תקציר סביר כרך מ' חוברת 9

ע.א. 492/89 - צבי סלונים נגד דבר בע"מ ואח'

*גובה הפיצויים בגין הוצאת לשון הרע(מחוזי ת"א - ת.א. 1785/84 - הערעור נתקבל).

א. אחרי שירותו הצבאי טיפל המערער בנוער שוליים, שימש מנהל מוסד לנערות במצוקה, היה בשליחויות מטעם הסוכנות וכיוצא באלה פעילויות. בשנת 1977 התמנה למזכיר הארגוני של "גוש אמונים". בשנת 1984, כאשר שהה המערער בארה"ב, במסגרת אחת משליחויות ההסברה שלו, התפרסמו בעיתון "דבר", ביום 17 למאי 1984, שתי כתבות בהן הוזכר שמו של המערער. הימים היו ימי ראשיתה של חקירת המשטרה בפרשת "המחתרת היהודית", ובעמוד הראשון של העיתון התפרסמה כתבה שכותרתה "צבי סלונים - מראשי "הגוש" - מבוקש בחו"ל כחשוד בקשר למחתרת" ובגוף הכתבה נאמר שהמשטרה מחפשת בחו"ל את צבי סלונים בחשד השתייכות למחתרת. כיום אין עוד חולקין כי מעולם לא הוכח קשר כלשהו של המערער עם המחתרת ומעולם לא נעצר, לא הובא לדין ולא נחשד בקשר לכך. באותם ימים פורסמו ידיעות ברוח זו גם בעיתונים "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"חדשות". ביום 22.6.84, הגיש המערער תביעה בביהמ"ש המחוזי נגד העיתון "דבר" ונגד העורכת וכמה מכתביו. לתביעה לא קדמה כל פניה לעיתון. הסעד המבוקש בתביעה היה "לחייב את הנתבעים לפרסם הודעת התנצלות" וכן תביעה לפיצוי כספי בסכום של 500,000 דולר.
ב. כתב ההגנה כולל הכחשות סתמיות של הנאמר בתביעה, ונטען שם, בין היתר, כי "האמור בכתבה היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי", וכיוצא באלה הגנות שהעיתונים רגילים להעלות בתביעות כאלה. אחת מטענות ההגנה היתה כי "במסגרות בהן קשור התובע אין חברות בארגון המחתרת היהודית נחשבת לגנאי אלא להיפך". בהתחלת הדיונים לא הודו הנתבעים בעצם העובדה של הוצאת לשון הרע, אך בישיבה שנערכה בדצמבר 1988 הודיע ב"כ המשיבים כי "אין מחלוקת בנושא החבות והמחלוקת היחידה הקיימת היא בעניין שיעור הנזק בלבד". נמצא כי המשיבים נזקקו ל-4 שנים וחצי כדי להגיע למסקנה שהדברים שפורסמו הם בגדר לשון הרע. לאחר שמיעת העדים במשפט החליט ביהמ"ש המחוזי לקבוע למערער פיצוי של 5,000 ש"ח וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 750 ש"ח. הערעור על מיעוט הסכומים שנפסקו נתקבל.
ג. השופטת המחוזית הביאה בחשבון, בפסק דינה, כי בסביבה בה חי המערער "חשד של השתייכות למחתרת אין בה כדי לפגוע במוניטין שלו". אין לקבל גישה זו. לא היתה בפני השופטת כל ראייה לכך שבעיני כלל מתיישבי יש"ע חשש של השתייכות למחתרת היה נטול פגם. זאת ועוד, המשמעות של לשון הרע והנזק שבעטיה השתרעו על פני כל המדינה ולא רק על יש"ע. מכאן כי השיקול ששקלה השופטת כדי להפחית את הנזק והפיצוי בגינו היה שיקול פסול.
ד. שיקול נוסף ששקלה השופטת היה זה שהמערער לא הגיב על פרסומים דומים שהיו בעתונים אחרים, לא תבע אותם ולא פירסם הכחשות. גם שיקול זה אין לקבלו. הגשת תביעה לפיצויים היא התגובה הטבעית על פרסום לשון הרע נגד אדם, במיוחד כשהיא מוגשת סמוך לאחר פרסום הדברים כמו במקרה שלפנינו. אין לבוא חשבון עם התובע שלא ניסה דרכים אחרות כגון פרסום של כל מיני הכחשות על חשבונו. אין גם לבוא בחשבון עם נפגע מפרסום כזה על בחירתו את הנתבעים הרצויים לו להגשת תביעה נגדם. השיקולים המנחים תובע בכגון דא, יכולים להיות שונים ומשונים, ואין הם יכולים לשמש הגנה בידי המפרסם האחד שנתבע. יכול כמובן נתבע לטעון, כי הנזק שנגרם לא נגרם כולו ע"י הפרסום שלו אלא גם ע"י אחרים, אלא שטענה כזו דרושה הוכחה והוכחה כזו לא היתה כאן.
ה. נימוק אחד שמצאה השופטת נגד המשיבים הוא בכך שלא פירסמו כל הכחשה והתנצלות. המשיבים טענו כי בשיחה עם המערער הוא לא ביקש זאת, ואולם עיתון שפרסם
לשון הרע חייב לפרסם מיוזמתו הכחשה משנודע לו כי הדברים אינם אמת. על אחת כמה וכמה כאשר הוגשה נגדו תביעת דיבה, בין שהתובע מעוניין בכך ובין שאינו מעוניין. אלא שבענייננו הדברים אף חמורים מכך. החשד היה חשד שווא ובתביעתו שהוגשה כחודש לאחר הפרסומים, תבע המערער במפורש לפרסם הודעת התנצלות והודעה כזו לא פורסמה עד עצם היום הזה. יתירה מזאת, התנהגות העיתון ואנשיו לאחר מכן מוסיפה אף היא חומרה לעניין. על אף שהחשד התברר כחשד שווא כבר בשלבים הראשונים, כפי שציינה עורכת "דבר" בעדותה, הרי לא נקטו המשיבים כל צעד שהוא שיהא בו כדי לרכך את הפגיעה במערער. צעד כזה יכול וצריך היה להיות אם ע"י פרסום הכחשה ואם ע"י הודאה בחבות. בצעד שני זה אמנם נקטו המשיבים, אך זאת מאוחר מדי.
ו. השופטת לא התייחסה מספיק לנתון הבולט ביותר באותן כתבות והוא טיבו של הפרסום עצמו, היקפו וחומרתו. החשד שמיוחס למערער בכתבות הוא חמור ביותר. מדובר בחשדות של השתייכות למחתרת שפעלה נגד שלטון החוק וביצעה מעשי פשע ובכללם מעשי רצח. פיצוי של 5,000 ש"ח הינו פיצוי נמוך במיוחד ואין לקבל את הנימוקים לקביעת סכום נמוך זה. גם לפי הנורמה הנקוטה בידינו כיום, הסכום של 5,000 ש"ח אינו עומד בשום מבחן של סבירות. לפיכך הוחלט להעמיד את הפיצויים על סכום של 25,000 ש"ח נכון ליום 22.6.89, יום מתן פסה"ד, וכן סכום של %15 הוצאות ושכ"ט מהסכום הנ"ל.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד א. סוכובולסקי למערער, עו"ד ב. לוינבוק למשיבים. 15.7.92).

ע.א. 427/89 - מקור הנפקות וזכויות בע"מ ואח' נגד מאיר מרחב ואח'

*בקשה לבטל הסכם ופסק בורר שאושר, בטענה של הפרת חיוב עפ"י פסק הבורר(מחוזי י-ם - המ' 433/89 - הערעור נדחה).

