תקציר סביר כרך מ"א חוברת 11

ע.א. 1492/90 - נאיפה סעיד זרקא נגד סלמאן פארס

*שיתוף בנכסים ובחובות בין בני זוג(מחוזי חיפה - ת.א. 1331/85 - ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).

א. המערער והמשיב נישאו בשנת 1965, חיו חיים משותפים, עד שהתגרשו באוקטובר 1981. המערערת נטלה את בנותיה ושבה לבית הוריה. לאחר מכן הגישה תביעה למחצית משוויו של בית המשפחה. המשיב טען כי הבית הוקם מכספי אמו ולכן אין למערערת חלק בו. ביהמ"ש המחוזי פסק כי לא שוכנע מאמיתות טענותיהם של מי מבעלי הדין בעניין מימון בניית הבית והוסיף כי "במצב זה של הראיות, יש להסיק... שהבית נבנה ממקורותיהם העצמיים של בני הזוג... השיתוף ביניהם אינו פוחת אם משפחת הבעל תרמה יותר מכפי שתרמה משפחת האשה... או אם עסקה התובעת יותר מן הנתבע בפעולות הקשורות בבניה עצמה... התובעת זכאית, על כן למחצית הזכויות בבנין שהוקם...". לאור מסקנה זו היה על השופט לאמוד את שוויו של הבית. הובאו מטעם שני הצדדים חוות דעת וביהמ"ש קבע כי "סבורני שיהא עלי להעריך את שווי הבניה של הבית, לפי מיטב יכולתי... ונראה לי שדין ייעשה אם אעריך... בסכום של 150,000 ש"ח...".
ב. אשר לחובותיו של המשיב כפי שעמדו בשעה שבני הזוג נפרדו - בפני השופט הושמעו ראיות ועדויות רבות, ובתום כל אלו פסק השופט כי "אני מוצא עצמי, גם בעניין זה... במצב שעלי להעריך כמיטב יכולתי את מצבת חובותיו של הנתבע... אין בפני אלא עצם ההוכחה על קיום חובות, בלא ששיעורם הוברר... סבורני שדין ייעשה, אם אקבע שחובות המשפחה... הסתכמו בשיעור של מחצית שווי הבניה... היינו שווי הרכוש המשפחתי 'נטו' עמד על 75,000 ש"ח. התובעת זכאית... למחצית סכום זה... 37,500 ש"ח". כן העריך השופט את המטלטלין בסך 15,000 ש"ח והמחצית בסכום של 7,500 ש"ח ובסה"כ חייב את המשיב לשלם למערערת סכום של 45,000 ש"ח. ב"כ המערערת טען שיש לחייב את המשיב בדמי שימוש ראויים בדירה וברהיטים, אך השופט דחה תביעה זו שכן המערערת עזבה את הבית על דעת עצמה, ויש לראותה כמסכימה לשימוש של המשיב בבית ובמטלטלין ללא תמורה. ערעור וערעור נגדי נדחו.
ג. באשר לערעור על קביעת ביהמ"ש בדבר חובות המשיב בסכום של 75,000 ש"ח - בפסק דינו מפרט השופט מהן הראיות שהובאו לפניו בעניין החובות ואשר הצביעו בבירור שהמשיב היה מסובך בחובות. השופט סבר שנטל השכנוע המוטל על המשיב בעניין זה אינו כולל בהכרח את נטל הוכחת שיעורם המדוייק של החובות, אך אין צורך להכריע בנושא זה, מפני שהלכה למעשה קבע השופט ממצאים לגבי שיעורם של החובות האמורים, וזאת על סמך מכלול הראיות שהובאו בפניו ע"י המשיב, כמצוטט מתוך פסה"ד לעיל.
ד. אשר לתביעת שכר ראוי בגין שימוש שעשה המשיב בחלקה בדירה - טוען ב"כ המערערת כי זכותו של בעל זכויות משותפות במקרקעין ובמטלטלין לשכר ראוי מעוגנת בסעיף 33 לחוק המקרקעין שלפיו "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". דין טענה זו להידחות. החובה האמורה אכן קיימת, אולם רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. אם לא נמנע השימוש מיתר השותפים הרי גם כאשר לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים.
ה. בערעור שכנגד טוען המשיב כי לעניין חלקה של האשה בבית יש להבחין בין שני שלבים: האחד שלב הקמת השלד שנבנה ע"י אמו, והשני - שלב עבודות הגמר שבוצע ומומןע"י בני הזוג. טענה זו אין לקבל. אורח חיי הנישואין יוצר חזקה לשיתוף מלא בכל הנכסים. חזקה זו ניתנת לסתירה ע"י הוכחת כוונה אחרת, והמשיב לא הצליח להוכיח כוונה שכזו. לא די בכך שמשפחת המשיב היא שהקימה, כפי הנטען, את השלד. על המשיב להצביע על הכוונה להפריד בין הנכסים שנרכשו במהלך חייהם המשותפים ואת זאת לא עשה.

ו. טענה אחרת בפי המשיב שגם אם עזרה המערערת במימון הבניה הרי הסכום המגיע לה הוא רק מחצית משווי ההשקעה ולא מחצית משווי הבית. לטענתו, הקרקע שעליה בנוי הבית רשומה ע"ש אמו, כך שלאף אחד מבני הזוג לא היו זכויות קנייניות בקרקע. גם טענה זו אין לקבל. מפסה"ד ומכתבי הטענות עולה כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לזכאותו של המשיב לרשום את הדירה על שמו, אם כי רישום כזה לא נעשה עד כה, ולפיכך ההנחה היא שמבחינה קניינית הדירה שייכת למשיב. במסגרת היחסים בין בני הזוג מתבטאת חזקת השיתוף הקיימת, שלגביה אין מחלוקת, בבעלות משותפת של בני הזוג בדירה. טענה אחרת של ב"כ המשיב היא שצריך לקחת בחשבון שבידי המערערת נותרו תכשיטי זהב בשווי של 6,400 דולר שניתנו לה במתנה ע"י הורי המשיב כמתנת נישואין. בטענה זו אין ממש. רכוש שהגיע למי מבני הזוג במהלך הנישואין בדרך של מתנה או ירושה, לא יכלל במסגרת חזקת השיתוף ולכן תכשיטי האשה צריכים להישאר בחזקתה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד מיכאל מאירסון למערערת, עו"ד דניאל שירן למשיב. 20.1.93).

בג"צ 6302/92 - ד"ר מחמוד אחמד רומחיה נגד משטרת ישראל ואח'

*הוראה האוסרת על פעיל בחמא"ס להפגש עם עורך דין(העתירה נדחתה).

א. העותר חשוד כי הינו פעיל בכיר במסגרת ארגון החמא"ס. הוא נעצר ביום 16.12.92 ע"י כוחות הבטחון, ובו ביום הוצאה הוראה שלפיה נאסר על העותר להיפגש עם פרקליט עד ליום 30.12.92. ההוראה ניתנה ע"י הממונה על החקירה מכח סעיף 78(ג)(1) לצו בדבר הוראות. בטחון (יהודה והשומרון) (להלן: הצו). עם סיום מועד האיסור המקורי ניתנה הוראה חדשה, הפעם ע"י "הרשות המאשרת", על פיה נאסר על פגישת העותר עם עורך דינו למשך 10 ימים נוספים. לקראת תום תקופת הצו השני הוגשה בקשה לביהמ"ש הצבאי ברמאללה למתן צו המתיר מניעת פגישת העותר עם עו"ד לתקופה נוספת של 15 יום. הדיון התקיים בפני ביהמ"ש הצבאי ברמאללה כאשר הטיעונים בפניו היו בעל פה, ואילו חומר חסוי הוצג בפני השופט בדלתיים סגורות ובלא נוכחות העותר וב"כ. ביהמ"ש החליט להיעתר לבקשה בציינו את הזכות העומדת לעצור להיפגש עם עורך דינו מחד, ומנגד הצורך למנוע את הפגישה מבחינת צרכי הבטחון ומבחינת טובת החקירה, והגיע למסקנה כי בענייננו יש לתת את הצו המתיר מניעת הפגישה כמבוקש. העתירה נדחתה.
ב. נקודת המוצא הינה כי לכל עצור הזכות להפגש עם עורך דין ולהיוועץ עמו. זכות זו מעוגנת בישראל בסעיף 29(א) לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע גם כי ניתן למנוע פגישה אם הדבר דרוש לשם שמירה על בטחון המדינה או על חיי אדם או לצורך סיכול פשע. זכות העצור להיפגש עם עו"ד מוכרת גם ביו"ש, ואולם לפי הצו הנוגע בדבר, רשאית רשות מאשרת להורות שלא לאפשר פגישת עצור, אם שוכנעה שהדבר דרוש מטעמים שלבטחון האיזור או שטובת החקירה מחייבת זאת. בכל הנוגע לטובת החקירה, וזאת העילה בעניין דנא, הכרחי הוא להראות כי קיום פגישה כאמור תסכל את החקירה. לא מספיק שהדבר נח, או מועיל, או רצוי, אלא יש להראות כי הדבר חיוני והכרחי מבחינת החקירה. אמות מידה אלה עמדו לנגד בג"צ הן בשמיעת הטיעונים והן בעיונו בחומר החסוי ובהחלטה שהגיע על פיהן. בג"צ שוכנע כי התרת פגישה בין העותר לבין ב"כ אכן תסכל את החקירה וכי חיוני הוא והכרחי מבחינת החקירה לקיים את הצווים שניתנו.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, חשין. החלטה - השופט ברק. עו"ד בולוס לעותר, עו"ד מזוז למשיבים. 27.1.93).

