תקציר סביר כרך מ"א חוברת 10

ע.א. 4218/90 - חפציבה חברה לבניין... בע"מ נגד אלכסנדר וכרמן להנר

*פיצויים בגין ליקויי בניה, תוספת בנייה בחלקה בניגוד להסכם, היעדר חנייה למרות ההתחייבות בהסכם(מחוזי י-ם - ת.א. 232/86 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. המשיבים רכשו מהמערערת דירת קוטג' בת 5 וחצי חדרים בשכונת רמות בירושלים. על פי ההסכם היו אמורים להיות בבניין 4 דירות וכן מקומות חנייה, אם כי לא הובטחה חנייה צמודה למשיבים. תביעתם של המשיבים נגד המערערת לביהמ"ש המחוזי התייחסה לליקויי בנייה שונים, איחור במסירת הדירה, היעדר חניה ותוספת בניה מצד המערערת בניגוד לתכנית המקורית. בפני ביהמ"ש באו חוות דעתם של מומחים מטעם המערערת, חוות דעתם של מומחים מטעם המשיבים, ובכללם חוות דעת של המהנדס יגאל ברגמן, וכן חוות דעת של המהנדס נפתלי קדרון שהתמנה כמומחה מטעם ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי קבע את פרטי הנזק השונים והסכומים שעל המערערת לשלם למשיבים, ובערעור טוענת המערערת כנגד כל אחד מפרטי הנזק שבהם חוייבה. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. המערערת מלינה על כך שביהמ"ש העדיף בדרך כלל את חוות הדעת של המומחה מטעם המשיבים ופסק בכל הזדמנות את הסכום הגבוה ביותר האפשרי. אין בטענה זו ממש. ביהמ"ש המחוזי ציין כי במרבית העניינים היו המומחים תמימי דעים בנוגע למהות הנזקים וטיבם, והמחלוקות התייחסו בעיקרן לשאלת כימותם של הנזקים לערכים כספיים.ביהמ"ש קיבל, לפי העניין, את האומדן שנראה לו מתאים וראוי בנסיבות העניין. המומחה שמונה ע"י ביהמ"ש לא היה מומחה שמונה בהסכמה, ומשקלה של חוות הדעת שלו היה כמשקל חוות הדעת של הצדדים. אין לומר כי נעשתה העדפה גורפת ובלתי עניינית של עמדת המשיבים, כי אם שקילה רצינית של עמדות המומחים בכל נושא שעמד לדיון.
ג. נושא אחר העובר כחוט השני בטענות המערערת בנוגע לכל ראשי הנזק מתייחס לטענה כי את סכום הנזק הנקוב בדולרים בחוות דעת המומחה יש להצמיד לערך הדולר במועד פסה"ד. אשר לכך, את הערכת הנזק יש לעשות ליום פסה"ד, תוך התחשבות באירועים שארעו מיום התגבשות הזכות ועד יום פסה"ד, אשר יש בהם כדי להשפיע על אותה הערכה, בין שהם פועלים לטובת בעל הזכות או לטובת החייב. במקרה שלפנינו, חוות הדעת השונות העריכו את סכומי הנזק בדולרים נכון ליום עריכתן. מנגנון ההצמדה לדולר, המוצע ע"י המערערת, אינו נובע מן ההתקשרות בין הצדדים ואין בו כדי לבטא את גובה הנזק ביום פסה"ד. בהיעדר ראיות בדבר מנגנון שיערוך אחר, צדק ביהמ"ש כשבחר בהצמדת הערך השקלי של פרטי הנזק שהוערכו בחוות הדעת למדד, מיום עריכת חוות הדעת ואילך. זאת, פרט למקרה שבו נקבע בהסכם צורה אחרת של שיערוך.
ד. באשר לאיחור במסירת הדירה נאמר בסעיף 23 להסכם כי במקרה של איחור כאמור "תשלם החברה לרוכש... סכום בשקלים השווה לסך של 400 דולר לכל חודש של פיגור לפישער הדולר היציג בעת ביצוע התשלום". ביהמ"ש זיכה את המשיבים בסכום בשקלים השווהל- 2,800 דולר ביום הגשת התביעה, בתוספת ריבית והצמדה כדין מיום זה ואילך עד יוםהתשלום בפועל. בעניין זה הדין עם המערערים, כי יש לבצע את ההמרה לשקלים של סכוםהפיצוי ביום ביצוע התשלום, כאמור בסעיף 23. לפיכך, הסכום של 2,800 דולר ישתלם בשקלים על פי שער ההמרה ביום התשלום ולסכום זה יתווספו, כסעד כללי, %11 ריבית לשנה החל ממועד הפרת החיוב לשלמם. בענייננו, המועד לתשלום הפיצוי בגין האיחור חל מדי חודש בחודש, במשך כל תקופת האיחור, החל מחודש האיחור הראשון ועד למועד מסירת הדירה למשיבים.
ה. אשר לחניה - בנספח להסכם המכר נקבע כי המערערת תתן מקום חניה למכונית אחת לכל דירה, אך לא נקבע כי מקום החניה יהיה צמוד לדירה. בפועל אין כלל מקום חניה למכונית המשיבים. ביהמ"ש קיבל את שומתו של השמאי אלישיב מטעם המשיבים בדבר הנזקלדירה בסכום של 4,000 דולר נכון ליום מתן השומה. אכן זו היתה שומת השמאי בחוות דעת שהגיש, אך בעדותו בעל פה הבהיר כי בבית משותף ההפרש שבין חניה שאינה צמודה
לדירה זו או אחרת לבין חניה צמודה עולה לשיעור של %20. לפיכך יש להעמיד את הפיצוי בגין היעדר חניה על סכום של 3,200 דולר בלבד. להלן התייחס ביהמ"ש העליוןלפרטי נזק אחרים שנפסק בהם ודחה בעיקרם את כל סעיפי הערעור.
ו. נושא אחר שעמד במחלוקת היה חיוב המערערת להחזיר למשיבים סכום ששילמו בגין ערבות בנקאית שהמערערת המציאה למשיבים להבטחת תשלומיהם. ביהמ"ש הורה למערערת להשיב למשיבים סכום זה, שכן על פי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (להלן: חוק המכר (דירות)) מדובר בחיוב המוטל על המערערת. המערערת טוענת כי החוק וההסכם בין הצדדים אינם מחייבים אותה להעמיד למשיבים ערבות צמודה, כפי שעשתה בפועל, ומכיוון שכך, הוצאותיה של ערבות זו צריכות לחול על המשיבים ולא עלהמערערת. טענה זו יש לדחות. המערערת היתה חייבת לעמוד בדרישות חוק המכר (דירות)על חשבונה, ואם בחרה לזכות את המשיבים בבטוחה יותר טובה, אין היא יכולה בדיעבד לגלגל את עלותה עליהם. המערערת גם לא הוכיחה בכמה יקרה הערבות הצמודה שהוענקה מן הערבות שהיא היתה חייבת בה על פי החוק.
ז. למעלה מן העניין יש להעיר, כי אין זה בטוח כלל ועיקר, כי חובתו של המוכר למסור לקונה ערבות בנקאית על פי חוק המכר (דירות), מתמצית בהעמדת ערבות בנקאית בלתי צמודה לזכות הקונה. אם הערבות על פי חוק המכר (דירות) נועדה להבטיח את חובתו של המוכר להשיב לקונה את כספו בערכו הריאלי, כי אז מסירה לקונה של ערבות בלתי צמודה, בנסיבות אלה, אין בה כדי להבטיח כיאות את חובת ההשבה כאמור. ניתן איפוא לגרוס כי הצירוף בחוק של "ערבות בנקאית להבטחת החזרתם של כל הכספים" כוללבתוכו, מיניה וביה, חובה למסור לקונה ערבות צמודה. ברם טיעונים בעניין זה לא הושמעו והדברים נאמרים כאן מעבר לנדרש בתיק זה.
ח. בעת שרכשו המשיבים את דירתם היה הבית מתוכנן לכלול 4 דירות. לקומת המגורים של דירת התובעים צמוד "פטיו" סגור, שלפי התכנון והרישוי בעת רכישת הדירה, לא היתה כל דירה סמוכה לקירותיו. קל וחומר, שלא אושר קיומם של חלונות הצופים ל"פטיו". בחודש אוקטובר 1983, כ- 16 חודש לאחר שהמשיבים רכשו את דירתם, הגישה המערערת בקשה לתיקון היתר הבניה באופן שתוכל לבצע תוספת בניה ליד "הפטיו", מתחתלדירת השכן, אחד שמחיוף. ביהמ"ש קבע כי בבניית התוספת הפרה המערערת את חובתה עלפי הסכם המכר שלא להגדיל את מספר היחידות במבנה, שכן תוספת הבניה מהווה הלכה למעשה יחידת מגורים נפרדת נוספת. בגין הפרה זו פסק ביהמ"ש כי על המערערת לפצות את המשיבים בסכום של 15,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה. גם בעניין זה יש לדחות את הערעור. היתממותה של המערערת אשר נתלית בזכויותיה על פי הסכם המכר לעשות שימוש ברכוש המשותף, ובין היתר לבנות בו, אינה יכולה להועיל במקרה דנן. מדובר בהפרה ברורה של הסכם המכר. ערכה של דירת המשיבים פחת בשל התווספות יחידת מגורים נוספת לבניין ובשל ניצול חלקים מן הרכוש המשותף שלא לרווחת כל הדיירים. אכן, המשיבים לא הביאו חוות דעת בנוגע לגובה הנזק אך עובדת קיומו של נזק למשיבים וודאית והסכום שנפסק כפיצוי על יסוד הערכה איננו גבוה ובוודאי לא במידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. רובין למערערת, עו"ד ר. שטראוס למשיבים. 31.12.92).

