תקציר סביר כרך מ"א חוברת 16

ע.פ. 3520/91 - הלנה תורג'מן נגד מדינת ישראל

*הרשעה של בעלת מכון עיסוי בסרסרות לזנות ומידת העונש(הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד והערעור על העונש נדחה ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והשופט ד. לוין נגד דעתו החולקת של השופט חשין).

א. המערערת החזיקה דירה בת"א, בה העסיקה עובדות, שהעניקו שירותי מין לגברים תמורת תשלום. משהגיע גבר למקום התייחד בחדר עם אחת מהעובדות, אשר סיפקה לו, תמורת 50- 150 ש"ח שירותי מין. מתוך סכום זה קיבלה המערערת כ- 30 ש"ח. ה"עסק" נוהל במסווה של מכון עיסוי, ובהתאם לכך פירסמה המערערת מודעות בעתונות בהן הוזמנו גברים לבוא למכון ולקבל שירותי עיסוי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בסרסרות למעשי זנות ובהחזקת מקום לשם זנות וגזר לה 6 חודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, שנה מאסר על תנאי וקנס של 6,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד והערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והשופט ד. לוין נגד דעתו החולקת של השופט חשין.
ב. באשר להרשעה - ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסתה של המערערת כי לא היתה מודעת לכך שבחדרים הסגורים מתנהלים מעשי זנות וערכאת הערעור אינה מתערבת, בדרך כלל, בקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר היתה לה הזדמנות להתרשם במישריןמן העדים באשר למהימנותם. אין מקום לסטות מכלל זה גם במקרה דנן.
ג. המשנה לנשיא אלון (דעת הרוב): רוב טענותיו של הסניגור התייחסו לעונש. הסניגור טען כי רשויות המשטרה והתביעה עוצמות עין ומשלימות למעשה עם מכוני העיסוי המפרסמים מודעות "בהירות" פי כמה מזו שפירסמה המערערת, בעתונות היומית. לטענתו, מכוני העיסוי הפכו לתופעה שהכל משלימים עמה, מעין צורך חברתי, ורק במקרים בודדים ונדירים, עקב תלונות שכנים, פועלת המשטרה נגד מכון שכזה. לדעת הסניגור, סלקטיביות זו מן הראוי שיהא בה כדי להקל בדינו של מי שהורשע. טענות אלה אין לקבל. התיקון לדיני העונשין (עבירות זנות) מחמיר עם מי שעוסק בסרסרות לזנות וקובע עונש מאסר בפועל כעונש חובה, שזו קביעה נדירה בדיני העונשין שבמערכת משפטנו. קביעה זו באה להביע את החומרה המיוחדת שהמחוקק רואה בעבירת סרסרות לזנות. השתת מאסר בן יומיים שלשה בלבד, כמאסר חובה, כבקשת הסניגור, בנסיבות שבפנינו, משמעותו עשיית כוונתו של המחוקק פלסתר. סרסרות למעשי זנות, עבירה בזוייה ומבזה היא, כך נראית היא בעיני המחוקק וכך נראית היא בעיני ביהמ"ש.
ד. אשר לטענת הסלקטיביות - אומרת ב"כ המדינה שהדבר נובע מכך שאין בידי המשטרה כח אדם מספיק, ולכן נאלצים, בדלית ברירה, להסתפק באכיפת החוק באותם מקרים שהשכנים מתלוננים על כך. מצב דברים זה אינו רצוי ואינו תקין. מחובתה של המשטרה לעקוב אחר הסרסורים לזנות. יחד עם זאת, אין באזלת ידים זו של המשטרה כדי להקל עם העבריינים המובאים לדין כתוצאה מהגשת תלונה נגדם ע"י השכנים. נסיבותיה האישיות של המערערת אף בהן אין כדי להצדיק התערבות בעונש שגזר ביהמ"ש.
ה. השופט חשין (דעת מיעוט): גם הלקוחות וגם הנשים העובדות במכון הגיעו בעקבותמודעות שפירסמה המערערת בעתונות היומית. לא נתגלו סימנים לניצול, לכפייה או לאלימות מצד המערערת כלפי העובדות במקום, לא במישרין ולא בעקיפין. המחוקק אמנםקבע כי יש לראות את עבירת הסרסרות למעשי זנות כעבירה חמורה ביותר, אך התייחסות זו באה לסרסרות מסוג אחר ולא כמו בענייננו שלא היה ניצול של הנשים כאמור. "מכוני עיסוי"י כזה של המערערת, קמו והיו במקומותינו ואלה עצמו ורבו במאוד מאוד. מעדותו של איש המשטרה עולה כי כאשר מדובר במכונים כאמור, אין המשטרה מתערבת אלא אם יש תלונה של שכנים.

ו. לעבירות של סרסרות לזנות שני פנים: מעבר מזה - נועדו אותן עבירות לאכיפת נורמות של מוסר למניעת ניצולן לרעה של נשים. הסרסור שהמחוקק שיווה לנגד עיניו הוא אדם השולח נשים צעירות וחלשות אופי לעבוד עבורו בזנות, נוטל מהן את כספן ונוהג בהן באלימות וכפייה וחי חיים בזבזניים על חשבונן. מן הצד האחר יועדה לעבירות אלו המטרה של ביעור מטרדים, בין מטרד ליחיד ובין מטרדים לרבים. מדיניותה של המשטרה כיום, במכוני העיסוי למיניהם, מדגישה בעיקר את פן המטרדים ועל כן אין מנגנון המשטרה נכנס לכלל פעולה אלא במקום ששכן מגיש תלונה על "מטרד"הנגרם לו עקב שימוש במקום לשם עיסוק בזנות. העבירות שעברה המערערת משתייכות למשפחת עבירות המטרדים ובעבירות מטרדים העונש כפי שהושת חמור מדי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, חשין. עו"ד א. אורן למערערת, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 14.2.93).

ע.א. 1146/92 - סרגיי דיאציקוב נגד סווטלנה דיאציקובה

*מזונות(הערעור נדחה).

א. המערער והמשיבה נישאו בברית המועצות בנישואין אזרחיים ולפי כללי המשפט המקובלים בישראל רואים נישואין אלה, התקפים במקום עריכתם, כנישואין המוכרים ותקפים בישראל. בינתיים הותרו הנישואין לפי חוק שיפוט בעניין התרת נישואין, והמחלוקת בין הצדדים נוגעת למזונות שחובת התשלום חלה עד למועד התרת הנישואין. המערער הוא יהודי והמשיבה היא חסרת דת. ביהמ"ש יישם לגבי חובת המזונות את הוראותיו של החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות). לפי סעיף 2 לאותו חוק חייב אדם במזונות לפי הוראות הדין האישי החל עליו, אולם אם לא חל עליו דין אישי, לרבות כאשר הדין האישי אינו מטיל עליו חובת מזונות כלפי אשתו, חלות הוראות החוק הנ"ל,לפיהן הוא חייב במזונות. בדיון קודם, שבו לא הוגשה הגנה, חוייב המערער לשלם למשיבה את מזונותיה והסכום שנפסק היה 850 ש"ח לחודש. בדיון נשוא תיק זה ביקש המערער להפחית מסכום המזונות שעמדו ביום מתן פסה"ד על 1500 ש"ח וביהמ"ש דחה את בקשתו. הערעור נדחה.
ב. המשיבה אינה משתכרת, אלא המועט שבמועט, ועד להתרת הנישואין גם לא היתה זכאית להבטחת הכנסה. המערער נטל לעצמו את זכויות העולה. הוא משתכר כמוזיקאי כ- 4,000 ש"ח לחודש. עתה הוא חי עם אשה אחרת ונולדו לו עמה שני ילדים. האשה החדשה חייבת גם כן במזונות ילדיה - מדין צדקה - כל עוד היא פנוייה, ואם המערער ובת זוגו יינשאו, תחול החובה מדין צדקה החל מהגיעם של הקטינים לגיל 6. המערער חייב כאמור במזונות ילדיו מן הדין, והחל מגיל 6 על יסוד תקנת חכמים, ואם הוא אמיד גם מטעם צדקה. מכל מקום אין באמור לעיל כדי להפחית חובתו של המערער כלפי המשיבה כל עוד היתה נשואה לו בעיני הדין, היינו גם אחרי שעזב אותה ועבר לגור עםאחרת ועד להתרת הנישואין. הסכום שנפסק אינו מופרז ואין להתערב בו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' נ. רז למערער, עו"ד ע. מימון למשיבה. 22.2.93).