בג"צ 4210/92 - אליעזר ברט ואח' נגד אלוף פיקוד דרום ואח'

*התנגדות תושבי כפר דרום לפתיחת בית ספר של אונר"א במחנה פליטים שליד כפר דרום(עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים - העתירה נדחתה ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והשופטת נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט מלץ).

א. העותרים הם תושבי כפר דרום ואגודת כפר דרום. ביום 1.1.92 נרצח דורון שורשן ליד כפר דרום ומיד לאחר הרצח נסגרו שערי בית הספר היסודי אונר"א הנמצא מעבר לכביש שליד כפר דרום. מאוחר יותר נפתחו שערי בית הספר. ביום 27.5.92 נרצח במקום הרב שמעון בירן, שהיה רב הישוב כפר דרום, והמשיב הורה שוב על סגירת בית הספר למשך 3 חודשים עד ליום 28.8.92. הוראת אלוף הפיקוד באה לאחר שהתברר כי בין כתלי בית הספר מתנהלת פעילות עויינת כלפי המתיישבים בכפר דרום, שבאה לביטוי בזריקת אבנים על כל מכונית ועובר אורח בדרכם לכפר דרום וממנו. עובר להגשת העתירה נערכו, לטענת העותרים, מספר פגישות עם אלוף הפיקוד ושאר גורמי הבטחון באיזור וכולם הביעו דעה נחרצת כי בית הספר לא יפתח וישאר סגור מטעמי הבטחון. ביום 28.8.92 חתם אלוף הפיקוד על צו סגירה נוסף לבית הספר ל- 3 חודשים, אך אחרי יומיים קיבלו העותרים הודעה מטעם מפקד כוחות צה"ל ברצועה כי למחרת היום, ב- 1.9.92, ייפתחו שערי בית הספר. העותרים פנו לבג"צ וביקשו להוציא צו על תנאי נגד המשיבים וכן צו ביניים שלא לפתוח את בית הספר.
ב. לטענת העותרים פנו בדחיפות לאלוף הפיקוד והוא הבהיר להם שקיבל הוראה "מלמעלה" לפתוח את בית הספר. המשיבים הגישו תשובה לעתירה ובה הבהירו כי נעשו סידורי בטחון במקום, ובכללם הקמת גדר חומה גבוהה בצדו של בית הספר הפונה לכפר דרום, וכן ננקטו אמצעים אחרים, כך שלאחרונה אין אירועי הפרות סדר מתחום בית הספר. עוד טען אלוף הפיקוד כי לאחר שחתם על הצו מיום 28.9.92 נתקיימה שיחה בינו לבין הפרקליט הצבאי הראשי בנוכחות הרמטכ"ל, ובה השתכנע כי חשש בלבד מהישנותם של אירועים כדוגמת אלה שאירעו במקום אינו מבוסס דיו מן הבחינה המשפטית, כדי להצדיק את סגירתו של בית הספר דווקא. לפיכך הורה מיידית על ביטולו של צו הסגירה. העתירה נדחתה ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והגב' נתניהו, נגד דעתו החולקת של השופט מלץ, שסבר כי יש להוציא צו על תנאי וצו ביניים.
ג. המשנה לנשיא אלון: סקר בפסק דינו את כל האירועים וכן את טענות הצדדים והבהיר כי "לא נחה דעתנו משינוי פתאומי זה, תוך יממה אחת, בהחלטתו של המשיב הראשון, כאשר לא חל שינוי עובדתי כלשהו שהיה בו כדי להשפיע על שינוי השיקולים הבטחוניים; ואילו דנים היינו בעתירה סמוך לאחר שינוי ההחלטה הנ"ל של המשיב הראשון, מקום היה איתנו להוציא צו על תנאי כדי לחזור ולבדוק גופם של הגורמים שהביאו לשינוי ההחלטה תוך פרק זמן של פחות מיממה, במיוחד משלא מצא המשיב הראשון לנכון להתייעץ עם הגורמים המשפטיים עובר לקבלת החלטתו". ברם, ממשיך המשנה לנשיא, מן הראוי לתת את הדעת על מה שאירע בשטח במשך תקופה של 3 חודשים שחלפה. במשך כל התקופה הזו חזר השקט לשרור במקום, דבר שיש בו כדי להוכיח לכאורה שהחלטת המשיב לחזור ולפתוח את בית הספר היתה נכונה לגופם של דברים. לפיכך יש לדחות את העתירה תוך חיוב המשיבים לשלם לעותרים הוצאות בהתחשב בנסיבות האמורות.
ד. השופטת נתניהו: אין פסול בהסבר שנתן אלוף הפיקוד לביטול צו הסגירה, שהוצא רק יום אחד קודם לכן, כי השתכנע שמבחינה משפטית לא היתה הצדקה לנקוט דווקא בצעד של סגירה. אין לנתק בין שיקולים בטחוניים לשיקולים משפטיים. אלוף הפיקוד השתכנע בשיחתו עם הפרקליט הצבאי הראשי שהחשש הבטחוני אינו מצדיק שימוש בצו סגירה, והחובה המשפטית לאזן בין השיקולים השונים היא שהביאה לביטול הצו. בקבלת הדרכה מהפרקליטות הצבאית אין לראות כניעה פסולה לתכתיב מלמעלה כפי שטוענים העותרים. השאלה היא אם האיזון בין חומרת הסכנה לבין הפגיעה הקשה של סגירת בית הספר,
שנעשה ע"י המפקד הצבאי בעקבות הדרכה זו, עומדת בביקורת, והתשובה לכך היא חיובית.
ה. השופט מלץ (דעת מיעוט): הדברים האמורים בתצהירו של אלוף הפיקוד עצמם, די בהם כדי להצדיק הוצאת צו על תנאי וצו ביניים. בתצהירו אומר אלוף הפיקוד כי בית הספר הינו "נקודת חיכוך פוטנציאלית בין התושבים הישראליים של כפר דרום לבין התושבים האחרים באיזור". לדבריו ננקטו צעדים שמטרתם להקטין עד למינימום האפשרי את הפוטנציאל לחיכוך בין שניים אלה, ובין הפעולות מונה האלוף הגבהת גדר בית הספר וקביעת דרך גישה עוקפת לבית הספר. אלה לא מנעו את רציחתו של הרב בירן בסמוך לישוב שהוא היה אחד מתושביו. לקראת פתיחת שנת הלימודים, מוסיף האלוף ואומר, בחן ובדק את המצב מחדש ובשל חשש להתפרצויות אלימות חתם בליל 27.8.92 על צו לסגירת בית הספר. מכאן כי האלוף חתם על הצו משיקולים בטחוניים, ואלה כבר הביאו בחשבון את פעולות המנע שנקט בהן, אך לא נראו בעיניו כמספיקים. את ביטולו של הצו מצדיק האלוף בכך שהובהרו לו "ההיבטים המשפטיים של הנושא". עצם העובדה שמצא לנכון לבדוק את ההיבטים המשפטיים לאחר מעשה מציגה מספר סימני שאלה. ברם לא זה העיקר. העיקר הוא שצו הסגירה ניתן משיקולים בטחוניים, ואילו ביטולו נעשה משיקולים משפטיים. דבר זה בפני עצמו מצדיק הוצאת צו על תנאי שיורה למשיבים להסביר מדוע, כשמדובר בחיי אדם, עדיפים שיקולים משפטיים על שיקולים בטחוניים, וכן, מהם אותם שיקולים משפטיים שהצדיקו העדפתו על פני השיקולים הבטחוניים הברורים. האיזור הסמוך לבית הספר כבר תבע קורבנות בעבר, ותקופה של שקט נמשך של 4- 3 חודשים אין לראות בה "שינוי משמעותי" שחל בשטח, כפי שסבר המשנה לנשיא. אין להמתין למעשה רצח נוסף כדי להצדיק הוצאת צו על תנאי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד י. קרינשטייןלעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 10.1.93).

