תקציר סביר כרך מ"א חוברת 23

בג"צ 5944/92 - סעדה ח'טיב ואח' נגד ביה"ד הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי

*החלטת ביה"ד לעבודה לקבל עמדת המוסד לביטוח לאומי כי לא הוכח שמות המנוח מאוטם שריר הלב קשור קשר סיבתי לעבודתו(העתירה נדחתה).

א. המנוח אחמד ח'טיב נפטר בשנת 1979 בעקבות אוטם שריר הלב. העותרים, יורשי המנוח, הגישו תביעה למוסד לביטוח לאומי לקיצבת תלויים בטענה כי מדובר בתאונת עבודה. ביה"ד האיזורי לעבודה ולאחריו ביה"ד הארצי לעבודה, קבעו כי אין מדובר בתאונת עבודה. מסקנות הערכאות השיפוטיות התבססו על הראיות שהובאו, אשר ייתכן ולקו בחסר בשל הזמן הרב שחלף מאז אירוע האוטם ביום 20.6.79 ועד להגשת התביעה ב- 1985. המוסד לביטוח לאומי בדק את כל העובדות ובמידע שנמסר לו התברר שקודם לאוטם שריר הלב עבד המנוח בעבודתו הרגילה, וכן הסתבר כי המנוח היה מעשן כבד ומספר חודשים קודם למותו אושפז בבית חולים עקב כאבים בקדמת החזה. על העותרים מוטל הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין עבודתו של המנוח לבין האוטם שהביא למותו, ומשלא הצליחו להוכיח את העובדות לא ניתן היה להכיר בקשר הסיבתי. העתירה נדחתה.
ב. העותרים טוענים בעתירתם כי פסה"ד נשוא העתירה עומד בניגוד להלכת "האוטם המאיים" אך טענה זו אינה נכונה. ביה"ד התקשה לקבוע את העובדות והתרחשות האירועים שקדמו לאוטם, ולפיכך לא יכול היה לקבוע אם היה "אוטם מאיים" אם לאו. אולם, ביה"ד הוסיף וקבע במפורש, כי גם אם ייצא מן ההנחה שהיה "אוטם מאיים" הרי שהשפעת העבודה - אם המנוח בכלל עבד ביום הארוע - על הופעת האוטם, היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים - דהיינו - מצב בריאותו. כלומר, לא ניתן היה להכיר באוטם שארע למנוח, ושגרם בסופו של דבר למותו בעבודה, בהתחשב בסיפא של סעיף 39 לחוק הביטוח הלאומי.
ג. לכאורה לא ניתן לגלות פגם בנימוקי בית הדין. עיקרו של דבר, בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין לעבודה. בשבתו כבג"צ אין ביהמ"ש העליון נוהג להתערב אלא אם נתגלתה טעות משפטית מהותית בפסיקתו של ביה"ד לעבודה והצדק מחייב התערבותו לאור נסיבות העניין (בג"צ 525/84 פד"י מ(1) 693, 673). אולם, בין אם מדובר על בחינה על ידי ערכאות ערעור ובין אם מדובר על קיום ביקורת שיפוטית של בג"צ, אין בדרך כלל מקום להתערבות בקביעות העובדתיות. אשר להתערבות בקביעות המשפטיות - כי שאלת התערבותו של בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה מן הראוי שתבחן לפי אופיה של הבעיה, היינו חשיבותה הציבורית הכללית, או משקלה המשפטי הסגולי, או כלליותה ונפוצותה כתופעה במסגרת יחסי עבודה, או השפעתה הכללית על הליכים חברתיים ושיקולים כיוצא באלה. אף אחד מן המבחנים הללו אינו קיים כאן.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר, הוסיף השופט לוין. עו"ד צבי לוטן לעותרים, עוה"ד א. טל וע. אלטשולר למשיבים. 31.3.93).

בש"פ 1835/93 - דב קלווין נגד מדינת ישראל

*דחיית מועד ביצוע גזר דין(בקשה לדחיית מועד ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).

א. המבקש הורשע בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מנהל, זיוף ורישום כוזב במסמכי תאגיד. ביהמ"ש המחוזי דן אותו לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתייםמאסר על תנאי. המבקש ערער לביהמ"ש העליון ובהסכמת הפרקליטות עוכב ביצוע גזר הדין עד לפסה"ד בערעור. ביום 14.1.93 דחה ביהמ"ש העליון את הערעור והורה כי תחילת ביצוע עונש המאסר יהא מיום 14.2.93. ביום 22.1.93 הגיש המבקש בקשה לדחייתמועד ביצוע גזר הדין בשל נסיבות אישיות, וביום 31.1.93 נעתר ביהמ"ש לבקשה והורהעל דחיית מועד הביצוע עד ליום 15.4.93. המבקש חזר וביקש להורות על דחיית ביצוע גזר דינו לחודשיים, בנימוק שבינתיים הגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה, ומבירור
שערך עולה כי בשבועות הקרובים עשוייה להתקבל החלטה בעניינו ולהערכתו הסיכויים לקבלת בקשת החנינה טובים. הבקשה נדחתה.
ב. הסמכות להורות בעת מתן גזר הדין כי מועד ביצועו של העונש יתחיל במועד מאוחר יותר, מצוייה בסעיף 44 לחוק העונשין. בחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה) ניתנה לביהמ"ש סמכות להורות, גם לאחר מתן גזר הדין, על דחיית מועד ביצועו של העונש. סעיף 87 לחוק קובע "(א) נקבע מועד לביצועו של עונש... רשאי ביהמ"ש לדחות את הביצוע למועד אחר"; (ב) "נדחה ביצועו של עונש לפי ס"ק (א) רשאיביהמ"ש לדחותו פעם נוספת מטעמים מיוחדים שיירשמו". בענייננו, דחייה ראשונה בביצועו של העונש, לפי ס"ק (א), ניתנה ע"י ביהמ"ש בהחלטתו מיום 31.1.93 להאריך את המועד לביצוע גזר הדין עד ליום 14.2.93. הבקשה הנדונה כעת היא במסגרתו של ס"ק (ב), ומדובר בדחיית ביצוע העונש "פעם נוספת". (אגב אורחא יש להעיר כי מבחינת הסמכות, ייתכן שניתן לשוב ולדחות ביצועו של עונש, מכח ס"ק (ב) מספר "פעמים נוספות", שכן "האמור בלשון יחיד - אף לשון רבים במשמע" כאמור בסעיף 5 לחוק הפרשנות - אך אין צורך להכריע בדבר במקרה שבפנינו).
ג. דחייה נוספת רשאי ביהמ"ש לתתה, כאמור בס"ק (ב), "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בענייננו לא הביא המבקש כל טעם מיוחד שיש בו כדי להצדיק דחייה נוספת. הטעם העיקרי לבקשה דנא הוא בבקשת החנינה מהנשיא שהמבקש מעריך שתינתן לו. מן הראוי, פרט למקרים מיוחדים יוצאים מן הכלל, שנימוק זה, כשלעצמו, לא ישמש טעם לעיכוב ביצוע גזר הדין. עיכוב ביצוע גזר דין בנימוק זה, יש בו - במיוחד בנסיבות שבפנינו - משום עירוב שיקוליו של ביהמ"ש בשיקוליה של הרשות המחוננת, ומשום אפשרות, כביכול, של השפעה על שיקוליה של זו, ומן הראוי שלא ייעשה כך ולא ייראה כך.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. המבקש לעצמו, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 15.4.93).

רע"א 135/93 - בוניטה - אופנת ראובני בע"מ נגד - ג'ורדן יצרני אופנה ואח'

*צו מניעה זמני(הבקשה נדחתה).