בג"צ 3846/91 - עו"ד פנחס מעוז נגד היועץ המשפטי לממשלה וצחי הנגבי

*החלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין מי שהעיד במשפטו של העותר, ואשר לטענת העותר העדות היתה עדות שקר(העתירה נדחתה).

א. בספטמבר 1980 התקיימה ישיבה של נשיאות התאחדות הסטודנטים (להלן: הנשיאות) באוניברסיטת בר אילן. בישיבה נכח צחי הנגבי. על סדר היום עמד נושא "ייצוב
איסת"א". תחילה נדחתה הצעה של יו"ר התאחדות הסטודנטים דאז, אלי אובן, התומכת ברעיון ייצוב איסת"א. לאחר מכן, בעקבות הסכמה בין הנגבי ואובן, תוקן הפרוטוקול ונכתב "הצעת אלי עברה". הנגבי שרשם את פרוטוקול הדיון של הישיבה הוא שרשם את ההחלטה המתוקנת. בעקבות קבלת הצעת אובן לייצוב איסת"א נעשו פעולות שונות. באוקטובר 1982 הגיש הנגבי למשטרת ישראל בגין "הונאה" מצד מנהלי איסת"א ובכללם העותר. בימ"ש השלום זיכה בסופו של דבר את כל אלה שהואשמו בעקבות התלונה, וקבע כי משנתקבלה הצעת אלי אובן הרי כל הפעולות שנעשו לאחר מכן היו כדין. טענת הנגבי היתה, כך הסתבר, כי את המילים "הצעת אלי עברה" לא הוא כתב, ואילו בימ"ש השלום קבע נחרצות כי מילים אלה נכתבו ע"י הנגבי. בעדותו באותו משפט אמר הנגבי "למיטב זכרוני זה לא כתב ידי". לאחר שהעותר זוכה הוא פנה לפרקליטות המחוז בת"א וביקש להעמיד לדין את הנגבי בגין מתן עדות שקר. היועץ המשפטי הודיע לעותר כי הגיע למסקנה שלא ניתן יהיה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, כי צחי הנגבי זכר בעת מתן עדותו שהוא כתב את המלים, היינו, כי לא ניתן יהיה להוכיח את יסוד ה"ביודעין" לעניין הכזב שבעדות. העתירה נדחתה.
ב. היועץ המשפטי סבר כי בהתחשב בכך שחלפו כ- 6 שנים מעת כתיבת הפרוטוקול ע"י הנגבי עד למתן העדות במשפט, לא ניתן יהיה להוכיח מעבר לספק סביר כי הנגבי זכר שהוא כתב את המילים. אכן, עדותו מעלה חשדות כבדים בעניין זה, אך השאלה היא אם יש מקום להתערב בהחלטת היועץ המשפטי כשסבר שאין להגיש כתב אישום באשר אין לתביעה די ראיות להוכיח שהדברים נאמרו "ביודעין".
ג. ההכרעה בשאלה האמורה קשורה בשאלה באילו מקרים יתערב בג"צ בהחלטת היועץ המשפטי שלא להעמיד את פלוני לדין. מרבית הפסיקה בקשר לכך דנה במקרים בהם היועץ המשפטי החליט שאין להעמיד חשוד לדין בשל כך שאין במשפט "עניין לציבור". רבים הם השיקולים כשבא היועץ המשפטי לשקול אם יש מקום, בהתחשב באינטרס הציבורי, להגיש משפט נגד פלוני אם לאו. שיקולים אלה, הקשורים במדיניות הגשת משפטים עליה מופקד היועץ המשפטי, נמצאים בשטח מומחיותו וחלקם ידועים אך לו ולמנגנון התביעה. שונים הם, לכאורה, פני הדברים כשבאים לשקול אם יש חומר ראיות מספיק להגשת כתב אישום. בשאלה זו יש לבג"צ כלים וידע לבדוק אם טעה היועץ המשפטי אם לאו, ואין האמצעים שבידיו לבחון שאלה זו נופלים מאלה של היועץ המשפטי. ברם, גם בנושא כגון דא גילה בג"צ מידת התאפקות גדולה ויתערב בשיקול דעת היועץ המשפטי רק באותם מקרים שהיועץ המשפטי הפעיל את שיקול דעתו בצורה בלתי סבירה בעליל. על יסוד העקרונות כפי שנקבעו, אין להתערב בהחלטת היועץ המשפטי בענייננו.
ד. מטבע הדברים, כשהנאשם אינו מודה שהתקיימה אצלו הכוונה הנדרשת, הדרך להוכחת הכוונה היא בראיות נסיבתיות. בענייננו קיימים מספר נימוקים ועובדות המובילים לכאורה למסקנה שהנגבי ידע בעת עדותו במשפט הפלילי שבכתב ידו נרשמו המלים "הצעת אלי עברה". אעפ"כ ניתן להגיע למסקנה, אמנם לאחר התלבטות רבה, כי אין הדברים כה חד משמעיים, וביהמ"ש שהיה דן בענייננו של הנגבי יכול היה להגיע, מחמת הספק, למצב של זיכוי. בכל הנסיבות אין לומר על החלטת היועץ המשפטי שהיא כה בלתי סבירה עד כדי שיהיה מקום להתערב בה.
ה. במשפט הפלילי של העותר גירסת הנגבי היתה בעיקרה ש"למיטב זכרונו" אין מדובר בכתב ידו באותו קטע. ברי, שאם בעת שהוצג בפניו הפרוטוקול ידע שהמלים הנ"ל נרשמו על ידו, לא רק אמירה שאין זה כתב ידו מהווה אמירה שאינה אמת ביודעין, אלא גם אמירה שלפי מיטב זכרונו או הערכתו אין זה כתב ידו. הסתתרות מאחורי המלים "למיטב זכרוני" או "להערכתי" לא תועיל, ותהווה אמירת דבר ביודעין שאינו אמת, שהרי יודע
הוא ו"זוכר" ו"מעריך" שזה כתב ידו. במקרה כזה השקר שבפיו הוא בדבר זכרונו והערכתו את כתב היד. אולם כאמור לא ניתן להוכיח זאת.

(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. נאמן לעותר, עו"ד שי ניצן ליועץ המשפטי, עו"ד ר. יאראק לצחי הנגבי. 7.12.92).

ע.א. 535/89 - נציב המים נגד שמחה פרלמוטר ואח'

*פס"ד של ביה"ד למים בעניין הפסקת מים לחבר מושב(בי"ד למים - ערר מים 6/88 - הערעור נדחה).