ע.א. 2821/90 - אמיר שומרוני נגד אליעזר רוזנבלום ואח'

*התנאים להכרה ב"זכרון דברים" כהסכם מכר מקרקעין(מחוזי ת"א - ה"פ 340/89 - הערעור נדחה).

א. המשיבים הם בעלים של בניין בת"א. ביום 7.6.88 נחתם בין המערער למשיבים זכרון דברים, שלפיו ימכרו המשיבים למערער דירת גג וגג שבבנין, תמורת סכום של 90,000 דולר. במעמד חתימת זכרון הדברים שילם המערער למשיבים מקדמה בסך 10,000 דולר בשקלים. בסעיף 9 לזכרון הדברים הוסכם כי "חוזה מפורט ייחתם תוך 10 ימים אלא אם יוסכם אחרת בין הצדדים". באשר לתנאי העיסקה צויין כי "הזכויות הקיימות והעתידיות של הגג כפי שיפורטו בעת חתימת החוזה"; "תנאי התשלום יסוכמו בחוזה"; "לקונה יובטחו הזכויות ברכוש המשותף של כלל הבית באופן יחסי כפי שיפורטו בחוזה". ביום 7.7.88 העבירו המשיבים למערער טיוטת חוזה שגם בה לא הושלמו הפרטים באשר לתנאי ומועדי התשלום ומועד מסירת החזקה, ביום 19.7.88 שלח המערער למשיבים טיוטת חוזה חדשה שגם בה הושארו מספר פרטים להשלמה. ביום 3.11.88 החזירו המשיבים למערער את כספי המקדמה בנימוק שהצדדים לא הגיעו להסכם על התנאים הבסיסיים של העיסקה. ביום 29.3.89 הגיש המערער המרצת פתיחה, נשוא הערעור, לאכיפת זכרון הדברים. ביהמ"ש המחוזי בחן את תקפו המשפטי של זכרון הדברים על פי שני מבחנים מצטברים: מבחן גמירות הדעת של הצדדים; מבחן קיום הסכמה על הפרטים החיוניים של העסקה. ביהמ"ש פסק כי היתה גמירת דעת וכוונת התקשרות בעת עריכת זכרון הדברים, אך מאידך סבר כי אין מתקיים במקרה דנן המבחן של קיום הסכמה על הפרטים החיוניים של העסקה. הערעור נדחה.

ב. המערער טוען כי לאחר שביהמ"ש קבע כי קיימת גמירות דעת בזכרון הדברים, צריך היה לשאוף ולקיים אותו עד כמה שאפשר. אולם אמירה זו אינה מדוייקת. זכרון הדברים שנושאו עיסקה במקרקעין ייחשב כחוזה תקף רק אם יעמוד במבחני חוק החוזים שהם: גמירות דעת בעת החתימה; מסויימות המתבטאת בכך שזכרון הדברים יכלול בחובו את הפרטים המהותיים החיוניים לעסקה. כן צריך זכרון דברים לעמוד בדרישת הכתב המהותי שמציב סעיף 8 לחוק המקרקעין. הלכה היא כי זכרון דברים העומד במבחן המסויימות מקיים בכך גם את דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין. תנאי יסודי לכך שזכרון הדברים יהיה חוזה הוא גמירות דעת, אולם בכך לא סגי, וכל עוד לא מתמלאת דרישת המסויימות, אין זכרון הדברים מהווה חוזה. אין צורך להכנס לשאלה אם צדק השופט באשר לגמירות דעת הצדדים, שכן דין הערעור להדחות מן הטעם האחר שציין ביהמ"ש, היינו חוסר המסויימות.
ג. באשר להיעדר מרכיב מהותי וחיוני לעיסקה של מועדי התשלום בזכרון הדברים, טוען ב"כ המערער שהיה ברור מלכתחילה כי העיסקה הינה עיסקת מזומן, וניתן להשלים את מועדי התשלום בזכרון הדברים השלמה נורמטיבית, שהרי הפתרון הסטנדרטי של הדין המצוי בסעיף 21 לחוק המכר, שקובע כי התשלום יהיה כנגד מסירת הנכס, תואם את שהוסכם בעל פה בין הצדדים. בטענה זו אין ממש.
ד. ברמה העקרונית יכול שהסכם בעל פה בין הצדדים התואם את הוראת החוק ישלים את זכרון הדברים השלמה נורמטיבית, אולם ההלכה בסוגיה זו קובעת כי סטייה אפילו קלה ביותר בהסכם המשלים שבעל פה מן ההוראה החוקית תתבטא בבטלות החוזה. במקרה דנן גם אם היתה לכאורה הסכמה כלשהי בעל פה בין הצדדים באשר למועדי התשלום, הרי הטיוטות שהוחלפו בין הצדדים סותרות הנחה זו. בטיוטות החוזה מדובר על הסדרי תשלום שונים, ואפילו בטיוטת המערער מדובר על שני שיעורי תשלום ולא על תשלום בעת המסירה. מכאן שאין במקרה הנוכחי תשלום התמורה כנגד המסירה, פשוטו כמשמעו. היעדר המסויימות מוצא את ביטויו גם בנושא זכויות הבניה וכל הכרוך בכך. בזכרון הדברים נאמר "שהזכות הקיימת והעתידית של הגג יהיו כפי שיפורטו בעת חתימת החוזה" וכשהוחלפו הטיוטות בין באי כח בעלי הדין נתברר כי גם בסוגיה זו כל אחד מפרש, לפחות חלק מהזכויות, בצורה אחרת, והנושא נשאר סתום ולא מוגדר בצורה מסויימת.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. שיין למערער, עו"ד א. המבורגר למשיבים. 26.1.93).

בג"צ 4095/92 - אריה צוקר נגד ראש עירית תל אביב ואח'

*הוצאות שהוציאה עירית תל אביב ללא אישור תקציבי(העתירה נתקבלה).

א. עניינה של העתירה הוצאות שהוציאה עירית תל אביב על פי תקציבים שהצריכו אישור של שר הפנים בלא שניתן אישור זה. כאשר העתירה הוגשה התייחסה לשורה של נושאים, ובינתיים אישר שר הפנים חלק מן התקציבים ואילו תקציב בלתי רגיל אחד, שהעתירה מתייחסת אליו, טרם אושר ע"י שר הפנים, ואין לדעת אם אישור כזה ינתן כלל. ב"כ המשיבים מכירה בכך שהדרך בה נקטו המשיבים אינה עומדת במבחן תקינות החוק, ומשלא אושר תקציב זה ע"י שר הפנים אי אפשר לפעול על פיו. יחד עם זאת ביקשה לא להוציא צו החלטי ככל שמדובר בהוצאה שהוצאה לשיפוץ בתי ספר בסכום של 10 מליון ש"ח. העתירה נתקבלה.
ב. בג"צ לא יתן ידו להתנהגות ולמעשים העומדים בסתירה לחוק ושמופגנת בהם התנכרות להלכות שיצאו מבג"צ בעבר, גם אז במחלוקת שעורר העותר ושהתייחסה לפעולות המשיבים. יש לדחות בתוקף "שיטה" לפיה מוצאים כספי ציבור ע"י רשות מקומית בלא אישור כדין ושלא על פי סדרי מינהל תקינים, מתוך תקווה כי המציאות שתיווצר
והעובדה המוגמרת יביאו לידי כך ששר הפנים יאשר בדיעבד את ההוצאה הלא חוקית. לפיכך הוחלט לעשות להחלטי את הצו על תנאי שהוצא בכל הנוגע לאותו תקציב בלתי רגיל שלא אושר ע"י שר הפנים.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, אור. העותר לעצמו, עו"ד גב' נ. קונשטוק למשיבים. 11.1.93).

בג"צ 4354/92 - תנועת נאמני הר הבית ואח' נגד ראש הממשלה ואח'

*בקשה לאסור על הממשלה לדון עם הסורים כוויתור על שטחים ברמת הגולן וטענה כי דיון כזה מהווה בגידה לפי חוק העונשין(העתירה נדחתה).