א. המבקשת ביקשה צו מניעה זמני נגד המשיבים למניעת הפצת חולצות מסויימות וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. השופט בחן את השאלות אם הוכיחה המבקשת לכאורה, שיש לה מוניטין בחולצות נשוא הבקשה, לצורך העילה של גניבת עין, והאם החולצות שיוצרו והופצו ע"י המשיבים במחירים נמוכים בעשרות אחוזים ממחירי תוצרתה היוקרתית, דומות עד כדי הטעייה או חשש הטעייה של הלקוחות להאמין שהם רוכשים חולצות של המבקשת. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לצורך הבקשה הוכיחה המבקשת שיש לה, לכאורה, מוניטין בחולצות. עם זאת סבר ביהמ"ש המחוזי כי המשיבים הצליחו, לכאורה, להראות שקיימות בשוק הישראלי חולצות דומות, בין שהן מיוצרות בארץ במותג של חברה אחרת ובין שהובאו מחו"ל. בנסיבות אלו, סבר השופט, "שמאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. טענות המבקשת אינן מצדיקות מתן רשות לערער ולסתור את הממצאים העובדתיים שהשופט הסיק לצורך הבקשה שלפניו בלבד, בדבר קיומן של חולצות דומות בשוק. השאלה אם בנסיבות אלו יכלו קונים פוטנציאליים להניח שהחולצות המפירות הן חולצותיה של המבקשת דווקא או של ייצרן אחר בארץ או בחו"ל, היא עניין שבהערכת החומר הראייתי שהיה לפני ביהמ"ש המחוזי, ואין סיבה מספקת להמיר הערכה זו בהערכה אחרת. אין גם להידרש לטיעון עובדתי ומשפטי מפורט שעניינו להתברר בגדר התיק העיקרי. טענות
המבקשת לעניין מאזן הנוחיות אינן נטולות יסוד, אך גם אם מביאים נושא זה בחשבון, נותר המקרה דנא מקרה גבול ובמקרה כגון זה אין לתת רשות ערעור.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ש. פרזנטי למבקשת. 31.3.93).

בג"צ 1508/93 - רפאל פנחסי, סגן שר וחבר כנסת נגד יו"ר הכנסת ואח'

*בקשה לצו ביניים לכנסת שלא לדון בהסרת חסינות בלי לשמוע את דבר סניגורו של חבר הכנסת(בקשה למתן צו ביניים נדחתה).

א. היועץ המשפטי לממשלה הגיש בקשה להסרת חסינותו של העותר כדי לאפשר העמדתו לדין פלילי. וועדת הכנסת דנה בבקשה ובדיוניה היה העותר מיוצג ע"י עו"ד דן אבי יצחק. ביום 16.3.93 החליטה וועדת הכנסת ברוב קולות להציע לכנסת ליטול את חסינותו של העותר וישיבת הכנסת לדיון בנושא נועדה למחרת היום, ל- 17.3.93. בסמוך לאחר החלטת וועדת הכנסת פנה העותר ליו"ר הכנסת בבקשה לאפשר לעו"ד אבי יצחק לייצגו בפני מליאת הכנסת בעת הדיון. יו"ר הכנסת הודיע כי הוא דוחה את הבקשה. בעתירתו מבקש העותר לאפשר לב"כ להופיע בפני מליאת הכנסת. העותר הוסיף וביקש צו ביניים האוסר על יו"ר הכנסת לקיים את הדיון במועד שנקבע. הבקשה לצו ביניים נדחתה.
ב. טוען ב"כ העותר כי הדיון בנטילת חסינות הוא דיון מעין שיפוטי, ובדיון מעין זה זכאי העותר להיות מיוצג ע"י עו"ד גם במליאת הכנסת ולא רק בוועדה. ברם, אין מקום להכריע בנושא העתירה לגופה בשלב זה. בהחלטה זו יש להכריע רק בבקשה אם לתת צו ביניים נגד המשיבים, והתשובה לכך היא שלילית. בלי להתייחס לשאלה בדבר היחסים שבין הרשות השופטת לרשות המחוקקת, לעניין מתן הוראה של הרשות השופטת האוסרת קיום ישיבת המליאה של הרשות המחוקקת, הרי השאלה אינה אלא זו אם מתקיימות הנסיבות המצדיקות מתן צו ביניים כלשהו והתשובה היא שלילית. השאלה אם להוציא צו ביניים נמדדת ומוכרעת לפי מידת הנוחות ואי הנוחות ולפי שיעור הנזק שייגרמו לצד זה או אחר. בענייננו לא ייגרם כל נזק לעותר אם לא יינתן צו ביניים והכנסת תחליט מה שתחליט. אם יוחלט לאחר מכן כי זכותו של העותר היתה כי יוצג בפני הכנסת ע"י עורך דין, תבוטל החלטת הכנסת והכנסת תדון מחדש בנושא. גם אם בינתיים יחלו ההליכים הפליליים יוכלו להפסיקם עד שיתקיימו מחדש כל ההליכים הנדרשים לכך. זאת ועוד, מתן צו ביניים בנדון דנן ע"י הרשות השופטת נגד בית הנבחרים של המדינה, נוגד הוא את יחס הכבוד שרוחש ביהמ"ש לרשות המחוקקת העומדת בראש רשויות המדינה, והמבטאת את ריבונות אזרחיה ומשקפת את רצונם החופשי.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד דן אבי יצחק לעותר. 17.3.93).

ע.פ. 5259/91 - עזריאל פרדנברג נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות שבוצעו בבלגיה. הוכחת העובדה שהמעשים מהווים עבירות בבלגיה. *חומרת העונש בעבירה של נסיון לרצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 376/90 - הערעור נדחה).

א. המתלונן רוזה ואן גוברגן, הוא בעליה של חברת יהלומים באנטוורפן שבבלגיה. המערער הואשם בכך כי באחד הימים, בפברואר 1990, ביצע שוד במשרדו של המתלונן בבלגיה. המערער הציג עצמו בשם בדוי בפני המתלונן ונכנס איתו למו"מ על רכישת יהלומים. למחרת היום בא למשרדו של המתלונן, ירה ברקתו ושדד יהלומים בשווי של 365,000 דולר. לאחר הירייה הראשונה קרתה תקלה באקדח והוא חדל לירות. אז ניסה המערער לחנוק את המתלונן. המערער הורשע בביצוע עבירה של נסיון לרצח, שוד מזויין, החזקת נשק ונשיאת נשק ונדון למאסר של 17 שנים. מאסר על תנאי של 9 חודשים הופעל בחופף. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בעדי התביעה ולא נתן אמון בעדי ההגנה. על כך ביסס ביהמ"ש את ההרשעה וכן על הפרכת אליבי של המערער. בכל אלה אין להתערב. הועלתה
הטענה שביהמ"ש סירב לדחות את המשפט כדי להזמין עדים או לחקור עדים בחו"ל, אולם היתה אפשרות לכך בשלבים הראשונים של המשפט, כאשר התביעה חקרה עד תביעה בחו"ל, ואז לא ניצל המערער את האפשרויות השונות. כן לא ניצל את האפשרות להניע את ביהמ"ש להגיש בקשה לעזרה משפטית כאמור בתקנה 10 לתקנות העזרה המשפטית, כדי להגיע לעדים שלטענת הסניגוריה קשה היה לאתרם. מכל מקום, לא נגרם למערער עיוות דין עקב דחיית הבקשה להזמנת העדים שביקש.
ג. הועלתה גם טענה של היעדר ייצוג למערער. אכן, בביהמ"ש המחוזי היו תופעות שונות שהביאו לידי כך שהסניגור הראשון ביקש להתפטר ולא ניתן לו להתפטר, היו חילוקי דעות בין הסניגור הראשון לבין מי שטען שקיבל את הייצוג, ואולם המערער היה מיוצג עד הסוף ע"י הסניגור הראשון. אכן, הסניגור לא הגיש סיכומים והמערער הגיש את הסיכומים בעצמו, אך בשל כך שהסיכומים לא הוגשו ע"י הסניגור לא נגרם עיוות דין למערער, שכן ניתנה לפרקליטיו החדשים אפשרות לטעון בערעור כל מה שביקשו, לצורך. ושלא לצורך. לפיכך יש לדחות את טענות המערער לעניין זה.
ד. אשר להוכחת הדין הזר - לא היה מקום להרשיע את המערער אלא אם כן היה המעשה שבו הואשם גם עבירה לפי דיני בלגיה, ולא היה מקום להטיל עליו עונש חמור מזה שניתן היה להטיל עליו לפי המשפט הבלגי. המדינה טוענת שעמדה בחובת ההוכחה בעניין זה והדין עמה, מלבד בעניין החזקת נשק ונשיאת נשק שלא הוכח כי הדבר מהווה עבירה בבלגיה. על פי מסמך שהוצג בביהמ"ש המחוזי, שהיא החלטת שופט חוקר בלגי, העבירות של נסיון לרצח ושוד מהוות עבירה בבלגיה וכן גם מידת העונש שם היא עד ל- 20 שנה לעבירות אלה. להגשת המוצג לא התנגד הסניגור ואין היום לטעון נגד קבילותו.
ה. אשר לעונש - העונש שהוטל על המערער הוא חמור. הסניגורים הצביעו על נסיבותיו האישיות של המערער, על כך שהוריו חולים קשה ועל אופיו הנדיב. כן טענו שהעונש הוא ללא תקדים בחומרתו, והצביעו על אסמכתאות המעידות על קיומם של מקרים חמורים לאין ערוך ממקרה זה, שבהם הוטלו עונשים קלים יותר. אעפ"כ אין להתערב בעונש. המעשה שעשה המערער הוא נפשע ואכזרי. הגם שבדיעבד נתברר שנזקו של המתלונן אינו רב, הרי המערער ניסה לרצחו על לא עוול בכפו ורק למען בצע כסף. המקרה אירע בתחום המסחר ביהלומים המחייב נאמנות מוחלטת. כשלא עלה בידי המערער להמית את המתלונן ביריית אקדח הוא ניסה לחנקו. נשדדו יהלומים ששווים רב מאד ולא הוחזרו והמערער לא הביע כל חרטה על מעשהו. ביהמ"ש הפעיל מאסר על תנאי קודם באופן חופף, ולאחר ההרשעה הנוכחית נדון המערער למאסר חופף למאסר הנוכחי לתקופה של שנה וחצי בשל עבירות מרמה והחזקת מטבע זר. המקרה מחייב ענישה מחמירה, ואם יש צורך בכך, יש גם לקבוע רמת ענישה מחמירה על עבירות מהסוג הנדון. על אף זיכויו של המערער מעבירות החזקת הנשק ונשיאת הנשק אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, חשין. החלטה - השופט לוין. עוה"ד משה טרם וששי גז למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 1.4.93).