א. באוגוסט 1980 נכרת הסכם בין המערערות (מקור) לבין המשיבים (מרחב) שלפיו ימכרו מקור למרחב דירה בתנאים שסוכמו. בין הצדדים נתגלעו חילוקי דעות שהופנו להכרעתו של בורר. ביום 9.8.87 הוציא הבורר פסק בוררות והפסק אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי. לאחר מכן שוב פנו מקור לביהמ"ש המחוזי בתובענה שאותה הכתירו כ"תביעה על יסוד פסק בורר, בהתאם לסעיף 39 לחוק הבוררות". עילת התביעה היתה הפרת חיובים של מרחב עפ"י פסק הבורר, לתשלום מסויים, ונוכח ההפרה התבקש ביהמ"ש להצהיר כי מרחב הפרו התחייבויותיהם על פי פסק הבורר ועל פי ההסכם שבבסיס הפסק, כי מקור ביטלו כדין את ההסכם הנ"ל, וכי לפסק הבורר אין יותר נפקות משפטית. ביהמ"ש מחק את התביעה על הסף, מחמת היעדר עילת תביעה. ביהמ"ש ציין כי גם אם לא שולמו תשלומים מסויימים ע"י מרחב, בהתאם לפסק הבורר, אין הדבר גורר את ביטול ההסכם, הואיל והפסק הוא מעשה בית דין ביחס להסכם שנבלע לתוכו, ורק על פי הפסק ניתן לתבוע. הדרך הדיונית הנכונה היתה, לדעת ביהמ"ש, לפתוח בהליכי הוצל"פ לגביית החוב שעל פי הפסק. הערעור נדחה.
ב. ככלל, משניתן פסק בורר, הוא מחייב את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין, כאמור בסעיף 21 לחוק הבוררות. אולם אם סירב אחד הצדדים לבצע את האמור בפסק אין אפשרות לאכפו בדרך שאוכפים פס"ד, והצד המעוניין יכול להגיש לביהמ"ש תביעה על יסוד עילת הפסק. ברם, לפי סעיף 23 לחוק יכול כל צד לבקש אישור פסק הבורר, ומשאושר הפסק דינו לכל דבר כדין פס"ד של ביהמ"ש (פרט לערעור). זהו הליך קצר וזול יותר מן התביעה בעילת הפסק, ומן הסתם גם השכיח יותר.
ג. השאלה היא מה דינו של פסק בורר שכבר אושר ע"י ביהמ"ש ולא בוצע בהוצל"פ, האם ניתן להגיש בעטיו תביעה בעילת הפסק. עפ"י הפסיקה ניתן, גם לאחר שפסק בורר אושר ע"י ביהמ"ש, להגיש תביעה בעילת הפסק ולא באמצעות פניה להוצל"פ. עם זאת, צריכה להיות סיבה טובה להגשת תביעה כזו, שאחרת דינה להימחק בהיותה טרדנית או
קנטרנית. מבלי להיכנס לשאלת הפירוש של סעיף 39 לחוק הבוררות, הרי אליבא דכולי עלמא, ניתן היה במקרה דנן למחוק את התביעה מחמת היותה טרדנית. למערער עמדה אפשרות לפנות להוצל"פ לגביית חובו ואין כל סיבה טובה לנסיון גביית אותו חוב בדרך של פנייה לביהמ"ש.
ד. למעשה, נראה כי סעיף 39 בה להשמיע, שהעמדת האפשרות לאישור הפסק אינה שוללת אפשרות תביעה בעילת הפסק, היינו כי מדובר בשתי חלופות. ברם, כאשר הפסק כבר אושר יש לראות באישור משום פס"ד המבליע לתוכו את עילת הפסק ומהווה מעשה בית דין המונע הגשת תביעה נוספת.
ה. מכל מקום אין מניעה, לפי הדין הכללי, להבדיל מסעיף 39 הנ"ל, להגיש תביעה על יסוד עילת הפסק אם קיים צידוק מיוחד לכך, כגון אם הפסק שאושר אינו ניתן להוצל"פ או שאינו ניתן לאכוף ביצועו בהליכי בזיון ביהמ"ש. בענייננו לא הובא כל טעם כזה. מקור טענו כי הפסק חייב את מרחב לבצע פעולות ותשלומים ומרחב לא קיימו חיובים אלה, אך בכך אין די. לא יעלה על הדעת כי עצם אי תשלומו של החוב יאפשר פתיחתו מחדש של תיק ביהמ"ש או הגשת תביעה נוספת כאשר ניתן לפנות להוצל"פ.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אור. החלטה - הנשיא שמגר. מנהל המערערות מר דוד מיר למערערות, עו"ד יוסף אבנרי למשיבים. 19.7.92).

ע.א. 5143/90 - יצחק עובד נגד נתן שלוש ואח'

טענת הטעייה בחוזה לקביעת דמי שכירות. הודעת ביטול של הסכם(מחוזי י-ם - ת.א. 848/86 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער השכיר למשיב, בחוזה שנערך ביום 9.9.80, מושכר בשכירות בלתי מוגנת. תקופת השכירות נקבעה לשנתיים מיום 15.9.80 ודמי השכירות נקבעו ל-950 דולר לחודש בתוספת מע"מ. בחוזה ניתנה למשיב אופציה ל-3 שנים נוספות באותם תנאים, כשהשינוי היחידי יהיה בדמי השכירות וזאת על פי האינפלציה בארה"ב מיום 15.9.80. לקראת תום תקופת השכירות ביום 14.9.82, נחתם בין המערער והמשיב מסמך שנקרא "הסכם הארכת חוזה" בו נקבע כי השכירות מוארכת עד ליום 14.9.83, כאשר כל תנאי החוזה נשארים בעינם "פרט למחיר שיהיה 1140 דולר לחודש... דהיינו %20 תוספת...". ביום 24.10.83 הציע המערער למשיב חוזה הארכה נוסף והפעם נרשם בו סכום של 1340 דולר. מסמך זה לא נחתם כי המשיב סבר שהסכום מוגזם וביקש לראות את הנתונים. המסמך הבא נחתם ביום 26.1.84 ואף הוא מתקרא "הסכם הארכת חוזה" ודמי השכירות שנקבעו בו הם 1274 דולר. ההארכה נקבעה לתקופה נוספת עד ליום 13.12.86. התקופה הנקובה בחוזה אחרון זה חורגת אל מעבר לתקופה הנקובה בחוזה המקורי שהיא למעשה ל-5 שנים. כל הסכמי ההארכה נערכו ע"י הצדדים עצמם ללא עזרת עו"ד.
ב. בשנת 1985 החלה המערכה המשפטית בין הצדדים. מיד לאחר הגשת התביעה של המערער, שכללה תביעת פינוי, פינה המשיב בפועל את המושכר וירדה מהפרק תביעת הפינוי. המחלוקת העיקרית שנותרה היא בדבר תקפם של הסכמי ההארכה ומידת השפעתם על גובה דמי השכירות. המשיב טען כי חתם על חוזי ההארכה כיוון שהמערער אמר לו שדמי השכירות הנקובים בהם הינם תוצאה של חישוב האינפלציה בארה"ב, ולמעשה רשם בחוזה ההארכה סכום גבוה מהתוצאה הנובעת מחישוב האינפלציה. במחלוקת בעניין תקפם של דמי השכירות כפי שנקבעו בהסכמי ההארכה, סברה השופטת כי אכן הטעה המערער את המשיב ולכן קבעה לכל תקופת השכירות את דמי השכירות לפי מה שנקבע בחוזה המקורי. הערעור נתקבל רק באשר לעניין דמי השכירות בתקופת ההארכה האחרונה.
ג. אשר לעניין דמי השכירות לתקופות ההארכה הראשונות, סבר ביהמ"ש המחוזי כי לא היתה סיבה למשיב להסכים להעלאת דמי השכירות מעבר למה שנקבע בחוזה המקורי, ואם חתם על הסכם שבו דמי השכירות עולים על מה שנקבע, נבע הדבר מהטעייה שהטעה אותו
המערער. בכך אין להתערב. המערער טען, בין היתר, כי מרובר הוא בטעות שאינה אלא בכדאיות העיסקה, ולפיכך איננה טעות המקנה זכות לביטולו של החוזה או חלק ממנו. עוד טען כי לא ניתן היה להעיד בעל פה נגד המסמך החתום וזאת על פי הוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית, וכי לא היתה כאן הטעייה משום שהמשיב יכול היה על נקלה לברר את שיעור האינפלציה בארה"ב. אין בטענות אלה ממש.
ד. עובדת ההטעיה של המשיב ע"י המערער נקבעה ע"י השופטת על יסוד ראיות שהיו לפניה ובכך אין להתערב. כן יש לדחות את הטענה שלפיה אי אפשר היה להוכיח בעל פה דברים נגד הכתוב, דהיינו, להראות כי דמי השכירות הנקובים בהסכם ההארכה אינם דמי השכירות שהוסכם עליהם. הלכה היא שניתן להוכיח תרמית ע"י עדות בעל פה. אשר לטענת המערער כי לא חייב היה לגלות למשיב שדמי השכירות הנקובים בהסכם ההארכה אינם תוצאה של חישוב האינפלציה האמריקאית וזאת משום שהמשיב יכול היה לברר שיעורה של אינפלציה זו - אכן, יש ואפשרות בירור עובדות ע"י צד אחד שוללת את חובת הגילוי, אך לא במקרה כמו שלנו. רמאי אינו יכול להנצל מתוצאות רמאותו מפני שהצד שכנגד היה יכול לגלות את האמת ולא גילה אותה בפועל.
ה. עוד טען ב"כ המערער שהמשיב לא עמד בחובת ההודעה על ביטול חלקי של החוזה, דהיינו ביטול הסעיף המגדיל את דמי השכירות בהסכם ההארכה. טענה זו אינה יכולה לעמוד מבחינה עובדתית. לאחר שהמשיב גילה שאין תיאום בין דמי השכירות שבחוזי ההארכה לבין אלה שנקבעו בחוזה המקורי, הגיב מיד וסירב לשלם את דמי השכירות החדשים. זוהי בבירור הודעה ע"י התנהגות על ביטול אותו חלק בחוזי ההארכה. יתירה מזו, במקרה הנדון ניתן לראות בעצם הגשת התביעה "תחליף להודעת ביטול".
ו. ברם, מה שנכון לגבי ההסכם ההארכה הראשון אין לקבוע לגבי ההארכה הנוספת. בתום תקופת ההארכה הראשונה חלפה תקופה של למעלה מחודש ימים עד שהחלה בכלל חליפת מסמכים בין הצדדים. רק כעבור תקופה הציע המערער למשיב הסכם חדש והפעם לא קיבל המשיב את דמי השכירות שננקבו בו כדבר מובן מאליו והתרעם כי הסכום מופרז. לפיכך לא נחתם המסמך, ורק לאחר מספר חודשים נחתם הסכם ההארכה השני וננקבו בו דמי השכירות. הפעם מדובר גם בתקופת שכירות העתידה להסתיים כ-15 חודש לאחר תום תקופת האופציה הכוללת של 5 שנים שהיתה נקובה בחוזה המקורי. על כן יש לראות בכך הסכם חדש. לפיכך יש לקבל את הערעור לגבי חישוב דמי השכירות לתקופה שהחלה ביום 15.9.83 ודמי שכירות אלה יחושבו לפי מה שנאמר בהסכם.
ז. ב"כ המערער טוען כי מגיעים למערער דמי שכירות גם עבור התקופה שלאחר הפינוי בפועל, שכן החוזה החדש הוא לתקופה נוספת והמשיב פינה את המושכר בתוך התקופה. אין ממש בטענה זו. המערער תבע בתביעתו פינוי, ודמי פיגור בשכר דירה. הפינוי בוצע באותו חודש בו הוגשה התביעה, ובשום מקום ובשום הקשר לא תבע המערער דמי שכירות עבור התקופה שמעבר ליום הפינוי ואין הוא יכול לעשות זאת עתה במסגרת סיכומים בערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד יוסף שפירא למערער, עו"ד משה בן ארי למשיבים. 15.7.92).

