תקציר סביר כרך מ"א חוברת 2

ע.א. 734/89 - פיקנטי תעשיות מזון בע"מ נגד פקיד שומה גוש דן

*קביעת שומה על פי מיטב השפיטה למפעלי פיקנטי וגובה השומה(מחוזי ת"א - עמ"ה 296/85 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).

א. הערעור עניינו בקביעת שומה על פי מיטב השפיטה שהוצאה למערערת (להלן: החברה) לשנות המס 1979 עד 1983. באותה תקופה עסקה החברה בייצור סלטים בלבד. המשיב פסל את ספרי החברה לשנות המס 1983- 1982 והוציא על כך הודעת פסילה, וביחס לשנות המס 1981- 1979 החליט לדחות את הצהרות המערערת בלא שהוציא הודעת פסילה פורמלית. בעקבות זאת הוציא כאמור המשיב שומה על פי מיטב השפיטה, וביסס אותה על סמך מוצר אחד שרכשה המערערת, והיא צריכת הביצים. בערעור לביהמ"ש המחוזי הופחת בכשליש בסיס השומה. בעוד שהמשיב סבר שהמערערת מייצרת כ- 6 טון סלטים ליום, קבע ביהמ"ש המחוזי כי היא מייצרת רק כ- 4 טון ליום ולפי כמות ייצור זו נערכה השומה. הערעור לביהמ"ש העליון היה הן ביחס לעצם הוצאת השומה והן על השומה שהוצאה. ביהמ"ש העליון אישר את זכותו של המשיב להוציא, בנסיבות העניין, שומות לפי מיטב השפיטה, ביטל את השומה כפי שנקבעה ע"י ביהמ"ש המחוזי, ובאשר להתייחסות לכמות הביצים שהשתמשו בה לצורך הסלטים קיבל ערעור וערעור נגדי והחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי להמשך הבירור באותם נושאים.
ב. גם כשמוסמך פקיד השומה, מטעמים סבירים, להוציא שומה לפי מיטב השפיטה, אין השומה יכולה להיות מצוצה מן האצבע וצריך שהיא תישען על נתונים כל שהם. בענייננו התבססה השומה על צריכת הביצים לשנת 1983, כפי שנרכשו מאת תנובה, וממנה נגזרו על דרך התאמה שומות יתר שנות המס שבערעור. רוב הביצים שימשו לייצור מיונז שהוא מרכיב חשוב בהרבה מהסלטים, ומקצתם נמכרו ע"י החברה במכירה קמעונאית. כמויות הביצים שהועברו לכל אחד משימושים אלה היו שנויות במחלוקת בין המערערת והמשיבה ומחלוקת זו היא במוקד הדיון גם בערעור. את הקטנת השומה ביסס ביהמ"ש המחוזי על מספר יסודות ובכלל אלה קבע כי הכמות שנמכרה בקמעונאות עומדת על כ- 12,500 ק"ג ביצים בעוד שהמשיב העריך כמות זו בכ- 3,000 ק"ג. ביהמ"ש דחה את הטענה של החברה כי בביצים רבים השתמשו לסלטי ביצים הצורכים ביצים בכמויות נכבדות וקבע כי לא הובאה כל ראייה בעניין זה.
ג. באשר לסירובו של פקיד שומה לקבל דיווחיה והצהרותיה של המערערת לשנות המס 1982 ו- 1983 - הספרים היו לקויים ופסולים, ולשתי שנות מס אלו גם נשלחה הודעת פסילה כנדרש בסעיף 130(ג) לפקודה. כך שהפסילה היתה שלמה ותקינה על פי כל מבחן שבדין. אשר לשנות המס 1981- 1979 - ביחס לשנים אלה לא נשלחה הודעת פסילה וביהמ"ש קבע כי לא היו פנקסי חשבונות כלשהם, משום שמדובר בניירות ששורבטו עליהם רישומים אלה או אחרים שאין לראותם כמערכת ספרים. לפיכך יכול היה פקיד השומה לסרב לקבל את הדוחו"ת לגבי שנות מס אלו ולא צריך היה לשלוח הודעות פסילה. אכן, בבוא פקיד השומה, ומכל מקום ביהמ"ש, לבחון ולהחליט בדבר טיבם של הניירות והרישומים שבידי הנישום, אם לספרי חשבונות או ספק ספרים ייחשבו, ינהג גישה ליברלית ויתן למסמכים פרשנות רחבה המקילה עם הנישום. בענייננו, גם לפי גישה זו, הצליח פקיד שומה להצביע על נסיבות הפוטרות אותו מהצורך במשלוח הודעת פסילה, לאחר שהקדים והוכיח היעדר ספרי חשבונות בכלל לגבי השנים הנדונות.
ד. בענייננו, לכשראה פקיד השומה להשתמש בסמכותו ולקבוע שומה לפי מיטב השפיטה, לא עשה כן על דרך השערה ואומדן מופשטים, אלא, כאמור, על בסיס כמות הביצים שרכשההמערערת מאת תנובה. אין פגם בקביעתו של המשיב כי השומה תהיה מבוססת על צריכת חומר גלם אחד ובלבד שמתקיימים שני תנאים: האחד, כי המשיב עשה כן בתום לב; והשני, כי השומה עניינית היא, אינה מופרכת על פניה ועמידה בפני מבחני ביקורת
חיצוניים. באשר לכך, טענת המערערת כי פקיד השומה לא פעל בתום לב בדין נדחתה. לגופם של דברים מתמקדות טענות המערערת בשני מישורים: "במישור הפנימי" היא טוענתכי "שומת הביצים" היא אסטרונומית וחסרת מיתאם בין רכישות הביצים ורכישות שאר חומרי הגלם; ו"במישור החיצוני" טוענת המערערת כי לאור חוות דעת ונתונים במספר תחומים: שטח הייצור, מספר הפועלים ואנרגיה - מופרכת השומה. את הטענה הראשונה ישלדחות. שומתו של פקיד השומה מבוססת על נתונים שנאספו, וכל עוד היא נעשתה בתום לב, ואינה מופרכת, לא יעמיד ביהמ"ש את שומתו של פקיד השומה מול שומתו שלו או שומתה של המערערת. אשר ל"מישור החיצוני" קיימת דרך אחת לומר שיש בנתונים שהובאו כדי להפריך את השומה ולמוטטה, ודרך אחרת לומר כי חרף כל הנטען אין בנתונים כדי לערער כהוא זה את השומה שנערכה. אולם קיימת דרך שלישית, דרך ביניים, שלפיה ייקבע כי אמנם אין בראיות ובטענות כדי להפריך את השומה ולערער את יסודותיה, אך יחד עם זאת יש בחלק מן הנתונים בסיס מספיק כדי לקבוע גבול עליון לשיעור השומה שממנו ומעלה הופכת היא לבלתי אפשרית ומנותקת מהמציאות.
ה. השופט בדרגה הראשונה אכן הלך בשביל הביניים. בדרכו שלו הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי מתוך 39,000 ק"ג ביצים שנרכשו שימשו כ- 12,500 ק"ג למכירת בקמעונאות ולא לייצור סלטים. בעניין זה דחה את גירסת המשיב כאילו כמות הביצים שנמכרה בקמעונאות היתה כ- 3,000 ק"ג ביצים בלבד. עקרונית אין פסול בתיקון שומתו של פקיד השומה אם מדובר בשינוי מרכיב בודד מבין המרכיבים, כשהשינוי מבוסס על ראיות מספיקות. ברם, בענייננו אמדנותו של השופט אינה נקייה מספקות, שכן העדות ששימשה אותו בקביעת כמות הביצים שנמכרה בקמעונאות, עדות של בעל המפעל, לא היתה ברורה וחד משמעית במידה ראוייה. מאידך - השופט נתן דעתו לטענת המערערת כי בין יתר הסלטים ייצרה גם סלט ביצים שמרכיב הביצים בו גבוה מאוד, ולא קיבל את הטענה משום שהגיע לכלל מסקנה כי המערערת לא הוכיחה בראיות אמינות שייצרה סלט ביצים בכמות כלשהי. מסקנה זו של השופט גם היא אינה מדוייקת.
ו. טוענת המערערת כי כשנתברר לביהמ"ש כי נתונים מהותיים בשומה אינם נכונים יש להחזירה לפקיד שומה לבדיקה מחדש. לעניין זה טוען גם פקיד השומה בערעור שכנגד כי שגה השופט בכך שהתערב בקביעת השומה. ככלל אין להתיר את התערבות הערכאה השיפוטית הערעורית אלא לצורך ביקורת ההליכים על פיהם נבנתה השומה ומרכיביה, לרבות ביקורת על שיקוליו ותום ליבו של פקיד השומה. כשביהמ"ש נוכח כי השומה חורגת מגבול עליון של סבירות ומצויים נתונים ספציפיים מאזנים ומתקנים בגיזרה מוגדרת ובעלת משמעות, מוסמך הוא, עקרונית, להפחית את השומה או לפסוק בערעור באופן אחר מאשר ביטול השומה או אישורה. בענייננו, התיקון שהכניס ביהמ"ש בשומה איננו נשען על נתונים ברורים וחד משמעיים, ובמקרה כזה אל לו לביהמ"ש להמיר את שומתו שלו בשומת פקיד השומה, ויש להחזיר את השומה לפקיד השומה כדי שיערכנה מחדש על פי ההנחיות של ביהמ"ש. לפיכך הוחלט לבטל את השומה ולהחזיר את השומה לפקיד השומה על פי ההנחיות שבפסה"ד. במובן זה התקבלו הערעור והערעור שכנגד.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עוה"ד י. וינרוט ור. ברקמן למערער, עוה"ד א. סימון ור. מיוחס למשיב. 5.11.92).

