ע.פ. 2295+3331/91+1152 - סעיד סיקסיק ועבד שקרא נגד מדינת ישראל - מדינת ישראל נגד עאדל אבו סיף
*החלטת בימ"ש השלום לגלות זהותו של אדם שהיה נוכח בעיסקות סמים יחד עם עד התביעה למרות שהוצאה תעודת חיסיון. *המנעות התביעה לגלות בכלל לסניגוריה כי אותו אדם היה נוכח בעת ביצוע העיסקות(הערעורים של סעיד, ושל שקרא נתקבלו והערעור של המדינה נדחה).
א. סוכן משטרה סמוי (שוראי אבי) נשלח לרכוש סמים מאנשים שהמשטרה חשדה בהם כי הם סוחרים בסמים. לגירסת התביעה רכש שוראי במספר הזדמנויות סם משלושה אלה שעניינם נדון בערעורים. בכל אחד משלושת המקרים הוגש משפט נפרד לבימ"ש השלום בת"א. לא חומר החקירה שבתיק המשטרה ולא כתב האישום גילו כל חריג ממהלכו הרגיל של משפט סמים. בחומר החקירה לא נמצאה כל תעודת חסיון ולא היה כל רמז לכך שבעת ששוראי עשה את העיסקות עם הנאשמים נלווה אליו "אחר". במהלך עדותו של עד התביעההראשון במשפטו של סיקסיק, ואח"כ במשפטיהם של שקרא ואבו סיף, אישרו העדים כי בעיסקת הסמים נלווה אל שוראי פלוני, שכונה "אחר", והעד סירב לגלות את זהותו שלאותו "אחר" ואת פרטי עדותו. הסניגור בכל שלושת המשפטים, עו"ד שרמן, הודיע בכל אחד מהמשפטים לביהמ"ש כי בדעתו להביא לגילוי זהותו של "אחר" כדי שיוכל לזמנו כעד הגנה, וכן לגילוי חומר הראיות שבידי המשטרה והנוגע ל"אחר". בתגובה על כך הגישה התובעת לביהמ"ש תעודת חיסיון שנחתמה בידי שר המשטרה. הסניגור עתר להסרת החיסיון והשופטת החליטה, בכל אחד משלושת המקרים, כי יש להסיר את לוט החיסיון. בתגובה הצהירה התובעת בכל אחד מהמשפטים שהחלטת ביהמ"ש מעמידה בסכנת חיים את "אחר" ואין לתביעה ברירה אלא להפסיק את השמעת עדויות התביעה, אשר כולן קשורות בידיעת העדים על זהותו של "אחר", והיא מודיעה כי אין בשלב זה מספיק ראיות להוכחת האשמה ולכן "ברור לנו מה יהיו התוצאות של פסה"ד, אולם אנחנו לא מבקשים לזכות את הנאשם משום שאנו עומדים לערער על הזיכוי ועל החלטת ביהמ"ש". בעקבות כךהחליטה השופטת, בכל שלושת המקרים, לזכות את הנאשמים.
ב. על ההחלטות הנדונות הגישה המדינה ערעורים לביהמ"ש המחוזי וכל אחד מהערעורים נדון בפני הרכב אחר. בשניים מן המקרים, של סיקסיק ושקרא, קבע ביהמ"ש המחוזי שיש לקבל את הערעור, ובפרשה השלישית, זו של אבו סיף, החליט ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות שיש לדחות את הערעור ולאשר את ההחלטה בדבר הסרת החיסיון. הערעורים של סיקסיק ושל שקרא נתקבלו והוחלט לזכותם ומנגד נדחה ערעורה של המדינהנגד הזיכוי של אבו סיף.
ג. בפסק דין נרחבת עמד השופט חשין על חובת התביעה לגלות בפני הסניגוריה את חומר החקירה עובר להליכים בביהמ"ש, על החובה כי כל חומר חקירה יימצא בתיק התביעה ואף להביא לידיעת הסניגוריה קיומו של "חומר חקירה" שאינו מתגלה (בענייננו חומר חקירה הנוגע ל"אחר"), הדין כאשר נמצאת בחומר החקירה תעודת חיסיון שנערכה ונחתמה כדין, חובת התביעה להביא לידיעת הסניגוריה בקוים כלליים תוכנה של העדות החסוייה. השופט חשין ציין כי אי גילוי חומר חקירה, במלואו ובמועדו, עשוי להביא לזיכויו של הנאשם, במקום בו נפגעה זכותו למשפט הוגן. בענייננו לא עלתה שאלת עיון בחומר החקירה כשאלה לעצמה, וממילא לא נדונה פגיעה בזכותם של הנאשמים למשפט הוגן אך בשל הפגיעה בזכות העיון.
ד. השאלה העיקרית שנדונה כאן היתה בנושא תקפה של תעודת החיסיון. השופט חשין עמד על השאלה באיזה שלב של המשפט על ביהמ"ש להחליט בשאלת החיסיון, על מהות החומר שצריך לעמוד בפני ביהמ"ש לפני שהוא מחליט לעניין החיסיון, התעכב השופט עלחובת החוקרים לדאוג כי ההודעה החסוייה תועלה על הכתב כדי שביהמ"ש יוכל לעיין בה, או לפחות שתהיה בפניו תוכנה של אותה הודעה. כיוון שבענייננו לא נתקיימו הדרישות, הגיע השופט חשין לכלל מסקנה שיש לקבל את ערעורי הנאשמים ולדחות את ערעור המדינה כאמור. השופט חשין הבהיר כי אילו ישב הוא בביהמ"ש המחוזי היה
מחזיר את הדיון לבימ"ש השלום, כדי שהתביעה תביא את תוכן ההודעה של "אחר" בפני ביהמ"ש, אך כיוון שעבר זמן ניכר בכל אחד משלושת המקרים מיום ביצוע העבירה ועד עתה, אין לחזור עתה ולהמשיך בהליכים הפליליים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד משה שרמן לנאשמים, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למדינת ישראל. 1.10.92).
בג"צ 932/92 - משה שורק נגד פרקליטת מחוז המרכז ואח'
*טענת העותר. שהיה חוקר משטרתי, נגד דרך ניהול חקירת רצח ע"י המשטרה ודרישתו להגיש כתב אישום נגד החשוד(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותר, איש משטרה לשעבר, עבד שנים רבות בחקירות פשעים, ובין היתר עסק, בשלב מסויים, בחקירת רצח של אחד שמעון אדרי. לטענת העותר הורחק מהחקירה, ואח"כ נוהלה החקירה באופן כושל, ולדעתו אף עולים חשדות על תום לבם של אי אלה מחוקרי המשטרה. הוא סבור כי יש חומר ראיות לכאורה המצדיק הגשת כתב אישום נגד שני חשודים, וביקורתו אינה מתייחסת רק למשטרה, אלא גם לגורמי פרקליטות מחוז המרכז שבדקו את חומר החקירה וסברו כי למרות שקיימים חשדות כבדים לגבי שני החשודים איןהחומר מספיק כדי להצדיק הגשת כתב אישום. העתירה נדחתה.
ב. בדיון בעתירה נפרסו עמדות העותר והמדינה הסוברת אף היא כי יש חשדות כבדים אך אין די חומר לאישום. התיק עדיין פתוח למקרה שיתגלו ראיות נוספות. אין צורך לומר שאם יוגש כתב אישום ללא ראיות מספיקות ויהיה זכוי, חתם בכך לתמיד האפשרות לנקוט בהליכים משפטיים, אף אם מאוחר יותר יתגלו ראיות נוספות. עיקרו של דבר, שיקול הדעת בעניין הגשת כתב אישום הוא בידי התביעה הכללית. חוק סדר הדין הפליליקבע דרכי ערר על החלטות בדבר סגירת תיק בשל היעדר ראיות. מקום בו השיקולים האפשריים לכאן או לכאן שקולים, לא די בכך כדי להצדיק התערבותו של בג"צ.