ע.א. 544/88 - מדינת ישראל נגד סלון טוקיו בע"מ ואח'

*ביטול תקפה של חקיקת משנה לעניין ערך טובין לצורך תשלום מכס כאשר התקנה נוגדת את פקודת המכס(מחוזי ת"א - ה"פ 1022+1051/87 - הערעור נדחה).

א. המשיבות מייבאות ומשווקות מוצרי חשמל, אלקטרוניקה ומוצרי צילום. כאשר פנו לשחרר מהמכס טובין מסויימים, נדרשו לשלם כמכס, מס קניה ומע"מ, סכומים נוספים על הסכומים הנקובים ברשימוני היבוא שלהן. זאת על סמך הוראות תקנה 2ב' לתקנות המכס (הערכת טובין) המורה לאמור "יובאו טובין הנושאים סימן מסחרי זר ולגביהם יש
לסוכן המקומי הזכות הבלעדית מטעם היצרן לשווקם בישראל, יהא ערכם לצורך שיעור המכס החל עליהם - ערכם... לסוכן הבלעדי בתוספת של %10 מערכם כאמור...". המשיבות שילמו את המיסים כפי שנדרשו, תוך מחאה, בחלקן על סמכות מנהל אגף המכס והבלו (להלן: המנהל) להעריך את מחיר הטובין בדרך האמורה בתקנה הנ"ל. לאחר מכן פנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו הצהרה כי המערערת אינה זכאית להעלות את הערכת מחיר הטובין שמייבאות המשיבות לישראל. בהסתמך על הוראות תקנה 2ב' הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי מצא כי תקנה 2ב' הנ"ל עומדת בסתירה לסעיף 130 לפקודת המכס, הקובע קביעה החלטית לגבי "ערכם של טובין מיובאים לעניין דיני המכס". לפיכך קבע ביהמ"ש כי המערערת אינה זכאית לחשב את מחיר הטובין האמור אלא לפי המחיר ששולם בפועל. הערעור נדחה.
ב. העתירה נשוא הערעור נוסחה במקורה בדרך של תקיפה ישירה של תקפה של התקנה הנ"ל. ברם, נוכח הספק שהתעורר בערכאה הראשונה לגבי סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדון בעתירה כגון זו, הורשה תיקונה של העתירה לשם הלבשתה בנוסח הנוכחי, היינו קביעה שהמנהל לא היה זכאי לחשב את מחיר הטובין בהסתמך על הוראת התקנה. אין צורך להכריע כאן בעניין קיום האפשרות של התקיפה הישירה, שכן הגשת התביעה מכח ההוראות העולות מתוך סעיף 154 לפקודת המכס, משנה אופייה של ההתייחסות אל התקנה 2ב' הנ"ל לתקיפת עקיפין, ומאחר ומדובר על טענת בטלות, ניתן היה להעלותה במסגרת הדיונית שבה הועלתה.
ג. להלן סקר הנשיא שמגר, בפס"ד מקיף, את החיקוקים השונים הנוגעים לנושא, את הדרך הנכונה לקביעת השווי שלפיו מטילים את החיובים במיסים השונים והגיע למסקנה כי תקנה 2ב' הנ"ל אינה תואמת את הדרך שנקבעה בפקודה ולפיכך אין לתקנה הנ"ל תוקף. אכן, הנחת היסוד של ביהמ"ש היא שיש לקיים, במידת האפשר, תוקפה של חקיקת משנה. אולם, כאשר לא ניתן ליישב את חקיקת המשנה עם החוק המסמיך, לאור פרשנותו החד משמעית של החוק, המתחזקת עוד יותר ע"י פניה אל ההיסטוריה החקיקתית, הרי אין לתת תוקף לחקיקת משנה כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב כהן למערערת, עו"ד אביגדור דורות למשיבות. 15.6.92).

בג"צ 5221/90 - פרופ' זאב טבע נגד השופט החוקר בנסיבות מותה של בתיה בר יוסף ואח'

