רע"פ 4484/92 - סיריה רפאל נגד מדינת ישראל
*התערבות בעונש שנקבע ע"י ביהמ"ש לתעבורה(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הואשם בבימ"ש השלום לתעבורה בעבירה של אי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חציה, עבירה לפי תקנה 67 לתקנות התעבורה וכן בנהיגה בחוסר זהירות, עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה. בכתב האישום, נאמר כי המבקש נהג ברכב ובהתקרבו למעבר חצייה להולכי רגל, חצתה את הכביש ילדה בת 13 בסמוך למעבר החצייה ו"הנאשם לא שם לב לדרך שלפניו, לא הבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל שחצתה, לא איפשר לה לסיים חציית הכביש בבטחה, התקרב אליה יתר על המידה ופגע בה". הילדה נחבלה בראש,אושפזה לתקופה ארוכה ונפגעה מבחינה מוטורית. במשפטו היה המבקש מיוצג ע"י סניגורית והוא עצמו לא הופיע. הודעת הסניגורית היתה "מודים בכל העובדות". בעקבות זאת לא הובאו ראיות כלשהן. התובעת הודיעה כי יש לראות את פרט האישום הדןבנהיגה בחוסר זהירות כפרט חילופי ובעקבות ההודייה הורשע המבקש בפרט האישום הנוגע לאי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חצייה. ביהמ"ש גזר למבקש קנס של 2,000 ש"ח, פסל אותו מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 5 שנים, פסילה על תנאי של שנה, והפעלת פסילה על תנאי לשלשה חודשים באופן מצטבר.
ב. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי נגד חומרת העונש בלבד בטענה כי הוא מופרז לחומרה, כי הפעלת התנאי היתה מוטעית וכי ביהמ"ש לא התחשב ברשלנות התורמת של הילדה שקפצה לכביש. ביהמ"ש המחוזי אמר בהחלטתו כי "חלילה לו לבימ"ש זה להמר או להפר את ההוראות המפורשות שניתנו בסוגייה זו ע"י ביהמ"ש העליון... שאל לו לביהמ"ש המחוזי להתערב בשיקול הדעת וברמת הענישה אשר בתי משפט לתעבורה מציבים לעצמם, כדי להחמיר עם העבריינים". אשר למקרה הספציפי ציין ביהמ"ש את חומרת העבירה ולפיכך לא התערב במידת העונש, פרט לכך שביטל את הפעלת הפסילה של שלשה חודשים בשל כך שהתנאי לא הופר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. באשר לטענה כי בכתב האישום לא היה פירוט נאות של נסיבות התאונה שהועלתה לראשונה בבקשה זו - בביהמ"ש לתעבורה הודתה הסניגורית, בשם הנאשם, בכל העובדות שהיו מפורטות בכתב האישום. המקובל הוא שכתב האישום מביא את תיאור העובדות המהוות את העבירה, ועל כן מביאים בכתב האישום את עיקרי העובדות המצביעות על כך שנתקיימו בנאשם יסודותיה של העבירה כפי שהוגדרה בחוק. צריך היה על כן לפנות לנוסחו של כתב האישום, כדי להסיק ממנו אם הפירוט העובדתי המובא בו, מצביע על ביצועה של עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה משהודה המבקש כי לא שם לב לדרך שלפניו כשהתקרב למעבר החצייה ולא הבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל, הודה בכך באופןברור וחד משמעי בהתנהגות הנוגדת באופן קוטבי את הנדרש בתקנה 67 הנ"ל. הסניגוריתפעלה בדרך בלתי נכונה בביהמ"ש המחוזי כשניסתה להוסיף תיאור של עובדות נוספות, שלא הוכחו כלל בביהמ"ש, דהיינו שהולכת הרגל קפצה לתוך מעבר החצייה. לא היה כל בסיס עובדתי לטענה של רשלנות תורמת בערעור. לפיכך אין ממש בטענות נגד ההרשעה בדין כפי שהועלו לראשונה בשלב בקשת רשות הערעור.
ד. אין לקבל את הטענה שביהמ"ש המחוזי ראה עצמו מנוע, כביכול מראש, מכל התערבות במידת העונש. ללא קשר לעבירות תנועה, מקובל כי ביהמ"ש שלערעור מתערב במידת העונש רק אם יש סטייה מהותית ובלתי מוצדקת מהמידה הסבירה. אין על כן יסודלטענה כי אימוצה של מדיניות העונשין של ביהמ"ש לתעבורה ע"י ערכאת הערעור, יש בהכביכול כדי לשלול את קיומו של הערעור. ביהמ"ש שלערעור יוכל תמיד להתערב, כאשר יש טעם בדברי המערער והעונש שהוטל אינו עומד במבחן לפי אמות מידה המקובלות בערכאת הערעור.
ה. אשר לעניין רמת הענישה בעבירות תנועה כפי שיושמה במקרה דנן - הענישה של מעשי עבריינות מהותיים הקשורים לנהיגה בדרכים, היא חלק מרכזי ואף דומיננטי בכל מאמץ לצמצום עבריינות התנועה. חוסר הרצון של המשתמש בדרך לפגוע במודע, בעצמו אובאחרים, אינו מספיק כדי למנוע תאונות. את אלה יש למנוע מראש ע"י כפיית התנהגות יציבה, מרוסנת ומנומסת בעת כל שימוש בכביש, שיש בה כשלעצמה כדי להפחית סיכונים חמורים, שהנהג אינו ער להם ברגע הקריטי, אינו מורגל בהם או מאמין בטעות שאם יעלו מולו, ידע להתגבר עליהם. נהיגה זהירה חייבת להיות אקט מופנם, שאותו מאמץ לעצמו הנהג מתוך רצון שלא להיקלע לנסיבות בהן יישלל רשיונו או יישלח למאסר בשל התנהגות בלתי מתחשבת באחרים המשתמשים בכביש. אילו היינו מגיעים לכך, וניתן להגיע לכך, שנהגים ייענשו באופן חמור בשל התנהגות מסוכנת, אף שאינה גורמת לתאונה, היה סיכוי רב יותר למנוע תאונות הנגרמות עקב התנהגות כזו. במקרה שבפנינו לא היה מקום להתערב בעונש גם אילו היה נשלח המבקש לריצוי מאסר בפועל, ואין כל סיבה לפסול את ההחלטה המוצדקת וההגיונית לפסלו לתקופה ארוכה מנהיגה. זהו עונש אפקטיבי לנהגים רשלנים, ואם יופעל במקרים הראויים, יסולקו מן הכבישים נהגים בלתי זהירים המסכנים את עצמם ואת זולתם.
(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד דוד גולן ואילון אורון למבקש, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 1.11.92).
ע.א. 4415/90 - מדינת ישראל נגד עזבון המנוח מוחמד נמר בכר
*תיקון רישום בפנקס המקרקעין לאחר הסדר(מחוזי חיפה - ת.א. 522/90 - הערעור נתקבל).
א. בשנת 1945 החלו הליכי הסדר מקרקעין בגוש מסויים בכפר טמרה, הליך בירור התביעות החל במרץ 1958 וביוני אותה שנה פורסם לוח התביעות. אותה שעה היתה חלקה המסומנת 44 בגוש הנ"ל, חלקה גדולה בת עשרות דונמים (להלן: החלקה הישנה). ביום 21.8.58 פנה מוחמד נמר בכר (להלן: המנוח) במכתב אל מנהל לשכת הסדר המקרקעין בזההלשון "אבקש לפנות לכבודכם כי יש לי תשעה עצי זית בחלקה 44 בגוש... שלא נרשמו על שמי...". הפקיד המסדר החליט "לקבל תביעה בכפר" ועל סמך רשות זו הגיש המנוח ביום 10.9.58 תביעה מס' 1163 בה צויין אופן הרכישה לאמור "בירושה לא רשומה, מבעלים לא רשום... וע"י חזקה ועיבוד". החלקה הישנה, חולקה ע"י פקיד המסדר ל- 30 חלקות קטנות. אחת החלקות, ששטחה כדונם, סומנה כחלקה 44, מספר זהה לזה שהיה קודםלכן לחלקה הישנה, וכן חלקות 57- 84. ביום 27.3.59 נתן הפקיד המסדר את החלטתו בתביעה של המנוח "חלקה מס' ..44. חולקה לחלקות... בהתאם לכך יהיה חלקו של התובע... 7/36 בחלקה מס' 60 באותו גוש". באשר לחלקה 44 החדשה (להלן: החלקה שבמחלוקת) נקבע כי זו לא נתבעה, ולפיכך יש לרשום אותה בשם מדינת ישראל.
