ע.א. 755/91 - אונגר עמית נגד אונגר ג'פרי
*מזונות לבן נכה(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער הוא בגיר הסובל משיתוק מוחין מלידה, מרותק לכיסא גלגלים ולוקה בנכות של 100 אחוזים. המשיב, חבר קיבוץ, הוא אביו. הורי המערער התגרשו בשנת 1980. המערער תבע מהמשיב מזונות של 3,700 ש"ח לחודש וכן הוצאות מיוחדות בסכום חד פעמי של כ- 8,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לפניו פירוט אמין של עלות הוצאות המערער, ומאידך אין להתעלם מהצרכים המיוחדים שלו ויש לסייע בידו לתפקד כראוי. לפיכך פסק ביהמ"ש למערער סכום גלובלי מבלי להכנס לפרטי החישובים. ביהמ"ש הביא בחשבון שהמשיב מקבל מחסורו מהקיבוץ וכי גם אישתו הנוכחית חברה בקיבוץ ומקבלת שם כל מחסורה וכן הבת הקטינה שלו. ביהמ"ש ראה בתיקצוב הקיבוץ לחבריו קנה מידה לפסיקת המזונות, ופסק למערער ידה מתוך שתי ידות מן הסכום שהקיבוץ מתקצב את חבריו. כך חייב את המשיב להשתתף במזונות המערער בסכום כולל של 400 ש"ח לחודש. באשר להוצאות מיוחדות עבור רכישת מחשב, כיסא גלגלים, וכו' קבע ביהמ"ש כי הסכום ששולם ע"י המשיב בספטמבר 1989, עבור הוצאות מיוחדות, בסך 2,000 ש"ח, מהווה סילוק חבות המשיב בפריט זה. הערעור נדחה באשר למזונות ונתקבל באשר לתשלום המיוחד.
ב. אין להתערב בקביעות ביהמ"ש ככל שהדבר נוגע להשתכרות האם, צרכי הקטין ויכולתו הכלכלית של המשיב. אכן, לעניין יכולתו של המשיב אין לאמץ את אמת המידה המעוגנת בשיעור תיקצובו של האב ע"י הקיבוץ. היכולת הכלכלית של המשיב נבחנת עפ"י כושר ההשתכרות שלו. אולם, הסכום שנפסק הולם, לאור כלל הנתונים, את מידת החיוב המוצדקת במקרה דנן לפי הקווים המנחים שהובאו בהוראות סעיפים 4 ו- 5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) כפי שנתפרשו בביהמ"ש העליון. מאידך, אין סיבה לדחות את התביעה לתשלום גלובלי חד פעמי עבור הוצאות מיוחדות, בניכוי כל סכום שכוסה ממילא ע"י המוסד לביטוח לאומי, ובסכום זה יש לחייב את המשיב לפי קבלות שיוגשו.
ג. ערב יום שימוע פסה"ד נתקבלה בביהמ"ש העליון הודעה כי המשיב נסתלק לבית עולמו. ביהמ"ש החליט לפרסם את פסה"ד כנוסחו המוסכם כדי שיהיה ביטוי למצב כפי שהתגבש ערב הפטירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צ. סמוכה למערער, עו"ד א. זינגר למשיב. 25.1.93).
ע.א. 1425/92 - ארתור מנדל נגד פרח מנדל ואח'
*מזונות(מחוזי ת"א - מ.א. 4130/90 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער והמשיבה נישאו בשנת 1978 ולהם בת קטינה (המשיבה השניה) כבת 10 שנים. בני הזוג חיים בנפרד מזה כשבע שנים. בשעתו חוייב המערער בתשלום מזונות למשיבות ובערעור לביהמ"ש העליון, בספטמבר 1987, הופחת סכום המזונות והועמד על 2,000 ש"ח לחודש. ביום 25.9.90 הגיש המערער בקשה להפחתת מזונות ובפס"ד מיום 1.3.92 הפחית ביהמ"ש את המזונות בשיעור של %20 החל כיום מתן פסה"ד. בכתב תביעתו טען המערער לשינוי נסיבות מהותי, ובין היתר טען כי האשה החלה להשתכר למחייתה וכי חלה התדרדרות במצבו הבריאותי ואינו מסוגל עוד לעבוד. ביהמ"ש המחוזי דחה את מרבית טענותיו של המערער, וקיבל באופן חלקי את הטענה בדבר התדרדרות במצבו הבריאותי. השופט דחה מסקנות חוות דעת של מומחה רפואי מטעם המערער, שלפיהן המערער אינו כשיר כלל לשמש במקצועו. ביהמ"ש ציין כי "המומחה אינו יודע על המגבלות הרפואיות של התובע מידיעה שלו... אלא מתוך עיון... בארבע חוות דעת של מומחים רפואיים... שהתובע צירף לכתב התביעה שלו. דא עקא שחוות דעת אלו לא הוגשו
כראייה במשפט זה ועורכיהן לא העידו...". יחד עם זאת פסק השופט שיש להפחית את המזונות בשיעור של %20 וזאת בשל "ההתקדמות בגילו של התובע והנכות שנקבעה לו ע"י המוסד לביטוח לאומי...". הערעור נדחה בעיקרו.
ב. הלכה היא כי אין ערכאת הערעור נוהגת כערכאה הראשונה ואינה בודקת את העובדות כדי להעריך את שיעור המזונות מחדש. דברים אלה שיפים הם לענין קביעה ראשונית של סכום המזונות, יפים הם גם לענין שינוי בשיעור המזונות. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שאליה הגיע על סמך בדיקת הטענות והעובדות שהובאו בפניו, ועל פי האמון שנתן בהן, ואין למצוא כל סטיה מהותית בלתי סבירה העולה מכל אלה שתצדיק התערבות ביהמ"ש שלערעור.
ג. ספק אם היה מקום לפסילת חוות הדעת של הרופא התעסוקתי על סמך הנימוק שארבע חוות הדעת שעליהן התבסס לא הוגשו כראייה בביהמ"ש ועורכיהן לא נחקרו. כבר נפסק כי לעיתים קרובות אפשר למצוא בעדותו או בחוות דעתו של עדות מומחה שני רבדים: רובד עובדתי ורובד של מסקנות המוסקות, כעניין שבמומחיות, מן הרובד הראשון. לפי הגישה הקלסית, שהיתה מקובלת בדין האנגלי, יש להוכיח את העובדות החיצוניות שבבסיס חוות הדעת באופן עצמאי ונפרד מכל עובדה אחרת הטעונה הוכחה במשפט. כלל זה אינו נוקשה ובמשך הזמן נוצרו לו חריגים. בענייננו התבסס המומחה התעסוקתי על חוות דעת רפואיות. תעודות אלה נערכו לשם הגשתן כראייה במשפט, וחל עליהן סימן ג' לפקודת הראיות (נוסח חדש) שעניינו עדות מומחים ועובדי ציבור. הכלל בעניין תעודת רופא הוא כי ביהמ"ש רשאי לקבלה כראייה בכתב ורשאי ביהמ"ש לצוות על חקירתו של הרופא בביהמ"ש. מכאן שאם אמנם הוגשו התעודות כראייה, על ב"כ המשיבות מוטל היה לבקש את חקירת עורכיהן אם חפץ בכך. במקרה דנן, לכאורה, הוגשו התעודות כראייה. ברם, יהא הדבר אשר יהא, אין בו כדי להושיע את המערער. השופט הוסיף וקבע כי התרשם מחוות דעת המומחה התעסוקתי שהעיד בפניו בדבר המגמתיות שבחוות דעתו והוא לא נתן בה אמון. על כן אין להתערב בקביעת השופט שלא להסתמך על חוות הדעת האמורה.
ד. טענה נוספת בפי ב"כ המערער, ששגה ביהמ"ש בקבעו כי מועד שינוי שיעור המזונות יהא מועד מתן פסה"ד. בענין זה הדין עם המערער. בדרך כלל מזונות נפסקים מיום הגשת התביעה וכך ראוי גם מקום שמדובר בשינוי גובה סכום המזונות בנסיבות שבפנינו. ביהמ"ש לא פירש על שום מה קבע מה שקבע, ומן הראוי שהמזונות יוקטנו בשיעור שקבע השופט החל ביום הגשת התביעה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, חשין. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד ע. דיבון למערער, עוה"ד מ. ברלשטין וא. בר שלטון- וייס למשיבות. 26.1.93).
ע.א. 5532/90 - "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד שושנה ליטנברג
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 93/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נתקבל).