ע.א. 1932/90 - פרץ בוני הנגב - אחים פרץ בע"מ נגד בוחבוט יששכר

ביטול פס"ד של בימ"ש מחוזי בערעור למרות שאיש לא ביקש זאת. ביצוע הסכם(מחוזי באר שבע - ה"פ 9/89 - הערעור נתקבל בחלקו, ברוב דעות).

א. ביום 19.5.88 התקשרה המערערת עם המשיב בחוזה, לפיו התחייב המשיב למכור לה את זכויותיו בדירה. רישום הזכויות התנהל בספרי חברת עמיגור. המשיב התחייב להעביר את הזכויות בדירה ע"ש המערערת ולמסור למערערת את החזקה בדירה. התמורה שנקבעה בהסכם היתה סכום בשקלים השווה ל- 30,000 דולר, שאמור היה להשתלם בשלשה
תשלומים שווים והראשון שבהם במעמד כריתת החוזה. במעמד חתימת ההסכם משכה המערערתשתי המחאות. אחת על סך 1000 ש"ח לפקודת המשיב, ואחת על סך 15,000 ש"ח לפקודת בנו של המשיב (שני הסכומים היו שווי ערך ל- 10,000 דולר). ההמחאה הראשונה נפרעה ואילו השניה הוחזרה למערערת ע"י בנו של המשיב.
ב. המשיב לא עמד בהתחייבויותיו על פי החוזה והמערערת הגישה לביהמ"ש תובענה נגד המשיב בה ביקשה להורות למשיב לרשום את הדירה על שמה, למסור לה את החזקה בדירה וכן לשלם לה סכום של 6,000 דולר כפיצויים מוסכמים. ביהמ"ש קיבל את הבקשה הראשונה, דחה את תביעת הפיצויים, וקבע כי הבעלים האמיתיים של הדירה, הווה אומר,הבעלים שבפועל, הוא בנו של המשיב, הבן הוא המתגורר בדירה ומאחר והבן לא היה לצדלדיון והמשיב איננו מחזיק בדירה בפועל אין מקום להורות על פינוייה. הערעור נסב על שתי קביעות אחרונות אלה. המשיב מצידו הבהיר בתשובתו לערעור כי משקבע ביהמ"ש את העובדות אין הוא מערער עליהן, אלא שלדעתו יש לדחות את הערעור בשתי הסוגיות לגביהן הוגש הערעור. הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות השופטים גולדברג ומלץ, בפס"דמפי השופט גולדברג, כנגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר שסבר שיש לדחות את הערעור ולבטל בכלל את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי שהורה על רישום הזכויות בדירה ע"ש המערערת.
ג. הנשיא שמגר (דעת מיעוט): המשיב טען בעדותו שלא חל עליו חיוב כלשהו על פי החוזה, שכן הוא חתם עליו מבלי להבין על מה הוא חותם. ביהמ"ש דחה טענה זו ועל כךכאמור לא ערער המשיב. אעפ"כ יש להתייחס לקביעות יסוד מסויימות של הערכאה הראשונה החורגות מנימוקי הערעור. על פי תקנה 462 לתקנות סדר הדין, ביהמ"ש שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, והוא רשאי להשתמש בסמכותו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד. בענייננו, הערעור הוגש רק בעניין הפינוי והפיצויים, אך העלאת העניין בערעור מאפשרת לביהמ"ש בחינה של כל המסכת.
ד. ממסכת הראיות עולה ברורות כי בעל הזכויות בדירה היה למעשה בנו של המשיב והוא שניהל את המו"מ וסיכם את תנאי העיסקה. נציג המערערת והבן אף סיכמו ביניהם ללכת שניהם עם האב לעו"ד על מנת לחתום על החוזה. הבאת האב היתה נדרשת משום שפורמלית הוא היה בעל הזכויות בדירה. היה מוסכם בין הצדדים שהמתגורר בדירה והבעלים בפועל הוא הבן. דא עקא, אל עוה"ד הגיעו נציג המערערת ועימו האב, המשיב.הבן לא הוזמן לפגישה בה נחתם החוזה. המסקנה היא כי בין הצדדים לחוזה, המשיב והמערערת, לא נכרת חוזה תקף. המשיב לא הסכים עם המערערת על מאומה ולא החליט על כריתת חוזה והחתימה לא היתה בנסיבות העניין ביטוי לגמירת דעת. האב, המשיב, לא התכוון כלל למכור את הדירה, ביקשו ממנו לחתום על מסמך מסויים, בטענה כי בנו מעוניין שיחתום ואף הבטיחו לו 1,000 ש"ח אם יחתום. בנסיבות מקרה זה לא יכול להיות ספק כי המשיב חתם מבלי להבין משמעותו של החוזה. די בכך כדי ללמד על היעדרה של גמירת הדעת. התוצאה היא שהמסמך שנחתם בין המערערת לבין המשיב איננו עומד בדרישות פרק א' לחוק החוזים ולכן איננו מהווה הסכם מחייב.
ה. יתירה מזו, גם אילו היו רואים במסמך שנחתם הסכם מחייב, קמה למשיב עילת ביטול, בין מכח סעיף 14(א) לחוק החוזים ובין מכח סעיף 15 לחוק האמור. אין ספק כי המשיב טעה לגבי משמעות העיסקה, בעודו מאמין כי העיסקה היא בהתאם לרצון בנו, ובאותו שלב רצון זה, כפי שעולה מפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, לא היה כבר קיים. טעותזו היא טעות יסודית. לאור ידיעתה של המערערת את מצב העניינים, ניתן לראותה אף כמטעה את המשיב לצורך סעיף 15 לחוק החוזים. המערערת ידעה שבנו של המשיב היה מעוניין להיות נוכח בעת חתימת החוזה, ולא גילתה עובדה זו למשיב, בין השאר משום
שהיה בה כדי לערער טענתה בפני המשיב שבנו מעוניין שיחתום על החוזה. אי גילוי עובדה זו עולה כדי אי גילוי של עובדה שהיה עליה לגלות. יש גם מידה רבה של חוסר תום לב באי הגילוי הנ"ל.
ו. המערערת טענה בביהמ"ש המחוזי שהמשיב לא נקט כל אמצעי שהוא על מנת להודיעה כי הוא בוחר לבטל את החוזה, אך טענה זו דינה להידחות. הדרישות שהתפתחו בפסיקה לעניין צורתה של הודעת הביטול, תוכנה והמועד שבו יש לתיתה, מטרתן להעניק לכל הצדדים ידיעה על מערכת הזכויות והחובות שלהם, מבלי להתפס לכללים נוקשים ופורמליים. בענייננו ניתן לראות בהשבת הכסף למערערת ע"י הבן משום הודעת ביטול.
ז. השופט גולדברג (דעת הרוב): ערעורה של המערערת נוגעת רק כלפי קביעת ביהמ"ש שאין לחייב את המשיב בתשלום פיצויים בסכום השווה ל- 6,000 דולר וכלפי קביעתו שאין לצוות על המשיב לפנות את הדירה. הא ותו לא. סיכומי המערערת לא חרגו ממסגרתשתי הנקודות הנ"ל והמשיב בסיכומיו השיב לטענות אלה בלבד. המשיב לא ביקש לקבוע כי נפל פגם בחוזה ולא טען לביטולו, אלא תמך בפסה"ד כדי לדחות את טענות המערערת.בנסיבות אלה אין על ביהמ"ש לעשות שימוש בסמכות שבתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי ולטעון למשיב טענות שלא העלה, המביאות לביטול פסה"ד.
ח. לגופו של ערעור אין להיעתר למערערת בכל הנוגע לפינוי הדירה, שכן ידעה בעת כריתת החוזה כי בנו של המשיב הוא שמחזיק בה, ואעפ"כ לא ביקשה במגעיה עמו כי יהאצד לחוזה, כשם שלא צרפה אותו כצד להליך. אשר לחיוב בפיצויים המוסכמים - לא קייםכל יחס סביר בין הפיצוי שנקבע לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש, וזאת כשהיה ברור למערערת כי לא יהא בידי המשיב למסור לה את הדירה אלא בהסכמת הבן ולמרות זאת ויתרה על צירופו של הבן לחוזה. בנסיבות אלה יש להעמיד את הפיצוי על סכום השווה ל- 1,500 דולר בלבד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. עו"ד א. הרגיל למערערת, עו"ד ז. סג"ל למשיב. 7.2.93).

