ע.א. 2629/92 - זיד אבו שדיר ואח' נגד כונס הנכסים הרשמי
*סירוב להכריז על חייבים כ"פושטי רגל"(הערעור נדחה).
א. המערערים הם בעל ואשה אשר חובותיהם הכוללים הגיעו, בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי, לכדי 156,000 ש"ח. המערער הגיש בקשות קודמות לפשיטת רגל בשנים 1983 ו- 1984 ונדחו, ולאחר מכן הוכרז כפושט רגל ב- 1987 ופשיטת הרגל בוטלה ב- 1990. בעתהמשפט נשוא הערעור טען המערער כי כל החובות שלו נובעים מרכישת צרכי מחיה למשפחתו בת 9 נפשות. ביהמ"ש המחוזי הטיל ספק בתום הלב של המערערים, בציינו כי אם נצברו חובות כה ניכרים מרכישת צרכי מחיה רגילים, סימן שהמערערים נהגו שלא בתום לב. ביהמ"ש הוסיף וציין כי למערערים אין כמעט רכוש, אין להם הכנסות ואין להם הצעה להחזר חובות כלשהו. לפיכך דחה ביהמ"ש בקשת המערערים למתן צו כינוס ופשיטת רגל. ביהמ"ש הוסיף וציין כי לא נראה לו שיש להשתמש בהליכי פשיטת רגל כמכשיר נח למחיקת חובות של נושים ולהגן בכל מחיר ובצורה בלתי מאוזנת על החייב. בנסיבות המקרה, מקומם של החייבים עדיין במסגרת ההוצל"פ, שם יוכלו ליזום חקירת יכולת וישנם סיכויים רבים כי החייבים ישלמו שם תשלומים חודשיים המתאימים ליכולתם הכלכלית האמיתית. בהוצל"פ יש לנושים ביקורת מרובה יותר על החייבים ויוכלו לחקור ולברר אם יש לחייבים רכוש שהם מנסים להעלימו. הערעור נדחה.
ב. יש יסוד למסקנה בדבר היעדר תום לב של המערערים כפי שציין ביהמ"ש המחוזי. הליכי פשיטת רגל מן הנכון שיינקטו אם יש בהליכי הוצל"פ שננקטו, או שניתן לנקוט בהם, ובשאר נסיבות העניין, כדי להצביע על כך שהליכי פשיטת הרגל הם הדרך הנאותה.כאשר אין פשיטת הרגל אלא מסלול מעבר קצר, בגדר דרך להשגת הפטר ללא מאמץ לתשלום חלקי, אין מעניקים לחייב זכות להימלט מחובותיו ע"י הגשת בקשה לצו כינוס. זאת ועוד, לאור רוחם ומגמתם של סעיפים 55(ב) - 63 לחוק פשיטת הרגל, אין סיכוי להפטראם אין סיכוי לתשלום כלשהו לנושים, ולצורך הפטר בלבד אין טעם בהכרזת פשיטת רגל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. המערערים לעצמם, עו"ד ע. אליצור למשיב. 25.2.93).
ע.פ. 2577/90 - גסאן בן מוחמד זריקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 381/89 - הערעור נדחה).
א. המנוחה טובה ברונשטיין, כבת 74, התגוררה בגפה בדירה בת"א. ביום המקרה נמצאה המנוחה שרויה על רצפת הדירה כשהיא מתה. כל תכולתו של ארון הבגדים היתה מפוזרת על הרצפה, ונתברר כי חסרים מהדירה טרנזיסטור ושעון, וכן חסר הכסף שקיבלההמנוחה כקיצבה מהמוסד לביטוח לאומי. המערער וכן אחד נידאל זבארה, שהתגורר יחד עמו בדירה שמעל דירת המנוחה, נעצרו כאשמים ברצח. המערער אינו מכחיש כי היה עם זבארה, נגדו הוגש כתב אישום נפרד, בדירת המנוחה ביום הרצח, ואף שיחזר את שאירע בדירה. לדבריו אכן פגע במנוחה, אלא שפגיעותיו בה היו מקריות, ולאחר מכן ברח מהדירה, כשהמנוחה עדיין בחיים. לפי ממצאי פתולוג נחבלה המנוחה קשות ובאכזריות רבה ע"י רוצחיה, ו"המוות נגרם מהנזקים הקהים, גסים וקטלניים בחזה בשילוב עם חנקידני שהוא לכשעצמו עשוי להיות קטלני". ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערער שפגיעתו במנוחה היתה מקרית ולא מכוונת ולא היה בה כדי לגרום למותה. ביהמ"ש סקר את הודעות המערער והסיק כי לא נותר ספק שהנאשם היכה את המנוחה באכזריות רבה מרגע היכנסו לדירתה וכי "הנזקים הקטלניים שגרם בגופה יחד עם החנק הידני גרמו למותה".
ב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח הן לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין והן לפי סעיף 300(א)(3) לחוק הנ"ל. אשר להרשעה בעבירה הראשונה קבע ביהמ"ש כי פגיעותיו של המערער במנוחה היו פרי מחשבה, והוא עשה זאת באכזריות וללא רחמים, ובנסיבות בהן היה יכול להבין את תוצאות מעשיו. ביהמ"ש ממשיך כי "מעשיו... מעידים... שאכן החליט הוא להמית את המנוחה... בו ברגע שנכנס לדירה שלה...". לעניין הרשעת המערער בעבירה השניה אמר ביהמ"ש כי "הוכח שהנאשם נכנס לדירה כדי לגנוב... ותוך ביצוע עבירה זו חבט במנוחה... חנק אותה וגרם במזיד למותה... במקרה של פעולה משותפת לא חשוב מי מהשניים הנחית בפועל את המכות... ומי משניהם... חנק את המנוחה...". הערעור נדחה.
ג. כיוון שחיים אנו מפיו של המערער על מהות החבלות שנחבלה המנוחה עד שברח, לא היה מקום לקבוע, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, כי המערער הוא שחנק את המנוחה. על כן יש לצאת מן ההנחה שמעשה החניקה נעשה בידי חברו לפשע של המערער, שנשאר בדירה אחרי שהמערער נטש אותה. טוען הסניגור, כי אם לא היה המערער נוכח בשעה שחברו חנק את המנוחה אין לייחס לו מעשה זה ואת הכוונה להמית. הוא הדין לגבי ההרשעה בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. לטענתו נכנסו המערער וחברו לדירה בידיים ריקות ולא היה על המערער לצפות כי חברו יחנוק את המנוחה בידיו. לפיכך אין לראות את המערער, שלא היה במקום בשעת החניקה, כמי שחזה מראש אפשרות שהתוצאה הקטלנית עלולה להתרחש, ואי איכפתיות לגבי אירוע תוצאה זו.
ד. גם אם נחנקה המנוחה אחרי שהמערער ברח מן המקום והשאיר מאחוריו את שותפו - מסקנת הפתולוג לא היתה כי סיבת המוות נעוצה רק בחנק, אלא ב"נזקים הקהים, גסים וקטלניים בחזה", דהיינו אלה שהמערער ושותפו גרמו, "בשילוב עם חנק ידני שהוא לכשעצמו עשוי להיות קטלני". כלומר, הנזקים שגרמו יחד המערער ושותפו בגופה של המנוחה הם כשלעצמם היו "קטלניים". אם תאמר כי משמעות דבריו של הפתולוג היא שהמוות נגרם עקב שילובם של אותן חבלות והחנק, גם יחד, גם אז יש לראות את המערער, לפי סעיף 309(5) לחוק העונשין, כאילו גרם למות המנוחה, אף אם החבלות שחבל בה לא היו הגורם היחיד למותה, ומעשהו לא היה גורם מוות, אילולא נצטרף עמו מעשה החנק של חברו. זאת כשנתקיימו כל יסודותיה של עבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(2) ועל אחת כמה וכמה יסודותיו של סעיף 300(א)(3).
