תקציר סביר כרך מ"א חוברת 21

בג"צ 3008/92 - יהושע הולצמן ואח' נגד מפקח ראשי משרד העבודה והרווחה

*סבירותה של תקנה כי "בודק פנים" יבדוק נתונים במקום העבודה אם הם עומדים בדרישת תקנות הבטיחות(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. סעיף 75 לפקודת הבטיחות בעבודה (להלן: הפקודה) קובע כי "כל השרשרות, חבלים ואבזרי ההרמה שבשימוש ייבדקו ביסודיות ע"י בודק מוסמך לפחות אחת ל- 6 חודשים...". על פי סעיף 1 לפקודת הבטיחות בעבודה, רשאי המשיב ליתן הסמכה לאדם לשמש "בודק מוסמך". קודמו של המשיב בתפקיד, קבע נהלי עבודה והנחיות כלליות, ובכללן כי לא "יתקבלו תסקירים מאת בודקים מוסכמים המועסקים ע"י חברות בגין בדיקות ציוד מעבידיהם".
ב. סבירותה של המגבלה בדבר "בודק מוסמך" שלא יבדוק ציוד מעבידו, שימשה נושא לדיון בבג"צ 44/85 (פד"י ל"ט(3) 48 - להלן: פס"ד יובל גד). באותו עניין קבע בג"צ כי גישתו של המשיב שם אכן "מחמירה... בהשוואה לעמדתן של הרשויות האחרות, שאינן פוסלות מתן שירות, ביחסים דומים לשלנו, בין נותן השירות למקבלו. אולם סבירותה של ההוראה אינה נמדדת תוך השוואתה... עניין לנו בנושא בטיחותי... בעניין אשר כזה בחר המשיב להטות את הכף לצד המחמיר... בכך הגשים המשיב בצורה סבירה את המטרה התחיקתית שבפקודה, ואין מקום לומר, כי אך חשש שווא הוא חששו...". המשיב דנא החליט לשנות את הנוהלים שנקבעו ע"י קודמו. עיקר קצפם של העותרים, שהם מהנדסים במקצועם, יצא על ההוראה החדשה שלפיה קבע המשיב "בודקים מוסמכים" פנים מפעליים ולפי הוראות אלה המועמד שעבר את המבחן יוסמך להיות "בודקמוסמך פנים מפעלי לאביזרי הרמה". הוראות אלה מבטלות את הצורך בבודק מוסמך מבחוץהבא פעם במחצית השנה לבדוק את אביזרי ההרמה.
ג. העותרים מציינים כי הנוהל המאפשר ל"בודק מוסמך" לערוך עבור מעבידו בדיקות תקופתיות של אבזרי הרמה, אינו מתיישב עם הגישה שעליה הגן קודמו בבג"צ יובל גד ועם הנאמר בפסה"ד באותו עניין. טענת המשיב הינה כי הנסיון המקצועי שנצבר על ידומלמד כי לבודק המוסמך החיצוני, המגיע לבדיקה תקופתית במפעל, קשה לעיתים לאתר אתכל אביזרי ההרמה שעליו לבדוק, ודווקא מינוי בודק פנים יש בו כדי להגביר את הבטיחות. לדעת המשיב אין מדיניותו יוצאת דופן, ובמקרים רבים נקבע בחיקוקים כי נושא בטיחות ואיכות יופקדו בידי עובדו של המפעל. לטענת המשיב עניין לנו בשיקול דעת של מי שמופקד על נושא הבטיחות בעבודה, ובכגון דא אין על בג"צ להתערב. העתירה נדחתה.
ד. כלל הוא כי אין בג"צ ממיר את שיקול דעתו של בעל הסמכות בשיקול דעתו של ביהמ"ש, כל עוד החלטתו סבירה ומגשימה את המטרה התחיקתית שלשמה ניתן לו שיקול הדעת. על אף זאת, כשממיר בעל הסמכות עצמו שיקול דעת קודם שלו, או של קודמו בתפקיד, בשיקול דעת חדש, ופועל על פיו, כי אז אין להתעלם מדעה ראשונה כשמעביריםתחת שבט הביקורת את הדעה האחרונה. לא ניתן לראות את הפעולה החדשה כעומדת לביקורת בפני עצמה, אלא כחולייה המחוברת אל קודמתה. מובן כי בעל הסמכות רשאי, ואף חייב, לבדוק עצמו שמא נפלה שגגה מלפניו בשיקול דעתו הקודם, או שנשתנו הנסיבות המחייבות שיקול מחדש, ובוודאי שאינו חייב תמיד לאמץ דעת קודמו בתפקיד. אולם, משהחליט בעל הסמכות לשנות עמדה קודמת, כי אז ראוי שתשאל השאלה: מה צידוק מצא זה לשנות עמדה, שאף היא נתקבלה בשעתה מתוך שיקול דעת? במקרה דנן נתן המשיבטעם לשינוי העמדה והוא נעוץ בנסיון מקצועי שנצבר על ידו. אין המשיב דוחה במחי יד את החשש שהעלה קודמו על נס, כי עובד שיוסמך לבדוק את ציוד מעבידו, יהיה נתוןללחצי מעבידו. מטעם זה גם קבע בנוהל את הצורך בקבלת תצהיר מטעם המעביד, בו יתחייב לאפשר לבודק לבצע את בדיקת האבזרים במפעלו בלי להשפיע או להתערב בשיקוליו של הבודק.

ה. כשם שכשמדברים על עובד ציבור אשר אסור עליו להמצא בניגוד עניינים, אין הכוונה תמיד לניגוד עניינים ממש, ודי בקיומה של אפשרות ממשית לניגוד כזה, כך לא היה בידי המשיב להתעלם מאפשרות סבירה כי מידת האובייקטיביות של עובד פנים מפעלי תלקה עקב "נאמנותו הכפולה" לתפקידו ולמעבידו. אולם, אין לומר כי שיקוליו של המשיב ליתן הסמכה כזאת מופרכים, עד שיש להתערב בהם. מאידך, נוכח החשש האמור, על המשיב לשקול אם לא ראוי הוא, לקבוע בנוהל כי תערכנה בדיקות תקופתיות לאביזרי הרמה גם ע"י בודק חיצוני בעל השכלה הנדסית, כביקורת על הבדיקות השוטפות של הבודק הפנים מפעלי, כשם שהמשיב הסכים לשקול את עמדתו מחדש אם לא ראוי לסייג את ההסמכה של בודק פנים מפעלי לגבי סוגים מסויימים של אביזרי הרמה בלבד. בנוסף לכך מן הנכון שהמשיב ישקול אפשרות כי בודק פנים מפעלי יצהיר טרם הסמכתו כי במסגרת תפקידו יפעל לפי שיקול דעתו המקצועי בלבד וללא השפעה זרה. בכפוף לאמור יש לדחות את העתירה ובידי העותרים לשוב ולעתור, אם ירצו בכך, לאחר שהמשיב ייתן דעתו לנאמר בסעיף האחרון של פסה"ד.

(בפני השופטים: גולדברג, אור, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד בן דוד ואהרונסון לעותרים, עו"ד בלס למשיב. 29.3.93).

בג"צ 4077/92 - אבישר הניה ו- 15 אח' נגד שר הפנים ו- 14 אח'

*דחיית עתירה בעניין תכנית בנין עיר בגין שהוי בפנייה לבג"צ(העתירה נדחתה).

