תקציר סביר כרך מ"א חוברת 12

ע.א. 50/91 - ד"ר אדגר סבין נגד שר הבריאות

*התליית רשיון של רופא לפי פקודת הרופאים(ערעור על פי סעיף 47 לפקודת הרופאים על צו התליית רשיון - הערעור נדחה).

א. המערער, רופא במקצועו, הורשע בשתי עבירות של ביצוע מעשה מגונה שלא בכפיה, בשתי חולות. בכל אחד משני המקרים נדון ל- 3 חדשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר עלתנאי. בעקבות הרשעתו הוגשו נגד המערער קובלנות משמעתיות בהן נתבקש שר הבריאות להפעיל את סמכותו לפי פקודת הרופאים לענישה משמעתית של המערער. הדיון בעניינו של המערער התקיים בפני ועדת משמעת של שלושה. שניים מחברי הוועדה, נציג ההסתדרותהרפואית ונציגת היועץ המשפטי, המליצו על התליית רשיונו של המערער לתקופה של שנתיים. יו"ר הוועדה, פרופ' לרפואה, בדעת מיעוט, המליץ על שלילת רשיונו של המערער לצמיתות. בעל דעת המיעוט שם דגש על מטרת הטיפול המשמעתי שהיא הגנה על ציבור המטופלים וכן על כבוד המקצוע. שר הבריאות נקט בגישת ביניים והחליט להתלותאת רשיונו של המערער ל- 5 שנים. הערעור נדחה.
ב. הסמכות להחליט ולקבוע את ענשו המשמעתי של רופא מסורה לשר הבריאות. תפקיד וועדת המשמעת הוא לסייע לשר בגיבוש החלטתו בדבר הסנקציה המשמעתית ההולמת בכל מקרה ומקרה. המלצת הוועדה אינה מחייבת את השר ושיקול הדעת הסופי הוא של השר. לכן אין פגם בעצם סטייתו של השר מהמלצת עמדת הרוב בוועדה, והשאלה היא האם לגופהעומדת החלטתו של השר במבחן הביקורת.
ג. אשר למטרות העומדות ביסוד ההליכים המשפטיים - אין לומר כי המטרה העיקרית של הליכים אלה, בכל הנסיבות, היא להבטיח שהרופא שסרח לא יחזור על מעשיו ולא יסכן את הציבור. אכן, יש להביא בחשבון, בכל מקרה ומקרה, את חומרת הסכנה הנשקפת לציבור מהישנות מעשיו של הרופא, אך גם ערכים, צרכים ואינטרסים לגיטימיים אחרים,עליהם באה הענישה המשמעתית - מקצועית להגן. בין אלו ניתן למנות את האינטרס בהרתעה כללית, את הצורך בשמירה על כבוד המקצוע ואת אמון הציבור במקצוע. מובן כילצד שיקולים אלו יש מקום להביא בחשבון גם את נסיבותיו האישיות המיוחדות של הרופא שעומד לדין משמעתי, וגם רשימת השיקולים בכגון דא אינה סגורה. לעיתים תביאההתחשבות בנסיבות האישיות להקלה ניכרת בסנקציה המשמעתית ובמקרים אחרים לא יינתןלנסיבות מסוג זה משקל רב.
ד. המערער הפר בצורה גסה את האמון שרחשו לו החולות שבאו לטיפולו. אמון זה עומד ביסוד מערכת היחסים בין חולה לרופא, ועליו נשענת נכונותו של החולה להפקיד את חייו, בריאותו ורווחתו בידיו של הרופא. בשימוש לרעה באמון זה, על מנת לבצע בחולים מעשים אסורים, פעל המערער בניגוד לכלל התנהגות יסודי וחיוני העומד ביסודמקצוע הרפואה. במעשיו גם פגע המערער בכבודן ובצינעת הפרט של מטופלותיו. אין צריך לאמר כי במעשיו פגע המערער בכלל העוסקים במקצוע הרפואה, שכן מעשים מסוג זה, כשהם נעשים בשעת טיפול, ממיטים קלון על המקצוע ופוגעים במידה ממשית באמון הציבור בעוסקים בו. על התגובה הענשית לשקף גם עובדה זו ולשגר לעמיתיו של המערערלמקצוע מסר חד משמעי שירתיע אותם ממעשים דומים. אין גם לומר שאין סכנה שהמערער יחזור על מעשיו. הטיעונים של המערער מצביעים על כך שאין הוא מודע לגבולות האסורוהמותר במהלך ביצוע טיפול רפואי. אכן, קיימות במקרה שבפנינו נסיבות שבעבר מצאו מקום להתחשב בהן עובר להטלת עונשים משמעתיים על רופאים, ברם, אין לומר כי בקבעועונש התלייה של 5 שנים פעל השר, כביכול, מתוך התעלמות ממכלול השיקולים באופן המצדיק התערבות בעונש. אמת המידה שנתגבשה בעבר היתה מקלה מדי ואין לראות בה קו מנחה מחייב שבכוחו להביא להתערבות בעונשים המוטלים ע"י השר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. אלמוג למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיב. 7.1.93).

ע.א. 2393/92 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אימוץ(מחוזי י-ם - תיק אימוץ 51/91 - הערעור נדחה).

א. המערער, יליד 1940, הורשע בשנת 1968 ברצח 4 אנשים ובנסיון לרצח, ונדון למאסר עולם. לאחר שריצה 20 שנות מאסר שוחרר ממאסרו. המערערת היא ילידת 1966. הוריה חיים ברמה סוציואקונומית נמוכה ומתפקדים באופן גבולי. שניים מבין 5 אחיה סובלים מפיגור שכלי. גם המערערת מאובחנת כסובלת מפיגור קל עד בינוני. בשנת 1988, לאחר שהמערער שוחרר ממאסרו, נישאו המערערים ונולדו להם שני ילדים קטינים,אחד באפריל 1989 והשני בפברואר 1990. לאחר לידתם שהו הקטינים בבית הוריהם וגורמי הרווחה נרתמו לעזרת המשפחה. בחודש אוגוסט 1990 חזר המערער וביצע עבירה של נסיון לרצח ונדון ל- 14 שנות מאסר וכן בוטל רשיונו ועליו לרצות 10 שנות מאסר נוספות בשל העבירות הקודמות. לאחר מאסרו של המערער סודרו הקטינים במשפחה אומנת והמערערת שמרה עמם על קשר וביקרה אותם כמעט מדי יום. כעבור כ- 3 חודשים הוציאה המערערת את הילדים מהמשפחה האומנת, ורשויות הסעד פנו לביהמ"ש לנוער בבקשה להכריז על הילדים כ"קטינים נזקקים". ביהמ"ש נעתר לבקשה וקבע כי הקטינים יימצאו במשמורת רשויות הסעד.
ב. ביום 8.7.91 הוגשה לביהמ"ש המחוזי בקשה להכריז על הקטינים כבני אימוץ. ביהמ"ש נעתר לבקשת המדינה לאשר העברת הקטינים למשפחה המבקשת לאמצם, לפי סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים. לאחר מכן נתן ביהמ"ש את החלטתו בדבר הכרזת הקטינים כבני אימוץ באשר התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 13(7) לחוק האימוץ. ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה כי שני ההורים אינם מסוגלים לדאוג לילדיהם כראוי ואין סיכוי שהדבר ישתנה בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד.הערעור נדחה.
ג. המערערת מאובחנת כמפגרת ושיקול דעתה פגום. היא בעלת אישיות ילדותית ומוגבלת, ואין לה היכולת להעניק לילדיה הורות מינימלית. על המערער הושתה כאמור תקופת מאסר ממושכת וגם בעת ששהה בבית לא השכיל לטפל בילדיו. גורמי הרווחה הגישולמערערים עזרה מרובה אך נסיונות הסיוע לא צלחו, המערערים לא שיתפו פעולה ולא הסכימו לקבל הדרכה ויעוץ. בשל מכלול הנסיבות האמורות אין מנוס מן המסקנה כי נתקיימו לגבי שני המערערים התנאים הקבועים בסעיף 13(7) לחוק האימוץ וכי טובת הילדים היא באימוצם.
ד. השאלה אימתי ובאלו נסיבות המצאותו של הורה במאסר, אף לתקופה ממושכת, יכולה להקים ולקיים, היא כשלעצמה, עילת אימוץ על פי חוק - פנים רבות יש לה וכרוכות בהשאלות מוסריות וחברתיות נכבדות. לא כל ישיבה במאסר, אפילו מאסר לתקופה ארוכה, יהא בה בהכרח משום הימנעות דרך קבע ממילוי חובותיו של ההורה כלפי הילד. הכל לפינסיבותיה של העבירה ושל העניין, ולפי ראות עיני ביהמ"ש. מן הראוי שבמקרים בהם כליאתו של אדם במאסר לתקופה ממושכת עלולה להוביל לניתוקו מילדיו בדרך של אימוץ,יביאו רשויות התביעה עובדה זו לידיעת ביהמ"ש לפני גזירת הדין, שהרי ללא ספק אף זו נסיבה אישית מובהקת שמן הראוי להביאה לידיעתו של ביהמ"ש לצורך גזירת הדין. במקרה דנן, מאסרו של המערער, כשמצטרפות אליו כל יתר הנסיבות האמורות, מובילים למסקנה, כאמור, כי המערער אינו מסוגל לדאוג כראוי לילדיו, ואין כל סיכוי לשינויהמצב בעתיד הנראה לעין.
ה. ב"כ המערער טען עוד כי ביהמ"ש המחוזי השתית מסקנותיו על עדויות שמיעה בלתי קבילות המצויות בתסקיר של פקידת הסעד שהוגש לביהמ"ש ובתצהירי העובדות הסוציאליות. בעניין זה אין לקבל טענת ב"כ המדינה כי העובדות הכלולות בתסקיר קבילות הן כראייה בביהמ"ש על אף היותן עדויות שמיעה, ועל המערערים המבקשים
לתקוף קיומן של עובדות אלה להביא עדויות סותרות. אמנם כן, רשאי פקיד הסעד לכלולבתסקיר המוגש על ידו לביהמ"ש עדויות שמיעה, אך אין בכך - בהכרח - כדי להכשיר עדויות אלו כראיות קבילות בביהמ"ש. בתסקיר פקיד הסעד ניתן לכלול עובדות שיסודן בעדויות שמיעה, אך אם מובעת התנגדות לקבילותן של עדויות אלו או אחרות, יש להוכיחן כפי שיש להוכיח כל עובדה אחרת. אולם, בענייננו, העידו בביהמ"ש פקידות סעד, עובדות סוציאליות, רופאים, מומחים ועדים נוספים ורוב רובם של העדים העידו על עובדות הידועות להם באופן אישי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד פיליפ מרכוס למערערים, עו"ד גב' נילי מימון למשיב. 10.1.93).