א. המשיבה, ילידת אוקטובר 1953, נפגעה בתאונת דרכים בספטמבר 1981. ביהמ"ש מינה מומחים רפואיים אשר בדקו את המשיבה ובסופו של דבר נקבע שהנכות הרפואית המשוקללת הגיעה לשיעור של כ- %20. המערערת חוייבה לשלם למשיבה פיצויים בפרטי נזק שונים בסכום של כ- 770,000 ש"ח, בערכים של הכסף כיום. ערעורה של המערערת מכוון נגד מספר פרטי נזק שנקבעו ע"י ביהמ"ש ומנגד טוענת המשיבה נגד הפחתת מס הכנסה בשיעור של %25 מהפסד כושר ההשתכרות כשלטענתה היה מקום לניכוי של כ- %13 בלבד. הערעור של המערערת נתקבל בחלקו והערעור של המשיבה בענין מס הכנסה נתקבל.
ב. המשיבה הינה במקצועה מפעילת מחשב וקלדנית. בשנתיים שקדמו לתאונה עבדה בעבודות מזדמנות. שלושה חודשים לא עבדה המשיבה לאחר התאונה, ולאחר מכן התחילה לעבוד בחברת נסיעות (להלן: החברה) שם היא ממשיכה לעבוד. במקום העבודה התובעת הינה קלדנית בכירה מתוך ארבע קלדניות, ומשכורתה היתה באוקטובר 1987 1,250 ש"ח. הממונה על המשיבה במקום העבודה העיד כי עקב הפסקות שחלו מדי פעם במהלך עבודת המשיבה בשל כאבים שסבלה הגיעה לשכר עבודה של 1,250 ש"ח בלבד, ואלמלא כן היתה מגיעה למשכורת של 2,000 ש"ח. את ההפסד החודשי שנגרם למשיבה קבע ביהמ"ש נכון לאוקטובר 1987 ל- 750 ש"ח לחודש, וכ- 1,250 ש"ח ליום פסה"ד. בהתאם לכך חישב ביהמ"ש את הפסדי ההשתכרות של המשיבה עד למועד פסה"ד. באשר לעתיד נקבע הפסד כושר ההשתכרות, עד גיל 65, ל- 28 שנים, ועל אותו בסיס ובשיערוך מתאים נקבע הפסד תשלומי פנסיה.
ג. יש לקבל את טענות המערערת כנגד החישוב כאמור במספר עניינים. קביעת כושר ההשתכרות של המשיבה לולא התאונה התבססה על עדות הממונה עליה לגבי מה שלסברתו או הערכתו היה עשוי להיות שכרה לולא מגבלותיה עקב התאונה. מדובר באמירה בעלמא שלא עמדה במבחן המציאות. המשיבה הינה עובדת טובה ויעילה ובמקום עבודתה זכתה לתפקיד האחראי מבין כלל הקלדניות. משך שנים לא מעטות התמידה בעבודתה ואין כל חשש שלא תוכל להמשיך ולהתמיד בכך. אכן, טיב נכותה ומוגבלותה מצביע על ירידה בכושר עבודתה, אך אין בכל אלה הצדקה או הסבר לכך שכושר עבודתה יגרע ב- %37.5. נראה שאם ייקבע שכושר השתכרותה נפגם בשיעור של כ- %15- 10 תהיה זו הערכה שגם היא מיטיבה עם המשיבה.
ד. באשר לפנסיה - על מנת להבטיח למשיבה זכויות פנסיה, היתה צריכה היא מצידה, בנוסף לתשלום מצד המעביד לקרן הפנסיה, להפריש %5 משכרה. משנפסקו למשיבה הפסדי פנסיה היה על ביהמ"ש לחשב את גובה השתכרות המשיבה תוך ניכוי %5 משכרה ודבר זה לא נעשה.
ה. בצד הנימוקים התומכים בטענות המערערת, יש ממש בטענת המשיבה בערעור שכנגד כי גם עפ"י כושר ההשתכרות החודשית שקבע ביהמ"ש, שיעור התשלום למס הכנסה נמוך משמעותית מ- %25. לא כל שכן כשחישוב הפסדי כושר ההשתכרות של המשיבה צריך להיעשות על בסיס של כושר השתכרות נמוך ממה שקבע ביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש לקחת בחשבון שיעור ההפסד החודשי שנגרם למשיבה גם נתון זה.
ו. לאחר עיון בכל החומר קיים קושי בקביעה מדוייקת של מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות של המשיבה עקב התאונה, ובדרך אמדן נראה שקביעת סכום הפסד חודשי ממוצע בסך 300 ש"ח, ליום פסה"ד בביהמ"ש המחוזי, לאחר ניכוי מס הכנסה הולם, מאז חזרה המשיבה לעבודה אחרי התאונה, יהלום את הנסיבות ולא יהיה בו כדי לקפח את המשיבה.
ז. בגין עזרה בעבודות בית שנזקקה ותזדקק המשיבה בנכותה פסק לה ביהמ"ש המחוזי סכום של כ- 50,000 ש"ח עד ליום פסק הדין ועוד כ- 116,000 ש"ח לגבי העתיד עד הגיע המשיבה לגיל 77 שנים. הסכומים שפסק ביהמ"ש נראים על פניהם להיות על הצד הגבוה ביותר. עם זאת לא היה מקום להתערב בקביעת הסכומים כאמור בגין עזרת צד ג' לולא העובדה שביהמ"ש לא התייחס לכך שגם לולא התאונה היתה נזקקת המשיבה לעזרת צד ג', שכן היא עבדה ותמשיך לעבוד במישרה מלאה. יש גם לזכור שעם הגיעה לגיל מבוגר היתה נזקקת לעזרה נוספת. יש על כן להפחית מהפיצוי שנפסק בראש נזק זה ולהעמידו על 30,000 ש"ח עד למתן פסה"ד ו- 75,000 ש"ח בגין העתיד.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מ. ורבה למערערת, עו"ד ח. נבות למשיבה. 27.1.93).
ע.פ. 91+11/92/5282+5972 - יוסף הררי ואלי הררי נגד מדינת ישראל מדינת ישראל נגד יוסף הררי
*ואח' - הרשעה בעבירות סמים ומידת העונש(הערעורים על ההרשעה נדחו וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. יוסף ואלי הררי הורשעו בעבירות סמים וביהמ"ש המחוזי גזר להם 3 שנים וחצי מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעורים של יוסף ואלי מופנים נגד הכרעת הדין. המדינה הגישה ערעור נגד גזר הדין של יוסף. ערעור זה מתמקד בכך שעל פי גזר הדין, העונש שהוטל על יוסף הינו כולו חופף לעונש שהוטל על אותו נאשם באותו יום, ע"י שופט אחר, בגין עבירות חמורות אחרות. הערעורים של יוסף ואלי על ההרשעה נדחו וערעורה של המדינה נתקבל.
ב. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי אשמתם של כל אחד משני המערערים הוכחה למעלה מכל ספק סביר. נכון שההרשעה מבוססת על ראיות נסיבתיות, אך יש בראיות אלה, במשקלן המצטבר, כדי להפליל את המערערים במידת השכנוע המספקת אף במשפט פלילי. הסניגורים הצביעו על מספר תמיהות ונקודות מעורפלות בקשר לפרשה הנדונה. אולם, תופעה שכיחה היא, שלא כל פרט ופרט בקשר לאירועים הקשורים במעשים הפליליים מובהר בצורה מדוייקת ומספקת. אין בכך כדי לקעקע את מבנהו של פסה"ד, ובלבד שאין בנקודות האמורות כדי לעורר ספק סביר באשמת הנאשמים וספק כזה אינו מתעורר כאן.
ג. אשר לערעור המדינה - ערעור זה בדין יסודו. יוסף הורשע בתיק אחר בעבירות רציניות של השתתפות בסחיטה באיומים והוטל עליו עונש של 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. עבירות אלה בוצעו בשנים 1988 ו- 1989. תוך כדי היותו משוחרר בערובה בקשר לתיק האחר, ביצע יוסף, בספטמבר 1990, את העבירות המיוחסות לו בתיק דנן. קביעתו של השופט המחוזי כי עונש המאסר בפועל החדש יהיה כולו חופף למאסר הקודם, מחטיאה את מטרת הענישה. לא זו בלבד שנוטלת היא כל משמעות מרתיעה מהטלת העונש, אלא, היפוכו של דבר, יש בה כדי לעודד עבריינים שהסתבכו במעשי עבריינות ונתפסו בכף לעבור עבירות נוספות לפני בירור דינם. עם זאת, בהתאם לכלל שאין ביהמ"ש העליון ממצה את הדין בערעור המדינה לא יופעל כל עונש המאסר החדש במצטבר אלא שנתיים יהיו מצטברות ושנה וחצי חופפות.