א. המשיבים מתגוררים במקום ישוב ששמו "עיר אובות" על שטח שהינו בבעלות מינהל מקרקעי ישראל בערבה התיכונה (להלן: הקרקע). המשיבים פנו בשנת 1971 בעתירה נגד הסוכנות היהודית ושר החקלאות שעניינה הקמת מושב שיתופי במקום והספקת מים. בבג"צ הנדון הגיעו הצדדים לידי הסכם ויותר מאוחר נעשה הסכם נוסף, שעליו חתומים נציגי הסוכנות היהודית, הנוגע לאספקת מים לאיזור. בסוף 1972 הוקמה אגודה שיתופית בשם "קיבוץ עיר אובות" שהמשיבים נימנו על חבריה (להלן: האגודה). במשך למעלה מ- 10 שנים עובדו חלקים שונים של הקרקע ע"י אנשי "עיר אובות". בשנת 1986 הגיש מינהל מקרקעי ישראל תביעה בבימ"ש השלום נגד האגודה ונגד המשיבים לפינוי וסילוק ידם מהקרקע. בינתיים נקלעה האגודה לקשיים כלכליים ומונה לה מפרק. ביום 27.2.86 קיבלו המשיבים מכתב מהיועץ המשפטי של הסוכנות בו נאמר כי על אף פירוק האגודה לא יפונו המשפחות הקיימות מן האיזור. ביום 1.2.88 הסכימה האגודה, באמצעות המפרק, כי יינתן נגדה פס"ד לפינוי ולסילוק יד מהקרקע ופס"ד כזה ניתן. הדיון בבימ"ש השלום עדיין תלוי ועומד בתביעה נגד המשיבים לפינויים. לפי טענת המשיבים הופסקה אספקת המים לישוב ביום 13.6.88, ובעקבות זאת פנו בעתירה נוספת לבג"צ. בג"צ קבע כי מקומה של העתירה בבימ"ש השלום שם נדון הסכסוך בין הצדדים הנוגעים בדבר. הוגשה בקשה לבימ"ש השלום לדון בנושא וביהמ"ש החליט להעביר את הדיון בנושא המים לביה"ד לענייני מים. ביה"ד לענייני מים קבע כי לכאורה הוכיחו המשיבים זכותם האישית למים, והחליט כי עד להכרעה בזכויות הצדדים בדיון שמתקיים בבימ"ש השלום, באשר לזכות המשיבים לשבת על הקרקע, על המערער להמשיך ולהקציב להם מים. הערעור נדחה.
ב. סמכותו של ביה"ד לענייני מים קמה לו מכח סעיף 31(א) לחוק המים, ואין לקבל את טענת המערער שלא היתה לביה"ד סמכות לדון בנושא. אין גם לקבל את טענת המערער שלמשיבים אין זכות מוכרת למים וכי התיישבותם במקום אינה מספיקה כדי לבסס להם זכות כזו. סעיף 3 לחוק המים קובע כי "כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף להוראות חוק זה" ובסעיף 7 לחוק נקבע כי "אין נפקא מינה אם זכות למים נוצרה על פי דין... או על פי הסכם או נוהג או באופן אחר...". זכותם של המשיבים למים נובעת ממספר מקורות אפשריים, ובכללם ההסכם שנעשה בין המשיבים והמערער במסגרת העתירות לבג"צ, וכן מכתב הסוכנות היהודית הקובע כי על אף פירוק האגודה, לא תפעל הסוכנות לפינוי המשפחות הקיימות במקום. יש טעם והגיון בקביעתו של ביה"ד כי לכאורה יש לראות את הסוכנות כמי שפעלה בנסיבות המקרה כשלוחה של המדינה.
ג. אשר לטענה כי זכותם של המשיבים למים אבדה להם עם הקמתה של האגודה, שאז הועברה אליה זכותם למים ומשפורקה האגודה וויתרה על זכותה למים לא נותרה זכות למים לא לאגודה ולא למשיבים - אין כל הוכחה כי המשיבים ויתרו על זכותם למים. גם הטענה כי זכות המשיבים למים עברה אוטומטית לאגודה עם הקמתה של זו והיותם של המשיבים חברים באגודה - דינה להידחות. מי שמבקש לבסס את מעמדה של האגודה כשלוחה של חבריה בהתנהגותה כלפי צדדים שלישיים, חייב להרים את הנטל ולהראות כי בנסיבות המקרה העניק חבר האגודה לאגודה הרשאה לפעול בשמו. בענייננו, זכותם של המשיבים
למים הינה זכות אישית הקיימת בידם, ולא ניתן לומר כי ניתן לפגוע בזכותם זו, המעוגנת בחוק, ללא הסכמה מפורשת של בעל הזכות. התוצאה היא כי למשיבים עומדת זכות למים כל עוד יושבים הם בקרקע כדין ומעבדים אותה, ושלילת זכותם של המשיבים להתגורר עומדת להכרעה בבימ"ש השלום בבאר שבע.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד יוסף בן מנשה למשיבים. 27.12.92).

ע.א. 334/89 - רבקה מיכאלי ואח' נגד בלה אלמוג

*פיצויים בגין הוצאת לשון הרע(מחוזי נצרת - ת.א. 1119/86 - הערעור נדחה).