ה. מעשיו של המערער מעידים על כוונת ההמתה כשתקף ללא רחם אשה זקנה וחולנית, בעט בה ודרך על חזה כשהיא מוטלת חסרת אונים על הרצפה. היסוד הנפשי של ההחלטה להרוג, מצד המערער, היה נלמד, על כן, בנסיבות אלה, מאופי מעשיו ומצורת הביצוע, שלגביהם ניתן היה ליישם את ההנחה כי גם הוא, ולא רק החונק, התכוון לתוצאה הטבעית של תקיפה כזאת. חיזוק למסקנה כי השניים החליטו להרוג את המנוחה, ניתן למצוא בכך שהמנוחה הכירה אותם, ולפיכך היתה להם סיבה להמיתה, כדי שלא תביא לתפישתם אחרי שגנבו מדירתה.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, אור. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מקסים אטיאס למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 21.2.93).
ע.א. 2978/90 - המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נגד ישראל בן ידע
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 3222/81 - הערעור נתקבל).
א. במאי 1980 נפגע המשיב בתאונת דרכים והמערער חייב בפיצויו. מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש קבע לו נכות רפואית בשיעור של %30. המחלוקת בערכאה הראשונה היתה באשר לפגיעה שנפגע כושר ההשתכרות של המשיב עקב הנכות. טענת המשיב היתה שאיבד כליל את כושר עבודתו וביהמ"ש לא קיבל עמדה זו. בהסתמך על הראיות ועל חוות הדעת הרפואית
קבע ביהמ"ש כי הפגיעה בראש בשיעור של %30 משקפת גם את הנכות התפקודית, כך שלאחר התאונה נותרו למשיב %70 מכושר השתכרותו לפני התאונה. בממצא זה אין להתערב.
ב. המשיב הוא בוגר בית ספר אורט במגמת אלקטרוניקה, בצבא למד במשך 8 חודשים בבית הספר הטכני של חיל האויר ושירת כטכנאי קשר בצה"ל. לאחר 4 שנות שירות בצה"ל, כששוחרר, לא החל המשיב לעבוד בטכנאות אלקטרוניקה, אלא עבד בעבודות מזדמנות, וביהמ"ש האמין לו כי התכוון בעתיד לעבוד בטכנאות אלקטרוניקה. בבואו לקבוע את כושר השתכרות המשיב לולא התאונה, עשה כן ביהמ"ש תוך השוואה לכושר השתכרותו של אחד עופר שלו, ששירת עם המשיב בצבא, גם הוא בטכנאות קשר. עופר הגיע להשתכרות המגיעה לכדי %180 מהשכר הממוצע במשק. ביהמ"ש סבר שאמנם אין להשוות את המשיב לעופר מכמה בחינות, אולם לתובע היה סיכוי להגיע לפחות ל- %170 מהשכר הממוצע. בבואו לקבוע מה כושר השתכרותו של המשיב לאחר התאונה הוא קבעו לא בשיעור של %70 מכושר השתכרות של %170 מהשכר הממוצע במשק, אלא בשיעור%70 מהשכר הממוצע במשק. באופן זה הגיע ביהמ"ש למסקנה שעקב התאונה נגרם למשיב הפסד חודשי בשיעור השווה לגובה השכר הממוצע במשק. לאחר שביהמ"ש עשה את החישוב כאמור ניכה %25 מס הכנסה ותגמולי המוסד לביטוח לאומי.
ג. שתיים הן טענותיו של ב"כ המשיב נגד החישוב שננקט ע"י ביהמ"ש: ראשית, גם אם היה מקום לקבוע שכושר השתכרותו של המשיב מגיע לכדי %170 מהשכר הממוצע במשק, טעה ביהמ"ש כשקבע שהפסדו של המערער מגיע לכדי הפרש שבין %170 מהשכר הממוצע במשק לבין %70 מהשכר הממוצע במשק. מה שצריך היה לקבוע הוא שההפסד מגיע להפרש שבין %170 מהשכר הממוצע במשק לבין %70 מאותם %170 שהמשיב יכול להשתכר לאחר פגיעתו; שנית, טעה ביהמ"ש בקביעת כושר השתכרותו של המשיב בשיעור של %170 מהשכר הממוצע במשק, תוך התייחסות והשוואה לכושר ההשתכרות של עופר. הערעור נתקבל.
ד. צודק ב"כ המערער בשתי טענותיו. לגבי הטענה הראשונה, אם נשאר למערער לאחר התאונה כושר תפקוד והשתכרות בשיעור של %70, היה מקום לחשב שיעור זה מכושר ההשתכרות לולא התאונה ולא מהשכר הממוצע במשק. ברם, אין צורך להתעכב בעניין זה, נוכח זה שצודק ב"כ המערערת גם בטענתו השניה, היינו שיש לקבוע את כושר השתכרותו של המערער לולא התאונה לפי השכר הממוצע במשק וקבלת הטענה הראשונה אין בה כדי לשנות את התוצאה.
ה. לא היה מקום ללמוד על כושר השתכרותו של המשיב מגובה ההשתכרות אליה הגיע עופר. ידוע הוא שיש בעלי מקצוע דומה אשר מתפתחים מקצועית באופן שונה, ובשל תכונות אופי שונות יגיעו להשתכרות שונה. גובה ההשתכרות קשור גם ביוזמה, בחריצות, בהתמדה, כישורים אינטלקטואלים וארגוניים וכדומה. העובדה שהשניים עבדו יחדיו פרק זמן מסויים באותו מקצוע צבאי, אין בה ללמד על כושר השתכרות דומה לשניהם. מה גם שהשתכרותו של עופר היא מעבודה כהנדסאי ייצור ולא כטכנאי אלקטרוניקה וברור שלא ניתן היה להשוות בין השניים. בביהמ"ש לא הוכח השכר הממוצע של טכנאי אלקטרוניקה. במועד התאונה עבד המשיב בעבודות מזדמנות וטרם החליט מתי יחזור לעבודה מסודרת. בנסיבות אלה, ובאין ראיות של ממש לקבוע את כושר השתכרותו של המשיב לולא התאונה, היה מקום לנקוט בדרך המקובלת בכגון דא, דהיינו להניח שכושר השתכרותו של המשיב היה מגיע לולא התאונה לשכר הממוצע במשק. עם הפחתה משמעותית זו בשכרו של המשיב, יש לתקן גם את שיעור הניכוי בגין מס הכנסה ולהעמידו על %15 בלבד במקום %25.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ליפא ליאור למערער, עו"ד צ. רפפורט למשיב. 9.2.93).
ע.א. 4/89 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד דוריס לוי
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - 3069/82 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המשיבה נחבלה בתאונת דרכים ועל פי חוות הדעת הרפואיות לקתה בנכות צמיתה משוקללת של 38.31 אחוז. את הנכות התפקודית העריך השופט בפחות, שכן סבר כי רק שניים ממרכיבי הנכות יש בהם כדי להשפיע על תיפקודה היום יומי. בעת שנפגעה היתה המשיבה אשה בריאה, עבדה באופן סדיר בתפקיד אחראי אצל חברת "שמשון" לייצור ושיווק צמיגים, ועקב התאונה נעדרה לפרק זמן מעבודתה וכשחזרה הציבו אותה לעבודה במחלקה אחרת מזו שהיתה מועסקת בה. בנוסף לכך היתה המשיבה שותפה בסוכנות דואר והיא עצמה עבדה בפועל בסוכנות בשעות אחר הצהריים. המבטחת של כלי הרכב היא המערערת. בין היתר תבעה המשיבה פיצוי על נזקים שנגרמו לה בשל הפסד השתכרות ברמה גבוהה יותר אצל שמשון בעתיד, וכן הפסד מוחלט מסוכנות הדואר, באשר נאלצה, עקב התאונה, לחדול ממלאכה זו. לעניין הפסד השתכרות בעתיד, בעבודתה בחברת שמשון, קבע ביהמ"ש כי קידומה של המשיבה נפגע וקופח שכרה. אעפ"כ דחה את תביעתה בפריט זה בשל היעדר נתונים. בעניין זה נתקבל ערעורה של המשיבה. אשר לסוכנות הדואר תיאר ביהמ"ש את הרקע לסגירת הסוכנות, ופסק למשיבה פיצוי מלא בגין הפסד השתכרות זו בסכום כולל של 355,000 ש"ח. בעניין זה נתקבל ערעורה של המערערת.
