ב"ש 5130/92 - אברהם כהן נגד רוז כרם ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד אזרחי(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
א. המשיבים מכרו למבקש נכס כשמחיר הנכס נקבע לסך 360,000 דולר. המבקש שילם למשיבים 230,000 דולר לחשבון ואת היתרה סירב לשלם בטענות מטענות שונות. המשיבים הודיעו על ביטול ההסכם ודרשו שהקונה, שקיבל בינתיים חזקה בנכס, יחזיר את הנכס לחזקתם. ביהמ"ש המחוזי החליט כי המוכרים זכאים בדינם והורה לקונה לפנות את הנכס ולשלם למוכרים פיצוי מוסכם של 36,000 דולר. את המוכרים חייב ביהמ"ש להשיב לקונה את הסכום של 230,000 דולר. הקונה ביקש מביהמ"ש המחוזי כי יורה על עיכוב ביצוע פסה"ד עד לאחר סיום הליכי הערעור והמוכרים הסכימו למתן צו עיכוב, ובלבד שהקונה יפקיד בקופת ביהמ"ש את יתרת 130,000 הדולרים שהוא חייב ממילא לשלם למוכרים אם יתקבל הערעור. ביהמ"ש המחוזי החליט כי ביצוע הפינוי יעוכב ובלבד שיתרת המחיר על פי החוזה תופקד בקופת ביהמ"ש. המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, וכן הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד, כאשר הטענה היא נגד התנאי שהיתנה ביהמ"ש המחוזי לעיכוב הביצוע. הבקשה נדחתה.
ב. טוען ב"כ המערער כי ביצוע פסה"ד עלול להביא על הקונה נזק שאינו ניתן לתיקון, הואיל ואם יוחזר הנכס, ימכרו אותו המוכרים לצד שלישי. על כך משיב ב"כ המשיבים כי לכל קונה בכח הוא מסביר את המצב המשפטי, וכל הסכם מכירה יכלול פיסקהמפורשת שיכפוף את ההסכם לפס"ד שינתן בערעור בתיק דנא. תשובה זו יש בה מענה לטענת ב"כ המערער, בייחוד אם נותנים את הדעת לכך שעיכוב ביצוע פסה"ד בלא תנאים ראויים, יגרום למוכרים נזק שאין זה ראוי כי ישאו בו. בסופו של דבר המוכרים הם שזכו בדין ולא הקונה. האמת ניתנת להיאמר שהחלטת ביהמ"ש המחוזי לעניין עיכוב ביצוע בתנאי שנקבע באותה החלטה, היא כה צודקת וכה נכונה, עד שאין להבין כיצד ניתן להשיג עליה. לפיכך הוחלט לדחות את הבקשה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד מיכאלי למבקש, עו"ד אורין למשיבים. 20.11.92).
ע.א. 66/91 - בידרמן חברה לביטוח בע"מ נגד י.ד. מטר בע"מ ואח'
*תשלום דמי ביטוח עבור נכס כאשר בוטח ע"י השוכר, נשרף והמשכיר תובע את דמי הביטוח מכח חוזה בינו לבין השוכר(מחוזי ת"א - ה.פ. 855/90 - הערעור נדחה).
א. המשיבה (להלן: המשכירה) הינה בעלת נכס (להלן: המושכר) שהושכר למשיבים (הפורמליים) השני עד החמישי (להלן: השוכרים). לפי סעיף 11 לחוזה השכירות התחייבו השוכרים "לבטח את המושכר מפני כל נזק, לרבות נזקי שריפה ולהמציא למשכיר שיעבוד ביטוח". ביולי 1990 פרצה שריפה שבה נשרף המושכר. השוכרים ביטחו את המושכר אצל המערערת (להלן: המבטחת) אולם לא שיעבדו את זכויות הביטוח לטובת המשכירה. זו פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה, על דרך המרצת פתיחה, פסק דין הצהרתי כי זכאית היא לקבל את דמי הביטוח על פי הפוליסה. המבטחת טענה כי הואיל ו"המבוטחת" הם השוכרים, הרי כל עוד הם אינם דורשים את דמי הביטוח בגין כינונו של המבנה מחדש, אין המשכירה זכאית לקבלם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה וקבע כי "המשכיר בא בנעלי המבוטח בכל עניין הקשור בפוליסה... הן מחמת זכות הקניין שלו, הן מחמת השיעבודים שקיבל מהמבוטח והן מחמת כל דין אחר". הערעור נדחה.
ב. טענתה המרכזית של המבטחת היא כי זכויותיה של המשכירה הן זכויות של בעל שיעבוד, ולפיכך אין היא זכאית להפרע את כספי הביטוח כל עוד השוכרים (המבוטח) עצמם לא תבעו מהמבטחת. דין טענה זו להדחות. חוק חוזה הביטוח איננו עוסק בשיעבוד זכויות על פי חוזה הביטוח ולפיכך יש לפנות להוראות הדין הכללי. שני חוקים רלוונטיים לענייננו. האחד - חוק המשכון, והאחר - חוק המחאת חיובים. באשר לחוק המשכון - השוכרים מישכנו את זכותם לפי פוליסת הביטוח לטובת המשכירה, ולפי הגדרת
החוק גם זכות חוזית היא בגדר "נכס" הניתן למישכון. משמושכנה הזכות שיש לשוכר כלפי המשכירה, רשאי הנושה (המשכיר) לממשה כשם שהחייב יכול היה לממשה. הוא הדין אם רואים את הזכות שהעובדה מהשוכרים למשכירה כהמחאת זכות. השוכרים המחו את זכותם עפ"י הפוליסה על דרך השיעבוד, והמבטחת ידעה על המחאה זו והסכימה לה. אין לקבל את הטענה כי לא קיימת זיקת ביטוח בין המשכירה לבין המבטחת. חובת השיפוי של המבטח איננו מותנה באופיה של הזיקה של המבוטח לנזק, אלא באופי הנזק שנגרם ובשווי הנקוב בפוליסה. כשנשרף נכס, הנזק שנגרם אחד הוא, בין אם המחזיק בנכס היו הבעלים ובין אם מחזיק בו שוכר.
ג. אשר לטענת המבטחת כי על המשכירה היה להגיש תביעה רגילה נגד המבטחת והשוכרים ולתבוע את נזקיה ולא סעד הצהרתי בהמרצת פתיחה - אכן סעד הצהרתי איננו ניתן כעניין שבשיגרה, אך אין ספק כי ביהמ"ש מוסמך להעניקו וכי הדבר נתון לשיקול דעתו. מקובל כי סעד הצהרתי יינתן בכל מקרה בו הוכיח התובע, ראשית, כי בידו הזכות או כי קיים מצב עליו הוא מבקש להצהיר; ושנית, כי מן הראוי לשריין את הזכות הזו ע"י מתן פסק דין שישתיק כפירה והכחשה בעתיד עקב מעשה בית דין. המקרה שלפנינו עונה על שתי הדרישות דנן. יתירה מזו, בענייננו, הסעד ההצהרתי הוא הסעד המתאים ביותר. הנזק שאירע הוא ברור ביותר, ומתן הסעד ההצהרתי עשוי לקדם את הפרשה כולה, אם המבטחת תאות לשלם בגין הנזק אותו סכום שתדרוש המשכירה, או שהשתיים יגיעו להסדר כלשהו. משנקבע כי הסעד המתאים הוא הסעד ההצהרתי, אין ספק שההליך בו נקטה המשכירה הוא ההליך הנכון. עניינה של המרצת פתיחה בהבהרת מערכת היחסים שבין המבטחת למשכירה ואין עניינה בשאלת הנזק. השאלה היא שאלה משפטית שאיננה נדרשת לראיות, ואין מניעה לדון בה בהמרצת פתיחה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור. מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. אלמוג למערערת, עו"ד עדי זרנקין למשיבה. 15.11.92).
ע.פ. 203/92 - אלחנן סלומון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע מעשה מגונה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 399/91 - הערעור נדחה).