(בפני השופטים: בך, אור, חשין. החלטה - השופט בך. עו"ד י. חכם ליוסף הררי, עו"ד ש. בן אריה לאלי הררי, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למדינת ישראל. 31.1.93).
ע.א. 379/89 - אריאל דוננפלד נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים. *סירובו של הנפגע לעבור ניתוח השתלה בעין כדי להקטין את הנזק(מחוזי נצרת - ת.א. 927/87 - הערעור נדחה).
א. המערער נפגע בתאונת דרכים בינואר 1987, בעת שירות החובה שלו בצה"ל. פחות משלושה חודשים קודם לתאונה סיים קורס חובלים והוסמך כקצין בחיל הים. כתוצאה מהתאונה נגרע כושרו להמשיך בשירותו כקצין ימי, והוצב לתפקיד של קצין במפקדת עורף יבשתית. המומחים הרפואיים שמונו ע"י ביהמ"ש העריכו את נכותו הצמיתה של המערער בשלושה תחומים ובכללם נכות בגין מגבלה בראיה בעין הימנית. ביחס לפגיעה בעין זו קיבל ביהמ"ש את קביעותיו של המומחה שהעריך כי הנכות היא בשיעור של 10 עד %15, וכי נכות זו אינה בהכרח לצמיתות שכן ניתוח השתלה של קרנית, שסיכויי הצלחתו מרובים, עשוי לתקן את הפגם. את השאלה אם המערער הוכיח את נזקו בחן ביהמ"ש בעיקר על רקע סירובו המוצהר להיזקק לניתוח של השתלת קרנית. הסברי המומחה הרפואי הניחו את דעת השופט, כי הסיכונים הכרוכים בניתוח מועטים, בעוד שסיכויי הצלחתו טובים מאוד וכמעט ודאיים. מכאן מסקנתו כי עמדתו של המערער, המסרב לעבור את הניתוח, נגזרה לפי צרכי תביעתו ומכוונת להגדיל את פיצוייו, ואינה משקפת את עמדתו האמיתית. השופט לא יכול היה לקבוע את גובה שכרו הסכוי של המערער אילמלא
הפגיעה, ומשנתן דעתו לכלל הראיות והנסיבות אמד את נזקו בפריט של הפסד כושר השתכרות בעתיד בסך 100,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. הערעור מתייחס למספר נושאים שנדחו, ובכללם הטענה נגד הפחתת הפיצויים בשל סירובו של המערער להזקק לניתוח של השתלת קרנית. הלכה פסוקה היא כי הנטל הרובץ על נפגע לנקוט אמצעים סבירים להקטנת נזקו, עשוי לכלול גם את הסכמתו להיזקק לניתוח. אם סירובו של הנפגע להינתח אינו סביר, תהיה לסירובו השפעה על גובה הפיצויים. בבחינת השאלה אם סירוב הנפגע להנתח הוא סביר יש להתחשב במספר גורמים ובכללם מידת הסיכוי של הניתוח, מידת הכאב והסבל הכרוכים בו, ומידת ההצלחה שניתן לצפות לה. בחינת גורמים אלה, בנסיבותיה של פרשתנו, מובילה למסקנה שסירובו הנטען של המערער, להיזקק לניתוח, אינו יכול להיחשב כסביר. המומחה הבהיר כי בנתונים של המערער סיכויי הצלחתו של הניתוח מגיעים לכ- %25, והמערער לא הצליח להניח את דעת ביהמ"ש בדבר חששו הסובייקטיבי מפני הניתוח, לא כל שכן שלא היה בפניו הסבר סביר על פי אמת מידה אובייקטיבית.
ג. פסה"ד ניתן מפי השופט מצא. השופט ד. לוין הבהיר כי הוא מסכים לדחיית הערעור מן הטעם העיקרי שעל פי העובדות המוכחות לא גילה המערער התנגדות של ממש לעבור את הניתוח ואף גילה עניין בכך ועשה בירורים מקדימים, אלא שביקש, אל נכון, להמתין עד שיסתיים ההליך ויפוצה. בנסיבות אלה אינו נדרש לנקוט עמדה לשאלה משפטית החשובה, אם היה זה מן הראוי במקרה זה לקבוע כי המערער צריך היה, לשם הפחתת הנזק, לעבור מרצון את תהליך הניתוח. השופט כך הדגיש כי הוא מסכים לדחיית הערעור בעניין זה רק מהטעם שהשופט לא האמין בקיומו של חשש סובייקטיבי של המערער בקיום הניתוח ושקיימת אפשרות סבירה שיעבור בעתיד את הניתוח. אין צורך להכריע בשאלה לא קלה מה היה מצבו של המערער לו סירב לעבור את הניתוח האמור מתוך רצון כן שלא לקבל על עצמו סיכון קיים להחמרת מצבו הרפואי עקב הניתוח, אפילו אם מדובר בסיכון לא גדול יחסית על פי הערכת הרופאים.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. פייגנבוים למערער, עו"ד ח. גלזר למשיבה. 18.1.93).
ע.א. 4664/90 - משה חממי נגד רות ואלי אייזנקוט
*ביצוע הסכם מכר דירה שנחתם ע"י שני מוכרים ואחד מהם פשט את הרגל. *תשלום התמורה לאחד המוכרים(מחוזי ת"א - ת.א. 1607/85 - הערעור נדחה).
א. המערער (להלן: חממי) היה הבעלים של קרקע והחל להקים בניין דירות. הוא סיים את בניית השלד, ואז התקשר עם חברת חיים שכטר (להלן: שכטר) בהסכם שלפיו שכטר תסיים עבורו את הבנייה, ותקבל את התמורה ממכירת 4 מדירות הבניין שייבנה. המשיבים (להלן: הקונים) פנו למשרדי חברת שכטר כדי לרכוש דירה והופנו לפרקליטו של חממי כדי לחתום על חוזה. הלה הנחה אותם כי את העיסקה יש לעשות במשרדי שכטר. באפריל 1983 חתמו הקונים במשרדי שכטר על חוזה לרכישת דירה שצדדיו מוגדרים כשכטר וחממי מצד אחד והקונים מצד שני. עד למאי 1983 שילמו הקונים את מלוא תמורת הדירה לשכטר. לפני שהושלמה הבנייה נכנסה שכטר להליכי פירוק ולבסוף לא הושלמה הבנייה. על רקע זה פנו הקונים לביהמ"ש המחוזי בתביעה נגד חממי לאכיפת ההסכם ולפיצויים בגין הפרת החוזה. חממי העלה שתי טענות הגנה: האחת, כי מלכתחילה לא היה מוטל עליו חיוב לסיים את הבנייה, שהרי חיוב זה היה מוטל על שכטר; שנית, כי אינו חייב לסיים את הבנייה שהובטחה לקונים, משום שלא קיבל מהם תמורה עבור הדירה, שהרי התמורה המלאה עבור הדירה שולמה לשכטר. ביהמ"ש קיבל את תביעת הקונים, קבע שחממי הפר את חיובו כלפיהם וחייב אותו לבצע את ההסכם, לשלם הוצאות שהיו לקונים עקב אי קיום ההסכם, וכן פיצויים בגין עגמת נפש ונזק לא ממוני אחר. הערעור נדחה.
ב. לביהמ"ש הוגשו שני הסכמים - האחד שבו מוגדר שכטר כ"קבלן" והשני שבו מוגדר שכטר כ"קבלן מבצע". חממי טוען כי החוזה המחייב הוא זה שבו הוגדר שכטר כ"קבלן מבצע" ואילו ביהמ"ש קבע כי החוזה המחייב הוא זה שבו מוגדר שכטר כ"קבלן". טענת חממי היא כי אם שכטר הוגדר כ"קבלן מבצע" הרי שעליו לסיים את מלאכת הבנייה ולא על חממי. ברם, בחוזה שבין המוכרים לקונים נאמר שהוא בין "חיים שכטר חברה... וחממי משה (להלן: הקבלן) מצד אחד" לבין "אייזנקוט אלי ואייזנקוט איריס... מצד שני". סעיף 3 להסכם קובע כי "הקבלן מתחייב בזה לבנות את הדירה לפי תכנית הדירה..." ובהמשך נאמר "הקבלן מתחייב להשלים את בניית הדירה ולמסרה לקונה...". אם כך, "הקבלן", שעל פי הגדרת החוזה עצמו בוודאי כולל גם את חממי, הוא שמחוייב כלפי הקונים להשלים את מלאכת בניית הדירה על פי המפרט. כך שגם אם תתקבל גירסתו של חממי שהחוזה שבינו לבין הקונים הוא זה המגדיר את שכטר כ"קבלן מבצע" מגיעים לאותה מסקנה שלפיה חייבים חממי ושכטר בחיוב אחד כלפי הקונים להשלים את הבנייה.