ב. שגה השופט בכך שפסק לטובת המשיבה פיצוי מלא על הפסד הכנסות מסוכנות הדאר במשך שנים רבות. אכן נפגעה המשיבה ביכולת ההשתכרות של סוכנות זו, אולם לא היה זה נכון לחשב את הנזק במלוא שיעורו, ומשני טעמים: ראשית, השופט קבע כי הנכות התפקודית של המשיבה אינה מלאה והיא אף פחותה מהנכות הפיזית שהיתה כ- %38. גם בנכותה זו, המשיבה יכלה להמשיך לעבוד באופן חלקי בהפעלת סוכנות הדואר; שנית, המשיבה יכלה וגם צריכה היתה לעשות להקטנת הנזק. אם אמנם היו לה הכנסות יפות. מסוכנות הדואר יכלה להמשיך ולהיעזר באחרים בהפעלת הסוכנות, אם באופן מלא ואם באופן חלקי. לפיכך יש להעמיד את הנזק בפריט זה על סכום של כ- 205,000 ש"ח במקום 355,000 ש"ח דהיינו הפחתה של 150,000 ש"ח מהסכום שנפסק.
ג. אשר להפסד השתכרות בעתיד בחברת שמשון - אמנם לא היו נתונים לחישוב מדוייק של ההפסד, אולם ראיות מתאימות שניתן לבסס עליהן הערכה גלובלית היו. על פי מכלול הראיות ראוי היה לפסוק לטובת המשיבה הפסד השתכרות בעתיד אצל חברת שמשון בסכום של 50,000 ש"ח. התוצאה היא שיש להפחית מסכום הנזק הכולל 100,000 ש"ח.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חשין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. מצא למערערת, עו"ד ח. זליכוב למשיבה. 8.2.93).
ע.פ. 3337+3413/91 - מיכאל רוקנשטיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד על יסוד זיהוי תמונות וזיהוי קול(מחוזי ת"א - 113/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. בבוקרו של יום, בינואר 1990, הגיעו העדים דוד מזרחי ושלמה עזרן אל מקום עבודתם במלטשת יהלומים ברח' הירקון ברמת גן. כשעמדו ליד דלת המלטשה, הגיחו לעברם שני שודדים רעולי פנים. השניים שדדו מכספת שבמלטשה יהלומים בשווי של כ- 600 אלף דולר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער כמי שהיה אחד משני השודדים (הנמוך בין השניים) כאשר ההרשעה מבוססת על זיהוי פניו של המערער ע"י העד מזרחי וזיהוי קולו של המערער ע"י עזרן במסדר זיהוי קולות. בעדותו סיפר מזרחי כי בעת שהגיעו השודדים, כשעל ראשיהם "כובעי גרב", אחז השודד הנמוך אקדח בידו האחת ובשניה רימון יד. מזרחי סיפר כי תוך כדי האירועים ראה את השודד, פעמיים, גלוי פנים. למחרת השוד הציגה המשטרה בפני מזרחי 9 תמונות וביניהן תמונת המערער, ועל תמונה זו הצביע כעל תמונתו של השודד הנמוך. במסדר זיהוי קולות שהתקיים בנוכחות
עורך דינו של המערער, הושמעו 9 קולות ובכללם קולו של המערער. עזרן זיהה את הקול מבין 9 הקולות כקולו של השודד הנמוך. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בעדויות אלה. ביהמ"ש קבע כי מזרחי לא בדה מליבו את הסיפור וכי ראוי לסמוך על הזיהוי שזיהה מזרחי את המערער כמי שהיה אחד השודדים. כן קבע כי ניתן לסמוך על זיהוי קולו של המערער ע"י עזרן. על יסוד האמור הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירת השוד וגזר את דינו ל- 5 שנים מאסר בפועל ול- 4 שנים מאסר בפועל. ערעורו של המערער על הרשעתו וערעור המדינה על קולת העונש נדחו.
ב. באשר לסיפורו של מזרחי על נפילת "כובע הגרב" מראשו של השודד הנמוך - מדובר בהכרעה עובדתית ומשמצא ביהמ"ש המחוזי שמזרחי דובר אמת אין להרהר אחריו. נקודת המוצא היא על כן שמזרחי ראה את פניו של השודד הנמוך. מזרחי לא הכיר קודם את המערער והמשטרה הציגה בפניו 9 תמונות של עבריינים, בנסיון לאתר את השודד הנמוך. בשיטה מקובלת זו שנוקטת בה המשטרה לגילוי עבריין שזהותו אינה ידועה אין למצוא פסול. אולם אין לראות הליך זה כ"מסדר זיהוי", במובנו המקובל, שהרי מעיקרה נועדה הצגת התמונות לקדם את החקירה, ולגלות חשוד שאינו ידוע עדיין, ולא להעמיד במבחן את כח זכרונו החזותי של עד מתוך שמניחים לפניו בעלי דמיון שנבחרו להשתתף במסדר. כאשר מדובר בהצגת תמונות בפני עד, כשאין חשוד ספציפי, כדי לקדם את החקירה, ברור כי "כלל הדמיון" שיש לקיימו במסדר זיהוי רגיל, של תמונות או מסדר חי, אינו יכול להיות אבן פינה לתקינותו של זיהוי כזה. אופיו של הליך זה אף שולל קיומו של תנאי נוסף והכרחי במסדר זיהוי רגיל, והוא זה הנוגע להזמנת סניגורו של החשוד להיות נוכח בעת המסדר. אם אין חשוד אי אפשר כמובן להזמין סניגור.
ג. אם אכן קשה בהליך זיהוי שכזה להגיע לידי עריכת מסדר זיהוי תקין, כי הכל עדיין לוט בערפל, ממילא אין ערכו של זיהוי בהליך כזה, כזיהוי במסדר זיהוי שנעשה כדת וכדין. לגבי מקרה בו נעשה הליך זיהוי כמתואר לעיל, חיזוק לזיהוי הכרחי ללא ספק, כדי שיורשע אדם על פי זיהוי כזה בלבד. מכאן כי על פי הזיהוי של מזרחי, לא ניתן היה להרשיע את המערער. אולם לזיהוי זה מצטרף זיהוי וודאי של קול המערער ע"י עזרן במסדר זיהוי הקולות.
ד. אין לפרש לחובת המערער את סירובו להשתתף במסדר זיהוי קול, ולראות בסירוב חיזוק לזיהוי של עזרן, כפי שביקשה ב"כ המדינה. אין זה מקרה בו הנאשם לא הסכים להשתתף במסדר זיהוי ללא הסבר מצידו. המערער היה מוכן למסדר זיהוי קולות, אך התנה זאת בתנאי שאם קולו לא יזוהה ישוחרר לאלתר, ולכך לא הסכימה המשטרה. משמע כי המערער לא חשש ממסדר זיהוי קולות, וסירובו להשתתף במסדר משלא נתקבל התנאי שהציג, אינו יכול להוות אינדיקציה לאשמתו.
ה. במסדר זיהוי הקולות השתתף עו"ד מטעם המערער ולא הביע כל הסתייגות לקולות שנבחרו להשתתף במסדר. במסדר זה נתמלאו כל יסודותיו של המבחן האובייקטיבי שחייב להתמלא, בנוסף למבחן הסובייקטיבי, כדי שניתן יהא להרשיע אדם על פי זיהוי קול בלבד. הנה כי כן, היו בפני ביהמ"ש שתי עדויות בעלות משקל רב, המזהות את המערער כמי שהשתתף בשוד, שכוחן המצטבר אינו מותיר כל ספק באשמת המערער.
ו. אשר לעונש - מאסר של 5 שנים בתוספת מאסר על תנאי של 4 שנים אינו עונש המבטא את חומרת המעשה, שנתלוו לו איומי נשק, אין הוא מתיישב עם היקפו הרב של הרכוש שנגנב ולא נמצא, ואף גורם ההרתעה אינו מיושם בעונש אשר כזה. על אחת כמה וכמה כשמאחורי המערער קופת שרצים לא קטנה. על פני הדברים היה איפוא מקום לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בענשו של המערער. ברם, לאחר התחבטות בדבר הוחלט לא להחמיר בענשו של המערער, מן הטעם היחיד כי אפשר ויש ממש בטענת הסניגור כי המערער, שהוא כיום בן 50, עייף מדרך הפשע, ועשה את חשבון הנפש כי המשך דרכו
העבריינית, אך תביא אותו לעשות את ימי זקנותו בין כתלי בית הכלא. בנסיבות אלה הוחלט שלא להחמיר בענשו של המערער.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 11.2.93).