בש"א 5239/92 - הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד אילנה דלה

*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נתקבלה).

א. המשיבה (להלן: התובעת) נפגעה בתאונת דרכים והגישה לבימ"ש השלום תביעה לפיצויים נגד המבקשת (להלן: חברת הביטוח). המומחה הרפואי קבע לתובעת נכות רפואית, בימ"ש השלום קבע לה נכות תפקודית בשיעור העולה על הנכות הרפואית ופסק לה פיצוי על הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד. לצורך כך קבע את בסיס השכר שלפיו יש לעשות את החישובים. כן פסק ביהמ"ש לתובעת פיצוי על עזרה בבית בעבר ובהווה בסכוםגלובלי וכן "הוצאות עבור נסיעות בסך 400 ש"ח ופיצוי על כאב וסבל בסך 2,202 ש"ח". סך כל הפיצוי שנקבע בפסה"ד היה כ- 80,000 ש"ח ונוספו עליו הפרשי הצמדה מיום פסה"ד. חברת הביטוח שילמה לתובעת 103,000 ש"ח והגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי. ערעורה נתקבל וביהמ"ש פסק לתובעת כ- 11,500 ש"ח בגין הפסדי השתכרות ועזרה בבית כאשר סכום זה "נושא ריבית והצמדה מיום הפסק (31.5.89)". בנוסף - לפיהסכומים שנפסקו בבימ"ש השלום - פסק ביהמ"ש המחוזי פיצוי בגין נסיעות 400 ש"ח ובגין כאב וסבל 2,202 ש"ח. לגבי שני פריטים אלה נקבע בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי כי הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה (1982).
ב. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ניתן ביום 28.12.91. חברת הביטוח הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לתיקון טעות סופר בעניין הוראת ההצמדה שנקבעה לסכום הפיצוי על נסיעות וכאב וסבל ליום התאונה, וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וקבע שלא נפלה בפסקכל טעות. ביהמ"ש המחוזי הבהיר שהסכום (הנומינלי) שנפסק בשני הפריטים (נסיעות
וכאב וסבל) תואם את הסכום שנפסק בבימ"ש השלום ועליו לשאת ריבית והפרשי הצמדה מיום התאונה, כפי שפסק בימ"ש השלום. החלטתו זו של ביהמ"ש המחוזי ניתנה ביום 5.3.92. חברת הביטוח החלה בהליכי הוצל"פ נגד התובעת להחזרת הסכומים ששילמה. ביום 22.7.92 הודיע ב"כ התובעת לחברת הביטוח כי מכח פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי חייבת חברת הביטוח לתובעת סכום, של כ-850,000 ש"ח (!!). סכום מוגזם זה נובע מסעיף ההצמדה של נסיעות וכאב וסבל. בעקבות כל הנ"ל הגישה המערערת בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בעניין הוראת ההצמדה המתייחסת לשני פריטי הנזק הנ"ל. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
ג. אכן, הוראת ההצמדה שבפס"ד של ביהמ"ש המחוזי היתה גלוייה וברורה וחברת הביטוח אף פנתה לביהמ"ש המחוזי כדי לתקן את הפסק. החלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות את הבקשה לתיקון הפסק היתה צריכה להמריץ את חברת הביטוח לנקוט הליך במגמה להשיג על הפסק או על ההחלטה. דבר זה לא נעשה. בחודש יולי 1992 קיבלה חברת הביטוח דרישה מב"כ התובעת לתשלום 850,000 ש"ח על יסוד פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, ואף אז לא התעוררה חברת הביטוח. אין גם לקבל את טענת ב"כ חברת הביטוח שניתן להאריך את המועד בשל הליך אחר התלוי ועומד, הוא ההליך הקיים. בלשכת ההוצל"פ. הרעיון הגלום בעילה של דיון תלוי ועומד הוא שביהמ"ש ממילא ידון בעניין התלוי ועומד בפניו, ואין יסוד להאריך את המועד בשל הליך התלוי ועומד בערכאה אחרת. למעשה, כל מהלכי חברת הביטוח נגועים בטעויות, הזנחה ושיהוי, ושורת הדין מחייבת דחיית הבקשה.
ד. עם זאת, בנסיבות המיוחדות של העניין וחרף מחדלי חברת הביטוח יש להאריך את המועד, לפנים משורת הדין. ביהמ"ש יכול לטעות ובעל דין יכול לטעות ואלה אינם מהווים עילה להארכת המועד. אולם מדובר כאן בעניין חריג ומיוחד שהתפתח לכדי מימדים אבסורדיים וחסרי כל פרופורציה שלא ניתן להתעלם מהם ולבחון אותם באמות המידה המקובלות. במקרה מובהק, כאשר שיקולי צדק מחייבים תיקון מעוות, יש בידי ביהמ"ש הסמכות והכח להתגבר על מגבלות הפרוצדורה ולפעול בצורה בלתי שגרתית. ענייננו מחייב גישה כזו. לא ייתכן שבעל דין שזכה בערעורו וערכאת הערעור התכוונה, במפורש, להקטין את סכום חיובו בשיעור משמעותי, יימצא משלם לצד שכנגד סכום העולה פי עשרה על הסכום בו חוייב לפני שזכה בערעורו. לכאורה, טעה ביהמ"ש המחוזי בעניין הוראת ההצמדה. אכן, טעות של ביהמ"ש ניתנת לתיקון בדרך של ערעור בתוך הזמן הקבוע ואינה מצדיקה הארכת המועד או פעולה לפנים משורת הדין, אלא שהתוצאה הדרקונית והאבסורדית שנוצרה היא זו המחייבת פתיחת השער לתיקון המעוות.

(בפני: הרשם צור. עו"ד י. ויסל למבקשת, עו"ד מ. גוטסמן למשיבה. 19.2.93).

בג"צ 7/93 - באר טוביה - מושב עובדים להתיישבות... בע"מ נגד המנהל על פי צו הפיקוח על מצרכים ושרותים (ייצור חלב) ואח'

*תקפותו של צו פיקוח לעניין ייצור מכסות חלב(העתירה נדחתה).

א. העותר, מושב עובדים, הינו אגודה חקלאית הרשומה לפי פקודת האגודות השיתופיות. בעתירה נתבקש צו על תנאי המורה למשיב, שהוא המנהל על פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור חלב), ליתן טעם מדוע לא יבטל את ההודעה מדצמבר 1992 בה הפחית את מכסת החלב של העותר בכמות פלונית והעניק אותה למשיבים 11- 3, שהם חברי המושב באר טוביה. כן נתבקש צו נגד שר החקלאות ליתן טעם מדוע לא יבטל את הסעיפים בצו הפיקוח, כך שמכסת. החלב המוקנית לעותר לא תיפגע בניגוד לדעתו ולהסכמתו. העתירה נדחתה.
ב. הצו המתקן עליו קובל העותר הוצא בגדר חוק הפיקוח על מצרכים ושרותים והביא שינויים עקרוניים בזכויות יצרני החלב האינדיבידואליים המאוגדים באגודה שיתופית.
במשך שנים רבות שרר הכלל המוצא ביטוי בצו המקורי, שלפיו רואים אגודה שיתופית כמייצגת את כל חבריה הייצרנים לעניין מכסות החלב, ורק לה תקבע מכסת חלב משותפת בשבילם. הצו המתקן הביא לידי מצב שלפיו רשאי חבר אגודה שיתופית לפנות למנהל בבקשה לקבוע לו מכסת חלב נפרדת, ומכסה זו תופחת מהמכסה המשותפת של האגודה. למקרא הצו המתקן ברור שכוונת מתקין הצו היתה לשנות מן הדין הקיים ולאפשר לייצרנים האינדיבידואליים של החלב, שהם חברי אגודה שיתופית, לקבל מכסות אינדיבידואליות של חלב, שדינן להיגרע מהמכסה הניתנת לאגודה שיתופית עצמה. גם המחוקק הראשי ראה את הצו המתקן כבר תוקף, כאשר בחוק תכנון משק חלב בישראל מוזכרות במפורש הוראות הצו בדבר מעבר למכסות אישיות.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד ויקטור הרצברג לעותר, עוה"ד גב' יוכי גנסין והרכבי למשיבים. 8.2.93).