ע.פ. 3537/91 - מאיר עטר וסמי בן שושן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בסחר בסמים(מחוזי נצרת - ת"פ 348/89 - הערעור נתקבל).

א. שני המערערים הורשעו בעבירות של סחר בסמים ובהחזקת סמים. לפי האישום בוצעה ביום 5.11.89 עיסקת סמים על גשרון הניצב בכניסה לחוף "הוואי" אשר לחוף הכנרת. באותה עיסקה, כפי שצפה בה איש משטרה שניצב בתצפית, נטלו חלק שניים: אדם אלמוני,שהגיע לזירת האירוע ברכב מסוג מרצדס ויצא מהמכונית כשחבילה מוחזקת בידו; אדם אחר שהגיע למקום ברכב מסוג פיאט יצא ממכונית הפיאט וניגש לעבר האלמוני והשניים החליפו ביניהם את החבילות. לאחר החלפת החבילות חזר האלמוני למרצדס ונסע ואילו מקבל החבילה חזר לפיאט, ומכונית זו יצאה לכיוון צומת מגדל ושם עצרה בסמוך למכונית אחרת מסוג רנו שבתוכה היה אותה שעה המערער השני. האיש שנטל את החבילה על הגשרון יצא מהפיאט, נכנס לרנו ושני כלי הרכב יצאו לדרכם מצומת מגדל לכיוון ואדי חמאם.
ב. המשטרה הציבה מחסום ומשהבחינו. המערערים במחסום המשטרתי האיץ נהג מכונית הרנו את נסיעת המכונית, פרץ את המחסום ולאחר שגלגליו נפגעו בדקרים נעצר מעבר למחסום. הנוסע שעבר ממכונית הפיאט נמלט כשהחבילה בידו לעבר מטע זיתים שבצידי הדרך. שני שוטרים דלקו אחר האיש שנמלט ואילו המערער השני נעצר. אל המחסום הגיעהמכונית הפיאט שהיתה נהוגה ע"י המערער הראשון וגם הוא נעצר. האיש שנמלט למטע לא נתפס, אך במטע נמצאו זרוקות שתי שקיות שהכילו הרואין במשקל 1.35 ק"ג. שני הנהגים שנהגו בכלי הרכב הועמדו לדין.
ג. בביהמ"ש המחוזי העידו חלק מאנשי המשטרה שהיו מעורבים במבצע, ועוד העיד עד (להלן: המדובב). עד זה הינו עבריין מועד אשר לבקשת חוקרי המשטרה הוכנס לתא המעצר בו הוחזק המערער הראשון. הוא קיים עמו שתי שיחות כאשר בראשונה לא היה מצוייד במכשיר הקלטה ואילו שתי השיחות המאוחרות יותר הוקלטו. לדברי אותו מדובב,התוודה בפניו המערער הראשון, בשיחה הראשונה, שהיתה חופשית ולבבית, כי היה מעורבבעיסקת סמים רחבת היקף שבה השתתפו המערער השני ואדם נוסף בשם יוסף שלום. לפי אותה התוודות היה זה יוסף שלום שנמלט מהמכונית. בשתי השיחות הנוספות עם המערער הראשון, בהן היה ה"מדובב" מצוייד במכשיר הקלטה, אין שום אימות ל"התוודות" כביכול שהיתה בשיחה הראשונה. אין גם שום אימות אחר מכל מקור אחר לשיחת ה"התוודות". ביהמ"ש המחוזי הרשיע כאמור את המערערים בעבירות האמורות והערעור נתקבל.
ד. הנסיבות ושרשרת ההתרחשויות כפי שתוארו ע"י עדי התביעה מעוררים חשד כבדשהמערערים אכן היו מעורבים בפעילות לא חוקית. החשדות הכבדים גוברים ומתחזקים לאור עדותם של המערערים והגירסה המופרכת שביקשו להוכיח. ברם, כל אותן ראיות נסיבתיות, לכשעצמן, אינן בסיס מספיק להרשעת המערערים בעבירת הסמים שיוחסה להם,
שהרי על התביעה החובה להוכיח את כל מרכיבי האישום מעבר לספק סביר, וחובה זו מוטלת עליה "עד סוף כל הסופות". הנסיבות הנ"ל מהוות תשתית שאפשר לשלב לתוכה או להשעין עליה עבירה שביצעו המערערים, אם אמנם ישנה ראייה אחרת העומדת בפני עצמה, המוכיחה את העבירה הספציפית. במקרה דנן, ההרשעה יכולה לעמוד ולקבל יתר תוקף בנסיבות המחשידות שהוכחו, על פי עדותו של "המדובב", ככל שתימצא ראוייה להתקבל מבחינת אמינותה ומשקלה, או על פי העובדה המוכחת שנתפסו סמים בקרבת המחסום סמוך לאחר שנמלט לתוך המטע האדם השלישי שבחבורה. זאת, אם לא נקטעה השרשרת הקושרת את הסמים שזוהו במחלקה לזיהוי פלילי עם הסמים שהוחזקו ע"י האיש הנמלט בשקית שהיתה בידו. ברם, שתי סדרות ראיות אלה לא הוכחו כדבעי.
ה. באשר ל"מדובב", הרי הוא עבריין שאמינותו עלולה להיות מפוקפקת. לא רק ביהמ"ש צריך להתייחס לעד כזה בזהירות ובקפידה, אלא גם המשטרה עצמה שבאה להיעזר בו ולקבל את שירותיו. כשמבקשים לעשותו עד מדובב, צריך לעשות סידורים שהמפגש בין "המדובב" לבין החשוד יונצח בהקלטה. השיחה העיקרית שבה כאילו התוודה המערער בפני ה"מדובב" לא הוקלטה, ולפיכך מהווה עדותו "משענת קנה רצוץ" שהראיות הנסיבתיות המחשידות לא יכולות להיאחז בה ולהיות למקשה אחת.
ו. אשר למציאת שקיות הסם - על פי הראיות אין וודאות כי הסם שנמצא נזרק ע"י האיש שברח. השוטרים לא רדפו אחר הנמלט במסלול הבריחה המדוייק, כי לא הצליחו לגלות את נתיב הבריחה. הרודפים חתכו לתוך המטע כדי לנסות וללכוד את הנמלט בנקודה כלשהי במסלול בריחתו. השוטרים גם לא יכלו להעיד כי השקית שנתפסה היא השקית שנראתה בידיו של הנמלט ברגע שיצא מן הרכב. המסקנה כי שקיות הסם המסוכן הן אלה שהושלכו ע"י הנמלט, צריכה להיות מוכחת מעבר לספק סביר ובדרגת הסתברות גבוהה, ומהעובדות הנ"ל אין להגיע לכלל דרגה כזו. אין ראייה בטוחה ומספקת כי שקיות הסם שנתפסו בשטח הן אלה שנבדקו במחלקה לזיהוי פלילי והוצגו בביהמ"ש שכן הן לא סומנו כדבעי. על כן, למרות החשד הכבד שעולה מעל פני הראיות, לא הצליחה התביעה להראות בראיות מספיקות, כי המערערים היו מעורבים בעיסקת סמים ולפיכך יש לבטל את הרשעתם מחמת הספק המתעורר כאמור.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חשין. החלטה - השופט לוין. עוה"ד גב' פ. דבורין ודן קואל למערערים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 6.1.93).