א. עניינה של עתירה זו בתכנית בנין עיר (להלן: התכנית) שדבר אישורה פורסם ביום 14.5.92. העותרים המתגוררים ממול למקרקעין הכלולים בתחום התכנית, עתרו ביום 20.8.92 לביהמ"ש כדי שיורה על בטלות התכנית מדעיקרא ולחילופין על החזרת התכנית לאחד מן השלבים שלפני אישורה וכן בקשות אחרות חילופיות. הליכי התכנון של התכנית נתפרשו על פני 14 שנה. בשנת 1978 הופקדה התכנית, ומאז ועד לאישורה עברה התכנית דרך חתחתים. בעבר הגיע העניין לבג"צ ובעקבות הסכם פשרה שהושג בשנת 1985 בין שניים מן המשיבים ובין וועדות התכנון, ביקשה הועדה המקומית לתקן את התכנית, כך, שבין היתר, יוגדלו זכויות הבניה בתחום התכנית. הועדה המקומית העבירה את התכנית המתוקנת לועדה המחוזית לשם הפקדה. אולם הועדה המחוזית החליטה ביום 5.9.90 על נקיטת הליך תכנוני שונה, שנראה לה מעוגן בסעיף 106(ב) לחוק ולא על הפקדת התכנית המתוקנת. לפי סעיף 106 החליטה הועדה המחוזית כי "אלה העלולים להיפגע" מקבלת ההצעה לתיקון התכנית יישמעו. נשלחו הודעות לשכנים ממול, והוגשו 49 התנגדויות. בין המתנגדים היו 9 מתוך 16 העותרים דנא. ביום 5.2.92 החליטה הועדה המחוזית ליתן תוקף לתוכנית המתוקנת, ביום 2.4.92 אישר מנכ"ל משרד הפנים את התכנית ודבר האישור פורסם, כאמור, ביום 14.5.92. העותרים עתרו נגד האישור והמשיבים העלו שתי טענות סף, האחת בדבר מניעות מצד העותרים, והשניה בדבר שיהוי שחל בהגשתה של העתירה. טענות סף אלה נתקבלו והעתירה נדחתה.
ב. אשר למניעות - תשעה מבין העותרים נטלו חלק פעיל בהליך התכנוני שנקטה בו הוועדה המחוזית, בלי שסייגו את השתתפותם בו, ובלי שהביעו בדרך כלשהי את התנגדותם לו. לפיכך, מנועים הם עתה לשלוף מאמתחתם טענתם שיש בה כדי לתקוף את ההליך, שבהשתתפותם הביעו את השלמתם עמו והסכמתם לקיומו. תקיפת ההליך מקומה היה לפני מעשה ולא לאחריו, תוך המתנה לתוצאותיו.
ג. אכן, השתתפות כאמור לא היתה מצידם של שבעה מתוך העותרים, ולטענתם לא ידעו כלל על קיומו. אולם, כשמתחייבת בסופו של הדיון בעתירה רק תוצאה עניינית אחת, כבענייננו, שתחול על כלל העותרים, ולא ניתן להפריד בתוצאה בין אלה שכלפיהם מופנית טענת סף ובין האחרים, כי אז דינה של העתירה כולה להידחות, משמתקבלת טענת
הסף. שבעת העותרים בחרו לכרוך עניינם עם יתר העותרים ולהגיש איתם עתירה אחת, ובכך קשרו את גורלם עמם, כשכריכה זו נתחזקה משלא ביקשו לנתק עצמם מן העותרים האחרים, גם לאחר שנטענו כלפי אלה טענות הסף.
ד. אשר לשיהוי בהגשת העתירה משך שלשה חודשים וחצי מאז הפירסום ברשומות - תקופת השיהוי נראית לכאורה קצרה, אולם לצורך בדיקת מהותו של השיהוי, אין להתעלם מהמסכת כולה. המשיבים, בעלי הקרקעות שבתכנית, ייחלו ליום בו תאושר התכנית סופית, ויהא בידם לממש את זכויותיהם בנכסיהם. אין פלא כי משנתממשה סוף סוף ציפייתם פעלו חלקם מיידית בכיוון זה. כך נערכו ונחתמו ביום 22.6.92 הסכמי מכר והסכם קומבינציה בין חלק מן המשיבים לבין חברת בניה, לחתימת החוזה נתלוו הוצאות תכנון ושכר טרחת עו"ד בעשרות אלפי שקלים, תשלומי מס שונים בסכום של כ- 830,000 ש"ח, וגם משיבים אחרים הוציאו עשרות אלפי שקלים על תכנון ושכ"ט עו"ד וכיוצא באלה. העותרים היו מודעים, או היו צריכים להיות מודעים, כי לאחר שנים כה רבות של המתנה יש לגורם הזמן משמעות מכרעת מבחינתם של המשיבים, והיה על העותרים לעתור מיד לבג"צ. בעטיו של השיהוי שינו חלק מהמשיבים את מצבם, באופן מהותי, ולא מן הדין להתעלם מכך ולהעדיף חרף זאת את האינטרס של העותרים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד טויסטר לעותרים, עו"ד א. מנדל לשר הפנים, עוה"ד ש. לינצר, ורמס, קניג, ר. יאראק וריכטר למשיבים האחרים. 16.3.93).

ע.א. 2351/90 - יונה לסלאו ואח' נגד אמיל ג'אמל ואח'

*החובה לשלם לדייר מוגן חלקו ב"דמי מפתח", כאשר עקב הזנחת הבנין ואי ביצוע תיקונים היו צריכים להרוס את הבנין(מחוזי ת"א - ע.א. 31/89 - ערעור ברשות - הערעור נדחה).

א. המערערים היו הבעלים של 3 דירות בהן התגוררו המשיבים כדיירים מוגנים. לנוכח מצבו של הבניין פנו המשיבים לבעלי הבית פעמים רבות בדרישה שיבצעו תיקונים וטיפולי תחזוקה שונים בבניין, ואולם פניותיהם לא נענו. בשנת 1976 ערכה העיריה ביקורת והגישה דו"ח המתריע על הצורך בתיקון ובשיפוץ כללי של המבנה. הדרישה לתיקונים לא מולאה. במשך השנים שוב נערכו בקורות ע"י העיריה וכל הדרישות לתיקונים לא בוצעו. באפריל 1984 ניתן ע"י רופא המחוז צו סגירה, לפי סעיף 55 לפקודת בריאות העם, ומכוחו הוצאה בד בבד הודעת העיריה, לפי סעיף 56(1) לאותה פקודה. גם צווים אלה לא בוצעו. המשיבה השלישית עזבה במהלך 1986 את דירתה ועברה לבית אבות, לאחר שבגג ובדירה נפערו סדקים רחבים ומים חדרו פנימה. שני המשיבים האחרים נאלצו אף הם לפנות את דירותיהם, בעקבות דרישת העיריה, בפברואר 1987. לימים נהרס הבית והמערערים מכרו את המגרש לאחרים.
ב. בעקבות מאורעות אלה עתרו המשיבים לקבלת הסעדים הבאים: החזר הוצאות שהוציאו לביצוע תיקונים בבית; החזר דמי שכירת מגוריהם החילופיים מיום שפינו את הדירות;תמורתו הכספית של דיור חלוף שיאפשר להם שכירת דירות דומות בדמי מפתח. שופט בימ"ש השלום קבע כי המערערים אחראים לנזקי המשיבים והשתית את מסקנתו על שני נדבכים חילופיים: הפרת חובה חקוקה ע"י המערערים, מכוחה זכאים המשיבים לפיצוי עלפי הוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין; זכותם של המשיבים להשבת דמי המפתח ששילמו למערערים, מכח סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה) (להלן: חוק התרופות). להלן קבע ביהמ"ש את גובה הפיצויים שעל המערערים לשלם למשיבים. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה והמערערים קיבלו רשות ערעור. הערעור נדחה.
ג. באשר להפרת חובה חקוקה - העוולה של הפרת חובה חקוקה כוללת חמישה יסודות אשר בהתקיימם קמה חבות בנזיקין: חובה המוטלת על המזיק מכח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק; המזיק לא קיים את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה
לניזוק נזק; הנזק שנגרם הוא מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק. בסעיף63(א) סיפא קבע המחוקק כי לא תקום זכאות לתרופה בשל הפרת חובה חקוקה, בנסיבות בהן החיקוק בו קבועה החובה, התכוון, לפי פירושו הנכון לשלול תרופה זו.
ד. אשר ליסוד הראשון - של חובה המוטלת על המזיק מכח חיקוק - סעיף 68(א) לחוק הגנת הדייר קובע כי "בעל הבית חייב לתקן את התיקונים הדרושים להחזקת הבית במצב תקין וראוי לשימוש, כמפורט בתקנות באישור וועדת חוק ומשפט של הכנסת". שר השיכון עשה שימוש בסמכות המסורה לו והתקין את תקנות הגנת הדייר (החזקת בית ותיקונים). בתוספת מפורטת שורה של תיקונים, אשר בעל הבית חייב בעשייתם. התיקונים שהיו צריכים להיעשות במקרה הנדון נכנסים למסגרת של התיקונים הקבועים בתקנה הנ"ל.
ה. אשר ליסוד השני - שהחיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק - ככלל, גילתה הפסיקה מגמה מקילה ביחס לדרישה זו, ונטתה לעמדה כי רק הוראות שבאו להגן על אינטרסים כלל חברתיים מובהקים, כגון אינטרסים של המדינה וכדומה, לא נועדו לטובתו או להגנתו של הניזוק - הפרט. ההנחה היא כי בהיעדר שיקולים מיוחדים, כל חובה שהוטלה מכח חיקוק במישרין או בעקיפין נועדה לטובתו או להגנתו של הנפגע מהפרתה. אין ספק כי הוראת סעיף 68(א) הנ"ל נועדה לטובת הדייר המוגן, שיש לו אינטרס ישיר וברור בהחזקת הבניין במצב תקין וראוי לשימוש.
ו. אשר ליסוד השלישי הדורש כי המזיק הפר את החובה המוטלת עליו - בימ"ש השלום קבע ממצא פוזיטיבי שלפיו המערערים נמנעו מלתקן את הליקויים בבניין ואין להתערב במסקנה. אשר למרכיב הנוסף כי הנזק נגרם לניזוק בגין הפרת החובה ע"י המזיק - דרישה זו טומנת בחובה הן קיום של קשר סיבתי עובדתי והן קשר סיבתי משפטי. המערערים אינם טוענים לאי קיומו של קשר סיבתי משפטי, אך לטענתם מצבו הרעוע של הבית, והריסתו לאחר מכן, אינם תוצאה של מחדליהם ונובעים רק ממהלך הדברים הטבעי שהביא לכך שהבניין, שנבנה בשנות ה- 20 של המאה, הפך להיות מסוכן ליושביו. טענה זו דינה להידחות. המערערים לא קיימו את חובתם לבצע בבניין תיקונים הנחוצים להחזקתו במצב תקין וראוי לשימוש, ונקיטת גישה כזו מוליכה באורח בלתי נמנע להדרדרות במצב הבניין. היסוד החמישי לאחריות כאמור הוא כי הנזק שנגרם הוא מסוגו או מטבעו של הנזק שהחיקוק התכוון למנוע. ברור כי בסעיף 68(א) הנ"ל ביקש המחוקק למנוע מצב בו הבית יהיה בלתי ראוי לשימוש וכי זהו הנזק שאירע בפועל למשיבים.
ז. אשר לסיפא של סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין, שלפיה נשללת הזכאות לתרופה על פי הפקודה, אם החיקוק אשר הופר התכוון לשלול תרופה זו - בענייננו, התרופה אותה תבעו המשיבים היתה פיצוי כספי על אבדן מקום המגורים שלהם. לטענת המערערים היו המשיבים יכולים לנקוט באחת משתי דרכים הקבועות בחוק הגנת הדייר - לבצע תיקונים בעצמם ולתבוע אחר כך שבעל הבית ישתתף בחלק מן ההוצאות; לפנות לביה"ד לשכירות שביה"ד יפעיל את הסמכויות המסורות לו בסעיף 69 לחוק ויביא בכך לתיקון הפגמים שנפלו בבניין. לפי הטענה, הוראות אלה ממצות את הסעדים שלהם זכאי הדייר הנפגע מהפרת החובה הקבועה בסעיף 68(א) והן שוללות את הסעד של פיצוי בנזיקין. עמדה זו אין לקבלה. הסעדים האמורים אין בהם כדי לספק פתרון לכל מצב, ואין בהם מענה מספק לדיירים אשר מצבם הכלכלי אינו מאפשר להם לשאת בעלויות התיקון עד שיזכו לשיפוי בגובה מחצית ההוצאות האמור בחוק. יתירה מזאת, עצם קיומו של סעד של עזרה עצמית, איננו שולל את האפשרות כי ייגרם נזק עקב הפרת החובה, ולכן, עקרונית, אינו שולל את זכותו של הדייר לפיצוי בגין נזקים כאלה.
ח. נוכח המסקנה האמורה מתייתר הצורך להכריע בשאלה, אם היו המשיבים זכאים לתרופות גם על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה). התשובה לשאלה זו אינה חד משמעית. מצד אחד, נקבע בעבר כי בתקופה בה מחזיק דייר במושכר מכח דיני הגנת
הדייר, הזכות הנתונה לו אינה זכות חוזית במהותה, כי אם זכות לדיירות אשר מקורה הנורמטיבי מצוי בחוק ובו בלבד. מצד שני, עיצובם של היחסים בין בעל הבית והדייר מושפע, בין השאר, מהוראות ההסכם המקורי שכרתו, שכן בהסכם זה מצוייה נקודת המוצא של יחסי הגומלין ביניהם. אין בנסיבות העניין שבפנינו צורך להכריע בשאלה האמורה וניתן להשאירה להכרעה לעת מצוא.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. וקסלר למערערים, עו"ד י. גדיש למשיבים. 28.3.93).