א. בשנת 1967 חיברה המשיבה, שהיתה אז כתבת העיתון "ידיעות אחרונות", כתבה אודות לידתו שלא במסגרת נישואין של בנה הבכור של המערערת, שהינה אמנית ובדרנית ידועה. כותרת הכתבה "כל תינוק - מלך?", רימזה לסרט שהופיע על האקרנים באותה תקופה ושמו "כל ממזר - מלך". בגוף הכתבה הביעה המשיבה הערכתה לאומץ ליבה של המערערת שהיא "אמיצה... ואם החליטה מה שהחליטה, היא ראוייה לאהדה על שמצאה את הכח להחליט כך". ברם, בהמשך דבריה מתחה המשיבה ביקורת על ההד הציבורי הרב שניתן לפרשה ואמרה "רק כואב לי על שנערות העשרה שלנו... תראינה אישור פומבי... לפרשה, שמטבעה היתה צריכה להיות מוצנעת... איך אומר טוביה? ללדת ילד מחוץ לנישואין זו לא בושה - אבל גם כבוד גדול לא". המשך הפרשה, כ- 18 שנה מאוחר יותר, בפגישה מקרית בבית קולנוע בין המשיבה ובעלה לבין המערערת, בנה ואביו, לו נישאה בינתיים. הצדדים חלוקים באשר לנאמר בפגישה זו אך אין צורך להכריע בכך לצורך העניין דנא. הכתבה נשוא התביעה שלפנינו נתפרסמה ב- 1986 בעיתון חדשות (המערער השני), במסגרת ראיון נרחב שערכה כתבת העיתון (המערערת הרביעית) עם המערערת. הכתבה התייחסה לפרשת לידתו של בנה הבכור של המערערת, וזו אמרה "הרשימה המעליבה היחידה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות". בלה אלמוג כתבה אותה... היא טענה שרבקה מיכאלי לא יכולה להגיש את התכנית לעקרת הבית מכיוון שהיא אמא לא נשואה... לפני חצי שנה... אמרתי לה: זה הילד שהיה עדיף בעינייך שאעשה הפלה ולא אלד אותו". בעקבות הכתבה פנה עורך דינה של המשיבה לעיתון חדשות ודרש פרסום התנצלות. העיתון פירסם התנצלות קצרה אך עשה כן בגליון יום חמישי, בשולי העיתון, ולא בגליון יום שישי, במדור בו פורסמה הכתבה עצמה, כפי שדרשה המשיבה.
ב. המשיבה הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי נגד המערערת ונגד המפרסמים, לפיצויים בגין פרסום לשון הרע, לפי החוק איסור לשון הרע (להלן: החוק). המערערים התגוננו בטענה שלא היה בכתבה משום לשון הרע; שלא נגרם לתובעת נזק; לחילופין שחלה עליהם -הגנת אמת בפרסום שבסעיף 14 לחוק והגנות תום הלב שבסעיף 15 לחוק. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות הנתבעים, קיבל את התביעה וחייב את המערערת לשלם למשיבה פיצויים של 5,000 ש"ח ואת המערערים 4- 2 לשלם פיצויים בסך של 10,000 ש"ח. הערעור נדחה בפס"ד הרוב מפי השופט בך, שאליו הצטרף השופט ד. לוין. מנגד סבר הנשיא שמגר, בדעת מיעוט, כי גם אם מבחינה משפטית היה בכתבה משום הוצאת לשון הרע, הרי מן הבחינה הציבורית והמעשית לא היה מקום להגיש את התביעה ויש להעמיד את הפיצוי על סכום סימלי של 100 ש"ח בלבד. באשר לשכ"ט עו"ד בערעור חייבו שופטי הרוב את המערערים בתשלום 12,000 ש"ח ואילו הנשיא שמגר סבר כי כל צד צריך לשאת בהוצאותיו.
ג. השופט בך: אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסויים או סוג קוראים זה או אחר ייחס לפרסום הנדון, אלא ביהמ"ש יקבע ממצא בשאלה אם מהווים הדברים לשון הרע אם לאו. כאשר מייחסים בעידן המודרני לפובליציסטית כמו המשיבה את הבעת הדעה בפומבי, שלפיה אין אמנית מוכרת כמו המערערת ראוייה להגיש תכנית לעקרת
הבית, אך ורק מהטעם שהיא אמא לא נשואה, יש בדבר כדי לעשותה מטרה לבוז וללעג מצד הבריות במובנו בחוק; ביתר שאת מוצדקת הקביעה כי היתה משום הוצאת לשון הרע בדבריה של המערערת בהם ייחסה למשיבה, בקשר לכתבה האמורה, את הדעה, כי עדיף בעיני המשיבה שהמערערת תעשה הפלה ולא תלד את ילדה. מכאן כי צדק השופט בקבעו שיש בכתבה נשוא התביעה משום לשון הרע.
ד. בהמשך סקר השופט בך את ההגנות שהעלו המערערים ובכללן הגנת "אמת בפרסום" והגנות תום הלב. לעניין הגנת "אמת דיברתי" צודקים אמנם המערערים בטענתם כי אין הכרח שדברי המערערת יהיו ציטוט מדוייק של כתבת המשיבה על מנת שייקבע כי הפרסום היה אמת. די בכך שהפרסום הוא אמת לפי משמעותם ותכנם הכללי של הדברים שנאמרו בכתבה של המשיבה. מאידך, לא די בכך שהמשיבה הביעה דעות שמרניות בכתבתה בשנת 1967 כדי להחיל את הגנת "אמת בפרסום" על כל עמדה שמרנית אשר יוחסה לה ע"י המערערת, אף אם זו קיצונית הרבה יותר מאותן דעות שהובעו בפועל ע"י המשיבה. גם הגנת תום הלב של סעיף 15, הדורשת קיומם במצטבר של שני יסודות: עשיית הפרסום בתום לב, והתקיימות אחת מן הנסיבות המנויות בסעיף 15 אינה חלה על נסיבות העניין שבפנינו. לעניין זה ניתח השופט בך את היסודות הנדרשים מצד אחד ואת הפרסום מצד שני והגיע למסקנה כי הגנה זו אינה חלה על העניין.
ה. אשר לשאלת גובה הפיצויים שנפסקו - בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע אין התובע נדרש להוכיח את קיומו של הנזק. די בכך שיוכח כי הדברים שנאמרו עלולים להביא לתוצאות האמורות בחוק, ולפיכך די היה באומדנו של השופט המחוזי באשר לנזק העלול להיגרם מהאמור בכתבה, ואין צורך להיזקק לראיות שהובאו או לא הובאו לשאלת גובה הנזק. טוענים המערערים שהיה מקום להתחשב בהתנצלות שפורסמה בעיתון, ואולם גם בהנחה שהיתה זו התנצלות מלאה ולא נעשתה רק כדי לצאת ידי חובה, אין להתעלם מכך שההתנצלות לא פורסמה במקום, במידה ובדרך, שבהן פורסמה לשון הרע כפי שדורש החוק. אשר להטלת כפל הפיצויים על המערערים 4- 2 - טוענים המערערים שלא היה מקום להטיל עליהם פיצויים כפולים מאלה שהוטלו על המערערת, ואולם כבר נפסק לא אחת כי מפאת התפוצה הרבה הניתנת לפרסומים מעל דפי העתונות, יש להתייחס ללשון הרע בפרסומים אלה בחומרה רבה, העשוייה להתבטא בשיעור הפיצויים שייפסק. לפיכך יש לדחות את הערעור מכל וכל.
ו. הנשיא שמגר (דעת מיעוט): אין הכרח שכל עניין היכול להיות נדון בביהמ"ש, אכן יידון כאמור. ניתן היה להסתפק בנסיבות העניין דנא בחילופי הדברים או בחידודי המלים ותו לאו. בידי המשיבה גם היתה האפשרות לפרסם דעתה ותגובתה ברבים. מדובר באנשים הפועלים בזירה הציבורית, המצויים בענייני התקשורת וגלויים לביטוייה. לגבי תביעות לשון הרע שעניינן אנשי ציבור, מן הנכון שאלו יהיו ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר האדם מן השורה. זהו מחיר החשפותם האישית לציבור והפרסום ברבים, בכתב או בעל פה, של דבריהם. הגישה הרצוייה היא שלא כל דבר ביקורת - אף אם הוא מופרז קמעה או אף אם שזורים בו אי פה אי שם אי דיוקים שאינם מרכזיים או דומיננטיים - ישמשו עילה לתביעת נזיקין בשל לשון הרע. ההתבטאות דכאן, שהיתה תגובה, בלתי נאותה ומאוחרת, לכתיבה שקדמה לה ב- 18 שנים, יכולה היתה להישאר מחוץ לכתלי ביהמ"ש. משנפסק מה שנפסק בדבר המסקנה המשפטית הפורמלית, יש להסתפק בקביעת סכום פיצויים בסכום של 100 ש"ח, שיוטל על כל אחד מן השניים והם המערערת וכן העיתון ועורכיו גם יחד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. עוה"ד אריה שניידשר ויורם שגב למערערים, עו"ד רם הורביץ למשיבה. 20.12.92).

ע.פ. 64+538/92 - שלמה סיני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בתכנון שוד ומידת העונש(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. ארבעה, ובכללם המערער, הואשמו בתכנון שוד במוזיאון עתיקות בפאריס. שלשת הקושרים האחרים הודו באשמה. פרטי השוד המתוכנן הוכחו בעיקר מתוך תמלילים של שיחות טלפוניות שנערכו בין שלשת הקושרים האחרים מוזכרת דמות רביעית ששמה לא צויין. עולה מתוך הנסיבות ש"אדם רביעי" זה תפקידו היה להדריך את מבצעי השוד ולהצביע על העתיקות הראויות להילקח על ידם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא האדם הרביעי, הרשיעו בקשר לביצוע השוד ודן אותו ל- 6 חודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודת שירות. המערער ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש והמדינה ערערה על קולת העונש. הערעורים נדחו.
ב. המסקנה בדבר הרשעת המערער נכונה היא והיא מבוססת בעיקר על הראיות והעובדות דלהלן: המערער עוסק זה שנים רבות במסחר בעתיקות ובהקשר לעיסוקו זה נוהג המערער גם לנסוע לחו"ל; עולה מהתמלילים שאחד הנאשמים, בר כליפא, עמד לנסוע לפאריס כדי להכין את כל הדרוש לביצוע השוד, והמערער, לא זו בלבד שטס יחד עם בר כליפא, אלא שגם רכש עבור בר כליפא את כרטיס הטיסה; השניים גרו יחד באותו בית מלון בפאריס ונסעו משך כל הזמן ביחד במכונית שהיתה בשליטתו של בר כליפא; בעת החקירה ביקש המערער מהחוקר המשטרתי שתינתן לו האפשרות להתייעץ עם עו"ד ואז יודה בכל ויספר על כל מה שהיה "בין אם זה טוב ובין זה לרע" וניתן לראות בשיחה זו משום "ראשית הודאה"; כאשר איש המשטרה ביקש לחקור את המערער ולבחון את אמיתות גירסותיו השיב בהתחמקות "יש אלהים בשמים" והתחמקות זו תומכת במסקנת השופט כי המערער אינו ראוי לאמון כלל ועיקר.
ג. אשר לעונש - אין ספק כי הוא קל ביותר, כך שאין מקום לקבל את ערעורו של המערער בעניין זה. מאידך, ערעורה של המדינה על קולת העונש אכן גרם לכך שביהמ"ש העליון התלבט באשר למידת העונש הראוייה למערער. אם בסופו של דבר הוחלט להימנע מהתערבות בגזר הדין, נובע הדבר רק מהעובדה, שבר כליפא נדון אף הוא לאותו עונש שהושת על המערער. אמנם לזכותו של בר כליפא נזקפת העובדה שהוא הודה באשמה, אך מאידך, ריכוז כל ההיבטים המעשיים של ביצוע השוד האלים היה מסור בידיו.

(בפני השופטים: בך, מלץ, אור. החלטה - השופט בך. עוה"ד ששי גז ומימון שעשוע למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 21.12.92).

ע.א. 5058/90 - הסתדרות "אגודת ישראל" בארץ ישראל ואח' נגד שלום משה שוורץ

*אישור תקנון בחירות ע"י המועצה הארצית של אגו"י(מחוזי ת"א - ה"פ 292/90 - הערעור נתקבל).