ע.פ. 5162+5280/92 - מדינת ישראל נגד יוסף שלמה בן הרוש

העמדה לדין בגין עבירות מסויימות כאשר בבקשת הסגרה של הנאשם לא פורטו כל העבירות. האם הנאשם "הוסגר" עפ"י בקשת ההסגרה או בא בהסכמתו לישראל(מחוזי ת"א - ת"פ 251/89 - הערעור נתקבל).

א. המשיב הואשם בכתב אישום שהכיל שני פרטי אישום. האחד התייחס לעבירת סמים שביצע בהולנד ושבעקבותיה ברח לארה"ב. משבא המערער לארה"ב החלו הליכי הסגרה שהתייחסו לעובדות ולאישום המובא בפרט האישום הראשון. בשלב מסויים של הדיונים הודיע המשיב שהוא מוותר על הזכויות המוקנות לו בהליכי הסגרה ומבקש להיות מוחזר לישראל על אתר, ללא צו הסגרה של מזכיר המדינה, כפי שנדרש עפ"י חוק ההסגרה של ארה"ב. ביהמ"ש בארה"ב הורה על כן כי המשיב יועבר לבית הכלא לשם הסעתו לישראל.
אחרי תום פרשת התביעה בענייננו העלה הסניגור, לראשונה, טענה כי המשיב הוסגר לישראל על סמך בקשת הסגרה שנסמכה על כתב אישום ובו עבירה אחת בלבד, ולא היתה בקשת הסגרה לגבי האישום השני, ולפי אמנת ההסגרה אין להעמיד את המוסגר לדין אלא על העבירה לגביה נדרשה ההסגרה. השאלה שבמחלוקת היתה אם "הוסגר" המשיב לישראל על פי כללי ההסגרה, ואז אין להעמידו לדין אלא בפרט אישום שבגינו הוסגר, או שבסופו של דבר לא בוצעה "הסגרה" כמשמעותה בחוק, ולפיכך ניתן להעמידו לדין בגין כל עבירה שהיא. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב "הוסגר" לישראל וזיכה אותו מפרט האישום השני. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש צריך לאשר שהמבוקש הוא בר הסגרה, אך ביהמ"ש אינו מחליט על הסגרה, לא בישראל ולא בארה"ב. בסופו של דבר ההסגרה היא מעשה של הרשות המבצעת, בישראל שר המשפטים ובארה"ב מזכיר המדינה. בהיעדר החלטה של מזכיר המדינה אין הסגרה. מכאן נובע כי אם מי שהוכרז כבר הסגרה וטרם הוסגר, יימלט מן המדינה בה מתנהלים הליכי ההסגרה וישוב מרצונו למדינה המבקשת, לא יראוהו כמי שהוסגר אם לא ניתן לגביו לפני כן צו של שר המשפטים או של מזכיר המדינה לפי העניין. בענייננו, כאמור, החלו הליכי הסגרה אך לא נסתיימו. המשיב ביקש להיות מוחזר לישראל על אתר ללא צו הסגרה של מזכיר המדינה. כך אכן נעשה, וממילא לא בוצעה "הסגרה" כמשמעותה בחוק ובאמנה. הועלתה הטענה כי הוויתור הנ"ל נבע מתנאי המעצר הקשים בארה"ב, אך אין בכך כדי להוסיף או כדי לגרוע. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לשם המשך הדיון וסיומו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' רות רבין למערערת, עוה"ד דרור מקרין ובכר למשיב. 22.4.93).

ע.א. 3449/90 - קצין התגמולים נגד איבגאנה כמאל מוחמד

*דחיית תביעה עפ"י חוק הנכים, כאשר התובע מקבל קיצבת -י נכות מהמוסד לביטוח לאומי(מחוזי חיפה - ע"א 187/89 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין ומצא נגד דעתו החולקת של השופט בך).

א. המשיב הגיש ביום 1.4.84 תביעה להכרתו כנכה לפי חוק הנכים, בטענה שמחלת נפש ממנה הוא סובל היא תוצאת שירותו בצה"ל. תביעתו נדחתה ביום 30.6.86 ע"י קצין התגמולים. ביום 30.7.86 הגיש המשיב ערעור לוועדת הערעור לפי חוק הנכים על החלטת קצין התגמולים, ובעוד הערעור תלוי ועומד פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש שתשולם לו קיצבת נכות כללית. ביום 1.9.87 נענתה תביעתו, נקבעה לו נכות של %100, ושולמה לו קיצבת נכות כללית, רטרואקטיבית, שתחילתה מיום 1.10.84 ואילך. בהסתמך על סעיף 36א(1) לחוק הנכים ועל סעיפים 145(ג) ו- (ה) לחוק הביטוח הלאומי, שלפיהם, נכה הזכאי לקבל דמי נכות על פי חוק הביטוח הלאומי ועל פי חוק הנכים צריך לבחור באחת משתי האפשרויות הפתוחות בפניו, עד עבור ששה חודשים מיום קביעת דרגת נכותו היציבה לפי חוק הביטוח הלאומי, החליטה וועדת הערעור לדחות את הערעור על הסף, בנימוק שהמשיב בחר לקבל את תגמוליו מהביטוח הלאומי.
ב. על החלטת וועדת הערעור הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי ושם נחלקו הדעות. שופט המיעוט סבר שצדקה וועדת הערעור וש"גביית תגמולים לפי חוק אחד היא בחירה שאין למעלה ממנה... (אשר)... יש בה משום שינוי בלתי הפיך במצב וזאת נוכח ההסדר השלילי שבסעיף 36א'...". שופטי הרוב פסקו כי כל עוד לא נקבעה זכאותו של המשיב על פי שני החוקים הנ"ל, לא קמה לו כלל זכות בחירה לפי סעיף 145 לחוק הביטוח הלאומי. לכן אין בגביית התשלומים מהמוסד לביטוח לאומי משום מיצוי זכות הבחירה המסורה לנכה. לפי דעת הרוב הוחזר התיק לשמיעה לגופו של עניין לוועדת הערעור.