רע"א 2807/91 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד רחמים פטל ואח'

*הגדרת "תאונת דרכים" לצורך פיצויים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב, מכונאי במקצועו, נחבל בפברואר 1987 בתאונה, בעת שעסק, במוסך של המשיבה השניה (להלן: המשיבה), בתיקון חלק של מכונית, שפורק קודם לכן לצורך ביצוע התיקון בו. התאונה אירעה כאשר החלק המפורק היה מונח על שולחן עבודה, במרחק מסויים מהרכב שממנו הוצא. המשיב תבע בנזיקין את המשיבה כמעבידתו וכן את המבטחת של המכונית שבמהלך תיקונה קרתה התאונה. לטענת המשיב, התאונה היתה "תאונת דרכים" במובן ההגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים כנוסחו בזמן אירוע התאונה. בימ"ש השלום פסק כי התאונה היתה "תאונת דרכים". בעקבות הליכים שונים שננקטו בביהמ"ש המחוזי הגיע הנושא לביהמ"ש העליון בבקשה לרשות ערעור, ועל דעת הצדדים הוחלט שביהמ"ש העליון ידון ויפסוק בסוגייה לגופם של דברים. הערעור נתקבל.
ב. אין חולקין כי לפי ההגדרה של "תאונת דרכים" כיום, לאחר שההגדרה תוקנה, אין האירוע דנן בגדר "תאונת דרכים". ברם, גם התאונה הנדונה, שאירעה לפני התיקון בחוק, אינה נכנסת לגידרה של "תאונת דרכים" כהגדרתה לפני התיקון. ניתנו בסוגייה זו של קביעת תחומיו של המונח "תאונת דרכים" פסקי דין מרובים, שהתייחסו לסיטואציות שונות ומגוונות, ובחלק ניכר מפסקי דין אלה נחלקו הדעות בין השופטים. אך נראה, כי אף אם ניתן להציב את נקודות הגבול בין "תאונת דרכים" ובין "תאונה רגילה" במקומות שונים, הרי לא יכול להיות ספק בדבר, שהמקרה בפנינו חורג, על פי כל קריטריון סביר, מתחום "תאונת דרכים".

(בפני השופטים: בך, גולדברג, חשין. החלטה - השופט בך. עוה"ד ח. מנדלבאום וחן למבקשת, עוה"ד מ. כפרי למשיב עו"ד ע. כהן למשיבה. 1.2.93).

בג"צ 5510/92 - חמדה מוחמד חליל תורקמאן נגד שר הבטחון ואח'

*הריסת מבנה שבו התגורר מחבל, לפי תקנה 119(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. ביום 27.10.92 רצח מוחמד תורקמאן את מוטי ביטון ופצע את אשתו. מוחמד נתפס והועמד לדין, הודה והורשע, ונדון למאסר עולם וכן 50 שנות מאסר במצטבר לעונש זה. הרוצח התגורר בבית בודד בן קומה אחת. בבית 3 חדרים ומטבח המשמש גם כמחסן. בבית מתגוררים גם אמו של מוחמד (שהיא בעלת הבית) ו- 7 אחיו ואחיותיו הרווקים. כן מתגורר באותו בית האח הבכור עם אשתו ובנו. המפקד הצבאי החליט להחרים את הבית ולהרסו. הבית נאטם על אתר, השגת המשפחה נדחתה והעותרים פנו לבג"צ. ביהמ"ש ביקש כי המשיב יבחן את האפשרות של הריסה חלקית תוך השארת חלקים למגוריה של האם והאח
הבכור, ומטעם הפרקליטות הודע כי נערכה בדיקה הנדסית שהעלתה כי כל פגיעה באחד מחדרי המבנה פוגעת ביציבות שאר המבנה ומסכנת את המבנה כולו. על רקע זה ביקש ב"כ העותרת לבטל את צו ההחרמה ואת צו ההריסה. הודגש כי העותרת ובניה לא ידעו על דבר פעולתו החבלנית של מוחמד; כי האח הבכור, אשתו וילדו, מהווים משפחה נפרדת, המתגוררת בבית ואף הם לא ידעו דבר על התנהגותו של מוחמד. לחילופין הציעו העותרים כי יבוטל צו ההחרמה וההריסה ויוחלף בצו החרמה ואטימה חלקית. עמדת המשיב הינה כי מעשיו של בן העותרת שהם חמורים ביותר, והצורך להרתיע אחרים, מצדיקים עשיית שימוש בתקנה 119. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. תקנה 119 לתקנות מעניקה סמכות רחבה למפקד הצבאי. עם זאת, כל סמכות, ותהא רחבה ככל שתהא, צריכה להיות מופעלת על פי שיקול דעת סביר. בגדר הפעלתה הסבירה של הסמכות, על המפקד הצבאי לקחת בחשבון את הנתונים הרלבנטיים, ליתן להם משקל ראוי, ולאזן בין השיקולים המתנגשים. בהקשר זה עליו להתחשב בכך כי במסגרתה של תקנה 119 עצמה מצויות דרגות שונות של אמצעים. בהפעלת הסמכות הנתונה למפקד הצבאיעליו לנהוג על פי עקרון היחסיות. בקביעת היחסיות יש להתחשב מחד גיסא בהתנהגות האסורה, שלשם הרתעתה בא השימוש בתקנה 119, ומאידך גיסא יש להתחשב בסבל שייגרם לאלה אשר האמצעי ההרתעתי יופעל כנגדם. בענייננו ניתן להבחין בין האח הבכור ומשפחתו לבין שאר בני המשפחה. הריסת המבנה כולו תהווה אמצעי "לא יחסי" - ועל כן גם לא סביר - בין התנהגותו הרצחנית של מוחמד לבין הסבל שייגרם למשפחת האח הבכור. בנסיבות אלה הדרך הסבירה היא זו הקובעת הריסה חלקית בלבד. ברם, דרך זו, כאמור, אינה אפשרית, ולכן יש לנקוט באמצעי הדרסטי פחות של אטימה חלקית. האטימה תהא של שני חדרים, באופן שהאח הבכור ומשפחתו יוכלו להמשיך להתגורר במקום.

(בפני השופטים: ברק, מלץ, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד עוויסאת לעותרת, עו"ד אריה רומנוב למשיבים. 15.2.93).

ע.א. 397/89 - אירית ויהודה שחר נגד נחום דוד ואח'

*תביעה לקבלת "חנייה צמודה" לדירה בשטח יותר גדול מהשטח שהוצמד למעשה(מחוזי ת"א - ה"פ 243/89 - הערעור נדחה).