א. בליל ה- 28 לפברואר 1991, קרוב לחצות, חצתה המתלוננת מגרש ריק בקירבת ביתה בכפר סבא, הידוע בשם: "שטח חבס". היא הבחינה בזר העוקב אחריה והתחילה לרוץ. הזרהשיגה, תפס אותה בשיער ראשה והפילה ארצה. הוא גרר אותה לסבך של עץ תות קרוב ותחת איומים ניסה להסיר מעליה את בגדיה. בעוד התוקף גוהר מעליה, הרימה המתלוננת קול צעקה והתוקף נמלט. להערכת המתלוננת ארך האירוע כחמש עד שבע דקות. ממקום המעשה שבה המתלוננת לביתה, ובעלה יצא לתור את הסביבה בנסיון ללכוד את התוקף. למחרת פנתה המתלוננת למשטרה ומסרה פרטים על התוקף. הבעל יצא מדי ערב, במשך שבועות וחודשים ברציפות, לארוב לתוקף בשטח חבס ובסביבתו. לילה אחד, כחודשיים לאחר האירוע, הבחין באדם שהסתובב בשטח בנסיבות חשודות, כשמבנה גופו ותבנית דמותו תאמו את תיאור התוקף עליו שמע מאשתו. הוא רדף אחרי האיש אך זה חמק ממנו ונמלט. מספר חודשים לאחר מכן, בשעה 11 בלילה שוב הבחין הבעל באדם, הוא המערער, שפסע הלוך וחזור בשטח חבס ליד עץ התות וניסה להתקרב לשתי ילדות שחצו את השטח. הוא התקשר למשטרה, ושוטרים שהגיעו למקום קראו למערער לעצור, אך הוא נמלט ונלכד לאחר מכן בחדר מדרגות סמוך. כעבור מספר ימים, שבהם היה המערער משוחרר, נערך מסדר זיהוי ובו הצביעה המתלוננת על המערער וזיהתה אותו, באמירה החלטית וחד משמעית, כמי שתקף אותה וביצע בה מעשה מגונה. המערער הורשע בביצוע מעשה מגונה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. את הרשעת המערער ביסס ביהמ"ש בעיקר על זיהויו של המערער ע"י המתלוננת במסדר זיהוי. חיזוק למסקנה זו מצא השופט בהתנהגותו המוזרה של המערער בערב מעצרו, השוטטות בשטח בשעות הלילה ללא הסבר, ומנוסתו מפני השוטרים. הסניגור טען כי מסדר הזיהוי לא היווה ראיה בעלת ערך והצביע על ההבדלים בין תיאור דמות התוקף שנמסר על ידי המתלוננת למחרת האירוע במשטרה, לבין תיאורו בשיחתה עם קצין משטרה בליל המעצר. כן טען נגד תקינותו של הזיהוי. טענות אלה יש לדחות. באמרה הראשונה מסרה המתלוננת פרטים עיקריים באשר לגובהו של התוקף, מבנה הגוף, צבע השיער, וכיוצא באלה פרטים, ובשיחה עם קצין המשטרה בליל המעצר הוסיפה פרטים חדשים. מאידך, קשה היה לצפות ממנה, שבמצוקה הקשה בה היתה נתונה תהא מסוגלת ליתן דעתה לכל פרט ופרט. כן לא היה מקום לצפות שלמחרת האירוע, בעודנה תחת יישומה הקשה של הפגיעה, תזכור, ותקפיד להזכיר באמרתה, כל אותם פרטים שנקלטו בתודעתה. לאט לאט העלתה מזכרונה פרטים שונים ומסרה אותם לבעלה עוד לפני שנעצר המערער, ועל יסוד פרטים אלה זיהה הבעל את המערער כשעקב אחריו. גם באשר לזיהוי לאחר המעצר אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי היה זה זיהוי כדין וזיהוי וודאי.
ג. אשר לעונש - השופט לא התעלם מעברו האישי ומצבו הנפשי של המערער, ואף מצא קשר ברור בין מצב זה לבין מעורבותו של המערער בביצוע העבירה. אף שסבר שעל העונש לבטא בראש ובראשונה את חומרת המעשה, שיקולי ההרתעה וצרכי ההגנה על הרבים, ייחס ביהמ"ש משקל ראוי גם לנסיבותיו האישיות של המערער.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד גז למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 11.12.92).
ע.פ. 3122+3196/91 - מדינת ישראל נגד יוסף בן סאלם אלעביד
*הרשעה בביצוע נסיון לאונס וזיכוי מביצוע אונס(מחוזי ב"ש - ת.פ. 102/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. ביום 6.2.90 בשעות הלילה הלכה המתלוננת נ' ליד איצטדיון הכדורגל בבאר שבע. מישהו חלף על פניה ואחר כך תפס אותה מאחור, גרר אותה לעבר חורשה, מרחק כ- 150 מטר ושם הפשיט אותה בכח וקיים איתה מגע מיני מלא. לאחר מכן הסתלק מהמקום עם רכב לבן. המתלוננת התלוננה אותו ערב ומסרה פרטים מזהים של התוקף ובכלל זה שיש לו מבטא ערבי. עוד ציינה כי התוקף שאל אותה אם היא מעשנת וניתן היה להבין שעישון מפריע לו. לאחר מכן, ביום 22.2.90 הלכה המתלוננת ע', בחורה בגיל 21, באותו מקום ממש ובחור שחלף על פניה הסתובב, לפת אותה בצווארה, גרר אותה לכיוון החורשה והשתמש לשם כך בכוח רב. המתלוננת החלה לשוחח עימו והוא ניסה לאנוס אותה אך לא הצליח. ע' אמרה לתוקף שיפסיק את נסיונותיו והשניים המשיכו לשוחח ביניהם. תוך כדי שיחה הציתה ע' סיגריה כדי שתוכל להבחין בפניו. התוקף ליווה את ע' למדרכה כשהם מסכמים כי ייפגשו למחרת. במדרכה ראתה ע' היטב את פניו. השניים נפרדו וע' ראתה לאחר מכן את התוקף כשהוא עובר על פניה במכונית סובארו לבנה ואף צפר לה. עוד אותו ערב התלוננה במשטרה.
ב. המשטרה הציבה פתיון ביום 1.3.90, ובשעה 10 בערב לערך הגיעה למקום מכונית סובארו וממנה יצא המשיב. הוא נכנס לתוך החורשה שמעבר למדרכה שעליה עמדה השוטרת כהן. היא כרעה על ברכיה והאיש שאל אותה במבטא ערבי מה קרה. כשניסו לעצור אותו ברח. במכונית שנשארה במקום נתפס תיק שבתוכו היתה תעודת הזהות של המשיב. המכונית רשומה ע"ש אחיו. כשבועיים לאחר מכן נתקלה המשטרה במשיב שחזר ונמלט. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האיש שברח מהשוטרים ביום 1.3.90 היה המערער ובכך אין להתערב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירה של נסיון לאונס של ע', בהתבסס על מסדר
זיהוי שבו זיהתה אותו וכן על הנסיבות הנוספות ובכללן בריחתו של המשיב מהשוטרים. מאידך, זיכה ביהמ"ש את המשיב מעבירת האונס של נ', מן הטעם שהזיהוי של נ' במסדר חי לא היה זיהוי ודאי ונותר ספק סביר ביחס לאשמתו. בגין ההרשעה בנסיון לאונס גזר ביהמ"ש למשיב מאסר בפועל של 6 שנים. המשיב מערער על הרשעתו בנסיון האונס ועל חומרת העונש ואילו המדינה ערערה על הזיכוי מאונס של נ' וביקשה החמרה בדינו אם יימצא אשם באינוס זה. ערעורה של המדינה נתקבל.
ג. כמו הערכאה הראשונה, גם ביהמ"ש העליון חזה בסרט וידיאו בו צולמה נ' במסדר הזיהוי החי, והגיע למסקנה, כמו ביהמ"ש המחוזי, שאין להרשיע עפ"י זיהוי זה לבדו. ברם, גם אם כך הדבר, קיימות ראיות נוספות שיש בהן כדי למלא את החסר ולהסיר את הספק בדבר אשמתו של המשיב. הזיהוי של המערער ע"י נ', זיהוי הקרוב לודאי, בצירוף הדמיון של נסיבות ביצוע העבירה ב- נ' ו- ע' שלגביה קיימת הוכחה שהיא בוצעה ע"י המשיב, והפרטים המזהים שנתנה נ' לגבי התוקף כבר בערב המקרה, פרטים התואמים את המשיב, כל אלה בהצטברותם, אינם מותירים ספק סביר בדבר אשמתו של המשיב.
