ע.א. 589/89 - שרה רקוביצקי נגד יאיר יעקובוב ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 142/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המערערת, ילידת 1913, נפגעה בתאונה, בשנת 1966, (להלן: התאונה הקודמת) ונקבעה לה נכות צמיתה בתחום האורטופדי בשיעור של %24. שנים רבות לפני אירוע התאונה הקודמת, כאשר ילדה את בנה היחיד, סבלה מ"דיכאון אנדוגני" ונזקקה לטיפול נפשי רפואי. בשני מקרים בעבר, עקב החמרה במצב הנפשי בעקבות התאונה הקודמת, אושפזה בבתי חולים פסיכיאטריים כ- 9 חודשים בשנת 1967 ו- 4 חודשים בשנת 1968. ביום 29.11.81 שוב נפגעה בתאונת דרכים, נשוא הערעור, ספגה פגיעה פיסית, ובתוך זמן קצר אובחנה גם החמרה במצבה הנפשי. מיום התאונה ועד ליום 13.3.82 אושפזה ב- 3 בתי חולים, לפרקי זמן המסתכמים יחדיו ב- 48 ימים. האחרון בסדרת האישפוזים, 35 ימים, התייחס גם למצבה הנפשי. כחודשיים לאחר שחרורה מן האשפוז נפטר בעלה, מצבה הנפשי הוסיף להתדרדר וביום 22.2.83 אושפזה בבית חולים לחולי נפש. מאז חלפו כ- 10 שנים והיא עודנה מאושפזת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הפגיעה הפיסית הותירה במערערת נכות צמיתה נוספת, בתחום האורטופדי, בשיעור %7.5, וכן נקבע כי היא סובלת מנכות נפשית בשיעור של %70 לצמיתות. לפי חוות דעת רפואית הפגיעה בתאונה, וכן מות בעלה, היוו גורם "משחרר ומחמיר" למחלת היסוד הנפשית ממנה סבלה. את מידת ההחמרה שזקף לחובת הפגיעה בתאונה, אמד המומחה ב- %15. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים לפצות את המערערת בגין נזקיה, ושני הצדדים מלינים על סכום החיוב. המחלוקת העיקרית סבה על שיעור הפיצוי שנפסק למערערת בגין נזקה שאינו נזק ממון. מחלוקת זו, מעוררת, בין היתר, שאלות הנוגעות לפרשנות המושגים "היה הניזוק מאושפז" ו"אחוזי הנכות לצמיתות" שבתקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל בחלקו.
ג. תקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, קובעת את חישוב הפיצויים בנזק שאינו נזק ממון לפי ימי האשפוז של הניזוק ואחוזי הנכות לצמיתות שנגרמו לניזוק. לעניין "אחוזי הנכות", אלה יהיו בהתאם למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). בעניין "אחוזי הנכות לצמיתות", ניכה השופט את הנכות בשיעור %24 שנקבעה למערערת בעטייה של התאונה הקודמת, ואת אחוזי נכותה כתוצאה מן התאונה הנדונה חישב מן היתרה של %76. ב"כ המערערת טען כי בקביעת רכיב הנכות לצורך התשלום של נזק לא ממוני היה על השופט להתעלם מקיומה של הנכות הקודמת. בעניין זה הדין עם ב"כ המערערת. הגדרת "אחוזי הנכות" שבתקנת 2(א)(2), סיפא, לתקנות הפיצויים, מפנה "למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה)". תקנות הפיצויים אינן מפנות למבחנים שבתקנות הביטוח הלאומי, אלא למבחנים שבתוספת לתקנות אלו, ובתוספת אין זכר לכך שבחישוב אחוזי הנכות יש להתחשב בקיומה של נכות קודמת כלשהי. אכן, מקום שנכותו של הנפגע אמורה לשקף את מידת הגריעה מכושר השתכרותו, תובא בחשבון כל נכות קודמת בה לקה לפני התאונה. אולם, חישוב אחוזי הנכות של הנפגע לעניין נזק לא ממוני אינו מיועד לשקף שוני כלשהו בין מצבו של הניזוק לפני התאונה לבין מצבו לאחריה, אלא אך לשמש כאחד המדדים לקביעת הפיצוי המגיע לו בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו כתוצאה מן התאונה. לפיכך, יש לזקוף בגדרו את מלוא הנכות הצמיתה שנגרמה לנפגע עקב התאונה.
ד. באשר למספר "ימי האישפוז" קבע השופט כי אישפוזה של המערערת הסתכם ב- 48 ימים בלבד, וכי במניין ימי האישפוז אין להביא בחשבון כל חלק שהוא מאישפוזה הממושך בבתי החולים לחולי נפש. בעניין זה טוען ב"כ המערערת כי במניין ימי האישפוז היה על השופט לחשב גם חלק יחסי, %15, מתקופת האישפוז הארוכה בבית חולים
לחולי נפש, ובכלל זה גם אישפוזה הצפוי לעתיד לבוא, עד כלות ימיה. לעומת זאת טוען ב"כ המשיבים כי השופט שגה בחשבו את מלוא 48 ימי האישפוז של המערערת. אשר לכך אין יסוד לפקפק בצדקת הקביעה שכל 48 ימי האישפוז בתקופה הסמוכה לתאונה, יש למנות כימי אישפוז בשל התאונה ובכך יש לדחות את גירסת המשיבים. מאידך יש לקבל את ערעורה של המערערת בעניין זה. שני טעמים הביאו את השופט לקביעתו שהאישפוז הארוך אין להביאו בחשבון. האחד, שאישפוזה של המערערת בבית החולים לחולי נפש נועד לצרכי סיעוד ולא לצרכי טיפול רפואי; והשני, כי קרוב לוודאי שגם אילמלא נפגעה בתאונה, עתידה היתה התפתחות מחלתה הנפשית של המערערת, להצריך את אישפוזה.
ה. נימוקו הראשון של השופט אינו עומד במבחן ההלכה הפסוקה. נותר הנימוק השני של ביהמ"ש המחוזי, ממנו עולה כי לדעתו אישפוזה של המערערת אינו נובע מהתאונה, ולמסקנה זו אין להסכים. המומחה הבהיר כי ראה בתאונה גורם "משחרר ומחמיר". הצורך לאשפז את המערערת נבע מן ההחמרה במחלה, ולדעת המומחה החישה הפגיעה את התהליך המחמיר ולתרומה זו ייחס %15 מכלל %70 אחוזי הנכות. לצורך חישוב פיצוייה של המערערת בגין נזקה הלא ממוני, להבדיל מלצרכים אחרים, מבטא שיעור זה, שקבעו המומחה, גם את גודל התרומה הסיבתית של התאונה להיווצרות הצורך באישפוז. לפיכך יש להוסיף 15 אחוז מימי האישפוז עד למתן פסה"ד.
ו. ב"כ המערערת טען שכפועל יוצא מקבלת עמדתו בדבר הקשר שבין התאונה לבין הצורך באישפוז הממושך מן הדין לפסוק למערערת פיצוי של %15 מסך כל הוצאות אישפוזה עד סוף תוחלת חייה. טענה זו כפי שנטענה אין לקבלה. הטעם לכך הוא שחוות דעתו של המומחה הרפואי לא סיפקה כל אינדיקציה, אף לא משוערת, עד כמה החישה הפגיעה בתאונה את הצורך באישפוז של המערערת. תרומת הפגיעה בתאונה להחשת ההחמרה במחלת המערערת, לצורך ביסוס טענת המערערת שבחישוב פיצוייה בגין הנזק הלא ממוני ראוי להתחשב גם בחלק יחסי מתקופת אישפוזה עד למועד פסה"ד, ניתן ללמוד מחוות דעת המומחה. אך בה בלבד אין כדי למלא את מכסת הראייה הנדרשת לזיכוי המערערת בפיצויים מלאים על חלק יחסי מהוצאות האישפוז שלה. מכל מקום ברור כי המערערת זכאית לפיצוי חלקי על הוצאותיה, ובהיעדר נתונים מדוייקים יש להעמיד את הסכום הגלובלי של 30,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברק, מלץ, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ח. מנדלבאום למערערת, עו"ד ש. לוי למשיבים. 15.3.93).