ב. לוח הזכויות פורסם בדצמבר 1971 והרישום בספרי המקרקעין נעשה בשנת 1972. על פי רישום זה נרשמה החלקה שבמחלוקת בשם המדינה, ואילו בשם המנוח נרשמו 7/36 בחלקה 60. לא הוגש ע"י המנוח שום ערעור. בשנת 1984 נפטר המנוח ובשנת 1990 הוגשהע"י בנו הבקשה נשוא ערעור זה, לבטל את הרישום של החלקה שבמחלוקת ע"ש המדינה ולרשמה בשם עזבונו של המנוח, כיוון שהרישום ע"ש המדינה נעשה "בטעות ו/או שלא כהלכה ו/או במירמה". הבקשה מסתמכת על הוראת סעיף 93 לפקודה. ביהמ"ש המחוזי קבע בהחלטתו כי "החלקה שבמחלוקת נתבעה... בתביעה 1163 הנ"ל... הפקיד המסדר 'התרשל ולא לקח את התביעה לרישום'". להלן המשיך ביהמ"ש כי המבקש הוכיח שהיתה טעות ברישום הזכות בעת ההסדר, כי על סמך עדותו המהימנה של הבן יש להסיק שהמנוח החזיקבחלקה ועיבד אותה ולכן יש לתקן את הרישום בפנקס המקרקעין. הערעור נתקבל.
ג. רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים הוא סופי ומהווה ראייה חותכת לתכנו. אפשרויות תיקון הרישום מוגבלות רק לאלה המפורטות בסעיפים 93 ו- 95 לפקודה, ולענייננו בא בחשבון רק האמור בסעיף 93, הוא הסעיף עליו השתית המשיב את בקשתו. סעיף זה מאפשר תיקון בשני מקרים: כאשר הרישום הושג במירמה; כאשר זכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה. את סעיף 93 יש לפרש בצמצום ולשם תיקונו של רישום הזכויות לפי סעיף 93 לא די בהוכחת זכות הקניין בנכס. בענייננו לא מדובר על זכותשהיתה רשומה בפנקס ישן ושהושמטה, ולא מדובר על רישום זכות בפנקס החדש שהושג במירמה. באשר למירמה לא די בכך שהמשיב הזכיר את המילה "מירמה" בבקשתו, הוא לא פירט ולא פירש כל טענת מירמה ולא הביא כל ראייה שיהיה בה כדי להצביע על מירמה. הלכה פסוקה היא כי מי שטוען מירמה חייב לפרט את העובדות עליהן הוא סומך. חשוב מזה, ממצא עובדתי שקבע השופט הוא שהיתה טעות ברישום וכי הפקיד התרשל. טעות ורשלנות אינם מירמה. כבר מטעם זה דין הערעור להתקבל.
ד. ברם, גם מן הבחינה העובדתית טעה השופט במסקנתו כי המבקש תבע את החלקה שבמחלוקת וכי הוכיח "ללא כל צל של ספק" שהיתה טעות ברישום הזכות בעת ההסדר. לא היה כל בסיס לקביעה שהמנוח בתביעתו תבע את החלקה שבמחלוקת, שכן בשעה שהוגשה התביעה עדיין לא היתה החלקה שבמחלוקת קיימת כלל במתכונתה הנוכחית. התביעה הוגשהלגבי מקום שבו יש למנוח 9 עצי זית ובשטח שבחלקה שבמחלוקת היו לכל היותר עץ זית אחד או שניים. המקום שבו היו תשעה עצי זית הוא אותו חלק שנרשם ע"ש המנוח כ- 7/36בחלקה 60. בהתחשב בעובדה כי נטל הראייה על המשיב שהינו בגדר "המוציא מחברו" היהמקום לדחות את תביעת המשיב גם במישור העובדתי. יש בפסה"ד טעויות בולטות וקביעותומסקנות שאין להן בסיס בחומר הראיות ובמקרה כגון זה יכול להתערב ביהמ"ש שלערעורבקביעות העובדתיות של בימ"ש קמא.
ה. פסה"ד ניתן מפי השופט מלץ. הנשיא שמגר הסכים לו ואילו השופט גולדברג הבהיר כי לדידו די בהנמקה המתבססת על המישור העובדתי כדי שהערעור יתקבל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גב' עשירה ראובני למערערת, עו"ד צובחי אלחאג' למשיב. 5.11.92).
ע.א. 19/88 - שלמה פילו ואליהו חברה לביטוח בע"מ נגד עמוס שושנה
*פיצויים בתאונת דרכים. *אופן החישוב של ניכוי מס הכנסה. *פסיקת ריבית. *שווי קצבאות גמלת נכות לצורך ניכוי מסכום הפיצויים(מחוזי ב"ש - ת.א. 200/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. בהיותה כבת 17, בשנת 1978, נפגעה המשיבה בתאונת דרכים והמערערים נושאים באחריות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לפצותה בגין נזקיה. המשיבה, נערה נעדרת השכלה ובעלת נתונים אישיים ירודים, חייתה לפני התאונה בתנאי עזובה ועבדה בעבודות משק בית. בתאונה ספגה פגיעה פיסית קשה והנזק העיקרי הוסב לרגלה השמאלית. משהתייצב מצבה הוברר כי תסבול מזיהום כרוני בעצם השוק השמאלית ומהתקצרות הרגל הזאת. למשיבה נקבעה נכות לצמיתות בשיעור משוקלל של 24 אחוזים בתחום האורטופדי, 10 אחוזים נוספים בתחום הכירורגיה הפלסטית בשל צלקות ו- 20 אחוזים בתחום הנוירולוגי- נפשי. הנכויות בכללן הגיעו ל- 40 אחוז בשיעור משוקלל ותוארו ע"י ביהמ"ש כבעלות משמעות תיפקודית. ביהמ"ש המחוזי קבע את שיעורי נזקיה של המשיבה ועל כך הוגשו ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. באשר להפסד כושר ההשתכרות - לפני התאונה השתכרה המשיבה קצת למעלה ממחצית השכר הממוצע במשק, אך כיסוד לקביעותיו הניח ביהמ"ש שאלמלא נפגעה, עשוייה היתה להשתכר בעתיד כדי שני שליש מן השכר הזה. את הפסד כושר השתכרותה קבע בשיעור של70 אחוזים משכרה הסכוי (סמ"ך קמוצה) אלמלא נפגעה. ב"כ המערערים טען כי השופט הפריז בהערכת גובה השתכרותה הסכויה של המשיבה אלמלא התאונה וכן שאת גובה ההפסד
היה על השופט לחשב על פי שיעור הנכות האורטופדית של 24 אחוזים, ולכל היותר על פי שיעור הנכות התיפקודית הכוללת (40 אחוזים). טענות אלה אין לקבל. לעניין כושר השתכרותה אלמלא הפגיעה בשיעור של 2/3 מן השכר הממוצע במשק - בעת שנפגעה היתה המשיבה כבת 17 בלבד ורשאי היה השופט לתלות בגילה הצעיר קורטוב של סיכוי, שהתקפח עקב התאונה, ששכרה היה עולה. הוא הדין ביחס לקביעת השופט שהפסד כושר השתכרות של המשיבה מגיע ל- %70. דרגת הנכות הרפואית לא תמיד משקפת לאשורה את הנכות התיפקודית הממשית, ואת היחס בין שתי אלה יש תמיד לבחון עפ"י נסיבותיו העובדתיות של המקרה הנתון. זה מה שעשה כאן ביהמ"ש המחוזי.