א. עניינה של העתירה שיחות השלום המתנהלות עם סוריה. עתירת העותרים היא לצוות על המשיבים להימנע מלעשות פעולות כלשהן "שכוונתן ששטח כלשהו יצא מריבונותה של מדינת ישראל ברמת הגולן". לטענת העותרים ניהול מו"מ מדיני בעניין רמת הגולן, מתוך כוונה ששטח כלשהו מהרמה יצא מריבונותה של ישראל, היא פעולה הנעשית בחוסר סמכות ויש בה משום עבירה על הוראות חוק העונשין וחוק רמת הגולן. באשר לחוק העונשין מייחסים העותרים לממשלה בגידה בגדר סעיף 97 לחוק העונשין שלפיו "מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו מיתה או מאסר עולם". העתירה נדחתה.
ב. הטענה כי ניהול מו"מ מדיני ע"י ממשלת ישראל, שזכתה לאמון הכנסת כדת וכדין, יש בה כביכול משום עבירה פלילית של בגידה, מוטעית היא מיסודה, גם אילו לא נאמר הדבר במפורש בחוק גופו. לא יעלה על הדעת שממשלה היונקת את עצם קיומה מאמון שנתנה בה הכנסת, שבכל עת ובכל שעה יכולה הכנסת להביע בה אי אמון ולהפילה, תעבור בעצם ניהול מו"מ עבירה של בגידה במדינת ישראל. ברם, הדברים גם מפורשים בחוק גופו שכן לפי סעיף 91 לחוק העונשין, הבא בראש הפרק שבו מצויים הסעיפים נושא דיוננו, נאמר במפורש כי "מקום שמדובר על עשיית מעשה בכוונה מסויימת, פירושו עשייה או מחדל באותה כוונה ללא סמכות כדין". ממשלת ישראל פועלת במסגרת סמכותה הפררוגטיבית כדת וכדין, לנהל את יחסי החוץ של מדינת ישראל.
ג. נימוק אחר שדי בו כדי לדחות את העתירה הוא שעצם נושא העתירה, היינו אופן ניהול מדיניות החוץ של מדינת ישראל, מקומו לא יכירנו בבג"צ. הנושא של אופן ניהול מדיניות חוץ ע"י הגורמים המוסמכים לכך, הוא בלתי שפיט, אין הוא ניתן להיבדק על פי קנה מידה משפטית, ובג"צ לא יתערב בכגון אלה.
ד. פסה"ד ניתן מפי המשנה לנשיא אלון והסכים לו השופט ד. לוין. השופט אור העיר כי אין יסוד לטענה שניהול מו"מ מדיני ע"י המשיבים באשר לעתיד רמת הגולן יש עמו עבירה פלילית, ולא יכול להיות ספק שבעניין זה פועלים המשיבים במסגרת סמכותם ותפקידם. די בנימוק זה כדי לדחות את העתירה מכל וכל, מבלי להתייחס לנימוקים האחרים שהעלה המשנה לנשיא לדחיית העתירה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד יהושע ננר לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 10.1.93).

בג"צ 3473/92 - המועצה הלאומית לשלום הילד ואח' נגד שר העבודה והרווחה ואח'

*מתן צווים בדבר החזקת קטינים עבריינים ערביים במעון נעול(העתירה נתקבלה).

א. עתירה זו עניינה יצירתה של האפשרות המעשית לתת צווים בדבר החזקתם של קטינים עבריינים, בני נוער ערביים, במעון נעול המופעל לפי חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול). ב"כ המדינה הודיע כי מאז הפעלת החוק אכן אין מעון נעול לבני נוער ערביים, אך עתה הוקצבו תקציבים ויש כוונה להקים מעון כזה והדבר יארך כשנתיים וחצי. המשיב הסביר כי אין להורות על החזקתם במעון נעול מעורב של בני
נוער יהודים וערביים מסיבות בטחוניות וחינוכיות, ולכן, בינתיים, אין נותנים צווים להחזקה של בני נוער ערביים במעון נעול. העתירה נתקבלה.
ב. אין להסכים למצב בו בימ"ש יהיה סבור כי האמצעי המתאים ביותר לקטין פלוני הוא המעון הנעול, אולם חלופה זו תשלל ממנו אך ורק בשל כך שהוא מבני המיעוטים. כאשר קבע המחוקק בחוק הנוער את הצורך בהקמת מעון נעול, ראה זאת כאמצעי שאמת המידה החלה על הפעלתו היא עניינית, או עונשית או טיפולית, שאינה יכולה להמדד לפי השיוך הלאומי. בימ"ש לנוער מוסמך להורות במקרה ראוי על הפעלת האמצעי של שהיה במעון נעול לגבי קטין עבריין ערבי, ואין להימנע מביצועה של הוראה כאמור רק בשל כך שלפי הסדרים מינהליים נקבעה חלוקה בין יהודים לערבים. הסדרים כאמור, הגיוניים ככל שיהיו, יישקלו ע"י ביהמ"ש עובר למתן החלטתו, אולם הם אינם יכולים לשלול את החובה לבצע את פסק הדין, אם ביהמ"ש ימצא כי בנסיבות העניין מתחייבת הטלת האמצעי של שהיה במעון סגור דווקא ולא אמצעי חילופי אחר. אין לקבל את העמדה שלפיה יצטרכו להמתין עד לחלוף עוד שנתיים לפחות, עד שמעון נעול נפרד יוכל לשמש מטרתו לגבי נוער עבריין ערבי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ת. מורג לעותרים, עו"ד ע. פוגלמן למשיבים. 14.1.93).

ע.א. 2663/90 - איסר לרמר נגד מדינת ישראל + ע.א. 2622/90 - אברהם שני נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשות לקיום צוואות(מחוזי ת"א - ת"ע 87+330/87/285 - הערעורים נדחו).