ד. באשר לדמיון בנסיבות בין מקרה של ע' לזה של נ' - קבע ביהמ"ש המחוזי שאין לדבר על "שיטה" בשני המקרים. אולם אין צורך לקבוע כי קיימת עדות בדבר "שיטה" שעל פיה ניתן לקבוע בבטחון כי מי שהוכחו לגביו נסיבות הביצוע במקרה ע' היה גם זה שביצע את המעשים ב- נ'. אין הרשעת המשיב מתקיימת או אינה מתקיימת על פי התשובה לשאלה אם הוכחה "שיטה", שהרי קיים הזיהוי הכמעט ודאי שזוהה המשיב ע"י נ' במסדר הזיהוי. נוסף לכך קיימת העובדה שהמשיב בא למקום האירוע כעבור כשבוע עם מכונית סובארו לבנה, ניגש אל השוטרת וכשנוכח שמדובר באנשי משטרה ברח מהמקום ולאחר מכן שוב ברח מהשוטרים. כלל הראיות אינו מותיר ספק בכך שהמשיב הוא שביצע את האונס של נ' ובעניין זה יש לקבל את הערעור של המדינה.
ה. עם הרשעתו של המשיב בעבירה של אינוסה של נ' מתבקשת החמרה בענשו. עונש של 6 שנות מאסר הוטל על המשיב בשל ניסיון לאונס של ע' והנה מתברר שמיוחסת לו עבירה מינית נוספת של אונס ממש שביצע שבועיים קודם לכן, תוך שימוש באלימות ובאיומים. בהתחשב בכך שהמדובר בשתי עבירות מאותו סוג, ובהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות, יש להטיל על המשיב בגין שתי העבירות מאסר בפועל לתקופה של 10 שנים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, חשין. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עו"ד ש. זילברמן למשיב. 8.11.92).
ע.פ. 3940/91 - קבועה בן חסין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לרצח בגין יריות לעבר חיילים שחיכו בתחנת הסעה וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער קנה בזמנו רובה סער "גליל", מחסניות וכדורים ונטל אותם עמו בטנדר שלו ביום האירוע - 22.5.89. הוא חלף על פני תחנת הסעה לחיילים בכביש נבטים, בה המתינו שלשה חיילים, סב על עקבותיו, ירד מרכבו והחל לירות לעבר החיילים. בסה"כ ירה המערער 24 כדורי רובה. המערער הודה בעובדות הנ"ל והמחלוקת סבה לעניין השאלה אם הוכחה הכוונה להמית הדרושה להרשעה בעבירה של נסיון לרצח. ביהמ"ש המחוזי החליט שהוכחה הכוונה להמית, בין השאר על יסוד כיוון היריות, סימני פגיעה של אחד הקליעים שנמצאו בגובה הבטן של אדם ממוצע, והמספר הרב של היריות שנורו. לפיכך הורשע המערער בעבירה של נסיון לרצח ונדון ל- 12 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ב. הסניגור טען כי ביהמ"ש לא התחשב באמרתו של המערער במשטרה שהוגשה בהסכמה, יחד עם כל חומר הראיות שבתיק המשטרה, ועל כן יש לראות את המדינה כמסכימה לתוכנה של אותה אמרה, שלפיה לא התכוון המערער לפגוע בחיילים. אין ממש בטענה זו. כל אשר
אמר המערער באמרה היה שהוא לא התכוון לפגוע בחיילים, אך לא נתן הסבר של ממש לסיבת היריות. עצם העובדה שהמדינה הסכימה להגשת הראיות שבתיק הפלילי, אין משמעותה שהמדינה הסכימה גם שלא היתה למערער כוונה להמית.
ג. אשר לעונש - הסניגור הצביע על נסיבותיו האישיות של המערער, על הודייתו וחרטתו, וכן על כך כי עברו אינו מכביד וכי לא נשא מעודו עונש של מאסר. כמו כן הצביע הסניגור על כך שאיש מהחיילים לא נפגע. ברם, ביהמ"ש צריך להגן על חיילים הנוסעים ונמצאים בדרכם לצורך מילוי תפקידם, והגנה זו תוכל להיות יעילה רק אם ידע כל אדם המתכוון לפגוע בחיילי צה"ל כי הוא יענש בחומרה רבה בשל נסיון לפגוע בהם. מקרים של נסיונות להתנכל לחיילים המצויים בעיקר באתרים נדחים הולכים ורבים, וגם אם מביאים בחשבון את כל הנסיבות לקולא, הרי שיקולי הרתעה ראויים מחייבים הטלת עונשים מרתיעים של ממש ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, מלץ. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 18.11.92).
בש"פ 5277/92 - מדינת ישראל נגד לאון בן עטיה
*הארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 (גניבות רכב)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נדחתה).
א. ביום 12.11.92 הוגש נגד המשיב כתב אישום הכולל 31 פריטי אישום בעבירות של גניבת מכוניות, פירוקן, שינוי זיהויין ומכירתן. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. ערר שהוגש בעניין זה נדחה. בהחלטה מיום 19.1.92 אומר המשנה לנשיא אלון כי "אמנם תחילת שמיעת ההוכחות נקבעה רק לחודש מאי 1992. (התובע) ציין, כי הישיבות שנקבעו תספקנה לסיום שמיעת המשפט, ויש לשער כי משפטו של העורר יסתיים מהר יותר מן הזמן הממוצע...". מסתבר שתקווה זו התבדתה, ועתה מבקשת התביעה הארכת המעצר בשלשה חודשים נוספים. בבקשתו מדגיש ב"כ המדינה את העבירות החמורות המיוחסות למשיב, את עברו והעובדה שתלוי נגדו מאסר על תנאי של 6 חודשים. עוד הזכיר התובע כי נקבעו 3 ישיבות נוספות לשמיעת הראיות, שתיים בדצמבר ואחת בינואר בהן עשוי להסתיים המשפט. הבקשה להארכת המעצר נדחתה.
ב. מאז מעצרו של המשיב, כחודש לפני הגשת כתב האישום, חלפו כ- 13 חודשים. כבר מלכתחילה נקבעה תחילת שמיעת הראיות למועד שהוא כ- 6 חודשים מאז הוגש כתב האישום, והמשנה לנשיא הביע תקווה כי המשפט יסתיים מהר לאחר שתתחיל שמיעתו. מה שאירע בפועל שונה בתכלית. בתיק נתקיימו עד היום 5 ישיבות בלבד, וגם אם שתי ישיבות נדחו לבקשת מי מהצדדים, עדיין קביעת חמש ישיבות בחמישה חודשים, כשכבר מלכתחילה התחיל המשפט להשמע באיחור, אינו עונה על הצורך לדון בהקדם בתיקים פליליים בהם מצוי הנאשם במעצר. תחזיתו של ב"כ המדינה בדבר מועד סיום המשפט אינה מקובלת על סניגורו של המשיב. מסתבר שבשל תקלה שאירעה בהמצאת חומר ראיות ע"י התביעה לסניגוריה, לא ניתן היה לחקור ולסיים את החקירה של עד תביעה אחד, ואפשר ויהיה צורך להזמין עדים שכבר העידו שיעידו שוב. התקלה האמורה לא היתה תקלה יחידה והיו תקלות נוספות. על סמך כל האמור אין הצדקה להורות על המשך מעצרו של המשיב. לפיכך הוחלט לשחררו בערובה.
(בפני: השופט אור. עו"ד ח. משגב למשיב. 10.11.92).
ע.א. 1098/90 - ישראל יעקב ואח' נגד רפי פיטוסי ומנורה חברה לביטוח בע"מ (הערעור נתקבל בחלקו).
