בג"צ 935/91 - מרכז השלטון המקומי בישראל ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*בקשה למנוע שידורי הערוץ השני של הטלביזיה עד שניתן יהיה לקלוט את השידורים בכל רחבי המדינה(העתירה נדחתה).
א. עתירה זו עניינה שידורי הערוץ השני של הטלביזיה. טענתם העיקרית של העותרים היא כי כל עוד אין אפשרות להבטיח ששידורי הערוץ יגיעו לכל מקום בארץ, אין לקייםאת השידורים בכלל, ויש להפסיק תיקצוב ממלכתי כלשהו של הערוץ השני עד לפריסה מלאה של השידורים על פני כל שטח המדינה. העתירה הוגשה במרץ 1991 ובעקבות דיון ראשוני באפריל אותה שנה, נתקבלה הודעה משלימה מצד המדינה והעותרים נתבקשו להגישתגובה בכתב. הם לא הגישו כל תגובה, ובנובמבר 1992 ביקשו דיון מחודש בעתירה. לקראת הדיון המחודש הוגשה הודעה נוספת מטעם המדינה ולפיה למעשה כ- %80 מכלל התושבים כבר יכולים היום לקלוט את שידורי הערוץ השני וקיימת אפשרות באמצעות הטלביזיה בכבלים לקלוט את השידורים בכל חלקי הארץ. נכון להיום כ- 440 אלף בתי אבמחוברים כבר בפועל למערכת הטלביזיה בכבלים. העתירה נדחתה.
ב. על רקע העובדות שתוארו לעיל וההתפתחויות החקיקתיות בכנסת שבטויין בתיקון חוק רשות שניה לטלביזיה ורדיו, בנקודות הנגועות להענקת הזכיונות, וכן בהתחשב בתקופת הביניים לפי החוק, אין בשלב הנוכחי מקום להתערבותו של בג"צ. פיתוח שידורים והרחבת היקפם הם בהכרח תהליכים הגדלים בשלבים, ועצם קביעתה בחוק של תקופת ביניים מצביעה על כך שהמחוקק היה ער לכך שמדובר על התפתחות הדרגתית. הפסקת השידורים כליל, מאחר ואינם מגיעים עדיין ל- %20 מן האוכלוסיה, אינה נראית כדרישה סבירה. אין להבין מה התועלת שתצמח לאוכלוסיה במקום כלשהו מצעד דרסטי כפישנדרש ע"י העותרים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ע. עצמו לעותרים, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 18.2.93).
בג"צ 282/93 - אפרים שרגא ואח' נגד השופט המחוזי נתן עמית ואח'
*שינוי חלוקת הסמכויות בין בימ"ש השלום לבימ"ש המחוזי בעניינים פליליים(העתירה נדחתה).
א. הממשלה ביקשה לשנות את חלוקת הסמכויות בין בימ"ש השלום לבין ביהמ"ש המחוזי, כאשר על פי הצעתה יוסמך לדון בימ"ש השלום בעבירות שעונשן עד מאסר 7שנים. ההצעה נכללה בהצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 15) (להלן: החוק העיקרי). כןנקבעה בסעיף 22 להצעה הוראת מעבר שלפיה "תיקים... שהיו תלויים ועומדים ביום תחילתו של חוק זה בבימ"ש מחוזי ולא החל הדיון בהם, יועברו לדיון בבימ"ש השלום, אם הורה על כך מנהל בתי המשפט...". הצעת תיקון מס' 15 נתקבלה ביום 13.2.92, ואולם השינוי המוצע בסמכותם של בתי המשפט לא נתקבל, בעוד שהוראת המעבר, שבמצב זה לא היה צורך בה, נתקבלה. מיד לאחר מכן הגישה הממשלה לכנסת הצעת חוק חדשה, בהחזרה על הצעתה שנדחתה זה עתה, בעניין העברת סמכויות לבימ"ש השלום בעבירות שענשןאינו עולה על 7 שנים, והפעם ההצעה נתקבלה. חוק בתי המשפט (תיקון מס' 16) קבע שני אלה: נקבע השינוי בסמכות השיפוט; נקבעה הוראת תחולה והוראת מעבר האומרת כי"תחילתו של חוק זה ביום תחילתו של חוק בתי המשפט (תיקון מס' 15)... והוראת סעיף22 לאותו חוק יחולו לעניין זה". תיקון מס' 16 נכנס לתקפו ביום 24.3.92. התעוררההשאלה מה דין התיקים שהוגשו בין 13.2.92 לבין 24.3.93 לביהמ"ש המחוזי, ואשר לפיהתיקון החדש מוסמך לדון בהם בימ"ש השלום. הטענה היא כי ביהמ"ש המחוזי אינו מוסמך לדון בתיקים אלה, בהתחשב בתחולה הרטרוספקטיבית של תיקון מס' 16, ששלל את סמכות השיפוט של ביהמ"ש המחוזי בתיקים אלה, והשינוי פועל, בשל אופיו הרטרוספקטיבי מיום 13.2.92, ונמצא כי אישומים אלה הוגשו לבימ"ש חסר סמכות. העתירה נדחתה.
ב. ביהמ"ש העליון בחן את סעיפי החוק השונים והמשמעות שלהם לגבי מקרים כאמור, ובדרך פרשנית הגיע למסקנה שתיקים כאלה שהוגשו לביהמ"ש המחוזי דינם כתיקים שהוגשו לפני קבלת תיקון מס' 15. סיכומו של דבר, כדי למנוע תוצאות אבסורדיות, קבע ביהמ"ש העליון, על פי הפירוש הראוי של הסעיפים, כי המצב המשפטי הוא זה: תיקים בשל עבירות שעונשן 7 שנים או פחות, שהיו תלויים בפני ביהמ"ש המחוזי לפני תיקון מס' 15, יועברו לדיון לבימ"ש השלום אם הורה על כך מנהל ביהמ"ש; תיקים בשלעבירות כאמור שהוגשו לביהמ"ש המחוזי בין תיקון מס' 15 לבין תיקון מס' 16, יועברו גם הם לדיון לבימ"ש השלום, אם הורה על כך מנהל ביהמ"ש; תיקים בשל עבירות שעונשן 7 שנים או פחות שהוגשו לבימ"ש השלום בין תיקון מס' 15 לבין תיקון 16 מוסמך בימ"ש השלום לדון בהם. תיק פלילי נגד העותרים הוגש לביהמ"ש המחוזי בתקופה שבין תיקון מס' 15 לבין תיקון מס' 16 ומכיוון שמנהל בתי המשפט לא הורה על הבאת התיק לדיון בבימ"ש השלום מוסמך ביהמ"ש המחוזי להמשיך ולדון בו.
(בפני השופטים: ברק, מלץ, מצא. החלטה - השופט ברק. עוה"ד ברטל, מרוז, חכם ורוזנברג לעותרים, עו"ד קורן למשיבים. 15.2.93).
בג"צ 1713+6127/92 - בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נגד ממשלת ישראל ואח'
*תקפותו של צו הפחתה בתעריפי חברת הבזק(העתירה נדחתה).
א. עתירה זו עניינה הפחתה בתעריפי חברת בזק ועידכון תעריפים. העותרים טוענים כי שינויים בתעריפים אמורים להיעשות בהתאם להוראות חוק הבזק (להלן: חוק הבזק) והתקנות והכללים מכוחו. לעומתם טוענים המשיבים כי שינויים כאמור כפופים בראש ובראשונה להוראות חוק יציבות מחירים במצרכים ובשירותים (להלן: חוק יציבות מחירים) וצווים מכוחו. חוק יציבות מחירים שקבע הסדרי יציבות ופיקוח כללי על מחירי המצרכים והשירותים במשק כולו נחקק בדצמבר 1985, תקפו הוארך מדי שנה בשנה, ולאחרונה הוארך החוק ביום 31.12.91 לשנה נוספת. מנגד קיימות תקנות שונות לפי חוק הבזק ותיקונים בחוק, כאשר התיקון האחרון לחוק הבזק (להלן: חוק התיקון) קובע כי תקנות שיותקנו בעניין מחירי הבזק לפי סעיף 15 לאותו חוק לא ישונו עד ליום 31.12.93. התפתחויות שונות חלו בעידכוני מחירים בחברת הבזק, והקביעה האחרונה היתה הפחתת המחירים של השירותים הניתנים ע"י בזק ומחלוקת בדבר עידכונה. העותרת טוענת לגופם של דברים, אך גם טענה משפטית, והיא, כי השימוש בחוק היציבות ע"י המשיבים בשינוי העידכון אינו כדין. העתירה נדחתה.