ע.א. 70/91 - צברי חנניה נגד לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער נפגע בתאונת דרכים באפריל 1975, דהיינו לפני מועד כניסת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לתוקף, ועל כן עילת תביעתו מבוססת על עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין. בגלגולים משפטיים שונים נקבע כי המשיבה אחראית לתאונה כדי %50, והמערער עצמו תרם לקרות התאונה ב- %50. ביהמ"ש המחוזי קבע למערער אחוזי נכות בשטח הפה והלסת בשיעור של %20; בשטח הפסיכונוירולוגי נכות בשיעור של %10; בשטח האורטופדי %10 בשל כאבים בכתף. כך שהנכות הרפואית המשוקללת לצמיתות היא בשיעור של %35. המערער עבד עובר לתאונה ולאחריה כמורה לנהיגה וביהמ"ש העריך את הנכות התפקודית בשיעור של %15. להערכתו, רק הנכות הפסיכונוירולוגית בשיעור %10 וכן %5 מתוך הנכות בשטח הפה והלסת, יש בהם כדי לפגוע בכושר עבודתו של המערער. את הפסדו של המערער בגין אבדן כושר ההשתכרות ביסס ביהמ"ש על ההנחה שכושר
ההשתכרות של המערער היה לולא התאונה כשיעורו של השכר הממוצע במשק. בהתאם לנתונים אלה נקבעו הפסדי השתכרותו של המערער בעבר בסכום של 73,000 ש"ח והפסדי כושר השתכרות בעתיד בסכום של כ- 58,000 ש"ח. בנוסף לכך נפסקו למערער 10,000 ש"ח בגין הוצאות עבור עזרת הזולת ו- 35,000 ש"ח בגין כאבים צער וסבל. סך כל הפיצויים נקבע בסכום של כ- 176,000 ש"ח, ולאחר ניכוי %50 בגין רשלנות תורמת וכ- 14,000 ש"ח ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי (בהיות התאונה גם תאונת עבודה), נפסקו למערער כ- 74,000 ש"ח. הערעור הנגדי נדחה והערעור של המערער נתקבל בחלקו.
ב. אין ממש בכל הטענות שנטענו, פרט ל- 2 שבהן צדק המערער. הטענה האחת נוגעת לנכות התפקודית שנקבעה למערער. לא היתה הצדקה שלא לראות בנכות האורטופדית שנותרה למערער, נכות תפקודית. מדובר בנכות בכתף הגורמת כאבים, וממילא יש עימה הגבלה בתנועות. אין בפסה"ד כל הנמקה משכנעת למה לא נלקחה נכות זו בחשבון. לפיכך יש להגדיל את סכום הפיצויים שנפסק למערער בגין הפסדי ההשתכרות. טענה נוספת שיש בה ממש נוגעת לאי חיוב המשיבה בתשלום ריבית עד למועד פסה"ד, הן בגין הנזק הלא ממוני בסך 35,000 ש"ח, והן בגין הפסדי ההשתכרות בעבר. בהתחשב בהגדלה ראוייה של סכום הפיצויים כאמור, ובהתחשב בהוצאות שנגרמו למערער בערעור זה, ובהתחשב בכך שמגיעים לו רק %50 מסכום הפיצויים, יש לפסוק למערער, בדרך אמדן, 45,000 ש"ח, בנוסף למה שנפסק למערער בערכאה הראשונה.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, חשין. החלטה - השופט אור. המערער לעצמו, עו"דשטיינר למשיבה. 14.3.93).
ע.א. 609/87 - מחמד סרסור נגד "קרנית" ועאטף עיסה
*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער, כבן 28, נפגע בתאונת דרכים באוגוסט 1981. עובר לתאונה היה בעל כושר גופני מעולה, ספורטאי ושחקן בקבוצת כדורגל. בעקבות התאונה נשאר משותק בפלג גופו התחתון ומרותק לצמיתות לכסא גלגלים. ביהמ"ש המחוזי פסק פיצויים בראשי נזק שונים, וביהמ"ש העליון החליט להגדיל את הסכומים שנפסקו בגין הפסד כושר ההשתכרות, הוצאות לליווי והוצאות אישפוז לעתיד. כל הסכומים שנפסקו למערער נקבעו לפי שווים בחודש יוני 1986 ועל אותו בסיס נקבעו הסכומים הנוספים שנפסקו למערער.
ב. לפי תקנות הביטוח הלאומי, אחוזי הנכות לנכות כשל המערער הם %80 לצמיתות, אך המומחה מטעם המערער היה בדעה שבמקרהו של המערער הנכות מגיעה כדי %100. ביהמ"ש לא מצא בסיס להערכה זו ובכך אין להתערב. אשר להפסד כושר ההשתכרות - עד לתאונה עבד המערער בעבודות פיזיות שונות, ביניהן עבודות סיד וצבע. הוא לא ניהל פנקסי חשבונות ולא דיווח על הכנסותיו. להוכחת הכנסותיו הביא עדים שונים שבחלקם לא היו מהימנים על ביהמ"ש ובכך אין להתערב. באמצעות נתונים שנתקבלו כמהימנים הגיע ביהמ"ש לחישוב שלפיו הוכיח המערער הכנסה של 150 ש"ח לחודש. ביהמ"ש קבע כי אלה לא היו הכנסותיו היחידות של המערער והעריך את השתכרותו החודשית שלפני התאונה ב- 800 ש"ח. על בסיס זה קבע את כושר השתכרותו של המערער לפני התאונה. למשך 27 חודשים שאחרי התאונה נפסק למערער הפסד מלא לפי 800 ש"ח לחודש. מאז ועד פסה"ד ראה ביהמ"ש כתקופת הסתגלות ופסק הפסד השתכרות של %50, ולגבי העתיד העריך ביהמ"ש כי המערער יוכל להשתכר כדי %50 מהכנסותיו עובר לתאונה. כל אלה פסק בניכוי מס הכנסה בשיעור %25.
ג. באשר לניכוי שיעור המס - פסה"ד בעניין זה מוטעה. גם ב"כ המשיבה הסכים לכך. %25 הוא השיעור המירבי לניכוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מעל לו
אין מנכים מהפיצוי. אך כשהנפגע אינו מגיע לתקרה זו, אין לנכות מהפיצוי אלא כשיעור המס שהוא חייב בו לפי פקודת מס הכנסה על הכנסתו הצפוייה אלמלא נפגע.
ד. באשר לכושר ההשתכרות עד לתאונה - ביהמ"ש העריך את הכנסותיו, כאמור, ב- 800 ש"ח לחודש - כשני שליש מהשכר הממוצע במשק דאז. ברם, אז לא היה עליו עול של פרנסת משפחה והוא הקדיש מזמנו גם לעיסוקו כשחקן כדורגל. לא היה מקום להנחה שכך היה ממשיך למשך כל שנות תוחלת העבודה שלו. אשר להפסד כושר ההשתכרות בעתיד - ביהמ"ש התרשם שהמערער לא שיתף פעולה עם פקידת השיקום ונמנע באופן מגמתי מנסיון להיקלט בעבודה. אולם ביהמ"ש לא נתן משקל מספיק לקושי האובייקטיבי למצוא עבודה שניתן לבצעה בישיבה. בפריט זה של הפסד השתכרות בעבר ובעתיד נפסק למערער סכום של כ- 105,000 ש"ח, לאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור של %25. בהתחשב עם ההערות דלעיל יש להגדיל את הסכום ולהעמידו על 270,000 ש"ח ברוטו וממנו יש לנכות את המס לפי השיעור המגיע על ההכנסה שהמערער היה צפוי להשתכר אלמלא התאונה. הכנסה זו, לצורך ניכוי המס, יש להעמיד על 1,200 ש"ח לחודש.
ה. אשר לעזרה במשק בית וליווי - ביהמ"ש העריך, על יסוד הראיות, כי המערער יהיה זקוק לעזרה יומית של 4 וחצי שעות ביום וסה"כ 135 שעות בחודש. בכך אין להתערב. בנוסף לעזרה זקוק המערער למלווה שיתלווה אליו לנסיעות. ביהמ"ש העריך את שעות הליווי ב- 30 שעות לחודש, 20 מתוכן לשם נסיעה למועדון ספורט, מרחק של כשעה וחצי הלוך וחזור מכפרו, 3 פעמים בשבוע, ו- 10 שעות לצרכים אחרים. ביהמ"ש לא הביא בחשבון את זמן ההמתנה של המלווה במועדון הספורט ולא הובאו בחשבון נסיעות לעבודה. לפיכך יש להכפיל את שעות הליווי מ- 30 ל- 60 שעות בחודש. על פי חישוב תוספת השעות יש להעמיד את ההפסד בראש הנזק של עזרה וליווי על סכום של כ- 420,000 ש"ח, במקום הסכום של כ- 357,000 ש"ח שפסק ביהמ"ש המחוזי.