ג. העותר אינו בגדר מתלונן ועל כן אינה עומדת לו באופן פורמלי הזכות לערור. מן הבחינה העניינית, אין בכך כדי למנוע בדיקה ראוייה של טענותיו, כי כחוקר משטרתי ותיק ומנוסה, וכמי שטיפל בתיק, יש משקל מיוחד לדבריו. דבריו ראויים לבחינה ובדיקה אף אם אין הדבר נעשה באופן פורמלי במסגרת ערר. מה גם שדבריו כוללים טענות בדבר חוסר תום לב. מאידך, אין בג"צ יכול להביע דעתו על דיותן של הראיות ואינו יכול להכריע במסגרת עתירה זו, אם יש די ראיות לכאורה. אולם לאור מכלול הראיות והטלת הספק בתום הלב שבחקירה, היה מקום לקיומה של בדיקה נוספת במסגרת התביעה, ע"י מינוי שני פרקליטים מנוסים שלא היו מעורבים עד כה בטיפול בתיק, שיבדקו מחדש את כל חומר הראיות ויגישו מסקנותיהם ליועץ המשפטי לממשלה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. העותר לעצמו, עו"ד אריה רומנוב למשיבים. 17.11.92).
ע.א. 1489+4406/91 - שלום הלפרין נגד מוריס מרבר ואח'
*דחיית בקשה לבטל מינוי כונס נכסים. *הכרזת המערער כפושט רגל(מחוזי ת"א - תיק פש"ר 81/89 והחלטה בהמרצה - הערעורים נתקבלו).
א. המשיבים הגישו בתיק פש"ר 81/89 בקשה למתן צו כינוס נכסים והכרזת המערער כפושט רגל. הבקשה מתבססת על מסמך בו הודה המערער שהוא חייב למשיבים כ- 400,000 דולר. "מעשה פשיטת הרגל" הוא הודעה על הפסקת תשלום החוב כאמור בסעיף 5(5) לפקודת פשיטת הרגל. כמו כן ניתן לבקשת המשיבים, על פי צד אחד, צו למינוי כונס נכסים זמני על נכסי המערער. בתשובה לכך הגיש המערער המרצה ובה מסמך המוכתר "הודעה על בקשה בדרך המרצה" בו נתבקש ביהמ"ש "לצוות על ביטול הבקשה בתיק פש"ר ..81/89." וכן לבטל מינויו של כונס הנכסים הזמני. בקשה זו באה לדיון לפני נשיא ביהמ"ש השופט וינוגרד, ששמע חקירה שכנגד של המערער ולא נתן אמון בגירסתו, הן
לעניין ההודאה בחוב והן לעניין קיומו של מעשה פשיטת הרגל. לפיכך נדחתה בקשתו שלהמערער לביטול מינויו של כונס הנכסים הזמני. לאחר מכן באה לדיון לפני השופט לויט בקשת המשיבים למתן צו כינוס ולהכרזתו של המערער לפושט רגל, וביהמ"ש נעתר לבקשה ביום 9.1.91. השופט לא התיר חקירתם של המשיבים על תצהיריהם ואימץ את החלטת הנשיא וינוגרד על קרבה ועל כרעיה, הן לעניין קיומו של החוב והן לענין קיומו של מעשה פשיטת הרגל. על ההחלטה האמורה משיג המערער בערעור אחד. ביום 20.5.91 הוכרז המערער כפושט רגל ובערעור השני משיג המערער על החלטה זו. שני הערעורים נתקבלו.
ב. ביהמ"ש המחוזי נימק את מתן צו כינוס הנכסים נגד המערער בשתיים אלה: המערער לא הגיש התנגדות לבקשה למתן צו כינוס הנכסים ולפיכך גירסתם הבסיסית של המשיבים בתצהיריהם לא הוכחשה; בנסיבות אלו תהיה חקירת המשיבים חסרת תועלת ולא תוכל להשפיע על תוצאת הדיון ולפיכך אין להתיר את החקירה. ביהמ"ש ציין כי "הכלל הוא שקביעות בהחלטת ביניים אינן מעשה בית דין ויכול שופט בפסק דין לקבוע ממצאים אחרים... כלל זה יפה כאשר ישנם כתבי טענות בתיק העיקרי מעבר לכתבי הטענות... בהחלטת הביניים. במקרה הנדון (המערער) הסתפק בהצגת גירסתו בתצהיר שהגיש בהמרצה... ולא הגיש כל התנגדות או בקשה אחרת הסותרת את גירסת התובענה... לאחר ש(המערער) נחקר על תצהירו... (בהמרצה) ביהמ"ש דחה את גירסתו... נותרה למעשה גירסה אחת בלתי נסתרת...". לפיכך, כך קבע השופט, יש לאמץ את קביעותיו העובדתיותשל הנשיא וינוגרד גם לענין התיק העיקרי.
ג. השופט נתפס לכלל טעות בסברו שהמערער לא הגיש התנגדות. אמת נכון הדבר שהבקשה שהוגשה על ידיו לא נוסחה כראוי ולא הוכתרה בכותרת "התנגדות", אך נכללו בה כל המרכיבים הדרושים לקיומה של התנגדות. עניין ההתנגדות בתיק העיקרי לא נדוןולא הוכרע ע"י הנשיא וינוגרד ולא היה טעון התייחסות על ידו. הפועל היוצא הוא שהמקרה הנדון אינו מוציא את העניין מגדר הכלל שממצאים בהחלטות ביניים אינם קושרים את ביהמ"ש בתיק העיקרי. לפיכך יש לבטל את שתי ההחלטות נשוא הערעורים ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שידון בהתנגדות.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' מירה גולדשטין למערער, עו"ד י. וינרוט למשיבים. 9.11.92).
ע.פ. 4858/90 - נג'אח אלאטרש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לאונס וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 67/90 - הערעור נדחה).
א. המערער שהה ליד המנהרה בגן סאקר בירושלים, שם הבחין במתלוננת. הוא צעד בעקבותיה, השיגה סמוך ליציאה מן המנהרה ודרש ממנה לקיים עמו יחסי מין. כשסירבה השכיבה על הקרקע, הסיר במשיכה את מעילה והפשיטה מחולצתה וגופייתה. המתלוננת נאבקה עם המערער בכל כוחותיה והלה התיישב על ראשה ופתח את חגורת מכנסיה. משבא המערער על פורקנו לפני שהשלים את מעשיו עזבה והלך לדרכו. בעת שהיה בתחנת המשטרה, לאחר מעצרו, הבחין המערער בתת מקלע שהיה מונח על השולחן והוא אחז בנשק תוך כוונה לירות בשוטרים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של נסיון לאונסבנסיבות מחמירות וכן בנסיון לאיים בנשק וגזר לו חמש שנים מאסר בפועל ושלוש שניםמאסר על תנאי בגין העבירה של נסיון לאינוס וכן שנת מאסר מצטברת בשל עבירת האיוםבנשק. למערער הרשעה קודמת של נסיון אינוס שבוצע באותו מקום, ובעת ביצוע העבירה הנוכחית היה בחופשת אסיר ברשיון. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. לפי הגדרתו של המונח "נסיון" בסעיף 33(א) לחוק העונשין, רואים אדם כמנסה לעבור עבירה אם הוא מתחיל להוציא את כוונתו לפועל במעשה גלוי לעין ובאמצעים
המתאימים להגשמתה, אולם אינו מגשים את כוונתו עד כדי עשיית העבירה. מי שתופס נערה בכוח תוך כדי השמעת הודעה שהוא מתכוון לקיים יחסי מין, מפיל אותה על הקרקע, מתחיל להפשיטה מבגדיה, ויהיו אלה בגדים שהיא לובשת בפלג גופה העליון, סותם את פיה ומתחיל לפתוח את חגורת מכנסיה, ניתן לראות בו כמי שמתחיל להוציא אתכוונתו המוצהרת אל הפועל. המעשים הנ"ל הם בגדר "מעשה גלוי לעין" ויש בהם כדי להוות אמצעי מתאים להגשמת הכוונה הנ"ל.
ג. הסניגור טען כי אין לתת את הדעת לדברים שהשמיע המערער באוזני המתלוננת שהוא מתכוון לקיים עמה יחסי מין, וכי אין ללמוד מההצהרה באופן קונקלוסיבי על קיומה של הכוונה. אין צורך לדון כאן במשמעותה המשפטית הכללית של ההצהרה המתלווהלמעשים פיזיים, ככל שהדבר נוגע לשאלה אם ניתן ללמוד על הכוונה מן ההצהרה בלבד. בענייננו היתה ההצהרה חלק ממערך הנתונים, כאשר היא מתלווה למעשים, אשר לפי עצם טבעם הם אמצעים להגשמת מטרת אינוס, ואז משתלבת ההצהרה עם המעשים ומוסיפה להם יסוד ראייתי נוסף.