א. ביולי 1985, לאחר שאשתו של המנוח בנימין נודל (להלן: המנוח) אושפזה בבית חולים בעקבות אירוע מוחי, פנה המנוח, למערער שני (להלן: שני), מנהל מוסד לטיפול בקשישים סיעודיים, והתעניין באפשרות להעביר את אשתו לאותו מוסד. לבסוף החליט המנוח כי המוסד אינו מתאים לאשתו, אך הקשר שנוצר בינו לבין שני לא נותק. ביום 24.7.92, כשבועיים לאחר שהכיר את שני ויומיים לפני פטירת אשתו, כתב המנוח צוואה (להלן: הצוואה הראשונה) בה ציווה את כל נכסיו ל"אברהם ניסן שני... החביב והקרוב אלי כבני ויוצא חלצי". ביום 11.9.85, אושפז המנוח במחלקה הפסיכיאטרית של המרכז הרפואי שיבא, בעקבות בליעת כמות מופרזת של תרופה, במסגרת נסיון אובדני על רקע של דכאון לאחר שאשתו נפטרה. הוא נכנס אז למצב של בלבול, חוסר שווי משקל, הפרעות בדיבור, ירידה מנטלית וכדומה. כששוחרר מבית החולים ביום 18.11.85 נקבע שאין לו בעיה באינטלקט, יכולת השיפוט שלו תקינה והוא יכול לדאוג לענייניו. במהלך האשפוז ולאחריו התרופפו קשריו של המנוח עם שני, וביום 8.12.85 חתם המנוח על מסמך (להלן: כתב הביטול) שכותרתו "צוואה" ובו נאמר "אני מבטל הצוואה שחתמתי ביום 24.7.85... אינני סומך על אברהם ניסן שני... ואין ברצוני לצוות לו מאומה...". ביום 20.4.86 התאשפז המנוח במחלקה פסיכיאטרית ועל פי הראיות סבל אז המנוח מדכאון תגובתי כתוצאה מאבל ומבדידות חברתית. הרופא העיד כי לא נתגלתה במנוח הפרעה כלשהי בשיפוט בכל הקשור בטיפול בענייניו, אך מצד שני סבל משיפוט בלתי תקין כשהדברים היו אמורים ביחסיו עם סביבתו. המנוח שוחרר ביום 15.6.86 ובתעודת השחרור צויין כי הוא "צלול, ללא תנודות, הגיוני" ושיפוט המציאות שלו תקין.
ב. ביום 7.10.86 ערך המנוח צוואה נוספת (להלן: הצוואה האחרונה), בה ציווה את כל רכושו למערער לרמר ולבתו, שכניו של המנוח (להלן: לרמר). כחודש וחצי לאחר מכן נפטר המנוח, ובתעודת הפטירה שהוצאה ע"י משרד הפנים צויין כי סיבת הפטירה היא "התמכרות לאלכוהול". לביהמ"ש המחוזי הוגשו שתי בקשות: האחת לקיום הצוואה הראשונה והשניה לקיום הצוואה האחרונה. שתי הבקשות האמורות נתקלו בהתנגדויות
הדדיות. באשר לצוואה הראשונה קבע ביהמ"ש המחוזי כי זו בוטלה ב"כתב הביטול", כך שאין צורך להתייחס לשאלה אם המנוח פעל מרצונו החופשי ואם לאו בעשותו את הצוואה הראשונה. ביהמ"ש מצא כי "כתב הביטול" מקיים במלואו את כל הדרישות - הצורניות והמהותיות - הנחוצות לשם יצירת צוואה תקפה. ביהמ"ש לא קיבל את הטענה בדבר ביטול הצוואה הראשונה ע"י הצוואה האחרונה שכן סבר כי הצוואה האחרונה היתה חסרת תוקף משום שנערכה בעקבות השפעה בלתי הוגנת על המנוח. משקבע ביהמ"ש שהצוואה האחרונה אינה תופסת דחה גם את בקשת הקיום של לרמר. הערעורים נדחו.
ג. באשר להסתמכותו של ביהמ"ש על "כתב הביטול" - טוענים המערערים כי דין כתב הביטול כדין צוואה, ואין לו נפקות משפטית משום שלא ניתן לגביו צו קיום צוואה. מכאן המסקנה כי הצוואה הראשונה לא בוטלה ויש להורות על קיומה. טענה זו יש לדחות. רק תשובה חיובית לשאלה אם "כתב הביטול" מהווה צוואה, עשוייה להביא לקבלת טענה המתלה את תקפו המשפטי של המסמך בקבלת צו קיום צוואה. לכן יש לבחון אם במקרה שבפנינו כתב הביטול - הינו צוואה. אשר לכך - בחוק הירושה אין הגדרה למונח "צוואה" וביהמ"ש העליון קבע בשעתו כי צוואה צריכה לשקף "כוונה לתת או להעניק זכויות בעזבון", וצוואה שאין בה משום הענקת זכויות איננה צוואה. יישום אמת המידה האמורה לעניין שבפנינו מוביל למסקנה, כי כתב הביטול אינו צוואה, שהרי לא מצוייה בו כל הוראה מעניקה.
ד. לפי סעיף 36(א) לחוק הירושה "המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם ע"י ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם ע"י השמדת הצוואה...". מהוראה זו עולה כי על כתב הביטול לעמוד באותן דרישות פורמליות ומהותיות הצריכות להתקיים בצוואה תקפה. אולם, לא נגזרת מכך בהכרח המסקנה כי מסמך כזה הינו צוואה. בהוראות חוק הירושה, לרבות אלו הדנות בהקשר העומד כאן לדיון, יש בסיס מוצק לתיזה כי מסמך כזה אינו צוואה, ואינו טעון צו קיום צוואה. לכן, משנמצא כי כתב הביטול עונה על הדרישות הצורניות הקבועות בחוק הירושה, היה ביהמ"ש רשאי להשתית עליו את מסקנתו, כי המנוח ביטל את צוואתו הראשונה, למרות שלא ניתן צו קיום למסמך הביטול. לפיכך יש לדחות את ערעורו של שני.
ה. אשר לערעור לרמר - לא הוצגו בפני ביהמ"ש ראיות היכולות לבסס מסקנה פוזיטיבית בדבר השפעה בלתי הוגנת שהופעלה על המנוח עובר לעריכת הצוואה האחרונה. ברם, ביהמ"ש סבר כי בנסיבות העניין נוצרה חזקה של השפעה בלתי הוגנת כאמור, ונטל ההוכחה להראות כי השפעה כזו לא הופעלה עבר אל שכמי המבקשים לקיים את הצוואה האחרונה. מסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי נשענה, בין היתר, על העובדות הבאות: הדכאון התגובתי ממנו סבל המנוח; התמכרותו של המנוח לאלכוהול שאף הביאה למותו זמן קצר לאחר עריכת הצוואה ובצירוף למצבו הנפשי גרמה לכך שהמנוח היה נתון בקלות להשפעת הסובבים אותו; מעורבתו של לרמר בעריכת הצוואה האחרונה שהתבטאה בהבאת המנוח למשרד עוה"ד, למרות שהמנוח היה מסוגל להגיע לשם בכוחות עצמו ובהמתנה למנוח במשרד בעת שערך את הצוואה וכנראה במסירת פתק לידיו בו צויינו שמות ופרטי הזהות של המוטבים על פי הצוואה. לכך הצטרפה הימנעותו של לרמר מלהעיד בביהמ"ש בכלל, ועל סיבת עריכת הצוואה לטובתו ונסיבותיה בפרט, ובכך חיזק את התיזה בדבר השפעה בלתי הוגנת. מסקנותיו העובדתיות של ביהמ"ש מעוגנות היטב בחומר הראיות.
ו. אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש לקבל כראייה את תעודת הפטירה של המנוח בה צויינה סיבת פטירתו. הנתונים בדבר סיבת הפטירה המצויים בתעודה אוזכרו במהלך שמיעת העדויות ואין המערערים יכולים לטעון כי הופתעו מן המידע האמור. בנסיבות אלה ונוכח חשיבותה של ראייה זו, היה רשאי ביהמ"ש לקבל את התעודה כראייה, הגם שבדרך השיגרה לא ייטה ביהמ"ש לאפשר קבלת ראיות בשלב כה מאוחר של ההתדיינות.

ז. לגוף העניין - מכלול הנתונים העובדתיים שהוכחו בפני ביהמ"ש, ובמיוחד תלותו החריפה - ואף הקטלנית - של המנוח באלכוהול, אשר יש להניח כי התפתחה על פני תקופת זמן ממושכת למדי והשפיעה על המנוח בתקופה בה נערכה הצוואה האחרונה, יצרו חזקה עובדתית שחייבו את לרמר להתייצב על דוכן העדים כדי להשמיע גירסתו הסותרת בדבר נסיבות עריכת הצוואה ומצבו של המנוח באותה עת. לאור הימנעותו הבלתי מוסברת מלעשות כן, אין לומר כי מסקנת ביהמ"ש המחוזי סטתה מן המתחייב בנסיבות העניין, באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. גלעדי לשני, עו"ד י. דולינגר ללרמר. 25.1.93).

בג"צ 5605/90 - ארגון מגדלי ירקות... בע"מ ואח' נגד שר האוצר ואח'

*שיקול דעת השר בהתקנת תקנות לפי חוק פיצוי נפגעי אסון טבע(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. חוק פיצוי נפגעי אסון טבע, התשמ"ט- 1989 קובע בסעיף 4 כי שר האוצר ושר החקלאות יקבעו בתקנות את שיעורי הפיצוי בגין נזקי טבע וכן "(2) כללים לקביעת שווי הנזקים, בהתחשב בהוצאות הייצור, באבדן הכנסה, בהשקעות שהושקעו בגידולים...". כשהגישו העותרים את עתירתם בשנת 1990, טענתם היתה כי לא נקבעו כללים בתקנות וביקשו להורות למשיבים להתקין תקנות ולפרסם כללים לביצוע תשלום פיצויים לפי החוק. לאחר שיצא צו על תנאי כמבוקש בעתירה אישרה וועדת הכספים של הכנסת נוסח של תקנות לעניין דנא. טוענים העותרים כי בכך אמנם יצאו המשיבים ידי חובתם להתקין תקנות, אך לטענתם אין התקנות מבטיחות פיצויים בגין "אבדן הכנסה" כמתחייב על פי סעיף 4(2) הנ"ל. לדעת העותרים חישוב הפיצוי של אסון טבע כפי שנקבע בתקנות אינו עונה על הדרישה לתת פיצוי על אבדן הכנסה. העתירה נדחתה.
ב. שיקול הדעת הנתון בידי השרים בדבר הפיצוי לנזק עקב אסון טבע הוא רחב. אובדן הכנסה הוא אחד המרכיבים שחובה עליהם להתחשב בו בקביעת הפיצוי. אובדן הכנסה הוא יסוד מיסודותיו של "נזק עקב אסון טבע" המוגדר בחוק, אך על המשיבים להתחשב גם בהוצאות הייצור, בהשקעות בגידולים, בהוצאות שיקום הנזק ובגורמים אחרים. באילוצי התקציב המוגבל של המדינה אין הם חייבים לתת משקל מלא לכל אחד מהמרכיבים הללו, אך הם חייבים לתת ביטוי לכל אחד מהם. השאלה אם עשו זאת לגבי מרכיב אבדן ההכנסה מקבלת תשובה חיובית בהוראות התקנות שצויינו ע"י המשיבים, ולשאלה אם בהוראות אלה ניתן משקל מספיק למרכיב אובדן ההכנסה ניתנה תשובה סבירה ומניחה את הדעת בהסברי המשיבים.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, אור, מצא. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ע. דינאי לעותרים, עו"ד ע. פוגלמן למשיבים. 20.1.93).