ג. אכן, החוזה שבין חממי ושכטר קובע כי שכטר יהיה חייב לשפות את חממי כנגד כל תביעה שתופנה כלפיו ע"י רוכשי הדירות בגין הבנייה, אך מערכת היחסים הפנימית שבין חממי ושכטר אינה מעניינם של הקונים. כיוון שמדובר בחיוב אחד אותו חייבים חממי ושכטר כלפי הקונים, חלה חזקתו של סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), ששניים ה"חייבים חיוב אחד" חזקה שהם "חייבים יחד ולחוד", וחזקה זו לא נסתרה ע"י חממי. עצם ההפכו של אחד החייבים לחדל פרעון, אינו פוגע, כמובן, בתקפות חיובו של החייב האחר. מקרה זה שונה תכלית השוני ממקרה בו מדובר בפגם ביצירתו של חיוב של אחד החייבים כלפי הנושה (והפגם אינו פגם בכשרות או ייצוג), או כאשר בוטל חיובו של החייב האחד עקב הפרה. במקרים מעין אלה מוטל הסיכון על הנושה. ההנחה היא, במקרה זה, שהנושה ידע, או היה עליו לדעת, על קיומו של הפגם. לא כך הם פני הדברים, כאשר מדובר בפגם הגלום בחייב האחד, ושאינו תוצר לוואי של מערכת היחסים שבין אותו חייב לנושה. פגם מסוג זה, נמצא, או צריך להיות, בידיעתם של החייבים האחרים, שנטלו על עצמם חיוב אחד יחד עם חייב זה.
ד. אשר לטענת חממי שלפיה התמורה עבור הדירה שולמה ע"י הקונים במלואה לשכטר ועל כן אין הוא מחוייב כלפי הקונים להשלים בניית דירתם - בהסכם הנדון נאמר שהתמורה עבור הדירה תשולם "לקבלן". "הקבלן" מוגדר בחוזה עצמו כשתי יישויות: שכטר וחממי, ולפיכך שכטר וחממי הם "שניים שמגיע להם חיוב אחד". על סיטואציה מעין זו שולט סעיף 59(א) לחוק החוזים הקובע "שניים שמגיע להם חיוב אחד... החייב רשאי לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים, לפי בחירתו, כל עוד לא ניתן פס"ד לטובת הנושה האחר". הזכות המוענקת לחייב, כאמור, לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים לפי בחירתו, אינה קיימת אמנם מקום שהחייב אינו מקיים את חיובו זה בתום לב. אך במקרה שלפנינו, פרקליטו של חממי הדריך את הקונים שאת העיסקה כולה יש לסיים במשרדה של שכטר, ולאור זאת, מטבע הדברים, לא שיערו הקונים שיש פגם כלשהו בתשלום לחברת שכטר דווקא. אם כך, קיימו הקונים, בתום לב, את החיוב כלפי שכטר. בכך מימשו הקונים את הזכות המוענקת להם בסעיף 59(א) הנ"ל.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד י. דיאמנט למערער, עו"ד א. ילין למשיבים. 4.1.93).
ע.פ. 3907/92 - קאסם סמחאת נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע עבירת "אינוס" ע"י רופא נשים במטופלות וחומרת העונש(מחוזי נצרת - ת"פ 207/90 - הערעור נדחה).
א. המערער, שהוא רופא כללי, ניצל בדיקתן הרפואית של נשים, בשני מקרים, כדי להכניס את אצבעותיו לתוך איבר מינן, תוך הנעתן פנימה והחוצה ותוך ליטוף בו זמני
של שדיהן. השאלה שנדונה בביהמ"ש המחוזי היתה אם יש לראות במעשה המתואר של החדרת האצבעות עבירת אינוס כהגדרתה של העבירה בעת ביצוע המעשים בחודש ספטמבר 1989 ובאוגוסט 1990. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשתי עבירות של אינוס בגין אותם מעשים וכן ב- 9 עבירות של תקיפה מינית וגזר לו 18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. בחינת ההיסטוריה החקיקתית וההתייחסות לנוסחן של מילות החוק, על פי הקשרן, והמטרה החקיקתית שהולידה את הוראות החוק האמורות, מוליכות למסקנה כי ההרשעה בעבירות האינוס בדין יסודה. המעשה המתואר לא הוגדר במפורש כעבירה בחוק העונשין בנוסחו המקורי ואף לא בפקודת החוק הפלילי שקדמה לו. עניין ההחדרה לאיבר המין שלא בדרך המגע המיני הרגיל אוזכר לראשונה, מפורשות, בתיקון לחוק העונשין מתשמ"ח. תיקון זה ותיקונים נוספים שבאו לאחר מכן מסירים כל ספק שיכול היה להיוותר לגבי היקף האיסור בעניין ההחדרה והמונח "בועל" הוגדר כהחדרת איבר מאיברי הגוף או חפץ. מבחינת ההיסטוריה החקיקתית ולצרכי פרשנותן של הוראות החוק הרלבנטיות, יש לראות את התיקון מתש"ן כהבהרה ולא כחידוש. החדרת אצבע לאיבר המין של אשה, כמתואר בתיקון תשמ"ח, היוותה עבירת אינוס גם בעת שהמערער ביצע מעשיו שהם נשוא ערעור זה.
ג. אשר לעונש - לאור מהותן של העבירות, שעיקרן ניצול לרעה של משרת רופא כלפי נשים שבאו בתום לב וללא חשש לטיפול הרפואי להן היו זכאיות, אין ענשו של המערער מופרז לחומרה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צ. לידסקי למערער, עו"ד ש. לוין למשיבה. 14.12.92).
ע.א. 4673/90 - חברת מלון טבריה בע"מ נגד פקיד שומה טבריה
*כשרותה של שומת ניכויים למס הכנסה לפי מיטב השפיטה. *המועד ממנו מתחיל לרוץ מניין 4 שנים לצורך התיישנות(מחוזי נצרת - עמ"ה 44/89 - הערעור נתקבל).
א. המערערת מנהלת מלון בטבריה. במשרדי המערערת נערכה ביקורת ע"י מפקח מס הכנסה שלמה ג'ינו (להלן: ג'ינו). ביום 25.2.88 הוצאה למערערת שומת ניכויים לפי מיטב השפיטה לשנים 1982 ו- 1983. החתימה על השומה היא כזו: בהדפסת מכונה מופיעות המלים "דחבש אבנר מפקח ניכויים" ומעל למלים אלה מופיעה בכתב יד האות ב/ ולאחריה חתימה שהיא חתימתו של ג'ינו והוא גם שערך את השומה. המערערת הגישה השגה על שומת הניכויים והדיון בה התקיים בפני רכז הניכויים במשרדי המשיב ביום 15.12.88 כאשר נכחו בה נציג המערערת וג'ינו. לאחר ישיבה זו הוציא המשיב למערערת צו לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה). על הצו חתום "הדר עמנואל מפקח ראשי". על כך הגישה המערערת ערעור לביהמ"ש המחוזי בנצרת.
ב. ביהמ"ש התייחס למספר טענות ספציפיות של המערערת ומצא שבחלקן הצדק עם המערערת וביטל את השומות שלגביהן נמצא שאינן מוצדקות. טענות כלליות שהעלתה המערערת דחה ביהמ"ש. טענות אלה שבהן נפסק נגד המערערת הן: החתימה על השומה ע"י ג'ינו נעשתה ללא סמכות; השומה לפי מיטב השפיטה נעשתה מבלי שניתנה לנישום הזדמנות סבירה להשמיע טענותיו; השומה הוגשה באיחור מעבר לתקופת ההתיישנות. לפי סעיף 167(א) רשאי "פקיד שומה" לשום לפי מיטב השפיטה, וטענת המערערת היתה כי ג'ינו אינו נכנס להגדרה של "פקיד שומה". המערערת לא טענה דבר לגבי סמכותו של אבנר דחבש שבשמו חתם ג'ינו על השומה. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך שעל פי חזקת התקינות, ההנחה היא כי מי שחתם עבור פקיד השומה היה מוסמך לכך, ועל הטוען היפוכו של דבר חובת הראייה. אלא, הואיל ונטען ע"י המערערת במפורש כי ג'ינו לא היה מוסמך באופן עצמאי, סבר ביהמ"ש כי המשיבה צריכה היתה להביא, ראייה כלשהי על
ההרשאה לג'ינו לחתום ודבר כזה לא נערך מטעמה. אעפ"כ קבע ביהמ"ש כי החתימה על השומה כשרה, "הואיל והוכח כי מר ג'ינו חתם בשמו של המפקח, אבנר דחבש, שלגביו אין כל טענה בדבר היעדר סמכות בעניין שכזה". הערעור נתקבל.