ד. אשר למידת העונש - אין חומרה יתירה בעונש שהוטל על המערער אלא היפוכו של דבר. ביהמ"ש העליון לא היה מתערב גם אילו הוטל עונש חמור מזה. בתי המשפט מופקדים על כך שנשים העוברות לתומן ברחוב לא תפגענה, ויש להטיל עונשים מרתיעים על מי שמסכן את שלומן. על אחת כמה וכמה יש מקום להחמיר כאשר מסתבר שהמערער לא למד אח הלקח, וחזר בשנית על התנהגותו שלוחת הרסן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נפתלי אור-נר למערער, עו"ד משה גולן למשיבה. 15.11.92).
ע.פ. 2956/92 - מדינת ישראל נגד יוסף קליגמן
*קולת העונש (זיוף טופסי היטל נסיעה לחו"ל)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב סיפק לשני בעלים של משרד נסיעות בחולון טופסי היטל נסיעה לחו"ל, עליהם הוטבעה חותמת מזוייפת שהעידה על תשלום לאוצר המדינה, כביכול, של ההיטל האמור. פעולה דומה עשה המשיב עם עוד אחת שסיפק לה טופסי היטל שנשאו חותמת מזוייפת. כאשר היה חשש שהעבירה תתגלה, לאחר שהחלה חקירה משטרתית, פנה המשיבלשני הבעלים של משרד הנסיעות ולאדם נוסף וביקש להניעם לשקר במשטרה בדבר האדםשהמציא להם את הטפסים. בעקבות המעשים האמורים הורשע המשיב בעבירות של שימוש במסמך מזוייף על מנת לקבל דבר ובעבירה של הדחה בחקירה ונדון ל- 4 חודשים מאסר בפועל בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי של 14 חודש וקנס של 10,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. במסגרת מעשיו קיבל המשיב לידיו סכום כולל של 35,000 ש"ח. הסניגורית ביקשה לא לנקוט לגבי המשיב במידת עונש חמורה יותר מאשר זו שננקטה לגבי שני בעלי משרד הנסיעות, שהאחד מהם נדון ל- 7 חודשי מאסר בפועל והשני למאסר שירצה בעבודות שירותשל 6 חודשים. העונש שנגזר לשני האחרים היה תולדה של עיסקת טיעון. אין המדינה יכולה מצד אחד להסכים לעונש קל ומצד שני להגיש ערעור רק במקרה אחד מתוך שורה שלמקרים המשולבים זה בזה. עם זאת, לא ניתן לאמץ מכנה משותף שנעדר כח מרתיע ראוי, כפי שמתחייב לגבי עבירות מן הסוג דנן. על ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו את הצורך ליצור מחסום פסיכולוגי יעיל מפני עבירות "צווארון לבן" מן הסוג דנן שחומרתן לא רק בשלילת סכומי כסף רבים מן המדינה, אלא באווירה כללית אותה הן משרות. יש גם להביא בחשבון כי במקרה שלפנינו הורשע המשיב גם בעבירה נוספת של הדחה. מצד שני אין ביהמ"ש יכול להתעלם מן העונשים שהוטלו במקרים האחרים הקשורים לפרשה זו. בהתחשב בכל האמור הוחלט להעמיד את עונש המאסר לריצוי בפועל על 8 חודשים, כאשר
יתר חלקי גזר הדין ישארו על כנם. מן המאסר ינוכו הימים לגביהם יוכח כי המשיב ריצה עבודות שירות ותקופת המעצר לפני המשפט.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ח. ארצי למערערת, עו"ד י. גרוסמן למשיב. 16.11.92).
ע.א. 5271/92 - סואן פוקסמן נגד סטפן פוקסמן
*הפעלת חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים)(הערעור נדחה).
א. בגדר הליך שנתקיים לפי בקשה שהוגשה בגדר חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) ציווה ביהמ"ש המחוזי על המערערת להחזיר לקנדה את שלוש בנותיהם של בני הזוג, אותן הוציאה מקנדה ביום 5.3.92. המערערת טענה כי החוק, והאמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים, שנחתמה בהאג ביום 25.10.80 (להלן: האמנה) אינם ישימים במקרה הנוכחי, כי למשיב לא היתה משמורת על הבנות ולכן הוצאתן לא פגעה בזכותו. כן טענה כי צפוי נזק חמור לבנות אם תוחזרנה לקנדה, כאמור בסעיף 13(ב) לאמנה, וכי במקרה דנן קמה מניעה להחזרת הבנות עקב התנגדותן כאמור באותו סעיף. הערעור נדחה.
ב. באופן כללי אין מקום לדחות את מימצאיו העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי ואלה תומכים במסקנותיו המשפטיות. לפי סעיף 3 לחוק אמנת האג יפרסם שר החוץ ברשומות הודעה על המדינות שמדינת ישראל קשורה עמן באמנה. החוק נכנס לתקפו ביום 29.5.91 והפרסום ברשומות בוצע ביום 2.4.92, לאחר הוצאת הבנות מקויבק. ברם, הפרסום אינו קונסטיטוטיבי ומכאן שהחוק חל במקרה שלפנינו.
ג. אשר לטענה כי הילדים לא היו במשמורת האב - ביום 23.5.91 נערך בין הצדדים הסכם להסדרי המשמורת והביקורים, שבו נקבע שכל הורה נזקק להסכמת משנהו לכל שינוי משמעותי במגורי הילדים. עם חטיפת הבנות ללא הסכמת המשיב הפרה המערערת את ההסכם ובכך הפרה את הוראות האמנה. לצורך האמנה והחוק יש לפרש את הדיבור "זכויות משמורת" על דרך ההרחבה, כך שיחול על כל מקרה שבו יש צורך בהסכמת אחד ההורים להוצאת הילדים מארץ אחת לארץ אחרת, וכחטיפה יחשב כל מקרה של העברת ילדים ממדינה למדינה בניגוד להסכמתו של ההורה שלו הזכות להסכים או שלא להסכים לכך. התוצאה היא שהמערערת ממשיכה להחזיק בילדים בניגוד לצו שניתן בביהמ"ש המוסמך במחוז קויבק, אותו רשאי ביהמ"ש בישראל להחיל מכח הסעיף האמור גם במדינת ישראל.
ד. בנוסף לכך, כפי שסבר השופט, אפשר לאשר את פסה"ד גם על יסוד הדין הכללי, אף מחוץ לגדר החוק. לפנינו מקרה ברור של חטיפת ילדים שהמערערת ממשיכה להחזיקם בניגוד להסכם שבין בעלי הדין ותוך הפרת צו של בימ"ש מוסמך בקנדה.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד בן מנשה למערערת, עו"ד פרידמן למשיב. 19.11.92).
ע.א. 80/92 - ראיד אשקר נגד ד"ר משה משיח מנכ"ל משרד הבריאות
*ביטול החלטה של מנכ"ל משרד הבריאות לדרוש סטאז' חוזר כמקצוע מסויים מרופא שלמד רפואה ברומניה(הערעור נתקבל).
א. בספטמבר 1987 סיים המערער, אזרח ישראל, את לימודי הרפואה ברומניה והוענק לו תואר דוקטור. זמן קצר לאחר מכן שב לארץ והחל להתמחות בבית החולים פוריה. תקופת ההתמחות הסתיימה ביום 31.3.89, והאחראי על המתמחים בבית החולים הוציא מסמך (להלן: מסמך ספלטר) לפיו עבר המערער את הסטאז' כנדרש בכל המחלקות למעט במחלקה הפנימית. לאחר הליכים שונים החליטה הוועדה המייעצת לעניין רשיונות לרופאים (להלן: הוועדה) על המלצה שלפיה המערער "יעשה סטאז' חוזר בפנימית וילדים... את הסטאז' יתחיל במחלקה פנימית... לאחר תום תקופת הסטאז' במחלקה
הנ"ל... נדון במקרה מחדש". המלצת הוועדה אושרה ע"י המנהל ובהתאם לכך ביצע המערער סטאז' חוזר במחלקה הפנימית ועבר אותו בציון כולל "בינוני". לאחר דיון חוזר בוועדה הוחלט לאמור "לאור מצב זה, עמד בעצם בכל ההתחייבויות, וניתן להעניק לו רשיון לעסוק ברפואה". למרות ההמלצה לא העניק המנהל למערער את הרשיון המיוחל ודרש ממנו לעבור סטאז' חוזר במחלקת ילדים. הערעור נתקבל.