א. סמכויות המועצה הארצית (להלן: המועצה) של אגודת ישראל (להלן: המערערת) קבועות בסעיף 10 של תקנון המערערת אשר לפי נוסחו תהיינה למועצה הארצית "כל סמכויות הועידה הארצית, בתקופה שבין ועידה לחברתה...". בועידה האחרונה של המערערת בנובמבר 1976, נבחרה מועצה ארצית של 300 חברים. ביום 5.3.90 התכנסה המועצה והחליטה לאשר תקנון בחירות אשר הוא סלע המחלוקת בין הצדדים. התקנון אושר ברוב של 189 בעד ו- 1 נגד. בעתירתו לביהמ"ש המחוזי ביקש המשיב פס"ד הצהרתי שעל פיו כל החלטות המועצה מיום 5.3.90, (להלן: החלטות המועצה) בטלות. לטענתו לא היתה למועצה סמכות להחליט כפי שהחליטה, והסמכות לכך היא רק לועידה לאחר שזו תבחר ותתכנס. המערערת טענה כי ההחלטה תקפה ומחייבת, בין היתר, מכח סמכותה של המועצה לפי סעיף 10 לתקנון. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין בסעיף 10 לתקנון להקנות למועצה סמכות לשנות את התקנות או לקבוע תקנון בחירות, ולכן אין תוקף לאותה החלטה. הערעור נתקבל.

ב. המערערת רשומה כאגודה עותומאנית וככזו חל עליה החוק העותומאני על האגודות (להלן: החוק). הקמת האגודה הינה פרי רצונם של אנשים המתארגנים לצורך השגת מטרה משותפת, היא מוקמת על יסוד התקשרות וולנטארית של מייסדיה, כשתקנותיה כוללות הוראות בדבר מטרותיה ודרך פעולתה. הוראות אלה מחייבות אותה, ועל פיהן עליה לפעול. תקנות האגודה כוחן ככוחו של חוזה בין חברי האגודה לבין עצמם ובין כל אחד ואחד מחברי האגודה לבין האגודה עצמה. בדרך כלל יימנע ביהמ"ש מלהתערב בהחלטות אגודה עותומאנית, אלא אם כן מדובר בחריגה מסמכות או פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. כך לגבי כל אגודה עותומאנית וכך הוא לגבי גוף פוליטי המתארגן בצורת התאגדות זו.
ג. בהיות תקנון ההתאגדות של אגודה עותומאנית חוזה בין הצדדים לו כאמור, חלים עליו כללי הפרשנות החלים על חוזים בדרך כלל, ובכלל זה כלל הפרשנות שבסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), שלפיו יש לפרש חוזה לפי אומד דעתם של הצדדים. כשבאים לקבוע מהו אותו אומד הדעת ומה הנסיבות שבכוחן ללמד על כוונת הצדדים, תהיה חשיבות לאופיה של האגודה ומטרותיה. כשמדובר במפלגה פוליטית המאוגדת כאגודה עותומאנית, יש לראות את חשיבותה הציבורית של האגודה, כגורם הנוטל חלק בשיטת המשטר הדמוקרטי במדינה.
ד. לענייננו, החלטת המועצה מחייבת. מסקנה זו מתחייבת כבר מן האמור בסעיף 10 לתקנון ועל פי פרשנותו הראוייה. עפ"י סעיף 10 מוקנות למועצה "כל סמכויות הועידה הארצית בתקופה שבין ועידה לחברתה". סמכויות אלה כוללות גם את הסמכות לתקן או לשנות את התקנון, וכן לקבוע את תקנון הבחירות לועידה. הפירוש שמציע ב"כ המשיב, שלמועצה ניתנו רק "סמכויות תפעוליות שוטפות" כדי לאפשר למערערת לפעול בין ועידה לועידה, אינו מתיישב עם חלוקת התפקידים והסמכויות בין הגופים השונים של המערערת. משניתן הפירוש האמור לסעיף 10 בתקנון אין צורך לדון בכל יתר טענות הערעור.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מ. כספי למערערים, עו"ד י. שפרלינג למשיב. 31.12.92).

ע.פ. 5590/90 - חנא סיניורא, עיתונאי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת צנזורה(מחוזי י-ם - ע.פ. 86/89 - הערעור נדחה).

א. המערער הגיש בשעתו עתירה לבג"צ בה עורר שאלות שונות בדבר היקף סמכותה של הצנזורה הצבאית. במאי 1985 הגיעו הצדדים בבג"צ לידי הסדר פשרה ובו נקבע בין היתר "העיתון יגיש לצנזורה... לשם בדיקה לפני פרסום כל חומר הנוגע לביטחון המדינה...". ביום 6.3.86 הומצא למערער צו שעליו חתום מפקד בסיס צנזורה ירושלים סא"ל גור אריה ובו נאמר "הריני מעביר בזה הצו בעניין חובותיך כלפי הצנזורה, וזאת על פי תקנות ההגנה לשעת חרום... עליך להגיש לבקורת מוקדמת של הצנזורה לשם בדיקה לפני פרסום, כל חומר הנוגע לבטחון המדינה...". המערער הואשם בבימ"ש השלום בירושלים בכך שבדצמבר 1986 פרסם כתבה על ראיון שהתקיים בעירק עם יאסר ערפאת וזאת מבלי להגיש כתבה זו לביקורתו של הצנזור הצבאי. במחדל הזה ראתה התביעה משום הפרה של הוראה שניתנה לנאשם ביום 6.3.86 ע"י הצנזור על פי תקנה 97(2) לתקנות ההגנה (שעת חירום) ותקנות אחרות. במאי 1989 הרשיע בימ"ש השלום את המערער בעבירה האמורה, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והמערער הגיש בקשה לרשות ערעור על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. ניתנה לו רשות ערעור רק באשר לטענה כי צו הצנזור שחייב למסור לצנזור לביקורת מוקדמת חומר מהסוג המפורסם - ניתן בחוסר סמכות, שכן מי
שחתם על הצו, סא"ל גור אריה, לא היה מוסמך לתיתו, ורק הצנזור לבדו - כהגדרתו עפ"י תקנה 86 לתקנות ההגנה - הוא המוסמך ליתן צווים כגון אלה. הערעור נדחה.
ב. צודק ב"כ העותר בכך כי הסמכות לצוות על עורך העיתון למסור פרסומים כאמור לצנזורה מוקדמת, הוענקה בתקנה 86 לצנזור עצמו, ורק הוא, ולא אחד מפיקודיו, רשאי להפעיל אותה סמכות. אמנם לפי תקנה 8 הצנזור רשאי להאציל את סמכותו לאחר, אך מאחר שלא הוכח כי הצנזור הראשי האציל סמכותו למר גור אריה, או הורה לאחרון להפעיל סמכות זו במקרה דנן, אין התביעה יכולה להיבנות מתקנה זו. ברם, הבעיה הנדונה אינה מתעוררת למעשה במקרה שבפנינו, שכן צודקת התובעת בטענתה כי הצו נשוא האישום לא הוצא כלל ע"י סא"ל גור אריה, אלא ע"י הצנזור עצמו וסא"ל גור אריה רק הביאו לידיעת המערער. השוואת החלק האופרטיבי של ההסדר המוסכם שנעשה בין המערער לבין הצנזור הראשי בבג"צ כאמור, עם נוסח החלק הרלוונטי מהצו מיום 6.3.86, עליו חתום סא"ל גור אריה, מראה שמהותית שתי הקביעות האמורות הינן זהות. העולה מכאן כי סא"ל גור אריה לא הפעיל בעניין זה כל שיקול דעת, אלא רק שימש צינור להבאת הצו של הצנזור לידיעת המערער ובכך אין פסול.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עוה"ד א. שפאר וי. גבל למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 15.12.92).

ע.א. 2694/90 - הסתדרות מדיצינית הדסה נגד מימון אסי קטין ואח'