ג. ג'ינו לא היה מוסמך לחתום באופן עצמאי, והמשיב צריך היה להראות כי הוסמך כדין ע"י דחבש לחתום בשמו. דבר זה לא נעשה. אין בכל מערכת הראיות אף מילה על כך שדחבש הפעיל אישית את סמכותו, או שבדק את פרטי השומה, או שהרשה לג'ינו לחתום בשמו. אין זה די כי במקום המיועד לחתימה הודפסו שמו ותוארו של דחבש ובכתב יד הוספו ב/ וחתימתו של ג'ינו. זו איננה ראייה לשום דבר פרט לכך שבמשרדי המשיב ביקשו לצאת ידי החובה הפורמלית וע"י כך להעניק לשומות הכשר שלא היה להן.
ד. ההקפדה בחוק על זהותו של המוסמך לחתום, כפי שהיא מופיעה בסעיף ההגדרות שבחוק, נועדה להבטיח טיפול נאות בשומותיו של אזרח ע"י אנשים שנבחרו והוסמכו לכך, ונועדה למנוע את מה שקרה במקרה הנוכחי. כאן, ג'ינו הוא בלבד שטיפל בכל פרטי השומה, כולל בדיקת הנתונים, עריכת השומות וחתימה עליהן. החוק מורה במפורש להפריד בין הדברים. החתימה על הצו לפי סעיף 152 לחוק, שהיתה לכל הדעות כשרה, לא יכולה לרפא את הפגם שנפל בחתימה על השומות לפי סעיף 167. הצו על פי סעיף 152 איננו ייצור בפני עצמו. הוא מבוסס ובנוי על השומה שהוצאה לפי סעיף 167. אם השומה הוצאה בחוסר סמכות והיא בטלה, לא יכול הצו לאחר מכן להכשירה. לאור מסקנה זו אין צורך לדון בטענות האחרות של המערערת ויש לבטל את הצו שהוציא המשיב נגד המערערת.
ה. פסה"ד ניתן מפי השופט מלץ. הנשיא שמגר הסכים לפסה"ד והוסיף כי לגבי שנת המס 1982, היה מקבל את הערעור גם מן הטעם ששומת הניכויים שהוצאה ביום 25.2.88 הוצאה לאחר תום תקופת ההתיישנות. סמכות המשיב לשום שומת ניכויים לפי מיטב השפיטה היא "תוך 4 שנים מתום שנת המס שבה נמסר לו הדו"ח...". על שומת הניכויים דנא יש להחיל את הוראת ההתיישנות. הצדדים חלוקים לגבי השאלה מהו הדו"ח אשר מתום שנת המס שבה נמסר מונים את מניין 4 השנים. עמדת המשיב היא כי "בתום השנה, יחד עם הדו"ח השנתי, יש להגיש דו"ח שנתי על ניכויים וזה הדו"ח הקובע לצורך התיישנות". עמדה זו שהתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי אין לקבלה. סעיף 164 לפקודה קובע חובת ניכוי מס במקור "בשעת התשלום". סעיף 166 לפקודה מורה כי מי שניכה מס לפי סעיף 164 חייב להעביר את סכום המס שניכה לפקיד השומה "ולהגיש לו באותו מועד דו"ח כפי שנקבע". לפי ההוראות המסדירות את חובת הדיווח, קיימת גם חובה להגיש, לאחר תום שנת המס, דין וחשבון שנתי, המהווה ריכוז של סך כל הדוחו"ת החודשיים, אולם, המחוקק, בקבעו את תקופת ההתיישנות התכוון לדו"ח המוגש מידי חודש בחודשו ביחד עם העברת התשלום של הניכויים, ומיד מתום שנת המס מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות, ולא מעת שמוגש הדו"ח השנתי הכולל לגבי הניכויים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ד. כוכבי למערערת, עו"ד א. אלף למשיב. 13.1.92).
בג"צ 4914+5063/91 - קאסם איראני ואח' נגד שר הפנים ואח'
*הבאה בחשבון של שינוי יעוד מגרשים לצורך קביעת השווי היחסי של המגרשים באיחוד ופיצול מחדש(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. תכנית לאיחוד מגרשים וחלוקתם, לפי פרק ג' סימן ז' לחוק התכנון והבניה (להלן: החוק), משולבת לא פעם בשינוי ייעוד המגרשים. עיקר עניינן של העתירות הוא בהעמדתה לבירור מחודש של השאלה, אם בקביעת שוויו היחסי של מגרש, לעניין סעיפים 122(2) ו- (3) לחוק - במסגרת חלוקה שלא הושגה עליה הסכמת כל הבעלים הנוגעים בדבר - יש להביא בחשבון גם שינוי בייעוד המגרשים. כשהוצבה בפניו, שאלה זו, לראשונה,
בפרשת טור נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון ואח' (ע"א 186/78 פד"י ל"ד(2) 265 וד"נ 4/80 פד"י ל"ד(4) 600) השיב עליה ביהמ"ש העליון בשלילה. בערעור נפלה ההכרעה ברוב דעות (השופטים ויתקון וברק כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא, השופט לנדוי) ובדיון הנוסף נתאשרה מסקנת הרוב, אף זאת ברוב דעות (השופטים יצחק כהן, שמגר וברק כנגד דעתם החולקת של הנשיא לנדוי והשופטת בן פורת). כך נולדה "הלכת טור" שבצדקתה התבקש בג"צ לחזור ולהרהר.
ב. טרונייתם העיקרית של העותרים היא כי בפרשתם נהגו רשויות התכנון שלא על פי הלכת טור. הרשויות אינן חולקות על טענה זו ואף מודות בה בפה מלא. עם זאת מבקשות הרשויות כי בג"צ יצדיק בדיעבד את מהלכן לגופו, אם בסיווגה של "הלכת טור" למקרים מיוחדים וחריגים ואם בביטולה ובשינויה מכל וכל. כמות שהיא - כך טוענים פרקליטי הרשויות - אין "הלכת טור" יכולה לעמוד: ראשית, מפני שבסוגייה הפרשנית שנדונה כה ראוי להעדיף את השקפת שופטי המיעוט; ושנית, מפני שיישומה בחיי המעשה מטיל על רשויות התכנון, ועל השמאים הפועלים מטעמן, משימה שבמקרים רבים הינה בלתי אפשרית או קשה מנשוא. העתירה נדחתה ע"י בג"צ בהרכב מיוחד של 5 שופטים.
ג. השופט מצא שכתב את פסה"ד העיקרי הגיע למסקנה שדעות המיעוט ב"הלכת טור" נכונות, הן מבחינת הפרשנות של החוק והן מן הבחינה המעשית ואפשרויות הביצוע בשטח. להלן דן השופט מצא בהרחבה בשאלה אם מקום יש בענייננו לסטות מהתקדים שנפסק ב"הלכת טור", והגיע למסקנה שבנסיבות המקרה יש צורך לסטות מ"הלכת טור" ואולי אף חייב ביהמ"ש לסטות מאותה הלכה.
ד. הנשיא שמגר והשופט ברק, שבפרשת טור היוו חלק משופטי הרוב, הסכימו שיש לסטות מאותה הלכה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בך, מצא, חשין. עוה"ד י. גבעון וג. שילה לעותרים, עוה"ד ע. פוגלמן וי. יחיאל למשיבים. 15.9.92).