ג. פרשנותם של סעיף 36א(1) לחוק הנכים וסעיפים 145(ג) ו- (ה) לחוק הביטוח הלאומי, מעוררת שתי שאלות: האחת, אימתי קמה לנכה זכות הבחירה (ועמה גם החובה לבחור) בין זכויותיו לפי חוק הנכים לבין זכויותיו לפי חוק הביטוח הלאומי? והשניה, אימתי ייחשב נכה כמי שמימש את זכות הבחירה?. שופטי ביהמ"ש המחוזי לא נזקקו לדיון ממצה בשתי השאלות כאחד. שופטי הרוב ביססו את פסיקתם על ההכרעה בשאלה הראשונה בלבד ותשובתם היתה שכל עוד לא נקבעה זכאות המשיב גם לפי חוק הנכים, כלל לא קמה לו זכות הבחירה, ומכאן שבעצם גביית כספים מהמוסד לביטוח לאומי אין משום מיצוי זכות הבחירה כל עיקר. שופט המיעוט סבר, לעומתם, שגביית התגמולים לפי אחד החוקים מבטאת "בחירה שאין למעלה ממנה". בכך השיב לשאלה השניה בלא שנדרש לקביעת מסמרות בשאלה הראשונה מתי קמה לנכה זכות הבחירה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין ומצא בפס"ד מפי השופט מצא נגד דעתו החולקת של השופט בך.
ד. השופט בך (דעת מיעוט): יש לקבל את עמדת המשיב ודעת הרוב בביהמ"ש המחוזי, בסייגים מסויימים. אין להרחיק לכת כמו שופטי הרוב, אשר לדעתם זכות הבחירה לפי סעיף 145 לא קמה כל עוד לא נקבעה במפורש זכאותו של המשיב על פי שני החוקים. אך גם הקביעה על פי דעת המיעוט, שלפיה יש בגביית סכום כלשהו מהמוסד לביטוח לאומי כדי להוות, אוטומטית, משום "בחירה" מחייבת, אין לקבלה. יש לבחון כל מקרה על פי מכלול נסיבותיו, ולקבוע על פי הנסיבות אם יש להסיק מהן שהנכה בחר בסעד זה או אחר. ברוב המקרים תשמש גביית כספים מהמוסד לביטוח לאומי, במשך תקופה ניכרת, משום אינדיקציה מספקת לכך, שהנכה העדיף סעד זה וויתר על סעד אלטרנטיבי על פי חוק הנכים. אך אין לומר כי תהיה זאת מסקנה סבירה או מתחייבת בכל המקרים ובכל הנסיבות והמקרה דנא יוכיח. אין לומר שהמשיב היה זכאי לתגמול לפי חוק הנכים, ושמחובתו היה לבחור בין שני הסעדים שהיה זכאי להם, כאשר המידע שבידיו אותה שעה התבטא בהחלטתו של קצין התגמולים, לפיה אין הוא זכאי לתגמול על פי חוק הנכים. לדידו זהו המצב כל עוד ערעורו על החלטה זו לא התברר והוא לא זכה בו. כל זאת בכפוף לכך, שהנכה נהג באופן עקבי בדרך שהצביעה על רצונו שלא לנטוש את תביעתו על פי חוק הנכים, ושפעל באופן סביר, לרבות תוך זמן סביר, למימוש תביעתו זו. כזה המצב בענייננו.
ה. השופט מצא (דעת הרוב): פרשנותם של סעיף 36א(1) לחוק הנכים ושל סעיף 145(ג) ו- (ה) לחוק הביטוח הלאומי מעוררים כאמור את שתי השאלות שצויינו לעיל, ובתשובה לשאלות אלה הדין עם המערער. זכות הבחירה נתונה, מדעיקרא, בידי מי שתנאי הזכאות מתקיימים לגביו, ולעניין זה, אין בין זכאותו ולבין ההכרה (המינהלית או השיפוטית) בזכאותו ולא כלום. אשר לשאלה השניה - בחירת הנכה אכן נלמדת מהתנהגותו, אך גביית כספים על פי אחד החוקים מהווה ראייה ניצחת למימוש בחירתו.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. עו"ד משה גולן למערער, עו"ד עופר בן ארי למשיב. 4.4.93).

ע.א. 616/89 - זאב רורמן נגד עירית רמת גן

איחור במועד השלמת עבודה לפי החוזה. דחיית בקשה לתשלום עפ"י סעיף התייקרות, בגין העבודות שבוצעו בתקופת האיחור. *הוכחת נזק הנובע מן הצורך בתשלום ריבית חריגה(מחוזי ת"א - ת.א. 893/84 - הערעור נדחה).

א. המערער, קבלן בניין, התקשר עם המשיבה בחוזה לביצוע עבודות בניה. על פי ההסכם לאחר הארכה, היו אמורות העבודות להסתיים כעבור 14 חודשים. המערער סיים את עבודות הבניה רק בתום 26 חודשים. בהתדיינות שהתפתחה לאחר מכן בביהמ"ש המחוזי קבע ביהמ"ש תקופה מוארכת של עד 16 חודשים, בהתחשב בעבודות נוספות שבוצעו ובנסיבות אחרות, (להלן: תקופת הביצוע המוארכת). בחוזה העבודה נכללו מספר הוראות
לעניין הסדרי התשלומים. חמשת התשלומים הראשונים שולמו בהתאם לאמור בהסכם. את החשבון השישי, שהוגש לאחר שחלפה תקופה של 14 חודשים, סירבה המשיבה לאשר. היא החליטה באורח חד צדדי לשנות את שיטת החישוב של התשלום, ערכה מחדש את חמשת החשבונות הראשונים וקיזזה עודפי תשלום הנוצרים על פי שיטת החישוב החדשה מהתשלום השישי.
ב. בתובענה לביהמ"ש המחוזי טען המערער כי כתוצאה מהשינוי החד צדדי נגרם לו גרעון תקציבי שחייב אותו בתשלום ריבית חריגה לבנקים מסחריים שונים, ודרש, בין היתר, לפצותו על הריבית החריגה שהתחייב בה. כן תבע תשלום צמוד וריבית עד לתום 26 חודשים שבה סיים את העבודה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסדר הקבוע בהסכם מחייב לעניין תשלום החשבונות החלקיים ולפיכך על המשיבה לערוך חשבונות חלקיים וסופיים על פי המתכונת של חמשת החשבונות הראשונים, וכי ההתייקרויות ישולמו כקבוע בחוזה ועל פי תקופת ביצוע בת 16 חודשים. לעבודות שבוצעו מעבר לתקופת הביצוע שאישר לביהמ"ש, היינו בין 16 ל- 26 חודשים לא ישולמו תשלומי התייקרות אלא כפי שאלה היו בתום 16 חודשים. באשר לתשלומי ריבית חריגה הנובעים משינוי שיטת החישוב והסכומים שעוכבו בגין כך, סבר ביהמ"ש כי אין בפניו פירוט של הוצאות התובע. לפיכך דחה תביעה זו. הערעור נדחה.
ג. אשר לחשבונות המתייחסים לעבודות שבוצעו לאחר תקופת 16 החודשים - גם הם נושאים תשלומי התייקרות על פי ההסכם, כשחישוב ההתייקרות הוא לתקופה של 16 חודשים, המוצדקים כמשך העבודה. בצדק קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין המערער יכול לצאת נשכר כתוצאה מהפרת תנאי ההסכם על ידו, בכך שלא ביצע העבודות בזמן הקבוע בהסכם וגם לא בתקופת ההארכה. אשר לריבית החריגה - המערער טוען כי הפרת חיוביה של המשיבה גרמה לו לשלם ריבית חריגה, אך הוא לא הוכיח מה התשלום ששילם. הראיות שהוגשו אין בהן אפשרות למיין מה שייך לאיחור בתשלום של המשיבה ומה לעניין אחר, מה נובע משינוי שיטת החישוב ומה נובע מקשיים אחרים של המערער. לא ניתן היה להיענות לתביעה על פי ניחוש או השערה של ביהמ"ש, באין ראיות אמינות לביסוס חיוב כלשהו.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד ג. אלדן למערער, עו"ד נ. אשכול למשיבה. 4.4.93).

ע.א. 2333/90 - גורדי בע"מ נגד חרות בע"מ

פיצויים בגין איחור בהשלמת עבודה. הוכחת נזק הנובע מן הצורך בתשלום ריבית חריגה(מחוזי חיפה - ת"א 1250/86 - ערעור וערעור נגדי הערעורים נדחו).