ע.א. 2819/90 - שושנה אמזלג ואח' נגד רמי אמזלג
*חיוב האשה בשיפוי בגין מזונות שתבע הקטין מאביו(הערעור נדחה).
א. המשיב נישא למערערת בדצמבר 1982 כאשר אלו נשואיו השניים. לבני הזוג בן קטין. בשנת 1986 החליטו הצדדים להיפרד וערכו הסכמים אחדים. לבני הזוג היתה דירה שחוברה משתי דירות שכנות שאחת מהן היתה של האשה. בדירה המחוברת הושקעו משאבים מצד שני הצדדים. המשיב העביר זכויותיו בדירה למערערת ושילם לה מזומנים בסכום של 18,000 ש"ח. האשה נטלה על עצמה סילוק המשכנתא. מכונית משותפת הועברה לאשה. האשה התחייבה לא לתבוע מזונות עבור הבן. המשיב סירב לתת גט מאחר ודרש בטחונות שאכן לא ייתבע בעניין המזונות. האשה הגישה את תביעת המזונות בשם הילד. משמע, ההסכמים הופרו אך אף צד לא ביקש ביטולם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבן רשאי לתבוע מזונותיו מאביו. הכנסות האשה עולות בהרבה על הכנסות האב, אך בעת הגשת התביעה היה הקטין עדיין מקטני הקטינים והאב חוייב במזונותיו מדין תורה. לאור משאביו של האבוחובתו לזון שתי בנותיו מנישואיו הראשונים, נקבע שיעור המזונות בסך 300 ש"ח לחודש צמוד למדד אפריל 1990. יחד עם זאת קבע ביהמ"ש כי המערערת חייבת בשיפויו של המשיב בשיעור מלא. על חובת השיפוי מצד האשה למד ביהמ"ש מנוסח ההסכמים וציין כי אין חשש שהשיפוי יפגע במזונות הילד. הערעור נדחה.
ב. טענת האשה כי אין לכרוך עניין המזונות בהסכמים הכספיים אין בה כדי לתת מענה לשאלות העולות בענייננו. אכן הילד רשאי לתבוע מזונותיו מאביו והסכם בין ההורים אינו חוסם דרכו לביהמ"ש, אך האב רשאי לתבוע מן האשה שתקיים התחייבותה בעניין כיסוי צרכי הקטין עד גיל 18, חיוב שניתן לו תוקף של פס"ד. הסכם שהופר אינו מתבטל מעצמו ואם לא בוטל כדין - ההסכם שריר וקיים. על כן, בדין סבר ביהמ"ש המחוזי, כי קמה ועולה מתוך ההסכמים חובת האשה לשפות את המשיב על תשלום המזונות לבנו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. גרינשטיין למערערים, עו"ד ש. ברגר למשיב. 21.3.93).
בג"צ 4033/92 - יובל מוניטה ורויטל סלומון נגד ביה"ד האיזורי ת"א ואח'
*הכללת תנאי ב"מעשה בי"ד" של בי"ד רבני כי הבעל לא יתחתן עם פלונית, למרות שהדבר לא נאמר בפס"ד הגירושין(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותר היה נשוי וביום 19.7.90 ניתן ע"י ביה"ד הרבני האיזורי בת"א פס"ד (להלן: פסה"ד) בו נאמר "בני הזוג יתגרשו - כהסכמתם. על הכרוך בגירושין הגיעו להסכם מחוץ לכתלי ביה"ד...". בתעודת הגירושין שהוציא ביה"ד הרבני מאוחר יותר ושנקראה בפיו "מעשה בית דין" נקבע כי "...אם הבעל הנ"ל (הוא העותר) ירצה לשאת את גב' סלומון רויטל (היא העותרת) עליו לפנות לביה"ד לבירור...". אמנם, לפני מתן פסה"ד דן ביה"ד במועד תחילת הקשר שבין העותר והעותרת, כאמור בפרוטוקול, אך בהיעדר ראייה הסותרת את עדותו של העותר, שלא גר עם העותרת לפני גירושיה, הוציא ביה"ד את פסה"ד, שבו אין כל איזכור להגבלה שתוטל על העותר והעותרת אם יחפצו להינשא בעתיד. אלא שהחלטת ביה"ד שניתנה בנפרד מפסה"ד, ולא בפני העותר או העותרת, קבעה כי קשר עתידי בין העותר והעותרת כפוף לבירור עתידי.
ב. פנייתו של העותר לביה"ד כי ינתן לו היתר להינשא עם העותרת, והודעתו כי אין יסוד לחשש כי קיים עמה קשר רומנטי לפני שהתגרשה, נדונה בפני ביה"ד הרבני האיזורי ביום 17.2.92. העותר נדרש להציג בפני ביה"ד לא רק את תיק הגירושין של העותרת, אלא גם את כתבי הטענות שהגישו העותר וגרושתו בביהמ"ש המחוזי, וכן נדרש להמציא לביה"ד את כתובתו של מי שהיה בעלה לשעבר של העותרת. העותר סירב להמשיך לשתף פעולה עם ביה"ד, בשל עינויי הדין שעוברים עליו בפני ערכאה זו, והודיע שהוא מבקש לקבל החלטה סופית. העותר הציג בפני ביה"ד תצהיר של מי שהיה בעלה של העותרת, שלפיו מעולם לא טען לקשר בין גרושתו והעותר בתקופת נישואיהם, וכי הקשר בין העותר לעותרת החל רק לאחר גירושיו מהעותרת. למרות שהעותר שב והודיע לביה"ד עד לשמיעת העתירה בבג"צ לא נתן ביה"ד הרבני החלטה בבקשת העותר. העתירה נתקבלה.
ג. החלטתו של ביה"ד הרבני ניתנה שלא בידיעתו ושלא בנוכחותו של העותר. ביה"ד לא העניק למי שאמור להיפגע מההחלטה את הזכות לטעון בפניו לפני קבלת ההחלטה. סידור הגט וכתיבת מעשה ביה"ד המעיד על כך, הוא בגדר הוצל"פ של פסה"ד שניתן קודם לכן, ובשלב זה אין ביה"ד יכול לשנות את פסה"ד, להוסיף עליו או לגרוע ממנו. וודאי שאין הוא יכול לעשות זאת ללא מתן הזדמנות נאותה לנוגעים בדבר להגיד את דברם. חמורה עוד יותר הפגיעה בזכויותיה היסודיות של העותרת. ההחלטה ניתנה ללא ידיעתה, שלא בנוכחותה, ומבלי שניתנה לה ההזדמנות להתייחס לשאלת יחסיה עם העותר. אף לא אחד מן הצדדים להתדיינות לא טען, ולא מצוייה כל ראייה, ולו לכאורה, כאילו קיים העותר קשר עם העותרת בטרם גירושיה. מי שטוען לעובדות המצדיקות הגבלה משפטית על העותר והעותרת - הוא הצריך להוכיח עובדות אלה במידה המספקת את נטל השכנוע. ביה"ד העלה מיוזמתו תיזה וניסה לבססה בהשערות מהשערות שונות, תוך הכבדה פרוצדורלית קשה על העותר ותוך הטלת נטל ההוכחה הכבד כי לא קיים קשר רומנטי עם העותרת בטרם התגרשה - דווקא על העותר. גישה נוקשה כזו יש בה משום פגיעה חסרת יסוד והצדקה בזכויות יסוד של העותר עד שנדרשת התערבות בג"צ.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב', נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד שמואל מורן לעותרים, עו"ד יהודה שפר למשיבים. 2.3.93).