ב. תקפו של חוק היציבות, הוארך, כאמור, ביום 31.12.91 לשנה נוספת. מכח חוק זה הוציאו שרי האוצר והתקשורת במרץ 1992 צו המאשר את השינויים בתעריפי הבזק שנקבעו בתקנות שהותקנו בד בבד עם הצו. השאלה היא אם יש בכוחה של החקיקה שעניינה חוק היציבות לגבור על החקיקה שעניינה חוק הבזק אשר לפיו "התקין השר תקנות בתוקף סמכותו לפי סעיף 15(א)(2) לחוק העיקרי, לא ישנה אותן עד יום... (31 בדצמבר 1993)". חוק היציבות הינו חוק מיוחד לעניין יציבות המחירים. כל חקיקה אחרת שעניינה מחיר שירות או אגרה, מהווה חקיקה כללית לעניין זה. על פי הכלל הפרשני הרגיל, בהתנגשות בין חקיקה כללית (מאוחרת) לבין חקיקה ספציפית (מוקדמת), יד החקיקה הספציפית על העליונה. ההנחה הפרשנית הינה כי החקיקה הכללית (המאוחרת) נועדה לחול בכל התחומים, למעט אותו תחום המכוסה ע"י החקיקה הספציפית, אותו ביקשה החקיקה הכללית לשמר. די בכך כדי לבסס את עמדתם המשפטית של המשיבים.
ג. למעלה מזאת, חוק היציבות, שחוקק לפני חוק הבזק (והתיקון לו), תקפו הוארך לאחר חקיקתם של דברי החקיקה שבחוק הבזק, ונמצא שחוק היציבות והצווים מכוחו אינם רק בעלי אופי מיוחד, אלא גם מאוחרים בזמן. בנסיבות אלה, ידם על העליונה גם מכח
הכלל כי בהתנגשות בין שתי נורמות חוקיות שוות מעמד (מבלי שהראשונה מיוחדת והשנייה כללית), יד הנורמה החוקית המאוחרת בזמן על העליונה.
ד. נותר רק לבחון אם הצווים שהוצאו מכח חוק היציבות פגומים בחוסר סבירות, כטענת העותרים, והתשובה לכך היא שלילית. המשיבים לקחו בחשבון את מלוא הנסיבות הרלבנטיות, ונתנו להן משקל ראוי. הם פעלו במסגרת מדיניות הממשלה לעידכון חלקי בלבד של מחירים ותעריפים שבשליטת הממשלה, ובמסגרת זו לקחו בחשבון את העלייה החדה ברווחיות חברת הבזק בתקופה הרלבנטית.
(בפני השופטים: ברק, בך, אור. החלטה - השופט ברק. עוה"ד י. וא. וינרוט וי. פירדי לעותרת, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 18.2.93).
ע.א. 1345/91 - לוי חננאל נגד לוי שושנה ואח'
*שיתוף בנכסים בין בני זוג(הערעור נדחה).
א. נכס מקרקעין הרשום במינהל נרכש ע"י אביו של המערער בשנת 1961, במסגרת עיסקה בה רכש האב שני משקים - חלקה 3 וחלקה 4. לאור הוראת הסוכנות, שלפיה לא ירכוש אדם אחד שני משקים, רשם האב את הזכויות בחלקה 4 ע"ש בנו (המערער) שהיה אותה שעה בן 16. בשנת 1967 נישא המערער למשיבה והקים את ביתו בחלקה מספר 4. האב הגיש בשנת 1969 תביעה נגד בנו ובעקבות תביעה זו הגיעו הבן והאב להסכם פשרה שלפיו ישלם הבן לאב 2,500 ש"ח ותמורת סכום זה ימשיך הבן להחזיק במשק שבחלקה 4 ולעבדו. סכום זה שולם מקופתם המשותפת של בני הזוג. בשנת 1977 פנו שני בני הזוג לבנק למשכנתאות וקיבלו הלוואה לצורך הרחבת דירת המגורים. ההלוואה הובטחה במשכנתא ולצורך כך נרשם הנכס ע"ש שני בני הזוג. הלוואה זו נפרעה אף היא מהקופה המשותפת. בני הזוג חיו חיי משפחה עד שנת 1984. אז עזבה האשה את הדירה ועברה להתגורר בעיר אחרת. האשה הגישה תביעה לפס"ד שיקבע כי היא זכאית למחצית משווי הנכסים המשותפים וביהמ"ש המחוזי קבע כי מכיוון שהזכויות בנכס רשומות במינהל ע"ש שני בני הזוג, הרימה התובעת את הנטל להראות כי מחצית מהזכויות במשק שייכות לה. ביהמ"ש קבע כי יש לבצע פירוק השיתוף ע"י מכירת הנכס וחלוקת התמורה. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי אין להחיל את עיקרון השיתוף בין בני הזוג באשר הזכויות בנכס היו שייכות למערער 5 שנים קודם לנישואיו. טענה זו אין בה ממש. הזכויות בנכס היו אמנם רשומות ע"ש הבן, אך למעשה שילם עבור זכויות אלו לאביו, לאחר נישואיו, מקופת משק הבית המשותף. עוד טוען המערער כי על אף שהמשיבה רשומה כבעלת מחצית מהזכויות, היא אינה זכאית להן, לאור ההסכם בינו לבין אביו - הסכם שהמשיבה לא היתה צד לו - בו נקבעה דרך למכירת הנכס ע"י הבן. ברם, הסכם בין האב לבין בנו, אין בו כדי לפגוע בזכויות המשיבה. זאת ועוד, לאחר אותו הסכם נרשמה המשיבה כבעלת מחצית הזכויות, בהסכמת המערער, לצרכי הלוואה שבני הזוג קיבלו כאמור.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עוה"ד ע. רקובר וב. צאירי למערער, עו"ד ש. בן שלמה למשיבה. 23.2.93).
ע.א. 5275/90 - יעל זנד נגד בן ציון זנד
*סמכות דיון באיזון משאבים שנכרך בתביעת גירושין(מחוזי ת"א - המ' 11044/90 (ה.פ. 713/90) - הערעור נדחה).
א. תביעת גירושין התנהלה בין בעלי הדין בפני ביה"ד הרבני ועניין הרכוש נכרך בתביעה. בני הזוג הסכימו להקדים מתן הגט לדיון בהסדר הרכוש ובעקבות זאת נערך הגט. לאחר הגירושין עתרה האשה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לאיזון משאבים בעקבות פקיעת הנישואין. המשיב ביקש לדחות את התובענה על הסף מאחר והעניין תלוי ועומד בביה"ד
הרבני. לעומת זאת טען פרקליטה של המערערת כי את נושא איזון המשאבים כלל לא ניתן היה לכרוך בתביעת הגירושין, כי לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני הזוג, מתגבשת הזכות לאיזון המשאבים רק לאחר פקיעת הנישואין, ומשפקעו הנישואין אין לדון ברכוש בגדר נושא כרוך אלא כנושא נפרד, בפני ביהמ"ש המחוזי. במלים אחרות, לפני פקיעת הנשואין אין אפשרות לכרוך את עניין האיזון; אחרי פקיעת הנישואין ביה"ד הרבני כבר נטול סמכות. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערת והערעור על כך נדחה.
ב. פשוט וברור הוא כי התובענה לגירושין היתה בסמכותו של ביה"ד הרבני וכריכת ענייני הרכוש נעשתה כדין, בכנות ובתום לב. כפי שענייני הרכוש יכולים להיות כרוכים בעניין הגירושין, כך גם עניין איזון המשאבים. האיזון אינו אלא דגם חקוק המגדיר את השיטה לפיה מוסדרים יחסי הממון - קרי נכסיו וקנייניו של כל אחד מבני הזוג - עם פקיעת הנישואין. מבחינת כריכת ענייני הרכוש אין נפקא מינה אם מדובר בכריכה של ענייני הרכוש תוך פירוט הנכסים בהם מדובר ותו לא, או אם יש התייחסות ספציפית להסדר האיזון שהחוק מדבר בו. סדר הדיון אינו צריך לשמש עילה למחטפים בענייני סמכות.
ג. במקרה שלפנינו בולט חוסר הסבירות שבהסקת המסקנה לפיה עניין איזון המשאבים נותק ממכלול הנושאים שהיו מעיקרם בסמכותו של ביה"ד. הרי סדר הדיון, בו הוקדם עניין הגירושין, נקבע בהסכמה. מאחר שסדר הדין בגירושין ובנושאים הכרוכים בו נקבע בהסכמה, דומה הדבר כאילו נקבע בפס"ד הגירושין במפורש ובהסכמה, כי ענייני הרכוש יוסדרו בביה"ד הרבני.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ב. הוכמן למערערת, עו"ד י. סידי למשיב. 25.2.93).