א. המערערת חתמה ביום 25.1.85 על חוזה עם הסוכנות שלפיו קיבלה על עצמה המערערת, כקבלן ראשי, לבנות אודיטוריום וספריה בתל חי (להלן: חוזה תל חי). המשיבה חתמה ביום 14.3.85 על הסכם עם המערערת לביצוע עבודות אינסטלציה, מיזוג אויר וחשמל באתר, כקבלן משנה (להלן: ההסכם). המערערת התחייבה בפני הסוכנות לסיים את עבודות הבניה עד ליום 30.6.86. המשיבה התחייבה בפני המערערת לסיים את עבודתה עד לתאריך 15.10.85. המשיבה התחייבה לשלם למערערת פרומיל אחד מערך העבודות כפיצוי מוסכם עבור כל יום של פיגור. למעשה, סיימה המשיבה את העבודה בפיגור שהתמשך, לפי קביעת ביהמ"ש, לכדי 82 יום, והמבנה נמסר לסוכנות רק ביום 7.7.86. המשיבה הגישה תביעה לתשלום יתרת הסכום שהמערערת חייבת לה, לאחר שהמערערת סרבה לשלם מתוך סברה שהמשיבה הסבה לה נזקים בשל הפיגור בהשלמת העבודות, הוצאות מימון שנגרמו למערערת, ונזקים אחרים שנגרמו ע"י המשיבה במבנה עצמו.

ב. ביהמ"ש המחוזי קיזז את הפיצוי בגין הפיגור, המחושב על פי מה שהוסכם בחוזה, מהסכום שהגיע למשיבה על פי יתרת החשבון. בנוסף לכך מצא ביהמ"ש כי המערערת ראוייה לפיצוי גם בגין נזק שגרמה המשיבה לתקרה ונזקים כלליים אחרים שנגרמו בעטייה של המשיבה. כל יתר התביעות שהעלתה המערערת נדחו, כשם שנדחו יתר התביעות שהעלתה המשיבה. המשיבה אמנם זכתה בסופו של דבר בתביעתה, אולם באופן חלקי מאד, ולפיכך פסק לה ביהמ"ש הוצאות ושכ"ט בסכום של 2,000 ש"ח בלבד. הערעורים נדחו.
ג. המשיבה מערערת על שיעור ההוצאות ושכה"ט שנפסקו לטובתה וערעור זה יש לדחות. בדרך כלל אין דרכו של ביהמ"ש העליון להתערב בפסיקת הוצאות ע"י הדרגה הראשונה. התערבות כזו תהיה רק במקרים מאד יוצאי דופן והמקרה דנן אינו כזה. שכר הטרחה הנמוך הוא פועל יוצא מתביעותיה המוגזמות של המשיבה ומצדקת המערערת בחלק מטענותיה בתביעתה היא.
ד. גם ערעורה של המערערת דינו להידחות. ההשגות מופנות, למעשה כנגד קביעות עובדתיות, המעוגנות בחומר הראיות. לעניין הוצאות המימון שהיו למערערת, בכך שע"י האיחור במסירת העבודות לסוכנות לא שילמה הסוכנות עבור העבודות, טענה המערערת, בין היתר, כי ניתן היה לקבוע את הפיצוי לפי סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), אשר עניינו ב"פיצויים ללא הוכחת נזק". ברם, סעיף זה אינו ישים בענייננו. הפיסקה הראשונה של הסעיף מדברת בהפרת חיוב כאשר בוטל החוזה - ובענייננו החוזה לא בוטל. הפיסקה השניה של הסעיף מדברת על הפרת חיוב לשלם סכום כסף, שאז זכאי הנפגע לפיצויים בסכום הריבית על תשלום שבפיגור, אך כאן אין מדובר בהפרת חיוב לשלם סכום כסף. גם על סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) אין המערערת יכולה להסתמך, שכן מדובר כאן בנזק אשר לאור טבעו ואופיו ניתן להביא נתונים מדוייקים על היקפו. המערערת יכלה להוכיח את עניין הוצאות המימון, היא יכלה להוכיח מה סכום התשלום שעוכב ע"י הסוכנות באשמתה הבלעדית של המשיבה, איזו ריבית נגבתה באותה תקופה מהמערערת, ואילו הוצאות מימון במדוייק נבעו מכך. משלא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. קניאל למערערת, עו"ד ש. ברח"ד למשיבה. 13.4.93).

בש"פ 1363/93 - פלוני (קטין) נגד מדינת ישראל

*מעצר קטין עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. העורר, יליד מרץ 1976, הואשם בשלשה אישומים: תקיפה הגורמת חבלה ממשית וחמורה בנסיבות מחמירות; הדחה בחקירה; תקיפת שוטר במילוי תפקידו. האישום הראשון מתייחס ל"מלחמה" בין שתי חבורות רחוב בירושלים. בהתנפלות נשוא כתב האישום, שהתרחשה בהנהגתו של העורר, הוכה נער מכות קשות ואכזריות בידי החבורה. נער אחר שבא להושיעו הותקף גם הוא באכזריות ובאלימות ואף דקרו אותו שתי דקירות. מעיון בכל העדויות, כך קבע ביהמ"ש המחוזי, עולה פחדם של העדים מן העורר וחששם להעיד נגדו. לפי האישום השני בא העורר כעבור ימים אחדים לאחד המתלוננים, ביקש, כביכול, את סליחתו, אך הוסיף ואמר לו שאם יזהה במשטרה את תמונתו ידקרהו. לפי האישום השלישי, לאחר שהעורר נעצר יחד עם שניים אחרים, התנהג באלימות כלפי שוטר שהיה עסוק במילוי תפקידו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר והחליט כי מעצרו של העורר עד תום ההליכים מחוייב המציאות, ואם לא יינקטו אמצעים חריפים באופן מיידי עלול המצב להידרדר ולהגיע לשפיכות דמים. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אמנם מדובר בנער צעיר בן 17, ואולם גם קורבנותיו הם נערים צעירים בני 17
הלומדים אף הם בבית ספר, ויש להגן עליהם מפניו אף במחיר שלילת חרותו של העורר כל עוד משפטו תלוי ועומד. הערר נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי עמד בהרחבה על הראיות הקיימות נגד העורר ובא למסקנה כי יש בהן ראיות לכאורה. ביהמ"ש שלערעור אמנם יכול להתערב בשאלת קיומן של הראיות לכאורה, סמכותו אינה מוגבלת רק לבחינת השאלה אם ההחלטה עליה עוררים ניתנה כדין, והוא רשאי לשקול מחדש את מכלול השיקולים לגופם של דברים. אולם, בענייננו אין מקום להתערב במסקנה של ביהמ"ש המחוזי. תשתית ראייתית לכאורית לאישומים המיוחדים לעורר מצוייה בידי התביעה.
ג. אשר למהות האישומים המיוחסים לעורר ונסיבות ביצועם - אין חולקין כי יש בהם עילה למעצר. עיקרו של הדיון מתמקד בשאלת החלופה למעצר. הסניגור ביקש להסתפק במעצר בית, התובעת התנגדה להצעה זו, במיוחד משום החשש לשיבוש הליכי משפט ע"י העורר, ושירות המבחן תמך בבקשתו של העורר, שהוא קטין, להשתחרר בתנאים, מתוך נימוקים חינוכיים והישגים אישיים של העורר. לפני מתן ההחלטה בערר החליט המשנה לנשיא אלון לבקש מאת נציגי שירות המבחן ומדריכה לקידום נוער במגורי העורר, פרטים מלאים בדבר ההצעה, הנתמכת על ידם, שלפיה יוכל העורר להימצא במעצר בית עד עמדו למשפט. אלה הגישו את הצעתם. כל הצדדים הנוגעים לביצועה של הצעת התכנית האמורה הביעו הסכמתם לכך.
ד. ההחלטה בדבר קבלת הפרטים, כאמור, באה כדי לבדוק אם במקרה דנן יש במעצר בית כדי להשיג את מטרת המעצר. תנאי ראשוני לכך שביהמ"ש יורה כי נאשם ישהה במעצר בית, הוא שביהמ"ש רוחש אמון לנאשם, ובוטח בו שיקיים את מעצר הבית. לפי המעשים המיוחסים לעורר והחשש הניכר לשיבוש הליכי משפט, בוודאי שאין די בהבטחת העורר כשלעצמה. במקרה כגון זה מן הראוי ומן ההכרח לבדוק אחר גורמים נוספים, שיש בהם כדי להבטיח את השגת המטרה האמורה. אמצעים אלה יכול שיהיו בני משפחה ודיירים שאצלם יימצא הנאשם במעצר בית, ובמקרה המתאים יכול שגורם זה יהיה שירות המבחן.
ה. לא בנקל יורה ביהמ"ש על מעצר קטינים מאחורי סורג ובריח. לעניין קטינים ישקול ביהמ"ש את שיקול השיקום עוד בשלב המעצר עד תום ההליכים. וודאי, כי הכל לפי העבירה ולפי השעה, ובעבירות חמורות המבוצעות במיוחד ע"י קטינים, או כשמדובר במכת מדינה שפשתה, לא יראה ביהמ"ש מנוס מלעצור את הנאשם עד תום ההליכים. כך, דרך משל, נפסק כי בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה יש לעצור, בדרך כלל, את הנאשמים עד תום ההליכים, אפילו הם קטינים. טעם הדבר הוא שמדובר באלמנט של חשש לשלום הציבור ובטחונו, כאשר העבירות מאותו סוג הפכו למכת מדינה ויש לפעול נגדם בחומרה ובתקיפות. מאידך, העבירות המיוחסות לעורר, שחמורות הן, אינן בבחינת מכת מדינה. בכגון דא מחובתו של ביהמ"ש לשקול, בין היתר, גם שכר המעצר בהפסד השיקום. במכלול הנסיבות יש בה בהצעת שירות המבחן, תוך כדי מספר שינויים, כדי להבטיח את השגת מטרת המעצר.
ו. מאחר שמדובר בקטין, אין מקום למעצר בית מוחלט. ראוי כי תימצא לקטין תעסוקה חיובית במרבית שעות היממה ובלבד שיימצא במסגרת מחנכת וקבועה. לפיכך הוחלט כי העורר יוכל ללכת לבית הספר וכן לשהות במתנ"ס. בבית הספר יהיה נתון תחת השגחה ופיקוח של המורים והמנהל, ובמתנ"ס יהיה נתון לפיקוחה של המדריכה לקידום נוער בשכונה בה מתגורר העורר. כמו כן הפיקוח בדרך לבית הספר ולמתנ"ס וחזרה יתבצע ע"י הוריו של העורר שיתלוו אליו. העורר לא ימשיך ללמוד בבית הספר שלמד בו עד כה אלא בבית ספר אחר. כמו כן הוחלט על ערובה לקיום התנאים האמורים.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד ראובן בר חיים לעורר, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 4.4.93).

