ע.א. 809/89 - לוטפי משעור ואח' נגד אמיל חביבי
*פיצויים בגין הוצאת לשון הרע(מחוזי נצרת - ת.א. 388/88 - הערעור נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות).
א. המערער הראשון הינו עורכו הראשי של השבועון "אל- סינארה", בשפה הערבית. המשיב נמנה בשעתו עם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הישראלית וכיהן כחבר כנסת מטעמה. בתקופה הרלוואנטית לענייננו כיהן המשיב כעורכו הראשי של העיתון היומי "אל- איתיחד". ביום 8.4.88 פירסם המערער בשבועון אל- סינארה מאמר תחת הכותרת "אכן, העניין אינו רק סניליות...". במאמר תואר המשיב כבוגד בעם הערבי, שבחוסר מצפון פעל ופועל להשגת הכרה אישית וטובות הנאה לעצמו. המשיב תבע פיצויי נזיקין מהמערערים לפי חוק איסור לשון הרע, (להלן: החוק). המערערים טענו להגנתם כי בחלק מן הדברים שפורסמו אין משום לשון הרע כלל; כי עומדת להם הגנת אמת הפרסום כמשמעהבסעיף 14 לחוק; לחילופין הסתמכו על הגנת תום לב, לפי 3 מחלופותיו של סעיף 15.
ב. ביהמ"ש המחוזי פסק כי בארבעה מקטעי המאמר ביצעו המערערים עוולה של פרסום לשון הרע כלפי המשיב. מתוך 4 הקטעים קטע אחד אומר "בשנת 1948 נסע אמיל חביבי, בחברת מיקוניס, לצ'כוסלובקיה במשימה לאומית מרגשת, להבאת נשק עבור מדינת ישראל הצעירה". טענת המערערים היתה כי במאמר לא היה משום פרסום לשון הרע ובאשר לקטע הנ"ל טענו כי באמירה שהמשיב עסק בהשגת נשק למדינת ישראל, בראשית דרכה כמדינה עצמאית, אין משום לשון הרע כל עיקר, שכן בעיני החברה בישראל, בכללותה, אמירה כזאת (בלא כל קשר לנכונותה) מציינת מעשה חיובי ורצוי. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו, וציין כי כדי שהפרסום ייחשב כלשון הרע די בכך שבעיני אותו חלק מן הציבור שהמשיב נמנה עמו ייראה המעשה שיוחס לו בפרסום כמעשה שלילי, ולו גם בעיני הציבור בכללותו, יצטייר המעשה כחיובי. הערעור נדחה ביחס ל- 3 קטעים מן המאמר פה אחד וביחס לקטע הנ"ל סבר השופט מצא, בדעת מיעוט, שיש לקבל את הערעור ואילו השופטים ד. לוין ובך, בפס"ד מפי השופט בך, סברו כי יש לדחות את הערעור בשלמותו.
ג. השופט מצא (דעת מיעוט): בהיותו אזרח של מדינה הנתונה במלחמה חב אדם חובת נאמנות, חוקית ומוסרית, למדינתו ולצבאה. אין להניח קיום כלל כי, בכל הנסיבות, סיועו של בן עם אחד למלחמתו של עם אחר, בעת מלחמה בין שני העמים, צפוי לעורר יחס של גנאי אף מצד בני עמו של המסייע. טיבו של המעשה הוא פועל יוצא של נסיבות רבות ושונות. בענייננו מדובר במדינת ישראל שנכפתה עליה מלחמת קיום כאשר המשיב היה אזרח המדינה. הנשק שהובא אז מצ'כוסלובקיה היה חיוני ביותר, וייחוסו למשיב של מעשה שנועד לסייע לישראל להשיג נשק חיוני זה אין לומר שיש בו משום הוצאת שם רע. אכן, מטרת המאמר לא היתה להחמיא למשיב על המעשה שיוחס לו, ואף לא לדווח אודות המעשה כעל עובדה נויטראלית, אך בכוונת הכותב ובתחושת המשיב לא סגי. כדי שהדברים יהוו לשון הרע צריך להיווכח, שבעיני קורא רגיל וסביר יעורר המעשה יחס של גנאי כלפי המשיב ואין לומר זאת בענייננו. אין צריך להידרש לשאלה אם גם פרסום שנושאו עלול לעורר יחס של גנאי רק בעיני חלק מן הציבור - אף אם המדובר במי שאינם אזרחים נאמנים או שומרי חוק - יכול להיחשב כלשון הרע. זאת משום שהמעשה שיוחס למשיב איננו בבחינת לשון הרע.