ו. אשר להוצאות האישפוז לעתיד - לא היתה מחלוקת בדבר הצורך באישפוז והשאלה היתה היקף האישפוזים שיידרשו למערער בעתיד. ביהמ"ש סבר שהצורך בימי אישפוז שנתיים הנכון ככלל לגבי נכים מסוגו של המערער, אינו חל על המערער. הטעם לכך שבמשך כ- 5 שנים, מאז שוחרר המערער מאישפוזו, לא היה צורך לאשפזו שוב, וגם כשהוזמן להתאשפז לא נענה להזמנה. לפיכך העריך את ההוצאה לפי שניים שלשה ימי אישפוז בשנה וקבע לו נזק בפריט זה בסכום גלובלי של 10,000 ש"ח. גם בעניין זה יש לקבל את ערעורו של המערער. אין להשליך מנסיון העבר אל העתיד ולהניח שגם בעתיד המערער לא יהיה זקוק לאישפוזים שנתיים. על בסיס הערכה כי המערער יזקק בעתיד ל- 7 וחצי ימי אישפוז לשנה, יש להעמיד את הסכום בגין אישפוז בעתיד על 30,000 ש"ח.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, חשין. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"ד ח. נבות ור. נבות- גלוסקה למערער, עו"ד ליפא ליאור לקרנית. 15.3.93).
ע.א. 2917/90 - אלישע ואביבה גולדמן נגד בנק המזרחי בע"מ
*טענת הגנה המונעת מתן פס"ד בנימוק שכתב ההגנה אינו מגלה עילת הגנה(הערעור נתקבל).
א. הבנק הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד חברת אי.אס.אם. כחייבת ראשית של כספים לבנק, ונגד המערערים כערבים לחובותיה של החברה. התביעה נגד המערערים התייחסה לשני מישורים: המישור האחד הוא "חוב ישיר" של אי.אס.אם. לבנק, והמישור השני הוא "חוב עקיף" של אי.אס.אם. עקב ערבותה של אי.אס.אם. לחובותיה של חברת מפעלי מגן גולדמן, לבנק. ערבות נטענת זו ביסס הבנק על אגרת חוב שהוציאה אי.אס.אם. לטובת הבנק, שבה התחייבה להיות ערבה לחובות מגן גולדמן. לטענת הבנק ערבים המערערים בגדר ערבותם לכלל חובות א.אס.אם. גם לחוב העקיף. בדיון בבקשת המערערים לתת להם רשות להתגונן, קבע השופט גורן כי אין למערערים "חבות עקיפה" כלפי הבנק, משום
שאיגרת חוב אין בכוחה ליצור ערבות. עוד קבע השופט שהיה אמנם "חוב ישיר" של המערערים לבנק אך חוב זה הוחזר לבנק על ידי מימוש נכסי אי.אס.אם. ע"י הבנק. לאחר הליכים משפטיים שונים נקבע שיש לראות את תצהירה של גב' גולדמן כמשקפת את הגנת שני המערערים. לאחר מכן התקיים קדם משפט בפני השופט גלעדי והבנק הגיש בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה. השופט קיבל את טענת המערערים שהתביעה עברה מפסים של סדר דין מקוצר לפסים רגילים. עם זאת קבע כי כתב ההגנה, היינו תצהירה של המערערת, אינו מגלה עילת הגנה וחייב את המערערים בגין ערבותם הישירה לחברה. הערעור נתקבל.
ב. לעניין הטענה כי חובה של אי.אס.אם. נפרע במסגרת כינוס הנכסים, סבר השופט גלעדי, כנראה, שבתצהירה של המערערת נטען מימוש הנכסים לגבי החוב העקיף בלבד, ולא לגבי החוב הישיר, היינו, לפרעון חובה של של מגן גולדמן במסגרת מימוש נכסיה של מגן גולדמן. אולם אין הדבר כך. בתצהירה אומרת המערערת במפורש "הואיל והחובות הנטענים (המוכחשים על ידינו) של אי.אס.אם לבנק נגבו במלואם על ידי כונס נכסים מטעם הבנק אין אנו חייבים לבנק מאומה". מכאן שנטען ע"י המערערת בתצהירה, אמנם בצורה לקונית, כי החוב הישיר של אי.אס.אם. לבנק, שהמערערים ערבים לו, כוסה במלואו במסגרת מימוש הנכסים של אי.אס.אם. בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו, אין לראות בלאקוניות הטיעון כשלעצמו סיבה מספקת למתן פסק דין ללא ליבון והוכחה כלשהם. משעברה התביעה ממסלול של סדר דין מקוצר לפסים רגילים לא היה מקום לקבוע כי כתב ההגנה - היינו תצהירה של המערערת - אינו מגלה עילת הגנה. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון בתיק לביהמ"ש המחוזי. בדיון הקודם לא דן ביהמ"ש המחוזי בעניין החוב העקיף, משום שהחוב הישיר עולה על הסכום המקסימלי שאותו תבע הבנק, ובמסגרת הדיון המחודש יוכל ביהמ"ש לדון גם בשאלת החוב העקיף.
(בפני השופטים: מלץ. אור. מצא. החלטה - השופט מלץ. עו"ד רון בר נירלמערערים, עו"ד י. וינרוט למשיב. 28.3.93).
ע.א. 4142/90 - הסנה... בע"מ נגד עזבון המנוח זכריה אגרונוב ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו פרט לשתי טענות, האחת של המערערת והשניה של המשיבים, שנתקבלו כל אחת בהסכמת הצד שכנגד).
א. אבי משפחתם של המשיבים ניספה בתאונת דרכים בה נפגעה גם אם המשפחה. המערערת חוייבה לפצות את המשיבים בגין נזקיהם. שני הצדדים השיגו על גובה הפיצויים. הדין עם המערערת באחת מטענותיה ולכך הסכים גם ב"כ המשיבים, והדין עם המשיבים כאחת הטענות ולצדקתה של השגה זו הסכים גם ב"כ המערערת. בכל יתר הקביעות של ביהמ"ש המחוזי אין להתערב.
ב. ביהמ"ש חישב את הפסד התמיכה של המשיבים, עקב מות מפרנסם, על פי שיטת הידות, כשהוא מקצה ידה אחת לחלקו ה"נחסך" של המנוח, שתי ידות לאלמנה וידה אחת לכל אחת מארבע בנותיה הקטינות. אלא שעם גמר תקופת תלותה של כל אחת מן הקטינות, זקף ביהמ"ש את הידה שהוקצתה לה לזכות האלמנה. בכך נתפס השופט לטעות, שכן חישובו הותיר את ידתו של המנוח, לאורך כל התקופה כולה, בשיעור המקורי (1/7), בלא שיביא לידי ביטוי את הגריעה ההדרגתית בסכום הכולל של התמיכה עם בגירתה והפסקת תלותה של כל אחת מהקטינות. תיקון פסה"ד בנקודה זו מוביל להקטנת סכום הפיצויים שנפסק למשיבים בסכום של כ- 68,000 ש"ח ליום פסה"ד בביהמ"ש המחוזי.
ג. בערעור שכנגד מוצדקת הטענה הנוגעת לחישוב הפסד התמיכה. השופט חישב את תקופת תלותה של כל אחת מן הקטינות עד מלאת לה 18 שנה בלבד, ובנסיבות העניין ראוי היה להניח, שהמנוח היה עתיד להוסיף ולתמוך, במידה חלקית, בכל אחת מבנותיו
עד לסיום שירות החובה שלה בצבא. ביטויו הכספי של תיקון נגדי זה ניתן לקבוע על דרך האמדן בסך 10,000 ש"ח ליום פסה"ד בביהמ"ש המחוזי. כן הסכימו פרקליטי הצדדים כי בשל אי דיוקים בחישובים שונים יש לתקן את פסה"ד לזכות המשיבים בסכום נוסף של כ- 10,000 ש"ח. בכל יתר הטענות אין למצוא עילה המצדיקה התערבות נוספת בפסה"ד.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. ירון למערערת, עו"ד צ. לוטן למשיבים. 15.3.93).