א. המשיב הראשון (להלן: המשיב) הוא קבלן בניין. המערערים רכשו מן המשיב דירה בדצמבר 1982 וקיבלו את החזקה בדירה בפברואר 1983. על פי ההסכם רכשו המערערים דירה בת 4 חדרים וכן "שטח חנייה המסומן בתסריט המצורף באות ח'". טענת המערערים היתה כי רק במועד הגשת התביעה, בשנת 1989, התברר להם כי החנייה שהוצמדה לדירתם היא בשטח של 8 מ"ר בעוד שעל פי הסכם הרכישה שלהם זכאים הם לחניה בשטח של 12.5 מ"ר. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. ראשית, נפנה להסכם הרכישה של הדירה ומצא כי ההסכם מפנה לתסריט ועל פי התסריט החנייה היא בשטח של 8 מ"ר. המערערים ביקשו להסתמך על תקנות התכנון והבנייה הקובעות מידות לחניות, וביהמ"ש ציין כי אין לתקנות אלו עניין לכאן, שכן אין בהן הוראה המחייבת העמדת חניה צמודה לרשותו של רוכש דירה. עניינו של התיק בזכויות הקניין של המערערים ולא בזכויות השימוש שלהם בחנייה. הערעור נדחה.
ב. על חוזה הרכישה ותקנות התכנון והבניה אין המערערים יכולים להשתית תביעתם מן הטעמים האמורים בפס"ד ביהמ"ש המחוזי. המערערים טענו גם כי על פי "תסריט החניות" שאושר ע"י העיריה לבניין הנדון שטח החנייה המינימאלי הוא 12.5 מ"ר. עוד נטען, כי על פי תסריט זה, המהווה חלק מהיתר הבניה של הבנין, אושרו למשיב 16 מקומות חניה עבור כל הבניין בעוד שעל פי תשריט החניות שצורף לחוזה הוצמדו לדירות 18 מקומות חנייה קטנים יותר. ניתן ללמוד מעריכת השוואה בין שני תרשימי החנייה, כי בתשריט שצורף להסכם המכר מצויות 18 חניות, בעוד שבשרטוט שנטען לגביו
כי הוא חלק מהיתר הבניה של הבניין מופיעות רק 16 חניות. גם בהנחה, לטובת המערערים, שנעשתה חריגה מהיתר הבניה שקבע כי כל תא חניה יהא בשטח של 12.5 מ"ר, אין בכך עדיין כדי להביא לידי קבלת תביעת המערערים, שהרי המערערים חתמו על תשריט החנייה שצורף להסכם ובו צויין במפורש כי תא החנייה יהיה בשטח של 8 מ"ר. בכך ויתרו המערערים על זכות שיכולה היתה לנבוע להם מהיתר הבנייה. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. שריקי למערערים, עו"ד ד. גנור למשיבים. 21.2.93).

בג"צ 5420/92 - בית הכנסת אהלי תורה ואח' נגד שר הדתות ואח'

*מינוי מועצה דתית חדשה ברחובות(העתירה נדחתה).

א. חמשה בתי כנסת בעיר רחובות פנו בעתירה לבג"צ בעניין אי חידוש הרכבה של המועצה הדתית ברחובות ודרישת העותרים לקבל ייצוג במועצה דתית זו. העתירה נדחתה.
ב. אשר לחידוש הרכבה של המועצה הדתית - על פי חוק שירותי הדת היהודיים חייב שר הדתות לחדש הרכבה של מועצה דתית "בתום 6 חודשים מיום בחירת המועצה של הרשות המקומית". עירית רחובות נבחרה בפברואר 1989, ועל אף שעברו כבר כ- 3 וחצי שנים מאז, טרם כוננה מועצה דתית חדשה. מספר סיבות גרמו לכך ורק לקראת ישיבת בג"צ חידש שר הדתות את פעילותו בעניין כינונה של מועצה דתית חדשה לעיר רחובות. בתשובתה הודיעה המדינה כי החלו ההליכים לפי החוק לקבל רשימות מועמדים מצד הרשויות הנוגעות בדבר. החוק איננו מאפשר קיצורי דרך לעניין חידושה של המועצה הדתית, ומשהחל השר בפעולות הנחוצות, הרי שזה המירב שיכולים העותרים להשיג במסגרת עתירה זו. מכאן שבנושא זה באו העותרים על סיפוקם.
ג. אשר לדרישת העותרים, והיא עיקר עתירתם, לייצוג במועצה הדתית - טענתם היא כי בחמשת בתי הכנסת מתפללים כ- 1800 איש ומן הראוי כי יינתן להם ייצוג הולם. בעתירתם הם מתרעמים על כך ששלושת הגופים המרכיבים את המועצה הדתית ממליצים על המועמדים משיקולים מפלגתיים, ולדעתם מן הראוי שהנציגים יהוו ייצוג מתאים וראוי שלגופים ועדות המעוניינים בשירותי דת ולא על פי המלצות של מפלגות. אכן, ייתכן שייצוג על פי שיקולים מפלגתיים איננו הייצוג הטוב ביותר, אלא שזה רצון המחוקק.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד עזריאלי לעותרים, עוה"ד י. שפר וש. שמעון למשיבים. 1.2.93).

בש"פ 819/93 - מדינת ישראל נגד אלכסנדר סורוצקי

*שחרור בערובה (אינוס)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. העורר הואשם בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, בהדחה בחקירה בנסיבות מחמירות ובאיומים. המדינה ביקשה את מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. ביהמ"ש החליט כי המשיב ישוחרר בערובה ונאסר עליו להכנס לתחומי העיר קרית שמונה, מקום מגורי המתלוננת. ביהמ"ש הורה כי "המשיב יהיה מרותק לקיבוץ גונן". השופט ביסס את החלטתו בעיקר על הנימוק שחרף העובדה שקיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים, מעוררות עובדות המקרה תמיהות מספר אשר לא בנקל ניתן למצוא להן תשובות. הערר נתקבל.
ב. העבירות המיוחסות למשיב חמורות ביותר, הן מבחינת מהותן והן מבחינת הנסיבות הקשורות באופן ביצוען. מדובר באינוס שבוצע בברוטאליות רבה, ובנסיונות להדחה בחקירה שהיו מלווים בלחץ ובאיומים. באשר לתמיהות שפורטו ע"י השופט, הרי יש בידי התביעה, לכאורה, תשובות מתקבלות על הדעת לתמיהות אלה. העבירות של הדחה בחקירה,
שגם לגביהן קיימות ראיות לכאורה, די בהן כדי לעורר את החשש כי המשיב עלול לנסות ולהשפיע על עדי התביעה הראשיים אם יהיה משוחרר בערובה. אין בתנאי השחרור בערובה שנקבעו כדי לשמש חלופה נאותה ומספקת למעצר בפועל. למשיב גם הרשעות קודמות בעבירות של תקיפה ואיומים ויש בכך כדי לזרוק אור על אישיותו.
ג. בהחלטת השופט נקבע שבתור חלופה למעצר יהיה המשיב מרותק לקיבוץ גונן בו היה המשיב מועסק בעבר. דא עקא, שב"כ המדינה הגישה אישור מטעם הקיבוץ כי אין ביכולתו של הקיבוץ "להסכים להמצאותו של (המשיב) ברחבי הקיבוץ, כל זמן שעומדים ותלויים נגדו האשמות מסוג זה". לנוכח מכתב זה, שהובא לידיעת הסניגור, הודיע הסניגור שנעשים מאמצים להשיג פרטים על פתרון אלטרנטיבי למגוריו הזמניים של המשיב, וההצעה החדשה מתייחסת למגוריו אצל אחי הנאשם, שהביע נכונותו לקבלו אל ביתו בכרמיאל. בהקשר זה יש לציין כי באו בפני ביהמ"ש מקרים בהם הסתבר, כי הוצעו ע"י הסניגוריה "חלופות" למעצר, לפני שנערכה קודם לכן בדיקה סבירה במהותן וביסוסן של "חלופות" אלה. אין זה מספיק לזרוק לחלל ביהמ"ש אפשרות היפוטטית בדבר הימצאות עתידית אפשרית של הנאשם בכתובת כלשהי. צריך לברר קודם כל אם האנשים הנוגעים בדבר מוכנים ומסוגלים לקלוט את הנאשם בביתם, תוך ידיעה ברורה במה מואשם האדם ושהמדובר בתנאי של שחרור בערובה, שלשם בדיקת קיומו עשויים להיערך בדיקות ובירורים ע"י המשטרה.

(בפני: השופט בך. עו"ד גב' אתי כהנא לעוררת, עו"ד ד. שפיגל למשיב. 12.2.93).