ע.א. 1287/90 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד נצחון נתן בע"מ ואח'

פטור ממסי רכישה בפירוק חברה והעברת נכסיה לבעלי המניות. טענה של עיסקה מלאכותית(ועדת הערר בעניין מס שבח ת"א - ע.ש. 551+552/87 - הערעור נדחה).

א. כל נכסיה של חברת נצחון נתן בע"מ (המשיבה הראשונה - להלן: החברה) הסתכמו בבעלות של שישים אחוזים במגרש בחולון (להלן: המגרש). בעלי החברה ומנהליה היחידים היו גרשון לב ואימו רבקה לב (המשיבים 2 ו- 3 להלן: המשיבים), כשלכל אחד
מהם חמישים אחוזים ממניות החברה. בשנת 1981 ניהלה החברה משא ומתן עם קבלן לבניית בנין על המגרש ובמהלכו קיבלה החברה, ביום 5.7.81 החלטה מיוחדת על פירוקה מרצון לפי סעיף 319(2) לפקודת החברות. המגעים עם הקבלן הבשילו לכלל עסקת בנייה רק באפריל 1984, כאשר נחתם "הסכם קומבינציה" בין החברה לבין הקבלן (להלן: ההסכם), לפיו תקבל החברה חמש דירות בבנין שייבנה. בניית הבניין (למעט דירה אחת) הסתיימה בתחילת שנת 1986, אך תהליך מסירת הדירות לחברה לא הושלם. לגבי שתיים מן הדירות שנמסרו לידיה, החליטה החברה ביום 20.1.86 כי הן תועברנה ללא תמורה לידי המשיבים, כשכל דירה תמסר לבעלותם המשותפת בחלקים שווים, על פי חלקם במניות החברה. הדבר נעשה אגב פירוק "לפי סעיף 71 לחוק מס שבח מקרקעין" שלפיו "...הקניית זכות של איגוד מתפרק תהיה פטורה ממס אם התמלאו כל אלה... המכירה או הפעולה באיגוד נעשו אגב פירוק האיגוד המתפרק... זכויות... נרשמו ע"ש בעליהם תוך ששה חודשים מיום המכירה...". זמן קצר לאחר העברת הדירות למשיבים הן נמכרו לצדדים שלישיים בפטור מלא כ"דירות מגורים" לפי סעיף 49 לחוק מס שבח מקרקעין.
ב. המערער (להלן: המנהל) לא ראה לפטור את העברת הדירות מן החברה למשיבים ממס בנמקו זאת בכך ש"אין באפשרותנו להפעיל את סעיף 71 האמור כמבוקש על ידך וזאת לגבי חלק מזכויות המקרקעין של החברה המתפרקת...". בערר של המשיבים לא עמד עוד המנהל על הטענה כי אין להפעיל את סעיף 71 הנ"ל כשמועבר לבעלי המניות רק חלק מנכסי החברה המתפרקת, אלא טען כי על מנת לזכות בפטור יש להשלים את הפירוק תוך זמן סביר מיום החלטת הפירוק, ומכיוון שחלפו יותר מחמש שנים שוב אין החברה זכאית לפטור המבוקש. המנהל גם טען כי התקיימו לגבי הכרזת הפירוק התנאים להפעלת סעיף 84 לחוק, באשר החלטת הפירוק הינה מלאכותית. ועדת הערר קיבלה את ערר המשיבים בציינה כי אמנם פירוק החברה צריך להסתיים תוך זמן סביר כדי להעניק את הפטור, אך לדעת הועדה היה טעם המצדיק את האיחור. אשר לטענה כי החלטת הפירוק היתה מלאכותית כשכל תכליתה היתה הימנעות ממס, סברה הוועדה כי אין צורך לדון בשאלה זו. הערעור נדחה.
ג. המשיבים העלו טענת סף כי החלטת ועדת הערר "היא החלטה עובדתית מובהקת. ועל החלטה כזו אין ערעור לפי סעיף 90 לחוק ועל כן דין הערעור להידחות על הסף". כטענה זו אין ממש. סעיף 90 קובע כי "על החלטתה של ועדת הערר ניתן לערער בבעיה משפטית לביהמ"ש העליון...". הבעייה במקרה שלפנינו הינה בעייה משפטית מובהקת. המנהל אינו תוקף את ממצאיה העובדתיים, אלא את הפירוש שנתנה הוועדה לסעיף 71 לחוק, וכן את אי התייחסותה לטענתו, כי החלטת הפירוק היתה מלאכותית ובדויה. בעניינים מעין אלה נתונה זכות הערעור ועל כן דין טענת הסף להדחות.
ד. אין לראות כאמת מידה לצורך הפעלת סעיף 71 לחוק, את משך הזמן שחלף מיום החלטת הפירוק ועד ליום העברת הזכויות לידי בעלי המניות. המבחן להעברת הזכויות במקרקעין "אגב פירוק" הוא, מבחן המעשה. רוצה לומר, כשההעברה מהווה חלק אינטגרלי מתהליך פירוק ממשי וסופי של החברה, כי אז זכאית החברה לפטור האמור, כשמשך הזמן שחלף מאז החלטת הפירוק ועד שהחל הפירוק להתבצע, אינו רלוונטי כל עיקר. גם אם המשיכה החברה את פעילותה הרגילה לאחר החלטת הפירוק ועד לביצועו של הפירוק, אין בכך כדי לשלול את הפטור האמור, אם בסופו של דבר נעשית העברת נכסי החברה אל בעלי המניות אגב חיסול אמיתי של החברה. על יסוד החומר שבתיק הנדון יש אכן לראות את העברת הדירות למשיבים כחלק מפירוק אמיתי של החברה.
ה. אשר לטענה כי העיסקה היתה מלאכותית - המנהל מעמיד את טענת המלאכותיות על שני אדנים: האחד, כי לא היה להחלטת הפירוק כל טעם כלכלי- מסחרי, פרט לכוונת החברה להימנע מתשלום מס; והשני, כי החלטה זו לא בוצעה הלכה למעשה ועל כן יש
להתעלם ממנה. אין לקבל אף לא אחד משני נימוקים אלה. אשר לטעם המסחרי כלכלי - הרצון להעביר את הזכויות משמו של האיגוד אל שמות בעליו מניע כשר ואמיתי הוא לפירוק האיגוד, ואין בו דבר מלאכותי או בדוי, שהרי המחוקק הסדיר דרך זו במפורש ואף ראה לפוטרה ממס. אשר לנימוק כי החלטת הפירוק לא בוצעה הלכה למעשה ודווקא לאחר החלטת הפירוק החלה החברה לגלות סימני חיים - על כך יש להשיב, כי אין מקום להלקות את החברה על מעשיה בעבר, בטרם התממש הפירוק, שהרי אז לא תבעה לעצמה כל פטור, ותביעתה באה רק כשהתממש הפירוק בפועל, והותיר עקבות ברורים בקרקע המציאות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אביה אלף למערער, עו"ד גרשון לב למשיבים. 8.11.92).

ע.א. 414/87 - פקיד שומה למפעלים גדולים נגד חברה לפיתוח קריית נורדאו בע"מ

*טענה שנוצרה נאמנות בין חברה לבעלי מניותיה לצורך פטור ממס הכנסה(מחוזי ת"א - עמ"ה 174/82 - הערעור נתקבל).