ע.א. 5379/90 - סימה מתתיהו נגד מדינה ישראל

*תביעת פיצויים של מורה שהגב "נתפס" לה בעת הזזת שולחנות בבית הספר(מחוזי חיפה - ת.א. 2067/86 - הערעור נדחה).

א. המערערת עבדה כמורה. לגירסתה, "נתפס" לה הגב כשעסקה בהעברת שולחנות וכסאות בבית הספר, לצורך הכנת אולם לטקס מסויים, ועקב כך נגרם לה נזק חמור בגבה. היא נאלצה לעבור ניתוח ונותרה לה נכות בשיעור של %30. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש לדחות את תביעתה לפיצויים בציינו כי קיימות תמיהות לגבי עצם אירוע התאונה, וקיימות מספר עובדות המטילות ספק בקיומו של האירוע; אפילו סכלה המערערת בגין פעילותה ביום המקרה מכאבי גב, הרי המערערת עצמה לא קשרה זאת לפעילותה באותו יום, ומבחינה רפואית אין הוכחה לקשר סיבתי בין הכאבים לפעילותה בבוקר יום המקרה; בנסיבות המקרה לא הוכחה כל התרשלות מצד המשיבה. הערעור נדחה.
ב. אפילו עסקה המערערת ביום המקרה בסיוע להעברת השולחנות והכסאות, אין לייחס למשיבה אחריות בנזיקין לנזקים הנובעים מכך. הטלת משימה על מורה אחראית לדאוג להעברת שולחנות וכסאות, כשאין מוטלת עליה חובה אישית לבצע את הצד הפיסי של העברה כזו, אין בה פעולה בחוסר זהירות. המדובר בפעולה יומיומית רגילה שאינה קשורה בסיכונים מיוחדים, אפילו תיאלץ המורה לסייע בהעברה כזו על פי רצונה
ושיקול דעתה. הזזת שולחן או כיסא הינן מפעולות היום יום, שאינן טומנות בחובן סיכונים מיוחדים, ולא היה על מנהל בית הספר לנקוט בצעדי זהירות מיוחדים, כולל הנהגת שיטות עבודה מיוחדות לצורך ביצוע עבודות אלה. לפיכך, אין לייחס למנהל בית הספר או למשיבה כל אחריות בנזיקין בשל כך בלבד שהוטל על המערערת לדאוג שהשולחנות והכסאות יוזזו ממקומם.
ג. צדק גם השופט כשקבע שלא הוכח קשר סיבתי מבחינה רפואית בין פעילותה של המערערת ביום המקרה לבין נכותה. המערערת ניסתה להיבנות מהעובדה שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בסופו של דבר שמצבה הרפואי הינו תוצאה מהתאונה שאירעה לה ביום המקרה, אך אין הסכמת המוסד לביטוח לאומי בעניין זה מחייבת את המשיבה. המערערת ביקשה גם להסתמך על אישור מטעם משרד החינוך והתרבות מיום 5.4.81 שנחתם ע"י אחת גב' הירש, על פיו אירעה למערערת תאונה בדצמבר 1979 כאשר הרימה כסאות והיא נזקקה לעזרה רפואית בקשר לכך. הגב' הירש לא היתה עדה לתאונה והאישור ניתן לבקשת המערערת ועל יסוד טענותיה, מבלי שהמשיבה, או מי מהמוסמכים מטעמה, ידע לאשר שכאביה של המערערת הם תוצאה של תאונה שאירעה לה ביום המקרה. אפילו יראו בטופס הנ"ל הודאה מטעם המשיבה, רשאית המשיבה להוכיח את נסיבות מתן ההודאה, דהיינו שזו ניתנה בטעות, ובהסתמך על דברי המערערת שהיה בהם כדי להטעות, וכי, על כן, אין לסמוך עליהם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עו"ד ע. האוזנר למערערת, עו"ד מ. גולן למשיבה. 26.1.93).

ע.א. 2137/91 - רחל הנדל נגד שלמה הנדל

*שיתוף בנכסים בין בני זוג(מחוזי י-ם - ת.א. 479/90 - הערעור נדחה).

א. בני הזוג, המערערת והמשיב, נישאו בשנת 1969. בשנת 1973 קנו מגרש עם בית (להלן: המגרש) במבשרת ציון. המגרש נקנה מכספי פיצויים שהמשיב קיבל מאביו, מכספים שקיבלו בני הזוג מאמה של המערערת וכספי משכנתא. המגרש נרשם ע"ש המשיב וברבות הימים נבנה עליו גם בית מעץ. בשנת 1976 רכש המשיב עבור אמו, מכספה, בית בימין משה בירושלים ובמשך כשנה וחצי השקיע המשיב מזמנו ומכספי הקופה המשותפת שלו ושל המערערת בשיפוץ הבית. הכספים ניתנו כהלוואה לאמו והיא התחייבה להחזיר אותם. הבית נרשם ע"ש המשיב ולא ע"ש אמו, מטעמי חסכון במס עזבון, והיא מתגוררת בו. קיימת היתה הבטחה של המשיב למערערת כי בית זה הוא בבחינת "הפנסיה" שלהם ובטחון עתידם. ב- 1982 נרכשה דירה ברח' הירשנברג בירושלים, ע"י מימוש רכוש שהורישה אמה של המערערת לה ולשני אחיה. המשיב סייע למערערת בכספו לרכוש את חלקה של אחייניתה בירושה ובכך הגדיל את חלקה של המערערת בירושה זו. לאחר רכישת הדירה ברח' הירשנברג השקיע המשיב מכספו וזמנו בשיפוץ הדירה, שנרשמה ע"ש המערערת. בשנת 1987 חתמה המערערת על המסמכים הדרושים כדי להעביר מחצית מזכויותיה בדירה ברח' הירשנברג למשיב, כפי שעשה גם המשיב באשר לזכויותיו בבית במבשרת ציון. רישום זה לא יצא לפועל.
ב. באוגוסט 1989 נפרדו בני הזוג, ובעקבות הפרידה ביקשה המערערת פס"ד הצהרתי כי כל הרכוש הרשום ע"ש המשיב שייך לה במחציתו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חזקת השיתוף בין בני הזוג, לפיה, עובדת חיים משותפים בשלום בין בני זוג מהווה ראייה נסיבתית באשר לקיום הסכם מכללא בדבר שיתוף בנכסים, מתקיימת במקרה דנן, ולפיכך כל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין בין אם הוא רשום ע"ש האשה (הדירה ברח' הירשנברג) ובין אם הוא רשום הוא ע"ש הבעל (המגרש במבשרת) הוא משותף. מלבד הדירה בימין משה הרשומה ע"ש הבעל ועליה אין חזקת השיתוף חלה, שכן מדובר בדירה שנרכשה
מכספה של אם המשיב, המתגוררת בה, ונרשמה ע"ש המשיב רק כדי לחסוך מס עזבון. הערעור נסב על החלטת השופטת באשר לדירה בימין משה, ולחילופין על הקביעה כי הדירה הרשומה ע"ש האשה ברח' הירשנברג היא חלק מהרכוש המשותף של הצדדים. הערעור נדחה.
ג. באשר לדירה בימין משה - זו אמנם רשומה ע"ש המשיב, אך רישום זה הינו מעין רישום פקטיבי, שנועד לחסוך תשלום מס עזבון. הדירה נרכשה מכספי אם המשיב על מנת שתתגורר בה והמשיב שיפץ את הדירה והשקיע כספים בשיפוץ זה, כספים שהיו בעיניו בגדר הלוואה לאמו. לראייה, המשיב ואמו ניהלו רישומים מפורטים באשר לכספים הנ"ל. אשר להבטחת המשיב כי הדירה היא בטחון עתידם - המשמעות הפשוטה והישירה של הבטחה זו, במסגרת הנסיבות הקיימות, היא כי כשהאם תלך לעולמה, והדירה תעבור הלכה למעשה לבעלות המשיב, תהווה היא מקור לרווחת המשפחה כולה.
ד. אשר לדירה ברח' הירשנברג - טוענת המערערת כי יש להחיל עליה דין זהה לזה שהוחל על הדירה בימין משה, אך אין לקבל טענה זו. דירה זו אמנם נרכשה מכספים שבאו ממכירת הרכוש שאם המערערת הורישה, אך המערערת קיבלה בירושה רק מחצית מהזכויות ברכוש ושאר הזכויות נרכשו מהיורשים האחרים בכספים שמקורם בקופה המשותפת של בני הזוג ושאינם נופלים בסכומם משווי חלקה של המערערת בנכס. הלכה היא כי כאשר מקורות כספיים שונים, ואף נפרדים במקורם, התמזגו אצל בני הזוג לקופה משותפת אחת, וממנה נרכשו נכסים אחרים - עשויים נכסים אלה להיכלל במסגרת שיתוף הנכסים. בהתנהגות כזו, בהתאם לנסיבות, אפשר יהיה לראות משום הוכחה פוזיטיבית לכוונתם של בני הזוג ליצור שיתוף בנכסים השונים. הוכחה זו מתחזקת לאור עדות המערערת כי ראתה בדירה, הגם שהיתה רשומה על שמה, חלק אינטגרלי מהרכוש המשותף. המערערת אף עשתה מצידה את כל הדרוש כדי להבטיח את רישום הדירה ברח' הירשנברג גם ע"ש הבעל. לאור זאת נכונה היתה קביעת ביהמ"ש המחוזי כי הדירה ברח' הירשנברג הינה רכוש משותף.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. הקר למערערת, עו"ד מ. שכטר למשיב. 26.1.93).