ע.א. 364/89 - עלי אסעד עותמן ואח' נגד מיכאל בויארסקי ואח'
*ערעור על פס"ד שניתן על דרך הפשרה בתביעת פיצויים בגין תאונת דרכים(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי בנצרת פסק לשני המערערים פיצויים על דרך הפשרה מכח סמכותו לפי סעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. טענת ב"כ המערערים היא כי הסכום שנפסק נמוך במידה רבה מן הסביר וכי יש בכך, כשלעצמו, עילה להתערבותה של ערכאת הערעור במה שנפסק, כאמור, לפי סעיף 4(ג) הנ"ל. הערעור נדחה.
ב. סעיף 4(ג) קובע, אמנם, כי פס"ד של פשרה יהיה נתון לערעור ככל פס"ד אחר. משמע, הסכמת בעלי הדין לפי סעיף 4(ג) הנ"ל - אין בה כדי לשלול מהם, מעיקרה, את הזכות לפנות לערכאת הערעור כדי להעלות בפניה את השגותיהם. אולם, מטבעה של פשרה שאיננה מבטאת בדרך כלל את מלוא דרישתו של הצד התובע. דיון בשלב הערעור איננו יכול להיות מעוגן אך ורק בכך שנכזבה תקוותו של בעל דין לקבלת סכום גבוה יותר. ערכאת הערעור לא תטה בדרך כלל להתערב בפס"ד של פשרה כנ"ל, אם הטעם היחידי המובא בפניה, הוא שהסכום שנפסק אינו מניח דעתו של הצד המערער. ניתן לומר באופן כללי כי העילות להתערבות, בדרך כלל, מצומצמות יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל, וביהמ"ש יתערב בפס"ד של פשרה אך ורק במקרים בולטים וקיצוניים. יאמר עוד כי ב"כ המערערים לא הצביע על משגה בתשתית שלפיה נקבע סכום הפשרה או בתשתית העובדתית
האחרת שיכול היה להביא לעוות בתוצאה אליה הגיע ביהמ"ש. כל מה שטען הוא כי הסכום אינו מספיק אך בשל כך בלבד אין מערערים על פשרה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. גולדברג למערערים, עו"ד אלמוג למשיבים. 25.3.93).
ע.א. 169/89 - רחל בלייכפלד נגד אוניברסיטת בר אילן
*תביעת נזיקין של סטודנטית בעקבות החלקה על מדרגות באוניברסיטה(מחוזי ת"א - ת.א. 1552/84 - הערעור נדחה).
א. המערערת היתה סטודנטית באוניברסיטת בר אילן. בינואר 1983, ירדה יחד עם חברתה במדרגות הנמצאות בשטח הפתוח בקמפוס. לאחר שירדה 2 או 3 מדרגות מעדה ונפגעה בפניה. רוחב המדרגות כ- 4.5 מטר ובצידן השמאלי הן מגודרות על ידי קיר תמיכה. המדרגות עשויות גרנוליט המונע החלקה. בעת רדתה במדרגות היתה המערער במרחק כחצי מטר מן הקצה השמאלי של המדרגות שכללו בסך הכל 8 גרמי מדרגה. בצד הימני של המדרגות מותחמות המדרגות בקיר של בנין ובתוכו הותקן מעקה, שניתן להיעזר בו בעת הירידה או העליה. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערערת כאילו פגם שהתבטא ברום בלתי שווה של המדרגות או בפרופורציה בלתי סבירה בין הרום לבין השלח גרם למעידתה. כן נדחתה הטענה שהנפילה נבעה מכך שהשלח היה צר מדי ולא הותיר מקום למדרך רגל כנדרש. כן לא קיבל ביהמ"ש את הטענה כי הנפילה נבעה מהיעדר מעקה בצד שמאל של המדרגות. הערעור נדחה.
ב. בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררת בראש ובראשונה השאלה אם המזיק חב חובת זהירות לניזוק. אם התשובה היא חיובית השאלה היא אם חובת הזהירות הופרה ואם הפרת החובה גרמה לנזק. השאלה של קיום חובת הזהירות נבחנת בשני מישורים. תחילה בוחנים אם קיימת חובת זהירות מושגית, ואם חובה כזו קיימת בוחנים את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית. אשר לחובת הזהירות המושגית - ניתן להסיק ממערכת היחסים שבין המערער לבין המשיבה וזיקתה של המשיבה למקום אירוע התאונה, שאכן מתקיימת חובת זהירות מושגית. אין ספק שהמערערת נמנית על הקטיגוריות של אנשים שלגביהם חבה המשיבה בחובת זהירות.
ג. שאלה נוספת היא אם קיימת חובת זהירות קונקרטית. אין רובצת על המשיבה חובה אבסולוטית לגבי כל אדם המחליק בחצרותיה, אך אין בכך כדי לשלול את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המערערת שירדה במדרגות, ועל כן חייבת האוניברסיטה לשלול את הטענה בדבר קיומו של סיכון, היכול לנבוע מטעות במבנה המדרגות או תקלה אחרת. בעקבות זאת עלתה בביהמ"ש השאלה האם הופרה חובת הזהירות, היינו אם התרשלה האוניברסיטה בבניית מדרגות בהן טמון סיכון מעל לסביר. בעניין זה הדין עם ביהמ"ש המחוזי. לעניין מדרך רגל ובעניין המעקה מקובלות הן מסקנות ביהמ"ש המחוזי. אכן יש למדוד את רוחב השלח החל מקצה ה"אף" של המדרגה הגבוהה יותר, אולם גם עם עושים זאת נותר מקום מספיק למדרך הרגל של המערערת. אשר למעקה - לו רצתה המערערת להסתייע במעקה, יכלה לעשות זאת במעקה שמצד ימין. העובדה שבעת ירידתה היו מימינה עוד מספר סטודנטים לא היה בה כדי לחסום דרכה אילו רצתה להישען על המעקה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. בכר למערערת, עו"ד א. משען למשיבה. 2.3.93).
בש"פ 1084/93 - מדינת ישראל נגד שמעון יפרח
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (שוד)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בחיפה בנסיון לשוד בנסיבות מחמירות, פריצה לרכב וגניבה מתוכו והתפרצות לדירה וגניבה. כתב האישום הוגש ביום 3.3.92 וניתן
אז צו למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. השנה נגמרה והמשפט לא הגיע לסיומו. לפיכך ביקשה המדינה להאריך את המעצר ב- 3 חודשים נוספים לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. הבקשה נתקבלה.
ב. לא פעם נתקל ביהמ"ש העליון במצבים, בהם מתבקש הוא להאריך מעצרם של נאשמים, חרף העובדה שאין מקום לשביעות רצון מקצב ניהול המשפטים. התמונה העולה מהתיק הנוכחי עגומה במיוחד. במשך כל שנת מעצרו של המשיב קויים דיון לגופו של עניין רק בשלשה מועדים, ואילו מועדים אחרים נדחו בשל אילוצים שונים, בחלקם עקב בקשות מצד הסניגוריה, או לא נקבעו כלל מועדים נוספים. ביום 15.12.92 ביקשה פרקליטות המחוז מביהמ"ש "לזמן את הצדדים לתזכורת ולהקדים את ישיבות ההוכחות לפני חודש מרץ 1993, בכל תאריך ושעה שייראה לביהמ"ש, כולל בשעות אחה"צ". גם לפניה זו לא היתה תוצאה מעשית והתיק נקבע להמשך רק לתאריכים 22 ו- 28 במרץ 1993. עדיין צריכים להישמע מספר עדי התביעה וכל עדי הסניגוריה ואין להניח שהמשפט יסתיים בשבועות הקרובים. ב"כ המדינה הביעה אף היא את דעתה כי מצב כפי שתואר לעיל אינו מתקבל על הדעת, וכי יש לנקוט בצעדים מיוחדים להחשת ניהולו של משפט זה.
ג. התופעה האמורה מדאיגה מאד, ועקרונית היתה צריכה לשמש עילה לדחיית בקשת המדינה. ברם, קיימות מספר נסיבות שבעטיין מתבקשת המסקנה, שההגנה על שלום הציבור מחייבת, בשלב זה, את מעצרו הנמשך של המשיב. מדובר בעיקר בכך כי במהלך השוד המיוחס למשיב, שלף, על פי הנטען, דוקרן וניסה לדקור בו את קרבן העבירה; למשיב עבר פלילי מכביד מאד הכולל הרשעות מרובות בעבירות נגד הרכוש, בעבירות הקשורות באלימות פיזית ובאיומים וכן עבירה של בריחה ממעצר; נגד המשיב תלויים ועומדים מאסרים על תנאי לתקופה כוללת של 33 חודשים; המשיב היה אסיר ברשיון כאשר בוצעו העבירות המיוחסות לו. בהתחשב בכל אלה הוחלט, לא בלי היסוס, להיעתר לבקשת המדינה.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' רבקה פלדמן למבקשת, עו"ד גרטנר למשיב. 4.3.93).