ע.א. 4306/92 - ס. דנגור ושות' לבנין בע"מ ואח' נגד ארנון בן יעקב
*הארכת מועד להפקדת ערבון(בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה ובעקבותיה נדחה הערעור).
א. המערערים הגישו ערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי שעניינו רכוש משותף בבניין שנבנה ע"י המערערים. הם נדרשו להפקיד ערבון תוך 30 יום. ההודעה על קביעת הערבון נמסרה לב"כ המערערים לכל הדעות לא יאוחר מיום 16.12.92. הערבון לא הופקד בזמן והערעור נקבע לדיון בדחייתו. ביום 21.2.93 הגישו המערערים בקשה להארכת המועד להפקדת הערבון שאליה צורפה ערבות בנקאית. בתצהיר התומך בבקשה נאמר כי הבנין הנדון שייך לשתי משפחות במשותף, וכתוצאה מההליכים המשפטיים שנקט המשיב נתגלעה מחלוקת בין השותפים בדבר חלקו של כל שותף בסכום הפקדון, ומחלוקת זו היא שהביאה לאיחור בהפקדת הערבון. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
ב. הצורך בהפקדת ערבון אינו עניין נסתר. הגשת ערעור כרוכה בהליכים מוגדרים ובתשלומי כספים, כגון אגרה, שכ"ט לעו"ד המייצג את המערער, והבטחת הוצאות הצד שכנגד. בעל דין המגיש ערעור חייב להיערך בתוך הזמן הקבוע, להסדרת העניינים הכספיים הללו. אם ניצב הוא בפני קושי כלשהו, עליו לפנות לביהמ"ש בתוך הזמן ולבקש פטור, הקלה, ארכת זמן וכיוצאים באלה סעדים. אכן, ביהמ"ש מוסמך להיזקק לבקשות שכאלה גם לאחר חלוף הזמן, אך פנייה במועד משקפת, בדרך כלל, בעייה אמיתית הטעונה פתרון, ואילו פנייה לאחר המועד נגועה, לא אחת, ברשלנות או בהזנחה. בענייננו, פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ניתן ביום 4.6.92 והודעת הערעור הוגשה ביום 7.9.92 שכן תקופת הפגרה לא הובאה בחשבון. רק בחודש דצמבר נדרשו המערערים להפקיד ערבון תוך 30 יום. עמדו איפוא לרשות המערערים 7 חודשים תמימים, מיום פסה"ד ועד תום התקופה שנקבעה להפקדת הערבון, להיערך להסדרת עניין הערבון, בלא שניצלו תקופה זו. הנימוק שביסוד הבקשה, מחלוקת בין השותפים, אינו מעניינו של ביהמ"ש או הצד שכנגד. על כל פנים אין בבקשה כל הסבר של ממש מה נעשה משך 7 חודשים תמימים כדי להסדיר את המחלוקת.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ש. בלום למערערים, עו"ד ר. שבת למשיב. 18.3.93).
ע.א. 119/86 - קני בתים בע"מ נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה ואח'
*אחריות הועדות המקומית והמחוזית ברשלנות עקב הוצאת רשיון בנייה בניגוד למותר בחלקה הנדונה(מחוזי ת"א - ת.א. 2615/81 - הערעור נתקבל בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות).
א. המערערת היא חברה קבלנית שבנתה בניינים בנתניה ובכלל זה בית מגורים על חלקה ברח' גורדון. עפ"י התכנית שחלה על החלקה מותר היה לבנות עליה בניין בן 6 קומות ובו 16 דירות. אחוזי הבניה המותרים היו %130 משטח החלקה. עם אפשרות להקלות של כ- 12 אחוז. המערערת הגישה ביום 25.11.77 בקשה לוועדה המקומית למתן היתר בניה לבניין בן 6 קומות ובו 16 דירות. אדריכל הוועדה המקומית הציע למערערת לשנות את בקשתה, כך שזו תהיה לבניית בניין בן 8 קומות בנות שתי דירות בכל קומה. לצורך הבנייה החריגה לגובה, הציע האדריכל למערערת להגיש לוועדה המקומית בקשה למתן הקלה. המערערת נהגה כך ולאחר שחלף המועד להגשת ההתנגדויות ניתן ההיתר המבוקש ביום 6.2.78. לאחר ששלד הבנין הגיע לקומה השישית הגישו השכנים
התנגדויות לוועדה המקומית. זאת דחתה את ההתנגדויות ועל כך הוגש ערר לוועדה המחוזית. וועדה זו קיבלה את הערר והוציאה צו להפסקת המשך הבנייה. בנוסף לכך הוגש כתב אישום נגד המערערת והליך זה הסתיים בהרשעת המערער.
ב. המערערת הגישה בקשה לוועדה המחוזית לאישור תכנית מפורטת אשר בעיקרה היתה מבוססת על הבקשה שלפיה ניתן ההיתר ע"י הוועדה המקומית. הוועדה המחוזית קיבלה את התכנית בחלקה והתירה בנייתה של קומה שביעית ובה שתי דירות ובסך הכל יהיו בבניין 14 דירות. ב- 7 קומות של הבניין נבנו, כנראה, בפועל כ- %200 משטח החלקה. המערערת תבעה את הוועדות האמורות וכן את עירית נתניה ואת מדינת ישראל לפיצויים במספר עילות ובכללן עוולה של רשלנות בשל "היגד שווא" באשר לגובה הבניין ולאחוזי הבנייה - הטענה היא שהעיריה היתה נוהגת לאשר שטחי בנייה מסויימים מבלי להביאם במניין אחוזי הבנייה, וגם אם התברר שהנוהג היה פסול ובלתי חוקי, המערערת הסתמכה על הנוהג שהוצג בפניה ועל כן היא זכאית להטבת הנזק שהוסב לה כתוצאה מאי קיומו; עוולה של הפרת חובה חקוקה כאשר הטענה היא שהוועדה המקומית הפרה את חובתה הקבועה בסעיף 145(ב) לחוק לפיה עליה להוציא היתר בהתאם לתכנית החלה על החלקה, ושהוועדה המחוזית הפרה את חובתה בכך שלא פעלה במקום הוועדה המקומית למתן היתר בנייה מתאים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על יסוד שתי העילות האמורות. בעילת הרשלנות נתקבל הערעור נגד שתי הוועדות בעניין מספר הקומות פה אחד ובעניין אחוזי הבנייה ברוב דעות השופטים ברק ובן יאיר, בפס"ד עיקרי מפי השופט בן יאיר, נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין.
ג. באשר לבעלי הדין הראויים בהליך הוחלט כי קיימת יריבות בין המערערת לבין הוועדה המקומית וכן בין המערערת לבין הוועדה המחוזית. מאידך אין יריבות בין המערערת לבין עירית נתניה ומדינת ישראל. הוועדה המקומית היא גוף נפרד מעירית נתניה כרשות מקומית והעיריה אינה נושאת באחריות ישירה או באחריות שילוחית למעשים של הוועדה המקומית. גם הוועדה המחוזית היא גוף נפרד מהמדינה וממילא אין עילת תביעה של המערערת כלפי מדינת ישראל.
ד. אשר לעילה של הפרת חובה חקוקה - השופט בן יאיר סבר כי נתמלאו כל היסודות של הפרת חובה חקוקה, והם: חובה המוטלת על המזיק מכח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק; הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק. לפיכך סבר כי הוועדות אחראיות בנזיקין כלפי המערערת בשל הפרת החובה החקוקה. לעניין זה הסתייגו השופטים ברק וש. לוין שסברו שיש להשאיר בצריך עיון את שאלת החלתה של העוולה בדבר היפר חובה חקוקה.