ע.א. 5128/90 - כהן רבקה נגד קופת חולים וד"ר ריבה ברק
*טענה של רשלנות רפואית(מחוזי י-ם - ת.א. 345/88 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1978 אובחן אצל המערערת כיב קיבה. משנת 1981 טופלה בכדורי טגמט שרשמה לה המשיבה השניה, שהיתה רופאת המשפחה שלה, (להלן: הרופאה). בחודש יוני 1981 החלה המערערת לסבול כאבים בפרקים. עקב תלונותיה טופלה בנרות אינדומט (להלן: התרופה). ביום 20.7.81 ביקרה התובעת במחלקה הגסטרו-אנטרולוגית ורופא המחלקה כתב באותו יום לרופאה "לפני חודש וחצי החלה להתלונן על כאבים חזקים בפרקים. לפי דבריה הוחל בטיפול בנרות אינדומט... לפי דעתי יש... להפסיק האינדומט...". בו ביום הובא המכתב לידיעתה של הרופאה שרשמה בכרטיס הרפואי של המערערת "בדיקה אצל גסטרולוג. להמשיך טיפול ב - TAGAMET". בשל התמדה במיחושים הוחלט על ניתוח הכיב שבוצע בדצמבר 1981. ההרעה במחלת הכיב נבעה מקבלת התרופה, והשאלות במחלוקת היו אם היתה זו הרופאה שהורתה למערערת ליטול את התרופה, ואם הורתה הרופאה למערערת במועד לחדול מן השימוש בה, כשהתלוננה על כאבים. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת המערערת ודחה את התביעה. הערעור נדחה.
ב. לאחר שביהמ"ש המחוזי בחן את חומר הראיות קבע כי לא הרופאה הורתה למערערת לקחת את התרופה. בכך העדיף ביהמ"ש את גירסתה של הרופאה על פני גירסתה הנוגדת שלהמערערת. ביסוס לעדותה של הרופאה מצא השופט בראיות חיצוניות לעדותה. גירסתה של הרופאה מעוגנת בשלשה: זכרונה לגבי הטיפול במערערת; דרך טיפולה בחולי אולקוס, כשלדבריה אין היא נותנת את התרופה לחולים בכיב קיבה או כשקיים חשד לכך; היעדר רישום בכרטיס הרפואי של המערערת כי ניתנה לה התרופה. אפשר להסכים לטענת ב"כ המערערת כי לא היתה לרופאה סיבה מיוחדת לקבע בזכרונה את הטיפול שנתנה למערערת ולזכור זאת משך שנים לא מעטות (כ- 6 שנים וחצי). אולם, גירסתה של הרופאה לא סמכה
רק על זכרונה, אלא גם על גישתה המקצועית, והיא ציינה מפורשות כי "לא נתתי לה אינדומט כי היה מדובר בפציינטית עם כיב קיבה. במקרים כאלה אני לא נותנת אינדומט... אני אישית לא נותנת אף פעם כי זה לא נספג".
ג. לגבי היעדר רישום בכרטיס הרפואי של המערערת בדבר מתן התרופה, טוען בא כוחה כי עובדה זו לא רק שאינה יכולה ללמד דבר על אי מתן התרופה, אלא שיש בה כדי לפעול נגד המשיבות. זאת מאחר וקיימים ליקויים ברישום בכרטיס הרפואי, ולא כל הטיפולים נרשמו במלואם. עובדה היא שהמערערת הופנתה לרופא אורטופד ע"י הרופאה, אך בכרטיס הרפואי לא קיים רישום לגבי הטיפולים המוזכרים בו. באשר לכך, ההלכה היא כי מקום שיש לעשות רישום רפואי ורישום זה לא נעשה, עובר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת שיכלו להתבהר מתוך הרישום, אל כתפי הרופא, או המוסד שבמסגרתו ניתנו השירותים הרפואיים. הלכה זו יפה למקרה בו ידוע שהנפגע קיבל טיפול רפואי מסויים, והרישומים שנעשו לוקים בחוסר ואינם מגלים את העובדות הדרושות לבירור שאלת הרשלנות. שונים הדברים כשלטענת הרופא הוא לא ביצע את הטיפול המיוחס לו. כי אז היעדר רישומו של אותו טיפול יש בו כדי לתמוך בגירסתו. אלא שאם הוכח כי רישומיו של הרופא לוקים בחסר או באי דיוקים, יש בכך כדי להחליש את המסקנה העולה מהיעדר הרישום. הליקויים עליהם הצביע ב"כ המערערת בכרטיסה הרפואי, אכן מפחיתים. ממשקל אמינותו של הרישום, אך אין בכך כדי להצדיק העברת נטלהשכנוע אל כתפיה של המשיבה להוכחת העובדה כי לא היא שרשמה למערערת את התרופה.
ד. משנותר נטל השכנוע על כתפי המערערת, היה עליה להוכיח באופן פוזיטיבי כי הרופאה היא זו שנתנה לה את התרופה. השופט קבע כי עדותה של הרופאה מהימנה עליו יותר מעדותה של המערערת, ולפיכך לא הצליחה המערערת לעמוד בנטל השכנוע בהוכחת נקודה זו שבמחלוקת. לכך יש להוסיף כי מעדותה של המערערת עולה שהיא טופלה גם בבית חולים הדסה תל אביב, ואפשר שאת הוראות הטיפול בתרופה קיבלה שם. גם באשר לטענת הרשלנות של הרופאה בכך שלא הורתה למערערת להפסיק את נטילת התרופה כאשר התלוננה לפניה על כאבי בטן חזקים, קיבל ביהמ"ש את גירסת הרופאה כי כלל לא ידעה שהמערערת מטופלת בתרופה וגם בכך אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מ. גרון למערערת, עו"ד ג. שטיינץ למשיבות. 28.2.93).
ע.א. 4620/90 - ירון רוזנטל ואח' נגד יתרו בוכריס
*פיצויים מוסכמים מראש(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב תבע מן המערערים בביהמ"ש המחוזי תשלום יתרת מחירה של דירה שמכר להם, וכן פיצוי קבוע ומוסכם מראש בסכום של 200,000 ש"י לפי סעיף 10(א) לחוזה המכר. מנגד תבעו המערערים, בין השאר, פיצוי בשקלים בסך של 50 דולר ליום עבור פיגור של 7 ימים במסירת החזקה בדירה לפי סעיף 10(ג) לחוזה המכר, וכן את הפיצוי הקבוע והמוסכם מראש בשל אותה הפרה. השופט קבע, כגירסת המערערים, כי הם שילמו את מחירה המוסכם של הדירה, ויחד עם זאת קבע שאיחרו בתשלום סכום של 400,000 ש"י מן התמורה במשך תקופה של שבועיים, וכי לא הצביעו על קיומה של עילת הגנה לגבי תשלום הפיצוי המוסכם בגין האיחור. לפיכך חייב אותם בתשלום הפיצוי המוסכם. מנגד קבע השופט כי המשיב איחר בשבוע ימים במסירת הדירה למערערים, אך לעניין זה אין המערערים זכאים אלא לגבוה מבין הסכומים הנזכרים בסעיף 10(א) ו- 10(ג) לחוזה, ולדעתו הפיצוי לפי סעיף 10(ג) גבוה מן הפיצויים המוסכמים לפי סעיף 10(א) בחוזה, ולכן פסק לטובת המערערים רק סכום של 525 ש"ח. בערעור משיגים המערערים על חיובם בתשלום הפיצוי
המוסכם מראש ועל אי חיובו של המשיב בתשלום הפיצוי המוסכם מראש. בעלי הדין לא עתרו להפחתת הפיצוי המוסכם, לכאן או לכאן. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. לעניין חלקו הראשון של הערעור, טענו המערערים שהפיצוי המוסכם מראש לא נתבע בשל הפיגור בתשלום, אלא בשל אי תשלום יתרת המחיר, ומשנקבע כי שילמו את יתרת המחיר אין הם חייבים בתשלום הפיצוי. לעניין זה אין המערערים צודקים, שכן הטענה כך נטענה בכתב התביעה. כמו כן צודק המשיב כי ההצמדה הנזכרת בסעיף 6 לחוזה המכר במקרה של פיגור, מצטברת לפיצוי הקבוע מראש לפי לשונו של החוזה. משום כך לא היה מנוס אלא לפסוק למשיב את הפיצוי המוסכם מראש ודין הערעור בעניין זה להידחות.