ע.פ. 4884/92 - מדינת ישראל נגד יצחק לגמי
*קולת העונש (תקיפה וגרימת חבלה)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב נכח באירוע של יידוי אבנים לעבר סיור של משמר הגבול ונעצר חשוד באותו אירוע. המשיב זיהה את החשוד כמי שיידה אבנים והתלווה אל שוטרי משמר הגבול והחשוד בדרכם לתחנת המשטרה. בדרך היכה את המתלונן באף, בפה ובראש, וכתוצאה מכך נשברו שתיים משיניו של המתלונן ונוצרו שטפי דם ונפיחות באפו. בגין אלה הורשע המשיב בחבלה חמורה. חלפו מספר חודשים, והמשיב התגייס לצבא. בקירבת הגבעה הצרפתית בירושלים ירד מאוטובוס, יחד עם שני נוסעים, בני המיעוט הערבי, שהלכו למקום עבודתם. המשיב היכה את השנים והורשע בתקיפה הגורמת חבלה של ממש ובנסיבות מחמירות. למחרת אירועים אלה מסר המשיב הודעה במשטרה כי הערבים ניסו לחטוף ממנו את נשקו ולכן היכה אותם. שני הערבים נעצרו וישבו משך שבוע ימים במעצר. על מסירת ידיעות כוזבות אלה הורשע המשיב במסירת ידיעה כוזבת. ביהמ"ש המחוזי עמד על חומרת מעשיו של המשיב. עם זאת התחשב בכך שהמתלונן בערעור הראשון לא היה עובר אורח תמים וכן בכך שאין למשיב הרשעות קודמות ובתסקיר חיובי של קצין המבחן. כן הבין ביהמ"ש, בטעות, מדברי התובעת, שאין היא מבקשת מאסר בפועל. בהתחשב בכל אלה גזר ביהמ"ש המחוזי למשיב תשלום קנס של 500 ש"ח, העמדה בפיקוח קצין מבחן למשך שנה וכן תשלום פיצויים לשני המתלוננים. הערעור על קולת העונש נדחה.
ב. המשיב עשה דין לעצמו, ופגע בחשוד שהיה נתון למשמורת המשטרה. זוהי נטילת החוק לידיים, שאינה אלא זלזול בחוק והתעלמות ממנו. למעלה מזאת, בהיותו לובש
מדים, פגע המשיב בשני עוברי אורח רק משום שהם ערבים. בכך פגע בתפיסות היסוד של החברה שלנו, הבנויה על שוויון בין כל תושביה. כל אדם זכאי להגנה על גופו, רכושו וחייו, והכל שווים בעיני החוק ובעיני החברה. בנוסף לכל אלה גרם המשיב לכך ששני נאשמים חפים מפשע נעצרו לשבוע ימים. המשיב ראוי לעונש חמור שיבטא את סלידתה של החברה מההתנהגות שלו. עם זאת הוחלט שלא למצות את הדין עם המשיב וזאת משלושה טעמים: ביהמ"ש המחוזי לא הטיל על המשיב עונש מאסר והוא חופשי עתה ואף ממשיך בשירותו הצבאי; מנתוניו האישיים של המשיב כפי שעולה מהתסקיר נראה כי למד את הלקח והוא מתחרט על מעשיו; אין ביהמ"ש העליון ממצה בערעור המדינה את הדין עם הנאשם. בהתחשב בכל אלה, הוחלט להטיל על המשיב שנה מאסר בפועל ובהסכמתו הועמד לפיקוח קצין מבחן למשך שנה מיום שחרורו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. דה- הרטוך למערער, עו"ד מ. ינובסקי למשיב. 1.3.93).
בג"צ 5618/92 - עמוס כלפו לגזיאל נגד שולה לגזיאל והמוסד לביטוח לאומי
*מאסר עקב "חוב מזונות" של הבעל לביטוח הלאומי (העתירה נתקבלה).
העותר חוייב במזונות אשתו וילדיו ואלה גובים את המזונות מהביטוח הלאומי. הוא מכור לסמים, אינו עובד והתדרדר מבחינה חברתית, כלכלית ובריאותית. עתירתו של העותר עניינה בשניים אלה: מאסרו החוזר ונשנה בשל אי תשלום חובותיו למוסד לבטוח לאומי; עניין ניכוי חובותיו למוסד לבטוח לאומי מגימלת הנכות החדשית המשולמת לעותר על ידי המוסד האמור. העתירה נתקבלה.
נכון עשה המוסד לביטוח לאומי כאשר ויתר לעותר על בקשות מאסר על פי סעיף 70 לחוק ההוצאה לפועל, וכל עוד נמצא העותר במצבו הנוכחי, אין טעם והצדקה למאסרו. הוא משולל יכולת להשתכר ולאור היעדר יכולת כלכלית אין הצדקה לכפיה של תשלום החובות באמצעות מאסר. אין גם הצדקה לכך שהמוסד לבטוח לאומי יקזז מגימלת הנכות המשולמת לעותר את חובותיו עבור מזונות, כי יש בכך כדי להותיר את העותר ללא אמצעי קיום מספיקים ולרוקן, במקרה זה, את מטרתה של גימלת הנכות במידה רבה מכל תוכן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. העותר לעצמו, עו"ד גב' ע. אלטשולר למשיבים. 18.5.93).
ע.פ. 515/93 - ג'רייס אליאס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע על פי הודאתו בהריגת אדם בתאונת דרכים, מתוך רשלנות פושעת, ועבירות תעבורה, ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. כן נפסל להחזיק רשיון נהיגה למשך 15 שנה. המערער נהג את הרכב בפזיזות וחוסר איכפתיות וברשלנות פושעת כשהוא עייף ורדום. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לכל נסיבות המקרה ובין היתר למצבו הבריאותי של המערער הסובל בגבו ולוקה בנכות של %10. השופט היה גם מודע לכך שהמערער נזקק למעקב רפואי מתמיד ואפשר שיזדקק לניתוח. עם זאת לא להתעלם מההיבט הנוגע לענישת עברייני תנועה והוא ההיבט ההרתעתי. השופט סבר כי במציאות בה אנו חיים, כשהקטל בדרכים גואה, על ביהמ"ש להרתיע את הרבים מפני נהיגה פזיזה ומסוכנת, ומשאיזן את השיקולים לקולה ולחומרה גזר את הדין כאמור. הערעור על חומרת העונש נדחה.
לדעת הסניגור, אם כי העונש אינו מופרז לחומרה, הרי בנסיבות המקרה ומצב בריאותו של המערער יש להקל עוד בעונש. ברם, אין באמור בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו עילה להתערבות בעונש המאסר כפי שהושת. העונש מתן יחסית, משום שכבר הביא
בחשבון את המצב הרפואי, ואם יזקק המערער לטיפול רפואי הוא יוכל לקבלו בין כתלי הכלא.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. עו"ד מסאלחה למערער, עו"ד ד. ביינוול למשיבה. 8.3.93).
בג"צ 6067/92 - זוהיר מוחמד צלוחה ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה
*בקשת תושבי חבל עזה לצאת לחו"ל לביקור ילדיהם הלומדים שם (העתירה נדחתה).