בג"צ 693/91 - ד"ר מיכל אפרת נגד הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים ואח'

*דחיית בקשה לשינוי שם מן הטעם שהשם החדש עשוי להטעות ולפגוע בתקנת הציבור(העתירה נתקבלה).

א. העותרת ועוזי אורנן חיים כידועים בציבור. נחתם ביניהם "הסכם לחיי משפחה". העותרת אינה נשואה לאחר. אורנן חי בפירוד מאשה שנשא בעבר. הסכם הפירוד בין השניים אושר בביהמ"ש אך גט על פי דיני ישראל לא סודר ביניהם. לעותרת ולאורנן בן ובת. השניים נושאים את שמות המשפחה אורנן- אפרת. שר הפנים לא פסל שם זה. העותרת פנתה במאי 1989 למשרד הפנים, והודיעה על שינוי שמה מאפרת לאורנן- אפרת. במעמד הגשת ההודעה נתבקשה העותרת למלא טופס "הצהרה בכתב" שבו עליה להצהיר "כי ההודעה איננה מוגשת מתוך רצון לקבל את שם משפחתו של גבר הנושא שם זה". העותרת סירבה ליתן הצהרה. לאחר זמן הודע לעותרת כי שינוי שמה נפסל משום שהוא עלול להטעות ולפגוע בתקנת הציבור. הסירוב מתבסס על סעיף 16 לחוק השמות שלפיו "השר רשאי לפסול בחירת שם... אם סבור הוא שהשם החדש עלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו". העותרת טוענת בעתירתה כי אין כל הטעייה לציבור משינוי השם המבוקש, מה גם שהלכה למעשה היא נושאת שם זה ואין בכך כל עבירה. כמו כן אין בשינוי המבוקש כל פגיעה בתקנת הציבור. מנגד מפנה ב"כ המשיב את תשומת הלב לפסה"ד בפרשת זבולון (פד"י כ(4) 645) ובפרשת שי"ק השניה (בג"צ 243/71 פד"י כ"ו(2) 33) והוא מבקש להמשיך בהלכה כפי שעולה מפרשיות אלה. העתירה נתקבלה.
ב. בפס"ד יסודי ורחב היקף בחן השופט ברק את השאלה על כל צדדיה והיבטיה. פסה"ד המשתרע על פני 70 עמודים בודק את המסגרת הנורמטיבית - החוק והפסיקה הנוגעים לבחירת שם, תכלית החקיקה של חוק השמות, הדרך בה יש לבחון את תכליתו של חוק השמות, ההיסטוריה הפרלמנטרית של הדיון בחקיקתו של החוק, לשון החקיקה, מבנה החקיקה ושיטתה, עקרונות היסוד של השיטה, הביטוי "עלול" ומשמעותו הלשונית והמשפטית, הביטוי "להטעות" ומשמעותו הלשונית והמשפטית, מהותה של ה"הטעייה" במובנו של החוק ומתי תתקיים ה"הטעייה" המונעת את שינוי השם, וכן ענייני הפגיעה בתקנת הציבור או ברגשותיו.
ג. השופט ברק הגיע למסקנה כי אין שינוי השם בענייננו עלול להטעות וכן ששינוי השם אין בו כדי לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו. לעניין תקנת הציבור התייחס השופט בהרחבה למעמדה של "הידועה בציבור" וגישתו של המחוקק ושל החברה כיום לידועים בציבור אשר מעמדם הולך ומתרחב. לדעת השופט ברק שינוי שמה של ידועה בציבור לשם המשפחה של הידוע בציבור שלה, או שינוי שמו של ידוע בציבור לשמה של הידועה בציבור, אינו פוגע בתקנת הציבור בישראל. המסקנה היא, כי אין שר הפנים רשאי לפסול שינוי שם משפחה של אחד מן הידועים בציבור לשם המשפחה של השני בטענה כי דבר זה, כשלעצמו, יש בו כדי לפגוע בתקנת הציבור בישראל.
ד. להלן עמד השופט ברק בהרחבה על השאלה מתי יסטה ביהמ"ש העליון מתקדים שלו בעבר. הוא הגיע למסקנה כי בענייננו, כאשר עברו עשרות שנים מאז נקבעה ההלכה בפרשת זבולון ובפרשת שי"ק, וכן בהתחשב בהתקדמות שחלה במעמדה של הידועה בציבור
והעובדה שעניין תקנת הציבור לא נדון בהרחבה בפסקי הדין הקודמים, ניתן לסטות מן ההלכה הקודמת ולא ללכת בעקבות התקדים.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט ברק, הוסיף הערה קצרה השופט אור. עו"ד גב' אורית קמיר לעותרת, עו"ד מנחם מזוז למשיבים. 29.3.93).