ג. באשר לניכוי בגין מס הכנסה - ביהמ"ש קבע שאלמלא נפגעה היה שכרה של המשיבה 951 ש"ח לחודש, ובניכוי מס הכנסה בשיעור היחסי החל על השתכרות זו - 807 ש"ח לחודש. מסכום זה חישב ביהמ"ש את ההפסד של %70, דהיינו 565 ש"ח. ב"כ המערערים טען כי שיטה זו מוטעית היא. אופן החישוב הנכון, לדידו, הוא כלהלן: שכר סכוי לולא הפגיעה, ולאחר ניכוי מס יחסי, הוא אמנם 807 ש"ח, אך הסכום שתוכל המשיבה להשתכר בעקבות הפגיעה הוא 285 ש"ח בלבד (%30 מ- 951 ש"ח) שעליו לא חל כל מס. את הסכום של 285 ש"ח צריך לנכות מ- 807 ש"ח כך שהפסד השכר לחודש הוא 522 ש"ח ולא כפי שקבע השופט. טענה זו דינה להידחות. על פי פסיקתו העקבית של ביהמ"ש העליון בפירוש סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים בדבר ניכוי מס בגין הכנסה, מאז פסק הדין ב- ד"נ 29/83 (פד"י ל"ט(1) 833), הדרך הנכונה היא קודם לחשב את המשכורת נטו אליה יכול הנפגע להגיע לאחר ניכוי המס, ולאחר מכן לחשב איזה חלק ממנו הוא מפסיד.
ד. אשר לעזרה רפואית בעתיד - השופט פסק למשיבה פיצוי של 120,000 ש"ח כשוויו ביום מתן פסק הדין לכיסוי הוצאותיה לטיפול רפואי בעתיד. את עלות הטיפולים קבע השופט על יסוד חוות דעת המתבססת על מחירי הטיפולים לפי תעריף קופת חולים הכללית. ב"כ המערערים טען כי במשפט לא הובאו ראיות מהן יכול השופט להסיק שהמשיבה אכן תיזקק לטיפולים רפואיים כלשהם בעתיד. ברם, היה די בחוות דעת רופא אורטופד שהוגשה, כדי לקבוע כי המשיבה תיזדקק לטיפול רפואי משך כל ימי חייה בזיהום הכרוני. מאידך, לא הובאה עדות כי המשיבה תיזדקק גם לטיפולים במישור הנוירולוגי. לפיכך, בעניין זה יש לקבל חלקית את הערעור ולפסוק הוצאות רפואיות בעתיד על יסוד התחשיב שהוגש כפי שהוא מתייחס לתחום האורטופדי בלבד ולא לתחום הנוירולוגי.
ה. עניין אחר שיש לקבל בו את הערעור הוא בפסיקת הריבית על הפיצוי בגין נזק לא ממוני. בשוויו המשוערך ליום מתן פסה"ד הגיע הנזק הלא ממוני ל- 32,000 ש"ח. השופט זיכה את המשיבה בריבית על סכום זה החל מיום התאונה, וב"כ המערערים טוען כי את החיוב בריבית מיום התאונה צריך היה להחיל על הסכום הנומינאלי של הנזק הלא ממוני (כ- 19 ש"ח) ולא על שוויו המשוערך של סכום זה. בשאלה זו צודק ב"כ המערער בהסתמכו על ההלכה בע.א. 116/81 (פד"י ל"ו(4) 580). אכן, טעמה של הלכה זו היה בהגדרתם המקורית של "הפרשי הצמדה וריבית" שבסעיף 1 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, שמשמעה היה "ריבית לא צמודה". סעיף זה תוקן בתיקון עקיף בגדר סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 8), ומשמעה של הריבית לפי התיקון שהיא "ריבית צמודה" ובכך פג טעמה של הילכת ע.א. 116/81 הנ"ל ושוב אין לנהוג בפיה. אולם פסק הדין נשוא הערעור ניתן לפני תיקונו של חוק פסיקת ריבית והצמדה, וההלכה האמורה חלה עליו.
ו. באשר לניכוי בגין גימלאות הביטוח הלאומי - המשיבה תבעה תשלום גימלאות בהתאם לפרק ו'2 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) שענייננו ביטוח נכות (שנהוג לכנותה "כללית"). תביעתה הוכרה והמוסד לביטוח לאומי שילם לה קיצבת נכות ובמשך תקופה מסויימת גם קיצבת שירותים. מסכום הפיצויים ניכה השופט את הגימלאות ששולמו
עד למועד פסק הדין וכן את השווי המהוון של הגימלאות אותן עתידה המשיבה לקבל בגדר זכאותה. באשר לגימלאות ששולמו בפועל חלה טעות בפסק הדין ובנוסף ל- 24,000 ש"ח שנוכו היה צריך לנכות עוד כ- 7,000 ש"ח ובנושא זה תוקן פסק הדין.
ז. השאלות העיקריות שבמחלוקת בנושא ניכוי הגימלאות היו שתיים: האם בגדר ניכוי סכום הפיצויים יש לכלול גם את שווי הגימלאות העתידות להשתלם למשיבה? ובהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, מהו אחוז הריבית שעל פיו יש להוון את שווי הגימלאות העתידיות. ביחס לשאלה הראשונה הצביעה באת כוח המשיבה על האפשרות שיחול שינוי בתנאי זכאותה של המשיבה לגימלאות ושאלה תישללנה ממנה. ביחס לשאלה השניה טען ב"כ המערערים כי את גימלאות העתיד יש להוון על בסיס השקעה נושאת רווח של %3 לשנה, כמקובל ביחס להיוון הגימלאות המשולמות לנפגעי עבודה, ולא על פי לוח מס' 5 שבתוספת השלישית לתקנות הביטוח הלאומי (היוון) הקובע את ערכי ההיוון על בסיס אחוז ריבית נמוך יותר. השופט דחה את עמדת המשיבה ביחס לשאלה הראשונה ואת עמדת המערערים ביחס לשאלה השניה. באשר לכך יש לדחות את ערעורה של המערערת ביחס לשאלההשניה ולקבוע כי צדק ביהמ"ש המחוזי בפסיקתו.
ח. באשר לשאלה הראשונה יש לקבל את ערעורה הנגדי של המשיבה. לפי מסמך שהמשיבה ביקשה להגיש בערעור, עולה כי פחות מ- 5 חודשים לאחר מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעת המשיבה לתשלום קיצבת נכות וחדל לשלם לה את קיצבתה. בכך, טענה באת כוח המשיבה, התממש החשש עליו הצביעה בפני ביהמ"ש המחוזי. לעניין זה, אכן, יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיברר מה בדיוק המצב כיום. כלל סופיות הדיון, עליו סמך ב"כ המערערים את התנגדותו להגשת המסמך החדש ולחידוש הבירור, איננו מהווה מחסום בפני עריכתה של הבדיקה הנדרשת. שלושה טעמים עיקריים לכך: ראשית, המדובר כאן איננו בהתרחשות עובדתית חדשה, אשר עד למתן פסק הדין לא נצפתה ולא נדונה; שנית, אין להתעלם מסמיכות הזמנים, שבין מועד מתן פסק הדין לבין ההחלטה החדשה של המוסד לביטוח לאומי; ושלישית, מוצדק להתחשב בגובה סכום הניכוי, המהווה חלק לא מבוטל מסכום הפיצויים. אלא שהמסמך שהוגש איננו מהווה ראייה מספקת לנסיבות שבעטיין נשללה הזכאות מן המשיבה, ומתעורר הצורך בבירור עובדתי, קודם שניתן יהיה להכריע בשאלה אם יש לבטל את הניכוי אם לאו. לשם כך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, מצא, חשין. החלטה - השופט מצא. עו"ד י. מלמן למערערים, עו"ד נ. עמית למשיבה. 20.12.92).
ע.א. 832/91 - לאה סולומון נגד נתנאל דרמן
*פירוש הסכם(מחוזי ת"א - ה"פ 55/90 - הערעור נדחה).