א. השאלה השנוייה במחלוקת בין הצדדים הוגדרה על ידם, בהסכם שנחתם ביניהם ביום 1.4.85, בזו הלשון "המשפט יצומצם לשאלה אם היתה קיימת נאמנות ו/או שליחות בין החברה לבעלי מניותיה... (ש)אם ביהמ"ש יקבע שהיתה קיימת נאמנות ו/או שליחות תהיה לחברה הכנסה חייבת אפס... ולעומת זאת אם יקבע שלא היתה קיימת נאמנות ו/או שליחות תהיה לחברה הכנסה חייבת בסך... בשנה האמורה". ביהמ"ש קבע כי בין המשיבה ובין בעלי מניותיה היתה קיימת נאמנות. קביעה זו הושתתה על ההנחה המשפטית לפיה הוכרה הנאמנות הפרטית בשיטתנו גם בטרם נחקק חוק הנאמנות. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי אין מניעה שתיווצר נאמנות או שליחות בין חברה לבעלי מניותיה. לאור הראיות שבאו לפניו הסיק ביהמ"ש כי נוצרה נאמנות בין המשיבה לבעלי מניותיה. מאידך דחה ביהמ"ש את טענת המשיבה שנוצרו בינה לבין בעלי המניות יחסי שליחות. לאור הוראות ההסכם בין המערער למשיבה, ולאור החלטתו בעניין יצירת הנאמנות, קבע ביהמ"ש כי למשיבה לא היתה הכנסה חייבת במס וקיבל את ערעורה. הערעור נתקבל.
ב. נקודת המוצא בערעור הינה בתחימת הבסיס המשפטי להכרה במוסד הנאמנות בשיטתנו בטרם נחקק חוק הנאמנות. עד לחקיקת החוק, הדין המהותי אשר יכול היה לשמש יסוד לבדיקה אם היה קיים מוסד הנאמנות, היו דיני היושר האנגליים המתייחסים לסוגיית הנאמנות, כפי שנקלטו בשיטתנו בטרם בוטל סימן 46. השאלה אם מוסד הנאמנות הפרטית נקלט בשיטתנו בטרם נחקק חוק הנאמנות לא זכתה למענה ממצה וסופי. אין צורך להכריע בשאלה זו במסגרת ערעור זה, וניתן להניח, לצורך הדיון, כי אכן ניתן היה, בתקופה הרלוונטית לתיק זה, ליצור נאמנות פרטית מפורשת במשפטנו וזאת באשר יש לקבל את הערעור גם בהנחה שניתן היה ליצור נאמנות פרטית.
ג. לצורך יצירתה של נאמנות מפורשת, נדרש קיומו של נכס, אשר יהווה את רכוש הנאמנות. כל נכס - מקרקעין ומטלטלין, זכויות מוחשיות וערטילאיות - כשיר באופן עקרוני לשמש כנכס נאמנות בכפוף למגבלות מסויימות. ה"נכס" שהמשיבה מחזיקה בנאמנות, לטענתה, היא הזכות לפיתוח איזור קרית נורדאו בנתניה, ולגישת המערער זכות זו הינה "פעולה פיזית" שאינה נכס. טענה זו יש לדחות. לזכות לפיתוח האיזור האמור יש ערך כלכלי, אף אם לא נעשה השימוש למטרת רווח, ולפיכך מהווה הזכות החוזית האמורה "נכס". זכות חוזית מצוייה בגדר הזכויות אשר יכולות מעצם טיבן להיות נשוא לנאמנות.
ד. בנתונים העובדתיים אשר הוצגו בפני ביהמ"ש אין בסיס למסקנה כי נוצרה נאמנות בין החברה לבין בעלי מניותיה. נאמנות מפורשת, להבדיל מנאמנות משתמעת, יכולה להווצר באחת משתי דרכים: בעל הזכויות בנכס יכול להקנותן לאחר, על מנת שהלה ישמש
כנאמן בנכס האמור. על מנת שתיווצר נאמנות בשיטה זו, נדרש כי הנאמן יהפוך לבעל הקניין המלא בנכס כשזכויותיו כפופות אך ורק לזכות הנהנים בפירות הנכס; בעל הזכויות בנכס הנאמנות יכול להכריז על עצמו כנאמן. הכרזה כזו מחייבת את הבעלים לנהל את הנכס לטובת הנהנים אותם קבע, ומכפיפה את זכויותיו בנכס לזכויותיהם. מכל מקום נדרש כי העברת הנכס לנאמן או הכרזה של הבעלים על נאמנות, יעידו על כוונתו וגמירת דעתו של בעל הזכויות בנכס ליצור בו נאמנות. כאן טענת המשיבה היא כי בוצעה העברה של הזכויות בנכס הנאמנות מבעלי המניות אליה ולפיכך התמלאו הדרישות המפורטות לצורך יצירת נאמנות בנכס לטובת בעלי המניות. השתלשלות העניינים בתיק אינה מתיישבת עם טענה זו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד גב' שולמית בנדל ושמואל בורנשטיין למערער, עו"ד אהרן יורן למשיבה. 16.11.92).

ע.א. 5799/90 - ליליאן זהבי ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין חיפה

*אי הכרה ב"עיסקת שכירות" של מקרקעין והלוואה והתייחסות לפעולות אלה כעיסקה מלאכותית כאשר העיסקה האמיתית היתה עיסקת מכר החייבת במס שבח ומס רכישה(ועדת הערר בעניין מס שבח (חיפה) - ע.ש. 78+89/89 - הערעור נדחה).
א. המערערת הראשונה (להלן: המערערת) ואחותה מירי שנאן היו הבעלים - בחלקים שווים - של נכס מקרקעין, (בית וחצר), בטבעון. המערערים השני והשלישית (ישי ואמראל רוטר - להלן: המערערים) חתמו ביום 17.7.88 על הסכם שכירות שלפיו שתי האחיות השכירו את הנכס למערערים לתקופה של חמש שנים פחות יום. ביום 14.9.88 נחתם הסכם הלוואה בין המערערת לבין הגב' נעמי פון וייזל (אימה של המערערת השלישית) שלפיו הלוותה הגב' פון וייזל למערערת 20,000 דולר לתקופה של חמש שנים ועוד יום, כשהזכות למלווה לדרוש את ההחזרה כשהסכום צמוד למדד או לדולר וכאשר ההלוואה נושאת ריבית חודשית של %2.5 לחודש או לחלק ממנו. בחוזה ההלואה נאמר כי הלווה (היינו המערערת) פטורה מתשלומים כלשהם על חשבון ההלוואה במשך 18 חודשים מביצוע ההלוואה. בד בבד ניתן באותו יום יפוי כוח בלתי חוזר מאת המערערת לב"כ המערערים, עו"ד דן פון וייזל, אחיה של המערערת השלישית ובנה של הגב' פון וייזל, המייפה אח כוחו, בין היתר, למכור ולהעביר את זכויותיה של המערערת לכל מי שימצא לנכון ובכל מחיר שימצא לנכון. ביום 18.10.88 רכשו המערערים את זכויותיה של מירי שנאן (אחותה של המערערת). המשיב סבר כי גם המערערת מכרה את זכויותיה בנכס למערערים ובגין מכירה זו חוייבה המערערת בתשלום מס שבח והמערערים חוייבו בתשלום מס רכישה. לסברת המשיב, סידרת ההסכמים מהווה עיסקה מלאכותית, ובהסתמכו על סעיף 84 לחוק מס שבח מקרקעין התעלם מעיסקת השכירות וההלוואה וקבע כי המערערת מכרה לאתר את זכויותיה בנכס למערערים.
ב. וועדת הערר שליד ביהמ"ש המחוזי בחיפה סברה אף היא, בדעת הרוב, כי העיסקה כפי שהיא מוצגת במסמכים היא מלאכותית, ולמעשה היתה כאן העברה של זכויות המערערת למערערים. התברר כי ביום 27.8.85 מכרה המערערת כפטור ממס שבח דירת מגורים שבבעלותה, ומכיוון שבתוך תקופה של ארבע שנים היתה בבעלותה דירת מגורים נוספת, מכירת הזכויות במועד עריכת הסכמי ההשכרה וההלוואה היתה מחייבת במס שבח מקרקעין. ועדת הערר ציינה כי סכום ההלוואה של 20,000 דולר זהה לסכום שניתן למירי שנאן כתשלום ראשון על חשבון מחיר הדירה, וכן קבעה הועדה כי הריבית שנקבעה, בשיעור של %30 לשנה, כשהסכום צמוד, היא כה מופרזת שקשה לעלות על הדעת שתוכן ההסכם הוא אמיתי. הערעור על החלטת הרוב נדחה.
ג. השאלה היא אם נעשתה בין המערערת למערערים עיסקה אמיתית של השכרה והלוואה, עם סיכוי למכר זכויות בעתיד, או שמא מדובר בעיסקת מכר על אתר. אין חולק כי המערערת היתה מעוניינת למכור את זכויותיה בנכס למערערים. דא עקא, היא לא יכלה
למכור אותה בפטור ממס שבח כאמור לעיל, עד לאחר יום 28.8.89, שכן רק אז עמדו לחלוף ארבע שנים מיום המכירה. אכן, אין פסול בעריכת הסכם שכירות עם "סיכוי" לרכישת הנכס לאחר מכן, ואולם במקרה שבפנינו אין המדובר ב"סיכוי" בלבד, כי אם בוודאות קרובה או בהסתברות בדרגה כה גבוהה, העולים כדי עריכת עיסקת מכר שיש לה תוקף ונפקות בדין על אתר. מועד פרעונה של ההלוואה אמור היה להתחיל בתום 18 חודשים ממועד ההסכם, דהיינו כחצי שנה לאחר שלמערערת יהיה זכות למכור את הנכס בפטור ממס שבח, מתוך הנחה כי במשך תקופה זו ניתן יהיה להשלים את עיסקת המכר הפורמלית בין המערערת והמערערים: המערערים השקיעו סכום נכבד בביצוע השיפוצים בכל הנכס, והסכם השכירות לא קבע כל הסדר בנוגע לגורל השקעות המערערים; קשה להעלות על הדעת כי אדם בר דעת ישקיע מיטב כספו ברכישת מחצית הזכויות בדירה תוך השארת עתידה של המחצית הנותרת לוטה בערפל; הריבית בשיעור של %30 לשנה היתה כה מופרזת שקשה להעלות על הדעת שתוכן ההסכם הוא אמיתי. זאת ועוד, בנטלה על עצמה הלוואה בתנאים כה מכבידים, שלא היה כל סיכוי כי תוכל לעמוד בהם אם תרצה לפרוע את ההלוואה, שללה מעצמה המערערת מדעיקרא את יכולת הדיספוזיציה בזכויותיה שבנכס המקרקעין, ולמעשה נפרדה מהן כבר בשלב עריכת ההסכם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דן פון וייזל למערערים, עו"ד ישי ישורון למשיב. 18.11.92).