ה. באשר לעוולת הרשלנות סברו השופטים בן יאיר וברק, בפסק דין עיקרי מפי השופט בן יאיר, כי הוועדה המקומית והוועדה המחוזית אחראיות ברשלנות כלפי המערערת, וזאת הן באשר לאחוזי הבניה והן באשר למספר הקומות שניתן לבנות. באשר לחריגה בגובה הבניין מדובר ב"היגד שווא רשלני", שכן המערערת לא צריכה היתה לדעת כי מותר לבנות רק 6 קומות ולא 8 קומות; ובאשר לחישוב השטח הבנוי אין מדובר ב"היגד שווא" שכן המערערת ידעה שיש חריגה מהאחוזים המותרים, אך כאן יש ביצוע רשלני של חובה ותפקיד ציבוריים, שכן חובתה של הוועדה המקומית להוציא רק היתרי בניה העולים בקנה אחד עם דיני התכנון והבניה והיא הוציאה היתר בניה החורג מכך. בעניין זה גם הועדה המחוזית התרשלה. בעניין הרשלנות באשר לאחוזי הבניה הסתייג השופט ש. לוין שסבר כי המערערת ידעה את כל הפרטים לעניין זה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בן יאיר. עו"ד ז. הרטבי למערערת, עו"ד גב' נילי ארז (סורוקר) לוועדה המקומית ועירית נתניה, עו"ד גב' אסתר זילברברג לוועדה המחוזית ולמדינת ישראל. 31.12.92).
רע"א 4649/92 - פקיד שומה למפעלים גדולים נגד זורח ועדנה גהל
*גביית עדות בחו"ל של מי שערער בישראל על שומת מס הכנסה 313(ערעור ברשות על החלטה לשמוע את עדותו של המשיב בחו"ל - הערעור נתקבל).
א. ביהמ"ש המחוזי דן בערעורם של המשיבים על שומות מס הכנסה שנערכו ע"י המערער ובקשת המשיב היתה כי לאור מצב בריאותו, וכן העובדה שהוא שוהה זה מספר שנים באנגליה, תשמע עדותו בפני נציג קונסולרי של ישראל בלונדון, לפי סעיף 13 לפקודת הראיות (נוסח חדש). המדינה התנגדה לגביית העדות כאמור. לביהמ"ש המחוזי הוגשה הודעה מוסכמת שלפיה המשיב יכול לעמוד במתח רגיל של עדות וחקירה בהשגחה רפואית, והוא יכול גם לטוס לישראל בכפוף להשגחה רפואית. אלא שהבעיה היא כי הבאתו ארצה של המשיב, בלי הבטחה שלא יוזמן לחקירה משטרתית ולא יעצר, יכולה להעמידו במצב מתח קשה ביותר. מסתבר שהמשיב עבר התקפי לב בחו"ל, ולפי ההודעה המוסכמת, במידה ויוחמר מצבו ייתכן שיזדקק להשתלת לב ואז אפשרויות ההשתלה בחו"ל טובות יותר מאלו בארץ. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העדות תשמע בחו"ל, ועם פתיחת הדיון בביהמ"ש העליון הודיע הסניגור כי חלה החמרה במצב בריאותו של המשיב, וב"כ המדינה הודיעה כי אם יבוא לישראל לא ייעצר המשיב אלא ימסור עדות במשפטו, אך אם ייחקר ע"י המשטרה או רשויות המס, ישוחרר בערבות ויציאתו מן הארץ תעוכב עד תום הבירור. הערעור נתקבל.
ב. שתיים הן השאלות הצריכות לעניין: מהו מעמדו הדיוני של המשיב בהליך שמתנהל בביהמ"ש קמא; מהם הכללים המנחים בעניין גביית עדות מחוץ לתחום השיפוט. אשר למעמדו הדיוני של המשיב - ערעור מס הכנסה כמוהו כתובענה הבאה לפני הערכאה הראשונה, שבה יש "תובע", הוא המערער על השומה שנעשתה לו, ו"נתבע" הוא המשיב, פקיד השומה. מי שמערער על השומה, הנחשב כ"תובע", לצורך העניין, עליו נטל השכנוע להוכחת ערעורו. סיכומה של נקודה זו, המשיבים הם המערערים נגד השומות ועליהם הנטל להוכיח כי שומה זו או אחרת היא בלתי מבוססת או לוקה בחסר.
ג. אשר לכללים המנחים בעניין גביית עדות מחוץ לתחום השיפוט - התנאים אשר על המבקש לגבות עדות בחו"ל צריך להוכיחם, ושיהיה בהם כדי להדריך את שיקול הדעת של השופט, הן, בין היתר, שפניית המבקש לביהמ"ש נעשתה בתום לב; יש בידי העד למסור עדות רלבנטית; קיימת סיבה טובה המונעת את בואו של העד לישראל. בהקשר זה יש גם להדגיש את האבחנה המקובלת בין עד שהוא תובע לבין עד שהוא נתבע. הכלל הוא שביהמ"ש חייב להחמיר כאשר מדובר במתן רשות לעריכת החקירה של התובע מחוץ לתחום השיפוט המקומי, ורק במקרים יוצאים מגדר הרגיל תינתן רשות כזו, שהרי התובע הוא היוזם את ההליכים. המבקש להוציא מחברו נושא לא רק בנטל ראייתי מיוחד, הוא נושא גם בחובה מוסרית רבה יותר, שהרי הוא שהניע את גלגלי המשפט, ואל לו לנסות ולהעביר את הזירה של בירור הפלוגתא למישור שהוא, למעשה, מחוץ לביהמ"ש.
ד. באשר לשאלה אם יש סיבה טובה המונעת בואו של המשיב כדי להעיד כאן - כאמור הודיעה ב"כ המדינה שאין כוונה לעצור את המשיב אם יבוא ארצה. אשר למתח הנפשי הכרוך בעצם החקירה - הרי כל העדה וכל חקירה כרוכים במתח. אעפ"כ אין המומחה שולל את עצם גביית העדות מכל וכל. המשיב אומר כי יש הבדל בין מסירת עדות לבין חקירה במשטרה. אולם, שניהם כרוכים במתח, ומה לי מתח בהעדה ומה לי מתח בחקירה. אין לומר על כן כי בשל המתח אין המערער יכול למסור עדות או להיחקר בארץ. לכך מצטרפת העובדה שהמשיב הוא "התובע" והוא שמבקש לשכנע את ביהמ"ש בכך שיש יסוד לעמדתו. ממילא עליו להחליט אם הוא רואה אפשרות לבוא או אם הוא מוותר על כך. לאור המסקנה שמתח בלבד אינו שולל אפשרות העדתו של המשיב בישראל אין לסטות מן הסביר והנדרש, היינו התייצבותו של המשיב בפני שופט בישראל.
ה. פסה"ד ניתן מפי הנשיא שמגר. השופט בך הסכים לתוצאה אך העיר כי כשלעצמו לא היה מייחס, לעניין הסוגייה שבפנינו, משקל רב למעמדו המיוחד של המשיב, בתור מי שכ"תובע" במשפט, המנסה "להוציא מחברו", בחר את הפורום של ביהמ"ש בישראל. אמנם יש לראות בנישום המגיש ערעור מס הכנסה, משום "תובע", אשר נטל ההוכחה רובץ עליו, אך אין לומר כי עובדה זו צריכה להוות שיקול כה משמעותי לעניין ההכרעה בדבר בקשתו של המתדיין הנוגע בדבר להיחקר במקום מגוריו מחוץ לשטח השיפוט הישראלי. לעניין זה יש להבחין בין תובע, המגיש תובענה אזרחית רגילה, והוא שבוחר להגיש את המשפט בארץ, לבין ערעור מס הכנסה שאין למערער ברירה אלא להגיש את הערעור במקום שבו הוצאה לו השומה. עם זאת, משמתברר כי גם על פי חוות דעת המומחה הרפואי מסוגל המשיב לנסוע לישראל ולהיחקר כעד, וכאשר אין בכוונת הרשויות לגרום למעצרו של המשיב בעת שהייתו בישראל, אין עילה מספקת לבקשה לערוך את גביית עדותו של המשיב בחו"ל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאה מרגלית למבקש, עו"ד א. וינרוט למשיבים. 21.3.93).