ע.א. 617/89 - המועצה המקומית דבוריה נגד מדינת ישראל ואח'

*בקשה לתיקון רישום מקרקעין(מחוזי נצרת - ת.א. 1327/85 - הערעור נדחה).

א. חלקה 48 בגוש מסויים באיזור הכפר דבוריה נרשמה בהליכי הסדר, ביום 8.10.47, כקרקע מסוג "מירי" בבעלותו של הנציב העליון. הבעלות הועברה למדינה בשנת 1974 עפ"י תקנות נכסי המדינה (מקרקעים). החלקה נוצרה מאיחוד החלקות 43 ו- 13. חלקה 13 נרשמה ביום 2.11.42 כאדמת בור מסוג "מירי" בבעלות הנציב העליון. על הנסח של חלקה 13 מופיעות שתי הערות בכתב יד. האחת (להלן: הערת השימוש) אומרת: IS PARCEL THIS OF USER OF RIGHT THE"
"DABBURYA OF INHABITANTS THE TO LIMITED
ליד הערה זו מופיע תאריך הרישום, 21.10.47, היינו 13 יום לאחר איחוד חלקה 13 עם חלקה 43 ליצירת חלקה 48. הערה שניה (להלן: הערת הנאמנות) אומרת: HIGE THE OF NAME THE IN IS REGISTRATION"
ET BODY LEGAL NO IS THERE AS COMMISSIONER
BE CAN PARCAL THE NAME WHOSE IN DABBURYA
"REGISTERED
ליד הערה זו אינו מופיע כל תאריך, אולם בולט לעין שהיא נרשמה בכתב יד זהה לכתב בו נרשמה הערת השימוש. יתר המידע המופיע בנסח הודפס. שתי ההערות הנ"ל לא נרשמו
בנסח של חלקה 48. המערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי בתביעה לחייב את המשיבים לתקן את רישום חלקה 48 ע"י החזרת ההערות לחלקה 48, שחלקה 13 המקורית היא חלק ממנה. בפסק דינו קבע ביהמ"ש המחוזי כי הוא משוכנע שהערת הנאמנות נרשמה יחד עם הערת השימוש, היינו ביום 21.10.47, לאחר איחוד החלקות. מאחר שרישום ההערות על נסח חלקה 13 נעשה לאחר שנרשמה החלקה החדשה 48, הרי שמלכתחילה לא היו צריכות להירשם בנסח חלקה 48, ואין בסיס לטענה כי ההערות נמחקו שלא כדין. הערעור נדחה.
ב. הערת השימוש נרשמה בנסח חלקה 13 לאחר שזו כבר לא היתה קיימת, ומכאן שההערה, בעת שנרשמה, היתה חסרת כל תוקף. אמנם האפשרות שהעלתה המערערת כי הרישום בחלקה 13 ולא בחלקה 48 נבע מטעות אנוש בלבד אינה מופרכת לחלוטין, אולם במידה ואכן זהו המצב, היה על המערערת להוכיח קיומה של עיסקה כשרה המצדיקה את רישום הערת השימוש בקשר לחלקת קרקע מסויימת ודבר זה לא נעשה. המצב מורכב יותר בכל הנוגע להערת הנאמנות, שכן בנסח הרישום לא מופיע מועד רישומה. אולם גם לעניין זה צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר קבע עפ"י הראיות שהיו בפניו כי גם זו נרשמה לאחר ההסדר מיום 8.10.47.
ג. המערערים ביקשו להסתמך על חזקת הכשרות של המעשה המינהלי וטענו שחזקה על ההערות שנרשמו כדין ולכן אין להשמיטן מנסח חלקה 48. אכן, חזקה על מעשה מינהלי שנעשה כדין, אולם חזקה זו ניתנת לסתירה. בענייננו, חזקת הכשרות נסתרת משני טעמים: ראשית, כאמור, ההערות נרשמו על חלקה 13 שעה שחלקה זו כבר לא היתה קיימת; שנית, הקרקע שמדובר בה היא מסוג "מירי" ואילו הערת נאמנות יכולה היתה להירשם רק על קרקע מסוג "מתרוכה". בתזכיר התביעה ובטיוטת לוח הזכויות מופיע אמנם הסיווג "מתרוכה" אולם אין בכך כדי לפגוע בתקפו של הסיווג "מירי" המופיע בסופו של דבר בנסח הרישום.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד ד. בסון למערערת, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבים. 19.1.93).

ע.פ. 2157/92 - שלמה פדידה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת חבלה של בעל באשתו וחומרת העונש(הערעור נדחה).