בש"פ 597/93 - מדינת ישראל נגד צ'רלי אבוטבול ואח'

*שחרור בערובה (חטיפה ואיומים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. ששת המשיבים חשדו ב"מתלונן" - שהוא מחזיק כסף שנגנב מאת מועדון מסויים בנתניה. כדי להניע את המתלונן להודות באשמה ולהחזיר את הכסף חטפו את המתלונן, כלאו אותו, איימו עליו, בין היתר באמצעות אקדח, עטפו את ראשו בשק והטילו עליו אימה בדרכים שונות. מתוך פחד, ובניגוד לאמת, הודה המתלונן בהשתתפות בגניבה, והצליח לבסוף להתחמק משוביו ולהגיש תלונה למשטרה. לאחר מכן פנו אליו שלשה מהמשיבים והניעו אותו בדרכי איומים והפחדה לחזור בו מתלונתו. לאחר הגשת כתבי האישום ביקשה הפרקליטות לעצור את כל הנאשמים עד תום ההליכים. השופט נעתר לבקשת המדינה במה שנוגע לנאשם השביעי, שחלקו בעבירות היה לדעתו דומיננטי במיוחד, אך מצא שניתן להסתפק ביחס למשיבים בחלופה נאותה למעצר בפועל ולפיכך הורה לשחררם בערובה. התובעת ביקשה בביהמ"ש המחוזי להציג מסמכים מסויימים בפני השופט, המהווים לדבריה חומר חסוי, והשופט החליט שלא לעיין במסמכים אלה בסברו כי הגשת חומר חסוי מטעם המדינה לידיעת ביהמ"ש בלבד, תתכן רק בשלב שלפני הגשת כתב האישום, וזאת במטרה למנוע את שיבוש החקירה המשטרתית. הערר נתקבל.
ב. עקרונית, אין זה רצוי שביהמ"ש ירשה לאחד הצדדים להגיש לו חומר, שלצד השני נמנעת הגישה אליו. לכן אין להרבות בשימוש בפרוצדורה זו. אך ישנם מקרים בהם תחושת הצדק מחייבת יישומה של אפשרות נוהלית זאת. כבר נקבע במספר החלטות בעבר כי שימוש בדרך זו אינה מוגבלת להגשת חומר ע"י התביעה, אלא ניתן להפעילה במקרים ראויים גם לטובת הסניגוריה, כאשר היא מבקשת להביא מידע מסויים לידיעת השופט, בקשר לבקשת הנאשם להשתחרר בערובה. אין התביעה רשאית להגיש לשופט לאחר הגשת כתב האישום, חומר לעיונו הבלעדי, אלא במסגרת דיון בתקפו של צו חסיון, כאשר חומר זה מתייחס במישרין לעבירות המיוחסות לנאשם. אולם אין כלל זה תופס ביחס למידע רלבנטי לעניין מעצרו הנמשך של הנאשם, אשר אינו קשור במישרין להוכחת העבירות
עצמן. כך, למשל, אם יש בידי התביעה מידע בדבר נסיונו של הנאשם להשיג דרכון מזוייף כדי להימלט. הרצון לשמור בסוד את פרטי החקירה הנוספת, כדי לא לסכל את גילויה ותפיסתה של כנופיית הזייפנים מובן ולגיטימי. אותו עקרון יכול לחול ביחס למידע בדבר כוונה להשפיע על עדים או לעבור עבירות נוספות.
ג. לגופו של עניין, השופט קמא לא העריך במידה מספקת את חומרת העבירות נשוא האישומים. מדובר לכאורה במעשי בריונות חמורים ביותר, ועל ביהמ"ש לוודא כי העדויות המרכזיות יובאו בפני ביהמ"ש מבלי שיקל על הנאשמים לשבש הליך זה. קשה להבין על סמך מה הגיע השופט למסקנה כי אין חשש של נסיון להשפיע על המתלונן, כאשר בכתב האישום נכללת, נגד שלשה מהמשיבים, עבירה של הדחה בחקירה, וקיימות ראיות לכאורה לביסוסו של אישום זה. סעיף 21א'(א) לחוק סדר הדין הפלילי אומר במפורש כי אם הוגש כתב אישום רשאי ביהמ"ש לצוות על מעצרו של הנאשם אם "ביהמ"ש סבור, על סמך החומר שהוגש לו, כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם יביא לידי שיבוש הליכי משפט...". הטענה שסעיף זה חל רק על מידע חיצוני חדש, מחוץ לעבירות הכלולות בכתב האישום בדבר נסיון להביא לידי שיבוש הליכי משפט, אין לקבלה. סעיף זה הוא בר הפעלה גם כאשר החומר "שהוגש" לביהמ"ש הוא חומר הראיות המבסס אישום בדבר הדחת עד לשנות את עדותו. לפיכך הוחלט לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים.

(בפני: השופט בך. עו"ד גב' אתי כהנא לעוררת, עוה"ד מקרין, לנדשטיין, ציון אמיר, זילברמן ונטור למשיבים. 5.2.93).

ע.א. 2162+5348/90 - יוסף מצא נגד אגד ואח'

*טענת רשלנות שגרמה לפגיעה(מחוזי חיפה - ת.א. 112/86 - הערעור נדחה).

א. המערער היה חבר קאופרטיב אגד. בבוקר יום האירוע הסיע המערער אוטובוס מנצרת לחיפה והיה עליו לבצע לאחר זאת הסעה נוספת מחיפה למגדל העמק. בהפסקה קצרה שהיתה לו הניח המערער את תיק הנהגים שלו, ששקל כ- 10 ק"ג, על אצטבאה שהיתה בחדר האוכל של הנהגים באותה תחנה. המדף שעליו הונח התיק היה בגובה 35 ס"מ מעל פני הקרקע. כדי להוציא חזרה את התיק היה על המערער להתכופף מעט. כאשר בא המערער "לשלוף" את התיק מן המדף, הרגיש, לדבריו, "מעין חריקה וכאב עז בגב התחתון". הוא נפל וחבריו עזרו לו לקום ולאחר מכן הופנה לבית חולים. לדברי המערער, בעת שהניח את התיק שלו על המדף, היו רק תיק אחד או שניים נוספים, ואילו כשבא לקחת את התיק היו תיקים רבים ליד התיק שלו ותוך השליפה כאמור נפגע. הרשלנות המיוחסת ע"י המערער לאגד מבוססת על היעדר תנאי עבודה שימנעו מהמערער ונהגים כדוגמתו סיכון. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה.
ב. חיי היום יום מלאים סיכונים ואין להטיל על מעביד חובת זהירות ואחריות בנזיקין בגין כל סיכון אפשרי. המערער היה מורגל בהרמה של תיק הנהג שלו במשקל כ- 10 ק"ג לפחות מספר פעמים בכל יום עבודה במשך תקופה ארוכה של כ- 17 שנים עד יוםהתאונה. לצורך פעילות רגילה כזו לא היה צורך בהדרכה או הנחייה מיוחדת, ואין לומר שבהעמדת האצטבאה לשימוש המערער ונהגים אחרים, מבלי מתן הנחיות מפורטות כיצד על נהג לנהוג בבואו ליטול את התיק, יצר אגד סיכון המטיל עליו אחריות בנזיקין.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ש. אופיר למערער, עוה"ד א. זרזבסקי וע. ברנבלום למשיבים. 9.2.93).

ע.א. 1294/92 - רחל חג'ג' (קטינה) וריימי חג'ג' נגד יוסף חג'ג'

*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).

ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב במזונות בתו הקטינה בסכום של 1,200 ש"ח לחודש החל ביום הגשת התביעה ב- 1985. סכום זה כולל כל הוצאותיה לרבות חינוך, ריפוי וחלקה היחסי בהוצאות הבית בו היא מתגוררת עם אמה. המזונות הוצמדו למדד חודש נובמבר 1991. תביעת המערערת השניה, האשה, למזונות, נדחתה ע"י ביהמ"ש שקבע כי לאור התנהגותה איבדה זכותה למזונותיה. הערעור הנוגע למזונות האשה נדחה וערעורה של הבת על מיעוט המזונות נתקבל.
אין להתערב בעניין הקביעה שאין האשה זכאית למזונותיה. מדובר כאן על מערכת ממצאים אשר משקלה המצטבר מבסס מסקנת הערכאה הראשונה כי אין האשה זכאית למזונותיה. מאידך, הסכום שנפסק לבת, הכולל גם השתתפות בהוצאות הבית, נמוך מדי, הן לפי מבחן אמת המידה של צרכי הקטינה והן מבחינת יכולתו ומשאביו של המשיב. לפיכך יש לקבל את הערעור באופן חלקי ולהעמיד את מזונות הבת, מיום הגשת התביעה, על 2,000 ש"ח לחודש תוך הצמדה למדד 15.1.93.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. הולנדר למערערות, עו"ד י. כהן למשיב. 22.2.93).

ע.א. 125/92 - שמואל הרשקוביץ נגד אביבית ודבורה הרשקוביץ (קטינות)

*סמכות בתביעת מזונות (הערעור נדחה).

ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות לשתי בנותיו הקטינות, המשיבות. המזונות לקטינות שולמו עוד לפני גירושי ההורים, על יסוד הסכמה שהושגה בהליך קודם בפני ביהמ"ש המחוזי בחיפה. הצדדים לתביעה ולפסה"ד היו המערער ואמן של הקטינות. ההסכמה נבלעה בפס"ד לגירושין של ביה"ד הרבני והפכה לחלק ממנו ועל יסודו שולמו המזונות. לאחר מכן הגישו המשיבות תביעה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש חייב את המערער בתשלום מזונות בסכומים יותר גדולים. טענת המערער היא כי לא ניתן היה לדון מחדש במזונות הקטינות, אלא במסגרת תובענה המתבססת על שינוי נסיבות מהותי. משלא הוכח שינוי כאמור לא היה מקום לשינוי סכום מזונות במסגרת הדיון בביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש סבר כי הוא מוסמך לדון במזונות הקטינות, אף שלא על יסוד הטענה של שינוי נסיבות מהותי והערעור נדחה.
ההסכם בין ההורים בדבר גירושין, שניתן לו תוקף של פס"ד, אינו מונע מן הקטינות תביעת מזונותיהן מאביהן שלא במסגרת תובענה של שינוי נסיבות. כאשר הקטינות לא היו צד לתביעה למזונות בביהמ"ש המחוזי ולהסכם בין ההורים, וכן לדיון בתביעת הגירושין, אין בהסכם האמור כדי לחסום דרכן בבואן לתבוע מזונותיהן.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ד. ברוש למערער, עו"ד ל. גורה למשיבות. 3.2.93).

ער"מ 5703/92 - אליעזר לנצמן נגד עירית חיפה

*הרשעה בבי"ד למשמעת ביציאה ללא רשות לחופשה ובקבלת טובת הנאה (הערעור נתקבל בחלקו).

אין להתערב בפסק דינו של ביה"ד למשמעת לעובדי העיריה, ככל שהדבר מתייחס לאישומים בעניין היציאות לחופשה ללא קבלת רשות. מחובתו של עובד לבקש אישור ליציאה לחופשה, וכל עוד לא ניתן האישור, אין הוא רשאי לצאת לחופשה. נוהג שהתפתח בעבר, כביכול, אין בו כדי לשנות מסקנה כאמור. נוהג פסול הסותר מיניה וביה חובתו של העובד, נותר פסול, ואין בו כדי לפטור מאחריות.
מאידך, אין מקום להרשעת המערער בעבירה של קבלת טובת הנאה במסגרת העבודה בעיריה. טענתו העובדתית של המערער, לפיה נסע לאמסטרדם כדי לטפל בהעברת מוצגים אשר אותם הוריש אספן הולנדי למדינת ישראל, לא נסתרה. זו היתה נסיעה בתפקיד, כי האפוטרופוס הכללי הממונה על הטיפול בירושות לטובת המדינה היה נכון להשאיל את
האוסף למוזיאון בחיפה, והוא מימן על כן את נסיעתו של המערער לאמסטרדם העבירה של קבלת טובת הנאה מתייחסת לנסיבות בהן מקבל העובד טובת הנאה לעצמו ולא למקרים בהם הוא נוסע בתפקיד לשם קידומו של התחום בו הוא עוסק, על חשבון גורם ממלכתי אחר, שמכסה הוצאותיו ביודעין ותוך כוונה שתבוצע מטרה שהיא לטובת המוסד אשר אותו ובו משרת המערער. אכן חלה על המערער חובה לדווח מראש בפרוטרוט והוא אף חייב היה לקבל אישור מראש לביצוע הנסיעה, אך קבלת טובת הנאה אינו משקף את הפסול שבמעשהו. לפיכך יש לקבל את הערעור ככל שהוא נוגע לעבירה של קבלת טובת הנאה. לאור הזיכוי מעבירה זו יש להקל באמצעי המשפטי שנגזר למערער.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ד. גושן למערער, עו"ד ד. לוי למשיבה. 7.2.93).

בש"פ 757/93 - מדינת ישראל נגד נתן בנימין

*השופט שצריך לדון בעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים לאחר שנשמעה עדות המתלונן (הערר נתקבל).

בבקשה קודמת לביהמ"ש העליון החליט השופט גולדברג לדחות את עררו של המשיב על החלטה לעצור אותו עד תום ההליכים, אך הוסיף כי בהתחשב בכך כי העד העיקרי הוא המתלונן ועל פי עדותו יחרץ המשפט, לא יהיה על המשיב להמתין עד סיום העדויות כולן, אלא יוכל להגיש בקשה להשתחרר מהמעצר בסיום עדותו של המתלונן. הרעיון היה שלאחר שמיעת עדותו של המתלונן ניתן יהיה להעריך לא רק את הראיות לכאורה, כי אם גם את משקלן. משנשמעה העדות סבר השופט היושב בדין, השופט עמית, שאין זה מן הראוי שהוא ידון בבקשה לעיון חוזר. היה זה משום שבאי כח הצדדים ביקשו לגרור אותו לטענות עובדתיות שונות שטרם הובאו ראיות עליהן. לפיכך העביר את הבקשה להחלטתו של שופט אחר שיכול היה לשקול את אשר יש בעדות לכאורה. השופט האחר החליט לשחרר את העורר וערר על כך נתקבל.
בהעברת הבקשה להחלטתו של שופט אחר, שכל שיכול היה לעשות הוא לשקול את אשר יש בעדות לכאורה, הוחמצה המטרה. ראייה לכך, כי באי כח שני הצדדים טוענים כיום, בשאלה אם יש או אין בעדות המתלונן ראייה לכאורה נגד המשיב. הדרך הנכונה לבירור תהיה ביטול ההחלטה נשוא הערר של השופט האחר, והחזרת הדיון לשופט היושב בדין, על מנת שיחליט מחדש בבקשה לעיון חוזר לאור עדותו של המתלונן שהושמעה בפניו.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' לוי למבקשת, עו"ד גב' דיקובסקי למשיב.16.2.93).

בג"צ 5694/92 - וליד חסן מחמד סאלם נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

*מעצר מינהלי (העתירה נדחתה).

העותר עצור ביו"ש במעצר מינהלי לפי סעיף 87 לצו בדבר הוראת בטחון. הוא נעצר לראשונה על פי צו שתוקפו מיום 16.9.91, הצו הוארך פעמיים ולאחרונה הוארך לששה חודשים מיום 20.8.92. העררים נגד המעצר שנשמעו ע"י שופט משפטאי נדחו. טענתו המרכזית של העותר היא כי מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש לא היה מוסמך לתת צו מעצר מינהלי לגביו, כי לטענתו הוא כיום תושב ירושלים ולא של יו"ש. אין חולקין על כך כי בעת המעצר היה העותר תושב יו"ש, ולטענתו עקרה משפחתו לירושלים בעת שהיה במעצר. העתירה נדחתה.
שינוי מקום המגורים של משפחת העותר - בעת שהעותר היה במעצר - אין לה השלכה על חוקיות מעצרו. מי שנעצר מעיקרו כדין אין מעמדו משתנה, אחרי תחילת המעצר, ע"י שינוי, כביכול, של מקום המגורים שלו, שאינו אלא מקום מגורים קונסטרוקטיבי, שהרי לא גר שם בפועל מעולם, או ע"י שינוי מקום מגורי משפחתו. השאלה העומדת בפני מפקד האיזור היא אם טעמי הבטחון של האיזור מחייבים מעצר של אדם ששהה באיזור בעת ביצוע המעשים שהם היסוד לכוונה לעצרו. אם העותר היה פעיל, כפי שנטען, בחזית
העממית לשחרור פלסטין ופעילותו באה לידי ביטוי גם באיזור שעליו מופקד המפקד הצבאי, היה זה האחרון מוסמך להורות על מעצרו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאה צמל לעותר, עו"ד א. קורן למשיב. 24.2.93).