ע.א. 3771/90 - אעמר עומר נגד פקיד השומה נצרת
*שומת מס הכנסה לפי מיטב השפיטה(מחוזי נצרת - ע.מ.ה. 8/90 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא בעל מכולת בכפר תמרה ודיווח על הכנסותיו בסכום של כ- 1,800 ש"ח לשנת 1984 וכ- 2,800 ש"ח לשנת 1985. הוא טען כי סכומי ההכנסות הנ"ל תואמים את הנתונים העולים מספרי החשבונות שניהל. פקיד השומה קבע את הכנסותיו של המערער בצו לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה וערעורו של המערער לביהמ"ש המחוזי נדחה. ביהמ"ש מצא כי המערער אמנם הוזמן לפקיד השומה עם ספרי חשבונות, אך הוא לא השאיר את הספרים לבדיקה, ולפיכך לא ניתן היה לבסס עליהם את השומה. כן ציין ביהמ"ש, כי גם לו נבדקו הספרים, לא היה מנוס מהוצאת שומה לפי מיטב השפיטה, מן הטעם שהכנסותיו המוצהרות של המערער היו בלתי סבירות ושיעור הרווח אינו מתקבל על הדעת. ביהמ"ש גם סבר כי לגופו של עניין השומה לא היתה מופרזת. שיעור הרווח שנלקח - %15 - נמצא סביר, הוא הדין בסכום המחזור שנלקח בחשבון, כשליש מן המחזור הנקוב בתחשיב לגבי מכולת בעיר. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי מאחר וספריו לא נפסלו, המשיב צריך היה להצדיק את שומתו, כקבוע בסעיף 155 לפקודת מס הכנסה. כן הוא טוען כי השומה מופרזת. ברם, המערער לא השאיר את ספרי חשבונותיו בידי הפקיד המטפל במשרדי מס הכנסה. אמנם לא נעשה אקט של פסילת הספרים עפ"י סעיף 130 לפקודת מס הכנסה, ולכאורה, ספרים שלא נפסלו כשפקיד השומה לא סירב לקבלם הם ספרים קבילים, אך כאשר ספרי החשבונות אינם בידי פקיד השומה, בין משום שלא נוהלו ובין משום שהנישום נמנע מלהציגם, אין לומר שאלו ספרים קבילים. כמו כן, הכנסותיו המוצהרות של המערער ושיעור הרווח שהציג היו בלתי סבירים. בנסיבות אלה הונחה התשתית לעריכת שומה לפי מיטב השפיטה. בהיעדר נתונים עובדתיים בנוגע לעיסקו של המערער, לא היה מנוס מעריכת השומה על פי התחשיב המתאים לענף בו עוסק המערער.
ג. למעלה מן הנדרש ציין ביהמ"ש העליון כי עיון בתיק מצביע על כך שככל הנראה נפל פגם בהליך הוצאת הצו לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה. הליך קביעת השומה מורכב ממספר שלבים הכרחיים. תחילה עושה פקיד השומה שימוש בסמכות הנתונה לו לפי סעיף 145 לפקודה, המאפשר לו לקבוע את שומת הנישום על פי מיטב השפיטה. במסגרת השלב השני הנישום יכול להשיג על השומה בפני נציג של פקיד השומה, שאינו זה שערך את השומה הראשונית, ובמסגרת זו יכול הנישום להציג דו"ח מתוקן לדו"ח שהפקיד
הראשון לא קיבל. אם הנישום ופקיד השומה לוו מגיעים להסכם על גובה השומה, יכול פקיד השומה להוציא צו, מכח סעיף 152(ב) לפקודה. בענייננו, המערער הוזמן למשרדי פקיד השומה לאחר שהגיש את הדו"ח השנתי, בדיון עם פקיד לא הושגה הסכמה ולאחר מכן הוצא צו מכוח סעיף 152(ב). אין כל איזכור לכך שעובר להוצאת הצו נערכה שומה לפי. מיטב השפיטה, או שהוגשה השגה עליה והדיון בעל פה התקיים בעקבות ההשגה. נראה איפוא כי פקידי המשיב "דילגו" על השלב הראשון. בעבר החליט ביהמ"ש העליון על ביטול שומה מסיבה זו. בענייננו לא ניטען כי יש להחיל את ההלכה הקודמת, וביהמ"ש לא יעשה כך מיוזמתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ה. דלאשה למערער, עו"ד א. אלף למשיב. 30.3.93).
ע.א. 250/89 - בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ נגד יהודית שפוך ודב שנייר
*מחיקת הערות אזהרה לטובת בנק שנתן הלוואה לרוכש דירה מקבלן כאשר "הסכם קומבינציה" בין הקבלן לבין בעל המקרקעין בוטל(מחוזי נצרת - ת.א. 621/85 - הערעור נתקבל).
א. בין המשיבים 1,2 (להלן: המוכרים) ובין המשיבה 3 (להלן: החברה) נחתם הסכם באוקטובר 1982 (להלן: הסכם הקומבינציה). המוכרים הינם בעלים רשומים של מקרקעין בעפולה (להלן: החלקות). על פי הסכם הקומבינציה התחייבו המוכרים להעביר לחברה חלק מן הזכויות בחלקות, ובתמורה התחייבה החברה להקים על החלקות בית משותף של 26 דירות, ששלוש דירותיו יהיו שייכות למוכרים ויתרת הדירות לחברה. סעיף 20 להסכם הקומבינציה קובע לאמור: "המוכר (הם המוכרים דנן) מסכים לרשום... על גבי החלקות... הערות אזהרה לטובת רוכשי דירות בבנין, ו/או התחייבויות לרשום משכנתא לטובת בנקים אשר יתנו לרוכשי דירות הלוואות". להבטחת ביצוע התחייבויות אלו כלפי החברה, חתמו המוכרים באותו יום על יפו"כ בלתי חוזר (להלן: יפוי הכוח) המייפה את כוחו של עו"ד ע. שוטן לפעול בשמם בהתאם להוראות הסכם הקומבינציה. שני זוגות קונים (להלן: רוכשי הדירות) רכשו דירות מהחברה. בסעיף 25 להסכמים בין החברה והרוכשים נאמר כי "המוכר (החברה) מתחייב לרשום לטובת הבנק הערת אזהרה להתחייבות לרישום משכנתא, לפי דרישת הבנק...". בהתאם לכך נרשמו בינואר 1984 הערות אזהרה לטובת המערער לאחר שהרוכשים קיבלו הלוואה מהבנק.
ב. החברה לא קיבלה היתר בניה ולא החלה כלל בבניה. בשל כך עתרו המוכרים לסעד של הצהרה כי הסכם הקומבינציה ויפוי הכוח בוטלו, וכן עתרו לביטול כל הערות האזהרה, זו שנרשמה לזכות החברה, אלה שנרשמו לזכות רוכשי הדירות ואלה שנרשמו לזכות בנקים למשכנתאות. בתובענה ניתן פס"ד, בהיעדר כתבי הגנה, כי ההסכם ויפוי הכוח שניתנו מבוטלים, וכי יש למחוק את כל הערות האזהרה שנרשמו לטובת רוכשי הדירות ולטובת החברה. פס"ד זה אינו עומד לערעור. כל שנותר להכרעה בפני הדרגה הראשונה היא תובענת המוכרים למחיקת הערות אזהרה הרשומות לזכותו של המערער בגין רוכשי הדירות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בהיעדר סייגים ביפוי הכוח או בהסכם הקומבינציה לעניין הערות האזהרה, אין לבטל הערות אזהרה כאשר הסכם הקומבינציה מתבטל, ואין נפקא מינה מהו השלב שבו נעצרה הבניה.
ג. עם זאת סבר ביהמ"ש המחוזי כי במקרה דנן יש להורות על מחיקת הערות האזהרה הרשומות לזכות המערער. הואיל והוראות בנק ישראל - הפיקוח על הבנקים (להלן: מסמך ההוראות), החלות, בין היתר, גם על המערער, מחייבות בנק למשכנתאות לא לבצע הלוואה למימון רכישת דירה, אלא רק לאחר מועד גמר החפירה. הבנק אמנם רשאי להסתמך על הצהרה בכתב של המוכר והקונה בדבר השלמת גמר החפירה, אך לדעת ביהמ"ש המחוזי אישורים מספקים אלו לא הוצגו בפני המערער, והמצב העובדתי הוא שבעת מתן ההלוואות ורישום הערות האזהרה כלל לא החלה החברה בבניה ואף לא נעשו עבודות הכנה לבניה.
בכך הפר המערער את ההוראות והנהלים בדבר מתן הלוואות שחייבו אותו, והפרה זו גרמה לכך כי יוענקו כספי הלוואות שלא כדין, ברשלנות ובאי איכפתיות מצידו של המערער. לפיכך, בהיעדר הלוואה כדין גם לא היה רשאי המערער לרשום את הערות האזהרה ויש למחקן. הערעור נתקבל.