א. המערערת הגישה בקשה להורות על פירוק שותפות הקיימת, לטענתה, בינה לבין המשיב, במסעדה ברח' דיזנגוף בת"א. מדובר בהסכם שנחתם בין המשיב ובין חברת ג'קי (להלן: ג'קי) שלפיו ינהל המשיב מסעדה לאוכל סיני בחנות שג'קי שכרה. באותו יום נחתם הסכם בין המערערת, שניהלה קודם לכן עבור הבעלים הקודמים את המסעדה והסתבכה בחובות, לבין המשיב, ולפי הסכם זה תוקם חברה בע"מ שבה יחולקו המניות בין הצדדים והחברה תנהל את המסעדה. כבר למחרת ההסכם התברר למשיב שהמערערת יש לה חשבונות בנק מוגבלים, אינה יכולה לחתום על שיקים והיא מעורבת בחובות כספיים קודמים. היחסים הגיעו לידי פיצוץ כשגילה המשיב שהמערערת מעלה בכספי העסק כדי לכסות חובות אישיים שלה. אז הוצאה מהעסק ע"י המשיב. כאמור קבע ביהמ"ש כי ההסכם בין הצדדים אינו מהווה הסכם שותפות, וכי אם מדובר בהסכם שותפות הרי שהשותפות לא הופעלה ואין מה לפרק, והערעור על כך נדחה.
ב. אין לקבל את טענת ב"כ המערערת כי אפילו אם מדובר בהסכם להקמת חברה לצורך עבודה משותפת, הרי ההסכם לא בוצע ולפיכך "נשארו הצדדים במסגרת הסכם שותפות רגיל". מדובר בהסכם שלא בוצע כיאות ונשלמות ע"י אחד הצדדים, ועל כך עומדת לו לצד שנפגע שורה של תרופות. אך אי ביצוע הסכם במלואו אין בו כדי לשנות את מהותו של ההסכם. ביטולו של ההסכם בגלל הפרה מחזיר את הצדדים למצב שבו אין ביניהם חיובים על פי ההסכם, ולא למצב שבו קיים ביניהם הסכם מסוג אחר שלא היה קיים מעולם. ייתכן ששונה היה המצב לו היתה קיימת מלכתחילה שותפות, ולימים החליטו הצדדים להמשיך ולפעול יחסיו במסגרת של חברה. בתנאים כאלה יכול שיווצר מצב שבו ביטול ההסכם להקמת החברה יחזיר ליושנו את המצב של שותפות. אך לא כך במקרה שלפנינו. צדק גם השופט במסקנתו שגם אם היה בהסכם בין הצדדים "שמץ מיחסי שותפות" הרי הסכם השותפות לא נכנס לפסים התחלתיים אפילו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד מ. ענבר למערערת, עו"ד י. ברטלר למשיב. 5.11.92).
ע.א. 5652/90 - עליזה עברון ואח' נגד פרנסין לופט ואח'
*זכרון דברים" כמסמך משפטי מחייב. *אכיפת הסכם(מחוזי חיפה - ה"פ 965/86 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה הראשונה (להלן: המשיבה) היא בעלת השליטה במשיבה השניה ומנהלת באמצעותה עסק של סוכנות נסיעות (להלן: סוכנות הנסיעות). המערערת הראשונה (להלן: עברון) היא סוכנת נסיעות מורשה, והמערער השני (להלן: אבישר) הוא סוכן נסיעות מומחה. שניהם עבדו בחברת הנסיעות מליה. בשלהי 1985 החלו הצדדים לנהל מו"מ בקשר להצטרפותם של המערערים לסוכנות הנסיעות של המשיבה. ביום 1.4.86 נחתם זכרון דברים נשוא ההליכים דנא, והמערערים החלו לעבוד בסוכנות הנסיעות וגם שילמו למשיבה 20,000 דולר על החשבון. המשיבה נסעה לחו"ל ומשחזרה נתגלעו חילוקי דעות בינה לבין המערערים. המשיבה הודיעה למערערים כי אין היא רואה את זכרון הדברים כמחייב והסכימה להחזיר להם את הכספים. המערערים ביקשו בתביעתם לאכוף את זכרון הדברים באשר לטענתם מדובר במסמך מחייב הראוי לאכיפה, ואילו המערערת טענה כי זכרון הדברים איננו בגדר הסכם מחייב, מאחר שלא נתקיימה גמירות הדעת הדרושה ליצירתו. כן ייחסו המשיבות למערערים מעשי תחבולה ועורמה או ניצול מצבה כשהיתה "במצוקה" עד כדי עושק.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היה ניצול מצוקתה של המשיבה במובנו בחוק. אשר לתכנו של זכרון הדברים, נאמר בו כי "הסכם מפורט ייערך בהקדם אצל עו"ד". ביהמ"ש המחוזי קבע כי חתימתו של הסכם פורמלי לא אירעה בשל היחסים הרעים בין הצדדים, ולא בשל אי הסכמה על פרטיו. אעפ"כ החליט כי זכרון הדברים אינו מחייב את הצדדים. הטעם לכך נמצא בשניים אלה: ראשית, המשיבה לא התכוונה לראות במסמך עליו חתמה, מסמך המסדיר את היחסים החוזיים בינה לבין המערערים ומבחינתה לא היה זה אלא שלב במו"מ; שנית, זכרון הדברים אינו מקיים את דרישת המסויימות. הערעור נתקבל.
ג. זכרון הדברים הוא מסמך משפטי מחייב בין בעלי הדין, שגיבש את תוכן ההתקשרות ביניהם, ולא שלב במו"מ כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש סבר כי המשיבה לא התכוונה לראות בזכרון הדברים מסמך מחייב, דא עקא, מנסיבות העניין נראה כי בשעת החתימה על זכרון הדברים ראו בו שני הצדדים מסמך משפטי מחייב, והעמדה שהובעה ע"י המשיבה בשעת הדיון בביהמ"ש, אינה אלא חכמה שלאחר מעשה. החתימה על זכרון הדברים לא אירעה באופן מפתיע, אלא קדמה לה תקופה ממושכת של מגעים בין הצדדים. המערעריםשילמו למשיבה סכום של 20,000 דולר, 2/3 מסכום התמורה הסופית, ולא ייתכן לטעון
ברצינות, כי תשלום 2/3 מן התמורה החוזית נעשה רק כשלב במסגרת המו"מ, בלא שהיתה לצדדים כוונה להתקשר בהסכם מחייב על אתר.
ד. זאת ועוד, עברון הפסיקה עבודתה בחברת מליה ונכנסה מיד לעבודה בסוכנות הנסיעות, נמסר לה מפתח והיא עבדה באופן פעיל בסוכנות בתקופת היעדרותה של המשיבה מן הארץ עקב נסיעה לחו"ל. כמו כן, עברון ואבישר הוצגו בפני עובדי סוכנות הנסיעות כמצטרפים אפשריים לסוכנות הנסיעות והדבר נחוג בשתיה ובעוגות. לפיכך יש לראות את זכרון הדברים כמגלם את כוונת הצדדים בעת החתימה עליו, ליצור ביניהם קשר חוזי מחייב, שתכנו הצטרפותם של עברון ואבישר לסוכנות הנסיעות. אשר לדרישת המסויימות - הצדדים הגדירו את מטרת ההתקשרות בצורה ברורה ביותר, ואף פירטו את כל הפרטים ואת כל התנאים להצטרפותם. לפיכך דין הערעור להתקבל. ברם, האכיפה איננה בת ביצוע בנסיבות העניין ולפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בתביעת המערערים לפיצויים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עמנואל סולומונוב, עו"ד ש. אבני למשיבים. 4.11.92).
ע.א. 2889/92 - שושנה קריגל ואח' נגד דליה קריגל ואח'
*פירוק חברה משפחתית(מחוזי ב"ש - ת.א. 312/91 - הערעור נדחה).
א. המערערים והמשיבים הינם בעל מניות בחברה משפחתית, כשהמשיבים מחזיקים ב- %37.5 מהמניות. החברה נוסדה בשנת 1968 ועסקה החברה בעבודות עפר ובהובלות ולאחר מכן בקבלנות בניין. מזה 8 שנים אין החברה עוסקת בעבודות קבלנות והכנסותיה נובעות ממכירה והשכרה של מספר נכסי מקרקעין, והגיעה לכלל צימצום כמעט מוחלט בעסקיה. בין המערערים לבין המשיבים חלה הדרדרות ביחסים, והמשיבים לא נתנו עוד אמון במערערים. המשיבים הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה לצוות על פירוקה של החברה וביהמ"ש נעתר לבקשה ומינה את כונס הנכסים הרשמי כמפרק הזמני של החברה. הערעור נדחה.