ג. מאידך, יש ממש בחלקו השני של הערעור. צודקים המערערים כי גם התרופות לפי סעיף 10(א) וסעיף 10(ג) לחוזה הן קומולטיביות, ולפיכך לא היה מנוס אלא לפסוק גם למערערים את הפיצוי המוסכם מראש בגין האיחור הקל במסירת החזקה. טעה השופט בסברו שהפיצוי המוסכם נופל בגבהו מהפיצוי שנקבע בסעיף 10(ג) לחוזה. החיובים לתשלום הפיצוי הקבוע מראש מקזזים זה את זה, ולפיכך יש לבטל את חיובם של המערערים בתשלום סכום הפיצוי הקבוע מראש.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, חשין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד נתן פרץ למערערים, עו"ד י. גולדברג למשיב. 21.2.93).
ע.א. 4227/90 - בלאנש פנחס נגד רותם חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערערת, ילידת 1949, נפגעה בתאונת דרכים באפריל 1984, והמשיבה חייבת בפיצוייה. עקב התאונה נזקקה המערערת לניתוחים ול- 111 ימי אישפוז. משך תקופה לא קצרה נמנע ממנה לעבוד ונותרה לה נכות משוקללת בשיעור של %50 לצמיתות. נכות זו כוללת נכות בשיעור %30 בגין אי יציבות בולטת של ברך שמאל, %20 בגין צלקות עם רגישות, ונכות נפשית בשיעור של %10. המערערת חיה בנפרד ולה 5 ילדים ילידי 1973 - 1966. קודם התאונה נעזרה בשירותי הרווחה, אך גם יצאה מידי פעם לעבודות מזדמנות. באשר להפסדי ההשתכרות של המערערת אומר ביהמ"ש המחוזי "לא ניתן לגבש תמונה על משך, רצף, היקף ותכיפות העבודות שבהן עסקה התובעת, ובוודאי לא על גובה השתכרותה. אולם, מאחר... שהיא אכן עבדה, מעת לעת... ראוי לפסוק לתובעת פיצויים בסכום גלובלי תחת ראש הנזק של הפסד השתכרות...". הסכומים שפסק ביהמ"ש היו 33,500 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעבר ו- 95,000 ש"ח בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד. ביהמ"ש יצא מהנחה שבשל טיב הנכות וסוגי העבודות שעבדה המערערת, הפסד כושר השתכרותה עולה על שיעור נכותה ומגיע ל- %60. ביהמ"ש פסק עוד למערערת בדרך של אומדן גלובלי 90,000 ש"ח בגין הזדקקות לעזרת צד ג', 25,000 ש"ח הוצאות מוגברות על נטיעות, ונזק לא ממוני של כ- 36,000 ש"ח. הסכום הכולל של הנזק שנפסק למערערת היה כ- 280,000 ש"ח ולאחר ניכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי נותר על המשיבה לשלם 87,000 ש"ח. כל אחד מהצדדים טוען נגד גובה הפיצוי והערעורים נדחו.
ב. בהתחשב בראיות שבאו בפני הערכאה הראשונה, אין לבוא בטרוניה על קביעת פרטי הנזק השונים בדרך של אומדן גלובלי. הן סכום הפיצוי שנפסק בכל אחד מפרטי הנזק והן הפיצוי הכולל המגיע כיום ל- 400,000 ש"ח, אינם חורגים, על פי הראיות שבאו בפני ביהמ"ש, ממסגרת פיצוי הולם, ואינם מצדיקים התערבות. נסיבות המקרה מצדיקות ששני הערעורים יידחו בהסתמך על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. בנסיבות המקרה חוייבו גם המערערת וגם המשיבה בתשלום הוצאות לאוצר המדינה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד צ. לוטן למערערת, עו"ד מ. ורבה למשיבה. 16.2.93).
ע.א. 514+516/88 - ישראל נגר נגד א.ד.י.ג. תעשיות והרכבות בע"מ ואח'
*פיצויים בתאונת עבודה(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המערער נפגע בתאונת עבודה אצל המשיבה וביהמ"ש קבע את אחריות המשיבים בנזיקין. ביהמ"ש קבע כי נגרמה למערער נכות אורטופדית של %44 לצמיתות. את הטענה שנותרה למערער נכות בשטח הנוירולוגי דחה ביהמ"ש. את הפגיעה בכושר השתכרותו עקב התאונה קבע ביהמ"ש בשיעור של %60. ביהמ"ש דחה את הטענה כאילו איבד המערער כליל את כושרו זה. את כושר השתכרותו של המערער לולא התאונה קבע ביהמ"ש בשיעור של 2,500 ש"ח, נכון לחודש ינואר 1988, בהסתמכו על השתכרותו של עובד אחר של המשיבה בשם נידרי. המשיבים ביקשו להשוות את שכרו של המערער לשכרו של אחד צוקרמן אשר מבחינת תנאי העבודה דומה יותר למצבו של המערער, וביהמ"ש קבע כי לא הובאו בפניו ראיות באשר לשכרו של צוקרמן. ביהמ"ש קבע גם למערער את הפסד הפנסיה בהתחשב בסכום האמור. ערעורו של המערער נדחה וערעור המשיבים נתקבל בחלקו.
ב. בטענות המערער אין ממש. ביהמ"ש הבהיר היטב את מסקנותיו הן לעניין שיעור הנכות הרפואית והן לעניין הפסד כושר ההשתכרות ואין להתערב במסקנותיו. שונים פני הדברים ביחס לערעור המשיבים, אשר בשתיים מטענותיהם יש ממש. הטענה הראשונה מופנית לעניין כושר השתכרותו של המערער לולא התאונה כאשר ביהמ"ש הסתמך על שכרו של נידרי. מסתבר שנידרי נחשב כבעל מקצוע מעולה ואילו המערער התקבל כעובד פשוט וחסר נסיון. השניים גם עבדו בשני ענפי עבודה שונים. לעומת זאת, כושר השתכרותו של צוקרמן, שעבודתו דומה לזו של המערער, הוכחה בביהמ"ש וכנראה נעלמו מעיני ביהמ"ש תלושי השכר של צוקרמן שהוגשו. לפיכך, יש מקום להשוות את כושר השתכרותו של המערער לזה של צוקרמן ולא של נידרי ובכך יש להפחית בכ- 1/3 את הפסדי השכר שנפסקו למערער. גם הטענה השניה של ב"כ המשיבים יש לקבל. טענה זו נוגעת לכך שכדי להבטיח פנסיה למערער בהגיעו לגיל פרישה מעבודה על העובד להפריש %5 משכרו ואין מקום גם להעניק לו הפסד פנסיה וגם להתעלם מהצורך להקטין את גובה השתכרותו, המהווה בסיס לחישוב הפסדיו, בשיעור ההפרשה של %5.
(בפני השופטים: ברק, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. מוסנזון למערער, עוה"ד ש. קרינסקי וא. בן גל למשיבים. 14.2.93).
ע.א. 143/91 - מ. זילברברג בע"מ נגד מכבשים הדרום בע"מ ואח'
*בוררות(מחוזי ב"ש - המ' 60/90 - הערעור נדחה).
א. המערערת תבעה את המשיבים לתשלומים מסויימים ובאחת הישיבות הודיעו הצדדים על הסכם להעביר את המחלוקת להכרעתו של בורר "שישמש בורר יחיד ומוסכם וסופי להכרעה בכל השאלות השנויות במחלוקת...". הבורר נתן את פסקו ביום 10.8.86 וחייב את המשיבה לשלם למערערת סכום של למעלה מ- 18,000 ש"ח. המערערת ביקשה לבטל את פסק הבוררות ובמהלך הדיון בביהמ"ש הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכם פשרה שלפיו פסק הבורר יוחזר לבורר לשם השלמה בנושא שכונה "עבודות המחנה". ביהמ"ש אישר את הסכם הפשרה ונתן לו תוקף של פס"ד. בדצמבר 1988 פסק הבורר כי על המשיבה לשלם למערערת סכום נוסף של 40,000 ש"ח בגין "עבודות המחנה". המערערת הגישה בקשה לאישור פסק הבוררות וצירפה את שני המסמכים שערך הבורר: האחד, מיום 10.8.86 והשני מיום 22.12.88. המשיבים עתרו לביטול פסק הבוררות.