א. המערער נהג להכות את אשתו, בדרך כלל לאחר שהיה חוזר לביתו כשהוא שתוי. בפברואר 1992, סמוך לחצות הלילה, שב המערער הביתה כשהוא שתוי, היכה את רעייתו באגרופו בפניה והפילה ארצה כשהיא שותתת דם. הוא לא איפשר לה במשך כל אותו לילה לצאת את הדירה ולקבל טיפול רפואי. לאשה נגרמו שברים באפה ומתחת לעינה השמאלית וכן חתכים ושטפי דם בפניה ונזקקה לאישפוז ולניתוח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער, עפ"י הודאתו, בביצוע חבלה בכוונה מחמירה וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה טען הסניגור כי המערער היה שיכור בעת המעשה ולכן לא היתה כאן הכוונה הדרושה להרשעה לפי סעיף 329 לחוק העונשין. ברם, לטענת השיכרות אין יסוד עובדתי. המערער הודה בעובדות שבכתב האישום, בו נאמר שהיה שתוי בעת שחבל באשתו, ושיכרות כלל אינה נזכרת בכתב האישום. לפי העובדות שבכתב האישום מצויים כל האלמנטים שבסעיף 329 הנ"ל. לפיכך דין הערעור על ההרשעה להדחות.
ג. אשר למידת העונש - הסניגור העלה בטיעונו את חרטתו של המערער ונסיבותיו המשפחתיות. לטענתו, קיבלה אשת המערער את חרטתו ומבקשת כי ישוב הביתה כדי שיסייע לה נעול הפרנסה ובגידול שלושת ילדיהם. האישה הגישה לביהמ"ש העליון תצהיר בו נאמר, בין היתר, "הנני מוכנה לקבל את חרטתו של בעלי ולכך שישוב הביתה לחיים
תקינים כפי שהיה בעבר, ובתנאי שיובטח על ידו בכל דרך משפטית אפשרית, כי אכן יעמוד בהבטחותיו ולא יחזור לסורו". מנגד תמכה ב"כ המדינה בגזר הדין.
ד. העונש המירבי על עבירה זו הוא 20 שנות מאסר, וחומרה יתירה נודעת למעשה כשמדובר באשת חיקו של המערער. תופעה זו של אלימות בתוך המשפחה היתה לנגע שפשה בחברה, ויש לעקרו ע"י עונשים הולמים. בכגון דא יש להחמיר בדינו של הנאשם, הן מתוך הבעת שאט נפש והוקעת מעשיו, והן מתוך מגמה של הרתעה. אכן, תגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה, אך כאשר מדובר בענישה על מעשה פשע חמור, יש שמצוי גם מצוי בדרכי הענישה ובמטרותיה, בין היתר, שיקול התגמול בתור הבעת סלידה ושאט נפש ממעשה העבירה, אשר מעוות את דמותה התרבותית הבסיסית של חברה אנושית. סלידה זו ממעשה עבירה המעוות את דמותה התרבותית הבסיסית של המשפחה, מצאה ביטוי מאלף במשנתם של חכמים ובתקנות שהתקינו חכמי ישראל בדורות השונים בתקופות שונות כאשר גברה אלימות הבעל כלפי האשה. גישה זו של יחסי כבוד הדדיים בין בני הזוג הוא יסוד מוסד במשפט העברי. בענייננו, הגישה אשת המערער לא אחת תלונות במשטרה על הבעל המכה אותה. לפי התצהיר שהוגש ע"י אשת המערער היא מוכנה שישוב לביתם ובלבד שיובטח בכל דרך משפטית אפשרית שיעמוד בהבטחותיו, אולם הבטחה מעין זו אין דרך משפטית לערוב לקיומה. גם אין לומר כי אשת המערער שלמה היא עם בקשתה, וכי באה היא מעומק הלב. קשה להשתחרר מן התחושה שאשת המערער לכודה בכבלי המחוייבות המשפחתית. מילכוד זה אופייני הוא לעבריינות המבוצעת בתוך המשפחה ע"י אחד מבני המשפחה נגד רעהו. קרבן העבירה מבקש מצד אחד שהעבריין יבוא על עונשו ומצד שני הוא מעוניין, ובמיוחד נלחץ, לשמור ולקיים את שלמות התא המשפחתי. במקרים ראויים ישקול ביהמ"ש גורמים שונים אלה, בנסיבות שבהן יש תקווה לשינוי דפוסי האלימות במשפחה. במקרה דנן גוברים השיקולים להחמרה בדינו של המערער ואין להתערב בעונש שהושת עליו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, מצא. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד אברהם לנדשטיין למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 10.1.93).

ע.פ. 90+33/91/5748 - יוסף עטר, בן ישי מכלוף וישראל נדב נגד מדינת ישראל

הרשעה ברצח תוך כדי שוד. טענה שהיה מדובר בשוד מבויים. *"נוכחות" במקום הפשע לצורך הרשעה בסיוע(מחוזי ב"ש - ת.פ. 10/89 - הערעורים נדחו).