בג"צ 802/93 - אלון הרץ נגד רשות הרישוי ומשרד התחבורה

*טענה שפס"ד שניתן נגד נאשם במשפט תעבורה שלא בפניו היה שלא כדין(העתירה נדחתה).

א. העתירה מכוונת נגד הפעלת ענשי פסילה של רשיון נהיגה שהוטלו על העותר בבימ"ש השלום לתעבורה. פסה"ד הנוגע לעיקרה של העתירה, הוא פס"ד שבו הופעלו שתי תקופות פסילה על תנאי של 3 חודשים ושל חודשיים, כאשר בגין העבירה החדשה נדון העותר לחודשיים פסילה. כאשר נתפס העותר ע"י שוטר כחשוד בנסיעה במהירות מופרזת, נטל השוטר את רשיון הנהיגה של העותר והזמינו להשמיע טענותיו בטרם יחליט אם לפסול את רשיונו פסילה מינהלית. כמו כן מסר לו הזמנה להתייצבות בביהמ"ש ביום 25.10.92 לצורך קיום משפטו. בהמשך היום הופיע העותר במשטרה והשמיע בפני שוטר אחר את טענותיו לעניין הפסילה המינהלית. אותו שוטר החליט על פסילה מינהלית ל- 30 יום, וכן שינה את תאריך הזימון למשפט לתאריך 10.11.92. שינוי זה נעשה בטרם נמסר עותק ההזמנה למזכירות ביהמ"ש. לאחר מכן הגיש העותר לבימ"ש השלום לתעבורה באשקלון בקשה לביטול הפסילה המינהלית, וכן טען כי ההזמנה לדין בתאריך 10.11.92 בטלה עקב השינוי שנעשה ע"י המשטרה בתאריך המשפט. שופט השלום דחה את בקשת העותר בשלמותה. העותר לא התייצב לדין בתאריך 10.11.92 ועל כן נשמע המשפט בהיעדרו. העותר לא פנה לביהמ"ש בכל בקשה לביטולו של פסה"ד ואף לא הגיש ערעור עליו. העותר טוען כי המשפט נשמע בהיעדרו, ללא הצדקה חוקית, ועל כן דינו של פסה"ד להתבטל ויש להתעלם מתוצאותיו. העתירה נדחתה.
ב. מן הדין לדחות את העתירה על הסף. ההזמנה לדין ליום 10.11.92 נמסרה אישית לידי העותר. הוא פנה לביהמ"ש והעלה טענה בדבר אי תקינות השינוי שנעשה בתאריך המשפט אך ביהמ"ש דחה את טענותיו. העותר לא התייצב למשפט, מבלי שטרח להעביר הודעה מוקדמת בעניין זה לביהמ"ש, ואף נמנע מלפנות בעניין זה אל גורם אחר כלשהו, כגון היועץ המשפטי או רשות הרישוי, כדי ללבן את הנקודה הניהולית האמורה. לאחר מתן פסה"ד, אשר הובא לידיעתו, נמנע העותר מלהגיש ערעור על פסה"ד או לבקש את ביטולו. כיוון שכך אין לעותר אלא להלין על עצמו אם לא עלה בידיו להביא לליבון מעמיק יותר של טיעוניו הטכניים- פורמליסטיים. מתדיינים צריכים להבין, כי ישנו גבול לתמרונים דיוניים שאפשר לערב בהם את בג"צ. לפיכך יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - השופט בך. עו"ד ש. ניר לעותר, עו"ד גב' א. קורן למשיבה. 21.4.93).

עש"מ 1411/93 - וולניצר אנטון נגד ביה"ד המשמעתי ואח'

*דחיית טענת פסלות של בי"ד משמעתי וערעור לביהמ"ש העליון על דחיית הטענה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המערער הובא לדין בפני ביה"ד למשמעת בנובמבר 1989, וטענתו היתה כי במהלך הדיונים עלתה העובדה שהיו לו עבירות משמעת קודמות. במאי 1991 הוגשה לביה"ד למשמעת לראשונה בקשת פסילה, אך משהגיב ביה"ד בהערות שלפיהן אין משמעות לדברים שהושמעו באוזניו, חזרה בה הסניגורית דאז של המערער מטענת הפסלות. הדיון נסתיים ביום 6.8.92 במתן הכרעת הדין, והחל שלב הדיון באמצעים המשמעתיים. המערער החליף את הסניגורים והסניגור החדש ביקש כי ביה"ד יפסול עצמו בשל ההערות שהושמעו בפניו כאמור. ביה"ד דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
ב. שתי שאלות עולות בערעור דנן: האם מוסמך ביהמ"ש העליון לדון בערעור על סירובו של ביה"ד למשמעת להיענות לטענת פסלות; האם ניתן להעלות טענת פסלות אחרי שיהוי כה ניכר. באשר לשאלת הסמכות - התשובה היא חיובית. חוק שירות המדינה (משמעת), אינו מכיל הוראה בדבר ערעור על החלטת ביניים בעניין פסילת שופט תוך כדי ההליכים המשמעתיים. ההליכים בפני ביה"ד למשמעת הם בעלי אופי פלילי ובהיעדר
הוראה בחוק שירות המדינה (משמעת) ובתקנות שהותקנו מכוחו, בעניין סדרי הדין בדבר ערעור על החלטה המסרבת לבקשה לפסילת שופט, ניתן לפנות לסדרי הדין שנקבעו בחוק סדר הדין הפלילי. משמע כי ניתן להעלות בפני ביה"ד למשמעת טענת פסלות, ובמקרה של סירוב ניתן להגיש ערעור לנשיא ביהמ"ש העליון.
ג. ברם, אין לשעות עתה לערעור על טענת פסלות המתייחסת לאירועים שאירעו עוד בשנת 1991. מי שמבקש להשען על הוראות חוק סדר דין הפלילי אינו יכול להתעלם מכך, כי החוק דורש העלאתה של טענת פסלות מיד לאחר שנודעה לבעל הדין עילת הפסלות. השהיית הטענה שוללת אפשרות העלאתה בשלב מאוחר יותר. על אחת כמה וכמה חל האמור במקרה בו מתברר כי הטענה אמנם הועלתה בשעתו אולם הסניגור חזר בו ממנה.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שלמה ציפורי למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבים.30.3.93).