*פיצויים בתאונת דרכיםא. המערער, יליד 1966, נפגע בתאונת דרכים בספטמבר 1982. המשיבים אחראים לפצותו על נזקיו. המערערים 2 ו- 3 הם הוריו של המערער ותבעו את המשיבים כמיטיבים
של המערער. לפי קביעתו של ביהמ"ש המחוזי נפגע המערער קשות ונותרה בו נכות צמיתה בשיעור משוקלל של %55 המורכבת מ- %50 בשטח הנוירופסיכיאטרי ו- %10 בשטח האורטופדי. בהתאם לחוות דעת רפואית אין להאמין כי ימצא מסגרת עבודה פרודוקטיבית שתוכל לקלוט אותו ולשקמו באופן חיובי. ביהמ"ש המחוזי ציין כי חברו יחד אישיותו הבסיסית הרדודה של המערער לפני התאונה עם פוטנציאל נמוך ועם כוחות דלים למיצוי הפוטנציאל, כשעל רקע זה באה פגיעה קשה ביותר שהביאה למצב בו שרוי המערער עם נכות כשהוא בלתי משוקם ומובטל מכל עשייה. ביהמ"ש החליט לקבוע את נזקיו של המערער בדרך האומדן. לגבי הפסד כושר ההשתכרות ציין ביהמ"ש כי המערער לא עשה די כדי להשתקם וכי אין לשלול אפשרות שימצא עיסוק כלשהו בעבודות פשוטות. לגבי כושר השתכרותו קבע ביהמ"ש כי אין לראות בשכר הממוצע במשק בסיס לקביעת הפסד כושר ההשתכרות, שכן גם לולא התאונה היה המערער משתכר פחות מכך. בסופו של דבר קבע ביהמ"ש בדרך האומדן הפסד השתכרות בעבר, עד מועד פסה"ד ביום 30.1.90, 50,000 ש"ח, הפסד השתכרות בעתיד 200,000 ש"ח, וכן פיצויים בגין עזרת הזולת הוצאות רפואיות בגין העבר, והוצאות רפואיות צפויות בעתיד, אישפוז צפוי בעתיד, ונזק שאינו ממוני. הערעור נדחה פרט לעניין הפסד כושר ההשתכרות בעתיד.
ב. באשר לטענה שלא היה מקום לקבוע הפסד השתכרות בדרך האמדן - דרך האמדן הגלובלי אינה פסולה כאשר חסרים נתונים לחישוב אקטוארי, כמו, למשל, כשכושר ההשתכרות לולא התאונה אינו ברור והשכר הממוצע במשק אינו יכול להוות מודד, וכן כשמידת הפגיעה בכושר ההשתכרות קשה לקביעה. אשר לטענה כי אלמלא התאונה היה מגיע המערער לכושר השתכרות השווה לשכר הממוצע במשק - גם טענה זו דינה להידחות. אמנם נפסק בעבר כי לגבי קטינים קובעים את ההפסד בהתאם לשכר הממוצע במשק, ואולם בענייננו היו למערער בעיות כבר קודם התאונה, ולפיכך אין לומר שהיה מגיע לשכר הממוצע במשק לולא התאונה. גם הטענה שכאילו איבד המערער את מלוא כושר השתכרותו כתוצאה מהתאונה אינה יכולה להתקבל. על פי חוות הדעת המקצועיות יוכל הוא להשתכר השתכרות כלשהי בעתיד.
ג. ב"כ המערער הדגיש את העובדה שהמערער מקבל גימלה מהמוסד לביטוח לאומי, כנכות כללית, כשזו מחושבת לפי %100 הפסד כושר ההשתכרות, ולטענתו, כשהחליט ביהמ"ש לנכות את מלוא הגימלאות שמקבל המערער מהסכום שפסק לו, היה צריך לצאת מהנחה של הפסד מלוא כושר ההשתכרות גם בבואו לקבוע את הפסדו של המערער. אין ממש בטענה זו. בהחליטו לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, לא עשה ביהמ"ש אלא את מה שמחייבו הדין, ללא שהביע או שהתכוון להביע בכך את דעתו על גובה הפסד כושר ההשתכרות של המערער.
ד. על אף כל האמור יש לומר כי באובדן הפסד כושר ההשתכרות קופח המערער במידה המצדיקה התערבות. הסכום של 200,000 ש"ח, מבוסס על הפסד חודשי של 700 ש"ח, ולאור הפגיעה הקשה בכושר השתכרותו של המערער כאמור, אפילו היה כושר ההשתכרות לפני התאונה פחות מהשכר הממוצע במשק, נופל הסכום בצורה משמעותית מהסכום שראוי היה לפסוק. לפיכך, בדרך של אמדן, כדי שלא לקפח את המערער, יש להעמיד את הסכום של הפסד כושר השתכרות בעתיד על 300,000 ש"ח. פרט לכך יש לדחות את הערעור.
ה. ב"כ המשיבים טען כי לא הוכח במידת ההסתברות הדרושה כי המערער עשוי להגיע בעתיד למצב שיצטרך להתאשפז, ולכן לא צריך לקבוע לו פיצוי בראש נזק זה. טענה זו אין לקבל. ביהמ"ש עוסק בהערכת סיכונים וסיכויים לצורך קביעת גובהו של הנזק, ומידת הוודאות הנחוצה בעניין זה אינה זו הנדרשת לקביעת עובדה שהתרחשה במשפט אזרחי, דהיינו נטייה של מאזן ההסתברות. עניין לנו בהערכת סיכוי ולא בקביעת
עובדה. על כן, יש להתחשב גם בסיכוי שהוא פחות מ- %50, תוך ששיעור הסיכוי יתבטא בשיעור הפיצויים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד יצחק מנדה ואח' למערערים, עו"ד ח. גלזר ואח' למשיבים. 3.11.92).
ע.א. 320+1738/90 - מפעלי לוקי לבניה בע"מ נגד גוברין רוחי מחמוד ואח'
*פיצויים בתאונת עבודה(מחוזי חיפה - ת.א. 360/86 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת קיבלה, כקבלן ראשי, עבודות בנייה באתר בנייה במצפה יריחו מאת המזמין. המשיב 1 (להלן: המשיב) עבד עובר לתאונה כטפסן בנייה אצל המשיבים 2 ו- 3 (להלן: המשיבים). אלה קיבלו על עצמם את העבודה כקבלני משנה עצמאיים אצל המערערת, ובנוסף לכך מונה המשיב 2 למנהל עבודה מטעם המערערת באתר הבניה. באחד הימים עסק המשיב בהכנת תקרת חדר מדרגות ליציקה, נפל עם הסולם שעליו ניצב ונחבל. לפי גירסת המשיב סיפקו לו מעבידיו, המשיבים, סולם מאולתר שייצרו במקום מעצים וקרשים שהיו בנמצא באתר הבניה. הם גם העמידו לעזרתו עובד זוטר שיעבוד תחת פיקוחו ויסייע בידו, אך לטענתו נועד הסיוע להיות רק בעבודות הטפסנות. לפי גירסת המשיבים העמידו לרשות המשיב, שהיה טפסן ותיק ומנוסה, סולם תקין וגם העמידו לעזרתו עוזר לכל דבר, אלא שהמשיב מתוך רשלנות שלו גרם לקריסת הסולם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיב וקבע כי התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנותם של המשיבים. נדחתה הטענה בדבר רשלנות תורמת של המשיב. ביהמ"ש קבע כי המשיב השתמש באופן סביר בסולם והטענה כי שגה והתרשל בכך שלא נסתייע בעוזר נדחתה משום שלדעת ביהמ"ש לא לשם כך הועמד לרשותו העוזר. אשר למערערת קבע ביהמ"ש כי היא אחראית כלפי המשיב בשל אחריותה השילוחית למעשיו ומחדליו הרשלניים של משיב 2 ששימש באתר הבניה כמנהל עבודה מטעמה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו את רשלנותם של המשיבים. באשר לטענה כי אין בחומר הראיות הוכחה כי הסולם לא היה יציב כיוון שהיה מאולתר - נכון שאין הוכחה ישירה לכך, אולם המסקנה כי הסולם החליק בשל חוסר יציבותו, היא המסקנה הסבירה ביותר בנסיבות העניין. השימוש בסולם שנעשה ע"י המשיב שעובד בעבודות כגון דא, היה נכון מבחינתו, שכן הניח את הסולם על משטח ישר ונקי. האפשרות הסבירה ביותר היא כי ההחלקה נבעה מחוסר יציבותו של הסולם עצמו ולא מהצבה בלתי נכונה שלו, או מאובדן יציבותו של המשיב.