*רשלנות רפואית של רופאי בית חולים בעת הולדת התובעת(מחוזי י-ם - ת.א. 220/88 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המשיב הראשון (להלן: המשיב) נולד ביולי 1984 בבית חולים הדסה בירושלים. במהלך לידתו, שהיתה לידה וגינאלית רגילה, התברר כי חל סיבוך המכונה "היצרות כתפיים" וכתוצאה מכך נגרמו למשיב, תוך כדי לידתו, נזקים ונכות לצמיתות בשיעור %30 ביד השמאלית. סיבוך זה הינו אחד החמורים במיילדות. בהתרחש היצרות כתפיים, ראש העובר יוצא ללא תקלות, אך לא כן לגבי הכתפיים, וכתוצאה מכך יש לחלץ את העובר בדרכים אשר גורמות לו נזק חמור, לעיתים עד כדי מוות. מרגע שנתגלתה היצרות הכתפיים נהג צוות הרופאים של המערערת על פי הפרקטיקה המקובלת. עם זאת, הסיכון שבמהלך לידה תתרחש היצרות כתפיים ניתן לחיזוי מראש במידה כזו או אחרת של דיוק, ומקום בו קיים חשש להתרחשותה, היא עריכת ניתוח קיסרי. השאלה העומדת במרכז המחלוקת בין הצדדים הינה אם צריכה היתה המערערת לחזות סיכון זה, על סמך הנתונים שהיו בידיה, והאם ניתן היה באופן סביר למנוע את הנזק.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע על סמך חוות דעתם של שני מומחים רפואיים, מומחה מטעם המערערת ומומחה מטעם המשיבים, כי לא ננקטו אמצעי הזהירות הסבירים הנדרשים באותן נסיבות, והתרשלותו של הצוות הרפואי באיבחון הסיכון ושקילתה של אפשרות עריכת ניתוח קיסרי, גרמו לנזק שנבע מהיצרות הכתפיים. בפסה"ד פסק ביהמ"ש למשיבים פיצויים בסכום של כ- 194,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ג. אחד הנתונים החשובים ביותר לשם צפייתה מראש של סכנת היצרות כתפיים הינו משקל העובר, כאשר הוא מעל ל -4 ק"ג, וכאן משקל העובר היה גדול. כשמדובר במשקל גבוה של עובר, יש לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים. אכן, אין לקבוע כי על פי נתונים אלה חובה היתה לערוך ניתוח קיסרי, אך המיילד צריך היה לתת דעתו לאפשרות זו. מטעמי זהירות אין מפקידים החלטה כזו בידי המיילד התורן לבדו, אלא מקובל להתייעץ עם מומחים לנושא ולהעמיד בכוננות צוות לשם עריכת ניתוח קיסרי בהתאם לאינדיקציות המתגלות עם התקדמות הלידה וכזאת לא נעשה בענייננו. הנתונים שהיו ידועים צריכים היו להדליק נורה אדומה ולהסיט את הלידה ממסלולה הרגיל למסלול אחר, כמקובל אותה עת בפרקטיקה הרפואית. אינדיקציה נוספת לסיכון של היצרות כתפיים הינם משכי הזמן
שאורכים השלב הראשון והשני בלידה, כאשר התארכותם של שלבים אלה מעבר לממוצע מרמזת על כך שקיים קושי בתהליך יציאת העובר וכזה היה המצב בענייננו. באשר לגובה הנזק הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נדחו.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. עוזיאל למערערת, עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למשיבים. 31.12.92).

ע.א. 372/90 - אהרון גינדי נגד אהרון קריסטל... בע"מ

*פיצויים בתאונת עבודה(מחוזי י-ם - ת.א. 103/87 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).

א. המערער עבד אצל המשיבה, שהיא קבלנית לעבודות צבע, ובעת שעמד על סולם נשבר הסולם והמערער נפל ונחבל בראשו. המקרה אירע באוקטובר 1982. לאחר מכן נגרמה למערער מחלת הטרשת הנפוצה והמערער תבע מהמשיבה את נזקיו עקב המחלה. תחילה התכחשה המשיבה לרשלנותה ולקשר שבין המחלה לחבלה ובסופו של דבר התפשרו הצדדים בנושא האחריות, והוסכם כי המשיבה תישא ב- %70 מנזקי המערער. כן הסכימו הצדדים כי תוחלת החיים של המערער הינה 10 שנים מחודש יולי 1989. ביהמ"ש המחוזי שמע מומחים רפואיים ועדויות אחרות וקבע את נזקי המערער בסכום כולל של 500,000 ש"ח בתוספת %10 שכ"ט עו"ד. ערעור וערעור נגדי הערעורים נדחו בעיקרם.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע סכום של 200,000 ש"ח עבור סיעוד ועזרה במשק בית. המערער, שהוא תושב הארץ, טוען כי הוא זכאי לקבל פיצוי על פי העלויות של עזרה וסיעוד הנוהגים בארץ, בעוד שביהמ"ש קבע כי ניתן להסתפק בעלות של עזרה מצד עובדים זרים. צדק ביהמ"ש המחוזי שקבע את הנזק לפי מחיר העסקת עובדים זרים. לפי הנוהג המקובל בארץ, עזרה זרה, פיליפינית, אינה דבר ייחודי, אלא זוהי עזרה מקובלת לא פחות מן העזרה מטעם מט"ב שהינה העזרה היקרה ביותר.
ג. טענה אחרת בפי המערער שהוא זקוק לעזרה סיעודית משך כל שעות היממה, אך לעניין זה היתה חוות דעת של מומחה מטעם המשיבה שאין הדבר כך. ביהמ"ש העדיף חוות דעת זו, ואף קבע כי "אי אפשר להתעלם לא מהמציאות גם לא מהחובה של בני המשפחה להושיט אף הם, ולו במינימום האפשרי, עזרה פה ושם". לפי חוות הדעת, גם אם יצטרך המערער לעזרה במרבית שעות היום והלילה, לא מדובר בעזרה פעילה אלא בנוכחות ברקע. נושא נוסף ראוי לדיון הוא פיצוי בגין הפסד פיצויי פיטורין. ביהמ"ש פסק בראש נזק זה סכום גלובלי של 30,000 ש"ח וב"כ המשיבה טוען בערעור שכנגד כי פריט זה כלל לא הוכח. טענה זו אין לקבל. השופט אומר כי לא הובאו נתונים מדוייקים בנושא זה, דהיינו הזכאות הוכחה אם כי אולי לא בדיוק נמרץ. פסיקת השופט סבירה היא לחלוטין ולפיכך אין מקום שביהמ"ש שלערעור התערב בה.
ד. בעניין אחד יש לקבל את הערעור. ב"כ המערער טוען כי בעקבות חוות דעת מטעם המומחים דירתו אינה מתאימה לצרכיו החדשים והוא זקוק לדירה חדשה. ביהמ"ש המחוזי קבע פיצוי לתוספת שטח של 30 מ"ר בקבעו כי תוספת כזו עלותה 28,500 דולר. אולם ביהמ"ש הוסיף וקבע כי תוספת זו תהא בלתי נחוצה אחרי 10 שנים, ולפיכך קבע פיצוי בסכום של 15,000 ש"ח בלבד. קביעה זו של השופט אין לקבלה. נכון שאין להפוך אףנזק של דיור למנוף לשינוי בתנאי הדיור. אולם במקרה שלפנינו מדובר בשינויים בדירה שדרישתם המיידית נובעת ישירות ממעשה הנזק, ולכן יש הצדקה לכך שהמזיק ישא בעלות שינויים שכאלה. לא היה מקום להקטנת הסכום בשל העובדה שהמערער יזדקק לתוספת זו רק למשך 10 שנים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד י. זאגא למערער, עו"ד י. עדיאל למשיבה. 29.12.92).

ע.א. 255+300/89 - פרדן דניאל ואח' נגד מדינת ישראל

תביעה נגד ערבים שחתמו על ערבות לחובות חברה פלונית לאגף המכס. סמכות מפרק החברה לדחות הוכחת חוב שהוגשה ע"י אגף המכס(מחוזי ת"א - ת.א. 2072/87 - הערעור נדחה).