בג"צ 5973/92 ואח' - האגודה לזכויות האזרח בישראל ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*גירוש פעילי החמא"ס והג'יהאד האיסלמי(העתירות נדחו).

א. עניינן של העתירות גירושם ללבנון ביום 17.12.92 של 415 מתושבי יו"ש ואיזור חבל עזה, לגביהם הצטבר, לטענת רשויות השלטון, מידע שלפיו הם פעילים בארגון החמא"ס או הג'יהאד האיסלאמי. הוצאו צווי גירוש אישיים נגד כל אחד מן המגורשים, אך לא ניתנה להם זכות השמיעה בפני וועדת הערר לפני הגירוש. מפקדי יו"ש וחבל עזה הוציאו צווים בדבר גירוש זמני (הוראת שעה), שלפיהם מותר לבצע את הגירוש בלי לאפשר שמיעת המגורשים ע"י וועדת הערר לפני הגירוש, והעררים יישמעו לאחר הגירוש אם יוגשו ע"י בני משפחות או פרקליטי המגורשים. העתירות לבג"צ נדחו.

ב. בג"צ, שישב בהרכב של 7 שופטים, סקר את סמכויות הגירוש ללא מתן אפשרות מוקדמת למגורשים לערור בפני וועדת הערר, את התוצאה הנובעת מכך לגבי הגירוש אם לאחר מכן ניתנת האפשרות למגורש להביא את עררו בפני הוועדה, ואת תקפם של הצווים המבטלים את הצורך בשמיעה מוקדמת של המגורשים. בג"צ קבע כי ככלל יש לאפשר למגורש להופיע אישית ולהשמיע את השגותיו בפני וועדת הערר נגד הגירוש. בדיעבד, כאשר הוצאו צווי גירוש אישיים נגד כל אחד ואחד מהמגורשים, ונסיבותיו של כל אחד מן המגורשים הובאו בפני מי שהחליט על הגירוש, ניתן להכשיר את הגירוש אם תנתן למגורשים אפשרות להשמיע השגותיהם, לאחר הגירוש, בפני וועדות הערר, וזאת בנסיבות המיוחדות והחריגות של המקרה דנא. באשר לצווי הגירוש הזמניים המאפשרים גירוש בלי לשמוע תחילה את המגורש, נקבע כי הם לא ניתנו בסמכות והם בטלים. ברם מסקנה זו אינה פוגמת בתקפם של צווי הגירוש האינדבידואליים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ברק, גב' נתניהו, גולדברג, אור, מצא. עוה"ד י. שופמן, ד. בריקסמן, א. פלדמן, א. רוזנטל, גב' לאה צמל, ע. דקואר, א. ריאד וג. בולוס לעותרים. היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש והגב' נילי ארד למשיבים. 28.1.93).

בג"צ 4565/92 - שיץ קרית ארבע בע"מ נגד מדינת ישראל - משרד התחבורה

*החלטת משרד התחבורה שלא לשתף את העותרת בעבודות מיגון מכוניות תושבי יש"ע לאחר שמנהל העותר הוחשד במרמה הנוגעת למיגון מכוניות כאמור בעבר(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותרת עוסקת במיגון כלי רכב ובהתקנת אביזרי בטיחות לשמשות, כאשר עיקר פרנסתה, לפי עדותה היא, מבוסס על תושבי יש"ע הנזקקים למיגון זה. משרד התחבורה מממן מיגון זה לאותם תושבים באופן מלא, על פי נהלים שנקבעו, וחייבו אישור המשרד לבעלי מקצוע שיבצעו את המיגון. על פי נהלים אלה קיבלה העותרת אישור להשתתף במבצע באוקטובר 1989. כעבור זמן, לאחר שהופסק המבצע וחודש, הודיע משרד התחבורה לעותרת כי לא יכלול אותה כספק לצורך המבצע המחודש, בשל חשדות לביצוע עבירות פליליות ע"י מנהלה של העותרת (להלן: המנהל), במסגרת עבודות המיגון. העותרת פנתה לבג"צ ובמסגרת העתירה הוסכם בין הצדדים כי העתירה תבוטל, המנהל החשוד בעבירות יועבר מתפקידו והעותרת תכלל במבצע המיגון. ביוני 1992 הודיע משרד התחבורה לעותרת כי לא תכלל בין אלה שאושרו לבצע את עבודת המיגון, משום שהתברר כי מנהלה, שנחשד בפלילים, ממשיך להשתתף באופן פעיל בניהולה השוטף של החברה, על אף התחייבות העותרת שהוא יושעה מתפקידו. העתירה נדחתה.
ב. הלכה פסוקה היא כי כאשר הממשלה רשאית להתקשר עם ספקים מסויימים, יכולה היא להביא במניין שיקוליה, כשהיא עוסקת בבחירתם, את העובדה שנגד קבלן מסויים קיימים חשדות לביצוע עבירות פליליות. קל וחומר כאשר החשד הוא לביצוע עבירות הנוגעות להתקשרות קודמת בין הספק לאותה רשות. בענייננו לא היפלה משרד התחבורה בין ספקים שונים, להיפך, הוא קבע נוהלים הנוגעים לכשרם הטכני של הספקים ומי שמילא אחר נוהלים אלה נכלל במבצע. הפסקת העסקתה של העותרת נבעה מכך שלמשרד התחבורה התברר כאמור שהמנהל ממשיך בתפקידו למרות ההסכם הקודם. במצב דברים זה, בו מדובר במי שחשוד בביצוע עבירות פליליות בקשר להתקשרויות קודמות ועניינו נמצא בחקירה משטרתית משלימה, לאחר שכבר הומלץ בפני הפרקליטות להגיש נגדו כתב אישום, אין כל פסול בשיקול דעתו של משרד התחבורה שהחליט לא לכלול את העותרת במבצע.

(בפני השופטים: ברק, גולדברג, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד נ. ורצברגר לעותרת, עו"ד מ. בלס למשיבה. 24.1.93).

ע.א. 968/92 - ארוין ויינברגר נגד מגדה ויינברגר

*מזונות(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער חוייב בשעתו לשלם מזונות לאשתו המשיבה. בתביעה נשוא ערעור זה ביקש המערער לבטל את החיוב במזונות על יסוד הטענה כי אשתו מקבלת קיצבה כנרדפת הנאצים, בסכום גבוה מזה שהיה ידוע בדיון שבו חוייב במזונות. בינתיים פרש המערער לגימלאות ולפי טענתו הכנסות המשיבה גדולות מהכנסותיו הוא. מנגד ביקשה האשה להגדיל את סכום המזונות. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער וציין כי קיצבתה, שהיא הכנסתה הבלעדית, נמוכה מהכנסות המערער. אחרי ניכוי המזונות מהכנסות המערער והוספתם להכנסת האשה, אמנם עולה הכנסת האשה על זו של המערער בסכום של 125 ש"ח לחודש, אך ביהמ"ש נתן דעתו לרכוש שבידי המערער, היינו חלק מדירה שבבעלותו. אשר לכך שהמשיבה מקבלת קיצבה בגדר תגמולים כנצרכת, ציין ביהמ"ש כי לפי האמור בסעיף 2א' לחוק תיקון דיני משפחה (מזונות) מסור לידיו שיקול דעת אם להביא בחשבון את הכנסת האשה ובהתאם לשיקול דעתו החליט שלא לקזז את הכנסת האשה בעניין דנא. מנגד סבר ביהמ"ש כי יש להגדיל את סכום המזונות המשולמים ע"י המערער. האשה התבגרה והיא כבת 60, היא חיה בבדידות ומצב בריאותה רעוע. הכנסתה מקיצבה מגיעה לסך 2,100 ש"ח לחודש ושיעור המזונות שבהן חייב היה הבעל לשלם הגיע ל- 530 ש"ח לחודש. הכנסות המערער היו 2,560 ש"ח לחודש ואחרי תשלום המזונות נותרו לו 2,000 ש"ח ולאשה היתה הכנסה של 2,600 ש"ח. בנסיבות אלה הוסיף ביהמ"ש למזונות האשה עוד 200 ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אכן, צדק ביהמ"ש המחוזי כי אין מקום לבטל את חיובו של המערער במזונות אשתו. אולם אין לקבל את החלטתו להגדיל את המזונות בסכום של 200 ש"ח. אין זה ראוי כי הכנסת המערער נטו תסתכם אחרי תשלום מזונות ב- 1800 ש"ח וזו של האשה ב- 2,800 ש"ח. המערער הוא עתה כבן 68 והעובדה שהוא חי עם אשה אחרת אינה עילה להגדלת המזונות. לפיכך הוחלט לבטל את התוספת של 200 ש"ח לחודש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. מולדבסקי למערער, עו"ד א. גרינשטיין למשיבה. 25.1.93).