ב. לכאורה, גם חברה שעיסוקיה מצומצמים אך יציבותה הכלכלית עומדת לה, יכולה להמשיך ולהתקיים עד ש"ירחיב" ותחזור ותשגשג. אפילו אין ההבנה ושיתוף הפעולה מנת חלקם של המנהלים ובעלי המניות בחברה, עדיין, כשהחברה היא בכושר פעולה ועפ"י דעת הרוב יכולה לקבל החלטות ולתפקד, אין בדרך כלל עילה לחסלה על דרך פירוק. המיעוט צריך להכפיף עצמו להחלטות המתקבלות ע"י מוסדות החברה באופן תקין ועל פי תקנונה. אולם, יש, במיוחד בחברה משפחתית שבמהותה דומה היא לשותפות, שמערכת היחסים שבין בעלי המניות מתערערת עד כדי כך ש"מן הצדק והיושר" לנקוט בהליכי פירוק. אפילו כך, ראוי להקדים ולשקול אם אין דרך חילופית להתגבר על הקשיים שנתהוו. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו למערכת היחסים בין הצדדים, בחן אם אין מקום לפתור את הסכסוך בדרך חילופית, ובסופו של דבר, בא לכלל מסקנה שיש לפרק את החברה.
ג. המערערים סבורים כי החברה סולבנטית, יכולה להוסיף ולהתקיים ולפעול מכח החלטות הרוב, ולכל היותר, כך דעת המערערים, אפשר להפריד בין הדבקים תוך שימוש בסמכויות המסורות לביהמ"ש בסעיף 235 לפקודת החברות. ברם, ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכל אלה והבהיר היטב על שום מה בחר בחלופה המצערת של פירוק החברה. אין לומר כי שיקוליו היו שגויים. ואכן ספק הוא אם במקרה דנן ניתן היה לקדם בדרך חיובית פתרון חלופי, במערכת היחסים העגומה שבין בעלי המניות. אילו היה מדובר בחברה המנהלת פעילות כלכלית ענפה ומעסיקה ציבור עובדים נרחב ולא התהווה מצב המונע כל יכולת תפקוד של החברה, אזי נראה היה כי אינטרס עמוק יותר שהוא לטובת
בעלי המניות כולם ולטובת הקשורים בחברה, מחייב עשיית כל מאמץ לקיים את החברה ולחתור לפתרונות אלטרנטיביים. לא זה המצב בענייננו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד נ. אמיתי למערערים, עו"ד י. בורובסקי למשיבים. 1.12.92).
רע"פ 4441/92 - ישראל עוקב נגד מדינת ישראל
*בקשה לרשות ערעור על פס"ד בימ"ש מחוזי שקיבל ערעור על זיכוי בבימ"ש השלום(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הואשם בבימ"ש השלום בשורה של עבירות מיניות שביצע בקטינה. חומר הראיות שעמד נגד המבקש כלל, בעיקר, את הודעותיה של הקטינה כפי שאלה נגבו ע"י חוקרת נוער, וכן דו"ח של החוקרת, על פיו, יש להאמין לגירסת הקטינה. בעדותה נשארה חוקרת הנוער איתנה בדעתה בדבר מהימנותה של גירסת הקטינה. בימ"ש השלום לא האמין לגירסה המכחשת של המבקש, אך החליט גם שלא לסמוך על הודעות הקטינה. בימ"ש השלום התרשם אמנם לחיוב מחוקרת הנוער והבהיר כי היא "בקיאה ומיומנת בחקירת קטינים, ועשתה את מלאכתה במסירות ועל פי מיטב המצפון והיכולת", אך ציין נימוקיםעל מה ולמה לא ראה לסמוך על התרשמותה מהקטינה ומהימנותה. על כן, זיכה בימ"ש השלום את המבקש מהעבירות שהואשם בהן, פרט לעבירה אחת שבה הודה. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את הערעור, בסברו שלא היה מקום שלא לקבל את גירסת הקטינה בהודעותיה כמהימנה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הבקשה למתן רשות ערעור מבוססת בעיקרה על הטענה כי מדובר בשאלת מהימנות שאין מקום לביהמ"ש שלערעור להתערב בה. השאלה היוו אם טעה ביהמ"ש המחוזי כשהחליטלקבל את גירסת הקטינה כמהימנה; ואם התשובה לכך חיובית האם מוצדק מתן רשות ערעורבעניין זה. התשובה לשתי השאלות היא שלילית. ביהמ"ש המחוזי פרט בהרחבה את נימוקיו ושיקוליו על שום מה אין נימוקיו של בימ"ש השלום לשלילת התרשמות חוקרת הנוער ולשלילת מהימנות הקטינה יכולים לעמוד. נימוקים ושיקולים אלה משכנעים ואין להתערב בהם. לא היה כל יתרון לבימ"ש השלום על פני ביהמ"ש המחוזי בשאלה אם יש ליתן אימון בגירסת הקטינה. חוקרת הנוער נמצאה מהימנה על בימ"ש השלום שמצא גם כי היא בקיאה ומיומנת. כך שלא התעוררה שאלה של בחינת מהימנות של עד שהעיד בביהמ"ש, שאלה בה היה לבימ"ש השלום יתרון על ביהמ"ש המחוזי.
ג. הטענות שהעלה הסניגור גם אינן מעלות שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית שתצדיק מתן רשות ערעור לערכאה נוספת. הבקשה אינה אלא זו שביהמ"ש העליון יבדוק, בערכאה שלישית, אם על פי העובדות כפי שהוכחו בערכאה הראשונה די היה להרשיע את המבקש בעבירות אשר בביצוען לא הודה. טוען ב"כ המבקש כי "על פי פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, עולה שביהמ"ש חייב לקבל את התרשמותה של חוקרת הנוער, וברור שלא ייתכן שזו תהיה ההלכה". אילו אכן הטענה היתה נכונה היה בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. אלא שביהמ"ש המחוזי לא קבע הלכה כזו כלל ועיקר. ביהמ"ש דן בהרחבה בנסיבות הדרושות לעניין מתן אמון בגירסת חוקרת הנוער ומסקנתו היתה שאין עילה שלא לקבל את התרשמותה. ביהמ"ש לא קבע כלל שביהמ"ש חייב היה לקבל את התרשמותה.
(בפני: השופט אור. עו"ד יפתח למבקש, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 1.12.92).
ע.פ. 5592/92 - דוד אוחיון נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בפני בימ"ש השלום מתנהלים הליכים נגד המערער שעניינם נהיגה ברכב ללא רשיון וללא ביטוח. טענת המערער היא כי לא נהג ברכב כפי שגורסת המשטרה, אלא שמדובר על עלילה המבקשת להסתמך על בדיית ראיות. לאור עמדתה של הסניגוריה התמקדה החקירה
הנגדית, בשלב עדויות התביעה, בתקיפת אמינותם של עדי המשטרה והפרוטוקול מצביע על כך שהחקירה הנגדית התנהלה באין מפריע. בשלב החקירה הנגדית של אחד מעדי המשטרה ביקשה הסניגורית להציג שאלה מסויימת וביהמ"ש סירב. בעקבות זאת ביקשה הסניגורית כי השופט יפסול את עצמו אך הבקשה נדחתה. בעקבות החלטת הסירוב ביקשה הסניגורית עיון חוזר בשאלת הפסילה בטענה כי בתוכן ההחלטה הדוחה את בקשת הפסילה יש כדי לגלות עמדת ביהמ"ש בעניין חפותו או אשמתו של המערער ובכך עילה נוספת לפסילה. גםהבקשה לעיון נוסף נדחתה. הערעור נדחה.
ב. יש לאבחן בין טענה לעניין ליקוי בסדרי דין או בדיני ראיות, שמקומה בשלב הערעור על ההרשעה או הזיכוי, לבין טענה בדבר פסילת שופט. הטענה בדבר הערות ביהמ"ש במהלך הדיון שיש בהן כאילו הבעת מסקנה בדבר אמינות עדי התביעה אינה מעוגנת ברישומי הפרוטוקול. אם בעל דין סבור שהפרוטוקול איננו משקף נקודה מהותית, דרך הפעולה הנכונה היא זו המותווית בסעיף 137 לחוק סדר הדין הפלילי של תיקון הפרוטוקול. ביהמ"ש שלערעור אינו יכול להסתמך לעניין זה על "תורה שבעל פה". אין בכך משום הבעת אי אמון בדברי הסניגורית, אלא משום קיומו של כלל המאפשר לביהמ"ש דלמטה התייחסות לטענה בדבר שינוי הפרוטוקול, והמאפשר גם לבעל הדין האחר הבעת דעה בקשר לבקשה כגון זו.