ע.א. 2738/90 - שלום יהב נגד מאיר בן טובים ודוד רביב

ביטול הסכם עבודה. הפסד זכות לפיצויי פיטורין עקב הפרת חובת אמונים למעביד(מחוזי חיפה - ת.א. 1054/84 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המשיבים, בעלי חברת רמקו, העסיקו את המערער כמנהל חשבונות החל בשנת 1978. תנאי העסקתו נקבעו בהסכם (ת/3). בשנת 1979 שופרו תנאי העסקתו בהסכם נוסף (ת/4). בשנת 1980 הקימו המשיבים חברה לסוכנות ימית (להלן: דמקו). עם דמקו ערך המערער הסכם חדש (להלן: ת/5). דמקו שימשה סוכנת של חברות ספנות שונות (להלן: החברות הזרות), שעסקו בחכירת אוניות והחכרתן בחכירת משנה ובהובלת מטענים. ההסכם ת/4 כלל תניה שמזכה את המערער ב- %2 מרווחיהן השנתיים של כל החברות שבשליטת המשיבים (להלן: תניית האחוזים). המערער ניסה לכלול ב- ת/5 תניה דומה אך עקב סירוב המשיבים לא נזכרה בו תנייה כזאת. למרות האמור קיבל המערער %2 מהרווחים עבור התקופה המסתיימת ביום 31.12.80. בחודש ספטמבר 1981 הגיש המערער חשבון המתייחס לרווחי החברות הזרות לתקופה שבין 1.1.81 ל- 31.7.81. המשיבים סרבו לשלם את החשבון בטענה כי תניית האחוזים מתייחסת לרווחים בחישוב שנתי. טענת המערער היתה כי חישוב האחוזים צריך להיעשות על בסיס כל מסע בודד, כשהמסע מסתיים ברווח, גם אם השנה תסתיים בהפסד. בעקבות מחלוקת זו התפטר המערער ועזב את עבודתו סופית ביום 19.10.81.
ב. לפני שעזב את העבודה צילם המערער מסמכים שונים, וביניהם מסמכים שהיו קשורים לסכסוך שבין המשיבים לבעלי אוניות יווניים. הוא פנה למנהל חברה בלונדון (להלן: העד בלבס), הציע נכונותו לעזור לחברה של בלבס לגבות קומיסיון של 5,000 דולר שחבו לה המשיבים, והוסיף כי בחזקתו מסמכים העשויים להועיל לבעלי האניות היווניות, והוא מוכן למכור להם חומר זה. הצעה זו נדחתה על אתר בלא שהעד בלבס ושותפו ניסו לברר טיבם של מסמכים אלה. בשיחה שקיים המערער ביום 19.10.81 עם המשיב 1, בה הודיע המערער שהוא עוזב מיד את עבודתו, איים על המשיב בעשיית צרות, סיפר לו על תצלום המסמכים והוסיף כי יפליל אותו בהעלמת מס הכנסה.
ג. המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעה נגד המשיבים בה תבע תשלומים שונים. בפסה"ד נקבעו הקביעות הבאות: תניית האחוזים נכללה בחוזה ת/5, אף שלא נזכרה בו מפורשות; ההסכם מקנה למערער זכות לקבל %2 מרווחי כל מסע ולא לפי סיכוםשנתי; סירובם של המשיבים לשלם למערער את הסכום שדרש כרווחים עד ליום 1.7.81 היווה הפרת החוזה ת/5 והצדיקה את התפטרותו של המערער. לפיכך זכאי המערער לכל התשלומים המשתמעים מכך, ובכלל זה פיצויי פיטורין ופיצויים עקב ההפרה. עוד קבע כי על המשיבים לשאת אישית בתשלומים המגיעים למערער, כולל פדיון חופשה, מכח היותם מעבידיו, ומכח החלת דיני השליחות הנסתרת על העובדות. בערעור תקף המערער את מיעוט הסכום שנקבע בגין האחוזים, את סכום הפיצויים שנפסקו לו ואת שיעור דמי פדיון החופשה כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. בערעור שכנגד טענו המשיבים נגד כל אחת מהקביעות הנ"ל, כשטענתם הנוספת היא כי בקביעה שהתקיימו יחסי עובד מעביד בין המערער למשיבים, נשללה סמכותו העניינית של ביהמ"ש המחוזי והיא נתונה לביה"ד לעבודה. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו.

ד. באשר לסמכות העניינית - אין להטיל ספק בסמכותו העניינית של ביהמ"ש המחוזי. אין מחלוקת כי ת/5 הוא שמהווה את הסכם העסקתו של המערער בחברת דמקו. המשיבים היו מנהלי העסקים בפועל של דמקו, וככאלה קיימו אמנם פיקוח ושליטה על עובדי אותה חברה. אולם לא ניתן לומר כי עקב כך הפכו הם עצמם למעבידיו של המערער.
ה. אשר לשאלה אם תניית האחוזים היתה חלק מת/5 - נושא תניית האחוזים עלה במו"מ לקראת חתימתו של ת/5, אך היא לא נכללה בו. מכאן שלכאורה אין תנייה זו קושרת את הצדדים לחוזה, אלא אם כן הוספה תנייה זו להסכם לאחר חתימתו של ההסכם. דא עקא שהשופט ראה לכלול את התנייה בת/5, במסגרת התנאים שנקבעו בו מלכתחילה, למרות שאינה כלולה בו. לפיכך לא יכולה לעמוד קביעתו כי "זכותו של התובע (המערער) לחלקברווחי החברות הנ"ל... הפכה לתנייה בחוזה העסקתו...". משנקבע כי המשיבים לא היו חייבים לשלם למערער כספים על פי תניית האחוזים, כי אז המסקנה היא שהמשיבים לא הפרו את ת/5, והמערער הפסיק את עבודתו בדמקו ללא הצדקה. בכך נשמט הבסיס לחיוב המשיבים בפיצוי המערער על נזקים שנגרמו לו.
ו. אשר לתשלום פיצויי פיטורין - סעיף 8 ל- ת/5 קובע כי "בעת סיום עבודתו של העובד, מכל סיבה שהיא, יקבל העובד פיצויי פרישה...". טענת המשיבים היא כי התנהגותו של המערער מהווה הפרת חובת אמונים כלפי חברת דמקו, ולפיכך פטורה האחרונה מתשלום פיצויים. תשובת המערער לכך היא כי סעיף 8 מקנה לו זכות לפיצויי פיטורין, תהיינה נסיבות סיום עבודתו אשר תהיינה. ביהמ"ש המחוזי אימץ עמדה שונה מזו של הצדדים ולדעתו "מדובר רק בנסיון לגלות מידע ליריבי הנתבעים שהסתיים בכשלון והמידע לא נמסר... חרף חומרת נסיונו זה של התובע אין בו לגרוע מזכותו... (ו)לפיצויי פיטורים". גישה זו של ביהמ"ש המחוזי אין לקבלה. המערער הפר את חובת הנאמנות שחב כלפי מעבידתו, כשהפרה זו מוצאת את ביטוייה בעצם הפנייה וההצעה של המערער למסור את המסמכים ליריביהם של המשיבים. לא בתוצאה בלבד יש לבחון אם הופרה החובה ע"י המערער, אלא בנסיון שעשה לפגוע במעבידתו. התוצאה היא שהמערער אינו זכאי לקבל פיצויי פיטורים.
ז. אשר לפירוש תניית האחוזים - אין לקבל את הפירוש שלפיו חישוב הרווח ייעשה לכל מסע ומסע בנפרד. צודקים המשיבים כי אכן החישוב צריך להיעשות לפי מסעות, אלא שיש לסכם את הרווח מהמסעות לשנה כולה. אין הגיון עסקי בפרשנותו של המערער, מאחר שעל פיה עלול להיווצר מצב בו ישלמו החברות במהלך השנה חלק ב"רווחים" שבסוף השנה יתברר כי לא נוצרו כלל. פרשנותם של המשיבים הגיונית היא. יש להימנע מפירוש הסכם כך שיוביל להטלת התחייבות בלתי סבירה על אחד הצדדים. המשיבים טענו כי שנת 1981 הסתיימה בהפסדים, ואילו המערער לא הוכיח כי שנה זו הסתיימה ברווח כלשהו וממילא לא הוכיח את זכותו לקבל כספים לפי תניית האחוזים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אבי זמיר למערער, עו"ד נשיץ למשיבים. 18.3.93).