ב. על פי הוראת סעיף 24(א) לפקודת הרופאים על שר הבריאות להקים וועדה מייעצת לעניין מתן רשיונות לרופאים. הסמכות להחליט על מתן הרשיון מסורה למנהל ולא לוועדה. על המנהל לשקול לגופן את המלצות הוועדה ובדרך כלל יטה המנהל לאשר את המלצות הוועדה אך הוא רשאי גם שלא לאשר המלצות אלה, אם מצא שהוועדה טעתה בקבלתן או שנפלו פגמים בדרך בה קיבלה אותן. אין המנהל יכול לעשות כן על דרך הסתם, והחלטה שלו בכגון דא צריכה להיות מושתתת על נימוקים מבוססים וענייניים.
ג. אחד הנימוקים להחלטתו של המנהל היה מבוסס על ההחלטה שנתקבלה בישיבתה הראשונה של הוועדה. המנהל סבר כי בהחלטה זו נקבע באופן החלטי שהמערער חייב בסטאז' נוסף גם במחלקת ילדים, אך פרשנות זו איננה עולה בקנה אחד עם הלשון הנקוטה בהחלטת הוועדה הנ"ל. כוונת ההחלטה היתה כי יבוצע סטאז' חוזר במחלקה הפנימית בלבד, ורק לאחר דיון נוסף בוועדה בדבר תוצאות אותו סטאז' יוחלט אם לחייב את המערער בסטאז' נוסף גם במחלקת ילדים. לעניין ההחלטה השניה העלה המנהל שתי טענות שאף הן אינן עומדות במבחן המציאות ואינן מבוססות במסמכים הנוגעים לישיבת הוועדה.
ד. בטענות ב"כ המערער מובאים נימוקים אחרים לביסוס החלטתו, ברם לנימוקים אלה לא ניתן ביטוי כלשהו במסמכים שנערכו ע"י המנהל. בנסיבות העניין עולה בבירור שנימוקים אלו לא היו נר לרגלי המנהל בבואו להחליט בעניינו של המערער, ואילו הנימוקים שהסתמך עליהם אינם עומדים במבחן ההגיון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ריצ'רד ברדנשטיין למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 15.11.92).
ע.א. 87/88 - עמי אוחיון נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח'
*טענת התובע כי נפגע בהיותו ילד כאשר שיחק במנחת מסוקים של בי"ח בילינסון(הערעור נדחה).
א. על פי הנטען בכתב התביעה נפגע המערער בעינו בינואר 1982 כשהיה בן כ- 10 שנים, כאשר שיחק בשער מנחת המסוקים של ביה"ח בילינסון בפתח תקוה. המחלוקת בביהמ"ש המחוזי סבה הן ביחס לשאלה אם התאונה אירעה בכלל כתוצאה מפגיעה ע"י אחת מכנפי השער; והן בשאלת אחריותם של כל אחד מהמשיבים לקרות התאונה, אפילו אירעה כטענת המערער. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אינו מאמין לעדויות התביעה אלא לעדות ההגנה כי הברגים שהותקנו בשער הותקנו שם כראוי ללא בליטות מיותרות. ביהמ"ש גם לא השתכנע כי המערער נפגע כשנמצא על כנף השער. הערעור נדחה.
ב. מכיוון שהמערער היה היחיד שהעיד ועדותו לא נמצאה מהימנה, מתבקשת המסקנה שהמערער לא הוכיח שהתאונה קשורה בשער של מנחת המסוקים. ב"כ המערער ביקש לקבל את גירסת המערער בדבר אופן קרות התאונה, בציינו שגירסת המערער לא נסתרה ע"י כל גירסה אחרת, וכשבמשפט אזרחי עסקינן, ראוי היה לאמץ את גירסתו. אין לקבל טענה זו. לעניין היעדר גירסה סותרת, אין בכך כל תימה. רק זמן רב לאחר היום בו נפגע המערער נודעה למשיבים גירסתו על נסיבות קרות התאונה. ממילא לא היתה למשיבים אפשרות להביא ראיות לעניין נסיבות המקרה של התאונה, והם גם אינם יודעים אותן.
ג. על פי גירסת המערער היו עימו בעת שנפגע שניים מחבריו, אך משום מה לא הביא אותם לעדות. הימנעותו מהעדת חבריו תמוהה ביותר, ומעוררת חשש שמא היה למערער
יסוד לחשש כי חבריו לא יתמכו בגירסתו. המערער ביקש לחילופין החזרת הדיון לערכאה הראשונה כדי שיעיד את שני חבריו, אך אין להיעתר לבקשה זו. אין כל הסבר או הצדקה בפי המערער על מה ולמה לא העיד את שני חבריו בדיון המשפטי, ואין כל טענה כי היתה מניעה או קושי להעידם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד נשיץ, ברנדס ושות' למערער, עוה"ד א. טל, י. בן- מנחם וג. שניידר למשיבים. 1.11.92).
בג"צ 5310/92 - יצחק עציץ נגד שמואל צור, רשם ביהמ"ש העליון
*אי הזמנתו של גימלאי שעבד בביהמ"ש העליון לטכס חנוכת בניין ביהמ"ש העליון(העתירה נדחתה).
א. העותר, גימלאי שעבד שנים רבות בביהמ"ש העליון, לא הוזמן לטכס חנוכתו של בניין ביהמ"ש העליון המתקיים ביום מתן ההחלטה דנא. הוא עתר לביהמ"ש העליון כי יורה לרשם להזמינו לטכס. את עתירתו סומך העותר על האמור בתקשי"ר בסעיף הדן ב"שמירת קשר עם גימלאים". נאמר בסעיף זה כי "גימלאי המשרד הינם חלק בלתי נפרד מאוכלוסיית המשרד... הקשר (עם גימלאי המשרד) יקויים... הדרכים לשמירת הקשר הן... הזמנת הגימלאים לאירועי המשרד... כגון פתיחת תערוכה, חנוכת מבנה...". העתירה נדחתה.
ב. את העתירה הגיש העותר יום אחד בלבד לפני הטכס, אך לא בשל שיהוי זה נדחית העתירה. כן לא ידקדק ביהמ"ש עם העותר בשאלה אם הרשם של ביהמ"ש הוא "יריבו" הנכון. הטעם העיקרי לדחיית העתירה נעוץ בכך כי אין לראות בסעיף הנ"ל שבתקשי"ר הוראה שיש בה להעניק לגימלאי זכות, שבידו לדרוש מן המשרד את קיומה. ההוראה מעלה דרכים אפשריות, מומלצות, לשמירת קשר בין המשרד והגימלאי, אך אין היא יוצרת נורמה משפטית מחייבת להשגת מטרה זו. המשכו של הקשר עם הגימלאים אינו מבוסס על אדני חוק ומשפט, אלא על "אמנה חברתית". בענייננו אין גם "עילה מוסרית" לבוא בטרוניה כלפי המוטרד, אם אילוצים שונים מונעים בעדו לקיים כל תג ותג שבתקשי"ר לעניין זה. עקב מגבלת המקום בו יערך הטכס ומספר ההזמנות המוגבל שניתן להוציאם, "יעדרו רבים וטובים מן הטכס, על אף שכבוד היה למזמינים ולמוזמנים כי ישתתפו בו". לפיכך אין להתערב בעניין.
(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, מצא. החלטה - השופט גולדברג. העותר לעצמו, עו"ד עוזי פוגלמן למשיב. 10.11.92).
בג"צ 2016/92 - אסקרוב ברוך נגד ביה"ד הארצי לעבודה ומדינת ישראל
*פיטורי עובד, שכתב המינוי שלו, כשהפך לעובד קבוע כשירות המדינה, ניתן לו שלא כדין(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. עניינה של העתירה החלטת ביה"ד הארצי לעבודה לקבל ערעור על פסק דינו של ביה"ד האיזורי, ולאשר את פיטוריו של העותר, על יסוד המסקנה שכתב המינוי שהוצא לו, כאשר הפך לעובד קבוע בשירות המדינה, ניתן לו שלא כדין. שתי שאלות עולות בהקשר זה: האחת היא התערבותו של בג"צ בפסקי דין שניתנו בביה"ד לעבודה; השניה עניינה בשאלה אם נתגלתה טעות משפטית בפסה"ד של ביה"ד הארצי. העתירה נדחתה.