ג. המשיבים כמעבידים, חייבים לספק לעובדיהם מקום עבודה בטוח, שיבטיח כי שלומם לא ייפגע במהלך העבודה. הסיכון הכרוך בסולם שסיפקו הוא כי יקרוס או יחליק, וצריך היה לצפות סכנה זו. דווקא העובדה שמדובר בעבודה שיגרתית ושימוש בכלי שכיח, יכול להקהות את חושיו של עובד לרבות המנוסה ביותר, ולגרום לכך כי הוא לא ישים לב לסכנה הטמונה בכלי. המעביד אינו יוצא ידי חובה בכך שהוא סומך על מיומנות עובדיו.
ד. באשר לטענה כי סופק למשיב עוזר שעבודתו כללה בחובה את החזקת הסולם - לעניין זה יש לקבל את ערעור המשיבים. משהועמד עובד לעזרת המשיב הוא יכול היה להסתייע בו גם בהחזקת הסולם. המנעות מלעשות כן מטילה אחריות מסויימת גם על המשיב, אך אינה פוטרת את המשיבים מאחריותם. לפיכך יש לייחס למשיב רשלנות תורמת ולהעמידה על %30. על העובד מוטלת חובה כלפי עצמו, להתנהג בצורה סבירה בנסיבות העניין, והמשיב לא נהג כך משלא ניסה להסתייע בעוזרו כהחזקת הסולם והבטחת יציבותו. כל עובד מנוסה ובר דעת היה מבין כי עבודה על סולם מאולתר יש בה מידה רבה של סיכון.
ה. לעניין האחריות השילוחית של המערערת - ביהמ"ש המחוזי מצא כי יש לחייב את המערערת בנזקיו של המשיב מכוח אחריותה השילוחית למעשיו ומחדליו של המשיב 2 ששימש מנהל עבודה מטעמו, במקביל להיותו קבלן משנה אצל המערערת. ב"כ המערערת טוען כי המשיב 2 לא היה עובדה ולא שלוחה של המערערת וכל מינויו כמנהל עבודה לא בא אלא כדי למלא אחר תקנות הבטיחות בעבודה. בהתחשב בראיות שבאו בפני ביהמ"ש יש לדחות טענה זו. המשיב 2 כמנהל עבודה היה אחראי לניהול העבודה בשטח ובאמצעותו פיקחה המערערת על התקדמות העבודה. המערערת יכלה לשלוט על הדרך בה ביצע המשיב 2 את העבודה בעבורה ולפקח עליו. לפיכך, קביעת ביהמ"ש המחוזי כי המערערת אחראית באחריות שילוחית בדין יסודה.
(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. פרייליך למערער, עו"ד מחמיד חוסיין למשיבים. 18.11.92).
בג"צ 4537/92 - זיאד סאפורי נגד מדינת ישראל
*הקראת כתב האישום כ"התחלת המשפט" לצורך מעצר עד תום ההליכים(בקשה למתן צו הביאס קורפוס - הבקשה נדחתה).
א. העתירה מתייחסת לשאלת פרשנותו של סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי שלפיו "נאשם שלאחר הגשת כתב האישום עליו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי ששים ימים ומשפטו לא התחיל - ישוחרר מן המעצר". נגד העותר הוגש כתב אישום וניתן לגביו צו מעצר עד תום ההליכים. בתוך התקופה של חודשיים נתקיימה ההקראה של כתב האישום, העותר לא הגיב על האמור בכתב האישום וביהמ"ש ראה בכך היעדר תגובה. התיק הועבר לשופט אחר שימשיך בדיון. העותר טוען כי אין לפצל את הדיון, וכי לא ניתן לקרוא את כתב האישום בפני שופט אחד ולקיים המשיך הדיון במועד אחר לפני שופט אחר. מכאן, כי אם הוקרא כתב האישום ואותו שופט אינו ממשיך בדיון, אין לראות בכך תחילת משפט, ויש לשחרר את העותר מהמעצר, שכן "משפטו לא התחיל" תוך חודשיים. העתירה נדחתה.
ב. ראשית, לאחר שניתן צו המעצר נדון העותר בתיק אחר למאסר של שנה וריצוי עונשו לא עוכב כבקשתו. לאור נתון זה אין ממילא להעלות טענה בדבר כליאה בלתי חוקית ובכך בלבד היה כדי לדחות את העתירה. גם לגופם של דברים - ההקראה כאמור ע"י השופט מהווה תחילת משפט, ואין חובה כי אותו שופט ימשיך בדיון במשפט, וגם אין לקבל את הטענה כי צריך מיד להתחיל בגביית הראיות. ביהמ"ש רשאי מזמן לזמן לדחות את תחילת המשפט או המשכו כפי הצורך, וכל עוד לא הוחל בגביית ראיות רשאי שופט אחר להמשיך במשפט מהשלב שאליו הגיע קודמו. אשר על כן אין ללמוד מהוראות החוק כי הקראת כתב האישום לא היתה בגדר תחילת משפט לצרכי סעיף 52, וכי אסור היה להעביר את המשך הדיון לשופט אחר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יהונתן בוטח לעותר, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 17.11.92).
רע"פ 4654/92 - אבי ארגוב נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בעבירות מע"מ ואחידות העונשים(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בעבירות על סעיף 117 לחוק מס ערך מוסף ובימ"ש השלום גזר לו מאסר בפועל של 18 חודש, מאסר על תנאי של שנתיים, ותשלום קנס של 20,000 ש"ח. בערעור לביהמ"ש המחוזי טען הסניגור כי העונש חורג מן המקובל, וביהמ"ש המחוזי ציין לעניין זה את חומרת העבירה של גזילת כספי הציבור ע"י העלמת מס. באשר לתיק שהסניגור הפנה אליו, ואשר שם הוטל, בעקבות עיסקת טיעון, מאסר בפועל של 6 חודשים בלבד, הבהיר ביהמ"ש המחוזי כי העובדה שמדובר בעיסקת טיעון, אינה יכולה להסביר
את ההבדל המהותי לעניין אורך תקופת המאסר שהוטלה. ביהמ"ש ציין כי גם המערער שבפניו הודה וחסך מזמנו של ביהמ"ש ולעניין זה מצבו דומה למצבו של מי שהגיע לעיסקת טיעון עם התביעה. לפיכך הפחית את המאסר לשנה אחת. הבקשה לערעור נוסף נדחתה.
ב. ההשוואה עם מקרים אחרים, היא בגדר אמת מידה מוצעת להשוואה, כאמצעי לשכנועו של ביהמ"ש כי יש מקום להקלה. אך מובן שלא ניתן להתוות תחימה מדוייקת ונוקשה של ענישה לגבי סוגי עבירות, וגם תוך רצון למנוע תחושה של אפלייה פסולה, אין לזנוח את האינדיבידואליזציה של העונש. יחד עם זאת, יש לזכור כי המגמה של יצירת רמת ענישה רצוייה, אינה מתיישבת עם הסכמי טיעון בהם מסכימה המדינה מראש, לעונש הנופל בהרבה מן הרמה עליה מבקשים להגן בתיקים אחרים. עם זאת, היעדר העקביות בגישת המדינה אינה יכולה להצדיק כשלעצמה, ובכל מקרה, את התערבות ביהמ"ש העליון. היא גם אינה יכולה לשמש קו מדריך לבתי המשפט הדנים בעבירות נשוא הבקשה דנן. בתי המשפט בוחנים מה המשמעות של יישור בקו, לפי המכנה המשותף הנמוך ביותר, ואם הם סבורים, תוך התייחסות למהותן, היקפן ותדירותן של העבירות נשוא הדיון, כי העונש ההולם הוא כדוגמת זה שנגזר במקרה דנן, אין בסטיות מרמת הענישה בעבר כדי להכריע.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מרדכי שבולת למבקש, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 1.11.92).
רע"א 5432/91 - אברהם אורן נגד צילה לוי
*תביעה בסדר דין מקוצר(הבקשה נדחתה).