ב. ביהמ"ש ציין כי הצדדים הציגו בפניו חומר מועט, וכי לבקשה לאישור הפסק צורפו שני מסמכים ממועדים שונים, אשר כל אחד מהם מטיל חיוב בסכום אחר. הצדדים לא טענו כלל לעניין היחס בין שני פסקי הבוררות, ולא הביאו לידיעת ביהמ"ש פרטים מספיקים לגבי מה שקרה ביני לביני, היינו, בין הפסק הראשון והשני. ביהמ"ש קיבל
את טענת המשיבים כי בכל הנוגע לפסק השני, הדיון התנהל בפני הבורר מבלי ששני הצדדים נכחו, וכן נשמעו עדים שלא בנוכחות הצדדים. לפיכך ביטל ביהמ"ש את הפסק מיום 22.12.88 ואישר את הפסק מיום 10.8.86. בקשה לרשות ערעור שהוגשה בשעתו לביהמ"ש העליון נדחתה.
ג. לאחר מכן הגישה המערערת תובענה, נשוא הערעור דנא, בה נתבקש ביהמ"ש לבטל את פסה"ד מיום 19.2.88, בו אישר ביהמ"ש את הסכמת הצדדים להחזיר את העניין לבורר לשם השלמה. טענת המערערת היתה כי יש צורך בהליך פורמלי לביטול פסה"ד, על מנת לאפשר לה לנקוט בהליכים מתאימים נגד המשיבים בגין "עבודות המחנה". המשיבים ביקשו לדחות את התביעה על הסף מן הטעם שאישור פסק הבורר מיום 10.8.86 הביא לסיום "כל ההליכים האפשריים באשר לשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים". ביהמ"ש נעתר לבקשת המשיבים וקבע כי הליכי הדיון שניתן היה לקיימם בין הצדדים, בגין העבודות נשוא התיקים שנתבררו בין הצדדים, מוצו עד תום ואין מקום לכל הליכים נוספים. הערעור נדחה.
ד. הסכם הבוררות המונח ביסוד כל ההליכים שנוהלו בתיק זה נחתם ע"י הצדדים ביום 4.4.86. פסק הבורר מיום 10.8.86 הובא לדיון בביהמ"ש והצדדים הסכימו על החזרת סוגיית "עבודות המחנה" לבורר לשם השלמה. הבורר אכן השלים את פסק הבוררות במסמך נוסף מיום 22.12.88. פסק הבורר המורכב משני המסמכים הנ"ל הובא אחר כך לאישור ביהמ"ש והמערערת שעתרה לאישור הפסק לא טרחה לשטוח בפני ביהמ"ש את נסיבות העניין, ומכאן מקור אי הבהירות לגבי שני המסמכים שהוציא הבורר תחת ידיו. ביהמ"ש אישר את הפסק הראשון וביטל את הפסק השני. ההנחה המונחת ביסוד טיעוניה של המערערת היא כי המדובר, כביכול, בשני הסכמי בוררות אשר הולידו שני פסקי בורר. הנחה זו אינה נכונה. מדובר, בהסכם בוררות אחד שהניב פסק בוררות אחד, הבנוי באופן טכני משני מסמכים. פסה"ד השני של ביהמ"ש מהווה למעשה אישור חלקי של פסק בוררות אחד. בנסיבות אלה, יש לומר כי הסכסוך בין הצדדים, נשוא התביעה המקורית שהגישה המערערת, שהוסכם לגביו כי יועבר לבוררות, מוצה בפסק הבורר שאושר ע"י ביהמ"ש המחוזי בסיבוב השני. ביהמ"ש לא יתן ידו לפתיחת הליכים משפטיים נוספים בעניין שהיה בתחום הבוררות לכתחילה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ג. פנר למערערת, עו"ד מ. סגל למשיבים. 4.2.93).
ע.פ. 3840+3866/91 - משה יוחאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים ומידת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 333/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. אחד מאיר חורש חזר לישראל בטיסה מז'נבה, נעצר ע"י המשטרה וברפידת הסוליות של נעליו נתגלתה כמות של כחצי ק"ג הירואין. חורש טען כי הסכים לשמש בלדר להברחת תכשיטים וכי עד שנפערו סוליות נעליו לנגד עיניו לא ידע שיש בהן סם. השוטרים ליוו את חורש לביתו והמתינו לבאות. במהלך הערב ולמחרת הבוקר היו 5 קריאות טלפון לחורש והחוקרים עלו בכך על עקבות המערער שנעצר עוד לפני שנודע לו על מעצרו של חורש. בדיקות החוקרים העלו כי מאז 24.11.89 ועד למעצרו חורש, יצא הלה לפאריס לא פחות מ- 7 פעמים, בכל פעם לימים ספורים, וכי במועדים זהים, או סמוכים, נסע גם המערער לפאריס. חורש הורשע בדין והפך לעדה העיקרי של התביעה. בעדותו נותר איתן בטענתו כי לא ידע שהוא מנוצל לייבוא סמים. לטענתו, בכל 7 הפעמים נסע לפאריס בהוראת המערער, שכיסה את הוצאות הטיסה והשהות שלו, וכן שילם לו 2,000 דולר במזומנים בסיומו של כל מסע. בכל אחד מהמסעות פגש חורש בפאריס את המערער שמסר לו
זוג נעליים. בהגיעו ארצה נהג המערער לקדם את פניו בנמל התעופה והסיעו הביתה. בדרך נטל ממנו את הנעליים ושילם לו את שכרו, וביום שבו נלכד שובשה התוכנית הרגילה. המערער הכחיש כל מעורבות בעבירתו של חורש.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל בעיקרה את גירסת חורש ואילו את גירסת המערער דחה מכל וכל. כיון שנחה דעתו של ביהמ"ש כי בראיות הנסיבתיות יש משום סיוע לעדותו של חורש, שוב לא ראה צורך לבחון אם חורש היה שותף לעבירה כטענת התביעה או עד מדינה כטענת הסניגור. בעניין אחד לא האמין ביהמ"ש לחורש והוא בדבר טענתו כי לא ידע שהוא משתתף ביבוא של סם מסוכן. ביהמ"ש העריך כי המערער וחורש פעלו יחדיו ובעצה אחת ומכאן הסיק שקשרו קשר לייבא סמים וכי בגדר קשר זה ייבאו סמים גם בששת מסעותיהם הקודמים. על יסוד הנמקה זו הרשיע ביהמ"ש את המערער הן בעבירת הקשר והן בעבירות היבוא וההחזקה של סמים שרובן התבטאו ביבוא סמים בכמויות בלתי ידועות והאחרונה שבהן ביבוא הסם שנתגלה ברפידות סוליותיו של חורש. בעקבות ההרשעה גזר ביהמ"ש למערער מאסר של 70 חודשים בפועל, חמש שנים על תנאי וקנס של 25,000 ש"ח. ערעורו של המערער על חלק מסעיפי ההרשעה נתקבל וכן באשר לקנס שהופחת ואילו ערעור המדינה על קולת העונש נדחה.
ג. בצדק טען הסניגור, ובצדקת טענה זו הודתה באת כוח המדינה, כי להרשעת המערער בעבירת הקשר לא הונחה תשתית מספקת. עיקרו של הקשר הפלילי טמון בהסכמת הקושרים לבצע מעשה בלתי חוקי ויסוד ההסכמה אינו מתמלא אם אין התביעה מוכיחה קיום רצון משותף לבצע עבירה שהיא, לפחות, מאותו הסוג. ביהמ"ש לא האמין לחורש כי לא ידע שהוא משתתף בייבוא סמים, אך בכך בלבד לא סגי. כדי לבסס את הרשעת המערער בעבירת הקשר נדרשה ראייה, שמטרת השיתוף בין המערער לבין חורש היתה לייבא סם. ראייה ישירה לכך לא נמצאה, ואילו בנסיבות בלבד - ככל שהן מחשידות - לא היה כדי לשלול את קיומה של כל מסקנה סבירה אחרת. לפיכך יש לזכות את המערער מעבירת הקשר.
ד. טענתו השניה של הסניגור היתה כי את אשמת המערער בעבירות ייבוא הסם היה בידי התביעה לבסס על אחד משניים: על קיום קשר, או על איזה מכללי השותפות לעבירה האמורים בסעיף 26 לחוק העונשין. התביעה בחרה לתמוך את יתדותיה בקיום קשר, ואודות שותפות לעבירות לא נטען בכתב האישום ולא כלום. משנשמטה עבירת הקשר, כך הטענה, נשמטה גם האפשרות להרשיע את המערער בעבירות נשוא הקשר הנטען. ככל שהדברים אמורים בעבירתם המשותפת האחרונה של המערער וחורש, דין הטענה להידחות. השתת האחריות הפלילית על כללי השותפות לעבירה איננה נדרשת מקום שזיקת הנאשם לביצועה של עבירה היא זיקה של עבריין עיקרי. להיותו של המערער אחד ממבצעיה העיקריים של עבירת ייבוא הסם האחרונה מצוייה תשתית ראייתית מספקת בעדותו של חורש ובראיות הנסיבתיות. אף בהנחה שחורש הוא עד מדינה, יש בראיות הנסיבתיות משום סיוע ממשי לעדותו, בעוד שהמערער מצידו לא סתר דבר ולא יישב דבר.