ב. אשר לשאלה הראשונה - על פי ההלכה אין בג"צ מתערב בפסקי דין של ביה"ד לעבודה, אלא אם כן מתקיימים שני תנאים מצטברים: נתגלתה טעות משפטית מהותית בפסקו; הצדק מחייב התערבותו של בג"צ לאור נסיבות העניין. בענייננו השאלה המשפטית המהותית שתעלה אם יוחלט לדון בנושא, היא, אם צדק ביה"ד הארצי כאשר סבר כי כתב המינוי בטל מאחר ונערך בניגוד לכללים הקבועים בחוק שירות המדינה (מנויים), וכי בטלות כתב המינוי מבטלת גם תוקף קבלתו של העותר לשירות המדינה. לאור נסיבות העניין אין המקרה בין אלה בהם הצדק מחייב התערבותו של בג"צ.
ג. ממילא אין צורך לדון בשאלה השנייה. אך גם לגופו של דבר לא היתה עילה להתערבות בפסה"ד של ביה"ד הארצי לעבודה כי הנמקתו נכונה היא. עריכת כתב מינוי בניגוד לעקרונות המתווים בחוק ובתקשי"ר, היא בגדר תופעה בלתי רצוייה שאין לתת לה גושפנקא, ולו בדיעבד, וניתן למנוע הישנותה בעיקר ע"י כך שכל הנוגעים בדבר יהיו מודעים לכך שכתב המינוי צפוי לביטול על אתר בעת שהפגם יתגלה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר אבירם לעותר, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיבים. 11.11.92).
בג"צ 1797/92 - חביב אבוקסיס נגד נציב שירות בתי הסוהר
*פיטורים משירות בתי הסוהר(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותר פוטר משירות בתי הסוהר וטען כי הפיטורים נעשו שלא כדין וללא יסוד. מסתבר כי העותר שירת בשירות בתי הסוהר החל בספטמבר 1977, ופרש מן השירות בינואר 1988 בשל כך שנקלע לחובות כספיים רבים. כעבור כחצי שנה ביקש לחזור לשירות ובקשתו נענתה. אחרי תקופת שירות משביעת רצון, שוב נתגלו באמצע שנת 1989 ליקויים באופן התיפקוד של העותר כאשר שוב נקלע לחובות. העותר הועמד על כך כי מצב החובות עלול להביא לפיטוריו. עקב סכסוכים עם עמיתיו לעבודה והתנהגותו כלפי אסירים ניתנו לו מספר התראות נוספות וביוני 1989, אחרי שניתנה לעותר הזדמנות להשמיע את טענותיו הוחלט לפטרו בשל שניים אלה גם יחד: אופן תיפקודו; הסתבכותו החוזרת בחובות. העותר ביקש להפחית מחומרת הטענות נגד התנהגותו ובעניין החובות טען כי הגיע בינתיים להסדר של איחוד תיקים בהוצל"פ וגם שלל את עצם ההתייחסות, לעניין החובות, כעילה לפיטורין. העתירה נדחתה.
ב. התלונות על התיפקוד היו כנות ואמינות והובאו בשעתו לידיעת העותר. הוא לא הופתע בעת הפיטורין ע"י העלאת טענות חדשות נגדו. אשר לעניין החובות, גורס שירות בתי הסוהר כי יש משום סיכון מיוחד לגבי סוהר המסתבך בחובות, כי עלול להיות בכך כדי להפכו למטרה ללחצים. חשש כאמור הוא סביר ואין סיבה לפסול את הגישה העקרונית של שירות בתי הסוהר, כפי שבאה לידי ביטוי במקרה דנן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אורי פדרמן לעותר, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיב. 11.11.92).
בש"פ 5123/92 - נחמיה הר-טוב נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר בעקבות בקשה לעיון חוזר(ערר על המשך מעצר בעקבות בקשה לעיון חוזר - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות של זיוף שטרי כסף והחזקתם. ביהמ"ש המחוזי החליט בשעתועל מעצרו עד תום ההליכים, העורר הגיש ערר לביהמ"ש העליון, והשופט בך החליט לדחות את הערר ולאשר את ההחלטה. כ- 7 שבועות לאחר מכן, ביום 3.8.92, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר ובקשתו זו נדחתה. הערר הוא על ההחלטה האחרונה והערר נדחה.
ב. "עיון חוזר" כמשמעותו בסעיף 37 לחוק סדר הדין הפלילי שונה הוא מדיון מקורי על מעצרו של נאשם. בבקשה לעיון חוזר הנחת היסוד היא שהנאשם מצוי במעצר על פי החלטה כדין של בימ"ש בר סמך, אך הנאשם טוען כי מאז ניתנה ההחלטה בדבר מעצרו נתגלו עובדות חדשות או שחל שינוי בנסיבות שיש בהן כדי לשנות את ההחלטה הקודמת. ביהמ"ש ב"עיון חוזר" לא יורה על שינוי החלטה קודמת, אלא אם העובדות חדשות שנתגלו או הנסיבות שנשתנו יש בהן כדי לשנות את החלטתו הקודמת.
ג. הסניגור העלה טעמים לעיון חוזר ובכללם כי אין העורר מסכן את שלום הציבור. טעם זה יש לדחות באשר השופט בך בהחלטתו הקודמת קבע כי "מהות העבירות... והיקף המעשים מצביעים על כך שצפוייה סכנה לשלום הציבור... באם ישוחרר העורר
בערובה...", ושוב אין לערער בשאלה זו, גם אילו היה מקום לסברה כי אין נשקפת סכנה לשלום הציבור מן הנאשם אם ישוחרר בערובה. הטענה השניה של הסניגור סבה על דבר התמשכות ההליכים כדי עינוי דין. אכן, התמשכות ההליכים הינה בבחינת נסיבה שנשתנתה ועשוייה היא להצדיק עיון חוזר. השאלה היא אם התמשכות ההליכים בענייננו ראוי לה שתביא לשינוי ההחלטה בדבר מעצרו של העורר והתשובה לכך היא שלילית. ההשהייה בתחילת שמיעתו של המשפט לא נגרמה באשמת מי מהצדדים, ואף לביהמ"ש לא היה יד בה. אין משפטו של העורר מתנהל בעצלתיים יותר מן המקובל.
ד. טעם אחר בבקשה לעיון חוזר הוא עניין מצב בריאותו של העורר. ברם, אין לומר כי מצב הבריאות השתנה מאז ההחלטה המקורית על דבר מעצרו של העורר. הסניגור הצביע על מצב "דכאוני חרדתי" שהעורר מצוי בו, ואולם מצבו החרדתי דכאוני של העורר מקורו במעצר ובמשפט שהוא עומד בו לדין, ואם חרדה ודכאון, כשהם לעצמם, יהוו גורם לשחרור אדם ממעצר, כי אז מוסד המעצר עשוי להיעלם והיה כלא היה. אכן, אין לשלול כי במצבים קיצוניים ביותר עלול גורם זה להוות שיקול בעל משקל לשחרורו של נאשם, אך לא זה המצב בענייננו.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אבנר שנצר לעורר, עו"ד גב' ליה לבאון למשיבה.5.11.92).
ע.א. 5559/90 - פסח סלומון נגד פקיד שומה נתניה
*פסילת ספרים של רופא שיניים שלא הוציא קבלות בשני מקרים, שבהם, לפי כרטיסי המתרפאים הם שילמו כספים(מחוזי ת"א - עמ"ה 110/89 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא מרפא שיניים. בשנת 1987 נערכה מטעם המשיב ביקורת ספרי חשבונות של המערער לשנים 1986- 1982. נמצא כי בשנת 1983 לא הוציא המערער שתי קבלות לגבי סכומים של 1000 ש"י ושל 500 ש"י שבכרטיסיהם של שני מתרפאים נרשם שנתקבלו. כאשר נתבקש המערער לתת הסבר לאי רישום זה לא היה מענה בפיו. המשיב פסל את ספריו של המערער, לפי סעיף 145ב'(א)(1) לפקודת מס הכנסה, וערעורו של המערער לביהמ"ש המחוזי נדחה. המערער קובל על הסקת מסקנות נגדו מכך שלא נתן הסבר למשיב, כשמדובר בשני מקרים בלבד שאירעו כ-6 שנים קודם לכן, מה גם והמסמכים היו כולם בידי המשיב. הערעור נדחה.