א. בביהמ"ש המחוזי הועמדו לדין ששה נאשמים באשמות של רצח ושוד. שניים מהם (להלן: האחים גואטה) הואשמו גם בעבירה של קבלת רכוש שהושג בפשע. שלושת הנאשמיםהראשונים (הם המערערים - עטר, מכלוף ונדב) הורשעו ברצח ונדונו למאסר עולם. הנאשם הרביעי (להלן: חג'ג') הורשע בעבירה של שוד מזויין, ואילו האחים גואטה הורשעו רק בעבירה של קבלת רכוש שהושג בפשע. המדובר במבצע של שוד משאית טעונה במוצרי חשמל שתהיה בדרכה מאילת צפונה, ומכירת תכולת המשאית לסוחרים מעזה. בקשר היו מעורבים ששת הנאשמים וכן יורם דבורה, רפי קמס ופתחי מג'דלאוי. דבורה הינו עבריין שעיקר עיסוקו היה גניבת מכוניות ומכירתן לסוחרים בעזה. מג'דלאוי הוא סוחר מעזה ועוסק בקניית ומכירת טובין גנובים. קמס הינו נהג משאית. נגד דבורה וקמס הוגש כתב אישום נפרד, נערכה עמם עיסקת טיעון שלפיה הודו בהשתתפות בשוד ונדונו לתקופות מאסר שונות ולאחר מכן היו שניהם עדי מדינה. מכלוף מסר לביהמ"ש, להגנתו, עדות מפורטת בה הפליל נאשמים אחרים. על עדויותיהם של שני עדי המדינה ומכלוף ביסס ביהמ"ש המחוזי את השלד המרכזי של ההרשעה.
ב. עפ"י ממצאי ביהמ"ש המחוזי היה עטר המנהיג וראש החבורה. הוא שהגה את הרעיון ולצורך זה גייס את מכלוף, נדב, וחג'ג' ועמם קשר את הקשר לביצוע השוד. לקראת הפעולה שכר את שירותיו של קמס לנהיגת המשאית ממקום השוד. לצורך שיווק מכשירי
החשמל פנה לאחים גואטה. לצורך המבצע גנבו דבורה והאחים גואטה, לפי הוראות עטר, מכונית פרטית (להלן: הפיאט). עטר, מכלוף ונדב הכינו כלים שונים לביצוע השוד ובכללם אקדח. הבסיס לביצוע הפעולה נקבע בצומת כנות בדוכן של אחד דחיאני. בערבו של יום רביעי 2.11.88 נסעו עטר, מכלוף, נדב וחג'ג' לבסיס הנ"ל עם הציוד שהוכן ונדב לקח עמו את האקדח. בבסיס הפעולה נפגשו עם קמס שבא עם מכוניתו מסוג פג'ו, וכן היתה שם הפיאט נהוגה בידי מכלוף.
ג. בשעה 3.00 לפנות בוקר חלפה ליד צומת כנות משאית שנסעה דרומה לכיוון באר שבע ואז הורה עטר למכלוף להעיר משנתם את האחרים. חג'ג' סירב לקום והושאר במקום. שתי המכוניות הפרטיות רדפו אחרי המשאית וכאשר השיגו אותה ליד צומת קרית גת, הוברר להם כי זוהי משאית קרור שלא עניינה אותם. הם חזרו צפונה עד צומת להבים ושם נעצרו והמתינו. משאית שהיתה בדרכה מאילת צפונה כשהיא עמוסה מייבשי כביסה, נהוגה בידי בועז גיל ז"ל (להלן: המנוח), חלפה במקום, ועטר הורה למכלוף ונדבלרדוף אחריה בפיאט. הם יצאו לדרך כשבמרחק מה מאחוריהם הפג'ו נהוגה בידי קמס ובה עטר. עפ"י איתות על ידי הבהוב האורות נעצר המנוח וירד מתאו, ובשלב זה אירעה קטטה בין המנוח לבין מכלוף ונדב כשהמנוח הבין שמתכוונים לשדוד אותו. במרוצת הקטטה נורו יריות שגרמו למותו של המנוח. אותה שעה היו עטר וקמס ישובים בפג'ו במרחק של כ- 800 מטר ממקום האירוע ומיד לאחר היריות הגיעו למקום, קמס התיישב במשאית ויצא עמה לכיוון אשקלון, ומכלוף התיישב בפג'ו ונהג אותה כשעטר בתוכה לכיוון אשקלון. סמוך לשעה 6 בבוקר נמצאה גופתו של המנוח במקום בו נרצח ולאחר מכן נמצאה במחסום ארז המשאית הנטושה. עם תחילת חקירת המשטרה הסגירו דבורה וציון גואטה את עצמם למשטרה. ביום 7.11.88 קנו עטר, מכלוף ונדב כרטיסי נסיעה לחו"ל, וביום 8.11 באו שלושתם לנתב"ג במגמה לטוס לחו"ל. עטר ומחלוף נעצרו על סמך המידע שהיה למשטרה מפי דבורה. נדב יצא בטיסה היעודה וגם קמס עזב את הארץ. לאחר מכן חזר קמס ארצה מרצונו ואילו נדב נתפס בגרמניה והוסגר לישראל.
ד. ביהמ"ש היה ער לזהירות המירבית המתחייבת בביסוס ממצאים על עדויות עדי המדינה ומכלוף ולא רק משום הדרישות שבחוק לגבי עדות של שותף לעבירה ושל עד מדינה. העדויות של שלושת הנ"ל תומכות ומסייעות אחת לשניה, ולפי ההלכה די באלה כדי לענות על דרישות סעיף 54א' לפקודת הראיות באשר לעדות שותף לעבירה ועד מדינה, אך ביהמ"ש החליט שלא לסמוך על הסיוע שמסייעת עדות אחת לשניה, ולבסס את ההרשעה רק על סיוע שאינו נובע משלושת העדים הנ"ל. בסיכומו של דבר הגיע ביהמ"ש למסקנה שקיים סיוע מספיק לבסס את ההרשעה וכאמור הרשיע את שלושת המערערים בעבירות של רצח ושוד וגזר דינם למאסר עולם. הערעורים נדחו.
ה. טענת ההגנה של מכלוף ונדב היתה כי עטר אמר להם שמדובר בשוד מבויים ושנהג המשאית משתף פעולה ויתן להם לקחת את משאיתו תחת מסווה של היותו קרבן לשוד. טענה זו בדין נדחתה. עפ"י כל הסימנים שהוכחו יכול היה ביהמ"ש לקבוע שהיה מדובר בקשר לשוד מזויין ולא בשוד מבויים. אין צורך בהרכב של שתי מכוניות וארבעה אנשים כדי לקבל משאית מידי נהג משתף פעולה; אין צורך להיות חמושים באקדח כשיוצאים לפעולה שעניינה כבילתו של נהג מרצונו החפשי; אילו היה מדובר בנהג מסויים שהוסכם עמו לשדוד אותו לא היו רודפים אחרי משאית, שנסעה בכיוון ההפוך ושלמעשה היתה מכונית קירור.
ו. אשר לטענה של מכלוף ונדב שביהמ"ש צריך היה לקבוע באופן חד משמעי מי מהם ירה במנוח כאשר כל אחד מהם טוען שהשני ירה - מבחינה משפטית אין הבדל מי היה היורה בפועל. סעיף 28 לחוק העונשין קובע כי "שניים או יותר שחברו יחדיו כדי להשיג מטרה בלתי חוקית, ובמהלך השגתה של המטרה נעברה עבירה שהיא לפי טבעה תוצאה
מסתברת של אותו מהלך, יראו כל אחד מהם שנוכח בשעת העבירה כאילו הוא עבר אותה". כדי להרשיע על יסוד סעיף 28 בצירוף לסעיף 300 לחוק העונשין, צריכים להתקיים איפוא ארבעה תנאים: המסייע והעבריין העיקרי זוממים יחד לפעול בצוותא חדא לשם השגת מטרה בלתי חוקית; בשעה שהם עושים לשם המטרה משותפת, מבצע העבריין העיקרי מעשה עבירה; שהיא תוצאה מסתברת מהרדיפה אחרי המטרה המשותפת; המסייע נוכח בשעת עשיית העבירה. בענייננו זממו השניים יחדיו לבצע שוד, כשהם עשו למען המטרה המשותפת ביצע אחד מהם את העבירה של רצח, רציחת המנוח היא תוצאה מסתברת מהרצון להשיג את המטרה המשותפת כאשר לידיעת כולם נושא אחד המשתתפים אקדח טעון, השימוש בו בשעת ביצוע השוד היא תוצאה מסתברת.
ז. באשר לערעורו של עטר - הוא טען כי בכלל לא היה במקום האירוע. די היה בעדויות עדי המדינה ומכלוף, שמסייעות אחת לשניה, כדי לקבוע ממצא ברור על השתתפותו של עטר במבצע והיותו היוזם והמנהיג של החבורה. ברם, ביהמ"ש לא הסתפק בכך, כאמור, ומצא ראיות סיוע: בנסיון הבריחה לחו"ל יחד עם מחלוף ונדב; בכך שכאשר הוחזר נדב ארצה מגרמניה אמר לשוטרים "אני לא מוסר גירסה, לא מדבר, אני רוצה קודם כל לדבר עם יוסי עטר ועם משה חג'ג; בעדותו של רחמים גואטה שלפי סיפורו ביקש מעטר שיסגיר עצמו כדי להקל על אחיו שכבר הסגיר עצמו. כל הנ"ל הינן ראיות שמקורן איננו בראיות של שלושת העדים המרכזיים ולפיכך יש בהן כדי לשמש סיוע.
ח. עטר משיג גם על קביעתו של ביהמ"ש בדבר "נוכחותו" במקום בשעת עשייה העבירה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש לראות את עטר כמי שנוכח במקום על אף המרחק של 800 מטרים. נוכחותו בקרבת מקום לא היתה מקרית, הוא היה שם כדי לעזור ולתמוך במבצעים אם תקרה תקלה כל שהיא וקיים עמם קשר עין. ביהמ"ש מוסיף עוד וקובע, וגם קביעה זו כדין היא, כי אפילו אין הדבר כך, גם אז נתמלא תנאי ה"נוכחות" שכן אין צורך בנוכחות פיזית ודי בנוכחות קונסטרוקטיבית, ובלבד שהמעשה בוצע בזמן קיום המטרה המשותפת ולשם קידומה. לפיכך הרשעתו של עטר תוך הסתמכות על סעיף 28 לחוק בדין יסודה. יש להוסיף כי ניתן היה להרשיעו גם מכוח דיני הקשר שבהם שאלת הנוכחות איננה מתעוררת כלל.
ט. טוען סניגורו של עטר שאם כך הדבר וזו ההלכה, על שום מה ראה ביהמ"ש לזכות את חג'ג' מעבירת הרצח. גם לגביו, כך הטענה, חל הכלל שדי בנוכחות קונסקרוקטיבית, ומה נפקא מינה אם היה מרוחק ממקום האירוע לא 800 מטרים, אלא כמה עשרות קילומטרים. זיכויו של חג'ג' נומק בכך כי הוא "לא היה נוכח בזירת העבירה. הוא ישן... במרחק של כ- 30 או 35 ק"מ...". כל שניתן לומר בענין זה הוא כי יתכן שניתן היה להרשיע גם את חג'ג' בעבירת הרצח. המדינה לא ערערה על זיכויו ומבחינתו זהו סוף פסוק. אך אין בכך כדי להושיע את עטר. טעות שנעשתה, אם נעשתה, לגבי נאשם אחר אינה מצביעה בהכרח על טעות שנעשתה לגביו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד ד. מקרין וד. כהן לעטר, עו"ד ש. קרביס למכלוף, עו"ד טימסית לנדב, עו"ד גב' רבקה פלדמן למדינת ישראל. 19.1.93).

ע.פ. 1823+2099/92 - פואד עוואד ואכרם נג'ם נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצויות וגניבות)(ערעורים על חומרת העונש - העונשים הוקלו במקצת).

א. שני המערערים הואשמו בביצוע עבירות רכוש שונות ורבות, שעניינן התפרצות לבתי עסק ולמוסדות ציבור וגניבת רכוש מתוכם, היזק בזדון, גניבת רכב ופירוק רכב. פואד הורשע, עפ"י הודאתו, ב- 14 אישומים, הכוללים 13 מעשי התפרצות וגניבה, ואכרם
הורשע, עפ"י הודאתו, ב- 4 אישומים שעניינם התפרצות לבניינים, גניבה מתוכם ופירוק רכב שנגנב. בדיון לענין העונש טענו הסניגורים כי שורש ההתדרדרות של השניים הוא בהתמכרות לסמים ובצורך להגיע למשאבי מימון למטרה זו. לדבריהם מבקשים הנאשמים לעבור טיפול גמילה ולעלות על מסלול חיים תקין. הוגשו תסקירי שירות המבחן מתוכם עולה כי הנאשמים מגלים רצון עז להגמל מהתמכרותם לסמים ונהנים מסיוע של בני המשפחה והמלצות שירות המבחן היו חיוביות. ביהמ"ש המחוזי שקל את כל שנטען בפניו ולא התעלם מהמלצות שירות המבחן, אך סבר שבנסיבות העניין אין להסתפק בעונש מאסר שאינו ממשי ומרתיע. ביהמ"ש גזר לפואד 50 חודשים מאסר בפועל ו- 30 חודשים מאסר על תנאי ולאכרם גזר 20 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי, בציינו כי יש צורך להקפיד על הפרשיות ראוייה וסבירה בין עונשו של פואד ועונשו של אכרם. הערעור על חומרת העונש נתקבל בחלקו.
ב. עם כל ההבנה לרקע החברתי והמשפחתי, שבעטיים הדרדרו המערערים לעבריינות, ולרצון המערערים לשנות את דפוסי התנהגותם, אין להתערב משמעותית בגזרי הדין. אכן, תמיד ראוי לו לביהמ"ש שיתן משקל הולם לנסיבות האישיות של הנאשמים ויעודד מגמה רצויה לקדם שיקומם של עבריינים. עם זאת, עדיין מצווה ביהמ"ש לתת דעתו לחומרת המעשים. על ביהמ"ש לשוות נגד עיניו תחושתם של אלה שנפלו קורבן למעלליהם של המערערים, ולדבוק ביעודו לתרום להשלטת החוק והגנת הציבור מפני עבריינים כדוגמת המערערים. מתוך נאמנות למדיניות ההרתעה גזר ביהמ"ש המחוזי את עונשם של המערערים בצורה מאוזנת וראוייה. אם בכל זאת הוחלט להתערב במידת מה בגזר הדין, הרי זה בשל התפתחויות שחלו מאז נגזר הדין אצל המערער פואד, וכדי לחזק את רוחו ולעודדו במאמץ לשקם עצמו. לפיכך הועמד המאסר בפועל של פואד על 40 חודשים. מאחר וצריכה להתקיים הפרשיות ראוייה בין העונש של פואד לבין עונשו של אכרם, הופחת גם עונשו של אכרם והמאסר בפועל הועמד על 15 חודשים.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, חשין. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. אבו עטא למערערים, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה 27.1.93).