ג. אשר לתוכן ההחלטה כפי שהיא נמצאת בפרוטוקול - החלטת ביהמ"ש מהי הנקודה שבמחלוקת בין הצדדים אין בה נקיטת עמדה סופית. בתי המשפט הבהירו מתי יש מקום לחשש ממשי של משוא פנים, ומהם המבחנים על פיהם יש למדוד שאלת קיומה של תופעה כאמור. כך הובהר, בין היתר, שמדובר במבחן אובייקטיבי, ולא סובייקטיבי. יתירה מזו, אין לביהמ"ש כל עניין לסייע בידי עוברי עבירה, ואם יסתבר כי אכן אירעה בדיית עדויות, יהיה ביהמ"ש ראש וראשון שישים אצבעו על האירוע ויסיק את המסקנות הנאותות. אין על כן כל יסוד הגיוני לחשש כאילו ביהמ"ש לא יטה אוזן קשבת לטענות המופנות נגד אמיתות גירסתם של עדי המשטרה, ובלבד שטענות כאמור יהיו מבוססות ולא יהיו בגדר ספקולציה בלבד.
ד. לאור אופייה של הטענה בדבר בדיית ראיות ע"י עדי המשטרה, הורה הנשיא להעביר את ההחלטה לתשומת לב פרקליט המדינה, כדי שהמשך ייצוג המדינה יהיה ע"י פרקליט מפרקליטי המדינה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' ר. עזריאלנט למערער. 10.12.92).
בש"פ 5874/92 - מדינת ישראל נגד משה גרינברג
*שחרור בערובה (סמים - יבוא חשיש)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בייבוא 230 ק"ג חשיש מלבנון. לטענת התביעה הועברו הסמים למשיב במספר פעמים, כשבכל פעם נזרק הסם מעבר לגדר המערכת המפרידה בין לבנון לישראל באיזור מטולה, כשהמשיב ניצב בצד הישראלי של הגדר ושותפיו הלבנוניים מצויים בצד הלבנוני של הגדר. הראיות העיקריות נגד המשיב הן הודעות שמסרו שני לבנונים, וביהמ"ש מצא כי יש ראיות לכאורה הקושרות את המשיב לעבירות המיוחסות לו ויש חיזוק הנדרש לעדויות השותפים. אעפ"כ דחה ביהמ"ש את הבקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים בציינו כי לא היתה טענה שקיימת סכנה לשלום הציבור עם שחרורו של המשיב, וכי הבקשה סומכת רק על "מהותן וחומרתן של העבירות המיוחסות למשיב". לפיכך החליט השופט לשחרר את המשיב ממעצר והורה כי ישאר במעצר בית. הערר נתקבל.
ב. הסניגור מיקד את טיעונו בכך שהראיות לכאורה נגד המשיב כורסמו, בעיקר ע"י תצהיר שנתן קצין מטה בחטיבה האחראית לבטחון בגיזרה הנדונה. על פי התצהיר ניתן להבחין, ממוצב השולט על השטח שבו מדובר, בתנועת אנשים גם בשעות הלילה באמצעות
מכשיר מכ"מ ולדעת הסניגור התצהיר קובע בוודאות שלא קיימת כל אפשרות שנזרקו סמיםבמועדים המתוארים בעדויות האמורות. ברם, אין לבודד את התצהיר האמור ולראותו כעומד בפני עצמו, שעה שבאים לברר אם יש בו לשמוט את הקרקע בצורה ניכרת מעדויותיהם של עדי התביעה. גם בשלב זה יש לראות את העדויות כולן יחד, ולהעריך, במידת האפשר, את התוצאה בסופו של הדיון. כנגד התצהיר עומדת עובדה אחרת, שהמשיבהתכחש לכל היכרות עם שני העדים הלבנוניים, בעוד שלא יכול להיות ספק בדבר ההיכרות בינו ובין עד אחד כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהקלטה שהלה הקליט את שיחתו עם המשיב. כל עוד לא נתן המשיב הסבר להתרחקותו מהיכרות עם העד, יש בתגובת המשיב כדי ללמד על כך כי יש לו מה להסתיר ביחסיו עם העד. גם הנושא שהעלה קצין הצבא בתצהירו לא נתברר די צרכו בשלב זה. בהתחשב בכך שקיימות ראיות לכאורה, ועל פי המדיניות הנקוטה שאין בחלופה למעצר כדי להבטיח את שלום הציבור כשמדובר בכמות ניכרת של סם מסוכן, יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג לעוררת, עו"ד ד. יפתחלמשיב. 15.12.92).
ע.פ. 5970/91 - אפרים אליהו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטת כספים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער השתייך לקבוצה של עבריינים, אשר עסקה באופן שיטתי בסחיטת כספים מאת אנשים שונים, לעיתים לשם גביית חובות שאנשים אלה היו חייבים לאחרים. הוכח כי אנשי הקבוצה הפעילו אמצעי טרור, איומים ואלימות כלפי קרבנותיהם. היו בין השותפים לעבירה היוזמים והמנהלים של הפעילות, והיו המבצעים, בעלי האגרוף, וגם בין אלה היו נותני פקודות ונגררים. המערער בלט בברוטליות של התנהגותו וכדברי ביהמ"ש המחוזי "לא חמל ולא ריחם על אף אחד". כן השמיע איומים כלפי קרבנותיו לבליתלוננו במשטרה. ביהמ"ש המחוזי גזר לו 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן תשלום של 5,000 ש"ח פיצויים לאחד המתלוננים. את סכום הפיצויים טרם שילם. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי השתדל לדרג את העונשים בין הנאשמים השונים מתוך התחשבות במספר העבירות המיוחסות לכל אחד, בדרגת חומרתן על פי מהות העבירות, ובחלקו היחסי של כל נאשם במהלך ביצוע המעשים הנפשעים. אין בעונש שהוטל, לעומת עונשים שהוטלו על יתר הקושרים, משום הפרה של כלל "אחידות הענישה".
ג. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אין לנאשם נסיבות מקילות כלשהן. באשר לכך מוטב היה להזכיר כי בנוסף לתקופת מעצרו של המערער, שהופחתה מתקופת המאסר, היה המערער נתון במשך תקופה ממושכת, קרוב לשנתיים, במעצר בית במשך שעות הלילה. זוהי שלילה חלקית של חרותו, המהווה הכבדה, אשר מן הדין ללקחה בחשבון במידה מסויימת. ברם, בענייננו, היתה בגזר דינו של המערער למעשה משום הקלה רבה בעונש, בהתחשב בחומרתן הקיצונית של העבירות, והצורך לוודא שיוטלו עונשים מרתיעים ומכאיבים על אנשים המהווים סיכון כה רציני לציבור, עד שאין באותה עובדה כדי להביא להקלה בעונש.
(בפני השופטים: בך, אור, חשין. החלטה - השופט בך. עו"ד צ. חוגי למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 15.12.92).
ע.פ. 5465/91 - מדינת ישראל נגד שמעון שאולי
*הקלה בעונש בעבירות מס מעבר למה שהוסכם בעיסקת טיעון (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב הואשם בעבירות מס הכנסה ומע"מ ונערכה עמו עיסקת טיעון שלפיה יוטל עליו מאסר של 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי של שנה וחצי וקנס של 150,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי לא הלך כמוסכם והטיל על המשיב
קנס של 150,000 ש"ח בלבד. המדינה מבקשת כי שני המרכיבים בעיסקת הטיעון כפי שצויינו יתווספו לעונש שיוטל על המשיב. הערעור נתקבל לעניין המאסר על תנאי ונדחה לעניין המאסר בעבודות שירות.