בג"צ 948/91 - ג'אבר אברהים הודלי ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש

*הריסת חלק מבית של מחבלים לפי תקנה 119(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. בעקבות נסיון של שלשה מחבלים לחטוף חייל צה"ל בתחנת אוטובוס סמוך לישוב בית אל, ביום 11.11.90, החליט המשיב על הריסת קומה עליונה של בית אחד וחדר אחד של בית שני. הוגשו חוות דעת הנדסיות אם ניתן להרוס את הקומה העליונה הנדונה, ולאחר זמן רב הוחלט שלא להרוס את הבית. לפיכך עניין הריסתה של הקומה העליונה בבית של אחד המשתתפים ירדה מעל הפרק. נותרה הבעייה של הריסת חדר מתוך שלשה
חדרים בבית של המחבל האחר, כאשר בשני החדרים האחרים גר אחיו. הטענה היתה כי אם יהרס החדר הנדון ייגרם נזק לשני החדרים האחרים. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. העתירה הנדונה אין עניינה בסמכותו של מפקד הצבאי לצוות על הריסת המבנה שבו מתגורר המחבל, שכן סמכות זו קיימת ומסורה למשיב מכח תקנה 119 לתקנות ההגנה. לעניין שיקול הדעת שהפעיל המפקד הצבאי, הרי חומרת מעשיו של המחבל והצורך להרתיע אחרים מעשיית מעשים כגון אלו, הצדיקה אופן הפעלה; שיקול הדעת בשימוש בסמכות שבתקנה 119. על אף זאת, הוחלט, לאחר לבטים לא מעטים, כי בנסיבות המקרה המיוחדות והבלתי רגילות שבפנינו, מן הראוי להיעתר לעתירה ולהורות כי רק החדר המשמש את המחבל ואשתו ייאטם. זאת משום שמיום ביצוע המעשה המיוחס, 11.11.90, חלפו עברו למעלה משנתיים ולמדינה היה חלק בהתמשכות ההליכים. חלוף תקופה כה ארוכה מביצוע המעשים האמורים, יש בה משום השפעה מסויימת על עקרון ההרתעה שביסודה של תקנה 119 האמורה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, מצא. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד ג. בולוס לעותרים, עוה"ד א. קורן ומ. בלאס למשיבים. 23.3.93).

ע.א. 700/89 - חברת החשמל לישראל בע"מ נגד מליבו ישראל בע"מ (לשעבר דרוקר) וא. לוי בע"מ

*תשלום פיצוי במסגרת סכום אבדן הרווחים, כאשר במכרז נמסרה העבודה למי שהצעתו היתה יקרה יותר. *הוצאות מוגדלות בגין הגשת דפי סיכומים במתכונת החורגת ממה שנקבע בהחלטה על סיכומים בכתב(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. חברת החשמל פירסמה מכרז להקמת מבנה. הוגשו 4 הצעות: של מליבו ישראל (בשעתו דרוקר זכריה - להלן: דרוקר); של א. לוי בע"מ; של ארנסון בע"מ - סולל בונה בע"מ;של בן יקר גת. ההצעה הזולה ביותר היתה של דרוקר והיקרה ביותר היתה של בן יקר. לאחר הגשת ההצעות נפגשו אנשי חברת החשמל עם כל אחד מן המציעים בנפרד ובעקבות הפגישות נשתנו הצעות המחירים של כל אחד מן המציעים. תוך מהלך הפגישות גם שינתה חברת החשמל את פרטי המכרז. אחרי השינויים במחירים ובפרטי המכרז הפכה לוי לבעלת ההצעה הזולה ביותר וחברת החשמל הודיעה לה שהיא זכתה במכרז. ברם, לאחר זמן קצר הודיעה לוי שאינה מעוניינת בביצוע העבודה וחברת החשמל חילטה את הערבות שנתנה חברת לוי. אחרי ההצעה של לוי היתה ההצעה של דרוקר הזולה ביותר. אעפ"כ החליטה חברת החשמל למסור את העבודה לבן יקר גת וזו אף וביצעה את העבודה. דרוקר הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי לפיצויים על נזקיה הממשיים, על אבדן רווח, ועל פגיעה במוניטין. חברת לוי הגישה תובענה להשבת הערבות שחולטה. ביהמ"ש המחוזי הורה לחברת החשמל להשיב לחברת לוי את הערבות. באשר לתביעתה של דרוקר קבע ביהמ"ש כי יש לשלם לה פיצויים על נזקיה הממשיים, אך דחה את התובענה הנוגעת לאבדן רווח ופגיעה במוניטין. ערעורה של חברת החשמל על חיוביה השונים נדחה, ואילו ערעורה הנגדי של דרוקר על דחיית תביעתה לפיצויים בגין אבדן רווח נתקבל.
ב. עקרונותיו המהותיים של דין המכרזים נקבעו, בעיקרה, בפסיקתו של בג"צ, ואותם עקרונות יחולו בין בבג"צ ובין בביהמ"ש האזרחי בתביעה הנוגעת למכרזים. הצעתה של דרוקר היתה הזולה ביותר ועל פי עקרונות דין המכרזים אמורה היתה דרוקר לזכות במכרז. אכן, בעל המכרז רשאי לבחור בהצעה גם אם אינה הזולה ביותר, ואולם, משמוכח כי הצעתו של פלוני היא הזולה ביותר, עובר הנטל אל בעל המכרז להראות על שום מה ולמה לא בחר באותו פלוני כמי שיזכה במכרז.
ג. באי כח חברת החשמל ניסו למצוא טעמים שונים להצדקת החלטתה של החברה שלא לזכות את דרוקר במכרז, ואולם טעמים אלה כולם עלו בהליכים בביהמ"ש, ואילו בהליכי המכרז עצמם אין טעם מפורש ומפורט לנימוקי ההחלטה שלא לזכות את דרוקר. לא נמצא כלל פרוטוקול עם נימוקי ההחלטה כנדרש על פי הוראות הנוהל של חברת החשמל עצמה.
ביהמ"ש יבחן בחשדנות יתירה טעם שנולד לראשונה בהליכים לפניו. בענייננו אין לומר שנמצאו נימוקים שניתן היה להשתית עליהם את סירובה של חברת החשמל למסור לדרוקר את העבודה.
ד. באשר למו"מ שהתנהל בין חברת החשמל לבין המציעים - כלל הוא שבעל מכרז אמור לקבל או לדחות, כמות שהיא, הצעה שהועלתה לפניו, ואסור הוא במו"מ בגידריהם של הליכי המכרז. אם מבקש בעל מכרז לנהל מו"מ צריך שהדבר ייעשה על דעתם של כל המציעים במכרז, ומהלכו בשוויון, ביושר ובהגינות. בענייננו נוהל מו"מ עם כל המציעים במכרז - ובאין מחאה מצד מי מהם - אין למצוא פגם במכרז מצד זה של ההליכים. כך, למשל, לו בעקבות אותו מו"מ - עם כל המציעים - היתה הצעתו של מציע אחר נמצאת זולה מהצעתה של דרוקר, לא היתה דרוקר זכאית לתקוף החלטה לזכות את המציע האחר במכרז. לא כך אירע כאן כאשר הצעתה של דרוקר נותרה הזולה ביותר.
ה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חברת החשמל נהגה שלא כדין כלפי דרוקר ולעניין זה ראה לחייב את החברה בדין. הכרעת דין זו נכונה היא ומכאן שדין ערעורה של חברת החשמל להידחות. מאידך, יש לקבל את ערעורה של דרוקר. היא תבעה פיצוי בגין אבדן רווח צפוי ובגין פגיעה במוניטין. את התביעה בגין פגיעה במוניטין בדין דחה ביהמ"ש שכןזו לא הוכחה. ברם, את התביעה בגין אבדן רווח צפוי דחה ביהמ"ש באמרו "אלא מאי... לא הוכח כי אילולא אותן הפרות (של חברת החשמל) אכן היה נחתם חוזה בין הנתבעת לחברת דרוקר לביצוע העבודות נשוא המכרז...". גישתו זו של ביהמ"ש המחוזי אין לקבלה.
ו. דרוקר זכאית היתה לזכות במכרז, והוכח קשר סיבתי ישיר בין פגמים שפגם בעל המכרז לבין אי זכייתו של דרוקר במכרז. מקור ראשון לחובתה של חברת החשמל בעניין תשלום הפיצויים יימצא במשפט המינהלי אשר עקרונותיו הכו שורש בביהמ"ש האזרחי. מקור משפטי שני לזכותה של דרוקר יימצא באותו מבנה משפטי הקרוי "חוזה נספח" (או "חוזה נלווה" או "חוזה טרומי" או "חוזה מוקדם"), לאמור, אותה מסגרת נורמטיבית שיוצר הליך המכרז הוא עצמו, והחבויות שהוא מטיל על כל אחד מאותם אנשים הנוטלים חלק בהליך המכרז. דרוקר זכאית כלפי חברת החשמל כי תעמיד אותה באותו מקום שהיתה עומדת בו לולא ההפרה. אשר לשיעור הפיצויים - ביהמ"ש המחוזי קבע כי הרווח שנמנע מדרוקר הוא %5 משווי כלל העבודה ובשיעור זה אין להתערב לא לכאן ולא לכאן כדרישות הצדדים.
ז. אשר לערעור על החיוב בהחזרת הערבות ללוי - עם פתיחת תיבת ההצעות היתה הצעתה של לוי השניה אחרי הצעתה של דרוקר. רק לאחר פגישת אנשי לוי עם אנשי חברת החשמל הסכימה לוי לשינוי הכמויות ולהפחתת מחירי הרשתות, שהיו חלק מהמכרז וכך _ זכתה במכרז. לאחר מספר שבועות הודיעה לוי שהיא חוזרת בה מהצעתה בטענה שחברת החשמל לא גילתה לה פרטים, היינו ששינוי ההצעה מייקר מעצמו את ביצוע העבודה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי בנסיבות המקרה היה על חברת החשמל לגלות ללוי את העובדות המייקרות את העבודה ובכך אין להתערב.
ח. באשר להוצאות בביהמ"ש העליון - המשיבות קובלות על התנהגות חברת החשמל בערעור זה. ראשית הדברים, חברת החשמל הגישה הודעת ערעור שהשתרעה על פני 44 עמודים, בהם 18 עמודים שכללו סיפור עובדות "שאינו שנוי במחלוקת". המשיבות ביקשו כי הודעת הערעור תמחק, ורשם ביהמ"ש החליט להורות לחברת החשמל כי תגיש הודעת ערעור כדין. חברת החשמל הגישה הודעת ערעור חדשה שהשתרעה על פני 28 עמודים. השלב הבא היה כאשר נשיא ביהמ"ש העליון הורה על סיכומי טענות בכתב וקבע כי "היקף הסיכומים של כל בעל דין לא יעלה על 10 עמודים פוליו לכל שלב טיעון. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים". חברת החשמל כתבה סיכומים המשתרעים
על פני 11 עמודים, בצפיפות קשה, ברווח אחד בין השורות ובלא להשאיר שוליים ראויים. לכך הוסיפה לסיכומיה נספח הקרוי "תמצית עובדתית" המחזיק 11 עמודים נוספים. למעשה מהווה מסמך זה חלק בלתי נפרד מן הסיכומים בכתב, שכן במהלך הסיכומים מפנה חברת החשמל שוב ושוב לאותה "תמצית עובדתית". בתגובה על כך הגישה לוי בקשה להחזיר לחברת החשמל את הסיכומים בכתב שהגישה, אך נשיא ביהמ"ש העליון לא נעתר לבקשה וקבע כי סיכומי המשיבה לא יוחזרו לה, אך בעת קביעת ההוצאות יובא עניין הפרת הצו בחשבון השיקולים. לאחר דברים אלה הגישו דרוקר ולוי את סיכומיהם בכתב וחברת החשמל הגישה את סיכומי תשובתה על 10 עמודים צפופים "בלא יכולת נשימה" בין שורה לשורה ונעדרי שוליים כמעט לחלוטין מימין ומשמאל.
ט. לעיתים קרובות נתקלים שופטי ביהמ"ש העליון בבעלי דין המפרים ביד רמה צו בנושא סיכומים בכתב, הן לעניין מספר עמודים והן לעניין רווח השוליים. צו ביהמ"ש יש לקיימו ככתבו וכלשונו, וסטייה מצו יכולה שתהיה רק בשוליו, שהרי אם הצו הוא לסיכומים שיחזיקו 10 עמודים, לא יבוא איש בטרוניה אם יהיה בסיכומים מעט למעלה מכך. לא כך סוברים מקצת עורכי דין, וסיכומיהם נכתבים כמו לא ניתן צו, לא לעניין אורך הסיכומים ולא לעניין צפיפות הכתב. על דרך זו מוצאים עצמם עורכי דין המקיימים צו וידם על התחתונה, שבאי כח הצד שכנגד מפליגים ומפליאים בטענותיהם ואילו הם מהדקים את החגורה כאשר צוו. עד כה אמר ביהמ"ש דברו בהטלת הוצאות על מי שהפרו צו של סיכומים, אך אין בכך די. הטלת תשלום הוצאות יתירות, לצד שכנגד או לאוצר המדינה, הינם בבחינת יצא הפסדו בשכרו, שהרי כמה אלפי שקלים שיוטלו כהוצאות, אינם שקולים כנגד יכולת להפליג בטיעונים. צריך שתהיה אפשרות שביהמ"ש יחזיר את הסיכומים למחברם, אגב הטלת הוצאות כבדות לזכות הצד שכנגד ולאוצר המדינה. בענייננו חברת החשמל חוייבה לשלם לדרוקר הוצאות של 25,000 ש"ח, ללוי 15,000 ש"ח ולאוצר המדינה 10,000 ש"ח.