ב. המערער ידע להשיב לעניין לשאלות רבות שנשאל. הוא לא ביקש לאפשר לעיין במסמכים כדי שיוכל להשיב על השאלה הזו שהוצגה לו. חלוף הזמן אינו יכול לפעול לטובתו. המשיב פסל את הספרים למפרע, בתוך התקופה שהוא מוסמך לגרום לכך, לפי סעיף 145(א)(2) לפקודה, ואילו הנישום חייב לנהל מערכת חשבונות מסודרת כחוק ולשמור עליה במשך 7 שנים כאמור בהוראות מס הכנסה.
ג. לגופו של עניין טען המערער כי לא היתה השמטה של רישום תקבולים. לטענתו לא קיבל את הסכומים הנ"ל וכשרשם בכרטיסים (ברומנית) שהסכומים נתקבלו, היה זה מתוך טעות, כשצריך היה לרשום שהסכומים יתקבלו. הסבר זה נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי כבלתי מהימן ואין להתערב בכך. משהוכחו אי רישומים, עבר הנטל על המערער לשכנע את פקיד השומה שהיתה לכך סיבה מספקת, אך הסבריו נדחו והוא לא עמד בנטל.
ד. אין מאומה בטענה חילופית של המערער כי אין מדובר כאן באי רישום תקבולים בספריו לצורך סעיף 145ב'(א)(1) לפקודה. לפי הטענה הפער ברישומים נתגלה מתוך רישומי המערער עצמו, ולכן אין אלה מקרים של אי רישום אלא של אי התאמה. ברם, הרישומים שבהם היה חייב הנישום, מוגדרים בפקודה הקובעת מהו התיעוד המינימלי שחייב לנהל רופא שיניים ומרפא שיניים. פירוט התיעוד מונה בין היתר שוברי קבלה וכרטיס אישי של כל מתרפא שיכלול גם כל תקבול. רישום בשובר קבלה השונה מהרישום בכרטיס המתרפא, מהווה אמנם אי התאמה בשני רישומים אלה, אך הוא מהווה גם "אי
רישום" במובן סעיף 145 הנ"ל. המערער היה חייב לרשום את התקבול גם בפנקס המתרפא וגם בספרי הקבלה. בשני הסכומים שהמערער לא רשם בשוברי הקבלה יש לכן "אי רישום", על אף שנרשמו בכרטיסי המתרפאים המהווים חלק ממערכת החשבונות שלו.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, מצא. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' ניצה אורצקי למערער, עו"ד אביה אלף למשיב. 12.11.92).
ע.א. 937/90 - אוגדה השקעות בע"מ נגד פקיד שומה ת"א
*דחיית בקשה לקזז הוצאה מסויימת כנגד רווחי החברה באותה שנה(מחוזי ת"א - תיק עמ"ה 334/85 - הערעור נדחה).
א. המערערת הוקמה בתחילת שנת המס 1982 ע"י שמונה יזמים. לדברי מנהליה מדובר בחברת השקעות שנוסדה לייזום, פיתוח והשקעה בפרוייקטים חדשים, ורכישת עסקים והשקעות בכל תחום שהוא. השקעות המערערת בכל שנות פעילותה נעשו ב- 4 עסקים, ובכללם בחברת ת.ע.ל. במהלך השנים 1983- 1982 ניתנו ע"י המערערת הלוואות וערבויות לת.ע.ל. השקעה זו היתה השקעה ראשונה של המערערת. עוד בטרם נרשמה המערערת כחברה בע"מ, נתנו יזמיה ערבויות אישיות לת.ע.ל., ובשנת המס 1983 הלוותה המערערת לת.ע.ל. סכום כולל של למעלה מ- 8 מליון וחצי ש"י. המערערת ביקשה כי סכום זה יוכר לה כהוצאה בייצור הכנסה בשל היותו חוב אבוד. המערערת טענה לקיום עסק של מסחר בהשקעות, מימון ומתן הלוואות, כך שהחוב הרע אותו ניכתה המערערת, נוצר "במהלך הסחר הרגיל". ביהמ"ש המחוזי ראה בהשקעות אלו השקעה הונית שאין לקזזה והערעור נדחה.
ב. המערערת לא הצליחה להוכיח ניהול עסק של מימון וסחר בהשקעות. למעשה החזיקה המערערת ב- 4 פירמות בעת ובעונה אחת, ובמשך למעלה מ- 5 שנות פעילותה, עד תום הדיונים בבימ"ש קמא, לא נמכרה שום חברה שבשליטתה. גם לו הוכח כי המערערת מכרה ברווח חברה פלונית שבשליטתה, לא היה בכך כדי להניח תשתית לטענה בדבר עסק של סחר בהשקעות. היעדר מסחר במשך 5 שנים סותר טענתה של המערערת כי היא חברה שיש לה עסק של סחר בהשקעות.
ג. התוצאה של דחיית הערעור ניתנת להנמקה גם בדרך נוספת. על פי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה, ניתן לנכות לצורך בירור ההכנסה החייבת "יציאות והוצאות שיצאו כולן בייצור הכנסתו בשנת המס ולשם כך בלבד". הדרישה כי ההוצאה תהא בייצור ההכנסה אינה מתקיימת בעניין שלפנינו. ת.ע.ל. היא חברה שסבלה הפסדים קשים מתחילת דרכה וההשקעות שמבקשת המערערת לקזז נעשו בחלקן לאחר שכבר היה מדובר כחברה מפסידה. שמונת יזמיה של המערערת היו ערבים אישית להתחייבויותיה של ת.ע.ל. משנתגלה שת.ע.ל. מפסידה ועומדת בפני פירוק התעורר חשש שמא יצטרכו היזמים לשאת בהתחייבויותיהם על פי הערבויות, ופתרון מעשי נוח היה להעביר כספים לת.ע.ל. על מנת שתעמוד בהתחייבותיה. היזמים הניחו כי יוכלו לגרום לכך שיכירו בכספים אלה מאוחר יותר כחוב אבוד של המערערת במהלך עסקיה. כך שאין לומר כי זו הוצאה שהוצאה לצורך ייצור ההכנסה.
ד. המערערת נטלה על עצמה את חובותיה וזכויותיה של ת.ע.ל. בהסכם סחר מכר של מכונות שנחתם עם חברה לייבוא והשקעות, והשכירה את המכונות בשכירות משנה, תוך כדי הפסד שאותו ביקשה לקזז. לא היה שום הגיון עסקי או כלכלי בעיסקה זו, שראוי היה כי תוצאתה תביא לגרימת הפסד למערערת, הגם שבתמונה הכוללת יקטין הפסד זה את נזקי ת.ע.ל. ובכך גם את הנזקים הצפויים ליזמים. ההפסד בענייננו איננו איפוא הפסד מעסק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שי הראל למערערת, עו"ד ישי ישורון למשיב. 12.11.92).
ע.א. 4099/90 - משה"ב חברה לשיכון... בע"מ נגד פקיד שומה למפעלים גדולים
*הגדרת "מלאי" אצל קבלן בנייה שמכר דירות, לצורך חוק היטל על רכוש (הוראת שעה)(מחוזי ת"א - עמ"ה 241/87 - הערעור נדחה).
א. המערערת היא חברה קבלנית העוסקת בבניית פרוייקטים שונים, הן על קרקע בבעלותה (קבלן בונה) והן עבור אחרים תמורת שכר עבודה (קבלן מבצע). המשיב חייב את המערערת בהיטל חד פעמי מכח חוק ההיטל על רכוש (הוראת שעה) (שבינתיים עבר ובטל מן העולם) בגין כל שווי העובדות הבלתי גמורות שלה, הן כקבלן בונה והן כקבלן מבצע, הכל בהתאם לסכומים המופיעים במאזנה של המערערת לסוף שנת המס 1984. ביהמ"ש נדרש להכריע במחלוקות המשפטיות שלהלן: האם כאשר הבנייה היא על קרקע שאינה של המערערת, ההשקעה בעבודות בנייה קבלניות היא בגדר "מלאי" כמשמעותו בחוק והאם המערערת היא "הבעלים" של השקעתה בעבודות הבנייה הקבלניות לעניין החוק. בשאלה זו פסק ביהמ"ש כי שלד של בניין הוא אמנם כגדר "מלאי", אך בעל הקרקע הוא "הבעלים" של שלד הבניין, ואינו בגדר "מלאי" של הקבלן. על קביעה זו אין ערעור.