*חקירת סיבות מוות(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. אשתו המנוחה של המשיב השני (להלן: המשיב), בתיה בר יוסף, נפטרה ביום 16.10.88, עקב מחלת סרטן שהתפשטה בגופה. העותר שכיהן כמנהל המרפאה לגילוי מוקדם של מחלת הסרטן שליד בית החולים "קפלן", בדק את המנוחה, עם הופעת הסימנים הראשונים של מחלתה, בכמה הזדמנויות במהלך שנת 1986, ולא גילה את מחלתה עד שזו התפשטה בכל חלקי הגוף. המשיב הגיש בקשה לחקור בסיבות מותה של אשתו, שלטענתו נגרם עקב רשלנותו המקצועית של העותר. עם היפתח החקירה, ביום 2.5.90, טענו בפני השופט באי כח המדינה והעותר כי לאור העובדה שמאז טופלה המנוחה לאחרונה ע"י העותר ועד לפטירתה, חלפו יותר משנה ויום, שוללת הוראת סעיף 310 לחוק העונשין, מדעיקרא, את האפשרות להאשים את העותר בגרימת מותה של המנוחה. השופט החוקר קיבל טענה זו, והחליט כי אין מקום להמשיך בחקירה.
ב. כעבור זמן נמלך השופט בדעתו והחליט להמשיך בחקירה במטרה לברר, שמא יש מקום להאשים את העותר בעבירה לפי סעיף 338(7) לחוק העונשין, בשל סיכון חיי המנוחה במעשה פזיזות ורשלנות, אותו עשה במהלך טיפולו הרפואי בה. כנגד החלטה זו הוגשה
העתירה, בה נטען, בין היתר, שהשופט החוקר איננו מוסמך לערוך חקירת סיבות מוות, שמטרתה האפשרית היחידה היא האשמת העותר בעבירה, שגרימת מותה של המנוחה אינה מיסודותיה. העתירה נתקבלה.
ג. סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות מגדיר את המקרים בהם קמה עילה לעריכת חקירה בסיבת מותו של אדם. סעיף 19 חל כאשר באים לקבוע את סמכותו של השופט החוקר, והשאלה אם בקשה לחקירת סיבות הינה כדין נבחנת על פי הוראות סעיף 19 לחוק. עניינו של החוק הוא בחקירת סיבת המוות ולא בקביעת זהות הממית, וקיום האפשרות לגלות את האחראי לגרם המוות איננו תנאי לחקירה. גם אם ברור, מלכתחילה, כי אי אפשר לגלות את זהות הממית, או שבנסיבות העניין אי אפשר יהיה להביאו לדין, אין בכך כדי לייתר חקירה בסיבת המוות, אם הנסיבות מצביעות על חשש שסיבת המוות אינה טבעית או שהמוות נגרם בעבירה. אם סיבת המוות, במובנה הרחב, ידועה, שוב אין מקום לחקירתה.
ד. בענייננו, בהיעדר מחלוקת שסיבת מותה של המנוחה היתה טבעית, כתוצאה ממחלת הסרטן, סמך המשיב את בקשתו לחקירה רק על הטענה, לפיה יש יסוד סביר לחשש שמותה של המנוחה נגרם בעבירה. בבחינת השאלה אם בקשתו מגלה את העילה הנטענת בה, יש להיזקק לעובדות עליהן מיוסדת הבקשה ומעובדות אלו גופן מתחייבת המסקנה, כי הדין איננו מאפשר לייחס לעותר אחריות פלילית לגרימת מותה של המנוחה. זאת לפי סעיף 310 לחוק העונשין הקובע לאמור "לא יראו אדם כמי שגרם למותו של אחר אם האחר מת כעבור שנה ויום אחד מיום שנגרם המוות ויום זה בכלל ; מניין התקופה יתחיל מן היום שבו נעשה המעשה האחרון שבמעשים האסורים שגרמו למוות...". מכאן שגם בהנחה שהמשיב צודק בטענתו שהעותר התרשל ושרשלנותו גרמה להתפשטות הנגע הממאיר בגופה ולמותה של המנוחה, נשלל הקשר הסיבתי בין מעשי העותר לבין מותה של המנוחה. לטענתו של המשיב כי מותה של המנוחה "נגרם בעבירה" במשמעות סעיף 19 לחוק, לא היתה איפוא אחיזה בעובדות הנטענות.
ה. טוען המשיב שעניינו של סעיף 310 לחוק העונשין הוא בקביעת דין של התיישנות, המציב מגבלה דיונית על אפשרות האשמת העותר בגרימת מותה של המנוחה, אך איננו שולל את היסוד שמותה אכן נגרם בעבירתו. אילו, אכן, הוראת סעיף 310 לחוק העונשין היתה קובעת רק דין מיוחד להתיישנות עבירות שהיתה להן תוצאה מאוחרת של גרם מיתה, היה מקום לקבל את הטענה כי סמכות השופט החוקר, לקיים את החקירה, לא נגרעה. ברם, הוראת סעיף 310 לחוק העונשין איננה קובעת רק דין של התיישנות, אלא דין של סיבתיות, דהיינו: מעמידה חזקה חלוטה, לשלילת הקשר הסיבתי בין מעשה גרם המוות לבין תוצאתו. המסקנה היא שמותה של המנוחה לא נגרם בעבירה, ובקשת המשיב לחקור בסיבת מותה, שהתבססה על טענה זו בלבד, לא גילתה עילה על פי סעיף 19 לחוק.
ו. פסה"ד ניתן מפי השופט מצא והוסיפו הערות השופטים ברק וד. לוין.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד אהרן ברקאי לעותר, עו"ד יהודה עצמון למשיב, עו"ד שאול גורדון למדינה. 9.6.92).

רע"פ 1947/92 - משה כליפא נגד מדינת ישראל

העדת חוקר נוער על עדות קטין בפניו. עדות קטין כאמור כסיוע לעדות אחרת של קטין בפני חוקר נוער(הבקשה נדחתה).

א. שלש הן השאלות אשר מבקש הסניגור להעלות בערעור שני ברשות: האם רשאי חוקר נוער להביא בפני ביהמ"ש גם את התרשמותו בעניין אמינות דברי הקטין בעת חקירתו ; האם יכולה עדות של קטין פלוני שהובאה בפני ביהמ"ש באמצעות דבריו של חוקר נוער לשמש כסיוע לעדותו של קטין פלמוני שאף הוא לא העיד בביהמ"ש, כי גם דבריו הובאו

בפני ביהמ"ש באמצעות חוקר נוער; האם יכולים שקרי נאשם להוות סיוע מקום בו דרוש הסיוע על פי הדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.

ב. השאלה אם רשאי ביהמ"ש לקבל עדותו של חוקר הנוער על התרשמותו בעניין אמינותם של דברי הקטין שנחקר על ידיו, עלתה בביהמ"ש העליון פעמים מספר. היו בשעתו גישות שונות בסוגייה זו, אך בשנים האחרונות נתגבשה הלכה, המעוגנת הןבנוסחו של החוק והן במטרתו החקיקתית, ולפיה מותר לקבל עדותו של חוקר הנוער על התרשמותו בעניין אמינותם של דברי הקטין שנחקר על ידיו. על כן, אין הצדקה לדיון נוסף ברשות. שאלת המהימנות ומשקלה ההוכחתי של ההודעה שנגבתה בידי חוקר הנוער, -) היא לעולם שאלה שההכרעה הסופית בה היא בידי ביהמ"ש. לפיכך רשאי היה ביהמ"ש גם במקרה דנן לשמוע את דבר התרשמותו של חוקר הנוער כראייה קבילה ולאמץ את מסקנתו של החוקר. בשולי הדברים יש להוסיף כי ההסדר הקיים, לפיו נגבית העדות של הילד ע"י חוקר הנוער מבלי שיש לביהמ"ש אפשרות כלשהי לקבל התרשמות מדברי הילד - איננו מניח את הדעת. בימינו אלה יש אמצעים טכנולוגיים בני השגה מבחינה כספית כדי לאפשר הסרטה של העדות בזמן גבייתה על ידי חוקר נוער, ולאפשר בכך לביהמ"ש התרשמות חזותית מאופן מסירת העדות.
ג. אשר לשאלת הסיוע ע"י עדות אחרת הטעונה אף היא סיוע, אף שאלה זו כבר נבחנה וההלכה לגביה הובהרה בעבר ואין מקום להידרש לנושא זה מחדש. הוא הדין בעניין שקרי הנאשם כסיוע שלגביהם יישם ביהמ"ש את הכללים שהותוו ע"י ביהמ"ש העליון.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ראובן בר חיים למבקש, עו"ד משה גולן למשיבה. 21.6.92).

בה"נ 1215/92 - ג'ניס ומשה טבול נגד היועץ המשפטי לממשלה

*בקשה לקבוע הערכאה שתדון בהתרת נישואי בני זוג(בקשה בעניין התרת נישואין - הבקשה נדחתה).

א. המבקש, יהודי, אזרח ישראל, נישא למבקשת, ילידת אנגליה, עת היתה נוצריה, בנישואין אזרחיים שנערכו באנגליה. לאחר נישואיהם עלתה המבקשת ארצה, התאזרחה והתגיירה. גיורה נרשם כחוק. עתה מבקשים בני הזוג לקבוע, מכח סמכות נשיא ביהמ"ש העליון, לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), כי לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע יהא שיפוט בעניין התרת נישואיהם. ב"כ המשיב סברה כי ההליך הנדון אינו ההליך החוקי הנכון להתרת נישואיהם של המבקשים, וזאת בהתחשב בהוראות סעיפי החוק הנוגעים לעניין. הבקשה נדחתה.
ב. סעיף 1 לחוק התרת נישואין גודר סמכותו של נשיא ביהמ"ש העליון בעניינים נשוא החוק כדלקמן: "ענייני התרת נישואין שאינם בשיפוטו הייחודי של בי"ד דתי יהיו בשיפוטו של ביהמ"ש המחוזי או של בי"ד דתי, הכל כפי שיקבע נשיא ביהמ"ש העליון... חוק זה לא יחול אם שני בני הזוג יהודים...". סעיף 4(2) לפקודת העדה הדתית (המרה) קובע לאמור "למרות כל המרת עדה, יוסיף השיפוט בענייני נישואין, גירושין ומזונות להיות בידי אותו בימ"ש ששפט בעניינים אלה לפני ההמרה, אלא אם כן נעשו גם הבעל וגם אשתו חברים לעדה דתית אחרת". ענייננו בסיפא של הסעיף, לפיה אם נעשו שני בני הזוג בני עדה דתית אחרת, לא תחול הרישא, היינו, לא יוסיף לחול השיפוט של הערכאה שהיתה מוסמכת לדון קודם להמרה באותם העניינים המפורטים בסעיף. משמע, אם התגיירה האשה לאחר נישואיה לבעל היהודי, כפי שאירע כאן, נעשו גם הבעל וגם אשתו חברים לעדה דתית אחרת, ולכן אינה חלה הרישא של סעיף 4(2) לפקודה. אין לקבל את הדעה כי משמעותה של הסיפא לסעיף 4(2) היא רק כאשר שני בני העדה יחד נעשים חברים לעדה דתית אחרת. די בכך אם אחד מן השניים נעשה חבר לעדה דתית אחרת
שהשני מבני הזוג כבר חבר לאותה עדה מלפני כן. לפיכך אין סמכות לנשיא ביהמ"שהעליון לדון בהתרת נישואין כגון דא.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אילן דמארי למבקשים, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיב.28.6.92).