א. המערערים חתמו ביום 18.4.80 על כתבי ערבות לפיהם התחייבו לערוב לחובות חברת הליפקס (להלן: החברה) לאגף המכס. כותרת המסמך הינה "כתב ערבות" ולהלן המערערים "מתחייבים... לשלם עם דרישתו הראשונה של... (להלן: המנהל) סכום שלא שולם על ידי הליפקס... ושהמנהל קבע שהוא מגיע לאגף המכס והבלו... ידוע לנו שערבות זו כוחה יפה גם במקרה של הסדר תשלומים... (סעיף 5 לחוק הערבות)". בשלהי 1982 חדלה החברה לפעול ונכנסה להליכי פירוק. אגף המכס פנה לכל אחד מן המערערים בכתב ודרש ממנו סכומים שחבה החברה לאגף. המערערים לא שילמו למשיבה כל סכום שהוא. ביום 12.11.84 הוגשה למפרקת החברה הוכחת חוב מטעם אגף המכס. בהחלטתה דחתה המפרקת את הוכחת החוב. על החלטה זו לא הוגש ערעור. לאור דחיית הוכחת החוב, הגישה המשיבה ביום 6.8.87 תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערים, בה נטען כי החברה חבה לאגף המכס 56,000 ש"ח, וביהמ"ש נתבקש להורות למערערים לשלם סכום זה על יסוד כתבי הערבות. בקשות לרשות להתגונן שהוגשו ע"י המערערים נדחו והם חוייבו לשלם את מלוא סכום התביעה למדינה. הערעורים נדחו.
ב. טענתם הראשונה של המערערים היתה כי "כתבי הערבות" מהווים ערבות "רגילה" להבדיל מהתחייבות לשיפוי, כמשמעות מונחים אלה בחוק הערבות, וסווג כתבי הערבות כערבות רגילה מאפשר למערערים להעלות טענות שונות נגד החוב העיקרי מה שאין כן כשמדובר בערבות לשיפוי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כתבי הערבות הם התחייבויות אוטונומיות לשיפוי, העומדים על רגליהם ואינם מושפעים ממערכת היחסים בין החייב (החברה) והנושה הנערב (המדינה). ביהמ"ש ביסס את מסקנתו, בין היתר, על כך שהערבים התחייבו לשלם עפ"י דרישתו הראשונה של מנהל המכס ומאפיינים אחרים. באשר לכך יש לומר כי לעובדה שנאמר בכתב הערבות לפי "דרישתו הראשונה" של מנהל המכס יש משקל ניכר בגיבוש המסקנה כי בכתבי הערבות מגולמת התחייבות אוטונומית לשיפוי. אולם, אין במילים אלה כדי לבסס מסקנה החלטית בדבר סווגו של המסמך וכשבודקים את מכלול המאפיינים של המסמך שלפנינו עולה כי קיימים בו מאפיינים בעלי מגמות מנוגדות. הכלל הוא כי מקום שקיים ספק בפרשנותו של חוזה, מפרשים אותו נגד מנסחו. כלל זה, מן הראוי שיתפוס ביתר שאת, כאשר המנסחת היא רשות שלטונית וכאשר מדובר בחוזה אחיד. יישומו של כלל זה בענייננו מוליך למסקנה כי ראוי להתייחס למסמך האמור כאל ערבות רגילה. ברם, אין בכך כדי להועיל למערערים.
ג. טענתם המרכזית של המערערים היא כי החלטת המפרקת הדוחה את תביעת המדינה יוצרת השתק פלוגתא נגד המשיבה, ומונעת ממנה לטעון כי לחברה היה חוב כלשהו כלפי אגף המכס, ובהיעדר חוב של החייב העיקרי אין הערב חייב דבר. טענה זו יש לדחות. אכן, מפרק חברה, הדן ומחליט בהוכחת חוב שהוגשה אליו, ממלא תפקיד שיפוטי, והחלטתו עשוייה, בעיקרון, ליצור השתק פלוגתא נגד התובע. ברם, שאלה זו אינה עומדת על הפרק בערעור, שכן החלטת המפרקת בענייננו התקבלה בחריגה מסמכות עניינית, ולכן היא בטלה מעיקרא. הוראות פקודת המכס מתירות לבעל טובין לחלוק על חיובו במכס. אך הזכות מותנית בכך שישלם את הסכום הנדרש תוך מחאה, ויגיש תוך פרק זמן מוגדר תובענה נגד הממשלה להחזרת הסכום ששילם. סעיף זה חל גם על המפרק. בענייננו, מפרקת החברה לא פעלה על פי האמור ולא היתה רשאית לדון לגופה של הוכחת החוב ולדחותה. העובדה שהמדינה לא הגישה ערעור על החלטת המפרקת אין בה כדי לרפא את הפגם השורשי שנפל בהחלטה זו ולהקנות למפרקת סמכות שלא היתה בידה מעולם. לפיכך אין בהחלטת המפרקת כדי ליצור השתק פלוגתא.

ד. המערערים העלו גם טענת התיישנות. טענה זו מבוססת על תצהיר שלפיו "...כנראה שהחוב נובע מהתחשבנות משנת 1980 וחוב זה על פי חוות דעת משפטית שקיבלתי התיישן". גם טענה זו יש לדחות. התביעה נגד המערערים הוגשה באוגוסט 1987. אם אמנם נוצר החוב בשנת 1980, יתכן כי בשנת 1987, כשהוגשה התובענה נגד הערבים התיישן החוב העיקרי, וממילא התיישנה גם תובענה זו. אולם, אין די באפשרות תאורטית כאמור כדי להביא למתן רשות להתגונן בטענת התיישנות. קודם להגשת הבקשה לרשות להתגונן היה על המערערים לברר מהו טיבו המדוייק של חוב החברה לאגף המכס, ולאיזו תקופה מתייחס חוב זה. אין להעניק רשות להתגונן בעילה זו כל עוד לא הונחה תשתית עובדתית מינימלית לטענה האמורה, במיוחד שהנטל להוכחה רובץ על המערערים.
ה. טענה אחרת בפי המערערים כי הטובין נגנבו ולכן לא קמה מדעיקרה חבות של החברה במס קניה. גם טענה זו יש לדחות, מן הטעם שהליך בקשת רשות להתגונן איננו המסגרת הדיונית הנאותה לבירור טענה מסוג זה. לפי פקודת המכס נדרש בעל טובין המבקש לחלוק על סכום המכס, כאמור, לשלם אגב מחאה את הסכום הנתבע ולהגיש תובענה להחזרת הסכום ששילם או חלקו. הוראה זו חלה גם על המערערים אשר ערבו לחובה של החברה. משלא נהגו כן אין הם יכולים לטעון לפטור מחובת תשלום המס.
ו. השופט אור הסכים לפסק הדין והבהיר כי אף הוא נוטה לקבל את פרשנותו של הנשיא לעניין סיווגם של כתבי הערבות הנידונים, אך אינו רואה צורך לחוות דעתו בעניין, שכן גם אם תתקבל פרשנותם של המערערים לכתבי ערבות אלה, וייקבע שאלה ערבויות רגילות ולא התחייבויות לשיפוי, דין הערעורים להדחות. גם השופט מצא הבהיר כי אף שלעניין סיווגם של כתבי הערבות הנדונים יש, לכאורה, לקבל את השקפת המערערים שמדובר בערבויות רגילות, הרי דין הערעורים להידחות מן הטעמים האחרים שעמד עליהם הנשיא.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ג. גרשוני וג. חריש למערערים עו"ד א. קורן למשיבה. 31.12.92).

ע.א. 5814/91 - דוד גיא נגד חנה גיא ואח'

*מזונות(הערעור ביחס לאשה נתקבל וביחס לשלשת הילדים הקטינים נדחה).

א. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם לאשתו, המשיבה, סכום מסויים להשלמת מזונותיה, וכן לשלם לשלשת ילדיו הקטינים 1,280 ש"ח לחודש צמוד ומעודכן לנובמבר 1989. ביהמ"ש קבע עוד כי המערער ישא בהוצאות החזקת הדירה. הערעור הופנה נגד עצם החיוב במזונות האשה ונגד גובה המזונות ככל שהדבר נוגע לקטינים. באשר לאשה, הטענה היא כי יש לראותה כמורדת או מעין מורדת, ולחילופין כי היא משתכרת דיה ואין המערער צריך להשלים את מזונותיה. באשר לקטינים נטען כי הסכום שנפסק גבוה מדי. הערעור נדחה ככל שהדבר נוגע לקטינים ונתקבל ככל שהדבר נוגע לאשה.
ב. באשר לאשה - ביהמ"ש המחוזי ציין כי המשיבה לא דיברה אמת וכי תמונת השתכרותה הובאה בפני ביהמ"ש טיפין טיפין. כמדיניות שיפוטית רצוייה ניתן לאמץ בעניין קביעת ההכנסה את הכללים המנחים הבאים: ביהמ"ש יכול להסיק מסקנה בדבר שיעור ההכנסה אם ניתן לדלות מן הראיות נתונים אמינים על אף היעדר בהירות בנתונים המוצגים בפני ביהמ"ש; אולם, כאשר הדברים נותרים על פניהם בלתי שלמים ובלתי אמינים, יוצא נפסד מי שלא אמר אמת וערער את האמון בגירסתו. יש להרגיל את בעלי הדין לציין נתוני אמת בטופס הצהרת הפרטים הנערך לפי תקנה 261 לתקנות סדר הדין האזרחי, ונתונים בלתי אמינים יכולים במקרה ראוי למנוע הכרעה בנקודה הרלבנטית, ומי שערער את האמון בדבריו עלול להשאר ללא קביעה של מחסורו ועצם הצורך בסילוקו. לאור גישה זו, והעובדה שהאשה לא גילתה את כל האמת על הכנסותיה,
לא היה מקום לפסוק השלמה למזונות. מאידך, אין מקום להפחתה של מזונות הקטינים, פרט להפחתה של 280 ש"ח לחודש בגין אחד הקטינים שהגיע לבגרות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ע. דיבון למערער, המשיבים לעצמם. 15.12.92).

ע.א. 730/89 - אברהם עינצ'י נגד מדינת ישראל

*ערעור לפי חוק פיצוי מפוני סיני(מחוזי ת"א - ע"ש 1115+1141/88 - הערעור נדחה).