ה. פני הדברים שונים בכל הנוגע לשש העבירות הקודמות של ייבוא סמים. ביחס לאלה לא הובאה ראייה ממנה יכול היה ביהמ"ש להעלות, כי הנעליים שמסר המערער לחורש בחו"ל, הכילו סמים. יש אמנם יסוד הגיוני להניח כי מה שנחשף במקרה האחרון יכול ללמד על מהות הפעילות הפלילית של השניים במסעות הקודמים המשותפים ודמיון הנסיבות וודאי תומך בהנחה זו. אך בהנחה בלבד, ותהא זו הגיונית ככל שתהא, אין כדי למלא את החסר בראייה ממשית ולסלק כל ספק סביר. שבה נתפס הסם ברשותו של חורש.
ו. אשר לעונש - אילו אושרה הרשעת המערער בכל העבירות, היה מקום להחמיר בעונש. ברם, משנמצא כי יש להגביל את ההרשעה רק לפרשה האחרונה ניתן להסתפק בעונש המאסר שנגזר. המערער השיג על צדקת חיובו בתשלום קנס, כתוספת למאסר לתקופה לא מבוטלת.
בעצם חיובו בקנס של מי שנמצא אשם ביבוא סם מסוכן לשם עשיית רווח כספי, אין כל פסול. ברם, מששוקלים את גירסת המערער אודות קשייו הכספיים, המסקנה היא כי יש להעמיד את החיוב בקנס על מחצית הסכום שקבע ביהמ"ש המחוזי, היינו 12,500 ש"ח.
(בפני השופטים: ברק, מלץ, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד רובינשטיין למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 14.2.93).
ע.פ. 1100/91 - מדינת ישראל נגד מחמד עלי חסן ג'עפרי
*החלטת בימ"ש שהטיל קנס או מאסר תמורתו, לדון לאחר זמן בדבר ריצוי המאסר בעבודות שירות(מחוזי חיפה - ת.פ. 327/88 - הערעור נדחה).
א. בשלהי שנת 1980, ניהל המשיב מפעל לתיקון צמיגים ואבובים מבלי שהיה בידו רשיון לכך. ביום 11.3.81 הורשע בבימ"ש השלום בעבירה על צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב) ונצטווה לסגור את המפעל החל ביום 1.4.81. עד ליום 18.4.88 לא מילא המשיב אחר הוראה זו. ביום 21.8.88 הוגש נגד המשיב כתב אישום לביהמ"ש המחוזי בשל אי קיום צו הסגירה הנ"ל ובשל ניהול המפעל ללא רשיון, והורשע על פי הודאתו. ביום 2.12.88 גזר ביהמ"ש למשיב קנס של 6,000 ש"ח או שלשה חודשי מאסר תמורתו. ביום 20.11.90 נאסר המשיב בשל אי תשלום הקנס. ביום 29.11.90 הגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי בקשה "להחליט על נשיאת המאסר בעבודות שירות". השופט החליט כי הוראות חוק העונשין בדבר נשיאת מאסר בעבודות שירות חלות גם על מאסר בשל אי תשלום קנס. משהחליט כך קבע שבנסיבות העניין מן הראוי לילך בדרך זו ונעתר לבקשה. בערעורה טוענת ב"כ המדינה שלש טענות: האחת - עם מתן גזר הדין סיים ביהמ"ש המחוזי את מלאכתו, והוא לא היה רשאי לשוב ולדון בעניין; השניה - אין ביהמ"ש מוסמך להחליט על ביצוע מאסר שהושת בשל אי תשלום קנס בדרך של עבודות שירות; והשלישית - כי על כל פנים, נסיבות העניין אינן מצדיקות להיעתר לבקשת המשיב ולהורות על ביצוע עונש המאסר בדרך של עבודות שירות. הערעור נדחה.
ב. בפס"ד נרחב, לאחר סקירת המטרה החקיקתית, לשון סעיפי החוק והמדיניות הנוגעת להשתת מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה כי ניתן להטיל מאסר בדרך של עבודת שירות כאשר מדובר במאסר במקום קנס; כי כלל סופיות הדיון אינו חל במקרה כגון דא שבפנינו כאשר מדובר בהטלת מאסר בעבודות שירות; כי בנסיבות העניין ונסיבותיו של המשיב, הזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירות והעובדה שגם ביהמ"ש המחוזי סבר שניתן להסתפק בתשלום קנס, צדק ביהמ"ש כשקבע כי הנסיבות מצדיקות ביצוע מאסר בדרך של עבודות שירות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' מיקי חשין למערערת, עו"ד יואב סולומון למשיב. 10.2.93).
ע.א. 1022/90 - היועץ המשפטי לממשלה נגד אורי כהן ורחל בורלא
*התוצאות הנובעות מביטול הוראה בצוואה לטובת יורש אחד והשאלה מי יורש את המנה של אותו יורש(מחוזי ת"א - ת.א. 6095/89 - הערעור נתקבל).
א. המנוחה צפורה כהן (להלן: המנוחה) ערכה, ביום 4.9.88, צוואה על פי סעיף 22 לחוק הירושה (להלן: חוק הירושה), בפני נוטריון, עורך הדין יהושע בורלא. בהוראה האופרטיבית של הצוואה מורישה המנוחה את כל נכסיה לילדי אחותה - הם המשיבים - בחלקים שווים. המשיבה השניה, שזכתה במחצית מנכסי המנוחה, היא אשתו של עו"ד בורלא שבפניו נעשתה הצוואה. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, על פי הסמכות הקבועה בסעיף 153 לחוק הירושה, התייצב לדיון בבקשה שהוגשה לקיום הצוואה והביע התנגדות לקיום אותו חלק מן הצוואה המזכה את המשיבה השניה. זאת מן הטעם שמדובר בצוואה המזכה את בן זוגו של מי שערך אותה, ולפי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה הוראת צוואה כאמור בטלה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה וקבע כי עריכת הצוואה בפני "רשות" על
פי סעיף 22 לחוק הירושה איננה פעולה טכנית של המצווה, ועל כן ייחשב הנוטריון כמי שלקח חלק בעריכתה. לפיכך, כך נפסק, בטלה הוראת הצוואה לגבי המערערת השניה. על החלטה זו אין ערעור. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי כי יתרת הצוואה, היינו ההוראה המזכה את המשיב הראשון במחצית העזבון תשאר בתוקף. גם על כך אין ערעור.
ב. לאחר מכן בדק ביהמ"ש את השאלה "האם הופך המבקש (המשיב הראשון) לזוכה היחידי על פי הצוואה של כל עזבון המנוחה, וזאת משבוטל חלקה של הנהנית רחל בורלא; או שמא זוכה המבקש רק כדי המחצית שנשארה בתוקף לגביו, ואילו לגבי המחצית שבוטלה יזכו יורשיה על פי דין של המנוחה". עמדת היועץ המשפטי היתה כי משבוטל החלק בצוואה המתייחס למשיבה השניה, נשאר בתוקף רק אותו חלק של הצוואה המתייחס למשיב הראשון, ולפיכך זוכה משיב זה למחצית העזבון. אשר למחצית הנותרת של העזבון אין לגביו צוואה כלל ויזכו בה היורשים על פי דין של המנוחה. עמדת המשיב הראשון היתה, כי מקום בו מתבטלת הוראה מהצוואה לגבי זוכה מסויים, החלק של אותו זוכה עובר לזוכים האחרים על פי הצוואה. ביהמ"ש המחוזי ביכר את עמדת המשיב הראשון וקבע כי משיב זה יזכה גם בחלקה של המשיבה השניה וערעורו של היועץ המשפטי נתקבל.
ג. לפי סעיף 50 לחוק הירושה "זוכה על פי צוואה שנמצא פסול לרשת... ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת". במצב דברים זה היחס לאותו חלק שלגביו מתבטלת הצוואה צריך להיות כיחס לנכסים שהמוריש לא ציווה אותם לאיש. לפי סעיף 66(ב) לחוק הירושה מקום ש"ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום, ועל הנותר - צו ירושה". כך צריך להיות גם בענייננו. משבוטלה ההוראה בצוואה אשר ייעדה מחצית מן העזבון למשיבה השניה, מונחת בפנינו צוואה המתייחסת למחצית העזבון בלבד. אשר למחצית הנותרת, יש להחיל לגביה את הוראות חוק הירושה הדנות בירושה על פי דין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. זילביגר למערער, עו"ד י. ננר למשיבים. 4.2.93).