(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד י. חורש וי. בך למערערת, עו"ד י. אלון לדרוקר, עו"ד י. ישורון ללוי. 17.3.93).

ע.א. 391/89 - וייסנר אורית ואח' נגד אריה חברה לביטוח בע"מ ואח'

תביעה בגין פוליסה לביטוח אש. נטל ההוכחה שהנזק לא נגרם ע"י המבוטח(מחוזי י-ם - ת.א. 1649/86 - הערעור נדחה).

א. שלשת המערערים (התובעים בביהמ"ש המחוזי) ניהלו במשותף מועדון בנתניה. הנכס בו התנהל המועדון היה בבעלותה של המשיבה השניה, משיבה פורמלית, (להלן: דנקנר), שהיא סבתה של המערערת הראשונה (להלן: המערערת). המערערת נשואה למערער. דנקנר השכירה את חלקו של הנכס ששימש למועדון לנכדתה. המועדון עלה באש והוגשה תביעה נגד המשיבה (להלן: המבטחת) שהוציאה פוליסת "ביטוח אש" ע"ש דנקנר. הפוליסה מכסה גם את שלושת המערערים שכן היא נועדה להעניק גם כיסוי ביטוחי למועדון. המשיבה סרבה לשלם את הנזק בנימוק שהשריפה "נגרמה ו/או היתה יזומה בידי המבוטחים". את חלקה של דנקנר, היינו הנזק שנגרם למבנה, חוייבה לשלם ועל כך אין ערעור.
ב. ביהמ"ש המחוזי דן בשאלה על מי מוטלת חובת השכנוע. האם על המבוטחים לשלול שהשריפה נגרמה או היתה יזומה בידיהם, או האם על המבטחת להוכיח עובדות אלה באופן חיובי. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי על המבוטחים לשלול שהשריפה נגרמה או היתה יזומה בידיהם. ביהמ"ש בחן את העובדות המחשידות את המערערים כמעורבים בהצתת המועדון והגיע למסקנה שמשקל הכח המצטבר של עובדות אלה כבד "לפחות כסימנים החיצוניים" המעידים כביכול על אירועו של "מקרה הביטוח". במצב זה קבע כי התובעים לא הרימו את הנטל הדרוש להוכחת עילת תביעתם. מעבר לנדרש, הוסיף ביהמ"ש המחוזי,
שאפילו היה על הנתבעת להרים את נטל השכנוע, יש ברשימה של העובדות המחשידות לעשות כן, ולו כדי להזיז את המאזניים במעט ולהטותם לטובת המבטחת. הערעור נדחה.
ג. השופטת נתניהו: למעשה, כוחן המצטבר של העובדות המחשידות שהיו בפני ביהמ"ש המחוזי, מגיע כדי ראייה נסיבתית מספקת, על פי מאזן ההסתברות ועל פי כמות הראיות הנדרשת בהתחשב באופי הטענה, כדי להוכיח טענתה של המשיבה כי השריפה היתה יזומה ובוצעה ע"י המערערים. בכך למעשה ניתן היה לסיים את הדיון ולדחות את הערעור. אם בכל זאת תידון השאלה של נטל ההוכחה, הרי זה מפני שלא נעשתה בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי אבחנה חשובה שיש לה השלכה מכרעת בשאלת נטל ההוכחה, ואשר מביאה במקרה זה, של ביטוח אש, למסקנה שונה משל ביהמ"ש המחוזי. בהמשך פסה"ד של הגב' נתניהו, הסוקר בהרחבה את הבעייה של נטל השכנוע במקרה ביטוח, היא מגיעה למסקנה כי יש להבחין בין אירוע הנוגע לפוליסה המבטחת מפני מקרה של שוד או גניבה, וכן מקרה של סיכון ימי, שאז על המבוטח להוכיח היעדר מעשה זדון מצידו, לבין אירוע לפי פוליסת ביטוח "כל הסיכונים" או פוליסה לביטוח אש, שבהם יוצא המבוטח ידי חובתו בעצם העובדה שהוא מוכיח את האירוע שאירע ואין עליו להוכיח היעדר זדון מצידו. על המבטח הטוען שהאירוע אירע באשמת המבוטח עליו להוכיח זאת.
ד. לאבחנה האמורה בין סוגי הביטוח השונים הסכים השופט מלץ. מאידך סבר השופט גולדברג שאין להבחין בין המקרים השונים, ובכל מקרה נטל ההוכחה על המבוטח ואם הראיות מאוזנות לא יזכה המבוטח על פי הפוליסה.
ה. שאלה אחרת שהועלתה בערעור היתה טענת המערערת כי היא צד תמים, כי לא היו לה יד ולא חלק בהצתה ועל כן דינה צריך להיות כדינה של דנקנר שזכתה בשיפוי על הנזק שגרמה האש למבנה עצמו. ביהמ"ש העליון ענה על כך, ראשית, כי מצבם של כל שלשת המערערים לעניין העובדות המחשידות דומה, ולכן אין המערערת יכולה לטעון כי היא צד תמים. ברם, גם אילו היתה צד תמים, סברה השופטת נתניהו, שגם אז לא יכלה לזכות בשיפוי, כאשר לכל שלשת המערערים אותו עניין בכיסוי הביטוחי. השופט גולדברג סבר כי בענייננו אין דבר בנסיבות המקרה המייחד את המערערת משני שותפיה, ועל כן שאלת זכאותו של מבוטח שהוכח כי תמים הוא אינה מתעוררת במקרה זה. ככלל, הוא מקבל את האבחנה בין שותפים לפוליסה שהם בעלי אינטרס זהה בנכס, לבין שותפים שהם בעלי אינטרס שונה, שאז ניתן לראות בפוליסה שתי פוליסות שונות המכסות כל אחד אינטרס אחר, ואין הצד התמים צריך להיפגע מהמעשה הזדוני של הצד האחר.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, מלץ. עו"ד מירון קין למערערים, עוה"ד א. אלרום וקונפורטי למבטחת. 30.3.93).