ע.פ. 4026/92 - ד"ר דב קלוין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 712/86 - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בכך שקיבל במרמה סכומי כסף המסתכמים בכ- 40 אלף דולר בתואנת שווא כי הכסף ישמש להקמת מרכז רפואי באשדוד, גנב סכומי כסף המגיעים לכדי 16,000 דולר, וכן זייף הסכם לפיו שילמה החברה שהוקמה כספים למטרותיה. כן הואשם בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד ונסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות. אישום זה נוגע להקמת מרכז רפואי בכרמיאל. הנסיון היה בכך שהמערער פנה לבעל מלאכה והציע לו כי יוציא שתי חשבוניות על שם החברה, לפיהן בוצעו עבודות עבורה, וזאת תמורת תשלום שיתן לבעל המלאכה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בשתי עבירות של גניבה בידי מנהל ובעבירה של זיוף בכל הנוגע למרמה הקשורה בהקמת מרכז רפואי באשדוד, ובאשר לעניין הנוגע למרכז הרפואי בכרמיאל הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד ונסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער מאסר של שנה וחצי בפועל ושנתיים על תנאי וכן קנס אותו בתשלום 7,500 ש"ח. הערעור על ההרשעה נדחה וכן נדחה הערעור על חומרת העונש פרט לכך שהקנס בוטל.
ב. הערעור על ההרשעה נוגע רק לעניין הקמת המרכז הרפואי בכרמיאל. ההרשעה באישום זה התבססה לא רק על עדותו של מוציא החשבוניות הפקטיביות, אלא גם על עדות נוספת שביהמ"ש נתן בה אמון. כך שכל כולה של ההרשעה מושתתת על אמון בדברי העדים ואין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו. אין גם ממש בטענת הסניגור כי לא ניתן להרשיע בעבירה של נסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וכי האלמנט של
"נסיבות מחמירות" יכול שיהא קיים רק בעבירה המושלמת. אין נפקא מינה אם מדובר רק בעבירת נסיון או בעבירה המושלמת לעניין היסוד של "נסיבות מחמירות", כשבשני המקרים באות הנסיבות המחמירות לבטא את החומרה היתירה של המעשה, בין שהושלם ובין שהגיע רק לכדי נסיון.
ג. אשר לעונש - הסניגור עמד על התקופה הארוכה, של 7 שנים, שחלפה מאז ביצוע העבירות, וכן עמד על כך כי לא הוכח שהכסף שגנב המערער נכנס לכיסו. אכן ראויות נסיבות אלה להתחשבות, ובמיוחד העובדה שחלפו שנים לא מעטות מאז ביצוע העבירות, כשם שאין להתעלם מכך כי עקב האירועים הנדונים לא חודש רשיונו של המערער לעסוק ברפואה, הוא התגרש מאשתו והקים משפחה חדשה שבמסגרתה נולדו לו שתי בנות. דא עקא, כי כל הנסיבות המקילות כבר הובאו בחשבון בביהמ"ש המחוזי, ואלמלא אותן נסיבות ראוי היה המערער לעונש חמור יותר. כל שניתן לעשות כדי להקל במידת מה עם המערער הוא בכך שיבוטל חיובו בתשלום הקנס.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, מצא. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אייל שומרוני כהן למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 14.1.93).
ע.פ. 4911/92 - חיים ויואב דוגה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. האחים חיים, יואב ואריה דוגה ניהלו במשך שנים בשותפות עסקים שונים. השלשה הואשמו בשורה של עבירות שעניינן העלמת מס הכנסה ומס ערך מוסף. אריה זוכה ואילו חיים ויואב הורשעו בשורה ארוכה של עבירות מס לגבי 4 שנות מס (1989- 1986). חיים נדון לשנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 120,000 ש"ח. יואב נדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל, שחציו ירוצה בעבודות שירות, וכן ל- 13 חודשים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 60,000 ש"ח. הערעור על ההרשעות ועל חומרת העונש נדחה.
נ. ראיות התביעה התבססו בעיקר על עדותו של אחד אברהם אברהם, שהיה עד מדינה, על מסמכים שנמצאו בעסק ועל עדויות ספציפיות של עדים לגבי כל אחת מהפרשיות שנדונו. כל הראיות הצביעו על העלמת מס שיטתית במשך 4 שנים שנעשתה בדרך של ניהול פנקסי חשבונות כוזבים, שימוש במרמה ובתחבולות, הגשת דוחו"ת הכוללים מידע מטעה, כאשר הדגש היה על ניפוח הוצאות והעלמת הכנסות. עד המדינה היה במשך שנים מנהל החשבונות של השותפות ובמהלך עבודתו נתפס במעילה בכספי השותפות (גניבת שקים). לאחר שנעצר נחתם עמו הסכם שישמש עד מדינה נגד המערערים. העד העיד עדות מפורטת במשפט, כשטענתו העיקרית היא שכל שפעל ועשה בענייני הכספים של השותפות עשה על דעת השותפים ועל פי הוראותיהם. מנגד טענו השותפים כי עד המדינה פעל על דעת עצמו בהעלמת ההכנסות ובניפוח ההוצאות, וכי לא ידעו דבר על פעולותיו הבלתי חוקיות. ביהמ"ש המחוזי העדיף את גירסתו של העד על גירסת המערערים, ואין להתערב בהכרעתו של השופט שהעדיף את ראיות התביעה.
ג. אשר לעונש - לפי הטענה, חלקם של שני המערערים היה שווה ואחריותם שווה, ולפיכך לא היה מקום להחמיר עם חיים לעומת יואב. כן נטען כי עברם של המערערים נקי וכן עבר זמן מה מאז העבירות ומשפחות רבות תלויות בעסק לפרנסתם ולפיכך יש להקל בענשם. אין ממש בטענות אלה. לעניין אחידות הענישה - ביהמ"ש הסביר היטב מדוע אבחן בין שני האחים. חיים הוא השותף הבכיר של השותפות ושלט על כל עסקיה. שיגרה של "ניפוח הוצאות" שהוא עיקר ההעלמה לא יכלה להתקיים אלא בניצוחו. אשר לנסיבות המקלות האחרות שמנו הסניגורים - אל מול נסיבות אלה עומדת חומרת העבירות
שכמוהן כגניבת כספי ציבור, מספרן הרב, התקופה הארוכה בה בוצעו והשיטתיות שבביצוע. בהתחשב בכל אלה לא רק שהעונש אינו חמור אלא נוטה לצד הקולא.
(בפני השופטים: ברק, מלץ, חשין. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד רובינשטיין ומוסק למערערים, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 27.1.93).
בג"צ 3664/92 - ענת ביגר נגד עשתאל ביגר ובתי הדין הרבניים
*סמכות ביה"ד הרבני לדון בתביעת גירושין כאשר האשה אזרחית ישראל וגרה בחו"ל(העתירה נדחתה).
א. ביום 31.12.90 נתן ביה"ד הרבני האיזורי בחיפה החלטה בתביעת גירושין של המשיב נגד העותרת, בה נאמר "מאחר והאשה לא הופיעה, ביה"ד קובע שעליהם להתגרש ומפנה התיק לבירור שמות וסדור גט". ביה"ד הרבני הגדול דחה את ערעורה של העותרת. המשיב הפקיד גט בביה"ד וביקש לתת לו היתר לשאת אשה אחרת. שני בני הזוג הגרים בגרמניה הם אזרחי ישראל ולעותרת דרכון ישראלי. המשיב התגורר שנים רבות בגרמניה, עוד בטרם נישואיו לעותרת. בני הזוג נישאו בשנת 1986 בתל אביב ומנישואין אלה נולדה להם בת. הנישואין לא עלו יפה ובני הזוג נפרדו במרץ 1988. בטרם פנה העותר בתביעת גירושין לביה"ד הרבני בחיפה, הוא הגיש תביעת גירושין לבי"ד רבני בגרמניה, אך העותרת סרבה להתדיין שם ובמכתב שכתבה לביה"ד בגרמניה היא אומרת "איני רואה שום סיבה להיעתר לבקשת גירושין פה בגולה היות ושנינו אזרחים ישראליים וטכס החתונה נערך כדת משה וישראל בישראל, איני רואה סיבה להתרת... יחסי אישות בגולה". בעקבות סירובה זה הגיש המשיב את תביעתו לביה"ד הרבני בישראל. עתירת העותרת בה טענה נגד סמכותו של ביה"ד הרבני נדחתה.
ב. השופטת נתניהו: הסמכות הבינלאומית הוקנתה לביה"ד הרבני בישראל כדרישת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, מכח נוכחותה הקונסטרוקטיבית של העותרת בישראל. היא אזרחית ישראלית רשומה במרשם התושבים, בעלת רכוש דלא ניידי וחשבונות בנק פעילים בישראל והיא מבקרת בארץ את בני משפחתה החיים כאן. עובדות אלה דיין כדי ליצור לעותרת נוכחות קונסטרוקטיבית בישראל, המקנה לביה"ד הרבני בארץ את הסמכות לדון בתביעת הגירושין שהגיש נגדה המשיבה. כך על פי הלכת קריב (בג"צ 871/86 פד"י מ"א(3) 152) שהרחיבה את הלכת הנוכחות הקונסטרוקטיבית שחלה עד אז על התובע והחילה אותה גם על נתבע. אין לקבל את גישת ב"כ העותרת כי הלכת קריב חלה רק על נתבע שמקום מושבו הקבוע הוא בישראל אם כי בעת הגשת התביעה אינו מצוי פיסית בארץ. כלל הנוכחות הקונסטרוקטיבית מרחיב את הסמכות של ביה"ד, הנתונה לו לפי סעיף 1 לחוק לגבי "יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה", גם על יהודים כאלה שבעת הגשת התביעה אינם מצויים פיסית בישראל. הכלל אינו מוגבל איפוא לתושבי ישראל. הוא חל גם על אזרחי ישראל או תושביה.