ע.א. 3804/90 - דלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון) בע"מ נגד סופרגז... בע"מ (מחוזי ת"א - ה.פ. 435/89 - הערעור נדחה).

*פירוש חוזה לאספקת גז מרכזי ע"י סופרגז ביישוב אורניתא. בתחילת שנות ה- 80 יזמה המערערת את הקמת היישוב "אורנית" על אדמות בשומרון המצויות בשליטתה. בחלק מן המקרקעין בנתה בניינים בהן מכרה דירות (להלן: חלק א') ובחלק מן המקרקעין (להלן: חלק ב') מכרה מגרשים במסגרת "בנה ביתך", וכל רוכש בנה לעצמו דירה, אם כי חלק מן הרוכשים בנו באמצעות דלתא כקבלן בניה. במסגרת הפרוייקט התקשרה דלתא בנובמבר 1983 בחוזה עם סופרגז, בו התחייבה סופרגז להקים מערכת מרכזית לאספקת גז. בחלק א' של היישוב הקימה סופרגז מערכת מרכזית בהתאם להתחייבותה, ובחלק ב' של היישוב לא ביצעה עבודות כלשהן, ואספקת הגז למתיישבים באיזורים אלו נעשית באמצעות מיכלי גז ביתיים. דלתא עתרה לביהמ"ש המחוזי בבקשה כי יצווה על סופרגז להקים מערכת מרכזית לאספקת גז גם בחלק ב'. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה, כי סופרגז התכוונה להקים את המערכת המרכזית רק בחלק א' ולא באיזור "בנה ביתך" והערעור נדחה.
ב. לפי סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, ובמידה. שאינו משתמע ממנו - מתוך הנסיבות". מיצוי הטקסט החוזי מחייב, ראשית לכל, הידרשות למשמעות המילולית של הביטולים וההוראות המצויים בחוזה. אם אין בכך כדי להוליך למסקנה ברורה, מגיע השלב השני בו על ביהמ"ש לבחור, מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות הבאות בחשבון, את המשמעות המגשימה את התכלית החוזית. דלתא משליכה יהבה על הוראותיהם של שני סעיפים בחוזה, תוך הדגשה כי בסעיפים אלו אין הבחנה בין האיזורים השונים שבישוב, ואולם אין כביטויים המופיעים בסעיפים אלו כדי להכריע את גורל הערעור.
ג. הגם שהפירוש לו טוענת דלתא אינו בלתי סביר, ייתכן לפרש את ההוראות האמורות גם בדרך שטוענת לה סופרגז. על מנת להתחקות אחר היקפן המדוייק של אותן התחייבויות, יש איפוא מקום לבחינה אינטגרטיבית של הוראות החוזה. יש מקום לבחון את היקף תחולתו של חוזה מתוך כלל הוראותיו ולא ניתן לעשות זאת ע"י התמקדות בסעיפים שאליהם מפנה דלתא. באשר להיקף התפרשותה של התחייבות סופרגז כלפי דלתא,
אין זה נכון לקבל את קו המחשבה של ביהמ"ש המחוזי שסבר כי בחוזה ובתכליתו טמון פתרון חד וחלק לבעייה זו. קיימות מגמות סותרות אשר ניתן לאתר בטקסט החוזי. ברם, במשקלן המצטבר של ההוראות הנוטות לכיוון הפרשנות של סופרגז, יש כדי להטות את כף המאזניים לטובת סופרגז, וכדי להביא, אם כי לא בלי היסוסים, למסקנה כי התיזה הפרשנית בה מצדדת סופרגז מתיישבת יותר עם המסכת החוזית הכוללת.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. קליינמן למערערת, עו"ד אהוד שניידר למשיבה. 12.11.92).

ע.א. 2472/90 - גיא מלמד נגד עדי ליבוביץ ופרנקי דה לידה

*פיצויים של בעלי חוות סוסים ל"שכן" שעזר להם בטיפול בסוסים ונפגע ע"י סוס(מחוזי ת"א - ת.א. 1329/87 - הערעור נתקבל).