ב. לגבי דירות שבנתה המערערת על קרקע שבבעלותה ונמכרו לצדדים שלישיים לפני "היום הקובע" לעניין החוק, נדרש ביהמ"ש לקבוע אם דירות אלה הן בגדר "מלאי" והאם המערערת היא "הבעלים" של אותן דירות לעניין החוק. באשר לכך קבע ביהמ"ש כי הדירות הן אכן בגדר מלאי ולכן המערערת חייבת בהיטל. שאלה נוספת בה היו חלוקים הצדדים היתה אם על המשיב לנכות מהשקעות המערערת בדירות שבבעלותה, לצורך קביעת שווי המלאי, את סכום התקבולים שהתקבלו על ידה. ביהמ"ש קבע כי אין לנכות סכומים אלה, וזאת בהסתמך על סעיף 6(ב) לחוק; שלפיו שווי המלאי הוא "השווי שנקבע למלאי לעניין מס הכנסה...". בעניין זה הערעור נדחה. בהתייחסו לסעיפי החוק השונים הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה שצדק ביהמ"ש המחוזי בפסיקתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. אלטשולר למערערת, עו"ד ישי ישורון למשיב. 12.11.92).
בש"פ 4887/92 - דוד פלדר נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נתקבלה).
המבקש נדון לענשים שונים ובכללם מאסר בפועל של ששה חודשים בגין עבירה של מתן שוחד. המבקש הגיש ערעור על גזר הדין והוא מבקש ביצוע עיכוב עונש המאסר עד לאחר שמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה. הכלל המקובל הוא כי בענשי מאסר קצרים - ובכלל אלה מאסר בן ששה חודשים - מעכב ביהמ"ש שלערעור את ביצוע העונש עד לשמיעת הערעור. באת כוח המדינה טענה כי בנסיבות דנא אין לנהוג כך. ואולם אין מקום לסטות כאן מהכלל המקובל. ב"כ המדינה ביקשה, לחילופין, כי תוגדלנה הערבויות לשחרור המבקש בערובה. אכן, לכאורה, כך ראוי שיהיה. לא הרי דין מי שעומד לדין וטרם הורשע, כהרי דין מי שהורשע בדין ונדון למאסר כאשר הפיתוי לברוח מאימת הדין גדול יותר. ברם, בענייננו, אין מקום להגדיל את סכום הערבות. מסתבר שהמבקש, והנאשם השני, מתגוררים בארה"ב, וביהמ"ש המחוזי התיר להם לחדור לארה"ב בתנאי שיתייצבו לשמיעת הערעור או לביצוע עונש המאסר. הגדלת הערבות כיום אין בה כדי לשרת מטרה מיידית כלשהי. אם יבקש המבקש לברוח מאימת הדין, כי אז יוכל כבר עתה שלא לקיים אחרי צו להגדלת הערבות.
(בפני: השופט חשין. עו"ד שמגר למבקש, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 22.10.92).
בש"פ 4889/92 - שלמה מנג'ר נגד מדינה ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד וסמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל בהסכמה).
העורר הואשם, יחד עם אשתו ואחרים, בעבירות שוד והחזקת סמים. העורר ואשתו שוחררו בערובה בתנאים של
מעצר בית. משהתברר שהפרו את תנאי מעצר הבית, כשנמצאו משוטטים ברחוב בשעה 30:1 בלילה, נעצרו השניים והמדינה ביקשה מעצרם עד תום ההליכים. ביהמ"ש נעתר לבקשת המדינה בכל הנוגע לעורר, והערר נתקבל.
עקרונית, נכונה עמדתו של ביהמ"ש המחוזי. העורר הואשם בעבירות חמורות מאוד והיתה מלכתחילה עילה למעצרו עד תום ההליכים, אך ביהמ"ש התחשב בבקשת בני הזוג ואיפשר את שחרורם בתנאי מעצר בית. דבר זה חייב הקפדה יתירה מצד הנאשמים על תנאי השחרור האמורים. קיים קושי בפיקוח על תנאי השחרור בערובה, אף בתנאים של מעצר בית, וכאשר מצליחה התביעה להוכיח שהתנאים הופרו, מן הדין הוא להטיל סנקציה מכאיבה על הנאשם הנוגע בדבר. עם זאת ניתן לייחס משקל להצהרת הסניגורית כי מדובר באירוע חד פעמי יוצא דופן. בהתחשב בכל הנסיבות הצהיר גם ב"כ המדינה כי המדינה מסכימה, כחלופה למעצר, שתחולט הערבות של 10,000 ש"ח שהופקדה ע"י העורר כתנאי נוסף לשחרורו בערובה. גם העורר מסכים לחילוט הערבות אם כי ביקש לחלט רק חלק ממנה. בהתחשב בכל הנסיבות הוחלט לקבל את הערר במובן זה שתנאי השחרור הקודמים יעמדו בעינם, אך זאת תוך חילוט סכום הערבות של 10,000 ש"ח במלואו, והעורר יהיה חייב להפקיד ערבות חדשה על סך 10,000 ש"ח.
(בפני: השופט בך. עו"ד דיקובסקי לעורר, עו"ד א. דה הרטוך למשיבה. 25.10.92).
בש"פ 4564/92 - מדינת ישראל נגד שמשון טל
*שחרור בערובה (גרימת חבלה חמורה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בגין שימוש בסכין וגרימת חתכים בפניו של המתלונן. המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, וביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשה וציווה על שחרורו של המשיב בערובה ובתנאים. השופט ציין כי אמנם למשיב 17 הרשעות קודמות, שמרביתן עבירות שיש עמן אלימות, וכן קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב, אך לדעתו "הדרך של מעצר עד תום ההליכים במקרה דנן הינה חמורה ביותר וניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה...". הערר נתקבל.
ביהמ"ש העליון כבר הביע את דעתו לא אחת כי יש לעקור מן השורש את תרבות הסכין המתפשטת במקומותינו. כפי שנאמר בעבר "מי שעשה שימוש בנשק הסכין פעם אחת, לא מובטח שלא יחזור ויעשה שימוש כזה פעם נוספת... שומה על ביהמ"ש לעשות למיגור התופעה ולהדברת תרבות הסכין בסנקציות חריפות... לרבות מעצר עד תום ההליכים". על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כשמדובר באדם שכבר פעמים הרבה בעבר הוכיח את אלימותו ומסתבר כי הוא אוהב את הטיפה המרה. המשיב הראה כי הוא מסוכן לציבור ומקומו מאחורי סורג ובריח.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גב' אתי כהנא לעוררת, עו"ד קרביס למשיב. 1.10.92).
בש"פ 5083/92 - מדינת ישראל נגד יעקב גבאי
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם באשמות של רכישת סמים שלא לשימושו העצמי ובסחר בסמים וביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורו ממעצר תוך קיום "מעצר בית" מלא עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. הערר נתקבל.
בערר טענה המדינה כי יש ראיות לכאורה לכך שהמשיב רכש את הסמים שלא לצריכתו העצמית וכי מכר את הסמים ובעניין זה יש לקבל את עמדת המדינה. המשיב טוען כי הרכישה היתה לצריכתו האישית. אילו היה המשיב מעלה מלכתחילה גירסה זו, ניתן היה ליתן משקל כלשהו לדבריו, אך גירסתו היתה כי מעולם לא קנה כל סם. מכאן שהגירסה שהעלה אינה ראוייה לאמון. גם האישום במכירת הסמים מבוסס כדבעי. אשר למעצר בית
כהחלטת ביהמ"ש המחוזי - אכן, המשיב אינו, כנראה, מן הגדולים שבסוחרי הסמים, אך גם סוחר קטן בסמים סוחר בחיי אדם. אלה כולם פגיעתם רעה, הסחר יכול שייעשה מביתו של המשיב, כבאישום המכירה לעדי התביעה, ואין זה ראוי ונכון כי יוצא מבין כותלי בית המעצר לביתו.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' אתי כהנא לעוררת, עו"ד מרוז למשיב. 28.10.92).