ד. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי אין דינן של הערות אזהרה להמחק, בשל ביטול ההסכם שעומד ביסוד הערות האזהרה. ברם - לא צדק ביהמ"ש כאשר קבע כי במקרה זה דינן של הערות האזהרה להמחק, נוכח הפרת מסמך ההוראות של בנק ישראל. ראשית, לא היתה הפרה כזו, שכן בפני הבנק הוצגו אישורים שלפיהם הבניה הגיע לשלב מתקדם, והבנק לא צריך היה לחשוד שמדובר באישורים לא נכונים. ברם, גם אילו הפר המערער את מסמך ההוראות, עדיין לא היה מקום למחוק את הערות האזהרה. הפרת מסמך ההוראות הינו במישור היחסים שבין בנק ישראל והבנק המערער. צד ג', כגון המוכרים - הבעלים, אינו יכול להבנות מהפרה זו, גם אם היתה, אלא אם כן ההפרה היתה כה יסודית ובסיסית עד שהביאה לבטלותו ולאיונו של הסכם ההלוואה מעיקרו. הפרה של מסמך ההוראות אינה יורדת לשורש הסכם ההלוואה שבין הבנק למקבלי ההלוואה ואינו מביא לבטלותו של הסכם זה מעיקרא.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. פרגו למערער, עו"ד י. ברינט למשיבים. 21.3.93).
ע.פ. 1148/92 - עאדל עאזור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הימלטות ממשטרה ויריות לעבר השוטרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נשא עמו אקדח וסכין וכאשר המשטרה עיכבה רכב בו נסע וביקשה לבדקו, נמלט מן המקום. במרדף שהתפתח ירה המערער 4 יריות לעבר אנשי המשטרה כדי לעכב את המרדף אחריו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 6 שנים מאסר בפועל. הסניגור טען כי יש לראות את נשיאת הנשק ע"י המערער על רקע רצח אחיו בידי בני משפחה יריבה. הסניגור השווה את העונש לענשים שנגזרו על בני המשפחה היריבה, שבניה נחשדו ברצח אחיו של המערער, והצביע על הקולא הרבה של ענשיהם של בני המשפחה האחרת. הערעור על חומרת העונש נדחה. מלחמת המשפחות ביפו שקורבנותיה רבים היא מצערת, אך אין ראיות המצביעות על האחראים לראשיתן ועל מי שנגרר לתוכן רק כמי שמגן על עצמו. מכל מקום, אין בכך חשיבות לענייננו ואין בכך להפחית מחומרת המעשה של יריות לעבר שוטרים בעת שביקשו לאכוף סמכותם על פי דין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. עו"ד משגב למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 24.2.93).
ע.פ. 4188/92 ואח' - אברהם מסטריאל ואח' נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (זיוף כספים) (ערעור וערעור נגדי - ערעורה של המדינה נתקבל בעניינם של שנים מהמערערים).
לפנינו מעשה זיוף רב היקף ומפליג בחומרתו, הן מבחינת ההיקף והן מבחינת התכנון והביצוע, של שטרות כסף, דינרים, מרקים ושקלים בערכים של מיליונים. בקשירת הקשר ובביצועו, חברו יחדיו קבוצה של אנשים. המערערים על חומרת העונש הם שניים מן הנאשמים, מסטריאל וסעדי, ואילו המדינה מערערת על קולת העונש של שניים אלה ואחד בשם אסולין. ביהמ"ש המחוזי גזר למסטריאל 7 שנות מאסר, שמהן 5 שנים לריצוי בפועל, לסעדי 7 שנות מאסר מהן 4 וחצי לריצוי בפועל, ולאסולין שנתיים מאסר מהן 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות. הערעורים של המדינה נגד קולת העונש של מסטריאל וסעדי נתקבלו והערעור נגד עונשו של אסולין נדחה.
ביהמ"ש הפריז לקולא בכל הנוגע למסטריאל וסעדי. אכן, סעדי שיתף פעולה עם החוקרים, אך מאידך היה בין ממשיכי הפשע כאשר חלק מחברי הקבוצה נעצרו. למסטריאל
עבירה נוספת שעניינה החזקת מכשירים אלקטרוניים שהושגו בעבירה. מאידך, בשלב הערעור אין ביהמ"ש ממצה את הדין עם העבריינים. בהתחשב בכל אלה הוחלט להעמיד את ענשו של מסטריאל על 7 שנים מאסר בפועל ואת ענשו של סעדיה על 6 שנים וחצי מאסר בפועל. אין להתערב בענשו של אסולין וזאת בהתחשב בהתנתקותו מן הקשר בשלב של הביצוע ובתסקיר שירות המבחן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. עוה"ד אלוני וכהן לסעדי, עו"ד בן אריה לאסולין, עו"ד שפיגל למסטריאל, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 15.3.93).
ע.א. 483/89 - עזבון המנוחה רוחנה מנחם ואח' נגד אברך גיורא ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).
רוחנה מנחם נספתה בתאונת דרכים וביהמ"ש המחוזי פסק פיצויים לתלויים במנוחה. שניים הם הנושאים בערעור הראויים להתייחסות: ראשית, הפרשי ריבית עבור קיצור תוחלת החיים נפסקו מיום פסה"ד (9.8.89) ולא מיום התאונה (10.8.86). בהתאם לכללים הנהוגים בפסיקה ובהתחשב בשיערוך המוסכם של סכום הפיצויים עבור הנזק הלא ממוני, ראוי לפסוק בשל ראש נזק כאמור ריבית מיום התאונה בה קופחו חיי המנוחה. בעניין זה יש לקבל את הערעור. עוד נושא שבו יש לקבל את הערעור נוגע לסכום שנפסק עבור בנה של המנוחה שהוא נכה בשיעור %100. ביהמ"ש הביא בחשבון שהבן, כנכה, זכאי לקיצבה מהמוסד לביטוח לאומי, וכי ראוי לפסוק לו רק תוספת בסכום גלובלי עבור השירותים שהיה מקבל בבית אמו ואשר יידרש עתה במקומם לעזרת הזולת. בראש נזיקין זה נפסקו 15,000 ש"ח וסכום זה קטן מדי בהתחשב בכך שהמנוחה נפטרה בגיל 49 ולאור תוחלת החיים היתה מטפלת בבן עוד 21 שנה. בסעיף זה יש להוסיף עוד 15,000 ש"ח כערכם ליום מתן פסה"ד.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פונדמינסקי למערערים, עו"ד גדות למשיבים. 25.3.93).
ע.פ. 5320/92 - אורי דולברג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יבוא קוקאין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בייבוא 390 גרם קוקאין שלא לצריכה עצמית, ונסיון לעשות עיסקה בסם, ונדון ל- 45 חודשי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. גם אם נכונה טענת המערער, ואין ביהמ"ש מקבל את הטענה, כי הסם נועד לצריכה עצמית אין להתעלם מן החומרה של ייבוא קוקאין בכמות האמורה. לרגל הסכנה הרבה הטמונה בשימוש הנרחב והמתרחב בסמים קשים, מן ההכרח לקבוע נורמה עונשית אשר תבטא את רצון ההתגוננות של הציבור נגד ייבוא סמים. העובדה שהמערער, לפי הטענה, ביקש לייבא את הסם כדי לצרוך אותו בעת ביקורו בארץ, אינה יכולה לשמש עילה לקולא. ראשית, ברור גם לאור נסיבות המקרה כי הייבוא מביא במישרין להפצתו ולו חלקית בלבד; שנית, הטענה כי מבקר בארץ המביא עמו סם לצרכיו זכאי ליחס מקל איננה מתקבלת על הדעת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד י. כהן למשיבה. 22.3.93).
ע.פ. 69/93 - וליד פאכורי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בזיוף "זהות של רכב" גנוב וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי רכש וולבו משנת ייצור 1982, כאשר הרכב היה אחרי תאונה שנפגע ב- %50 ומעלה. הרכב תוחזק וטופל במוסכו של המערער, ולאחר מכן "הלביש" את הזהות של הרכב משנת 1982 על וולבו משנת 1984 שנגנב. הרשעת המערער התבססה על ראיות נסיבתיות. ביהמ"ש גזר למערער 20 חודשים מאסר בפועל, ששה
חודשים מאסר על תנאי, פסילה מהחזקת רשיון נהיגה לשנתיים ותשלום פיצוי למתלונן בסך 10,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אשר להרשעה - הראיות הנסיבתיות מצביעות על כך שהמערער גנב את הרכב והלביש עליו זהות של רכב אחר ובכך אין להתערב. אשר למידת העונש - ביהמ"ש המחוזי הקל עם המערער במידה רבה ואין מקום להקלה נוספת. אחת מן העבירות הנפוצות בישראל, היא גניבת רכב על מנת לפרקו לחלפים או להשתמש בניירות של רכב מושבת כדי לשנות את הזהות של הרכב הגנוב. הפרזה לקולא בגזירת העונש מונעת נקיטת אמצעי ענישה מרתיעים מול המגיפה של גניבת אלפי כלי רכב בשנה. ראוי על כן שבתי המשפט יפסקו עונשים הולמים ומרתיעים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. עו"ד ו. אסכנדר למערער, עו"ד י. כהן למשיבה. 22.3.93).