ע.א. 2808/90 - עזר צדוק ואח' נגד BIRKENSTOCK KARL ואח'

*טענה של הפרת הסכם בעל פה להענקת זכויות בלעדיות להפצת מוצרי הנתבעת בישראל(מחוזי י-ם - ת.א. 956/86 - הערעור נדחה).

א. המערער הוא סוכן ומפיץ מוצרי הנעלה בישראל. המשיבה 2, והמשיב 1 שהוא בעליה ומנהלה, הם בעלי מפעל גדול ורב מוניטין בגרמניה לייצור נעלים, סנדלים ומוצרים אורטופדים שונים. המערערים טענו כי בינם לבין המשיבים נכרת הסכם בעל פה, לפיו הזכויות הבלעדיות לייבוא, הפצה ושיווק של מוצרי המשיבה בישראל יוענקו למערערים. בחודש מאי 1985 העניקה המשיבה זכות ייצוג בלעדית בכל הנוגע למוצריה האורטופדיים לחברה אחרת שהיתה אחת הלקוחות הבולטים והחשובים של המשיבה בישראל. לטענת המערערים הודיעה להם המשיבה בחודש ינואר 1986 כי מאז ואילך יהיו סוכניה הבלעדיים בישראל רק במוצרי ההנעלה. לטענת המערערים הפרו בכך המשיבים את ההסכם בעל פה שנכרת. המערערים הוסיפו וטענו כי שיגרו למשיבים ריכוזי חשבון תקופתיים בגין עמלות המגיעות להם, אך לא קיבלו את המגיע להם. המשיבים טענו כי מעולם לאנכרת הסכם לסוכנות בלעדית בין המערערים לבינם. אשר לתשלום דמי העמלות, טענו המשיבים ששילמו כל מה שהיו חייבים לשלם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היה הסכם על סוכנות בלעדית וממילא לא הופר הסכם כזה. ככל שמדובר בתביעה הכספית לתשלום העמלות, קבע השופט, כי המערערים לא הוכיחו שמגיעה להם יתרת חוב. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לעדי המערערים ומאידך האמין לעדי המשיבים, אך לא על כך בלבד ביסס את ממצאיו העובדתיים והמסקנות הנובעות מכך, ניתוח הראיות וההתייחסות למוצגים השונים שהוגשו תוך כדי הדיון, חיזקו את המסקנה כי האמת טמונה בגירסת המשיבים. אין זו דרכו של ביהמ"ש העליון, כערכאת ערעור, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הדרגה הראשונה. על אחת כמה וכמה כשאלה מושפעים במידה ניכרת מהתרשמותו הישירה של השופט מהופעת העדים ומידת האמינות שניתן לייחס להם. אכן, אין זה כלל בל יעבור, וייתכנו מקרים שבהם יתערב ביהמ"ש, אם יווכח מתוך עיון בפרוטוקול שנפלה שגגה עקרונית וחשובה בקביעות העובדתיות של הדרגה הראשונה, או אם יתברר שהממצאים העובדתיים אין להם אחיזה בחומר הראיות, אך לא זה מצב הדברים בענייננו. לפיכך ניתן לאמץ את קביעותיו ואת מסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי.
ג. המערער קובל על כך שביהמ"ש לא התייחס לחוות דעתו של מומחה שהעיד מטעמו, ושלפיה הסכמי סוכנות נעשים בעל פה במסחר בינלאומי. אין בטענה זו ולא כלום, ומשני טעמים: ראשית, משום שחוות דעת זו אינה מתיישבת עם המסמכים שהוגשו ושמתוכנם למדים לדעת שהמשיבים הקפידו ביחסיהם עם סוכניהם בחו"ל כי סוכנות בלעדית תמצא את ביטוייה באישור בכתב; ושנית, ביהמ"ש אינו מצווה לקבל כמוכחת
וכמחייבת חוות דעת של מומחה, אם אינה נראית בעיניו מבוססת דיה, או שאינה מתיישבת עם מכלול הראיות במקרה פלוני. המערערים גם קבלו על כך שחייבו אותם בביהמ"ש המחוזי בתשלום 30,000 ש"ח כשכ"ט עו"ד וכן בתשלום הוצאות המשיבה. אכן, סכום ההוצאות נקבע ברמה גבוהה, אולם אין לראותו כמופרז בהתחשב בהיקפו של המשפט ובהטרדתם של המשיבים ונציגיהם מגרמניה לישראל. אין זה מדרכה של ערכאת הערעור, בדרך כלל, להתערב בפסיקת הוצאות וגם במקרה דנן אין עילה לעשות כן.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, מצא. החלטה - השופט ד. לוין. המערערים לעצמם, עו"ד מ. רט למשיבים. 27.4.93).

בג"צ 2977/92 - יונה משיח ג'מיל ואח' נגד הוועדה המחוזית לתכנון... ואח'

*דחיית עתירה בעניין תכנית מתאר, מן הטעם שהוגשה באיחור (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרים היו הבעלים של חלקת מקרקעין בהרצליה (להלן: החלקה). בעתירה מתבקש בג"צ להכריז על בטלותה של תכנית מיתאר שאושרה ופורסמה למתן תוקף בכל הנוגע לחלקים מהחלקה הנ"ל. העתירה נדחתה מחמת שיהוי בהגשתה. התברר כי הועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה החלה בהכנת התכנית הנדונה עוד בשלהי שנת 1986. במרץ 1989 פורסמה ברשומות הודעה בדבר הפקדת התכנית, בעלי החלקה הגישו התנגדות לתכנית, ההתנגדות נדחתה והודעה על כך נמסרה לעותרים במכתב מיום 13.8.90. ביום 30.1.92 פורסמה הודעה על פי הסעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) ובה נמסר כי חלקים מהחלקה דרושים לוועדה לחלוטין לצרכי ציבור, וכי הוועדה מתכוונת לתפוס מיידית חזקה באותן חלקות. בתאריך 9.2.92 נשלחה הודעה לבעלי החלקה בדבר פרסום ההודעה לפי הסעיפים 5 ו- 7 הנ"ל. את העתירה הגישו העותרים רק ביום 14.6.92. בנסיבות אלה, כאשר כל העובדות בייחס לתוכניות השונות היו זמן רב בידיעת העותרים, כאשר בחודש אוגוסט 1990 כבר ידעו על דחיית התנגדותם לתכנית, וכאשר מתברר שהועדה המקומית כבר החלה להיערך לביצוע התכנית, יש בשיהוי בן חודשים כה רבים, בהיעדר הסבר משכנע לכך, כדי להביא להכשלת העתירה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מלץ. החלטה - השופט בך. עוה"ד גלברד ופרידמן לעותרים, עוה"ד א. מנדל וא. בראף למשיבות. 29.4.93).

רע"פ 890/93 - פנחס מאיר נגד מדינת ישראל

*הפרת תקנות תעבורה המחייבות החזקת שרשראות חיבור בגורר מהווה עבירה לפי התקנות (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעבירה לפי תקנות 375 ו- 376 לתקנות התעבורה, בשל כך שנהג טרקטור וגרר גרור בלי שהיה מחובר בשתי שרשראות, וכאשר חיבור הגרירה אינו מבטיח מפני ניתוק מקרי. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה. טענת המבקש היא כי שתי התקנות הנ"ל אינן מגדירות מעשה עבירה, אלא מביאות מפרט טכני. כאשר העניין נדון בביהמ"ש המחוזי ציין ביהמ"ש שהתקנות הללו יוצרות חובות שעל הנהג לקיימן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תקנות 375 ו- 376 קובעות חובות ולא רק תיאור טכני. מדובר במתקנים וציוד ברכב מחובר וברכב מורכב, אשר חובה להבטיח קיומם, ומי שלא עושה כן עובר עבירה. סעיף 62 לפקודה קובע כי הפרה של הוראה מהוראות הפקודה האמורה היא בגדר עבירה, וסעיף 68 קובע כי העובר על תקנה שהותקנה לפי הפקודה דינו כאמור בסעיף 62 לפקודה. אין חולק כי תקנות התעבורה הותקנו לפי הפקודה הנ"ל ומכאן שסעיף 68 לפקודה הפך את קיום החובה לפי התקנות לעבירה.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שמחה ניר למבקש, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 4.4.93).

בש"א 192/93 - אנוש אלדר נגד ציון ענתבי ואח'

*הארכת מועד כאשר הערעור נשלח במועד וחל איחור של יום אחד _. בגין עיכוב בדאר (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).