ע.פ. 1537/91 - עבדאל מגיד אבו רביע נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח של אב ע"י בנו(מחוזי באר שבע - ת.פ. 148/90 - הערעור נדחה).

א. המערער, בן שבט אבו רביע, התגורר יחד עם אביו בצריפון ליד תל שוקת. בבוקרו של יום, הנחית המערער על ראש אביו מספר מכות חזקות עם מוט ברזל, לאחר מכן דקר אותו בסכין בצווארו ולבסוף הנחית מכה באבן גדולה על ראש האב. האב נפטר ונערך ניתוח שלאחר המוות. הרופא שנחקר במשפט אמר כי יתכן שהמכה הקטלנית שגרמה למותו של המנוח היתה המכה הראשונה שהונחתה עליו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בכך שגרם במזיד למותו של אביו, כאמור בסעיף 300(א)(1) לחוק העונשין, וגזר לו את העונש הקבוע בחוק של מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. באמרותיו ובעת השיחזור סיפר המערער כי ערב לפני הארוע הסתכסך עם אביו וזה האחרון איים עליו שיהרוג אותו. השניים ישנו בצריף ובשעה 4.00 לפנות בוקר התעוררו השניים כדי לאכול ארוחת בוקר לפני הצום. האב שעדיין שכב על המזרון, כך סיפר המערער באמרותיו, שב ואיים עליו כי יהרוג אותו. המערער ביקש להרגיעו וכאשר התקרב אליו הניף האב מוט ברזל לעבר המערער, דבר שגרם לפגיעה קלה ליד עינו של המערער, מבלי לפצעו ממש. המערער הוציא את מוט הברזל מידי האב והחל להכותו עם המוט בראשו. לאחר מכן עשה את יתר המעשים האמורים. בעדותו העלה המערער גירסה חדשה באשר למהלך האירועים, אך ביהמ"ש לא האמין לגירסה החדשה וקבע כי מה שהיה הוא כפי שתיאר המערער את דבריו באמרותיו במשטרה.

ג. הסניגורית העלתה את התיזה כי אין להטיל אחריות פלילית כלשהי על המערער, מאחר שפעל בגדר זכותו להגן על עצמו, ובפועלו למען הגנתו עומדות לו הוראות סעיף 22 לחוק העונשין, בנוסחן הישן ובעיקר בנוסחן החדש, כפי שנתקבל בחוק העונשין (תיקון מס' 7) שתחילתו מיום 24.3.92. לדעת הסניגורית יש להעניק להוראתו של סעיף 22 בנוסחו החדש תחולה רטרואקטיבית, כי זו הוראה הבאה להקל עם המערער, ומן הראוי שחוק בעל תכונה מקילה יוחל גם על ערעורים שקדמו לחקיקתו. אין צורך להביע דעה בשאלת תחולתו של סעיף 22 החדש, כי הרשעתו של המערער מעוגנת כדין אף אם יאומצו הוראות סעיף 22 לחוק העונשין כנוסחן החדש. לפי סעיף 22ב' לחוק, לא יחול סעיף 22, אם בנסיבות העניין המעשה לא היה סביר לשם מניעת הפגיעה. בענייננו, האב הניף כלפי המערער את המוט שנגע נגיעה קלה בפניו, והמערער הצליח, כדבריו באמרותיו ובשיחזור, להוציא את המוט מידי אביו. בשלב זה לא היה כבר כל צורך לשם הגנה עצמית בהנחתת המכות הקטלניות על ראש אביו ואין לראות במעשהו של המערער תגובה סבירה.
ד. המערער תקף במזיד את אביו, כאשר לפי אופי והיקף התקיפה היה חייב להיות ער לכך שקיפוח חיי האב הוא בגדר תוצאה אפשרית. מי שהולם במוט ברזל בראשו של אדם שלוש פעמים, דוקר אותו ומנחית על ראש המותקף אבן גדולה, אינו יכול להישמע בטענה שלא היה ער לאפשרות כי חיי המותקף יקופחו. בשולי הדברים ניתן להוסיף כי בנסיבות פעולת התקיפה הרצופה כאמור, היתה קמה המסקנה כי המערער החליט להמית את האב, גם לו עמד ביהמ"ש בפני אישום לפי סעיפים 300(א)(2) יחד עם סעיף 300(1) לחוק הנ"ל.
ה. הסניגורית טענה כי יש לקבל את ההנחה לטובת המערער, כי המכה הראשונה היא שגרמה למותו של האב. ברם, אין בהנחה האמורה, גם אם מקבלים אותה, כדי לפטור את המערער מאחריות פלילית למעשהו. רצף המכות, הדקירות והנחתת האבן, משליכים על מהות מחשבתו הפלילית כפי שנתגבשה מעיקרה, והמסקנה העולה מהתנהגותו הכוללת מלמדת על הזדון שליווה את הנחתת המכה הראשונה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' יעל גרוסמן למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 20.1.93).