ע.א. 913/91 - שרית אזולאי קטינה נגד מדינת ישראל

*מחיקה על הסף של תביעה בגין "הולדה כעוולה" כאשר בבדיקת אולטרסאונד לא נתגלה כי לעובר - התובע - מום חמור(מחוזי חיפה - ת.א. 790/90 - הערעור נתקבל).

א. בבדיקת אולטרסאונד שנערכה בבית חולים ממשלתי לאם בהריונה לא נתגלה כי לעובר מום חמור בגפה העליונה הימנית. כך נולדה המערערת עם מום שהוערך ע"י מומחה, שחוות דעתו הוגשה עם התביעה, ב- %90 נכות. המערערת, כבת 6 שנים, הגישה תביעה נגד המדינה וטענתה היתה כי אילו הודע להורים בעוד מועד על דבר המום היו מפסיקים את ההריון. המדינה ביקשה לדחות את התביעה על הסף והרשם נעתר לה. החלטת הרשם מתבססת על תקדים של ביהמ"ש העליון בע.א. 540/82 (פד"י מ'(2) 85) - (להלן: פרשת זייצוב). בדחותו את התביעה אמר הרשם "כשאני דן במקרה כגון המקרה שלפני עלי לשאול את עצמי מה היו משיבים כב' השופטים שישנו בדין במקרה זייצוב על השאלה שבפני, ואם תשובתי לשאלה היא כפי שאני אכן סבור, ששלשה מהם היו פוסקים שאין לפסוק למשיבה פיצויים בגין הרשלנות, הרי שעלי לדחות את תביעתה על הסף". הערעור נתקבל.
ב. בפרשת זייצוב היו הדעות חלוקות באשר לתביעת הקטין. השופט גולדברג סבר שאין להכיר כלל בעילת נזיקין של קטין על "הולדה בעוולה" ולפיכך הציע שהערעור בעניין זה יידחה. עמדה קטבית הפוכה נקטו השופטים ברק וש. לוין. להשקפתם אם כתוצאה מרשלנות של רופא נולד קטין בעל מום, זכאי הוא לפיצוי כלפי הרופא בין אם אלמלא
הרשלנות היה נולד בריא ובין אם לולא רשלנות זו לא היה נולד בכלל. עמדת בינתיים הביעו השופטים גב' בן פורת וד. לוין. להשקפתם צריכה ההשוואה להיעשות בין אי קיום לבין קיום פגום. כעקרון, טובים החיים, אפילו פגומים הם בשל נכות, על פני אי קיום. אבל. "ייתכנו מקרים, אם כי נדירים, שבהם ניתן יהיה לקבוע שטוב היה לאדם פלוני לולא נולד". שני שופטים אלה סברו כי "לקטין הפגום במקצת לא תהא... עילה כלשהי בנזיקין... אולם... יכול שמומו של הילוד יהיה כה כבד עד שיאמר על אותו יצור אנוש כי 'חייו אינם חיים' וכי 'נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא'... כל מקרה ומקרה על פי מידת המום כפי שהוכח...".
ד. מה שעולה מתוך פסה"ד של 4 מתוך 5 השופטים בפרשת זייצוב, הוא כי תתכן עילת תביעה של קטין שהולדתו בעוולה. אשר לשאלה באילו תנאים קמה עילה זו - בכך נחלקו ארבעת השופטים. מכאן שבשאלה זו לא יצאה הלכה מחייבת מביהמ"ש העליון. כאשר תביעה כגון דא באה בפני שופט מחוזי יכול הוא להחליט לאמץ את עמדת השופטים ברק וש. לוין ולקבוע כי יש בפניו עילת תביעה בכל מקרה, ויכול הוא לאמץ את עמדת השופטים גב' בן פורת וד. לוין ואז יהא עליו להחליט אם במקרה הספציפי שבפניו יש לקטין התובע עילת תביעה. בכל אחד מהמקרים לא יחטא השופט נגד הוראת סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה, הקובע כי "הלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון מחייבת כל בימ"ש, זולת ביהמ"ש העליון". מה שאין הוא יכול לעשות הוא לקבוע כי בשום מקרה אין לקטין עילת תביעה כזאת. בנושא זה, ובנושא זה בלבד, נקבעה בפרשת זייצוב הלכה ע"י 4 שופטים כי תתכן תביעה כזו. בענייננו, זכותו של הקטין להראות כי מומו הוא כה כבד עד כי גם לפי ההשקפה של השופטים גב' בן פורת וד. לוין עומדת לו עילת תביעה. זאת הוא יכול להוכיח רק במשפטו על סמך ראיות רפואיות ואחרות. לפיכך לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף.

(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, אור. החלטה - השופט מלץ. עו"ד מ. קין למערערת, עו"ד ו. פרדס (פרי) למשיבה. 6.1.93).

בג"צ 4415/92 - ורדה לביא נגד שלום לביא ובתי הדין הרבניים

*בקשה לבטל פס"ד גירושין של בי"ד רבני בטענה שהדיון נגד את כללי הצדק הטבעי (העתירה נדחתה).

העותרת מבקשת לבטל פס"ד בנושא גירושין, שניתן ע"י ביה"ד הרבני האיזורי ושאושר ע"י ביה"ד הרבני הגדול, בתביעת גירושין שהגיש המשיב נגדה, ולקיים דיון בתביעותיה לשלום בית. העתירה נדחתה. בג"צ יכול ומוסמך לבקר את החלטות בתי הדין הרבניים, אם אלה דנו והכריעו בעניין שאיננו בסמכותם, וכשמדובר בסמכות, גם כללי הצדק הטבעי בכלל זאת. נשוא העתירה הוא במובהק בתחום סמכות בתי הדין הרבניים. עניין לנו בתביעת גירושין מצד אחד ותביעה לשלום בית מאידך גיסא. ביה"ד הרבני הגיע לכלל מסקנה שעל הצדדים להתגרש והעותרת ערערה לביה"ד הרבני הגדול שאישר את פסה"ד. הטענה המרכזית של העותרת היא שההליכים התקיימו בהיעדרה, כי לא נשמעה עמדתה מהבחינה העובדתית, ולא טענותיה מהבחינה המשפטית, ואי לכך ניתן לומר שנפגעו עיקרי הצדק הטבעי, פגיעה שדינה כדין חריגה מסמכות: ברם, אין הדברים נכונים מהבחינה העובדתית. גם על פני העתירה ונספחיה עולה כי העותרת הוזמנה כדין לישיבות שנקבעו לתביעת הגירושין, לא אחת, ולא התייצבה לדיון פעם אחר פעם, גם כשהוצאו נגדה צווי הבאה. בביה"ד הרבני הגדול הופיע וטען ב"כ והוצגה עמדתה במלואה. עמדתה היתה ברורה גם בפני ביה"ד האיזורי על פי חומר שהתלווה לתביעתה לשלום בית. לפיכך יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חשין. החלטה - השופט לוין. העותרת לעצמה, עו"ד יוסף פרידמן למשיב. 18.1.93).

בש"פ 84/93 - אהרן רונן ויוסף זנזורי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מעשי בריונות ושיבוש הליכי משפט)174 (ערר על מעצר ער תום ההליכים - הערר נדחה).