א. המנוחה אלה שווד ז"ל נתנה למבקש יפוי כח באוקטובר 1985. המשיבה היא יורשתה של המנוחה שנפטרה באוגוסט 1987. בתביעה בסדר דין מקוצר שהוגשה לבימ"ש השלום נתבע סכום של כ- 120,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה שהוצאו מחשבונות המנוחה, חלקו בחיי המנוחה וחלקו אחרי מותה, כאשר הטענה היא שהכסף נלקח לצרכיו האישיים של המבקש, בניגוד להתחייבותו של המבקש כלפי המנוחה. המבקש ביקש למחוק את הכותרת "סדר דין מקוצר" ולחילופין ביקש רשות להגן. הרשם נעתר לבקשה החילופית, אך התנה זאת בהפקדה במזומן של 66,000 ש"ח, או המצאת ערבות בנקאית על הסכום האמור תוך זמן קצוב. המבקש לא עמד בתנאי ההפקדה ולבקשת המשיבה ניתן פס"ד כמבוקש והוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי דן בשאלה אם כלל ניתן היה להגיש את התביעה בסדר דין מקוצר ודחה את טענת המבקש בסוגייה זו בציינו כי יפוה"כ הוא שיצר את ההתחייבות לפעול בחשבונות המנוחה עבורה ולמשוך סכומי כסף למענה, ומכאן כי עניין לנו בתביעה שתקנה 202(1) רואה אותה כנושא אפשרי לתביעה בסדר דין מקוצר. מאידך התייחס ביהמ"ש המחוזי לכך כי מלכתחילה אובחן חלק מן התביעה שלגביה נדרשה ההפקדה או הערבות וחלק אחר שלגביו ניתנה רשות להגן ללא תנאי. לפיכך התקבל הערעור בחלקו ע"י ביהמ"ש המחוזי, באופן שחיובו של המבקש הועמד על 66,000 ש"ח ולגבי יתרת סכום התביעה ניתנה רשות להתגונן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. מתן תיאור משפטי בתובענה שייחס למעשה הנ"ל גם אופי של מעשים הפסולים על פי הוראות אחרות של הדין, אינו מונע תביעה בסדר דין מקוצר, אם נתקיימו לגבי כל הסכום נסיבות מבין אלה שתקנה 202 מונה אותן. מדובר בענייננו על תביעת סכום הנכנס לכאורה כל כולו "מתחת לחופתו" של סדר הדין המקוצר, ולא בצירוף של עילות תביעה נוספות שלא נכנסו לגדר החיוב על פי ההתחייבות הקצובה. התיאור של מעשי המבקש כמובא בתובענה אינו מתייחס לעילות נפרדות הנשענות על נתונים נוספים או נפרדים, אלא על אותה מערכת עובדות. היותו של מעשה פלוני גם עוולה, אינו פוסל
כשלעצמו תביעה לפי תקנה 202 הסבה על סכום קצוב וריבית, כל עוד העוולה רק מוזכרת ואינה משמשת עילה לתביעת פיצויים לפי אותה תובענה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אלה מירז למבקש. 15.11.92).
ע.א. 2889/91 - מן תעשיות שימורי מזון ודגים בע"מ נגד שיא אחזקות בע"מ
*העברת מחלוקת להכרעת בורר לפי הסכם בוררות(מחוזי ת"א - המ' 12736/90 - הערעור נתקבל).
א. בין המערערת לבין המשיבה נתגלעו חילוקי דעות בשאלה של פרעון הלוואה שניתנה ע"י המערערת למשיבה בינואר 1985. בין הצדדים נוהל מו"מ כאשר לפרוצדורה הראוייה לבירור המחלוקת. המגעים הניבו הסכם שלפיו, בנסיבות מסויימות, תעמוד למערערת הזכות לפנות לביהמ"ש המוסמך ולחילופין להעביר את המחלוקת להכרעת בורר, שהוסכם על הצדדים, וזאת לפי בחירת המערערת. בהתאם להסכם ובהמשך לו בחרה המערערת להעביר את המחלוקת להכרעת הבורר. 3 ימים לפני ישיבת הבוררות הראשונה חזרה בה המשיבה מהסכמתה לבוררות והמערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה למינוי בורר. ביהמ"ש קבע כי הסכם הבוררות רחב דיו, וכולל בתוכו את התביעה שהמבקשת רוצה להביא בפני הבורר. מנגד קיבל ביהמ"ש את טענת המשיבה כי מן ההכרח להגיש תביעה נפרדת של המשיבה נגד מי שאין עמם הסכם בוררות (בעלי מניות לשעבר ודירקטורים הן בחברה המערערת והן בחברה המשיבה) ופיצול דיון שכזה עלול לגרום לפגיעה בזכויותיה של המשיבה. לפיכך השתמש ביהמ"ש בשיקול הדעת המוקנה לו לפי חוק הבוררות ודחה את הבקשה למינוי בורר. הערעור נתקבל.
ב. מדובר בהסכם ברור וחד משמעי. לא זו בלבד שעל פי אותו הסכם ניתן להעביר את ההכרעה לידי בורר, אלא שהמשיבה מסרה את הבחירה בידי המערערת ובידיה לבחור בין הליך רגיל לבין בוררות. הכלל הוא שהסכם בוררות יש לקיימו, אלא במקרים חריגים, אשר המקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם. בעת חתימת ההסכם היו כבר ידועות לצדדים כל אותן עובדות, עליהן מצביעה המשיבה כעת, ועליהן הסתמך ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו. זאת ועוד, כשנחתם הסכם הבוררות כבר כיהנו בחברה המשיבה המנהלים החדשים והם שהניעו את הסכמתם להעברה של מחלוקת אפשרית בנדון לבוררות.
ג. גם לגופו של עניין לא נראה כי שיקולי נוחות מחייבים את דחיית בקשתה של המערערת. נהפוך הוא: בו בזמן שנקודות המחלוקת בין הצדדים דנן, שיהיה על הבורר להכריע בהן, הינן לכאורה מצומצמות למדי בהיקפן, הרי עשויה העברת הדיון לביהמ"ש, וצירוף הצדדים הנוספים שהוזכרו ע"י המשיבה, להביא לידי סיבוך וסירבול הדיון. מכל מקום, במידה וההתפתחויות שחלו נמשך הזמן בניהול החברה ובהחזקת מניותיה רלוונטיות לעניין, אין מניעה לכך שעובדות אלה תובהרנה בפני הבורר ע"י השמעת העדים המתאימים. אם כתוצאה מפסק הבוררות יתעורר הצורך לברר את החלוקה המתאימה בין חובה של המשיבה וחובותיהם של גורמים נוספים, אין מניעה לכך שבירור זה ייעשה במסגרתה של תביעה נפרדת.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד י. עמיהוד בן פורת למערערת, עו"ד עמיר בן נפתלי למשיבה. 24.11.92).
בש"א 4235/92 - שרה שמילוביץ ואח' נגד הכונס הרשמי
*הצבת תנאי לעיכוב הליכי הוצל"פ בלי לברר יכלתם הכספית של החייבים לעמוד בתנאי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשת המבקשים והחליט לעכב הליכי הוצל"פ המתנהלים נגדם, ובכללם הליכי ביצוע פקודות מאסר ומכירה של מעוקלים. ההחלטה ניתנה בתיק פשיטת רגל, בו ביקשו המבקשים להכריז עליהם כפושטי רגל, והעיכוב הותנה בתשלום של 25,000 ש"ח. על תנאי זה לעיכוב הגישו המבקשים ערעור לביהמ"ש העליון ובקשתם היא
לעכב את ביצוע הליכי ההוצל"פ עד להחלטה בערעור. הבקשה נתקבלה במובן זה שהתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון מחדש בבקשה הנדונה.
ב. השאלה היא אם ערעור על ההחלטה הנ"ל לביהמ"ש העליון היא בזכות או ברשות. אם יש לראות את ההחלטה כ"צו בפשיטת רגל" כי אז אפשר לערער עליה לביהמ"ש העליון בזכות. אך אם ההחלטה אינה "צו בפשיטת רגל" כי אז נראה שזו "החלטה אחרת" והערעור הוא ברשות, ורשות לא נתבקשה ולא ניתנה. אם כי נראה יותר כי נכונה הדעה שאין מדובר כאן ב"צו בפשיטת רגל", אין זה מן הראוי להחליט בסוגייה זו במסגרת בקשה זו. גם בהנחה שההרכב שידון בערעור יחשוב כי הערעור טעון רשות, כי אז יהיה מוכן לראותו כאילו נתבקשה רשות ערעור ונענתה, כפי שנהג ביהמ"ש העליון במקרה אחר דומה. מאחר וכך יש להתייחס לבקשה לגופה.