א. ביום 10.6.85 נפגע המערער מבעיטת סוס בשם "סולידור" (להלן: הסוס), אותו הוביל בחוות סוסים שהיתה באותה עת בבעלות המשיב עדי (להלן: עדי) ומנהלה של החווה היה המשיב פרנקי (להלן: פרנקי). הסוס היה זכר בלתי מסורס. סוסים זכרים מסורסים הם שקטים בדרך כלל, ואילו סוסים זכרים בלתי מסורסים עשויים להשתולל לפתע. סוס כזה נהוג להוביל רק באמצעות "אפסר זכרים" להבדיל מ"אפסר רגיל" המשמש לסוסים מסורסים. המערער היה קשור לחווה זמן ניכר עובר לתאונה, ובעת התאונה, בהיותו בן 22 שנים, כבר היה לו נסיון של 12- 10 שנים ברכיבה על סוסים. בהכירו את כל סוסי החווה, הכיר המערער גם את הסוס סולידור. עובר לקרות התאונה החליט המערער להוציא את הסוס, לחצר מגודרת רחבת ידיים בתוך החווה. ביהמ"ש קיבל את גירסת המערער כי פרנקי התיר לו להוביל את הסוס כמובקשו, ומוכן היה לקבל את עדות המערער על כך שלא היה לו נסיון בטיפול בסוסים לא מסורסים, אך ביהמ"ש גם קבע שהמערער ידע על ההבדל באופיים של סוסים אלה מזכרים מסורסים, ועל טיפול שונה שאלה מקבלים.
ב. בחווה היתה קיימת הוראה שסוסים לא מסורסים יש להוביל באפסר זכרים, והמערער ידע על כך, אך גם היה מודע לכך שהוראה זו לא נשמרה. הוא הוביל את הסוס באמצעות אפסר רגיל ולפתע החל הסוס להשתולל, שעט קדימה, בעט ברגלו הימנית של התובע ופצעה. נוכח העובדות כאמור נחלקו הצדדים בעיקר בשניים: אם "מעמדו" של המערער ביום קרות התאונה, היה של עובד אצל המשיבים שחבו לו חובת זהירות; בין אם היה המערער עובד ובין אם לאו, האם הוכחה התרשלות מצד המשיבים כלפיו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא היה עובד של המשיבים, אלא היה במעמד של "מתנדב". באשר לשאלה השניה קבע ביהמ"ש כי אמנם הוכח שהנתבעים לא הקפידו על כך שסוסים בלתי מסורסים יובלו תמיד באמצעות "אפסר זכרים", אך אין לומר כי הם אחראים למה שאירע לתובע, שיכול היה להשתמש באפסר זכרים שהיה בחווה. כן קבע כי אפילו הוכחה התרשלות מצד המשיבים, הרי רשלנותו של המערער מאיינת התרשלות זו. הערעור נתקבל.
ג. על פי העובדות שנקבעו אכן התרשל גם המערער. ברם, קיום התרשלות מצידו אין בה לשלול את קיומה של ההתרשלות מצידו של פרנקי. הלה ידע על הסיכון שבהובלת הסוס עם אפסר רגיל, והוא גם ידע, או שהיה עליו לדעת, שאין מקפידים בחווה על הובלת סוסים לא מסורסים באפסר המתאים. מלכתחילה היה עליו להנהיג בחווה שהובלת סוסים לא מסורסים תהיה באפסר המתאים, וכשלא דאג לכך בדרך כלל, וידע שלא הקפידו על כך, חובה היתה עליו להעיר את תשומת ליבו של המערער לכך.
ד. לעניין האחריות כלפי המערער, אחת היא אם בנסיבות המקרה היה המערער עובד של המשיבים, או רק פעל במסגרת הכללית של סיוע למשיבים בחווה. משפנה המערער לפרנקי ביום המקרה והציע שיוציא את הסוס לטיול, היה זה במסגרת היחסים המיוחדים שהיו בינו לבין המשיבים ולא כמתנדב זר. בנסיבות אלה, אין ספק שהמערער היה "שכנם" של
המערערים - "שכן" המסייע להם בניהול החווה - במובן זה שהם חבו כלפיו חובת זהירות. גם ברור שלא היה בהתרשלות המערער כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין התרשלות המשיבים לבין קרות התאונה.
ה. ההתרשלות בנסיבות המקרה היתה של פרנקי מנהל החווה. עדי, כמעבידו של פרנקי, אחראי אחריות שילוחית לכל מה שפעל פרנקי במסגרת עבודתו כמנהל החווה. כמו לגבי פרנקי, ייתכן ואף ניתן לייחס לעדי אחריות ראשונית בגין כך שלא הונהגה על ידו בחווה שיטת עבודה מתאימה. מכל מקום, האחריות בנזיקין כלפי המערער היא של פרנקי ועדי אהדדי. כשבאים להחליט בשאלת חלוקת האחריות בין המערער והמשיבים, יש לשקול את "מידת האשמה" של כל אחד מאלה בהתחשב בכל הנסיבות, ובענייננו, בהתחשב בנסיבות, יש לחלק את האחריות בחלקים שווים בין המערער לבין המשיבים. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בשאלת גובה הנזק.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ש. קרינסקי ואח' למערער, עו"ד צ. רפפורט ואח' למשיבים. 4.11.92).

ע.א. 2896/90 - טרוצקי יוסף ואח' נגד אלפונסו דיין ואח'

*טענה לפסילת נציגות דיירים בבית משותף, משום שדיירים שאינם בעלי בתים השתתפו באסיפה הבוחרת בלי שהציגו יפויי כח כנדרש בתקנון המצוי(מחוזי ת"א - ע"ש 666/90 - הערעור נדחה).

א. באסיפה כללית שקויימה בבית משותף נבחרה נציגות דיירים. המערער הראשון (להלן: טרוצקי) חלק על חוקיות דרך בחירתה של הנציגות ופנה בתביעה למפקח על בתים משותפים לבטל את ההחלטה. טענתו היתה כי 35 מתוך 36 המשתתפים באסיפה נטלו בה חלק בניגוד להוראות סעיף 14 לתקנון המצוי הקובע כי "כל בעל דירה רשאי להשתתף באסיפה כללית ולהצביע בה בעצמו או ע"י ב"כ... ב"כ שנתמנה... יביא לפני הנציגות... כתב מינוי חתום בידי בעל הדירה...". המשותף לכל הדיירים שהשתתפו הוא כי לא הציגו כתבי מינוי של הבעלים כנדרש בסעיף 14 לתקנון. המפקח על הבתים המשותפים קבע כי בעלי זכויות חוזיות לרישום הדירות, שקיבלו את החזקה בדירה בפועל, יכולים להצביע, שכן בעצם החתימה על החוזה יש הרשאה מספקת לעניין סעיף 14 לתקנון. באשר לשוכרי דירות שנטלו חלק בהצבעה, קבע המפקח כי שוכר- מחזיק שקיבל על עצמו בחוזה השכירות את כל חובותיו של המשכיר רשאי ליטול חלק באסיפות בבית. אשר לדירות המצויות בבעלות משותפת סבר המפקח כי אחד השותפים רשאי ליטול חלק באסיפה אף ללא יפו"כ, שכן כל דרך אחרת נוגדת את תקנת הציבור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקבעו כי חרף הוראת סעיף 14 האמור, ייתכנו מקרים בהם יכול מי שאינו בעל דירה להשתתף באסיפה הכללית ולהצביע בה אף אם לא קיבל כתב מינוי כנדרש בסעיף 14. הערעור נדחה.
ב. השאלה העומדת על הפרק איננה פשוטה. מחד גיסא, ניצבים לכאורה בפני הוראה בתקנון, המנוסחת באופן נחרץ וברור, ומתווה באופן חד משמעי את הדרך בה יכול מי שאינו בעלים בדירה, ליטול חלק באסיפה הכללית. מאידך, קובע התקנון הסדר דיספוזיטיבי בעיקרו אשר עליו יכולים בעלי הדירות להתנות. ניתן, איפוא, לטעון, כי התקנון המצוי, החל על הבניין, שונה במשתמע בהתנהגותם של בעלי הדירות, במשך התקופה שחלפה מאז הוקם הבניין. אולם, אין צורך להכריע בסוגייה המורכבת האמורה, נוכח המסקנה כי אף אם נכונה באופן פורמלי עמדתו של טרוצקי, לפיה יש להחיל את הוראת סעיף 14 לתקנון כלשונה, מושתק טרוצקי מלהעלות טענה זו נוכח העובדה כי הוא הפר חובתו לנהוג בתום לב.
ג. במישור העובדתי, משך כל שנות קיומו של הבית - לפני רישומו כבית משותף ולאחר מכן - נהגו הדיירים להתכנס על מנת לבחור בנציגות ולא אחת נבחר בדרך זו טרוצקי עצמו, יחד עם אחרים, כחבר הנציגות. בכך לא די כשלעצמו, שהרי גם מי שחטא
בעבר יכול לחזור בתשובה ולעמוד על כך שבעתיד יוקפד על קלה כחמורה. דא עקא, אין ראייה לכך שטרוצקי חלק, קודם לכינוס האסיפה הנדונה, על חוקיות הנוהל אשר ננקט באסיפות הקודמות והוביל לבחירתו לנציגות הבית בעבר. גם בטיעוניו של טרוצקי אין כל רמז להסתייגותו, מלכתחילה, לנוהל האמור.
ד. במישור הנורמטיבי, החובה לנהוג בתום לב בשימוש בזכות, מעוגנת בסעיף 39 לחוק החוזים. סעיף זה אמנם מטיל את החובה לנהוג בתום לב לגבי שימוש בזכות הנובעת מחוזה, אך לפי הוראות סעיף 61(ב) לחוק משמשות ההוראות שבסעיף 39 "ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים" כעקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבים לעניין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל. לקביעה זו משנה תוקף, כשמדובר ביחסי גומלין בין השוכנים בצל קורתו של בית משותף, יחסים המאופיינים בכך שהצדדים להם אינם בוחרים איש את רעהו והם נמצאים בקירבה פיסית הדוקה. ברור כי רק אם, יפעלו בעלי הדירות והדיירים, איש כלפי רעהו, בתום לב ובהגינות, יוכל הבית המשותף להתנהל בצורה תקינה, לרווחתם המשותפת של יושביו.
ה. אין מקום להתערבות בפסק דינו של ביהמ"ש דלמטה, גם לאור טיב הנושאים שעמדו לדיון באסיפת הדיירים נשוא תיק זה. המדובר היה באסיפה שיגרתית, שנועדה להסדיר את ענייני הבית השוטפים, ולא התיימרה לקבוע דבר ביחס לזכויות וחובות בעלי הדירות. לפיכך, אין לראות כיצד נפגעו המערערים מן האופן שבו התנהלו הדברים, ולכן - ולאור הזמן הרב שחלף מאז כונסה אותה אסיפה - אין טעם מספיק להתערב ולקבל את הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. 16.11.92).