בש"פ 81/93 - מדינת ישראל נגד מבורך (חני) ג'רבי

*שחרור בערובה (סמים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המשיב הואשם בכך שמכר לסוכן משטרתי כמות של כ- 0.4 גרם הרואין והוא נתון במעצר מיום 29.4.92. ביום 6.7.92 החליט סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי בחיפה, השופט בר, (להלן: ההחלטה הראשונה) על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים וזאת על סמך דברי סניגור ממונה שהודיע לביהמ"ש על הסכמת המשיב למעצר כזה. לאחר מכן כפר המשיב בכך שנתן הסכמה ועניינו הובא בפני השופט ברק בביהמ"ש העליון שהורה להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה לבחינה מחודשת. הפעם דן בכך סגן הנשיא סלוצקי שקבע כי הוא דן בענין "כאילו מדובר בדיון ראשון לגופו של ענין". הראיות הקיימות נגד המשיב הן עדותו של הסוכן ותמליל של שיחה שניהל עמו לאחר שהמשטרה התקינה על גופו מכשיר הקלטה. תמליל זה, כך פסק השופט, הינו "ראיה קלושה" ולפיכך "משקל הראיות בתיק זה נגד המשיב מצדיק השגת מטרת המעצר בדרך של שחרור בתנאי ערובה". הערר נתקבל.
ב. לטענת ב"כ המדינה מסכת הראיות נגד המשיב היא לכאורה יציבה ויש בה די והותר כדי להשיג הרשעה. אשר לתמליל - אכן קיימת חוות דעת של מומחה מז"פ כי לא ניתן עפ"י הקלטת לקבוע אם אכן הקול הנשמע בו הוא קולו של המשיב, אלא שמתוכן הדברים, כך הטענה, ניתן ללמוד כי מדובר במשיב. לפיכך ראיית התמליל אינה קלושה כלל ועיקר ולפחות יש בה כדי תמיכה לעדותו של הסוכן. טענתה השניה של ב"כ המדינה מתייחסת
לעברו של המשיב שהוא עבר כבד המשתרע על פני שנים. כלולות בו גם עבירות סמים שבגינן הוטלו עליו עונשי מאסר. המאסר האחרון שנגזר למשיב היה ביום 19.1.89, כאשר ביהמ"ש גזר לו 32 חודשים מאסר בפועל, ונמצא כי זמן קצר לאחר שגמר לרצות עונש מאסר זה ביצע את העבירה שבגינה הוא עומד לדין בענין דנן. כן תלויים ועומדים נגד המשיב שני מאסרים על תנאי. כל אלה, כך הטענה, מצביעים על כך כי המשיב הוא עבריין סמים מועד ומסוכן לציבור. כמו כן, משפטו נקבע ל- 3 ימי משפט בחודש זה (ינואר 1993) שלכל הדעות יספיקו לשם סיומו. הסניגורית מתנגדת לשינוי החלטת ביהמ"ש המחוזי ובפיה מספר טענות: מעצרו של המשיב על סמך החלטתו של סגן הנשיא בר היה בלתי חוקי משום שניתן שלא במעמד המשיב; קונה הסמים לא היה ביום העבירה סוכן של המשטרה, שכן ההסכם עמו נחתם למחרת יום ביצוע העבירה, ומכאן שהיה שותף לעבירה; אין לסמוך על עדותו של הסוכן שהוא עבריין מועד; התמליל איננו ראיה כלל בהתחשב בחוות הדעת של מומחה מז"פ שהוזכרה לעיל.
ג. טענותיה של הסניגורית אין לקבלן. אשר לטענה הראשונה - הרי כל שהתרחש לפני הדיון בפני סגן הנשיא סלוצקי איננו יותר ענין לערר דנן. אם סבור המשיב שהיה במעצר עד אז שלא כדין - יוכל להלין על כך בפני פורום שונה זה או אחר. הדיון שהסתיים בהחלטה נשוא ערר זה היה לכל הדעות כשר למהדרין על פי הצו של השופט ברק. אשר לטענה בדבר היותו של העד המרכזי שותף ולא סוכן - על פני הדברים פעל האיש עפ"י הנחיית המשטרה ובשיתוף פעולה עמה, שהתבטא, בין השאר, בכך שנשא על גופו מכשיר הקלטה של המשטרה ולאחר מכן מסר למשטרה את הקלטת ואת הסם שקנה מהמשיב. זה מלמד, לפחות לכאורה, שבעת רכישת הסם פעל העד כסוכן משטרתי, אפילו אם לכאורה נחתם עמו ההסכם לאחר מכן. לעניין עדותו של הסוכן שהוא עבריין - זוהי שאלה של מהימנות שבשלב זה אינה נושא לדיון. באשר למשקל הראייה של התמליל - אין לומר כי זו ראייה קלושה כפי שסבר סגן הנשיא סלוצקין. יש נגד המשיב ראיות לכאורה מספיקות ולאור עברו הוא נראה מסוכן לציבור. כשמביאים בחשבון גם את העובדה שהמשפט עומד להסתיים בקרוב הרי מן הראוי שהוא ישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד גב' רבקה פלדמן למבקשת, עו"ד גב' אולמן למשיב. 6.1.93).

ע.פ. 5777/91 - מאיר ויוסף חמו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקיפת שוטרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערים הורשעו בעבירה של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. המערער יוסף חמו הורשע גם בתקיפה, בנזק לרכוש ובריחה ממשמורת. ביהמ"ש המחוזי גזר למאיר חמו 7 חודשים מאסר בפועל ו- 17 חודשים מאסר על תנאי, וליוסף חמו נגזרו שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. כן הופעלו נגדו מאסרים על תנאי שתקופתם הכוללת היא 4 וחצי שנים כשהמחצית מצטברת והמחצית חופפת. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
לשני המערערים הרשעות קודמות ומדובר על התנהגות אלימה ופרועה שביטויה בפגיעה בשוטרים שבאו לבצע את מעצרו של יוסף חמו. פגיעה באלו הבאים לאכוף את השלטת החוק מן הנכון שתגרור אחריה עונשים מרתיעים. אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערערים יתר על המידה ואין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. עון למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 7.1.93).

ער"מ 5409/92 - המועצה המקומית באר יעקב נגד אביבה איצקוביץ

*זיכוי מחלק של אישום בעבירות משמעת וקולת העונש (הערעור נתקבל).

ערעור על פסק דינו של ביה"ד האיזורי למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות נגד זיכוייה של המשיבה מן האישום שייחס לה אי חזרה לעבודה לפי מצוות הממונה עליה, אחרי שיצאה להשתלמות בת יום ללא קבלת אישור מראש. כן מופנה הערעור נגד מידת העונש כאשר הרשות המקומית טוענת כי אמצעי המשמעת שננקט - קרי נזיפה - הוא עונש קל מדי בנסיבות העניין. הערעור נתקבל הן נגד הזיכוי והן נגד קולת העונש.
צדק אב ביה"ד, שנותר בעניין זה במיעוט, כי אין להיעדר מן העבודה אלא ברשות ומשיצא העובד ללא רשות ונקרא לשוב, ע"י מי שמוסמך להורות לו כאמור, מחובתו לעשות כן. העובד בשירות הציבור נמנה על מסגרת מאורגנת המשרתת את הציבור ומחובתו לקיים את נוהלי העבודה בדבר נוכחות, יציאה מן העבודה והיעדר ממנה. אין לאבחן לעניין זה בין היעדר לצרכי השתלמות לבין היעדר מטעם אחר. על כן לא היה מקום לזיכוי מן האישום של אי חזרה לעבודה. גם העונש שהוטל קל מדי. אכן, אין לומר כי מידת סרבנותה או מרדנותה של המשיבה היא כה חמורה כפי שמתאר זאת ב"כ המועצה המבקש את פיטוריה, אולם היא גם לא כל כך תמה כתאורו של הסניגור. אי ההיענות לדרישות הממונה, תגובה בוטה לממונה או אמירה כי על הממונה להעלות דרישות ממנה בענייני עבודה על הכתב, הן תופעות שקשה להסכים להן. לפיכך הוחלט כי בנוסף לעונש הנזיפה יופקע החלק השישי ממשכורת המשיבה לתקופה של חודשיים.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יואב מרחבי למערערת, עו"ד מיקו מנחם למשיבה. 30.12.92).

ע.פ. 1357/91 - מדינת ישראל נגד עארף חנג'ר

*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הגיע באחד הערבים, על פי סיכום מוקדם, במכונית למקום בצפון הגליל, וקיבל שם הרואין במשקל של קרוב ל- 6 ק"ג. המשיב נסע משם ולאחר מכן נעצר ע"י המשטרה. למשיב לא היה רשיון נהיגה וממילא גם לא ביטוח תקף. המשיב הוא רווק כבן 30 תושב ג'וליס שבגליל. הוא בוגר תיכון שסיים לימודיו בהצלחה יתירה, שירת תקופה קצרה בצבא ושוחרר בשל טעמים רפואיים. בעבר כבר נדון בשל עבירת סמים לשנתיים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב בגין עבירות הסמים והעבירות לפי פקודת התעבורה 7 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי וכן נפסל מקבלת רשיון נהיגה לכל רכב לצמיתות. הערעור על קולת העונש נתקבל.
הרקע לביצוע העבירה היה, כדברי המשיב בחקירתו במשטרה, בצע כסף וההזדמנות להשיג סמים לצריכה עצמית. מדובר באדם נבון ובר דעת היודע לתכנן דרכיו, שהיה נכון לפעול כחוליה חשובה וחיונית להבאת הסם המסוכן ליעדיו. הוא הוביל כמות גדולה מאוד של הרואין ליעדים מסחריים כדי שמנות הסם הקטלני יופצו למכורים, המוסיפים והורסים חייהם, ומעבר לכך את חיי החברה כולה, שהרי המכורים הופכים לא אחת לעבריינים - לפורצים ולגנבים - כדי לממן צרכיהם בסמים. מי שעוסק במסחר בהירואין צריך לדעת שהוא צפוי לעונש מאסר ארוך, שבו תבוא לידי ביטוי מוחשי מגמת פניהם של בתי המשפט לנסות ולשים סכר לרעה החולה של סחר בהירואין, שנפיצותה רבה, ואשר ממנה צפוייה סכנה רבתי לחברתנו. לפיכך הוחלט להעמיד את ענשו של המשיב על 14 שנות מאסר לריצוי בפועל והמאסר על תנאי של 3 שנים ישאר על כנו.