ע.פ. 3917/92 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (יידוי אבנים על אוטובוסים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בכך שבשלשה מועדים שונים, בחודשים מרץ עד יוני 1992, יידה אבנים לעבר אוטובסים של נוסעים במזרח ירושלים, בכל המקרים פגעו האבנים באוטובוסים ובמקרה אחד נפצע תייר בראשו מרסיס זכוכית. בבצעו את המעשים היה המערער פחות מגיל 15 וביהמ"ש הביא בחשבון את הודאתו של המערער, עברו הנקי והיותו תלמיד כיתה ח' בבית ספר עממי. לעומת זאת הצביע גם על חומרת העבירות, שהרי מדובר בתופעה המערערת את בטחון הנוסעים בדרכים. ביהמ"ש הדגיש כי עבירות כגון אלה מבוצעות דווקא בידי קטינים כדוגמת המערער ושיקולי הרתעה ראויים מחייבים ענישה משמעותית מרתיעה. ביהמ"ש גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
חרף גילו הצעיר של המערער לא היה מקום להתערב בעונש, שכן מדובר בעבירה שיש להתייחס אליה בחומרה רבה. ברם, קיים נתון המיוחד למערער לבדו, שבעטיו המליץ שירות המבחן להפחית מן העונש. נתון זה מתייחס למצב בריאותו של המערער הסובל מכמה חוליים, שבעטיו של אחד מהם עבר ניתוח ואושפז במרפאת הכלא. נוכח נתון מיוחד זה, שלא היה קיים עת ניתן גזר הדין, ולא בלי היסוסים, הוחלט להקל בעונש ולהעמיד את המאסר בפועל על 15 חודשים ותקופת המאסר על תנאי תעמוד בעינה.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חשין. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' לאה צמל למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 17.2.93).

ע.א. 2533/91 - שחף לבניין ולהשקעות בע"מ נגד רחל גבעוני ובנימין אלג'ם

*החלפת מיופה כח שמונה בהסכם כאשר מיופה הכח המוסכם נפטר (הערעור נדחה).

המערערת התקשרה עם המשיב השני ובעלה המנוח של המשיבה הראשונה (להלן: המשיבים) בהסכם קומבינציה לבניית מקרקעין. ביום 7.8.79 ייפו שני הצדדים את כוחם של באי כוחם, עו"ד מ. בזק מטעם המשיבים ועו"ד א. אלופי מטעם המערערים, לפעול ביחד על פי יפוי הכח כדי להוציא אל הפועל את ההסכם שביניהם. בפברואר 1981 ניתן לעורכי הדין הנ"ל יפוי כח זהה ליפוי הכח הקודם, אולם על פיו רשאים כל אחד מעורכי הדין לפעול בנפרד. עו"ד אלופי, שהיה ב"כ המערערת, נפטר, והמערערת פנתה לביהמ"ש וביקשה כי ב"כ ימונה כמיופה כח ביחד ולחוד עם עו"ד בזק, לצורך ביצוע הפעולות המנויות ביפוי הכח הנדון. עמדת המשיבים היתה כי הם מוכנים למינוי מיופה כח אחר, אשר יפעל ביחד עם בא כוחם, אך לא ביחד או לחוד. ביהמ"ש סירב להעניק למערערת את הסעד שביקשה, וקבע כי "עקב סירובו של עו"ד גליקס (ב"כ המערערת) לפיקוח כל שהוא מצד המשיבים על פעולותיו על פי יפוי הכח, ומאחר והנושא בשיקול דעת ביהמ"ש... החלטתי לדחות את הבקשה". הערעור נדחה.
בהיעדר הסכמה בין בעלי הדין, אין ביהמ"ש יכול להכתיב להם מי יהיה מיופה כוחם במקום עו"ד אלופי המנוח, ויהא זה יפוי כח לפעול ביחד או בנפרד. זאת ועוד, מן החומר שהוגש עולה כי עיסקת הקומבינציה שבין בעלי הדין הובאה לערכאות, ובדיון שהתקיים בבימ"ש השלום הושגה, בשלב כלשהו, הסכמה בדבר פעולה משותפת של באי כח בעלי הדין לקידום העיסקה והשלמתה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. גליקס למערערת, עו"ד ש. לוי למשיבים. 25.2.93).

בג"צ 903/93 - דני ז'ק נגד שר הפנים ואח'

*ביטול מינויו של העותר כחבר וועדת הבחירות לבחירת הרבנים הראשיים (העתירה נדחתה).

העותר הוא ראש העיר קרית ביאליק. וועדת הבחירות לבחירת הרבנים הראשיים לישראל הודיעה לו כי הוא חבר האסיפה הבוחרת ושמו נכלל בין חברי האסיפה הבוחרת ששמם פורסם ברשומות. לאחר זמן הודע לעותר כי שמו נכלל בטעות כחבר האסיפה הבוחרת. פשר הטעות נובע מחוק הרבנות הראשית לישראל שלפיו ימונו לגוף הבוחר נציגים שונים ובכללם "25 ראשי הערים הגדולות". החוק מוסיף ואומר כי הערים הגדולות ייקבעו "לפי מספר התושבים היהודיים". וועדת הבחירות סברה תחילה כי קרית ביאליק היא אחת מ- 25 "הערים הגדולות" וזאת על פי נתוני מרשם האוכלוסין. לאחר זמן הסתבר לוועדת הבחירות כי נתוני המרשם אינם מדוייקים, וכי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משקפים בצורה מדוייקת ונאמנה יותר את המציאות. הסתבר גם כי משרד הפנים עצמו פועל על יסוד נתונים אלה בכל עניין הנוגע לגודל האוכלוסיה ברשויות המקומיות. על בסיס שיטת החישוב החדשה הסתבר לוועדת הבחירות כי קרית ביאליק אינה נכללת בגדר 25 "הערים הגדולות". העתירה נדחתה.
אמת המידה שנתקבלה על דעת וועדת הבחירות סבירה היא. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נותנים מידע על המציאות, והם ראויים לשמש אמת מידה לבחינת "גודלה" של עיר. אמת, גם נתוני מרשם האוכלוסין ראויים הם. בנסיבות אלה, האחריות לבחירת האופציה הראוייה נתונה לרשות השלטונית (וועדת הבחירות). עליה הוטל תפקיד זה, וכל עוד היא פועלת בעקביות, שלא למטרות זרות ובהגינות, אין כל יסוד להתערבותו של בג"צ בהחלטתה.

(בפני השופטים: ברק, בך, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד יהלום לעותר, עוה"ד מני מזוז, אייש ובוסתן למשיבים. 19.2.93).

ע.פ. 5553/91 - זידאן חליל זעאתרה נגד היועץ המשפטי לממשלה

*הרשעה בגרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

בעקבות סכסוך שכנים פחות ערך התעוררו חילופי דברים וקללות בין המערער לבין שכניו. המערער נכנס לביתו, נטל סכין מטבח ארוכה וחזר לזירת האירוע שם נתקבצו בני המשפחות היריבות. המערער ידה אבנים לעבר זוהיר, אבי המשפחה היריבה, ובתגובה לכך חבט הלה באת החפירה שבידיו במצחה של אם המערער. המערער רץ לעבר בנו של זוהיר, יליד 1972, כשהסכין שלופה בידיו, דקר אותו דקירה אחת בחזה, ונמלט מהמקום. הסכין שננעצה בחזהו של הקרבן גרמה לכך שהפך לכמעט צמח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה וגזר לו 13 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הסניגור ביקש להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי ולקבוע כי מדובר במקרה של הגנה עצמית, ולחילופין טען שלא הוכחה הכוונה הפלילית הדרושה לעניין הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. אין להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המבוססים כולם על חומר הראיות, וגם אין יסוד לטענה כי הכוונה הפלילית הדרושה להרשעה בעבירה של חבלה בכוונה המחמירה לא הוכחה. אשר לעונש - אמנם העונש הוא חמור, ואין ספק שהיה מקום להביא בחשבון שהמקרה אירע במהלך אירוע אלים ולאחר שתקפו את אם המערער. מאידך גיסא, התוצאות של הדקירה היו חמורות ביותר ולקרבן נגרם נזק שאין לו תקנה. מדובר באירוע על רקע של "תרבות סכינים" ועל ביהמ"ש לבטא שיקולי הרתעה ראויים במקרים כגון אלה. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את כל השיקולים האישיים ואין לומר שהחמיר עם המערער במידה המצדיקה התערבות.