ע.א. 616/87 - ברטה אנגלמן ועזבון אנגלמן נגד שולמית אנגלמן ואח'

קיום צוואה. מזונות מן העזבון לנכדים קטינים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המנוח, מרטין אנגלמן, נפטר ב- 1982. על פי צוואת המנוח יורשת אותו רעייתו (המערערת) וזו ביקשה לקיים את הצוואה. לבקשה התנגדו שני נכדיו של המנוח, בנם של בן המנוח שנפטר בחייו. ביהמ"ש המחוזי קיים את הצוואה חרף התנגדות הנכדים. עם זאת פסק לנכדים מזונות מן העזבון בסכום של 7,500 דולר, וזאת מתוך הערכת שווי העזבון בסכום של 70,000 דולר. הנכדים מערערים על קיומה של הצוואה ועל סכום המזונות שנפסק שהוא נמוך מדי, והאלמנה מערערת על חובת העזבון לשלם לנכדים מזונות. הערעור של האלמנה נתקבל וערעור הנכדים נדחה.
ב. באשר לערעור הנכדים - הם טענו כי המנוח חתם על הצוואה מתוך חוסר צלילות דעת, וכן כי הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת. ביהמ"ש המחוזי ניתח את העדויות שבאו בפניו, וקבע כי המנוח ערך את הצוואה מתוך צלילות דעת ומתוך הבנה בטיבה,
וכן דחה את הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת. לממצאיו של ביהמ"ש המחוזי עיגון ראוי בחומר הראיות ואין יסוד להתערב בהחלטתו.
ג. אשר לערעור האלמנה - עם פטירתו של הבן, נשארה אלמנתו עם שני הנכדים. תחילה תמך המנוח בשני הנכדים בסכום של 100 דולר לחודש ותמיכה זו נפסקה עם נישואיה בשנית של אלמנת הבן. עתה גרה אלמנת הבן עם בעלה החדש, אשר לו ארבעה ילדים מנישואים קודמים. האלמנה מקדישה לנכדים את כל הכנסותיה, הכוללות משכורת שהיא מקבלת כעובדת סוציאלית (כ- 300 דולר לחודש) ודמי שכירות מדירת המשפחה (כ- 600 ש"ח לחודש). כן מועברת לילדים קצבת שאירים וקצבת ילדים המתקבלת מהביטוח הלאומי בסכום של כ- 220 ש"ח לחודש. לאלמנת הבן יש בנוסף לכך 20,000 דולר, שקיבלה בעת מכירת משרדו של בעלה, לאחר שנפטר. כן יש לכל אחד מהנכדים תכנית חסכון על שמו בסכום של 10,000 דולר.
ד. סעיף 56 לחוק הירושה קובע כי "הניח המוריש... ילדים... והם זקוקים למזונות, זכאים הם למזונות מן העזבון...". הדיבור "ילדים" מוגדר ככולל בין היתר "נכד של המוריש שנתייתם לפני מות המוריש או שהדאגה לפרנסתו היתה על המוריש ערב מותו ואין הוריו יכולים לספק לו מזונות". נמצא כי נכד זכאי למזונות מן העזבון, אם מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, הנכד נופל למסגרת הדיבור "ילד"; הנכד זקוק למזונות. בענייננו מתעוררת השאלה אם הנכדים נופלים לגדר הדיבור "ילד". הקושי משולש: ראשית, האם האמור בחוק שמדובר ב"נכד המוריש שנתייתם..." כולל התייתמות מהאב והאם גם יחד או שדי שהוא נתייתם מהאב; שנית, האם חלה החלופה השניה שבהגדרה "שהדאגה לפרנסתו היתה על המוריש ערב מותו", כאשר המנוח תמך בנכדים תקופה קצרה בסכום של 100 דולר לחודש; שלישית, האם הסיפא של ההגדרה "ואין הוריו יכולים לספק לו מזונות" מתייחסת - בהנחה שהחלופה הראשונה חלה גם במות הורה אחד בלבד - הן לחלופה הראשונה "שנתייתם לפני מות המוריש" והן לחלופה השניה "שהדאגה לפרנסתו היתה על המוריש", או שמא היא מתייחסת אך לחלופה השניה.
ה. ניתן להשאיר שאלות אלה בצריך עיון. גם בהנחה, מבלי לפסוק בדבר לגופו, כי הנכדים הם "ילדים" לעניין מזונות מן העזבון, דין תביעתם להיכשל, שכן אין הם מקיימים את התנאי הנדרש, היינו אין הם "נזקקים". בהתחשב בשווי העזבון, ברמת חיי המנוח והנכדים, בסכומי הכסף העומדים לרשות הנכדים ובשאר נסיבות העניין, אין לומר כלל כי הנכדים "זקוקים למזונות". הנכדים לא נזקקו לתמיכת המנוח בחייו, ורמת חייהם לפני מות המנוח ולאחריה היא כזו שאין לראותם כנזקקים.

(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. פריימן למערערים, עו"ד א. ירון למשיבים. 21.3.93).

רע"פ 1245/93 - רון שטרקמן וגור ארסט נגד מדינת ישראל

*החלטת בימ"ש מחוזי להרשיע נאשמים, לאחר שבימ"ש שלום החליט להסתפק במבחן ללא הרשעה(הבקשה נדחתה).

א. שני חברים קשרו קשר ביניהם, לפיו האחד יגש במקום השני לבחינות פסיכומטריות לצורך התקבלותו כתלמיד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. למטרה זו הוציא האחד ממשרד הפנים תעודת זהות כוזבת, ע"י כך שגרם לכך שתחובר בה תמונתו של השני ולאחר מכן ניגש בעל הכשירויות הטובות יותר מבין השניים, בהתאם לתכנון, לבחינה. בימ"ש השלום מצא כי השניים ביצעו את העבירות שיוחסו להם, אך החליט להסתפק במבחן ללא הרשעה, לתקופה של חצי שנה. המדינה ערערה על קולת העונש וביהמ"ש המחוזי החמיר, ברוב דעות, עם המבקשים, הרשיע אותם וגזר להם קנס של 1,500 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור מתייחסת לביטול החלטת בימ"ש השלום להסתפק במבחן ללא הרשעה. נימוקי
הבקשה העיקריים הם שהרשעה תפגע בעתיד במבקשים, מעל המידה הסבירה, שהרי עצם ההרשעה בדין תעמוד להם לרועץ בעתידם המקצועי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לפי הכללים שנקבעו בפס"ד חניון חיפה (רע"א 123/82 פד"י ל"ו(3) 123) אין המקרה דנן נושא בעל משמעות משפטית כללית כנדרש. אין להפוך את ביהמ"ש העליון, בשבתו כערכאת ערעור שניה, למוסד חילופי למוסד החנינה. במקרה זה מתעוררת בעייתם האישית הספציפית של שני המבקשים בעניין הרשעתם, וזאת לא בשל טעמים שבהלכה משפטית או פרשנות בעלת השלכות כלליות, אלא בשל הנסיבות האישיות שלהם. בעניין כזה אין מעניקים רשות לערעור שני.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד חבקוק למבקשים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 30.3.93).