העותרים, תושבי חבל עזה, ביקשו לבקר אצל שני בניהם הלומדים מחוץ לישראל והמשיב סירב להתיר להם לצאת מחבל עזה. מן הבחינה הפורמלית מושתת הסירוב על צו שהכריז על חבל עזה כאזור סגור שהכניסה אליו והיציאה ממנו טעונים היתר. מן הבחינה העניינית נתן מפקד האזור דעתו לסכון הבטחוני היכול לנבוע מיציאתם של העותרים אל מחוץ לישראל. תושב האזור היוצא מתוכו נשמרת זכותו לחזור לתוך האזור, והחשש הוא פן יהפוך מי שקשור עם אחד מארגוני הטרור לשליח ברשות מן האזור ואליו. העתירה נדחתה. המידע שהצטבר בידי רשויות הבטחון ואשר בו עיין בג"צ בהסכמת העותרים, מצביע על כך כי העותר והעותרת הם אנשי קשר לפעילי פת"ח בכירים בחו"ל. מכאן החשש, שמתבסס על ראיות משכנעות, לפיו נסיעה של העותרים לחו"ל תנוצל לקידום מטרותיהם של הארגונים הנ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צ. גור לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 18.3.93).
בג"צ 738/93 - אביגדור פלדמן נגד ראש הממשלה ושר הבטחון
*שמיעת העררים של מגורשי לבנון (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה סדרי שמיעת עררים לפי תקנה 112(8) לתקנות ההגנה (שעת חירום), למקרה ויוגש ערר על ידי מי מן המגורשים ללבנון שעניינם נדון בבג"צ. העתירה נדחתה. עד עתה לא הוגש עדיין ולו ערר אחד ע"י מישהו מן המגורשים וממילא אין לשאלות המוצגות בעתירה, זיקה אל העובדות כהוויתן. העתירה היא תאורטית לחלוטין וגם לא ניתן לקבוע כיום אם אכן תתעורר, הלכה למעשה, שאלה מן השאלות המוצגות בה. ממילא היא כיום, לכל היותר, מוקדמת מדי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. העותר לעצמו, עו"ד גב' נילי ארד למשיב. 8.3.93).
בג"צ 1292/93 - פוסידון תעשיות בע"מ נגד משרד הבטחון
*הפניית עתירה בעניין מכרז לביהמ"ש המוסמך (העתירה נדחתה).
עפ"י ההלכה שנפסקה יבואו ענייניהם של מכרזים לפני ביהמ"ש המוסמך ולא לפני בג"צ. אין בעתירה הנדונה טעם שקובלנת העותר לא תידון בביהמ"ש המוסמך. כל טענה שהעותרת מבקשת להעלות בעתירתה תוכל להידון בשלמותה לפני ביהמ"ש המוסמך. לפיכך נדחתה העתירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, חשין. 8.3.93).
ע.א. 5025/90 - מיסק ילד חי נגד מיסק יהודית
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות המשיבה בסכום של 200 ש"ח לחודש. המערער טען כי קיצבת הנכות שהביטוח הלאומי משלם למשיבה, היא בגדר מעשי ידיה ומספיקה לצרכיה. מנגד טענה המשיבה כי הסכום שמשולם לה נמוך מדי. הערעורים נדחו. בעניין קיצבת הנכות של הביטוח הלאומי צודק המערער כי הקיצבה היא בגדר מעשי ידיה של המשיבה. אולם, ביהמ"ש דלמטה סבר כי למרות הסתפקותה של המשיבה במועט היא זקוקה להשלמת מזונותיה לצורך קיומה, ובכך אין להתערב. אשר לערעור שכנגד - השתכרותו של המערער היא מועטה ובתם של בני הזוג היא
268 חקציר פסקי דין כרך מ"א - 17
עמו. אמנם הגיעה לידיו מחצית התמורה ממכירת דירתם של בני הזוג, אך גם המערערת קיבלה מחצית התמורה. לפיכך גם את ערעורה אין לקבל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נ. פיש למערער, עו"ד א. מולודיק למשיבה. 2.3.93).
ע.פ. 690/93 - מדינת ישראל נגד דניאל שלמה מלכה
*קולת העונש (סחיטה מקטין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב סחט באיומים מקטין וגם התעלל בו. תחת איומים ודרישות סחטניות נאלץ הקטין מדי פעם לתת לידי המערער סכומי כסף במזומן. במקרה החמור מכל לקח המשיב מהקטין צמיד זהב בשווי 400 ש"ח ואמר לו שיוכל לפדות אותו כנגד תשלום סכומים מסויימים. בסופו של דבר את הכסף נטל ואת הצמיד לא החזיר. בעת ביצוע העבירות היו תלויים ועומדים נגד המשיב שני עונשי מאסר על תנאי, האחד לתקופה של 5 חודשים והשני לתקופה של שלושה חודשים. למשיב גם הרשעות קודמות ורישומים של מעשים שבהם הטיל עליו ביהמ"ש לנוער אמצעי ענישה ללא הרשעה. עפ"י תיאור הדברים ראוי היה המשיב לעונש חמור שיש בו משמעות מרתיעה. אולם השופט ראה להקל עם המשיב מעל ומעבר לכל מידה סבירה. את שני עונשי המאסר על תנאי חפף ביניהם, ובתיק דנא גזר למשיב ששה חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי קצר וקנס של 1,000 ש"ח. המאסר על תנאי שהופעל חופף לעונש החדש וזאת על מנת להגיע לתוצאה המיוחלת, לפיה יוכל המשיב לרצות את ענשו בעבודות שירות. הערעור על קולת העונש נתקבל.
למשיב ניתנו הזדמנויות אין ספור לשנות את דפוסי התנהגותו, אם במעון, אם בפיקוח שרות מבחן, ואם בעונשים מותנים. כל אלה לא הועילו. נהפוך הוא, התנהגותו העבריינית הלכה והחריפה. בדרך בה גזר ביהמ"ש את עונשו של המשיב נמצא שעל המקרים החמורים שביצע בפועל כמעט ולא נענש. לפיכך, ובהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בערעור המדינה על קולת העונש, הוחלט להפעיל את עונשי מאסר על תנאי בחפיפה מסויימת ביניהם, כך שהעונש המותנה המופעל יעמוד על שישה חודשים. על המקרה דנן נגזרו למשיב שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, כשעונשי המאסר המותנים שהופעלו יצטברו לעונש המאסר החדש. הקנס שהושת על המשיב יבוטל.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. עו"ד גב' ד. ביינוול למערערת, עו"ד ספיר למשיב. 8.3.93).
בש"פ 894/93 - מדינת ישראל נגד גדעון הרנוי
*בקשה לאיסור יציאה מהארץ של מי שזוכה בדין והוגש ערעור על הזיכוי (בקשה למעצר ושחרור בערובה - הבקשה נתקבלה בעיקרה).
המשיב, עו"ד במקצועו, הואשם בשני פרטי אישום שנושאם גניבה בידי מורשה בסכומים ניכרים וביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב מכל אשמה. המדינה הגישה ערעור על פסה"ד וטרם נקבע מועד לשמיעת הערעור. עתה פנתה המדינה לביהמ"ש העליון, בבקשה, על פי סעיף 21ג' לחוק סדר הדין הפלילי, להורות על מעצרו של המשיב, תוך שיאופשר לו להשתחרר בערובה בתנאי שייאסר עליו לעזוב את מדינת ישראל ושיפקיד דרכונו בידי הרשויות. ב"כ המדינה טוענת כי סיכויי הערעור טובים וכי קיים חשש שהמשיב לא יחזור לישראל באם יותר לו לנסוע לחו"ל. מנגד טוען ב"כ המשיב כי פסה"ד המזכה מבוסס היטב ושמכל מקום אין חשש שהמשיב, המתפרנס מעיסוקו כעו"ד בישראל, יעזוב את המדינה מתוך כוונה שלא לשוב אליה. הבקשה נתקבלה בחלקה.
הוחלט להיעתר לבקשת המדינה ולהורות על מעצרו של המשיב עד למתן פסה"ד בערעור. המשיב יוכל להשתחרר בערובה בתנאי שיפקיד ערבות על סך 150,000 ש"ח במזומן או ע"י ערבות בנקאית וכן ערבות בטוחה של צד ג' על אותו סכום כדי להבטיח את התייצבותו
בפני ביהמ"ש כאשר יידרש לכך. אם יפקיד המשיב את הערבויות הנ"ל יוחזר לו דרכונו. אם לא תופקדנה הערבויות, וכל עוד לא תופקדנה, יחול על המשיב צו איסור יציאה מישראל ודרכונו יהיה מופקד בידי מזכירות ביהמ"ש העליון.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' רבקה פלדמן למבקשת, עו"ד חיים אינדיג למשיב. 19.2.93).