ג. נראה כי מן הראוי להיענות לבקשה, מן הטעם שהחיוב בתשלום סכום נכבד של 25,000 ש"ח כתנאי לעיכוב ההליכים, ובכלל זה ביצוע פקודות מאסר, הוטל מבלי שביהמ"ש יברר תחילה את יכולתם הכספית של המבקשים לעמוד בו, ובצדק מעירה גם ב"כ הכונס הרשמי כי הנושים לא הוזמנו לדיון בבקשה ולא ניתנה להם ההזדמנות להניע את עמדתם. לפיכך הוחלט לעכב את ההליכים ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון מחדש בתנאים לעיכוב הליכי ההוצל"פ לאחר שיזמן גם את הנושים ולאחר שיברר את יכולתם הכספית של המבקשים.
(בפני: השופטת נתניהו. 16.9.92).
ע.א. 503/88 - זאב זמיר ואח' נגד הבנק הבינ"ל הראשון לישראל בע"מ ואח'
*ביטול פס"ד באשר לא הורשה לנתבעים - הערכים - לחקור את עדי הבנק לעניין חשבונו של החייב הקשור לחשבון נשוא התובענה (הערעור נתקבל).
בפסה"ד נשוא הערעור נפלו כמה ליקויים המחייבים את ביטולו. בין היתר טעה ביהמ"ש המחוזי בכך שלא הרשה הצגת שאלות לעדי המשיב לעניין חשבון ה"קשור" לחשבון נשוא התובענה. בנסיבות שנוצרו, כאשר העובדות במערכת היחסים בין הנושה והחייבת העיקרית אינן ידועות לערבים (המערערים), היתה זו זכותם של המערערים לבדוק מערכת יחסים זו לעמקה, כשיש אחיזה לקשר בין החשבונות, ולא לסמוך בעניין זה על עדות אנשי המשיב. בינתיים תלוי ועומד תיק אחר באותו נושא בין המשיב והחייבת העיקרית וכולל המערערים שכבר הגיע השעה לטפל בו. בנסיבות שהוכחו עולה שכדי למנוע תוצאות המכחישות זו את זו, בין התובענה דנא לבין התובענה ההיא, מן הראוי הוא ששני התיקים יאוחדו והעניין יידון מראשיתו בצוותא חדא. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את העניין לביהמ"ש המחוזי כאמור.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נחניהו, אור. עו"ד מ. קפלנסקי למערערים, עו"ד מולאור למשיבים. 26.11.92).
בג"צ 1964/92 - הכורמים... בע"מ נגד שר המשטרה ואח'
*בקשה של נושה כי חייבים שייאסרו בתוקף צו לפי חוק ההוצל"פ יובאו בפני יו"ר ההוצל"פ בלשכה שבה ניתן הצו ולא בלשכה בעיר בה מתגוררים החייבים (העתירה נדחתה).
העותרת היא זוכה בתיק הוצל"פ והמשיבים 5 ו- 6 (להלן: החייבים) הם החייבים בו, שניתנו נגדם צווי מאסר בהוצל"פ והם מתגוררים בנהריה. עתירת העותרת היא כי כאשר החייבים יאסרו בתוקף צו לפי סעיף 70 לחוק ההוצל"פ, הם יובאו בפני ראש ההוצל"פ בירושלים, ולא, כפי שנהגה המשטרה בעבר, בפני ראש ההוצל"פ בנהריה. לטענת העותרים מצוות המחוקק היא בסעיף 70(ב) לחוק ההוצל"פ שיש להביא את החייבים לפני אותה לשכת הוצל"פ שהוציאה את צווי המאסר. לטענתם, אין טעם בהבאתו של החייב בפני ראש ההוצל"פ שהתיק אינו מונח לפניו, ומלינים הם על כך שכבר נגרמו תקלות עקב הבאתם בפני ראש ההוצל"פ בנהריה. העתירה נדחתה.
נוסח סעיף 70, כשהוא לעצמו, ניתן לפרשנות לכאן או לכאן. ברם, כשבודקים את כלהאפשרויות העולות מפרשנות זו או אחרת, נראה כי אין לקבל את פרשנותה של העותרת
לחוק. כל השיקולים לכאן או לכאן מביאים למסקנה שיש לראות את הוראת סעיף 70 כהוראה מיוחדת, אשר בגידרה יש לפרש את המילים "יו"ר ההוצל"פ" כיו"ר ההוצל"פ באותה לשכה המצוייה ככל האפשר בקרבת מקום לאיזור בו נאסר החייב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. בנימין שור לעותרת, עו"ד אריה רומנוב למשיבים. 23.11.92).
ע.פ. 743/92 - עושה עזאת מוחמד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת כלי רכב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בשני מקרים גנב המערער כלי רכב, נטל לעצמו את תכנן, פירק חלקים מהן ושרף את הרכבים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 5 שנות מאסר בשל כל אחד משני האישומים כששני העונשים חופפים. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעות קודמות הכוללות גרימת חבלה, החזקת נשק, גניבה והתפרצות, והעבירות הנוכחיות של גניבת רכב שהן אכן מעין מכת מדינה, כפי שטענה התובעת, מחייבות ענישה מרתיעה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שאול עידה למערער, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיבה. 22.11.92).
ע.פ. 5785/91 - מנסור נאסר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה סדום בקטין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד כפועל נקיון בירושלים. באחד הימים, עברו לידו שני קטינים, אחד בן 10 והשני בן 12, והמערער הזמינם להכנס למשרד של חברת הנקיון שמטעמה עבד. אחרי שנכנסו נעל המערער את הדלת ואז נטפל לילד בן ה- 12 וניסה להפשיטו אך הילד הצליח לברוח לחדר אחר. המערער הפשיט את הילד השני, איים עליו שיהרגהו אם לא ייכנע לרצונו ולבסוף ביצע בו מעשה סדום. ביהמ"ש הרשיע את המערער במעשה סדום וכליאת שווא וגזר לו 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הצביע על כך שלמערער אין הרשעות קודמות וכי הוא מצטער על המעשה שנעשה, ואולם המעשה שבוצע ע"י המערער כלפי קטין בן 10 חסר ישע תוך שימוש בכח ובאיומים, מהווה הן פגיעה קשה בקטין והן סיכון לציבור בכללותו ולקטינים בפרט. העונש שנגזר אינו מצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אבו גוש למערער, עו"ד משה גולן למשיבה. 24.11.92).
ע.פ. 4957/91 - ניסים זקן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד קשישה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ארב בחדר מדרגות למי שיגיע למקום, וכשהגיעה לשם אשה בת 90 ניסה לחטוף מידיה את ארנקה. כשהקשישה התנגדה אחז בראשה וגרר אותה לכיוון המדרגות. האשה נפלה ונחבלה ולשמע צעקותיה ברח המערער ושמט את התיק שבידיו. ביהמ"ש גזר למערער שלש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. תקיפתה של אשה מבוגרת וחסרת ישע הוא מעשה מקומם הראוי לעונש חמור. ביהמ"ש המחוזי גזר עונש מאסר שאינו חמור כלל בהתחשב במעשה החמור שביצע המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חיים דגן למערער, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיבה. 22.11.92).
ע.פ. 1507/92 - ד"ר שלום ארביב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת תקיפה בשלב הסופי של אירוע, למרות הקביעה כי בתחילת האירוע פעל הנאשם מתוך הגנה עצמית. *צו שירות ללא הרשעה (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין ונגזר לו קנס של 6,000 ש"ח. הערעור נסב על הכרעת הדין ולחילופין על כך שביהמ"ש לא קיבל המלצת שירות המבחן, שלפיו יש מקום למתן צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה בדין. הערעור על הכרעת הדין נדחה ובעניין קבלת המלצת שירות המבחן נתקבל.