ע.פ. 4371+4828/91 - מדינת ישראל נגד אלי יחזקאל ומשה בוץ

*קולת העונש (ביצוע מעשי אלימות ע"י שוטרים במתלונן)(ערעור על קולת העונש וערעור נגדי על ההרשעה - הערעור הנגדי נדחה והערעור על קולת העונש נתקבל).

א. שני המשיבים הם שוטרים בעלי ותק רב בשירות המשטרה, נשואים ואבות לילדים. הם ביצעו במתלונן מעשה אלימות קשים שגרמו לו חבלות קשות, והוא נזקק לאישפוז משך ששה ימים. מעשים אלה בוצעו בשני שלבים: הראשון - כשבאו עובדי עמותה, על פי צו ביהמ"ש, לחתוך כבלים של תחנות כבלים פירטיות, התפתח דין ודברים בין המתלונן ובין העובדים. השוטר יחזקאל שהיה במקום, נהג במתלונן בברוטליות רבה והטיח ראשו בקיר עד זוב דמו. השלב השני היה כשהמתלונן הובא לתחנת המשטרה. שם התעללו בו שני המשיבים, וייתכן שגם אחרים, בצורה נפשעת ביותר והביאו לשבירת שלוש מצלעותיו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיבים בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ואת יחזקאל בעבירה של איומים, וגזר למשיבים מאסר של חצי שנה שיבוצע בעבודות שירות, מאסר על תנאי של שנתיים וחצי וקנס כספי של 7,500 ש"ח. ערעורם של המשיבים על ההרשעה נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. באשר להרשעה - ביהמ"ש המחוזי ניתח בפסק דין מפורט ומנומק את דברי העדים וכל החומר שהיה בפניו, ואין עילה להתערב במסקנתו שיש להרשיע את המשיבים כאמור. אשר לעונש - הסניגור העלה את העובדה ששני המשיבים הושעו מתפקידיהם וכן העלה את ותיקותם של המשיבים בעבודה במשטרה. ברם, טענה אחרונה זו יכול ויהא בה גם משום חומרה כשביהמ"ש בא לשקול את העונש ההולם. מעשי אלימות קשים, ומעשים נפשעים, במיוחד כשהם מבוצעים ע"י אנשים המופקדים על שמירת החוק ושילטונו, חמורים המה ביותר. מעשי המערערים פוגעים קשות בדמותה ובתדמיתה של המשטרה, ובאמון הציבור בה. עדויות האופי הטובות ונימוקים נוספים אחרים, אין בהם כדי להצדיק את ההקלה המופרזת בעונש שהושת על המשיבים. בכגון דא, העונש צריך וישמש כהתראה והרתעה
למופקדים על משמרת החוק, וכתגובה הולמת למען ידע האזרח שיש דין ויש דיין בישראל. אילו היה יושב ביהמ"ש העליון לדין כערכאה ראשונה היה משית על המשיבים עונש מאסר בפועל לתקופה משמעותית מאד, אך מכיוון שמקובל שאין ממצים את מידת הדין בערעור, יושת על המשיבים מאסר בפועל לתקופה של 18 חדשים. פרט לכך יעמוד פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בעינו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, חשין. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עוה"ד גולדבליט ומירז למשיבים. 11.11.92).

בש"א 4757/92 - אילן אביעוז נגד איילת אביעוז ואח'

*בקשה לעיכוב ביצוע תשלום "דמי טיפול" בנוסף לדמי מזונות שמשלם האב(בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נדחתה).

א. ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקש לשלם לבנו הקטין (המשיב השני) מזונות. כן חייבו לשלם 750 ש"ח "דמי טיפול", כשהם צמודים למדד הידוע ביום הגשת התביעה (יוני 1990), בהתחשב בכך שמדובר בילד חריג שהחזקתו בידי אימו, מחייבת הוצאות למעלה מן הנדרש לגבי ילד רגיל. בקשת המבקש היא כי יעוכב ביצועו של פסה"ד ככל שמדובר בדמי הטיפול. פרקליטו של המבקש העלה בין היתר טענה כי לאחר קביעת צרכיו של הקטין - דמי מזונות ובהם "דמי טיפול" - חייב היה ביהמ"ש לנכות את הקיצבה שהקטין זוכה בה מהמוסד לביטוח לאומי, ומשלא עשה כן ראוי לעכב את ביצועו של פסה"ד באורח חלקי. הבקשה נדחתה.
ב. ההלכה היא שלאחר קביעת צרכיו של הקטין מן הנכון לנכות את קיצבת הביטוח הלאומי. אין לקבל את טענת ב"כ המשיבים כי באותם מקרים בהם נפסק כי יש לנכות את קיצבת המוסד לביטוח לאומי מדמי המזונות מדובר היה בקיצבת ילדים, ואילו בענייננו מדובר בקיצבת נכות. ההלכה של ניכוי דמי הביטוח הלאומי חלה על כל קיצבה שנותן המוסד לביטוח לאומי. ביהמ"ש המחוזי לא נדרש כלל לניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי ומכאן, לכאורה, כי טובים סיכוייו של האב בנושא זה.
ג. במה דברים אמורים שמנכים את קיצבת המוסד לביטוח לאומי - במקום שהסכום שנפסק למזונות מכסה את כל צרכי הקטין. מאידך, אם נפסקים לקטין דמי מזונות הנמוכים מן הדרוש לכיסוי צרכיו, אין הצדקה להפחתת קיצבת המוסד לביטוח לאומי. בענייננו לא התעלם ביהמ"ש מקיצבת המוסד לביטוח לאומי המשולמת לקטין. אם הובאה אותה קיצבה במנין בעת פסיקת המזונות בדרך זו או אחרת - שוב אין לומר כי ביהמ"ש התעלם לחלוטין מן ההלכה של ניכוי קיצבת הביטוח הלאומי. אם כך ככלל, לא כל שכן כאשר ביהמ"ש כינה כדרישה "צנועה" את דמי הטיפול שדרשה האם, בסך 750 ש"ח לחודש.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד צ. טל קורן וזאב ולנר למבקש, עו"ד זאב וסרמן למשיבים. 19.11.92).

ע.א. 792/89 - אליהו חברון נגד מרים בראון ורותם חברה לביטוח בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ב"ש - ת.א. 3785/84 - הערעור נדחה).