ע.פ. 4095+5445/91 - עבדל כאדר דורייב ואסעד מסראווה נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות שוד. מציאת טביעות אצבע ברכב שנגנב. *מסדרי זיהוי(מחוזי ת"א - ת"פ 377/90 - הערעורים נדחו).

א. באחד הערבים, ביולי 1990, במרחב הכפר טייבה נסעו במכונית סובארו שלשהאנשים: אחד בשם זאהר שנהג במכונית, לידו ישב אחד בשם עאשור ובמושב האחורי ישבבנו של זאהר (להלן: הבן). זאהר ועאשור הינם בעלי חנות תכשיטים בטייבה. במושבהאחורי, בסמוך לבן, היתה מונחת שקית ובה תכשיטים וזהב בשווי של כ-40,000 דולר.מאחורי הסובארו הגיחה מכונית טרנספורטר, ומתוכה קפצו שני רעולי פנים ואקדחיםשלופים בידיהם, וקראו לעבר נהג הסובארו לעצור. לאחר שזאהר החל להסיע את הסובארולאחור, ירו השודדים, כדור אחד פגע בצווארו של זאהר וכדור אחר פגע בידיו של הבן.הסובארו עצרה ואחד מרעולי הפנים ניגש לחלון המושב האחורי נטל את השקית לידיווהחבורה נמלטה מן המקום. הטרנספורטר נמצאה בשעות הערב של אותו יום, והתברר שנגנבה יומיים קודם השוד. בביצוע השוד הואשמו שלשה וכל השלשה הורשעו בדין.ביהמ"ש המחוזי גזר לדורייב 6 שנים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנתייםכששנה אחת מצטרפת ושנה אחת חופפת ומסראווה נדון ל-8 שנים מאסר. דורייב מערער עלהכרעת הדין בלבד ואילו מסארווה מערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין. הערעוריםנדחו.
ב. מסארווה הורשע כאחד משני רעולי הפנים שירדו מן הטרנספורטר ופנו לסובארו.הרשעתו של מסארווה מיוסדת על שני אלה: טביעת אצבע שלו שנמצאה בתוך הטרנספורטר;הוא הביע נכונות לשתף פעולה עם המשטרה ולהגיע עימה לעיסקה, הגם שנכונות זו לא מומשה הלכה למעשה ("ראשית הודייה"). על מסארווה היה לתת הסבר כיצד אירע הדבר שטביעת האצבע הגיעה לטרנספורטר ומה הקשר בינו לבין הטרנספורטר. בהודעותיוהראשונות במשטרה טען כי לא היה מעורב בגניבת הטרנספורטר ולא נסע ברכב כזה בכלל.כאשר בשיחה עימו העלה החוקר את נושא טביעת האצבע לא נתן כל הסבר ראוי וסביר לכך. רק בעדותו בביהמ"ש, כ-9 חודשים לאחר השוד, שינה מסארווה את גירסתו והעלההסבר לטביעת האצבע בכך שעישן סמים במכונית יחד עם חבר ולטענתו לא גילה את הדברבהתחלה משום שחשש מחברו. ביהמ"ש המחוזי דחה הסבר זה כהסבר כוזב ויכול היה להגיעלמסקנתו זו על יסוד החומר שהיה בפניו והתרשמותו מן העדויות. לפי ההלכה, טביעתהאצבע במקום הפשע די בה כדי להביא להרשעתו של נאשם, באין הסבר אמין וסביר מצדהנאשם לאותה טביעה.
ג. למרות שדי היה בטביעת האצבע כדי להרשיע את מסארווה, המשיך ביהמ"ש ובדק לגופן שיחות שהיו למערער עם חוקרי המשטרה, שיחות אשר לטענת התביעה יש בתוכנןמשום "ראשית הודייה". בשיחות אלה מסכים מסארווה לשמש כעד מדינה ולדעת ביהמ"שהמחוזי "ניתן לראות בהבעת נכונותו של (מסארווה) לשמש כעד מדינה... משום סיועוחיזוק לטביעת אצבעו שנתגלתה בתוך הטרנספורטר". ברם, כשבודקים את הדברים שנאמרוע"י מסארווה לחוקריו עולה כי אין לראות בהם משום סיוע. מדובר בשיחות שנמשכו שעהארוכה, אך התרשומת של החוקרים משתרעת על פני שורות ספורות, ואין זה ברור אם מה שנרשם בתרשומת הן המילים כפי שנאמרו מפי מסארווה. אולם גם אם אין בדברים משום סיוע, יש בדברי המערער כדי ללמד כי למיצער היה "מעורב", במובנו הרחב של המושג,
במעשה השוד, ולכן גם אם סיוע לטביעת האצבע לא נמצא בראשית ההודייה, חיזוק לטביעה נמצא גם נמצא בה.
ד. אשר להרשעתו של דורייב, שלא היה רעול פנים - הרשעה זו מבוססת על שני מסדרי זיהוי נפרדים. מסדר זיהוי חי בו זוהה בידי הבן ומסדר זיהוי תמונות בו זוהה בידי עאשור. אשר למסדר הזיהוי החי - לפני שנעצר דורייב ערכה המשטרה מסדר זיהוי תמונות לבן והוצגו לפניו 8 תמונות ובהן תמונתו של דורייב. לא עלה בידי הבן לזהות את נהג הטרנספורטר. לאחר מעצרו של דורייב, כעשרה ימים לאחר מכן, נערך מסדר זיהוי חי, בנוכחות ב"כ של דורייב באותה עת, והבן הצביע על דורייב כמי שהשתתף בשוד כנהג הטרנספורטר. לסניגור מספר הערות נגד תקינותו של המסדר. הטענה האחת היא כי ב"כ של דורייב באותה עת אמנם היה נוכח במסדר הזיהוי החי, אך לא דיווחו לו כי לפני כן נערך מסדר זיהוי תמונות ; אין ליתן למסדר החי כל משקל לאחר שבמסדר התמונות לא זיהה הבן את המערער ; המסדר החי נערך לאחר מסדר התמונות כשבמסדר התמונות ראה הבן את תמונת המערער. אשר לטענה כי השוטרים שערכו את מסדר הזיהוי לא סיפרו לב"כ של דורייב על מסדר התמונות - אין ספק שהיה זה מחדל מצד המשטרה. ברם, מחדל הדיווח פגם במסדר הזיהוי החי, אך לא בקבילותו כראייה אלא במשקלו בלבד. אשר לטענת הסניגור כי אין משקל למסדר הזיהוי החי באשר במסדר התמונות לא זיהה הבן את החשוד - צדק ביהמ"ש המחוזי כי יש ואדם לא יזהה חשוד בתמונה, אך יזהה אותו כאשר יתייצב לפניו בגופו. נכון שיש באי הזיהוי במסדר התמונות כדי להפחית ממשקלו של מסדר הזיהוי החי, אך לא עד כדי ביטול משקלו של המסדר החי מכל וכל.
ה. אשר לעריכת מסדר הזיהוי החי לאחר מסדר הזיהוי בתמונות, כשהבן כבר ראה את תמונתו של דורייב במסדר זיהוי בתמונות - הסניגור סבור כי בכך נשלל כל ערכו של מסדר הזיהוי החי. אין לקבל טיעון זה. האסמכתאות שהסניגור מסתמך עליהן אינן עניין לכאן, שכן שם לא מדובר על מי שהוצגו בפניו במסדר תמונות שורה של תמונות ובכללן החשוד, אלא במי שראה תמונתו של החשוד בלבד. גם הדברים הנאמרים בפסיקה באשר למקרה שבו העד זיהה חשוד במסדר תמונות ולאחר מכן מוסיף הוא ומזהה אותו בשנית במסדר החי, אינם ישימים כאן, כאשר העד המזהה לא זיהה את החשוד במסדר התמונות. ברם, גם אם האסמכתאות אינן חלות במישרין על ענייננו, הנה בעקיפין יש בהן כדי ללמד על פגם אפשרי כלשהו שנפל בזיהוי. עם זאת, כל החולשות גם יחד אין בהן כדי לשלול את ערכו של מסדר הזיהוי מכל וכל. אילו צריך היה להשתית את הרשעת דורייב על מסדר הזיהוי החי של הנן בלבד, היה מקום להסס, אולם משקל יש לזיהוי של דורייב בידי הבן כשהוא מצטרף למסדר תמונות שנערך לעאשור ואשר בו זיהה עאשור את דורייב כנהג שישב בטרנספורטר. העובדה שלא נערך לעאשור גם מסדר זיהוי חי לאחר שדורייב נעצר אין בה כדי לפגום בזיהויו של דורייב במסדר התמונות שנערך לעאשור. שני מעשי הזיהוי תומכים זה בזה ומחזקים זה את זה, כך שבדין ניתן לסמוך עליהם את הרשעתו של דורייב. אשר לגזה"ד של מסארווה, אין הוא חמור מדי ואין להתערב בו.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד דוד יפתח לדורייב, עו"ד גב' שרווד למסארווה, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 10.5.92).