רע"פ 58/93 - אליעזר יוסיפוב נגד מדינת ישראל

*החלטת שופט שלום כי נאשם ירצה בפועל חלק ממאסר וחלק בעבודות שירות למרות שהתובעת ביקשה שהמאסר כולו ירוצה בעבודות שירות(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הורשע בבימ"ש השלום בתקיפה חבלנית של אשתו וביהמ"ש גזר לו 4 חודשים מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי. כן הפעיל מאסר על תנאי של 3 חודשים וציווה כי שניים מן החודשים יחפפו את המאסר וחודש אחד יצטבר. מתוך 5 חודשי המאסר, כך קבע בימ"ש השלום, יהיו חודשיים מאסר בפועל ו- 3 חודשים בעבודת שירות. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. בבקשתו מלין הסניגור על כך שעמדתה של התביעה לא היתה עקבית. בבימ"ש השלום ביקשה הפעלת המאסר על תנאי ומאסר נוסף באופן שכל העונש לא יעלה על 6 חודשי מאסר שיבוצעו בעבודת שירות, ואילו בערעור בביהמ"ש המחוזי תמכה התביעה בעונש כפי שהוטל. כן התרעם הסניגור על כך שביהמ"ש לא הזמין תסקיר של שירות המבחן למבוגרים, ולבסוף טען כי אין לפצל את העונש כאשר חלקו לריצוי בפועל וחלקו האחר בעבודות שירות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ביהמ"ש הוא המחליט מה יהיה אופן ריצוי עונש המאסר. במקרה דנן שקל ביהמ"ש את הנסיבות, את אופי העבירה ואת הצורך בגורם ההרתעה, ואף ציין מדוע אינו מוכן להסתפק בעונש המשקף אזהרה בלבד. גם ביהמ"ש המחוזי הצביע על כך שיש לנקוט באמצעי שיהיה בו כדי לסייע בשירוש התופעה של אלימות כלפי בן זוג. באשר לסירוב להזמין תסקיר שירות המבחן - נושא זה נתון לשיקול דעת ביהמ"ש ומשנמצא כי המקרה אינו הולם נקיטת דרך טיפולית, אלא אמצעי עונשי מרתיע ומחנך, רשאי היה ביהמ"ש שלא להיענות לבקשה בדבר הגשת תסקיר. בעניין פיצול אופן ריצוי העונש - אפשרות זו עולה במפורש ממילותיו של סעיף 51ב' לחוק העונשין. אופן ההפעלה מתאים למקרים בהם יש כוונה שהנאשם ירצה מקצתו של מאסר ממש ומקצתו בעבודה המשקפת חינוך בדרך השירות לציבור.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משגב למבקש, עו"ד ד. ביינוול למשיבה. 3.3.93).

בג"צ 1954/93 - גלובס... בע"מ נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

*התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה(הבקשה למתן צו על תנאי נדחתה ברוב דעות השופטים ש. לוין ואור נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג).

א. ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעורם של המשיבים 8- 2 וביטל צו מניעה שניתן בביה"ד האיזורי לעבודה, אשר אסר על המשיב 2 (מתי גולן) לעבוד בעיתון "דמוי גלובס", ועל המשיבה 7 (טלגרף תקשורת בע"מ) להוציא עיתון "דמוי גלובס". ביה"ד הארצי השאיר על כנו צו שניתן נגד גולן בעניין סודות עסקיים. הבקשה למתן צע"ת נדחתה ברוב דעות השופטים ש. לוין ואור נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.

ב. השופטים ש. לוין ואור: ביה"ד הארצי נדרש בפסק דינו לשאלה האם לאור מה שהוגדר בפסה"ד כ"הסכם עבודה" ו"הסכם ניו יורק" רשאי היה גולן להתקשר עם אחרים להוצאת עיתון "דמוי גלובס". ביה"ד הארצי פירש את הוראות החוזים המיוחדים הנוגעים לעניין, והגיע לכלל מסקנה כי בהסכם שבין הצדדים הותר לגולן להקים עיתון, עם אחרים, מיד עם התרת החוזה. מדובר כאן במקרה של פרשנות של מערכת חוזים פרטנית, העומדת על רגליה היא ללא צורך להתייחס לכללים הנורמטיביים שביה"ד הארצי הזכירם בפסק דינו. אין בג"צ נוהג להתערב בפסקי הדין של ביה"ד לעבודה, ועל מנת להניע את בג"צ להתערב, על העותר להצביע על נסיבות שבהן נקבעה בביה"ד נורמה בעלת חשיבות כללית, וכדרישה מצטברת, שהנסיבות האינדבידואליות של המקרה מצדיקות התערבות. אין זה המצב שלפנינו.
ג. השופט גולדברג: פסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה חורג מהמסגרת הצרה של פרשנות חוזה. השאלה שעמדה לדיון היתה גם כיצד יש ליישב בין חובתו של עובד לשמור על הסודות המקצועיים שהגיעו לידיעתו במהלך עבודתו, לבין חופש העיסוק. שאלת האיזון בין שני העקרונות, הסותרים לכאורה, זה את זה, גם הם עמדו ביסוד פסה"ד של ביה"ד הארצי לעבודה. לפיכך, לפסה"ד נשוא העתירה משמעות הלכתית החורגת מעבר לסכסוך שבין הצדדים, ומן הראוי כי יוצא צו על תנאי.

(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, אור. עוה"ד דניאל פדר, חנן מלצר, עודדקריב ויורם מושקט לעותר, עוה"ד גב' אורנה לין, יוסי אברהם וא. קלגסבלד למשיבים. 14.4.93).

ע.פ. 92+680/93/5839+5840 - פלונים נגד מדינת ישראל

*ואח' - חומרת העונש (השלכת בקבוקי תבערה) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).

6 צעירים הועמדו לדין על עבירות שביצעו כנגד אנשי שירות הבטחון בירושלים. האחד הורשע בהכנת שלשה בקבוקי תבערה והשלכתם לעבר רכב משמר הגבול בשתי הזדמנויות שונות, האחד הורשע על פי הודאתו בביצוע שתי עבירות יחד עם הראשון וכן ביידוי בקבוק תבערה נוסף לעבר רכב של משמר הגבול ויידוי בקבוק שהכיל חומרים כימיים לעבר קבוצת חיילים. דינו של הראשון נגזר ל- 30 חודשים מאסר בפועל ודינו של השני ל- 48 חודשים מאסר בפועל. שניים אחרים הורשעו בביצוע שתי עבירות של יידוי בקבוקי תבערה ובקבוק עם חומרים כימיים ונדונו לשנתיים מאסר בפועל. עוד שניים הורשעו ביידוי שלשה בקבוקי תבערה ודינו של אחד מהם נגזר ל- 30 חודשים מאסר בפועל והשני ל- 25 חודשים מאסר בפועל. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
מדובר בצעירים שביצעו עבירות חמורות מאד, וגם משהודו בביצוע המעשים, לא השמיעו חרטה. נכון הדבר שריצוי עונש מאסר של 48 חודשים לצעיר כבן 19 הוא קשה במיוחד, אולם יש לתת את הדעת שצעיר זה ביצע עבירות חמורות אלה בארבע הזדמנויות שונות, כשתלוי ועומד נגדו מאסר מותנה של שנה שהופעל בחופף. אשר לעונשים האחרים - בחלקם הם עונשים מתונים יתר על המידה, חורגים ממדיניות הענישה, ואינם יכולים להוות קנה מידה לקביעת עונשים של אחרים במסגרת מדיניות אחידות הענישה. נטען כי יש להקפיד על פרופורציות ופערים ראויים והוגנים בענישה, כשמדובר במקרים דומים ובנסיבות דומות, אך כשבוחנים את ענשו של כל אחד מן המערערים בנפרד, תוך מתן הדעת לנסיבותיו האישיות, אין לומר כי קיימת במקרה דנן חריגה ממדיניות אחידות הענישה, או שלא נשמרו פערים ראויים במידת העונש בין המערערים לבין עצמם.