ע.פ. 3375/92 - אורי בן יהודה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מתן אישורים כוזבים ע"י נוטריון)(הערעור נדחה).
א. המערער הוא עו"ד ונוטריון ובתקופה הרלוונטית החזיק והפעיל משרד בפתח תקוה. במסגרת עבודתו הכיר אדם בשם אחמד עודה אשר עסק בסחר בקרקעות באיזור יו"ש. עודה פנה למערער וביקש שירותיו כנוטריון השולט בשפה הערבית כדי שיאשר ויאמת מסמכים האמורים להיחתם ע"י בעלי הקרקע באיזור הנ"ל. עודה זה הוליך בכחש מוכרים וקונים גם יחד, בהתיימרו למכור אדמות לא לו, וזאת באמצעות מסמכים כוזבים ומזוייפים ובכללם יפויי כח נוטריוניים מזוייפים. לשירותיו של הנוטריון נדרש עודה כדי שזה יתן חזות חוקית, כביכול, למסמכים המזוייפים. התביעה ייחסה למערער אישור טפסים מזוייפים של יפויי כח בעשרות מקרים, כאשר במתן אישורים כוזבים אלה שיתף עצמו המערער במעשי ההונאה שבוצעו ע"י עודה ובקבלת דבר במרמה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בביצוע עבירות שיוחסו לו ב- 17 הזדמנויות שונות, וגזר לו שנה וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור הפנה תשומת לב ביהמ"ש לכך שבעצם עמידתו של המערער לדין, ועל אחת כמה וכמה בהרשעתו, חרב עליו עולמו ונעקר מטה לחמו. יש גם להניח כי בעקבות ההרשעה יושעה מלשכת עוה"ד. הסניגור טען כי המערער נפל קרבן למעשיו הנפשעים של אותו עודה, שהיה היוזם של המעשים והנהנה מפרי הבאושים של מעשי המרמה. ענשו של עודה נגזר ל- 4 שנים וחצי מאסר בפועל בתוספת קנס כספי, ולדעת הסניגור עונש המאסר
שהושת על המערער חייב היה להיות מתון פי כמה. כן התייחס לכך שמאז ביצוע המעשים ועד ההרשעה וגזר הדין חלפו כ- 8 שנים. ברם, ביהמ"ש המחוזי כבר התייחס לכל הטענות הנ"ל ואין לומר שהתעלם מהן. נהפוך הוא. הוא ייחס להן משקל ונתן ביטוי לכך בהעמדת עונש המאסר לריצוי בפועל על תקופה קצרה יחסית, שהרי אילמלא הנסיבות המקילות ראוי היה המערער לעונש חמור פי כמה.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד חיים משגב למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 14.2.93).
ע.א. 172/89 - סלע חברה לביטוח בע"מ נגד סולל בונה בע"מ ואח'
*פירוש פוליסת ביטוח ונטל ההוכחה. *קבילותו של מסמך שהוכתר בסייג של "בלי לפגוע בזכויות"(מחוזי ת"א - ת.א. 3739/84 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיבה השניה (ההסתדרות הציונית העולמית - להלן: המשיבה) היתה אחראית לפינויו של ציוד חקלאי שהיה באיזור ישובי פיתחת רפיח והעברתו לישראל. בציוד זה נכללו חממות זכוכית, שהיה צריך לפרקן ולהקימן מחדש באיזורי פיתחת שלום וגוש קטיף. לביצוע עבודות אלה התקשרה המשיבה בחוזה עם סולל בונה. בחוזה הותנה כי על סולל בונה לבטח, על חשבונה, את העבודות, הציוד והחומרים, וכן הוסכם כי המשיבה תפצה את סולל בונה על כל אבדן, או נזק "בכל סכום שלא יכוסה ע"י הביטוח של הקבלן". לסולל בונה היתה פוליסת ביטוח אצל חברת סלע (המערערת) עוד משנת 1976, בביטוח, מסוג "קבלנים - כל הסיכונים", והביטוח התחדש מדי שנה. לפוליסה של שנת 1982, הוצאו תוספות שונות שעניינן העבודות נשוא הדיון, וסלע ידעה אודות ההתקשרות בין סולל בונה לבין המשיבה, ואף היו נהירים לה פרטי החוזה בקשר לביצוע העבודות הנ"ל.
ב. במהלך ביצוע עבודות הפירוק הוסבו נזקים ונגרם אובדן מסויים של ציוד וחומרים. בגרימת הנזק והאובדן היו מעורבים כלים מכניים כבדים שהופעלו בידי כוחות צה"ל במשימות פינוי היישובים. חלקי חממות אחרים נפגעו ע"י בדואים מן הסביבה. סולל בונה הגישה לסלע דוחו"ת על הנזקים שנגרמו וסלע מינתה שמאי (מר ארליך) להערכת הנזקים. על יסוד הדוחו"ת שהגיש השמאי החליטה סלע לשפות את סולל בונה רק בגין חלק מנזקים. יתר הנזקים לא הוכרו ע"י המבטחת בנימוק שמדובר בנזקים "שאינם תאונתיים". סולל בונה תבעה את סלע, ולחילופין את המשיבה על יסוד המוסכם ביניהן כי זו האחרונה תשפה אותה בגין כל נזק שלא יכוסה ע"י המבטחת.
ג. ביהמ"ש המחוזי חילק את הדיון למספר ראשים על פי טענותיה של המבטחת והם: אי גילוייה של מידת הסיכון הכרוכה בביטוח; אין מדובר כאן בנזק תאונתי או בלתי צפוי כנדרש בפוליסת הביטוח; החריגים שאין הפוליסה חלה במקרה של נזק הנובע ממהומה ומרי אזרחי, פעילות פוליטית, פעולות שלטוניות וצבאיות; היתה רשלנות של סולל בונה. טענות אלו נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ד. בהערכת הנזק התבסס ביהמ"ש על האמור בחוות הדעת שהגיש השמאי ארליך, מטעם המבטחת, וכן, בעיקר, על מכתב ששלח מנהל מחלקת התביעות של סלע לסולל בונה. על ערכו הראייתי של מכתב זה נתגלעה מחלוקת, נוכח רישומן על גביו של המילים "בלי לפגוע בזכויות". ביהמ"ש המחוזי סבר כי המכתב ותוכנו מחייבים את המבטחת ואין במילים הנ"ל כדי לגרוע מערכו. גובה הנזק לפי המכתב הוא כ- 776 מליון ש"י ולאחר ניכוי סכום של כ- 33 מליון ש"י ששולם לסולל בונה נותרה יתרה של כ- 743 מליון ש"י. סכום זה שיערך ביהמ"ש ליום 31.1.89, כך שהסכום הועמד על כ- 2 מליון ש"ח לאותו יום. הערעור נתקבל בחלקו.
ה. שתי טענות, אלה הנוגעות לחובת הגילוי של מידת הסיכון הכרוכה בביטוח ולהודעות על אירוע הנזקים, שנדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי נזנחו ע"י המערערת. אמנם
בשולי הסיכומים של סלע בערעור נאמר כי היא "חוזרת על כל הטענות המפורטות בכתב הערעור, בסיכומיה דלמטה ובכתב הגנתה". ברם, אין בכך כדי למלא אחר הדרישה לסכם את טענותיו של בעל דין בערעור, ואין לסכם טיעון על דרך ההפנייה. גם לאחר שסולל בונה ציינה בסיכומיה דבר זניחת הטענות הנ"ל, לא התייחסה אליהן סלע בסיכומי תשובתה, אלא הפנתה לפסיקה ממנה עולה כי יראו טענה כנזנחת, רק אם מצטרפות להיעדר ההתייחסות אליה, נסיבות אחרות מהן ניתן להסיק בבירור החלטת בעל דין כי הוא מוותר על הטענה. ברם, הלכה זו נוגעת להשמטתו מהסיכומים של סעד שנתבע בביהמ"ש קמא, כאשר ההשמטה הובנה על רקע פשטותו של הסעד והיותו "ברור ומפורש וללא כל מחלוקת", או כאשר הצד שכנגד מחל על ההשמטה והיתה התייחסות לעובדות ולטענות משפטיות המעמידות את העילה נשוא הסעד. אין הדבר חל בענייננו ולפיכך אין להתייחס לטענות שנזנחו.