ע.א. 5492/92 - מרדכי גאוני נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
קדם המשפט נועד, בין היתר, לברר מה הן השאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין ולייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו. מכאן כי הוא כרוך בבירור מוקדם של העמדות, לא רק כדי להכירן, אלא גם כדי לנסות ולקרב עמדות, ולבחון בחינה ראשונית את הביסוס המשפטי והעובדתי של הטיעון, לכוון את דרך הדיון, לקבוע דרכי הוכחה וכדומה. קדם המשפט לא נועד להוות רק מפגש מקדמי-פורמלי כדי לשמוע אם בעלי הדין התפשרו. בעלי הדין המתייצבים לקדם משפט צריכים להיות מוכנים לדיון ואחת המטרות של קדם המשפט היא למנוע הגשת תובענות בעלמא שאינן מוכנות לדיון.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יהושע ננר למערער. 24.3.93).
בש"א 945/93 - פרמן כרמל ואיריס נגד כונס הנכסים הרשמי
*מחיקת ערעור על החלטת רשם שאינה "צו בפשיטת רגל", עקב אי קבלת רשות ערעור (הערעור נמחק באשר לא נתקבלה רשות ערעור).
בתיק העיקרי הגישו המבקשים ערעור על החלטת רשם ביהמ"ש לדחות דיון בבקשה למתן צו לכינוס נכסים למועד אחר, על מנת לאפשר לכונס הנכסים הרשמי לגבש עמדתו לעניין הבקשה. יחד עם הערעור הגישו המבקשים בקשה לפטור מאגרה ומערבון. בתגובה לבקשה טענה ב"כ כונס הנכסים הרשמי טענה מקדמית, כי הליך הערעור שהוגש בתיק העיקרי שגוי, שכן אין ערעור בזכות לביהמ"ש העליון על החלטת ביניים של רשם ביהמ"ש המחוזי שאינה "צו בפשיטת רגל". הטענה נתקבלה והוחלט שדינו של הערעור להימחק מן הרישום.
הטענה הנ"ל מבוססת על פסה"ד בתיק רע"א 4569/91 (סביר מ' 201) שבו הותוו קווי הגבול, לעניין ערעור, בין ההליכים השונים והמיוחדים בהליכי פשיטת רגל. נקבע שם, בין היתר, שעל החלטת רשם ביהמ"ש המחוזי שאינה "צו בפשיטת. רגל" יחולו דיני הערעור הרגילים הקבועים בסעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט, היינו המבחנים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת". אין ספק כי בענייננו החלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות דיון בבקשה לצו כינוס נכסים אינה - לפי כל קנה מידה - "צו בפשיטת רגל" והיא בבחינת "החלטה אחרת" שניתנה ע"י רשם ביהמ"ש המחוזי והערעור עליה טעון רשות.
(בפני: הרשם צור. עו"ד רון מאייר למבקשים. 10.3.93).
ע.פ. 373/93 - מדינת ישראל נגד רפעת מסראווה
*קולת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
בעקבות קטטה במועדון ביליארד החל המשיב, יחד עם אחרים, במרדף אחרי שניים שהיו בעיני המשיב בגדר יריביו. המשיב היכה במוט ברזל בראשו של אחד מן השניים. כאשר יצא אביו של אחד מן המותקפים
וניסה לחצוץ בגופו בין המשיב לבין המותקף, הניף המשיב את מוט הברזל ופגע פעמיים באב, בגרמו בכך לשבר של כל אחת משתי ידיו. חומרת המעשה אינה עולה רק מתיאור האירוע, אלא מכך שהמשיב ביצע את מעשהו החמור, אחרי שכבר נדון בעבר בשני מקרים, האחד מהם כשדקר אחר בסכין, לענשי מאסר, וסיים ריצוי עונש לגבי אחת משתי העבירות הקודמות, זמן לא רב לפני ביצוע העבירה הנוכחית. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 7 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל.
אין נפקא מינה בכך שתחילת האירועים בשני המקרים הקודמים בסכסוכים בין משפחות, או בריב דברים בתוך מועדון במקרה דנא. הקובע לעניין זה הוא אופן התגובה של המשיב שנכון להשתמש בסכין במקרה האחד ובמוט ברזל במקרה השני כדי לפגוע באחרים. אין לראות בסולחה שנערכה גורם הצריך להשפיע על קביעת עונש הולם כפי שמתחייב בנסיבות מקרה זה, שהרי הקובע אינו ביחסים שהתפתחו בין המשפחות הנוגעות נדבר, אלא בסיכון לציבור הרחב מהתנהגות אלימה ובלתי מרוסנת. כפי שבמקרה האחד דקר המשיב את מישהו בשל כך שהיה בן למשפחה שאחד מבניה דקר אותו שנה לפני כן, כך שבר הפעם את שתי ידיו של אביו של המותקף שלא חטא במאומה. מן הראוי על כן שיוטל עליו עונש שיהיה בו נסיון נוסף לחנכו להתנהגות מרוסנת ולהמנעות ממעשי אלימות. בהתחשב בכך שיש אפשרות תאורטית של הפעלת תקופת רשיון התלויה ועומדת לגבי המשיב, ובכך שאין ביהמ"ש העליון ממצה את הדין בערעור, הוחלט להטיל על המשיב שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עו"ד גב' בר תור למשיב. 24.2.93).
ע.פ. 1536+1925/92 - חיים פרץ וירון דהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת נשק וקשירת קשר לביצוע שוד) (ערעורים על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
באוקטובר 1991 פרצו המערערים לדירה בכרמיאל וגנבו מתוכה שני תיקים שהכילו, בין היתר, אקדח ושבעה כדורים. כחודש לאחר מכן קשרו קשר לבצע שוד מזויין, ולצורך כך הכינו עצמם עם כפפות וגרביונים, וכן נטלו עימם את האקדח. הם הגיעו לסניף בנק בו התכוונו לבצע שוד וביצעו תצפיות, אך בסופו של דבר חזרו בהם מלבצע זממם, כאשר התברר להם שקיימת טלביזיה פנימית בבנק וכן מנימוקים נוספים. הפרטים נודעו למשטרה מפי המערערים, מבלי שהמשטרה ידעה על כך קודם. הם גם מסרו את האקדח לחוקרי המשטרה והביעו חרטה על מעשיהם. השניים הורשעו בעבירות של התפרצות וגניבה וכן של קשירת קשר לבצע פשע והחזקת נשק, וביהמ"ש המחוזי גזר להם 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של 9 חודשים לגבי המערער הראשון ו- 6 חודשים לגבי המערער השני בחופף. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
העבירות בהן הורשעו המערערים בוודאי חמורות הן. לכל אחד מהם גם הרשעות קודמות לא מעטות. לכאורה ניתן, על כן, לומר שהעונש שהוטל עליהם אינו חורג מענישה הולמת. אם בכל זאת הוחלט להקל במעט עם המערערים, נובע הדבר ממספר שיקולים: המערערים הם צעירים ובעת ביצוע העבירות היה המערער הראשון כבן 18 שנים והשני כבן 19 שנים; פרט לתקופת מאסר קצרה שהוטלה בעבר על המערער השני, לא נגזר עליהם מאסר בעבר וזו בוודאי תקופת מאסר ארוכה ראשונה המוטלת על כל אחד מהם; על דבר העבירות נודע למשטרה מפי המערערים שהביעו גם חרטה על מעשיהם. בנסיבות אלה, ובהתחשב בהמלצת קצינת המבחן, הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על 4 שנים ואילו המאסר על תנאי וכן הפעלת המאסרים על תנאי כפי שהופעלו ישארו בעינם.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. עוה"ד רום וקאהן למערערים, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 11.3.93).