בג"צ 149/92 - יוספה גורדון ודן גורדון נגד רשם האגודות השיתופיות וכפר מונאש מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ
*פסיקת הוצאות בעתירה שבוטלה (בקשה לפסיקת הוצאות - הבקשה נדחתה).
בין העותרים לבין המשיבה השניה (להלן: המשיבה) התנהלו הליכי בוררות בקשר לתביעות הדדיות של הצדדים. הבוררות התנהלה לפי פקודת האגודות השיתופיות. הבורר פסק את דברו ושני הצדדים ערערו על הפסק בפני המשיב הראשון (להלן: המשיב) מכח סמכותו לפי סעיף 52 לפקודה. במהלך הדיון בפני המשיב הסכימו הצדדים להגיש לו סיכומי טענות בכתב על מנת שהמשיב עצמו יכריע במחלוקת שבין הצדדים ולא יחזיר את הדיון לבורר. המשיב נתן החלטה המבטלת את פסק הבורר וממנה בורר אחר תחתיו כדי שידון בסכסוך מראשיתו. העותרים תקפו בעתירתם את החלטת המשיב, ניתן צו נגד המשיבים ליתן טעם מדוע לא יבטל המשיב את החלטתו ומדוע לא יפסוק הוא עצמו במחלוקת שנמסרה להכרעתו. במסגרת העתירה הושג הסדר בין הצדדים לפיו ינתן צו החלטי, החלטת המשיב תתבטל והמשיב ידון לגופם של דברים בבקשות הצדדים לתיקון פסק הבורר. נותרה מחלוקת בין הצדדים בשאלת ההוצאות והוחלט לדחות את בקשת העותרים לחייב את המשיבים בהוצאות.
עניין העתירה לא בא לכלל בירור והמשיבים אף לא הגישו תשובתם. ההסדר שהושג בין הצדדים הביא אמנם לביטול החלטת המשיב, אך אין יסוד לקבוע שהדבר נעשה בשל פגמים שנפלו בהחלטתו. אדרבה, מהחלטת המשיב עולה כי החלטת הבורר היתה נגועה בפגמים מהותיים ואפשר שדיון בעתירה גופה היה מביא למסקנה שצדק המשיב בהחלטתו. בנסיבות אלה אין יסוד לקבוע כי צדקו העותרים בטענות שהעלו בעתירה ואין מקום לזכותם בהוצאות.
(בפני: הושם צור. 18.2.93).
בש"פ 479/93 - משה אסולין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם ביחד עם 3 אחרים בעבירות סמים וביהמ"ש נתבקש להורות על מעצרם של 4 הנאשמים עד לתום ההליכים. בקשת המדינה נעתרה רק ביחס לעורר לבדו. בעררו טוען הסניגור כי שורת השיוויון מחייבת להורות גם על שחרורו של העורר. הסניגור לא ביקש להשוות את דינו של העורר לכל השלשה האחרים אלא לאחד מהם. נאשם זה, גיל געדי, שוחרר בערובה לבקשת המשטרה, או בהסכמתה המפורשת, עוד בשלב החקירה, ומשהחליט ביהמ"ש לאחר הגשת כתב האישום לקיים את שחרורו בעינו, לא עררה על כך המדינה. טוען הסניגור כי מדעיקרא לא היה טעם ענייני להבחין בין העורר לבין געדי, ומששוחרר געדי והמדינה השלימה עם שחרורו אין זה מן המידה להניח את העורר במעצר. הערר נתקבל.
עיקרן של העבירות המיוחסות לעורר וחבריו בנסיון העורר, שהוכשל ע"י המשטרה, לספק לגעדי כ- 100 גרם הירואין. בעובדה שהסם היה בהחזקת העורר וטרם הגיע להחזקתו של געדי אין כדי להצדיק הבחנה בין השניים. אף ב"כ המדינה הסכימה כי דרגת המעורבות של געדי אינה פחותה במידה משמעותית מדרגת מעורבותו של העורר בביצוע העבירות. התובעת הבהירה שעמדת המשטרה ביחס לשחרורו של געדי יסודה היה בטעות, וכי אפשר כי הימנעות הפרקליטות מהגשת ערר היתה מוטעית. עם זאת טענה, כי באיזון
בין האינטרס הציבורי, המחייב את המשך מעצרו של העורר, ולבין השיקול למנוע הפלייה בין שותפים לעבירה, יש להעדיף את האינטרס הציבורי ולהשאיר את העורר במעצר. אכן, אילו היו נתונים משכנעים כי שחרורו של העורר עלול להעמיד בסכנה חמורה את שלום הציבור, מצווה היה ביהמ"ש להעדיף את האינטרס הציבורי, אפילו יגרום הדבר לרגשי קיפוח ותיסכול. ברם, משבוחנים את כלל נסיבות העניין, לרבות העובדה שאין לחובת העורר הרשעות קודמות בעבירות סמים, וכי מאז ההרשעות בעבירות אחרות שנרשמו לחובתו עברו כ- 15 שנה, המסקנה היא שאת הסכנה המסויימת הטמונה בשחרורו ניתן למתן בקביעת תנאים מגבילים, כגון מעצר בית וערבויות שונות וכך יש להחליט.
(בפני: השופט מצא. עו"ד י. קליי לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 7.2.93).
ע.פ. 2387/92 - מנצור ג'ולאני נגד מדינת ישראל
*גובה פיצוי כספי למתלוננת בעבירת מין כפי שנפסק במשפט פלילי (הערעור נדחה).
המערער הורשע בסידרת עבירות מין חמורות שביצע בקטינה בת 15. הוטלו עליו 5 שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן חוייב לשלם לקטינה פיצוי בסך 10,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הערעור מכוון כלפי סכום הפיצויים והוא נדחה. הסכום שהוטל תואם בוודאי את הנזק הלא ממוני שנגרם למתלוננת והוא פיצוי ראוי במסגרת ההליך הפלילי. אין בו כמובן כדי למנוע הליך אזרחי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מצא. עו"ד אבו עטא למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה 2.3.93).
ע.פ. 1331/92 - שלמה מן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סחיטה והדחה בחקירה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות שעניינן סחיטה בכח, סחיטה באיומים, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, הדחה בחקירה ואיומים, קבלת דבר במרמה וזיוף מסמך. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בגזרו את הדין נתן השופט דעתו לכך שהמערער היה אסיר ברשיון ועם הרשעתו בדין צריך הוא להשלים ריצוי עוד שנתיים מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו למהימנות העדים, במיוחד של המתלוננת העיקרית והמערער, ובסופו של דבר הגיע לקביעת הממצאים העובדתיים שהובילו לכלל הרשעה. הסניגורית טוענת כי שגה ביהמ"ש בקביעת ממצאיו העובדתיים, שכן הראיות לא היו נקיות מספק. ברם, רק במקרים קיצוניים, כאשר על פני פסה"ד שגיאה עקרונית ובסיסית בקביעת הממצאים העובדתיים, תתערב דרגת הערעור בעניינים שבעובדה ואין זה המצב בענייננו. אשר לעונש - נכון הדבר כי המערער מבלה הרבה משנות חייו בכלא, ובריאותו לקוייה, ובעקבות הרשעתו בדין עליו לרצות עוד שנתיים מאסר בפועל עקב ביטול השחרור ברשיון. אולם, השאלה היא אם 4 שנות מאסר לריצוי בפועל על סדרה כזו של עבירות חמורות שביצע המערער לאורך זמן, הן בגדר עונש חמור במידה מופרזת והתשובה היא שלילית. דווקא משום שהמערער טעם טעמו של כלא לאורך זמן, ודווקא משום שהוא לוקה בנכות, וגם זכה להתחשבות של וועדת השחרורים, היה עליו, עם שחרורו, לרסן עצמו ולעלות על מסלול חיים תקין. והנה, בצילו של הרשיון שניתן להפקיעו, חזר לסורו והפיל חיתתו על אנשים שנפלו קרבן לדרישותיו. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. עוה"ד א. סבן ומ. הוכמן למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 10.3.93).