א. המערער, יליד 1951, נפגע בתאונת דרכים ביום 2.10.80. בעת התאונה נהג המערער ברכב על אף שנפסל מלהחזיק רשיון נהיגה ונהיגתו היתה ללא ביטוח תקף. מטעם זה, תביעתו מבוססת על פקודת הנזיקין ולא על חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. טענתו היא שהמשיבה הראשונה (להלן: המשיבה), שנהגה ברכב אחר, היא שגרמה לתאונה ברשלנותה, והמשיבה השניה חייבת בפיצויו בתור מבטחת של המשיבה. ביהמ"ש קבע כי המשיבה אחראית לקרות התאונה ב- %90 וכי המערער תרם ברשלנותו כדי %10 לקרות התאונה. כתוצאה מהתאונה נפגע המערער בידו השמאלית ועל פי חוות דעת רפואית נותרה לו נכות צמיתה של %15, הכוללת חוסר תנועה קל במרפק יד שמאל. לאחר התאונה נמצא
המערער עובד בעבודות שונות, כולל עבודות הקשורות לסחיבת משאות. לאור הפגיעה המועטה בכושר העבודה, ומאחר שביהמ"ש סבר שהנכות הרפואית אינה משקפת את הפגיעה בהכנסותיו של המערער, נקבע הפסד כושר השתכרותו של המערער בעבר ובעתיד בדרך אומדן. לאחר הפחתת %10 תרומת רשלנות של המערער, נקבע הפסד ההשתכרות בשיעור של 50,000 ש"ח ליום פסק הדין (14.11.89). בגין נזק לא ממוני פסק ביהמ"ש למערער 15,000 ש"ח, וכן חייב את המשיבים לשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של %15 מהסכום שנפסק. הערעור נדחה.
ב. המערער משיג על קביעת ביהמ"ש כי הוא תרם ברשלנותו לקרות התאונה. רשלנותה של המשיבה התבטאה בכך שהיא לא שמרה על מרחק מתאים מרכבו של המערער, כך שכשזה בלם את רכבו וסטה לימין, לא הספיקה לבלום את רכבה ופגעה במערער. על כך אין חולק. ברם, ביהמ"ש קבע שהמערער גם התרשל באופן הנהיגה שלו, בכך שנהיגתו היתה נהיגה עצבנית, כשהוא בולם מידי פעם את רכבו, ועובר לקרות התאונה אף בלם לפתע את רכבו והסיטו לימין, על אף המרחק הקטן יחסית שהיה בינו לבין רכב המשיבה מאחוריו. הבלימה והסטייה הפתאומית לימין, במקום שלא ניתן היה לצפות לכך, ובהתעלם מהרכב שנסע בעקבותיו ומהמהירות בה נסעו שני כלי הרכב - היתה רשלנית ותרמה תרומה כלשהי לקרות התאונה. לפיכך אין להתערב בקביעת ביהמ"ש בעניין האחריות.
ג. הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בעבר ובעתיד נקבע, כאמור, בדרך אומדן גלובלי, בהיעדר נתונים מהימנים שלפיהם ניתן היה לקבוע את הפיצוי בדרך של חישוב אריתמטי. לטענת המערער היתה נכותו הזמנית משך השנתיים שלפני פסק הדין בשיעור של %100 ועל כן היה מקום לפסוק לו הפסד השתכרות מלא עבור תקופה זו. אין לקבל טענה זו כאשר הוכח כי במשך חלק מהתקופה עבד כפועל בחנותו. אכן, ראוי היה שביהמ"ש יקבע, אפילו סבר שיש לעשות כן בדרך אמדן, פיצוי נפרד בגין הנזק המיוחד של הפסד השתכרות בעבר, ובגין הנזק הכללי של הפסד כושר השתכרות בעתיד. עם זאת, הסכום שנפסק אינו חורג מאומדן סביר מצטבר בגין שני פריטי הנזק ואין מקום להתערב בו. גם הפיצוי בגין נזק לא ממוני אינו מצדיק התערבות.
ד. אשר לשכר טרחה - ככלל אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בעניין זה אלא במקרים חריגים. בענייננו, גם אם נפסק למערער שכר טרחת עורך דין בשיעור הנופל במשהו משכר הטרחה המקובל, אין להתערב בכך. מסתבר, שהמערער הגזים ביותר בתביעתו, וחלק ניכר של ראיותיו נמצא בלתי ראוי לאמון.

(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד א. בכר ואח' למערער, עו"ד צ. רפפורט ואח' למשיבים. 5.11.92).

ע.א. 2649/91 - יגאל אסף נגד יפה ומרדכי אסף

*מזונות(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער חוייב לשלם למשיבה הראשונה, אשתו, מזונות בסכום של 1,800 ש"ח לחודש החל ביום 31.12.89, ולמשיב השני, בנו, 600 ש"ח לחודש עד הגיעו לגיל 18 ביום 1.12.91. מאותו תאריך חייב ביהמ"ש את המערער לשלם למשיבה תוספת של 300 ש"ח לחודש למזונותיה והעמידם על 2100 ש"ח לחודש. סכום המזונות הוצמד למדד יוקר המחיה. הערעור נתקבל לעניין הגדלת מזונות האשה מיום 1.12.91 בהגיע הבן לבגרות.
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערער משתכר יותר מאשר מראים תלושי המשכורת שהציג וכי הוא שכיר או בעל מניות בסופרמרקט בו הוא עובד ובהקשר זה העלה ביהמ"ש את הסברה כי מוענקות למערערת טובות הנאה שונות שאין להן ביטוי בתלוש. מכל מקום העריך ביהמ"ש כי השתכרותו של המערער מגיעה לכדי 4,000 ש"ח לחודש. אשר להכנסות האשה ציין ביהמ"ש כי האשה קיבלה אמנם פיצויי פיטורין של 75,000 ש"ח כשעזבה את
עבודתה בשנת 1988, וכי אינו מאמין לגירסתה כי כל הסכום הנ"ל כבר הוצא, אך לא ניתן לקבוע מהי ההכנסה שלה מן הסכום שנותר לצרכי סעיף 2א' לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות). הערעור נתקבל בחלקו.
ג. אכן, אין להתערב בקביעות ביהמ"ש המחוזי בכל הנוגע לאפשרות השתכרותו של המערער. מאידך גיסא, ראוי היה שביהמ"ש יביא בחשבון כי סכום של 75,000 ש"ח לא נעלם אצל עקרת בית במחי יד. סכום זה, אם הוא מושקע, מביא עימו גם הכנסה כלשהי. כן צריך היה לתת את הדעת לכך שהאשה גרה בדירת המשפחה וכי ההליכים לעניין פירוק השיתוף עודם באיבם. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע למזונות הבן וככל שהוא נוגע למזונות האשה כשיעורם עד יום 1.12.91. מאידך אין מקום להגדלת סכום מזונות האשה מעת הגיעו של הבן לגיל 18.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רפאל רון למערער, עו"ד אשר א. רוט למשיבים. 16.11.92).

ע.א. 210/88 - החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נגד הוועדה המקומית... כפר סבא ואח'

*פיצויים לבעל מקרקעין שנפגע משינוי תכנית בניין עיר ושיעור הפיצויים(מחוזי ת"א - ה.פ. 938/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

א. המערערת רכשה מגרש בכפר סבא בשנת 1933. מאז שנת 1970 חלה על המגרש תכנית מתאר (להלן: התכנית הראשונה) שעל פיה עמדה לעבור במגרש דרך, ולצורך זה יועד חלק מהמגרש (כ- %30) להפקעה ללא תשלום פיצויים. במשך שנים ביקשה המערערת מהוועדות היתרים לבניה על המגרש אך אלה לא ניתנו לה. לאחר שפנתה לבג"צ הוכנה תכנית חדשה לשינוי התכנית הראשונה, ועקב כך חזרה בה העותרת מן העתירה הנ"ל. התכנית השניה הגדילה את שטח המגרש המיועד לשטחים ציבוריים ושונו תנאי הבניה. המערערת פנתה לביהמ"ש וביקשה לקבוע את שיעור הפיצוי המגיע לה עקב הפגיעה במגרש ע"י התכנית החדשה, כאשר הבקשה מתבססת על הוראות סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה שלפיו "נפגעו ע"י תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית... בעל המקרקעין... זכאי לפיצוי מהוועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200". לבקשה התלוותה חוות דעת של שמאי מטעם המערערת שקבע כי התכנית החדשה פוגעת במגרש ונתן הערכה כספית של פגיעה זו. מנגד הגישו המשיבות חוות דעת מטעמן שלפיה לא מגיע למערערת כל פיצוי והמשיבות הוסיפו וטענו כי "על פי הוראת סעיף ..200. של חוק התכנון והבניה... מן הדין לפטור אותה מתשלום פיצויים".
ב. ביהמ"ש המחוזי חילק את פסק דינו לשניים: החלק הראשון יוחד לשאלה אם נפגעו המקרקעין ומה מידת הפגיעה, והחלק השני לשאלה אם חל סעיף 200. בחלק הראשון של פסה"ד נתקבלה גישת המערערת בעיקרה ונקבע כי סכום הפיצוי המגיע בגין הפגיעה במקרקעין עולה לכדי 600,000 ש"ח לפברואר 1988, והחלק השני של פסה"ד קבע כי חל על העניין סעיף 200 לחוק התכנון ולפיכך פטורה המשיבה מתשלום פיצוי כלשהו. הערעורים של שני הצדדים באשר לחלק הראשון של פסה"ד נדחו, ואילו ערעור המערערת באשר לפירושו של סעיף 200 נתקבל והמשיבות חוייבו לשלם למערערת את הסכום שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ג. באשר לשטח המגרש שיש לקחת בחשבון לצורך חישוב הפיצוי - כזכור יועדו כ- %30 מהשטח להפקעה ולפיכך חישב המומחה מטעם המערערת את שטח המגרש לפי כ- %70 משטחו המקורי והפיצוי חושב לפי פגיעה בשטח כזה. מנגד ניכה המומחה מטעם המשיבות מהשטח המקורי את כל 40 האחוז שיכולה היתה הוועדה להפקיע ללא תשלום פיצויים, ולפיכך חישב את הפיצוי לפי מגרש בשטח של %60 מהשטח המקורי. בעניין זה קיבל ביהמ"ש המחוזי את גישתו של השמאי מטעם המערערת וזאת בעקבות פס"ד חממי (ע.א. 474/83
פד"י מ"א(3) 370), שבו נקבע כי בפסיקת הפיצוי על פי סעיף 197 אין לקחת בחשבון את העובדה שבהגיע יום ההפקעה תהיה הרשות המקומית פטורה מתשלום פיצוי עד לתקרה של %40, ובעת חישוב הפיצוי לפי סעיף 197 יובא בחשבון מלוא הנזק הריאלי למקרקעין שנגרם ע"י שינוי הייעוד. בעניין זה יש לדחות את הערעור של המשיבות.
ד. נושא אחר שהיה שנוי במחלוקת היה נושא המרפסות. לפי התכנית הראשונה מותר היה לבנות מרפסות מקורות ובהחלטה מינהלית שבין התכנית הראשונה לבין התכנית השניה נקבע שרק שליש מהמרפסות יכולות להיות מקורות ושני שליש פתוח. התכנית השניה אימצה את ההחלטה המינהלית שלפיה רק 1/3 המרפסות יכולות להיות מקורות. בעניין זה קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין בכוחה של החלטה מינהלית לפגוע או לשנות זכות המוקנית ע"י תכנית מתאר, ולפיכך יש לקחת בחשבון גם את הפגיעה בתכנית הראשונה לעניין המרפסות המקורות. גם לעניין זה יש לדחות את ערעור המשיבות.
ו. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את חוות דעתו של השמאי מטעם המערערת כי שיעור הפגיעה בשווי המקרקעין מגיע לכדי %34 וקבע כי שיעור זה מגיע לכדי %26. בעניין זה נדחה ערעור המערערת.
ה. להלן עבר ביהמ"ש המחוזי לדון בשאלת פירושו של סעיף 200 המשחרר מתשלום פיצויים עקב שינוי תכנית כאשר "הפגיעה אינה עוברת את תחום הסביר בנסיבות העניין ואין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים". הסעיף מפרט הוראות שונות שבהן לא יראו קרקע כנפגעת כאמור, ובכלל זה 11 הוראות משנה שעליהן חלה הרישא של הסעיף. השופטת סברה כי שני סעיפי משנה ((1) ו- (4)) רלבנטיים לענייננו וחלים על המקרה דנן, ולפיכך שחררה את המשיבות מתשלום פיצויים. בעניין זה נתקבל הערעור, בפס"ד מקיף בנושא המתייחס לפירושו של סעיף 200 והתוצאות הנובעות ממנו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד משה שוב למערערת, עו"ד אשרה פרוכטמן לוועדה המקומית, עו"ד גב' עשירה ראובני לוועדה המחוזית. 1.10.92).