בש"פ 4957/92 - משה צופי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נתקבלה).
העורר הורשע בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בגניבה, ברישום כוזב במסמכי תאגיד ובמרמה והפרת אמונים בתאגיד, ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. כן הוחלט להעמידו בפיקוח קצין מבחן לתקופה של שנה שתחילתה עם שחרורו מהמאסר. העורר ערער על גזר הדין ומבקש עיכוב ביצוע עונש המאסר. הבקשה נתקבלה. במהלך דברים רגיל לא היה מקום להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר, כאשר ביהמ"ש המחוזי עשה חסד עם העורר בעונש שהטיל עליו. אולם, כשקוראים את תסקיר קצין המבחן קשה לדחות את הערר כפי שהיה מתבקש במהלך הרגיל של הדברים. התסקיר יחיד ומיוחד ויש בו משהו שאין בתסקירים אחרים. אין לדעת, כמובן, מה יחליט ביהמ"ש בערעור לגופו, אך דחייה קצרה בביצוע עונש המאסר עד לשמיעת הערעור מתבקשת אף נדרשת בנסיבות הענין.
(בפני: השופט חשין. עו"ד פלג לעורר. עו"ד אלף למשיבה. 23.10.92).
רע"א 4728/92 - יעקב גרינוורצל נגד משה ביאליק ואח'
*צו מניעה האוסר על בעל דירה לנצל אחוזי בנייה על גג בית משותף (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום הוציא צו מניעה נגד המבקש שעניינו תוספת בניה על גג, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ההחלטה התכנונית כביטוייה בתכנית הרלבנטית, לפיה ניתן להתיר הענקת אחוזי בניה נוספים, במקרים מוגדרים, אם מבוצעת בניה על הגג, אין בה כדי להעניק שליטה עצמאית ובלתי מוגבלת של בעל דירת הגג באחוזי הבניה האמורים, כאילו בקניין מדובר, ואין בה כדי לנתקו, מבחינת השימוש באחוזי הבניה, מן הכללים החלים בדרך כלל לגבי אחוזי הבניה הכוללים שבבניין. ההחלטה בדבר אחוזי הבניה על הגג היא החלטה תכנונית, המהווה הנחייה לגורמי התכנון, אך אינה יוצרת ניתוק ועצמאות, מבחינת אחוזי הבניה של הבניין, באופן שניתן יהיה לקבל היתר לבניה על אתר ובדרך השיגרה ללא התייחסות ליתר הדיירים באותו בית.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' נעמי וייל למבקש. 29.10.92).
ע.פ. 3504/92 - אריה הלפרן נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בקשתו של המבקש כי ביהמ"ש המחוזי שדן בעניינו יפסול את עצמו נדחתה והערעור על כך נדחה. ככל שהדבר נוגע לטעמים היכולים לשמש עילה לפסילתו של שופט - הרי אין טעמים כאלה בענייננו. עניינים הנוגעים לסדרי הדין, כגון התרת שאלות בחקירה או איסורן, קבלת מסמכים, הזמנת עדים או סירוב להזמינם ונושאים כיוצא באלה, הקשורים ליישום דיני הראיות או לתחומי הפרוצדורה, יכולים במקרה ראוי לשמש טעם ערעור, אם וכאשר פסה"ד יידון בערכאה נוספת, אולם אין הם טעמים לפסילתו של שופט. אכן, המערער ביקש להסיק מסקנות על יסוד משקלן המצטבר, כביכול, של ההחלטות הדיוניות, וראה ללמוד מהן גישה עויינת כלפיו היוצרת לדעתו חשש ממשי למשוא פנים. אין מקום למסקנה כאמור. ביהמ"ש ניווט את המשפט, לכאורה, על פי הכללים הקבועים בחוק סדר הדין הפלילי ואין מסיקים מסקנה בדבר משוא פנים, כביכול, מתוך חיבורן האריתמטי של טענות
דיוניות שנידחו או נתקבלו. לעניין זה יש לבדוק אם היתה הצדקה עניינית מעיקרה להעלאת טענה שנדחתה וזאת יעשה ביהמ"ש אם וכאשר ישב בערעור על פסה"ד.
(בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 28.10.92).
בש"פ 3783/92 - ראיד אברהים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם, בין השאר, בקשירת קשר לייבוא כ- 4.5 ק"ג הירואין מלבנון וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. מצויות ראיות לכאורה לפעילותו של העורר בייבוא הסמים. הסניגור העלה את עברו הצבאי של העורר, שהוא ללא דופי, וכן נקי הוא מעבר פלילי, וביקש להשתמש בחלופה של מעצר בית ותנאי ערובה נוספים. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה זו ובדין נהג כך. מדובר באישום בעבירת סמים מסוג הירואין, בכמות עצומה, ובכגון דא קיימת סכנה שבאם הנאשם לא יהא במעצר מאחורי סורג ובריח, עלול הוא לסכן את שלום הציבור ע"י המשך עיסוקו בהפצת חיצי מוות אלה בציבור.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד מאיר זיו לעורר, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 22.10.92).
רע"א 4383/92 - האני ג'רוס נגד "רותם" חברה לביטוח בע"מ
*התערבות ביהמ"ש המחוזי בסכום פיצויים שפסק בימ"ש השלום מכח סמכותו לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום פסק פיצויים למבקש לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כאשר השתמש בסמכותו לפי סעיף 4(ג) לחוק, שמכוחו רשאי ביהמ"ש ליתן פס"ד על דרך הפשרה. ביהמ"ש המחוזי התערב בסכום שנפסק ע"י בימ"ש השלום וטענת המבקש, בבקשתו לרשות ערעור, היא, כי ביהמ"ש המחוזי לא צריך היה להיכנס לעובי הקורה ולנתח ממצאים ונתונים אחרים, אחרי שקבע כי הדיון התנהל במקרה דנן לפי סעיף 4(ג) הנ"ל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. נכון הוא כי כאשר בימ"ש מפעיל את סמכותו לפי סעיף 4(ג), בהסכמת בעלי הדין, אין ערכאת הערעור צריכה להתערב כדי לקבוע פשרה בדרך הנראית לערכאת הערעור כעדיפה. אולם, כאשר יש בהחלטת הפשרה קביעות עובדתיות אשר מתבססות, למשל, על ממצאים בדבר שכר חודשי, או מידת הנכות, שאומצו ע"י ביהמ"ש לפי הראיות שהיו בפניו, אין ביהמ"ש יכול להתעלם מאלו, כאשר הוא בא לנמק את החלטת הפשרה שלו. יש להוסיף, כי כבר נפסק בעבר שפס"ד הניתן על יסוד הסמכות שהוקנתה על פי סעיף 4(ג) אינו חייב להיות מנומק. לאור הנתונים שהיו בפני ביהמ"ש המחוזי רשאי היה לפסוק כפי שפסק ואין מקום למתן רשות ערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד וקים וקים למבקש. 29.10.92).
רע"א 4543/92 - ד"ר שאול ואריאלה ידגר נגד דוד פקשר ואח'
*יישום פרשנות משפטית זו או אחרת בקביעת ממצאים, אין בה כדי להרשות ערעור נוסף ברשות ע (הבקשה נדחתה).
המחלוקת שאותה מבקשים המבקשים להביא בפני ערכאת ערעור שניה, נבחנה ע"י שתי הערכאות הקודמות ואין היא בעיקרה אלא התדיינות סביב פרשנותן של החוליות העובדתיות השונות בקשר למכירת דירה והתשלומים ששולמו. אין במקרה דנא כדי להעלות נושא בעל חשיבות כללית ולפיכך אין לתת רשות ערעור. בעניין זה יש לשוב ולהבהיר, כי אך מובן הוא שבכל המשפטים מתלווית פרשנות משפטית לקביעתם של הממצאים, אולם בכך שביהמ"ש מיישם על פי פרשנותו הלכה זו או אחרת, אין די כדי להצדיק ערעור שני ברשות. לו היה הדבר כך, היה הערעור השני ברשות הופך לערעור בזכות, כי כאמור אין לך פס"ד בו איננה מיושמת הלכה משפטית בדרך זו או אחרת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אברהם גל למבקשים. 29.10.92).