ג. המסקנה בדבר נוכחותה הקונסטרוקטיבית של העותרת בישראל מייתרת את הדין בשאלה אם הודעתה לביה"ד הרבני בגרמניה כי היא מוכנה להתדיין אך ורק בישראל, מהווה הסכמה במובן סעיף 9 לחוק בתי הדין הרבניים, שאלה שבעובדות מקרה זה, אינה נקייה מספק.
ד. אין גם יסוד לטענה כי כתבי בי דין והחלטותיו לא נמסרו כדין לעותרת. ההזמנה לעותרת נשלחה להוריה, שהחזירו אותה בטענה כי בתם מתגוררת בגרמניה. הזמנה שנשלחה לעותרת בדואר רשום עם אישור מסירה, חזרה באשר היא סרבה לקבלה. הבעל ניסה למסור לעותרת הזמנה חדשה בדירתה, לפי החלטת ביה"ד, אך האשה לא נתנה לו להכנס לדירה והוא שם את ההזמנה ואת כתב התביעה בפתח המיועד לדואר. גם לאחר זאת לא פסק ביה"ד בתביעה בהיעדרה של העותרת, אלא הורה על הזמנתה לתאריך נדחה, וגם בתאריך זה לא פסק ביה"ד בתביעה אלא חייב את העותרת להופיע ולהבהיר את טענותיה תוך 15 יום,
ואם "לא תעשה כן, על הזוג להיפרד בגט פיטורין". העותרת לא הופיעה, אף לא הגישה כל הבהרות בכתב, אף שאותה עת כבר נכנס ב"כ לתמונה. לאחר עבור המועד נתן ביה"ד את החלטתו כי על הצדדים להתגרש. זה כ- 5 שנים חיים בני הזוג בנפרד והעותרת מתחמקת באופן עקבי ונוקטת בכל דרך כדי למנוע מהמשיב להביא את תביעת הגירושין לדיון. משחק "מחבואים" בין הערכאות שמנהלת העותרת חייב לבוא לקיצו ולפיכך יש לדחות את העתירה.
ה. השופט מצא: מסכים לתוצאה שיש לדחות את העתירה. הצהרת העותרת בפני ביה"ד בגרמניה נמסרה במענה לתביעה שהגיש המשיב בגרמניה. בנסיבות אלו, ובהתחשב בכלל הנסיבות, אין דרך לפרש את הצהרתה אלא כהסכמה להתדיין עם בעלה בפני בי"ד רבני בישראל. בכך נקנתה לביה"ד הרבני סמכות שיפוט, מכח הסכמת העותרת, בהתאם לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים. מהעובדות עולה כי בעת מתן ההסכמה ע"י העותרת כאמור, צפוי היה כי בהסתמך על הסכמה זו תוגש ע"י המשיב תביעה לביה"ד הרבני בישראל כפי שאכן הוגשה. הסכמה לסמכותו של ביה"ד הרבני עשוייה להתגבש, ולחייב את המתקשרים בה, גם שלא בגדרו של הליך בפני ביה"ד ואף לפני נקיטתו של הליך כזה.
ו. משהוחלט כאמור כי נתונה סמכות שיפוט לביה"ד הרבני מכח הסכמת הצדדים, אין צורך לפסוק בדבר קיום הסמכות מכח "נוכחותה הקונסטרוקטיבית" של העותרת בישראל, מה גם שבנסיבותיה העובדתיות של פרשתנו יש בכך משום הרחבת גדר ההלכה שנפסקה בפרשת קריב. בכך אין כל הבעת דעה בשאלה, אם הרחבת גדרה של הלכת קריב, כשלעצמה, הינה דין רצוי.
ז. השופט אור: מסכים לדחיית העתירה ומצטרף להנמקתו של השופט מצא.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, אור, מצא. עו"ד שפירא לעותרת, עו"ד גב' עילית איסק- פארי למשיב. 28.1.93).
בג"צ 3627/90 - רותי ודוד בראשי נגד נגיד בנק ישראל ואח'
*חוקיותו של צו בנקאות שעניינו שינוי שיעורי העמלות בפרעון מוקדם של הלוואות המובטחות במשכון דירות(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. עניינה של העתירה במידת חוקיותו של צו הבנקאות (עמלות פרעון מוקדם) (תיקון) התשמ"ט- 1989, (להלן: הצו המתקן) אשר ניתן ביום 23.6.89 ע"י נגיד בנק ישראל (להלן: הנגיד), באישור שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת. בכך תוקן צו הבנקאות הקודם ושונו שיעורי העמלות בהן יחוייבו המבקשים להקדים ולפרוע את ההלוואה שנטלו. העותרים הם בני זוג שקיבלו ביום 28.9.87 מן המשיב השני (בנק משכן - להלן: הבנק) הלוואה צמודה למדד בסך 50,000 ש"ח, לצורך מימון רכישת דירה. ההלוואה ניתנה לתקופה של 17 שנים, בריבית של %11 לשנה. זכותם של העותרים בדירה מושכנה לבנק. בזמן מתן ההלוואה עמד בתוקפו הצו הקודם. לאחר קבלת ההלוואה ירדו שיעורי הריבית הנהוגים במשק על הלוואות צמודות בשיעור ניכר, ובחודש נובמבר 1989, לאחר מתן הצו המתקן, ביקשו העותרים לפרוע את יתרת ההלוואה בפרעון מוקדם. העמלה בגין פרעון מוקדם בה היו העותרים מחוייבים, אילו עמד הצו הקודם בתקפו, היתה בשיעור של כ- 1,700 ש"ח, ואילו על פי הצו המתקן מגיעה העמלה לסכום של למעלה מ- 21,000 ש"ח. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 13(ב) לחוק המשכון קובע כי במקרה של חיוב המובטח במשכון, זכאי החייב להקדים ולקיים את החיוב, ובלבד שאם מדובר בחיוב הנושא ריבית תשולם לנושה גם ריבית בשיעור שלא יעלה על המגיע לו עבור 6 חודשי ריבית. יחד עם זאת, תנאי הפרעון המוקדם לפי חוק המשכון ניתנים להתנאה בין הנושה לבין החייב, והתנאה כזאת קיימת בהסכם ההלוואה במקרה דנן. סעיף 18 להסכם מתנה את הפרעון המוקדם בתשלום עמלה "כנקוב בצו הבנקאות (עמלות פרעון מוקדם)... או כל צו אחר שיבוא במקומו"
וכן הותנה כי "שיעורי עמלת הפרעון המוקדם ותנאיה עשויים להשתנות בהתאם לקביעת נגיד בנק ישראל, מזמן לזמן ויחייבו את הלווה בכל עת".
ג. סמכותו של נגיד בנק ישראל לקבוע את עמלת הפרעון המוקדם מסורה לו בסעיף 13(א) לפקודת הבנקאות ובהתאם לסעיף זה פעל הנגיד החל בשנת 1981. עד למתן הצו המתקן יכול היה הבנק להתנות את הפרעון המוקדם של משכנתאות בתשלום עמלה בשיעור שלא יעלה על המגיע לו בעבור 6 חודשי ריבית. הצו המתקן שינה את המצב באופן מהותי. כיום רשאי הבנק להתנות פרעון מוקדם של משכנתא צמודה, בתשלום עמלה שהיא למעשה ההפרש שבין הריבית שהיה משלם הלווה לבנק אם היה ממשיך את ההלוואה עד תום תקופת הפרעון לבין הסכום שצפוי הבנק לקבל אם ילווה את הסכום הנפרע ללווה אחר בריבית נמוכה הנוהגת אותה שעה, תוך הפחתות שונות.