ביהמ"ש המחוזי הבהיר עובר לשמיעת הפרטים של עיסקת הטיעון כי אינו מחוייב לקבל את העיסקה, ואף וידא כי העניין יובהר למשיב. ביהמ"ש יטה אמנם בדרך כלל לכבד עיסקה אשר מתברר כי ראוייה היא, אולם הוא אינו חייב לעשות זאת. היו לא אחת ערעורים בהם הלינו נאשמים על כך שביהמ"ש לא הלך בעקבות עיסקת טיעון והחמיר במידה רבה על המוסכם בעיסקת הטיעון. מה שהובהר בפסיקה לעניין העובדה שביהמ"ש אינו קשור בעיסקת הטיעון חל גם על הערעור מטעם המדינה. בענייננו הושפע ביהמ"ש מן הנתונים שהתייחסו למצב בריאותה של אשת המשיב ובשל כך כנראה לא הוטל על המשיב מאסר ויהא זה בצורת עבודת שירות. אכן, המקרה יוצא דופן בנסיבותיו ועל כן אין להתערב בשאלת המאסר בפועל ותהא צורת הריצוי שלו אשר תהא. מאידך גיסא, מן הנכון, אולי דווקא בשל חולשת האופי של המשיב, כי יהא תלוי ועומד לגביו מאסר על תנאי. לפיכך יש להטיל עליו מאסר על תנאי של שנה וחצי כמוסכם בעיסקת הטיעון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ח. ארצי למערערת, עוה"ד מ. דרוקר וש. הראל למשיב. 16.11.92).
בש"א 4147/92 - בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נגד מדינת ישראל (המפקח על רישום מקרקעין בירושלים) ובנק למסחר בע"מ
*הארכת מועד להגשת הודעת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת הודעת ערעור - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי בירושלים עמדה לדיון שאלת עדיפותה של משכנתא שנרשמה לטובת הבנק למסחר בע"מ לעומת משכנתא שניתנה לטובת הבנק האמריקאי ישראלי (להלן: המבקש). ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימת עדיפות לבנק למסחר שכן המשכנתא שניתנה לו נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בעוד המשכנתא שניתנה לטובת המבקש לא נרשמה בשל טעות של רשם המקרקעין. המדינה הגישה ערעור על פסה"ד לביהמ"ש העליון בתוך המועד הקבוע לכך. כעבור מספר חודשים הגיש המבקש "הודעת הצטרפות לערעור" וביקש לראות בו מערער נוסף על המדינה ומאותם נימוקי ערעור. כאשר בקשתו נדחתה והוחלט שעליו להגיש ערעור נפרד, הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעמו והבקשה נדחתה.
אין בבקשה כל נימוק המצדיק הארכת המועד. העובדה שבאותו עניין תלוי ועומד ערעור, אף היא אינה יכולה, במקרה זה, להוות נימוק המצדיק הארכת המועד. טענה בדבר הליך אחר התלוי ועומד אינה יכולה להוות, היא עצמה, טענת קסם לצידוק האיחור, שהרי משמעות הדבר ריקון מכל תוכן של ההוראות בדבר מועדים לעשיית פעולה. המבקש לא הסביר מהן הטענות המיוחדות שהוא מעוניין לטעון בערעור ושלא נטענו ע"י המדינה ומדוע עניינו לא יידון ויוכרע כראוי במסגרת הערעור שהגישה המדינה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד א. שלום למבקש, עו"ד גב' א. מנדל למדינה, עו"ד גאון לבנק למסחר. 7.12.92).
ע.א. 1966/92 - בנימין היקרי נגד ארז היקרי
*סמכות בתביעת מזונות ושיעור המזונות (הערעור נדחה).
ערעור זה מופנה כלפי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שדן בעניין מזונותיו של הקטין. הערעור מופנה הן נגד שיעור המזונות והן נגד העובדה שביהמ"ש קבע כי יש לו סמכות לדון בתביעה נשוא הערעור. הערעור נדחה.
אשר לעניין הסמכות - העובדה שהאם של הקטין תבעה את הוצאותיה עבור מזונות הקטין בביה"ד הרבני, אין בה כדי להוות מחסום לתביעת הקטין עצמו בשמו הוא. על כן היה ביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בתביעה שהיא תביעתו של הקטין. אשר לשיעור המזונות
- אין עילה להתערב בממצאים של הערכאה הראשונה. אין לגלות פגם בממצאים האמורים ומאחר ואין ביהמ"ש שלערעור נקרא לקבוע את המזונות, כאילו מעיקרם, אלא רק לבחון אם נפל משגה מהותי בממצאי ובשיקולי הערכאה ששמעה את הראיות, ממילא אין מקום להתערבות ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רפאל עמיעד למערער, עו"ד א. קיבקוביץ למשיב. 8.12.92).
ע.פ. 3449/92 - דורון סימן טוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת דולרים מזוייפים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל במובן זה שתקופת מאסר על תנאי הופחתה).
המערער הורשע בהחזקת דולרים מזוייפים בשטרות של 100 דולר. בעבר כבר הורשע בעבירה של זיוף שטרי כסף ונדון למאסר בפועל, מאסר על תנאי ותשלום קנס. ביהמ"ש המחוזי מוכן היה להאמין למערער כי השטרות שהחזיק עתה קשורים לאותה עבירה של זיוף שטרי כסף, וכן האמין לו כי לא התכוון לעשות שימוש בשטרות. ביהמ"ש גזר למערער מאסר בפועל של 6 חודשים שירצה בעבודות שירות, קנס של 15,000 ש"ח ומאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים. הערעור מופנה כנגד תשלום הקנס ותקופת המאסר על תנאי. הוא נדחה בעניין הקנס ונתקבל לעניין המאסר על תנאי, בהסכמת ב"כ המדינה.
אין עילה לביטול הקנס או להקטנת הסכום שנקבע. אפילו צדק השופט בהנחה שהניח לטובת המערער, נדבר אי רצונו להשתמש באותם שטרות, הרי ניתן היה לצפות מהמערער לפחות זאת, שאחרי שנתפס בביצוע העבירה הקשורה בשטרות מזוייפים ונענש עליה, ינקוט בכל האמצעים כדי לוודא שביתו יהיה נקי מחפצים פסולים מסוג זה. לעומת זאת יש להקל בעונש המאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון העיר כבר לא פעם בעבר, כי אין להטיל על נאשמים עונשי מאסר על תנאי לתקופות ארוכות, אשר עולות בהרבה על עונשי המאסר בפועל המושתים עליהם. גם באת כוח המדינה הביעה הסכמתה להפחתה בתקופת המאסר על תנאי. לפיכך הוחלט להפחית את המאסר על תנאי לשנה וחצי.
(בפני השופטים: בך, מלץ, מצא. עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 16.11.92).
ע.פ. 628/92 - גולן ברזובסקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חטיפת ילדה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יחד עם עו"ד יעקב גולדין, חטפו מידי אם משפחה את ילדתה בת ה- 3. לפי הטענה, נאמר למערער ע"י עו"ד גולדין, יוזם החטיפה, כי הדבר נעשה על דעת האב במסגרת סכסוך בין בני הזוג, טענה שהיתה כוזבת. למעשה התכוון עו"ד גולדין לסחוט כסף מן ההורים. חלקו של המערער היה בחטיפה גופה, אותה הסכים לבצע תמורת 5,000 ש"ח. הוא ניגש לביתה של המשפחה, ולאחר שהאם פתחה את הדלת נגע בידה במכשיר חשמלי שגרם לה להלם, נטל את הילדה בת ה- 3 וברח עימה למקום מחבוא באחת מן הדירות שעמדו לרשות יוזם הפשע. בעקבות התערבותו של אחיו של עו"ד גולדין, הוחזרה הילדה בערב לידי הוריה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של תקיפה וחטיפה לשם סחיטה וגזר לו 3 שנים מאסר בפועל. הסניגור טוען כי העונש מופרז לחומרה, ביחוד אם מביאים בחשבון כי העבריין העיקרי נדון ל- 5 שנות מאסר, וכי המערער לא היה מודע לכך שמדובר בסחיטה וסבר כי מדובר בסכסוך בין בני זוג. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העונש שנגזר לעו"ד גולדין אכן נוטה במידה רבה לקולא, גם אם מתחשבים בכך כי לעו"ד גולדין פציעת ראש, כתוצאה מפגיעה באחת המלחמות. ייזום מעשה חטיפה של ילדה בת 3 כדי לסחוט כסף מן ההורים, מן הראוי שייענש בעונש חמור יוקר מזה שנגזר לעו"ד גולדין. אולם, ביהמ"ש אינו יושב כאן לדין בעניינו של גולדין, אלא בעניינו
של המערער, ואין לומר כי העונש שנגזר למערער מופרז. הוא האדם שביצע למעשה את החטיפה, הוא שתקף את האם וגרם לה לטראומה נוראה כאשר היא רואה שילדתה נחטפת ממנה. אדם בר דעת צריך היה להבין אל נכון, שמעשה כזה הוא אכזרי ופסול. אכן, אין למערער עבירות קודמות אך בכך בלבד אין כדי להצדיק התערבות במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רזימוב למערער, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה. 19.11.92).