בעניין ההרשעה טען הסניגור כי משהחליט ביהמ"ש כי יש לפטור את המערער מן האחריות למעשים שבוצעו בתחילתה של הפרשה, מאחר והמערער פעל במסגרת הגנה עצמית כמוגדר בסעיף 22 לחוק הנ"ל, לא היה מקום להרשיעו לגבי השלב הסופי של הפרשה בעבירת תקיפה, אלא מן הנכון היה לראות את כל האירוע כרצף אחד וממילא היתה ההגנה לפי סעיף 22 משתרעת גם על השלב הסופי. אין לקבל טענה זו. לאור מערכת העובדות שנפרשה בפני ביהמ"ש, רשאי היה ביהמ"ש לאבחן בין מה שאירע בתחילתו של המגע הפיזי בין המערער לבין המתלונן, לבין מה שאירע כאשר המתלונן כבר היה שרוע על הרצפה. מכאן כי דינו של הערעור נגד ההכרעה בדין להידחות. אשר לטענה החילופית - המדינה הביעה הסכמתה לאימוצה של הגישה שבאה לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן. על כן הוחלט לנטל את ההרשעה ולהפעיל את סעיף 71א'(ב) לחוק העונשין אשר לפיו רשאי ביהמ"ש לתת צו שירות לתועלת הציבור גם ללא הרשעה, אם מצא שהנאשם ביצע עבירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צבי נח למערער, עו"ד משה גולן למשיבה. 15.11.92).
ע.פ. 3126/92 - מרדכי חיים רוטבנד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה בכספים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, בהיותו חבר קיבוץ גן שמואל ומופקד מטעם הקיבוץ על ממכר בשר ודגים בדוכן המשרת את הציבור הרחב, מעל במשך תקופה של 3 שנים בסכום של 1,250,000 ש"ח. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. המערער נאלץ לעזוב את הקיבוץ, הוא החזיר לקיבוץ את כל הסכום שהצטבר בחשבונו בבנק, ואשר לטענתו כלל גם סכום מסויים ששייך היה להוריו, ובמסגרת ריצוי העונש הוא מועמד עתה לעבודות שיקום, היינו בעבודה מחוץ לתחומי בית הסוהר תוך חיובו לשוב מדי יום למקום הכליאה. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין לומר כי ביהמ"ש שגה כשהטיל את העונש האמור. גם אם מדובר בכשלון אחד בלבד, הרי זה השתרע על פני תקופה ארוכה של כ- 3 שנים, כשהעבירה מתבצעת בשיטתיות. גילוי העבירה לא בא בשל התוודות כלשהי של המערער, אלא בעקבות ביקורת שביקשה להתחקות אחר ההפסדים מן הדוכן אשר בעבר היה רווחי. לאור היקף המעילה יש לראות את העונש כפי שנגזר בגדר התחשבות רבה בנסיבות האישיות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פזית סדן למערער, עו"ד משה גולן למשיבה. 24.11.92).
רע"א 4740/92 - ברוך אדלר נגד שלום חן ואח'
*סעד מן הצדק לדייר שנטש מושכר (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים על פסק דינו של בימ"ש השלום בעניין צו פינוי והעניק למשיב סעד מן הצדק, לפי האמור בסעיף 132 לחוק הגנת הדייר. טענתו המרכזית של המבקש היא, כי נפלה טעות מלפני ביהמ"ש המחוזי, כאשר סבר כי הוא מוסמך להעניק סעד מן הצדק לדייר אשר נטש מושכר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הסעד מן הצדק כשמו כן הוא: הוא בגדר תרופה יוצאת דופן, שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגע בדבר, ואשר בא לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים היכולים לנבוע מן היישום הפורמלי והאוטומטי של הדין. גם עניין הנטישה יכול
להיות כרוך בנסיבות אישיות יוצאות דופן, הראויות להתחשבות מיוחדת, ועל כן אין הצדקה לשלילתה מראש של האפשרות שהוראותיו של סעיף 132 לחוק הנ"ל ייושמו גם במקרה של נטישה. אין צריך לומר כי הסעד מן הצדק הוא אמצעי יוצא דופן שאיננו מופעל בדרך השיגרה, אלא תוך מתן הדעת לנסיבותיו של העניין, ומכאן כי אין סיכון של שחיקה מהותית של הוראות החוק בדבר עילות פינוי.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אהרן ריבלין למבקש. 2.11.92).
ע.א. 1068/91 - חנה איבגי נגד יוסף איבגי והמוסד לביטוח לאומי
*בקשה לאכיפת פס"ד מזונות שניתן בצרפת כאשר פסה"ד שצורף לבקשה אינו פס"ד למזונות אלא מאזכר פס"ד כזה. *פסק החוץ אינו סופי. *אי הזמנת הבעל לדין כאשר מבקשים כי המוסד לביטוח לאומי ישלם את המזונות (הערעור נדחה). המערערת הגישה בביהמ"ש המחוזי בקשה בדרך המרצה לאכיפת פס"ד שניתן בצרפת ביום 2.7.86, ואשר לדעת המערערת חייב את המשיב הראשון במזונות ילדיה. בבקשתה ציינה המערערת שני משיבים: המשיב הראשון, בעלה לשעבר, כ"משיב פורמלי"; המוסד לביטוח לאומי. בפסה"ד חוייב המשיב במזונות הילדים ונטען כי המשיב מסרב לשלם מזונות לפי פסה"ד ולפיכך על המוסד לביטוח לאומי לשלם מזונותיה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לאכיפת הפסק והערעור נדחה.
נימוקי ביהמ"ש המחוזי היו: פסה"ד שצורף לבקשה איננו פסק מזונות אלא פסק גירושין המאזכר צו מיום 15.4.86 שממנו נובע החיוב במזונות; צו מזונות לא צורף לבקשה ולא יתכן לאכוף פסק חוץ שלא הוצג בפני ביהמ"ש; פסה"ד, על פניו, אינו סופי ואם כי לפי סעיף 8 לחוק אכיפת פסקי חוץ רשאי ביהמ"ש, אם ראה צידוק לכך, לאכוף פסק חוץ זמני או צו ביניים בענייני מזונות, אף כשהוא ניתן עוד לערעור, הרי אין ביהמ"ש רואה צידוק בנסיבות העניין לאכוף צו זמני קרוב ל- 5 לאחר שהוא ניתן, מבלי שהובאו נימוקים משכנעים מדוע הוגשה הבקשה באיחור של 5 שנים; לא הוכחה הדדיות באכיפה בין צרפת לישראל; המשיב הראשון אינו משיב פורמלי וצריך היה להזמינו כדין. אכן, נפלו פגמים בהליכים ובדין דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שלמה אשורי למערערת, עו"ד גב' רחל גושמיט למוסד לביטוח לאומי. 16.11.92).
בש"א 4135/92 - ג'דע ג'ולייט נגד יוסף לוי ואח'
*הארכת מועד בבקשה לרשות ערעור ד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
ביום 16.4.92 ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי פס"ד בערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום והמבקשת ביקשה מתן רשות לערעור נוסף. היא הגישה בקשה לרשות ערעור למעלה מ- 4 חודשים לאחר תאריך הפסק והיא מבקשת הארכת מועד. הבקשה נדחתה. בבקשה נאמר כי ב"כ המבקשת הוזמן לביהמ"ש ליום 16.4.92 לשימוע הפסק, אך רק שופט אחר מבין חברי ההרכב ישב בדין ואותו שופט מסר לב"כ המבקשת פס"ד של אחד מחברי ההרכב שאינו נושא תאריך או חתימות יתר חברי ההרכב. ברם, לפי תקנה 194 לתקנות סדר הדין האזרחי, שופט או רשם רשאי להשמיע החלטה שנכתבה ונחתמה בידי שופט אחר או רשם אחר של אותו בימ"ש אך לא הושמעה. אשר לטענה שב"כ המבקשת קיבל לידיו עותק שאינו אלא "פסק דין" של אחד מחברי ההרכב - טענה זו אינה מדוייקת. מסתבר ששימוע הפסק נעשה על יסוד עותק הפסק שהיה חתום כדבעי ע"י שלשת חברי ההרכב. אם פסה"ד שנמסר לידי ב"כ המבקשת היה עותק מודפס בלא חתימות השופטים, חובה היה על ב"כ המבקשת לבקש עותק מאושר ממזכירות ביהמ"ש, המשקף גם את חתימות השופטים האחרים ולא תישמע טענתו שלא ניתן פס"ד כהלכתו.
(בפני: הרשם צור. 2.11.92).