ע.א. 842/90 - מוניס בוכהאלטר נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה רחובות

*פיצויים לבעל מקרקעין שנפגע משינוי תכנית בניין עיר ושיעור הפיצויים(מחוזי ת"א - ת.א. 2905/85 - הערעור נתקבל).

א. המערער הוא תושב חוץ ובעלים של קרקע בת כ- 23,500 דונם. הקרקע שלו נפגעה ע"י תכנית מתאר מחוזית, ולפיכך, לטענתו, הוא זכאי לפיצויים מהוועדה המקומית בגין פגיעה בתכנית שלא בדרך הפקעה, כאמור בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה. הוועדה המקומית סברה כי המקרקעין לא נפגעו עקב התכנית החדשה ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע כי היתה פגיעה מסויימת במקרקעין עקב התכנית החדשה. עם זאת לא קבע ביהמ"ש שום ממצא לגבי שיעור הפגיעה במקרקעין. לדעת ביהמ"ש המחוזי חל בנסיבות העניין הפטור מתשלום פיצויים, לפי סעיף 200 לחוק התכנון, זאת מפני שלדעת השופט הפגיעה היא סבירה בנסיבות העניין. הערעור נתקבל.
ב. כפי שנקבע בפרשת פרי הארץ (ע"א 210/88 הנ"ל), לצורך גיבוש הפטור מתשלום פיצויים הקבוע בסעיף 200, דרושים שלשה יסודות מצטברים: שהתכנית תכנס לגדר אחד מהסעיפים הקטנים של סעיף 200 לחוק; שהפגיעה במקרקעין תהיה בתחום הסביר בנסיבות העניין; שאין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים. לעניין הדרישה שהפגיעה תהיה בתחום הסביר, כפי שנקבע בעניין פרי הארץ, "הפרמטר העיקרי שאת סבירותו עלינו לבדוק במסגרת סעיף 200 לחוק, הוא שיעורה של הפגיעה, קרי שיעור ירידת הערך של המקרקעין". מובן, שעל מנת לתת פיצויים לבעל זכות במקרקעין, מכח סעיף 197 לחוק, חייב ביהמ"ש לקבוע ממצא לגבי שיעור ירידת ערכם של המקרקעין שנגרם ע"י התכנית.
משקבע ביהמ"ש ממצא לגבי שיעור הפגיעה פתוחה, בפניו הדרך לדיון בשאלה אם פגיעה זו היא בתחום הסביר, לצורך הפטור מפיצויים האמור בסעיף 200.
ג. במקרה הנדון קבע השופט שהיתה פגיעה במקרקעין, אך לא קבע כל ממצא לגבי שיעורה של פגיעה זו. בקבעו שהפגיעה במקרקעין היתה בתחום הסביר נתפס השופט לכלל טעות. הוא סבר כי מבחן הסבירות הקבוע בסעיף 200 בודק אם הפגיעה במקרקעין הינה "צפוייה" או "נובעת באופן סביר" מתכנית הנכנסת לגדר אחד מהסעיפים הקטנים של סעיף 200 ולא כך הוא. סבירות הפגיעה נבחנת על פי חומרתה, בנפרד מהשאלה אם היא תוצאה צפוייה מהתכנית. השופט היה צריך לקבוע ממצא באשר לשיעור הפגיעה עקב התכנית, ורק אז לקבוע אם שיעור פגיעה בגובה זה הוא בתחום הסביר. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע מהו שיעור ירידת הערך שסבלו מקרקעי המערער בעקבות התכנית החדשה, ולקבוע אם שיעור פגיעה זה הוא בתחום הסביר, ואם אין זה מן הצדק לשלם פיצויים כאמור בסעיף 200 לחוק. זאת תוך לקיחה בחשבון של הכללים שנקבעו בפסה"ד בפרשת פרי הארץ.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גב' טליה טריינין- גורן למערער, עו"ד גב' נילי ברעם למשיבה. 8.10.92).

רע"א 4698/92 - בהירה בן שחר נגד שולה אייזנבך ואח'

*טענה של פגיעה ב"תאונת דרכים" (הבקשה נדחתה).

זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים, שדחה ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום, לפיו אין לראות בהיפגעותה של המבקשת תוצאה של תאונת דרכים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. צדקו שתי הערכאות הקודמות במסקנה כי נפילתה של המבקשת בעת שאצה בדרכה אל מכונית שהמתינה לה, איננה בגדר תאונת דרכים, על אף שנפגעה ממכה שספגה כאשר נפלה בסוף ריצתה על המכונית החונה. לא נגרם במקרה דנן נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, אלא עקב שימוש שלא צלח בשביל שעליו רצה המבקשת. הא ותו לאו.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד בועז ארד למבקשת. 1.11.92).

ע.פ. 2332/92 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, יליד ינואר 1976, הובא לדין בשנת 1991, בגין השתתפות בהתארגנות קבוצה שכונתה "הנחש השחור" והשתתפות בשני מקרים של יידוי בקבוקי תבערה לעבר כלי רכב שנסעו בכביש פת גילה בירושלים. הוא נדון לחצי שנה מאסר בפועל ושנה מאסר. על תנאי, וביהמ"ש העליון, בערעור מטעם המדינה על קולת העונש, העיר כי מן הראוי היה להחמיר במידה רבה יותר בעונש, אך מאחר והמערער השתחרר בינתיים ממאסרו לא ראה להחמיר ולהחזירו למאסר. בנובמבר 1991 חזר המערער לסורו ויידה אבנים על רכב שנסע בדרך בית לחם ובינואר 1992 הכין בקבוק תבערה והשליכו לעבר רכב בכביש פת גילה. הוא הורשע בשתי עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, ובעבירה של נסיון לשלח אש במזיד במטרה לפגוע בבני אדם, ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה שנגזר בתיק הקודם. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את העובדה כי המערער הוא יליד ינואר 1976, והזכיר את נסיבותיו המשפחתיות המכבידות עליו. אולם, חומרת המעשים יש בהם כדי לסכן שלומם של אנשים הנעים בכבישים. העובדה שמדובר על עבריין שחזר על מעשהו אחרי שנהגו עמו בהתחשבות רבה, מצדיקה לחלוטין את העונש שהושת.