רע"פ 5258/92 - סולימאן מחאג'נה נגד מדינת ישראל
*טענה כי מאסר על תנאי הופעל שלא כדין (הבקשה נדחתה).
הבקשה לרשות ערעור מתייחסת למידת העונש ובמסגרת הטענות העלה הסניגור טעם משפטי. לפי טענתו הופעל המעצר על תנאי שלא כדין, כי התנאי התייחס לעבירת תקיפה ואילו העבירה הנוספת, שבעטייה הופעל התנאי, היתה זו של תקיפת שוטר. הבקשה נדחתה. כאשר ביהמ"ש מציין מה העבירה שעשוייה להביא להפעלת התנאי, ע"י ציון שם העבירה באופן כללי, ללא ציון הצמדה לסעיף מוגדר שבחוק, יש לראות את התנאי כמופר גם כאשר נעברת אותה עבירה בנסיבות בהן מצטרפים אליה מרכיבים שהם בגדר תנאים מחמירים. לדוגמא, כאשר ביהמ"ש קובע כי התנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירה של גניבה, יש לראות את התנאי כמופר גם אם נעברת עבירה של גניבה ממעביד, או גניבה ע"י שומר וכדומה. כך גם תנאי של תקיפה מופר גם כאשר נעברת עבירה של תקיפת שוטר, תקיפה הגורמת חבלה, או כל תקיפה אחרת הכוללת אלמנט מחמיר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד הוכמן למבקש, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 9.12.92).
ע.פ. 636/92 - יאסר אבו טביח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה לאסיר ע"י שותפיו לתא הכלא) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה אסיר בטחוני בכלא שאטה, ובאחד הערבים חבר לאסיר אחר באותו תא, והשניים החלו להכות אסיר שלישי שהיה כלוא איתם, מאחר שחשדו בו שהוא משתף פעולה עם השלטונות. המכות והעינויים נמשכו כ- 4 ימים, עד אשר הצליח הקרבן להודיע על המעשים הנעשים בו לשלטונות בית הסוהר. במעשיהם גרמו למתלונן שטפי דם, חבלות וכוויות בכל חלקי גופו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הורה כי המאסר יצטבר למאסר שריצה המערער עפ"י פס"ד קודם. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הצביע על כך כי המערער כלוא מאז שנת 1986, וכי נשפט בגיל 16 לתקופת מאסר ארוכה. אין יסוד להתערב בעונש שנגזר בהתחשב במעשים האכזריים שבהם הודה המערער ואשר ראויים לענישה מרתיעה.
בשולי הדברים העיד ביהמ"ש כי מן הראוי ששלטונות בית הסוהר יתנו דעתם למעשים שנעשו במקרה זה, ויבחנו איך קרה שהסוהרים לא הבחינו ולא ידעו על מעשי ההתעללות באסיר במשך 4 ימים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. עון למערער, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 6.11.92).
בג"צ 5863/92 - אדרי כבישים ועבודות עפר בע"מ נגד משרד הבינוי והשיכון ואח'
*הערכאה המתאימה לדון בטענות הנוגעות לכשרות מכרז (העתירה נדחתה).
המשיבים ערכו "מכרז סגור". הם פנו למספר קבלנים וסרבו לפנות לעותרת. לטענת בא כוחה היא מופלית לרעה משיקולים פסולים. העתירה מעוררת, לדעתה, בעייה עקרונית המצדיקה דיון בה בבג"צ. מנגד סובר ב"כ המשיבים כי דין העתירה להתברר בביהמ"ש האזרחי. העתירה נדחתה. עניין לנו באחד משלבי המכרז - שלב ההחלטה על משתתפי "המכרז הסגור". הפיקוח השיפוטי על כל שלבי המכרז מצוי בידי ביהמ"ש
האזרחי, לרבות שלב מוקדם זה. אין זה מקרה הנופל לגדר אחד מאותם עניינים מיוחדים ויוצאי דופן המצדיקים דיון בבג"צ. יש הסכמה בין הצדדים על העקרונות, והבעייה הינה בעיית היישום הראוי. זאת ועוד, המחלוקת העיקרית הינה באשר למהות שיקוליהם של המשיבים ומחלוקת כזו, שהיא בעיקרה עובדתית, מצדיקה בחינה בביהמ"ש האזרחי שבידיו הכלים הראויים לכך.
(בפני השופטים: ברק, מלץ, חשין. עו"ד גור אריה לעותרת, עו"ד פוגלמן למשיבים. 13.12.92).
ע.פ. 77/92 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשים מגונים ובעילה של אב בבנותיו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעשיית מעשים מגונים ובעילה בבתו הבכירה, שהחלו בשנת 1981 בהיותה בכיתה ה' ועד 1987 כאשר לאורך כל התקופה בעל את בתו בבית ומחוצה לו ועשה בה מעשים מגונים. מעשים אלה נמשכו גם ביחס לבתו השנייה של המערער החל ב- 1987. תחילתם באיומים ובפעולה אלימה והמשכם במעשי בעילה ובמעשים מגונים. המערער הורשע על פי הודאתו ונדון ל- 12 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור התרכז בעיקר במשפחה הסובלת, בקשר הנמשך בין המערער לבין המשפחה ובעובדה שעם שובו מבית הכלא שוב לא יהיו בנותיו בבית ולא תהא נשקפת להן סכנה ממנו. ברם, מדובר בהתנהגות מבישה שנמשכה תקופה ארוכה והיתה מכוונת כלפי שתיים מבנותיו של המערער. אין מנוס בנסיבות אלה מלהטיל עונשים שישקפו את סלידתה של החברה מהמעשה מחד, וירתיעו עבריינים פוטנציאליים מאידך.
(בפני השופטים: ברק, בך, מלץ. עו"ד ו. מרוז למערער, עו"ד גב' אתי כהנאלמשיבה. 8.12.92).
ע.פ. 5765/92 - פלוני נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה אך הוצע כי הדיון יועבר לשופט אחר).
בתום חקירתה הציגה התובעת לעד שאלה ממנה עלה כי למבקש הרשעה קודמת. על כן ביקש הסניגור כי השופטת ששמעה אמירה זו תפסול עצמה. השופטת דחתה את הבקשה ומכאן הערעור. הערעור נדחה ואולם הוצע שהדיון יועבר לשופט אחר. השאלה של התובעת אכן היתה אסורה וחבל שלא הדריכוה כנאות. אין ספק שביהמ"ש יכול לדון בתיק ללא כל משוא פנים וכי הבקשה לפסילה והערעור מיותרים. מה גם שהשאלה לא גילתה שום פרט מהותי ולא נקשרה עניינית לראיות בפני ביהמ"ש. אולם, לאור פסיקת ביהמ"ש העליון בעבר (ע"פ 409/74 פד"י כ"ט(1) 587) הציע הנשיא כי הדיון יועבר לשופט אחר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. בן נון למערער, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 16.12.92).
ע.פ. 3106/92 - מדינת ישראל נגד פלוני
*חומרת העונש (מעשה מגונה בכח בקטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בביצוע מעשה מגונה בכח בקטינה מתחת לגיל 14 ונדון למאסר של שנתיים על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. העונש שנגזר אינו עומד בכל יחס למהותה ולנסיבותיה של העבירה שבה הורשע המשיב. גם אם נותנים את מירב המשקל לתיאור הנסיבות המשפחתיות והאישיות של המשיב עדיין אין בכך כדי להקל במידה כה רבה כפי שנעשה. לפיכך הוחלט להטיל על המשיב מאסר של שנה אחת בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' תמי בורנשטיין למערערת, עו"ד גב' ד. שלוי למשיב. 3.12.92).