ע.א. 4329/90 - מחלוף אשר נגד יוסף וחנה קלמנוביץ

הפרת הסכם. הודעה על ביטול ההסכם שנשלחה 3 שנים לאחר ההפרה(מחוזי י-ם - ת.א. 78/90 - הערעור נדחה).

א. המערער מכר למשיבים זכויות חכירה שהיו לו במקרקעין במבשרת ירושלים. בהסכם המכר, שנערך ביולי 1986, נקבעה התמורה בסכום של כ-142,000 דולר. המשיבים שילמו סכום של כ-122,000 דולר ואת היתרה מיאנו לשלם בטענה שהמערער מפר חיובים שונים
שנטל על עצמו. עמדת המשיבים בדבר התליית התשלום מצידם בקיומם של החיובים מצד המערער הובהרה למערער במכתב כבר בשלהי 1986 ובמספר הזדמנויות לאחר מכן. בראשית שנת 1987 איים המערער בביטול ההסכם, אולם רק ביום 18.2.90 שלח למשיבים הודעת ביטול. מיד לאחר משלוח ההודעה הגיש המערער את התובענה נשוא הערעור, בה עתר להשבת הבית עקב ביטול חוזה המכר. המערער היה מוכן להשיב למשיבים את הסכומים ששילמו בניכוי הפיצויים החוזיים המוסכמים בסך 50,000 דולר. לחילופין ביקש המערער לאכוף על המשיבים תשלום היתרה הבלתי מסולקת ואת תשלום הפיצויים המוסכמים, וכן הפסד שנגרם לו בגין אובדן עסקת מכר אחרת שנקשר בה. בתביעה שכנגד ביקשו המשיבים לפצותם בגין הפרות המערער שנטענו על ידם. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המשיבים באשר להפרת ההסכם ע"י המערער.
ב. אשר לתביעת המערער, קבע ביהמ"ש כי המערער לא נתן למשיבים ארכה לקיום החוזה. נוכח עמדתם של המשיבים, חלוף הזמן ונסיבות המקרה, קבע ביהמ"ש כי המערער איבד זכותו לבטל את החוזה. מהיום שנודע למערער על ההפרה עד לנסיון הביטול חלפו כ-3 שנים וחצי, תקופה אשר בהיעדר נימוקים כבדי משקל הינה בלתי סבירה למתן הודעת ביטול, כאמור בסעיף 8 לחוק החוזים, (תרופות בשל הפרת חוזה). כל שכן בנסיבות דנן, בהן נמכר הבית בזמנו כשהוא באמצע תהליך הבניה והמשיבים השקיעו ממיטב כספם בהשלמתו. המערער תרם לכך שההשבה בעין תהיה בלתי אפשרית או בלתי סבירה בנסיבות העניין, ותביעתו להשבה בעין לאחר שנים בהן גם עלה שווי המקרקעין באופן ניכר, גם אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב. ביהמ"ש נעתר לבקשת הסעד החילופי של אכיפה והורה למשיבים על תשלום היתרה של כ-20,000 דולר.
ג. אשר לסעד של פיצויים דחה ביהמ"ש את הטענה כי אי תשלום יתרת התמורה הכשיל עסקת רכישה שהמערער חפץ להתקשר בה, וקבע כי הפיצוי של 50,000 דולר על אי תשלום של סכום של 20,000 דולר אינו עומד ביחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה. לפיכך הפעיל ביהמ"ש את הוראת סעיף 15(א) לחוק התרופות, הפחית את סכום הפיצוי והעמידו על 12,500 ש"ח. המערער תוקף את ממצאיה של הערכאה הראשונה ביחס לסעדים של הביטול והפיצויים המוסכמים. אשר לסבירות התקופה להודעת הביטול, מפנה המערער להוראה בחוזה המכר שלפיה התשלום האחרון יבוצע בתאריך 24.7.87 ולא לפני שנרשמו זכויות החכירה ע"ש הקונים במינהל. על פי הטענה, זכויות החכירה נרשמו רק כשנה לפני משלוח הודעת הביטול, וסבירותה של תקופה זו היא הקובעת לעניין הביטול. הערעור נדחה.
ד. יש לדחות את הטענה הנ"ל מכמה טעמים. ראשית, התשלום האחרון עמד על סך 10,000 דולר והמשיבים כבר נמנעו קודם לכן מלשלם סכום של 10,000 דולר שהיה עליהם לשלם ביום 7.10.86. משמע, המשיבים הפרו את החוזה כבר 3 שנים וחצי לפני הודעת הביטול. שנית, המשיבים גילו דעתם כבר בתחילת 1987 כי לא יקיימו את החוזה ולא ישלמו את יתרת התמורה כל עוד לא יקויימו חיובי המערער. אפילו נעשו הצהרות אלה בטרם הגיע המועד החוזי לתשלומו של חלק מהתמורה, הרי היתה בכך הפרה צפוייה כמשמעותה בסעיף 17 לחוק התרופות, וכבר אז היתה בידי המערער האפשרות לבטל את החוזה ולתבוע את הפיצויים. ברם, אין צורך לדון כאן בשאלה אם ה"הפרה" עליה מדבר סעיף 8 לחוק שממועד ידיעת הנפגע אודותיה מתחיל מירוצו של הזמן הסביר, יכולה להיות בנסיבות מסויימות גם "הפרה צפוייה", שכן בנסיבות דנן גם התקופה בת שנה אשר לה טוען המערער איננה סבירה לאור נסיבותיו המיוחדות של העניין, אשר בו יש ליתן תוקף לשאיפה להבהרת המצב המשפטי ולמניעת המצב בו ימתין הנפגע וישהה החלטתו אם לעשות שימוש בברירת הביטול או לדבוק בחוזה חרף ההפרה. אשר לגובה הפיצויים שנפסקו - הם אכן נמוכים, אך המערער הודה בכך שהסכום המוסכם היה מופרך ומוגזם
וזאת בכתב ההגנה שהגיש בתביעה הנגדית, והוא לא הצביע על טעם מיוחד שיצדיק התערבות של ערכאת הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רוני חייט למערער, עו"ד א. פפרברג למשיבים. 14.7.92).