ד. לטענת העותרים, כשמדובר במשכון מקרקעין, אין הצדדים רשאים להתנות על הקבוע בסעיף 13(ב) רישא לחוק המשכון. זאת לאור ההוראה שבסעיף 88 לחוק המקרקעין שלפיה "אין בכוחם של תנאי המשכנתא כדי לגרוע מהזכות לפדות את המקרקעין הממושכנים לפני המועד לקיום החוב בהתאם להוראות סעיף 13(ב) לחוק המשכון...". הטענה היא כי הנגיד לא היה מוסמך לקבוע ריבית העולה על האמור בסעיף 13(ב) לחוק המשכון. טענה זו יש לדחות.
ה. אכן, אין לקבל את טענת המשיבים כי הוראת סעיף 88 לחוק המקרקעין מונעת רק התנאה על עצם הזכות לפרעון מוקדם, אך מאפשרת להתנותה בתנאים שונים, ושלפיכך אין הצו עומד בסתירה לסעיף 88 הנ"ל. סעיף 88 מונע לא רק התנאה על עצם הזכות לפרעון מוקדם, אלא אף מונע התנאה על פרעון מוקדם שאינו "בהתאם לתנאי סעיף 13(ב) לחוק המשכון". לפיכך, כל תנייה בהסכם משכנתא, המתיימרת להתנות את זכות הפרעון המוקדם בתנאים נוספים, או בתשלום סכומים העולים על הקבוע בסעיף 13(ב) לחוק המשכון, אינה תקפה.
ו. ברם, סמכותו של הנגיד אינה כפופה למגבלות שמציבים סעיפים 13(ב) לחוק המשכון וסעיף 88 לחוק המקרקעין. הנגיד שואב את סמכותו מסעיף 13 לפקודת הבנקאות, כפי שתוקן בחוק הבנקאות (רישוי) ב- 1981. תיקון זה הינו גם מאוחר לחוק המקרקעין, וגם ספציפי יותר בהסדר הקבוע בו. כוונת התיקון להרחיב את סמכויות הנגיד מעבר להסדר הקודם ולזה הקבוע בחוק המשכון ובחוק המקרקעין, ברורה גם מתוך ההיסטוריה החקיקתית של התיקון, ומהשוואת נוסחה של הצעת החוק לנוסח שנתקבל לבסוף. החוק המסמיך את נגיד בנק ישראל הינו ספציפי יותר, שכן סעיף 88 לחוק המקרקעין חל על כל חיוב המובטח במשכון זכות במקרקעין, ואילו התיקון בפקודת הבנקאות, ככל שהוא מתנגש עם חוק המקרקעין מוגבל להלוואות, בהן הנושה הינו תאגיד בנקאי, ואשר הובטחו במשכון דירת מגורים דווקא.
ז. אשר לשאלת שיקול הדעת, היינו אם פעל הנגיד על פי שיקול דעת נכון בהתקינו את הצו האמור, התשובה לכך היא חיובית. מסתבר שהבנקים למשכנתאות משתמשים בכספים המופקדים אצלם ע"י גופים מוסדיים, כשהבנק אין לו את הזכות לפרעון מוקדם של הכספים שהוא נוטל ממפקידים. הריבית במשק ירדה בשיעור ניכר ואם תנתן לכל הלווים אפשרות לפרעון מוקדם לפי התנאים שהיו לפני הצו המתקן, יפגע הדבר בבנקים, וכדברי המשיבים עלול הדבר להביא להתמוטטות הבנקים למשכנתאות.
ח. עוד יש לציין כי שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת נתנו את אישורם לצו המתקן. חקיקת משנה הטעונה אישור של וועדה מוועדות הכנסת נהנית ממעמד חסין יותר מבחינת ביקורת הסבירות. אשר לטענה כי בהסדר החדש קיימת רטרואקטיביות, שכן עמלת הפרעון הנהוגה בעת מתן ההלוואה שונתה לאחר שניטלה ההלוואה - בקביעת עמלת הפרעון המוקדם אין רטרואקטיביות, שכן היא נועדה לחול רק על פרעונות מוקדמים שיעשו לאחר
מתן הצו המתקן. טענה אחרת של העותרים היא כי הריבית הנגבית בפרעון המוקדם נוגדת את חוק הריבית, שכן היא עולה לשנת הפרעון על השיעורים הקבועים בחוק הריבית, אולם אין לראות את הריבית המשולמת כריבית המשולמת על אותה שנת פרעון, אלא כריבית המשולמת עבור יתרת כל שנות ההלוואה המקורית.
(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, מצא. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד רוני קול לעותרים, עוה"ד מזוז, עמיהוד בן פורת וצבי אגמון למשיבים. 7.1.93).
בג"צ 6156/92 - עזבון המנוח איתן דגן ואח' נגד המפקח על הביטוח ואח'
*מינוי מנהל מורשה לחברת הביטוח הסנה ע"י המפקח על הביטוח(העתירה נדחתה).
א. חברת הסנה היתה מצוייה בשנים האחרונות בתהליך הבראה ומשרבו קשייה והיה חשש לפגיעה בציבור המבוטחים, וכדי למנוע פירוקה המיידי של החברה והפיכת כלל המבוטחים לנושים, פעל המפקח על הביטוח בהתאם לסעיף 68 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, מינה מנהל מורשה לחברת הסנה והורה על הפסקת מילוי התחייבויות ע"י החברה כדי שניתן יהיה למכור את תיקי הביטוח לחברות הביטוח "מגדל" ו"כלל". המפקח על הביטוח פנה לשר האוצר וביקש את אישורו למנות את עו"ד דב וייסגלס כמנהל מורשה, וכן למנות ועדת הנהלה שתייעץ לו, וכן להביא את הענין בפני הוועדה המייעצת לפי סעיף 4 לחוק הפיקוח. שר האוצר אישר את הבקשה. לאחר שניתן אישור השר, אך טרם ניתן אישור הוועדה המייעצת, סיכמו המנהל המורשה וחברות מגדל וכלל, את העקרונות להעברת תיקי הביטוח של הסנה לחברות אלה, בהתאם לעקרונות שהתגבשו טרם מינויו של המנהל המורשה ובידיעתו של המפקח. ביום 10.12.92 כונסה הוועדה המייעצת ואישרה את הצעדים בהם נקט המפקח על הביטוח. העותרים ביקשו בעתירתם, כי מינויו של המנהל יבוטל ופעולותיו תושענה. העתירה נדחתה.
ב. סעיפים 67, 68 לחוק הפיקוח מקנים למפקח סמכויות למניעת פגיעה בציבור המבוטחים ולשמירת היציבות של מבטח. בין השאר מוסמך המפקח למנות מנהל מורשה. החוק מחייב את המפקח להתייעץ בוועדה המייעצת, אלא אם הוא סבור שיש לנקוט בצעדים הנדונים בדחיפות ואז הוא חייב להתייעץ עם הוועדה המייעצת, סמוך ככל האפשר לאחר הפעולה שהוא מבצע. עיקר טיעוניהם של העותרים מכוון נגד אי קיומה של התייעצות המפקח עם הוועדה המייעצת בטרם פעל, ואולם, כאמור, חוק הפיקוח מאפשר למפקח לפעול ללא דיחוי, ובלבד ששר האוצר אישר לו "לפעול", וכן שנסיבות הענין הן כאלה "שטובת הציבור מחייבת עשיית פעולה" ללא דיחוי. תנאים אלה נתקיימו בענייננו.
ג. טענה אחרת בפי העותרים נגד שיקול הדעת שהמפקח הפעיל. עיקר הטענה הינה כי המפקח העדיף נושים מסויימים על פני אחרים, ובכך יש משום העדפת נושים במרמה. בכל הנוגע לסוגייה של העדפת נושים במירמה, הרי שאלה זו צריכה לידון בפני ביהמ"ש האזרחי שיעסוק בהליכי הפירוק. עד כמה שטענה זו נוגעת לשיקול דעתו של המפקח כחלק מהלכות המשפט המינהלי, הרי החלטת המפקח נופלת למסגרת "מתחם הסבירות" של החלטה מינהלית. הוא העמיד לנגד עיניו את מכלול השיקולים הרלבנטיים ופעל בהגינות באיזון שביניהם. אין גם לקבל את הטענה כי סמכותו של המפקח הוא רק לשיקום חברת הביטוח ולא לפירוקה. גישה צרה זו לסמכות המפקח והמנהל המורשה אין לקבלה.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט ברק. עוה"ד ג. שר, א. פסטינגר, א. קדרי, נ. רון וארנסט לעותרים, עוה"ד פוגלמן, ר. יאראק, ר. אברמוב, ל. מאיר, י. שפיגלמן, ר. בכר, א. קס, מ. שקד למשיבים. 27.1.93).