגוע לכל היותר בחדרו של פואד - לפי נוסח התקנה מותר למפקד הצבאי להרוס כל בית שממנו יצא מבצע הפעולה. סמכות המפקד רחבה היא, אינה מוגבלת ליחידת מגורים של המבצע עצמו והיא משתרעת מעבר לכך למבנה כולו. אין תימוכין בתקנה 119 , לא על פי נוסחה המילולי ולא על פי רוח הדברים הנאמרים בה, לפרשנות מצמצמת מרחיקת לכת. היפוכו של דבר, הפרשנות המרחיבה יותר את הסמכות אומצה ויושמה ע"י הרכבים שונים של ביהמ"ש העליון.
ה. עם זאת, על המפקדים הצבאיים להפעיל בכל מקרה ומקרה שיקול דעת סביר וחוש פרופורציה, כך, לדוגמה, אין להניח שמפקד צבאי יחליט להרוס בית שלם, רב קומתי, המכיל דירות מרובות השייכות למשפחות שונות, אך ורק מהטעם, שחשוד במעשי חבלה מתגורר בחדר שבאחת הדירות. אם בכל זאת ירצה המפקד לעשות כן, יוכל בג"צ לומר את דברו ולהתערב בדבר. עוד יש להעיר בנושא זה כי הפעלת אמצעי הריסה או אטימה לפי תקנה 119 מהווה סנקציה חריפה, וחייבת להיות מודעות לכך, שבעקבות השימוש באמצעי הרתעתי זה עלולים להיגרם סבל והכבדה לאנשים שבעצמם לא פשעו. להלן קבע השופט בך קריטריונים לשימוש בשיקול הדעת, אם כי לא גורפים וממצים, וכל מקרה יישקל לפי נסיבותיו. בענייננו קשה לתאר נסיבות חמורות יותר מאלה הקשורות במעשה המיוחס לפואד. זהו מעשה תועבה המבטא שיפלות תהומית ומחייב לעורר את סלידתו של כל אדם. המבנה הינו אמנם בית דו קומתי, אך כמעט כל חדרי המגורים והשינה מצויים בקומת הקרקע, וכך גם חדרו של פואד, לכל המתגוררים במבנה שירותים במשותף וכן חדר מגורים לשימוש משותף והינם כולם קרובי משפחה. פואד מתגורר במבנה ואין דבר המפריד את חדרו מיתר חלקי הבית. לפיכך יש לדחות את העתירה.
ו. השופט ד. לוין: מסכים.
ז. השופט חשין: אכן, המעשה חמור ביותר. עם זאת יש להסתייג מהריסת המבנה כולו. אין סמכות למפקד צבאי, לפי תקנה 119, להטיל סנקציה קולקטיבית, וכשמסכימים כי
ראוייה להריסה יחידת המגורים של פלוני, אין זה ראוי שתיהרסנה יחידות המגורים של אחרים אף הן. כשמדברים במיבנה הנחלק באופן פיסי, הלכה למעשה, בין משפחות שונות, ולו בין משפחות קרובות, ראוי לבדוק אם ניתן להרוס את היחידה של מי שביצע את המעשה הפלילי. כשם שלא היה עולה על הדעת להרוס בית, לדוגמה, של חמש קומות, משום שבקומת הקרקע מתגורר חשוד למעשה רצח, כשבארבע קומות שמעליו מתגוררות משפחות זרות למשפחת החשוד ברצח, כך גם כאשר מדובר בבית שבו מתגוררים רק החשוד ובני משפחתו. דומה שהמפקד הצבאי גם לא היה הורס בית של שתי קומות אילו בקומה השניה היתה מתגוררת משפחה זרה ולא משפחתו של החשוד ברצח. לפיכך יש להוציא צו על תנאי לבירור מה מן המבנה יהרס, או ייאטם.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חשין. עו"ד ד. רוזנטל לעותר, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 14.6.92).

ע.פ. 2320/91 - מרדכי נחמיאס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים - הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בהחזקת 65 גרם הרואין. הוא נדון ל-4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. בשים לב לטיב העבירות אין העונש חמור במיוחד והנסיבות שהעלה הסניגור אין בהן כדי להביא להקלה בעונש. ברם, מסתבר כי בתיק אחר, שעניינו סמים, ישב המערער במעצר תקופה של 9 חודשים וחצי ולאחר מכן זוכה ב"אין להשיב לאשמה". הוא ביקש כי תקופה זו תובא במנין לעניין העונש. מנגד טוענת התובעת כי הוגש ערעור על אותו זיכוי ואין לקשור בין עבירה אחת לשניה. אכן, כאמור העונש אינו חמור במיוחד ואין הצדק להתערב בו, אך יחד עם זאת ראוי להתחשב, ולו התחשבות מה, במעצר שהמערער ישב בעניין העבירה האחרת ומטעם זה הופחת המאסר בפועל ב-6 חודשים.

(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 2.6.92).

ע.א. 4113/91 - עודד הוד נגד רונן ופרידה הוד

*מזונות (הערעור נדחה).

ערעור נוסף על החלטת ביהמ"ש המחוזי להגדיל את התשלום המיועד למדור של המשיבים, בנו הקטין ואשתו של המערער, ולהעמידו על 430 דולר לחודש במקום 300 דולר. הגדלת הסכום נבעה מן המסקנה של ביהמ"ש המחוזי כי חל שינוי מהותי בנסיבות עקב ההתייקרות הכללית בהוצאות הדיור. המשיבים נזקקים עתה להוצאות המדור בגדר זכותם על פי הדין האישי, מאחר והמערער תבע פירוק השיתוף בדירת בני הזוג והביא למכירתה של הדירה. מכך צמחה חובתו לספק לאשתו ולילדו הקטין דיור נאות. טענתו היחידה של המערער, הראוייה לדיון, היא זו המתייחסת לכך שעם מכירת דירתם של בני הזוג קיבלה האשה 42,500 דולר, ועל כן חייבת גם היא לתרום את חלקה לכיסוי הוצאות הדיור, בעקבות ההלכה שנפסקה בפרשת חקק (ע.א. 596/89 פד"י מ"ה(4) 749), שניתן אחרי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתיק זה. הערעור נדחה.
ההלכה שנפסקה בפרשת חקק היא פרוספקטיבית, ואין מקום לכך שייפתחו עתה אלפי תיקי המזונות אשר התשלומים על פיהם משולמים בעת הזאת, כדי לאפשר חקירה נוספת של הזכאים למזונות ברוח הדברים שנפסקו בפרשת חקק, ועניין זה עלה רק תוך כדי הטיעונים בכתב בביהמ"ש העליון. יתירה מזאת, ובכך העיקר, הוצאות הדיור לפי ממצאו של ביהמ"ש המחוזי, הן עתה בין 500 ל-550 דולר לחודש, כך שממילא לא נפסק מלוא סכום הוצאות הדיור והמשיבה תצטרך להשלים מקצתן של הוצאות אלו ממקורותיה.