בש"פ 3495/92 - גבריאלי יוסף נגד מדינת ישראל

*בקשה להקל בתנאי מעצר בית(ערר בעניין תנאי מעצר בית ושחרור בערובה - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בחטיפת אשתו ואינוסה ועם הגשת כתב האישום נתבקש ביהמ"ש לצוות על מעצרו עד תום ההליכים. הבקשה נדונה בביהמ"ש המחוזי בנצרת והשופט המחוזי עמד על מסכת היחסים המעורערת שבין העורר לאשתו והראיות שבידי התביעה וכן נתן דעתו לחומרה המהותית שבעבירות המיוחסות לעורר ולעמדת ביהמ"ש העליון באשר למעצר הנאשמים שמיוחסות להם עבירות כאלה. מאידך, בחן סנקציה חילופית למעצר, וקיבל את הצעת הסניגור לשחרר את העורר ממעצר בערבות ובתנאים מגבילים, שאחד מהם הוא 'ושהמשיב ימצא במעצר בית בתחומי משקו שבשאר ישוב, ולא יצא מתחום המושב אלא למטעיו לצורך העבודה בהם בלבד, ויאסר עליו לבוא ולהיות בקרית שמונה...". לא חלפו ימים רבים והעורר חזר ופנה לביהמ"ש, הפעם באמצעות סניגור אחר, בבקשה לשנות את תנאי המעצר ולבטל את מעצר הבית בתחומי המושב והמשק. הבקשה נדחתה בעיקרה והערר נדחה.
ב. המדינה התנגדה לבקשה והתייחסה להחלטת השופט ד. לוין בבש"פ 4909/91 (סביר ל"ט-54) שבה מתח ביקורת על נטיית נאשמים וסניגורים לבקש תחילה להשתחרר בערובה תוך הגבלת תנועות הנאשמים, לרבות מה שמוגדר "מעצר בית", כאלטרנטיבה למעצר עד תום ההליכים, ולאחר זמן קצר לבקש לבטל או לרכך חלופה זו. בקשות כאלה דינן דרך כלל להידחות. האמור לעיל הוא בגדר הנחייה כללית, אך תמיד קיימת אפשרות של שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש. כך נהג השופט גם במקרה דנן והגיע לכלל מסקנה שניתן למתן את התנאי בדבר ריתוקו של העורר למושב ולמשק ואיפשר לו לצאת מתחום המושב פעמיים בשבוע במשך היום כדי שיוכל לשווק תוצרתו. בכך גילה השופט רוחב לב למרות שהנסיבות החדשות שנטענו היו צריכות לעמוד לנגד עיני העורר כשבא עם הצעתו למעצר בית. "התיאבון בא עם האכילה" ומרגע שביהמ"ש בא לקראת העורר והקל עימו, מבקש העורר ביטול מוחלט של ההגבלה האמורה, שהיא פרי הצעה מקורית שהוא יזם רק חודשיים קודם לכן. גישה זו אין לקבלה ולפיכך נדחה הערר.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד שפיגל לעורר, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 30.7.92).

ע.פ. 293/89 - מרדכי סוקולובסקי ויהודה סוקולובסקי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מרמה, גניבה בידי מורשה והפרת אמונים(מחוזי ת"א - ת"פ 123/85 - הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות השופטים ברק וש. לוין נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר שסבר שיש לדחות את הערעור בעיקרו).

א. המערערים הם בן ואביו. המערער הראשון (להלן: המערער) הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת ת"א, אשר כיהן, משנת 1976 ועד חשיפת העבירות המיוחסות לו, בשלהי 1983, כסגן נשיא האוניברסיטה למחקר ולפיתוח וכדיקאן שלה למחקר. המערער השני, אביו של המערער הראשון, הוא סוכן נסיעות והיה בזמנים הרלוונטיים אחד מבעלי השליטה במשרד נסיעות בת"א בשם "וורלד-טורס". במסגרת תפקידיו באוניברסיטה, נסע המערער לעיתים קרובות לחו"ל. הוצאות הנסיעה מומנו בהתאם למטרתו של כל מסע, ממקורות כספיים או קרנות של האוניברסיטה. ברכישת כרטיסי הטיסה טיפל משרד הנסיעות "וורלד-טורס" ועל פי שיגרת עבודת המשרד עסקה בהם גב' ויויאן בלו, מי
שהיתה שותפה למשרד הנסיעות של האב ופעלה כממונה על תחום תיירות יוצאת של המשרד. במשפט הופיעה כעדת מדינה.
ב. המערער הואשם בשורה ארוכה של אישומים וביהמ"ש המחוזי חילק את האישומים לשלשה סוגים על פי ההקשר הענייני שלהם. בסוג הראשון בהם הואשם גם האב, מדובר במספר שיקים שנמשכו לפקודת המערער מחשבונה של סוכנות הנסיעות. אין מחלוקת כי המערער קיבל שיקים אלה כשהם חתומים ע"י בעלי החברה והפקידם בחשבונו בבנק וגבה את תמורתם. על פי עדות גב' בלו הוצאו השיקים כהחזרים על חשבון מחיריהם או הפרשים במחיריהם של כרטיסי טיסה שנרכשו ע"י האוניברסיטה או שצריך היה לרוכשם על פי הוראות האוניברסיטה ע"ש המערער ועל מנת לשמשו במסעותיו ואשר לא נוצלו במלואם או בחלקם. קבוצה שניה של האישומים נוגעת לשלשה מקרים שבהם ביקש וקיבל המערער מקופת האוניברסיטה סכומי כסף שנועדו לכסות את הוצאות האש"ל שלו במסעותיו לחו"ל, אך למרות שהמסעות לא יצאו לפועל, לא החזיר את הכספים לקופת האוניברסיטה אלא הותירם ברשותו. אישום אחר מתייחס ל-13 מקרים בהם שילמה האוניברסיטה למערער דמי אש"ל בגין מסעותיו השונים לחו"ל לפי חשבונות שנטען לגביהם כי הם כוזבים. בסיכומו של דבר הרשיע ביהמ"ש המחוזי את שני המערערים בקשירת קשר לביצוע פשע, המערער הראשון הורשע גם ב-4 עבירות של גניבה בידי עובד, 3 עבירות של גניבה בידי מורשה, 4 עבירות של קבלת דבר במרמה ו-7 עבירות של מרמה והפרת אמונים. האב הורשע גם ב-4 עבירות של גניבה בידי מורשה ו-4 עבירות של מרמה והפרת אמונים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ותשלום קנס של 40,000 ש"ח, ואילו האב נדון ל-9 חודשים מאסר על תנאי ולתשלום על סך של 15,000 ש"ח. במספר קטן של עבירות נתקבל הערעור פה אחד. באשר לעבירות הגניבה התקבל הערעור ברוב דעות השופטים ברק וש. לוין נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר. באשר לעונש הציע הנשיא שמגר להשאיר את העונש בעינו, ואילו שופטי הרוב, לאחר שזיכו את המערערים מעבירות הגניבה, החליטו להקל בעונש של המערער ולהעמידו על 6 חודשים מאסר בפועל שירוצה בעבודת שירות.
ג. פסה"ד המשתרע על 100 עמודים, סוקר בהרחבה את הפסיקה הנוגעת לעבירות שבהן הורשעו המערערים, כגון גניבה בידי עובד, גניבה בידי מורשה, ועבירות המרמה, וכאמור הגיע הנשיא שמגר לכלל מסקנה שבמערכת העובדות כפי שהוכחה היה מקום להרשיע את המערערים גם בעבירות הגניבה ואילו שופטי הרוב בפס"ד עיקרי מפי השופט ש. לוין, שהצטרף אליו השופט ברק בפס"ד קצר, סברו כי לא נתקיימו כאן היסודות של עבירת הגניבה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין. עו"ד דוד ליבאי למערערים, עו"ד יהושע רזניק למשיבה. 13.5.92).

בש"פ 3376/92 (ע"פ 3375/92) - אורי בן יהודה, עו"ד נגד מדינת ישראל

*בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד(בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נתקבלה).