ביום 12.8.92 ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בחיפה בו נדחתה תביעה כספית שהגיש המבקש נגד המשיב. פסה"ד ניתן בהיעדר הצדדים, ונשלח בטעות לב"כ קודם של המבקש שחדל לייצגו עוד בשלבים המוקדמים של הדיון שם. למעשה נתקבל פסה"ד אצל ב"כ הנוכחי של המבקש ביום 29.9.92. לפי מועד זה, התקופה להגשת ערעור מסתיימת ביום 4.11.92. דא עקא - הערעור התקבל במזכירות ביהמ"ש רק ביום 5.11.92, כך שהמבקש איחר את המועד להגשת הערעור ביום אחד. הבקשה להארכת מועד נתקבלה. מדובר באיחור קל. הערעור היה מוכן מבעוד זמן ואף נשלח לביהמ"ש, בדואר, ביום 2.11.92, היינו - יומיים לפני תום התקופה. אין מדובר בטעות משרדית של בעל דין או של עורך דינו, הרובצת, בדרך כלל, לפיתחו של בעל הדין. מדובר בפעולה סבירה הננקטת זמן מספיק לפני תום התקופה, כשבנסיבות העניין העיכוב בדואר אינו צריך להיזקף לחובת בעל הדין.

(בפני: הרשם צור. 20.4.93).

ע.פ. 616/93 - מדינת ישראל נגד באסם כנאעני

*קולת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הודה בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, כאשר נכנס לבית קפה בו נמצא המתלונן ששיחק ביליארד, לקח בקבוק בירה, שבר אותו ותקף את המתלונן בבקבוק השבור. למתלונן נגרם חתך עמוק בצווארו וכן חתך בתנוך האוזן והיו גם פגיעה בכלי דם ודימום מסיבי. המתלונן אושפז ונותח במהלך אישפוזו. על תקיפה זו, שבוצעה ללא כל התגרות מצד המתלונן, גזר ביהמ"ש למשיב 15 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר של 3 חודשים. הערעור על קולת העונש נתקבל. התנהגותו של המשיב היא בריונית ומסוכנת, והעובדה שעל אף שהמשיב שסף את גרונו של המתלונן ועל אף הדימום שנגרם לו נשאר המתלונן בחיים, היא אך מקרית. למשיב יש עבר פלילי בעבירות של אלימות. הסניגור מדגיש את חרטתו של המשיב ואת העובדה שהמתלונן הוא בן משפחתו ונעשתה כבר סולחה במשפחה. כל אלה אין בהם כדי להצדיק את העונש הקל שהוטל. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על 3 שנים כשיתר הוראות פסה"ד תשארנה על כנן.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, אור, מצא. עו"ד גב' דפנה ביינגול למערערת, עו"דחליאלה למשיב. 29.3.93).

ע.א. 803/89 - שמעון אוזן נגד מדינת ישראל ואח'

*טענה לקשר סיבתי בין התנהגות רשלנית של שוטרים לבין נזק נפשי שנגרם לתובע (הערעור נדחה).

באחד הלילות המתין המערער במכונית בחשיכה לידידה, ליד בית הקברות המוסלמי בלוד, כאשר התקרב רכב אזרחי רגיל ששימש את המשטרה, ובו שני שוטרים בלבוש אזרחי כשהם חמושים. שני השוטרים היו במארב לתפיסת אסיר נמלט, אשר לפי מידע משטרתי מודיעיני אמור היה להגיע למקום כשהוא מזויין בכלי יריה ורימונים. כאשר שני השוטרים התקרבו למקום ואותתו למערער, הוא נבהל, ומתוך פחד שמא אלה מחבלים נסוג במכוניתו אחורנית ונתקע בקיר אבנים בעוצמה רבה. כאשר נסוג נורו אליו יריות. שני השוטרים ניגשו למכונית התקועה, הוציאו את המערער ודחפוהו למכוניתם, ורק אז התברר לו כי מדובר באנשי משטרה הלבושים אזרחית. לטענת התובע הוא נפגע נפשית, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, ונקבעה לו נכות של %80. ביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה שהשוטרים התרשלו כלפי המערער. בעקבות זאת קבע ביהמ"ש כי על המדינה לשלם למערער 15,000 ש"ח כנזקים כלליים לא ממוניים, בשל כאב וסבל, וכן תשלום עבור נזקי המכונית. מאידך דחה ביהמ"ש את טענת המערער כי נגרמו לו נזק גופני, נפשי או ממוני, כתוצאה מן האירוע שעליו ביסס תביעתו. הערעור נדחה.

נכון קבע ביהמ"ש המחוזי כי היתה התרשלות מצד אנשי המשטרה. אולם, יחד עם זאת אין לגלות עילה לדחיית מסקנות ביהמ"ש, ככל שהדבר נוגע להיעדרו של קשר סיבתי בין העוולה לבין מצבו הנפשי של המערער.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ר. לויט למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבים. 15.4.93).

ע.פ. 2483/92 - אלברט בונפיד נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הואשם יחד עם אחד בן שטרית, בביצוע עבירות שוד בנסיבות מחמירות, תקיפה, התפרצות, סחיטה באיומים וכיוצא באלה עבירות. הוא הורשע ונדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר של 3 חודשים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. הרשעת המערער מבוססת כדבעי על אמרות שלושה מתלוננים במשטרה שהתקבלו על פי סעיף 10א' לפקודת הראיות ולהודעות אלה היה חיזוק כנדרש. גם העונש שהוטל אינו חמור במידה המצדיקה התערבות. המערער היה הדמות המרכזית בפרשה ואת העבירות ביצע כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. הוא בעל עבר פלילי מכביד והעונש תואם את מדיניות הענישה, ואין בו כדי לפגוע באחידות הענישה בהתחשב בחלקו של המערער ביחס לחלקו של שותפו.
ביהמ"ש העליון העיר כי כתב האישום נוסח בצורה בלתי ראוייה. כתב האישום מבוסס על שלוש פרשיות העומדות כל אחת בפני עצמה. מן הראוי היה להפריד בין הפרשיות בכתב האישום, תוך ייחוס העבירות בכל פרשיה ופרשיה. תחת זו נוסח כתב האישום בצורה ששלוש הפרשיות מופיעות בזו אחר זו ללא הבחן ובסוף כתב האישום מופיעים סעיפי האישום. מן הראוי שהפרקליטות תיקח עניין זה לתשומת ליבה.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גולדברג. עו"ד לנדשטיין למערער, עו"ד גב' דפנה ביינויל למשיבה. 13.4.93).

ע.פ. 722/92 - איתן בנדיקט נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת מוות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

באחד הלילות, בדצמבר 1990, נכנס המערער עם שני חבריו למועדון לילה, כשהוא נושא על גופו סכין שאורך להבה כ- 18 ס"מ הנתונה בנרתיק. עוד בגרם המדרגות המוביל למועדון, התפתחה קטטה בין המערער וחבריו לבין המנוח וחבורתו. בהמשך, ברחבת הריקודים, תוך כדי ריקוד, התפתחה שנית קטטה בין המערער לבין המנוח ואחרים, ובמהלכה בעט המערער במנוח והמנוח היכה אותו. אזי שלף המערער את הסכין ודקר את המנוח 3 דקירות בפלג גופו העליון. המנוח הובא לבית החולים וכעבור שעתיים נפטר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 7 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
העובדות המתוארות לעיל מצביעות על חומרת התנהגותו של המערער. אכן, כנגד חומרת המעשה עומדות נסיבותיו האישיות של המערער, הוא צעיר, עברו נקי וחרטתו כנה, וקיימים סיכויים טובים כי ישתקם. אולם, שיקומו של נאשם, גורם חשוב ככל שיהא, איננו השיקול היחיד בענישה. על העונש לשקף את חומרת המעשה ואף להתחשב בגורם הרתעת הרבים. לאחרונה התרבו מעשי האלימות. הסכינאות במועדוני הלילה הלכה והתפשטה, ותופעה של צעירים חמומי מוח, הדוקרים זה את זה במועדוני לילה, הפכה לחיזיון נפרץ. אם מוסיפים לכך את העובדה שהמערער נכנס למועדון כשסכין ארוכה על גופו, נראה כי על אף נסיבותיו האישיות אין להתערב בעונש.