ו. סלע טענה כי היה על סולל בונה להוכיח כי הנזקים שאירעו היו תאונתיים ובלתי צפויים. לטענת סלע ספק בעניין זה יפעל נגד המבוטחת. טענה זו יש לדחות. ענייננו בביטוח מסוג "כל הסיכונים" אשר בו עול ההוכחה קל יותר, כי על התובע להוכיח את הנזק לרכושו, ותביעתו תתקבל גם אם לא הוכחה הסיבה שגרמה את הנזק, בו בזמן שבביטוח מפני סיכונים מוגדרים בלבד, חל העול להוכיח גם שהנזק נגרם ע"י סיכון מן הסיכונים שבוטחו. במקרה דנן נאמר אמנם בפוליסה כי על הנזק או האובדן להיות תאונתי או בלתי צפוי, היינו, לכאורה, נזק מוגדר, ברם, המילים "תאונתי או בלתי צפוי" נועדו אך לבטא עקרונות יסוד בדיני הביטוח, ואין בכך כדי להטיל על המבוטח את החובה להוכיח במדוייק כיצד נגרם הנזק או האובדן.
ז. גם בביטוח "כל הסיכונים" צריך שהנזק יהיה פרי אירוע תאונתי כלשהו. השאלה מהי "תאונה" או "אירוע תאונתי" לא קלה תמיד להגדרה, וזו עשוייה להשתנות לפי ההקשר ונסיבות העניין. בדרך כלל תהיה קיימת חזקה לכאורית כי הנזק או האובדן נגרמו עקב אירוע תאונתי, והמבוטח יצא ידי חובתו בהוכחת הנזק או האובדן בלבד. עם זאת, תתכנה נסיבות בהן לא תתקיים חזקה כאמור ועל המבוטח יהא להראות, לפי מאזן הסתברויות רגיל, כי מסתבר יותר שהנזק הינו פרי אירוע תאונתי. במקרה דנן אירעו הנזקים והאובדן נשוא הדיון בנסיבות בהן קיימת מסקנה לכאורית כי הם נגרמו עקב אירוע תאונתי ובלתי צפוי. הטענה של רשלנות מצד סולל בונה אינה שוללת את העובדה שמדובר באירוע תאונתי וגם רשלנות אינה הופכת את הנזק לוודאות.
ח. אשר לכלל טענות סלע בדבר חריגים שאין הפוליסה חלה לגביהם - הכלל בפוליסה מסוג "כל הסיכונים" הוא כי על המבוטח להוכיח את תחולתה הכללית של הפוליסה, ואילו על חברת הביטוח להוכיח כי התקיים החריג לאחריותה. בענייננו אין מקום לתחולת החריגים שעליהם ביקשה המערערת להסתמך.
ט. אשר להיקף הנזק - ביהמ"ש המחוזי ביסס את היקף הנזק, כאמור, על מכתב החתום בידי מנהל מחלקת התביעות של המערערת אשר נשלח אל המשיבה ביום 26.6.85 ואשר מוכתר בכותרת "מבלי לפגוע בזכויות". המערערת התנגדה לקבלת המסמך כראייה כאשר הנימוק היה כי המסמך נשלח למשיבה כחלק ממו"מ לצורך השגת פשרה. ביהמ"ש קבע כי המסמך רלבנטי, וכי התיבה "מבלי לפגוע בזכויות" אין בה כדי לשלול את קבילות המכתב כראייה. בעניין זה נתקבל הערעור.
י. המטרה העיקרית העומדת מאחורי הגבלת קבילותם של מסמכים שהוחלפו בין צדדים במהלך מו"מ לקראת פשרה הינה עידוד פשרות, וההנחה היא, כי כאשר מתנהל מו"מ לשם השגת פשרה, הצדדים לו עלולים להימנע ממצגים, הצהרות או הצעות שטמון בחובם וויתור כלשהו לטובת הצד השני, מחשש שוויתור כאמור ישמש כראייה לרעתם בהליך עתידי. לפיכך, מותנית תחולתה של ההגבלה בכך שהמסמך שבמחלוקת נולד כחלק מנסיון
כן להשגת פשרה. עצם השימוש במילים "מבלי לפגוע בזכויות" אינו מביא באופן אוטומטי לאי קבילות המסמך כראייה. מצד שני, השימוש בתיבה האמורה יכול להוות אינדיקציה לכך שהמסמך שבמחלוקת נעשה במסגרת הליכי פשרה, הגם שאין חובה לנקוט בלשון זו דווקא. במקרה שלפנינו עולה מן הראיות, בניגוד למה שנקבע בביהמ"ש המחוזי, כי היו מגעים אמיתיים לפשרה בין הצדדים והמכתב היה חלק ממגעים אלו. לפיכך לא היה מקום לסמוך על המכתב האמור כראייה בקביעת גובה הנזק.
יא. משהשליכה המשיבה את כל יהבה על המכתב, אין מנוס מן התוצאה של דחיית תביעתה כנגד המבטחת, ככל שהדברים אמורים בנזקים שאינם כלולים בחוות הדעת אשר נתקבלה כראייה כדין. לפיכך יש לקבוע את חבותה של המערערת כלפי המשיבה על סכום של 248 מליון ש"י כשהוא משוערך ליום מתן פסה"ד על בסיס מדד חודש מאי 1985, הוא הסכום הנקוב בחוות הדעת.
יב. בביהמ"ש המחוזי תבעה המשיבה גם את הסוכנות היהודית על יסוד התחייבות השיפוי של הסוכנות. ביהמ"ש דחה את התביעה האמורה, לאור קבלת תביעת סולל בונה נגד חברת הביטוח בשלמותה. אין בקבלת ערעור זה לעניין היקף הנזק כדי להביא לשינוי בתוצאה של דחיית התביעה נגד הסוכנות. משנקבע כי סולל בונה הוכיחה כדין רק חלק מן הנזק אותו תבעה, יש לקביעה זו תוקף מחייב גם ביחסים שבינה לסוכנות, אשר היתה ועודנה צד להתדיינות. נוכח הקביעה כי חבות המבטחת כלפי המשיבה משתרעת על מלוא היקפו של הנזק שהוכח, דין התביעה נגד הסוכנות לדחייה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ח. שנהב למערערת, עו"ד מ. קפלנסקי לסולל בונה, עו"ד מ. אנזל להסתדרות הציונית. 1.2.93).
ע.פ. 1399/91 - רוני ליבוביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד- האופנובנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע, על פי הודאתו, בביצוע 22 מעשי שוד בנסיבות מחמירות. מעשי השוד בוצעו בראשית שנת 1989 ובמהלך שנת 1990 בסניפי בנק שונים. המערער נהג להגיע למקום השוד על אופנוע, כשאקדח בידו וקסדת האופנוע על ראשו, ובחלק מהמקרים ירה יריה אחת באויר. בשל אלה ידוע היה בשער בת רבים בכינוי "האופנובנק". ביהמ"ש המחוזי גזר למערער, ברוב דעות, 22 שנות מאסר בפועל, כאשר דעת המיעוט היתה שניתן להסתפק בעונש של 12 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל, כאשר גם ב"כ התביעה הסכימה כי העונש חמור מדי, והמאסר בפועל הועמד על 14 שנים.
בפס"ד מקיף על מדיניות הענישה, השיקולים שעל השופט לקחת בחשבון בבואו להכריע בדבר גזר דינו של הנאשם והנתונים במקרה דנא, השיקולים לחומרא מצד אחד ולקולא מצד שני, הגיע המשנה לנשיא אלון למסקנתו כי מקום יש במקרה דנא להקל בענשו של המערער. זאת במיוחד בשל חרטתו של המערער שהיתה חרטה כנה, והתבטאה הן בכך שגילה מקרים שלמשטרה לא היתה ידיעה עליהם והחזיר את כל הכספים שגזל, וכן בצורך בשיקומו של המערער ואפשרותו של שיקום זה בעקבות תסקיר שירות המבחן שהובא בפני ביהמ"ש העליון ושלא היה בפני ביהמ"ש דלמטה. גם ב"כ התביעה הסכימה שלרגל התנהגותו האמורה של המערער שוב אין צורך בענישה כדי להרתיע אותו מלחזור ולעבור על הדין - וכי שיקול ההרתעה קיים בנדון דנא רק לגבי הרתעת עבריינים אחרים בכח - ומשום כך הסכימה כי מקום יש להפחית מענשו של המערער.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גולדברג, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עוה"ד אורי סלונים, עופר הגואל, גב' יעל גרוסמן ומיכל הרצוג למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 24.1.93).