א. בערעור זה מדובר בתושב ימית לשעבר שעבד כקבלן אחזקה של מערכת תחנות השאיבה לביוב של העיר ימית, מכח הסכם שירותים שנחתם עמו ביום 26.5.78. תקופת תקפו של ההסכם היתה מיום 1.6.78 ועד סוף מאי 79, ובעקבות חתימת הסכמי קמפ דיוויד, הוארך ההסכם עד לפינוי בפועל באפריל 1982. על התמורה המגיעה עבור התקופה הנוספת התעוררה מחלוקת שלא יושבה עד לפינוי וככל הנראה לא יושבה עד היום. עניין זה הובא לראשונה בפני וועדת הזכאות בשנת 1984, הוחלט מה שהוחלט שם, הוגשו עררים והעניין הגיע לביהמ"ש העליון והוחזר לדיון מחדש. הוועדה דנה בעניין מחדש, החליטה בסעיפי הפיצוי השונים את שהחליטה, שוב הגיע העניין לוועדת הערר ובעקבות פסיקתה הגיע נוספות לביהמ"ש העליון. הערעור נדחה.
ב. על פי הוראת סעיף 47 לחוק פיצוי מפוני סיני, הערעור לביהמ"ש העליון הוא "בזכות - בעניין שבמשפט, וברשות - בעניין שבעובדה". המערער לא נטל רשות לערער בעניינים שבעובדה, ומכאן שערעור זה הינו ערעור שבזכות בעניינים משפטיים וההתייחסות תהיה לעניינים משפטיים בלבד. אשר לעניינים המשפטיים בחן ביהמ"ש העליון את סעיפי הפיצוי השונים שעליהם ביסס המערער את תביעתו, ואשר אליהם מתייחס הערעור, ודחה את הערעור אחת לאחת. אחת השאלות היתה גם מה דין תביעת המוניטין של המערער וגם בעניין זה הוחלט לדחות את הערעור.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד א. ריבלין למערער, עו"ד י. באום למשיבה. 14.12.92).

בג"צ 1520/91 - עמירם וילנסקי נגד מדינת ישראל וביה"ד הארצי לעבודה

*איחור בהגשת בקשה לצירוף שנות שירות בצבא הקבע לשנות שירות במדינה לצורך קבלת קיצבאות חדשיות(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והשופט בך נגד דעתו החולקת של השופט חשין).

א. העותר שירת בצבא קבע 3 שנים עד יום 1.3.71. ביום 15.3.79 הצטרף לשירות המדינה כעובד בתעשייה הצבאית. עקב צמצומי ייעול פוטר מעבודתו בחודש יולי 1987, לאחר עבודה של 8 שנים ו- 4 חודשים. כאשר נודע לו על פיטוריו המיועדים פנה העותר אל נציב שירות המדינה וביקש כי יצרפו את שנות שירותו בצבא הקבע אל שנות עבודתו בשירות המדינה. רק כאשר מצרפים את שתי התקופות והשירות עולה על 10 שנים, זכאי העובד לקיצבה חדשית.
ב. סעיף 85(א) לחוק שירות המדינה, קובע כי "מי שהיה בשירות מטעם המדינה... ועבר לשרת את המדינה כעובד שחוק זה חל עליו - ייחשב שירותו הקודם כשירות לענין חוק זה... הכל לפי כללים ותנאים שנקבעו בתקנות...". בהתאם לסמכותו התקין שר האוצר תקנות שלפיהן מי שמבקש לצרף תקופות יגיש את בקשתו לצירוף "תוך 12 חודש מיום שעבר לשירות כעובד המדינה...". להלן נאמר כי הנציב רשאי לקבל בקשה שהוגשה באיחור "אם שוכנע שהבקשה הוגשה באיחור מטעמים סבירים וכי מן הצדק לעשות כן...". כאן עברה תקופה של 8 שנים מאז הצטרף העותר לשירות המדינה ולא הגיש את בקשתו עד שהודע לו על פיטוריו במסגרת פיטורי ייעול. נציבות שירות המדינה סירבה לצרף את שתי התקופות מן הטעם שהעותר איחר בהגשת הבקשה, ומדיניות נציב שירות המדינה היא, כפי שהוסבר לעותר, לא לאפשר רכישת הזכויות עם סיום השירות לצורך מילוי תקופת
ההכשרה לקבלת גימלא, "במיוחד כשמדובר בעובד צעיר". העותר הגיש ערעור, לפי החוק, על החלטת הנציב, לביה"ד האיזורי לעבודה, וביה"ד דן בשאלת שיקול דעתו של נציב השירות והחליט כי יש לראותו כשיקול דעת פגום. ביה"ד הארצי לעבודה סבר כי שיקול דעתו של הנציב היה ראוי וכשר וכי אין להורות על צירוף התקופות. העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים אלון ובך נגד דעתו החולקת של השופט חשין.
ג. השופט חשין בדעת מיעוט סבר כי מאחר שהנציב הודה במפורש כי אלמלא היה מדובר במצב שבו פוטר העותר ושאם יצורפו שתי התקופות הוא יזכה לגימלה מן המדינה היה מורה על הצירוף, ומאחר שהשיקול של חסכון למדינה של כספי התגמולים לעותר אינו שיקול שמותר היה לנציב לקחת בחשבון לצורך החלטתו הנדונה, יש לקבל את העתירה. השופט חשין סבר כי המלים "מן הצדק לעשות כן" לצורך קבלת הבקשה גם באיחור, כוונתן מן הצדק למבקש ולא מן הצדק למדינה. השופט חשין הגיע למסקנתו האמורה לאחר שניתח את סעיפי החוק, כוונת המחוקק והפסיקה הנוגעת לשימוש בשיקול דעת מינהלי. להלן התעכב השופט חשין על השאלה אם מן הדין הוא שבג"צ יתערב בפסיקתו של ביה"ד לעבודה וסבר כי כשמדובר בפירוש חוקים הנוגעים לענייני עבודה אין לומר שבג"צ לא יתערב משום "התמחותו" של ביה"ד לעבודה בדינים אלה. אכן, מערכת ביה"ד לעבודה הוקמה מעיקרה כדי לייחד שופטים לטפל במטריה ספציפית של דיני העבודה - ייחוד המביא להבנת יתר וייעול המערכת - אך "מטרות אלו כשלעצמן, אין בהן, לדעתי, כדי להקנות מעמד מיוחד ונעלה של 'מומחיות' ושל 'התמחות' לפירושם של דברי חוק ודרכי החלתם". לפיכך סבר השופט חשין שיש מקום להתערב בפסיקת ביה"ד לעבודה.
ד. דעה שונה הביעו שופטי הרוב המשנה לנשיא אלון והשופט בך בשני פסקי דין נפרדים. לדעתם, שיקול נכון הוא מצד נציב שירות המדינה לשקול עניין ההוצאות שיחולו על אוצר המדינה אם יצורפו התקופות, כאשר הדבר נתון לשיקול דעתו של הנציב עקב האיחור, בהגשת הבקשה. כן סברו כי אין זה מקרה מתאים שבו יתערב בג"צ בפסיקתו של ביה"ד לעבודה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, חשין. עו"ד לפידור לעותר, עו"ד גב' מרים רובינשטיין למשיבים. 17.12.92).

ע.פ. 297/92 - שמעון שושן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות שוד, הדחה בחקירה וסרסרות למעשי זנות וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירת שוד, הדחה בחקירה וסרסרות למעשה זנות ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 3 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי לא היה בראיות כדי לבסס הרשעה בהדחה בחקירה ובעבירה של סרסרות למעשה זנות אך טענה זו אין לקבלה. לפי דברי המתלונן, שהיו אמינים בעיני ביהמ"ש, איים המערער עליו כי ידקור אותו אם יוציא מילה למשטרה שהתקרבה אותה שעה למקום בו שהו המתלונן, המערער ואחת לנדה עמר שעסקה בזנות. בכך די כדי לבסס את עבירת ההדחה. אשר לעבירת הזנות, הרי עובדת מחייתו של המערער, כולה או מקצתה, על רווחיה של היצאנית עלתה מהודעתו במשטרה. הסניגור טען כי מדובר בהודאה מחוץ לכתלי ביהמ"ש והיה דרוש "דבר מה נוסף" ובמקרה דנן לא נתקיים התנאי הראייתי האמור. אין יסוד לטענה זו. המערער נמצא ואף נעצר במקום בו עסקה לנדה עמר בזנות, כשהוא מעורב במעשה אשר בו ביטא שמירתו והגנתו עליה, והוא היה אף מעורב בדרישת התשלום שהופנתה ללקוח. עצם שהיית המערער במקום היתה בגדר "דבר מה נוסף" המאפשר הסתמכות על ההודאה כראיה לביסוס ההרשעה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.