בביהמ"ש המחוזי הואשמו 4 צעירים בעבירות אלימות ושיבוש הליכי משפט. מדובר בחבורה שפעלה יחדיו והטילה מוראה על איזור מסויים ברמת גן, תוך שימוש במעשי בריונות, אלימות, סכינאות וכן איומים והפחדה כדי למנוע הגשת תלונות נגדם. התביעה ביקשה לעצור את הארבעה עד תום ההליכים, וביהמ"ש שיחרר שניים מן העצורים, האחד בשל מיעוט ראיות, והאחד (להלן: הקטין) בהיותו בן 17. המדינה הגישה בשעתו ערר על ההחלטה שלא לעצור שניים אלה, והערר נדחה. השניים האחרים, הם העוררים, נעצרו עד תום ההליכים ועררם נדחה.
בפי הסניגורים טענה אחת בלבד והיא טענת אפליה. הטענה היא כי הנאשם הקטין היה הדמות הדומיננטית בחבורה על אף גילו הצעיר, וכי גם העוררים הם צעירים ורק שנתיים מבדילות בינם ובין הקטין. אין לקבל טיעון זה. המעשים המיוחסים לעוררים הינם חמורים ביותר, והינם ביטוי נוסף ל"תרבות הסכין" שהתגברה לאחרונה, ונובעת מהם המסקנה כי העוררים מסוכנים הם לציבור. מעצם העבירות המיוחסות לעוררים עולה גם החשש הרציני לשיבוש הליכי משפט ע"י הדחה ואיומים על עדים. דברים אלה נכונים ביתר שאת בגלל העובדה שלשני העוררים עבר פלילי. בכך, בנוסף להבדל בגיל, שונה מצבם ממצבו של הקטין.

(בפני: השופט מלץ. עוה"ד ש. גז וגב' שעשוע לעוררים, עו"ד אלף למשיבה. 11.1.93).

בש"פ 33/93 - חבה יעקב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם, יחד עם אחר, בשתי פרשיות של שוד בנסיבות מחמירות. קרבנות המעשים היו שני ישישים, האחד בן 81 והשני בן 75, וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. טוען הסניגור כי העורר נגרר לביצוע העבירות בהשפעת העבריין השני, שהוא איש אלים וחזק. הדיון במשפט עומד להיפתח תוך כמה ימים ובכוונת העורר להודות בעבירות ולטעון לקולת העונש בלבד. בנסיבות העניין, סבור הסניגור, קיים סיכוי טוב שביהמ"ש לא ישית על העורר מאסר בפועל. הערר נדחה.
מבלי להביע דעה על העונש הצפוי או הראוי לעורר, הרי להצדקת המעצר עד תום ההליכים די במה שהודה העורר במו פיו, כי בהשפעת אדם אחר יצא לבצע שני מעשי שוד חמורים כלפי ישישים. יצויין שהמדובר במעשים שבוצעו בהפרש זמן אחד מן השני. מי שבהשפעת אחר נכון לבצע עבירות חמורות מעיד על עצמו שהוא עלול לסכן את שלום הציבור בהתהלכו חופשי. לכך יש להוסיף כי לעורר הרשעות קודמות בעבירות של התפרצות וצדק ביהמ"ש כשהורה על מעצרו עד תום בירור המשפט.

(בפני: השופט מצא. עו"ד דויטש לעורר, עו"ד ארצי למשיבה. 11.1.93).

ע.א. 3148/92 - דוד עגיל ואח' נגד נפתלי אלגלי ואח'

*בקשה להעברת חוק לשופט אחר (בקשה להעברת תיק לשופט אחר - הבקשה נתקבלה).

שופט ביהמ"ש המחוזי בנצרת נתן פס"ד הצהרתי שעניינו חלוקת משאביו של מושב, המאוגד כאגודה להתיישבות חקלאית שיתופית. פסה"ד ניתן לבקשת חלק מחבריה של האגודה. עתה עותרים חברים אחרים של אותה אגודה, שלא היו צדדים לדיון הראשון, ומבקשים להצהיר כי פסה"ד ההצהרתי הוא כאין וכאפס, מכיוון שהם לא צורפו לתביעה. התיק השני הועבר לדיון אצל השופט שנתן את פסה"ד הראשון, והמבקשים טענו כי על השופט לפסול עצמו. בקשת הפסילה נדחתה ומכאן הערעור. לגופו של עניין נדחה הערעור, אך בעקבות התפתחויות שחלו בינתיים הוחלט להעביר את התיק לשופט אחר.

אין לומר כי שופט שדן בעניין בסבוב הראשון פסול בהכרח מן הדיון בבקשה השניה. חזקה על שופט שיידע בדרך כלל לדון לגופה של המחלוקת לאור הראיות והטענות החדשות שיובאו בפניו ושלא היו בפניו בדיון הראשון. ברם, בינתיים כבר נדונה הבקשה לגופה וניתן פס"ד ולאחר מכן בוטל פסה"ד. לאור מהלך הדיונים הפתלתל, ומאחר ומעורבים בעניין עשרות רבות של חברי המושב, שהמחלוקת ביניהם ככל הנראה עזה, כאשר כל אחד מחברי הכתות הניצות תולה פרנסתו בתוצאות הדיון, רצוי מן הבחינה המעשית להעביר תיק זה, שהדיון בו לגופו טרם החל, לידי שופט אחר. לפיכך הוחלט כי נשיא ביהמ"ש המחוזי יעביר את התיק לשם דיון לגופו לשופט אחר.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. שילה למערערים. 5.1.93).

בג"צ 2926/92 - רפי סויסה נגד פרקליט מחוז הדרום

*החלטת פרקליט המחוזי שלא להעמיד לדין "סוכן סמוי" למרות שבעת העסקתו כסוכן סמוי ביצע עבירות סם למען עצמו (העתירה נדחתה).

העותר עומד לדין בביהמ"ש המחוזי באישום בעבירות סמים, כאשר האישום מבוסס על מידע שנתקבל מסוכן סמוי שהיה מעורב ככזה במקרים רבים ושונים של עבירות סם. אותו סוכן הודה כי עבר גם עבירות סם שלא לשם תפקידו כסוכן סמוי. העותר מבקש להורות ליועץ המשפטי להעמיד את הסוכן לדין בגין כך, כאשר לטענת הסניגור ההחלטה שלא להעמיד את הסוכן לדין פוגעת בחוש הצדק ומהווה אפליה. יתירה מזו, כך הטענה, הימנעות מלהעמיד את הסוכן לדין פירושה אילוצו להעיד נגד העותר במשפטו. העתירה נדחתה.
יש אמנם בידי התביעה הודאה מפיו של הסוכן כי בתקופת העסקתו כסוכן סמוי ביצע עבירות סם למען עצמו, ועל אף זאת טרם החליטה התביעה אם להעמידו לדין אם לאו. לא על בג"צ בשלב זה לחייב את הפרקליטות לפעול כמבוקש בעתירה, לפני שהדבר נשקל ע"י הפרקליטות עד תום. מה גם ושיקולי מדיניות שונים הנוגעים לסוגיית העסקתו של סוכן סמוי מעורבים בכך. אי העמדתו של הסוכן לדין בשלב זה או בכלל לא תשלול מהגנתו של העותר. בידו להוכיח בביהמ"ש את עובדת ההודאות שניתנו ע"י הסוכן כדי לנסות לשכנע את ביהמ"ש כי אין לתת בו אמון.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, מלץ, מצא. עוה"ד ע. ברטל, ציון אמיר ומרוז לעותר, עו"ד אריה רומנוב למשיב. 28.1.93).

בש"א 5918/92 - סמי גולדנטל נגד בנק דיסקונט

*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נתקבלה).

המשיב הגיש נגד המבקש תביעה בסדר דין מקוצר בבימ"ש השלום וניתן נגד המבקש פס"ד על יסוד התביעה. בקשת המבקש לבטל את פסה"ד נמחקה על הסף ע"י הרשם וערעור על החלטת הרשם נדון ע"י שופט בימ"ש השלום ונדחה. המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ביום 25.8.92. החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנה בהיעדר הצדדים והגיעה לידי ב"כ המבקש ביום 4.10.92. המבקש ביקש רשות לערער על החלטה זו לביהמ"ש העליון ושלח לביהמ"ש בקשה לרשות ערעור, ביום 1.11.92, ובצירוף לבקשה שלח שיק על סך 1400 ש"ח, במקום 404 ש"ח. המסמכים הוחזרו ע"י מזכירות ביהמ"ש העליון, שכן האגרה שנשלחה בשיק היתה בסכום יתר. ב"כ המבקש מיהר ושלח את הבקשה עם הסכום המתאים ביום 3.11.92 וביקש הארכת מועד. הבקשה נתקבלה. הפנייה הראשונית לביהמ"ש העליון נעשתה כשורה ובתוך המועד, אלא שהשיק שצורף היה בסכום יתר. במצב דברים זה היה על המזכירות לקבל את הבקשה ולדרוש מן המבקש, תוך פרק זמן קצוב, לדאוג לתשלום האגרה בסכום הנכון. איחור המועד מקורו בפעולה שגוייה של המזכירות, ובנסיבות אלה קיים צידוק לקבל את הבקשה שנשלחה שוב והגיעה באיחור.