א. המערער הורשע בביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וכן בשימוש במסמך מזוייף וזיוף בנסיבות מחמירות ודינו נגזר, ביום 29.6.92, לשנתיים וחצי מאסר שמתוכן שנה וחצי לריצוי בפועל. הבקשה היא לעכב את ביצוע עונש המאסר עד למתן פסה"ד בערעור. הבקשה נתקבלה.
ב. הפרשיות נשוא כתב האישום עניינן מעשים ועסקות שבוצעו בשנים 1984 ו-1985. כתב האישום הוגש בפברואר 1989 והכרעת הדין ניתנה רק לאחרונה. כל אותה עת המשיך המערער להחזיק ברשיון עו"ד ולעסוק במקצוע. שמיעת הערעור אפשר ותצריך יום דיונים מלא וקשה לדעת מתי יתפנה ביהמ"ש העליון לשמוע ערעור זה. הסניגור, בכתב ערעור
מפורט, מעלה השגות מהשגות שונות נגד הכרעת הדין ולדעתו המסקנות המשפטיות שאליהן הגיע ביהמ"ש המחוזי אינן מתיישבות עם הממצאים העובדתיים וגם הממצאיים אינם מעוגנים מספיק בחומר הראיות. השגות המערער מופנות גם נגד מידת העונש, והוא סבור שגם אם תאושר ההרשעה במלואה, יש סיכוי להקלה בעונש. אם לא יתפנה ביהמ"ש לשמוע את הערעור בתוך מספר חודשים והמערער לא ישוחרר, קיים חשש שימוצה הדין בטרם ינתן פסה"ד בערעור.
ג. קיים קושי מסויים להיענות לבקשת המערער, שכן, לכאורה, הוא עו"ד שלא הועמד לדין משמעתי ולא הושעה מהלשכה, גם לא זמנית. מכאן שהוא חופשי להמשיך ולעסוק כעו"ד ולהציג עצמו ככזה בפני הציבור הרחב. אפשרות כזו, כשמנגד כבר הוכרע דינו של המערער ונגזר דינו, תפגום במראית פני הצדק. באשר לכך הצהיר הסניגור, על דעת המערער, כי יהיה מוכן ששחרורו יהיה מותנה באיסור לעסוק בעריכת דין עד שיוכרע דינו בערעור, תוך שמירת זכות לבקש עיון מחדש בתנאי השחרור, אם ערעור זה לא יוכרע תוך שנה.
ד. אכן, הכלל הוא שאם נאשם הורשע בדינו ונדון למאסר לתקופה שאינה קצרה, עליו להתחיל לרצות את ענשו על אתר ואין לשחררו בערובה. אולם, גם לעניין זה כל מקרה צריך להיבחן על פי נסיבותיו. במקרה דנן מדובר בהליך שהתמשך שנים ארוכות, ולאו דווקא באשמתו של המערער, ובעונש מאסר שעשוי להיות ממוצה עד תום עוד בטרם יוכרע הערעור בשל המורכבות שבתיק והזמן שיידרש לשמיעתו. באין חשש של הימלטות מאימת הדין, אין הכרח במקרה זה, על נסיבותיו המיוחדות, להורות על ריצוי עונש המאסר מיד. לפיכך הוחלט לשחרר את המערער בערובה, ואחד התנאים הוא כי לא יעסוק בכל עיסוק כעו"ד וממשרדו יוסר השלט המציין אותו כעו"ד. אם לא יסתיים הערעור בתוך שנה יוכל המערער לפנות לביהמ"ש לבקש עיון מחדש בתנאי השחרור.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד חיים משגב למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 8.7.92).

בש"פ 3414/92 - סולימאן, סאלם ופואד אבו עבדון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר של העורר הראשון נתקבל ושל השניים האחרים נדחה).

א. שלשת העוררים הועמדו לדין בפני ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בגין גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. לפי הראיות לכאורה שבידי התביעה חשד העורר 3 במתלונן כי הלה מוציא דיבת אחותו רעה. בתגובה על כך נקטו שלשת העוררים במסע עונשין נגד המתלונן. העוררים 1 ו-2, באו אל המתלונן, הסיעו אותו במכוניתם לשדה שומם ושם פגעו בו כשהעורר 2 מאיים על המתלונן בחרב. לאחר מכן הסיעו את המתלונן לביתו של העורר 3 ומשם אל שדה שומם, ובאותו מקום תקף העורר 3 באכזריות את המתלונן ושבר את שתי ידיו. המתלונן נזקק לאישפוז והעוררים נעצרו והועמדו לדין. המדינה ביקשה לצוות על מעצר העוררים עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה בסברו כי לאור המעשה החמור שביצעו השלשה, ושהתבטא באלימות ובאכזריות רבה, די בחומרת העבירה להצדיק את המעצר של כל השלשה. משתמע מהחלטת השופט, שלסברתו אין ליתן לאנשים שביצעו מעשים שכאלה להתהלך חופשי, וכל אלטרנטיבה למעצר אינה באה בחשבון. הערר של העוררים 2 ו-3 נדחה ואילו עררו של עורר 1 נתקבל.
ב. ככל שמדובר בעוררים 1 ו-2, ההחלטה אינה פועל יוצא של חומרת העבירה בלבד, אלא היא גם נשענת על כך ששני אלה ביצעו כבר בעבר עבירות שעניינן אלימות והורשעו. טענה מרכזית בפי הסניגור שביהמ"ש לא קיים את מצוות המחוקק ולא בחן אלטרנטיבה למעצר בטרם קיבל החלטתו. טענה זו אין לקבלה. הסניגור כבר ביקש
בביהמ"ש המחוזי להסתפק באמצעי אלטרנטיבי, וביהמ"ש, כמשתמע, לא אטם אוזניו מטענה זו. אכן, אין בהחלטה דברים מפורשים כי אלטרנטיבה זו או אחרת נשקלה ונדחתה, אך ישנה אמירה ברורה כי לדעת השופט מי שמבצע מעשים כה חמורים אחת דינו להיות במעצר ולא להלך חופשי, וממילא כל סנקציה חילופית אינה אפשרית. בכך אין להתערב.
ג. טענה אחרת בפי הסניגור, המתייחסת לעורר 1 בלבד, כי המשטרה לא בחנה עובדתית טענת אליבי שהעלה ושלפיה בעת שקרה המקרה היה בביתו. ביהמ"ש שגה, לגירסתו, בכך שלא נתן דעתו למחדל זה של הרשות החוקרת ומטעם זה בלבד ראוי היה לשחררו כפי שנהג ביהמ"ש העליון בהזדמנויות אחרות. אכן, הגיע זמן שהרשות החוקרת תמלא את תפקידה כיאות ולא תתעלם מהחלטות חוזרות ונשנות של ביהמ"ש העליון, שכאשר נחקר מעלה טענת אליבי, יש לברר טענתו מן הבחינה העובדתית שמא אמת בדבריו. משהושמעה טענת אליבי ע"י נחקר והוצעו לחוקרים עדים או ראיות לבדיקת טענת האליבי, יש לברר טענה זו בטרם הוסקו מסקנות נגד הנחקר. משלא נהגה כן הרשות החוקרת, מאבדות הראיות לכאורה שבידי התביעה מידה מסויימת של משקל, ודי בכך כדי להצדיק אלטרנטיבה למעצר. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר 1 בערובה ובתנאים מגבילים.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד קאזיס למבקשים, עו"ד דה-הרטוך למשיבה. 14.7.92).

ע.פ. 4975/91 - אחמד ג'אדללה נגד מדינת ישראל

*פגיעה ביהודי על רקע לאומני (הערעור נדחה).

המערער הורשע בדקירת המתלונן שזוהה על ידו כיהודי, שעה שהמתלונן בא להגיש עזרה ראשונה למכריו של המערער. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן חייב אותו לשלם למתלונן 2,500 ש"ח, בצירוף הצמדה וריבית מיום מתן גזר הדין. הערעור נדחה. המעשה שבוצע ע"י המערער הוא חמור ביותר והעונש שהוטל עליו מופלג בקולתו. ביהמ"ש המחוזי הקל עמו עד כדי כך, רק בהתחשב ברקעו הפסיכיאטרי של המערער ואין להתערב ולהקל עם המערער עוד יותר. אשר לתשלום הפיצויים - הסניגור ביקש לבטל את התשלום מאחר והמערער שוהה בבית הסוהר ואין לו מהיכן לשלם. ב"כ המדינה השאירה לשיקול ביהמ"ש עניין דחיית התשלום למועד אחר. לפיכך הוחלט כי סכום הפיצויים האמור ישולם ע"י המערער 3 חודשים לאחר שישוחרר מהמאסר שהושת עליו בתיק זה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מלץ, אור. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד אבו עטא למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 6.7.92).

ע.פ. 5138+5153/91 - הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נגד מדינת ישראל

*תשלום קנס בגין עבירות בנייה, למדינה ולא לרשות המקומית (הערעור נדחה).

בימ"ש השלום גזר דינם של עברייני בניה, לתשלום קנס שיעבור למערערת. המדינה ערערה וביהמ"ש המחוזי החליט, מבלי להזמין את המערערת, תוך הסתמכות על סעיף 223 לחוק התכנון והבניה, שהקנס ישולם למדינה. הערעור נדחה.
למבקשת אין "מעמד" לערער על ההחלטה. היא לא הוזמנה לומר את דברה בפני ביהמ"ש המחוזי ואינה יכולה לערער על ההחלטה. עם זאת מוסכם על הכל שאין זה מתקבל על הדעת שהמערערת, שזכויותיה נפגעו בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בלא שדברה נשמע, תישאר ללא סעד. אלא שהמשיבה טוענת כי הדרך העומדת לפני המבקשת היא הגשת תובענה אזרחית לביהמ"ש המוסמך שכספי הקנס שייכים לה. מבחינת בעלי הדין דרך זו עשוייה להביא את העניין על פתרונו.