ד. השופט בך (דעת הרוב): אין זה חשוב כלל אם סיוע בהשגת נשק עבור ישראל מצד ערבי ישראלי עלולה להוות מעשה פסול בעיני הציבור הרחב, הציבור הנאור או חלק ממנו, אם לאו. מה שקובע הוא שבפרסום הנדון כולו מהווה המשיב מטרה לחיצי גידופים והאשמות בבוגדנות, ויוחסו לו בקשר לכך מניעים שפלים של השגת טובות הנאה אנוכיות. נימה זאת עוברת כחוט השני בכל הפרסום, והקטע האמור, בו תוארה, בלעג וסרקאזם בולטים "המשימה הלאומית המרגשת" של "הבאת נשק עבור מדינת ישראל הצעירה", מהווה רק הדגמה לפעילות הבוגדנית הנטענת של המשיב, ביחד עם המעשים
הפליליים והפסולים הנוספים המנויים באותה מגמה במאמר. בנסיבות אלה יש בכתבה בשלמותה כדי "להשפיל אדם (קרי המשיב) בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג מצידם", או לבזותו "בשל מעשיו... או תכונות המיוחסות לו" כאמור בחוק, וההבחנה בין האמור בקטע הנדון ובין ההשמצות ביתר קטעי הכתבה נראית מלאכותית.
ה. השופט מצא: על דעת כל שופטי ההרכב ניתח את ההגנות האחרות של המערערים ביחס להגנה של סעיף 14 לחוק לעניין אמת דיברתי וסעיף 15 בעניין הגנת תום הלב, וקבע כי צדק ביהמ"ש שהמערער לא הוכיח כי אמת דיבר וכן כי אין עומדת לו הגנת תום הלב.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. עו"ד נביל אברהים למערערים, עו"ד אמיר טובי למשיב. 14.12.92).
בג"צ 4974/92 - עוה"ד יעקב רובין ויהודה ויינשטיין נגד השופט סגלסון ויאיר וגאולה לוי
*סירובו של ביהמ"ש המחוזי לשחרר את העותרים מלייצג נאשם(העתירה נדחתה).
א. המשיבים 2 ו- 3 (להלן: המשיבים) העמידו לעצמם את העותרים כסניגוריהם לייצגם במשפט פלילי המתנהל נגדם בביהמ"ש המחוזי בתל אביב לפני השופט סגלסון. האישומים נגד המשיבים אינם מחייבים ייצוג ע"י עו"ד. לאחר שנשמעו ראיות בתיק עת רבה כתבו המשיבים לביהמ"ש מכתב, שלפיו אין העותרים מוסמכים עוד לייצגם. הם ציינו כי "העילה לביטול יפוי הכח מבוססת על כך שעוה"ד הנ"ל אינם מסוגלים לייצג אותנו כהלכה, בנסיבות שנוצרו ע"י החלטת ביהמ"ש לקבוע את הדיון במשפטנו מיום ליום החל ב- 24.10.92 וכלה ב- 31.12.92... אנו מעדיפים היעדר ייצוג... בנסיבות שנוצרו יקשה עלינו עד מאד למצוא עורכי דין שיהיו מסוגלים ומוכנים לייצג אותנו...". בהסתמכו על סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי (להלן: החוק) החליט ביהמ"ש ביום 14.10.92 לא להתיר לעותרים להפסיק את ייצוגם. העותרים פנו לביהמ"ש בכתב ובו טענו כי משנוטל יפוי הכח שוב אין הם מוסמכים או רשאים להופיע במשפט בשם המשיבים, נתקיים דיון וביהמ"ש לא נאות לחזור בו מההחלטה האמורה. העתירה נדחתה.
ב. ב"כ המדינה הסכים כי ביהמ"ש לא יתייחס לשאלה אם הדרך הנאותה להשיג על החלטת ביהמ"ש, שלא לאפשר לעותרים להתפטר, היא הפנייה לבג"צ. לפיכך, בלי לקבוע מסמרות בדבר, החליט בג"צ לדון בעתירה לגופו של עניין.
ג. כתב האישום הוגש נגד המשיבים בנובמבר 1991, ולעותרים, שהינם עורכי דין ממשרדים שונים, שקיבלו עליהם את ניהול ההגנה, ניתנה הזדמנות לעיין בחומר החקירה כבר זמן רב לפני כן. בפברואר 1992 נתקיימה לפני נשיא ביהמ"ש המחוזי בת"א ישיבת הקראה שבה כפרו המשיבים בעיקרי העובדות, ובאותו תאריך העריכו בעלי הדין כי יידרשו לשמיעת המשפט בין 70 ל- 100 ישיבות. ביום 4.2.92 הורה נשיא ביהמ"ש המחוזי כי המשפט יתקיים בפני השופט סגלסון ברציפות בימים א- ה בשבוע החל ביום ראשון 28.6.92 ועד ליום 15.7.92, ולאחר מכן ברציפות מיום 1.9.92 ועד ליום 24.9.92. חטיבת הראיות הראשונה נשמעה כמתוכנן וביום 7.7.92 קבע ביהמ"ש המחוזי כי יתקיימו דיונים במשך 5 ימים בשבוע גם החל ביום 20.10.92 ועד ליום 31.12.92. ביום 30.9.92 קבע השופט כי המשך המשפט ימשך באותו מתכונת עד ליום 28.2.93. חטיבת הראיות השלישית עמדה להתחיל ביום 20.10.92 ואז הגישו המשיבים את המכתב וניתנה החלטת ביהמ"ש.
ד. הנמקת השופט לדחייתה של בקשת העותרים היתה שלפי סעיף 17 לחוק נתון בידיו שיקול דעת להחליט אם להתיר לסניגור להפסיק לייצג את מרשהו, גם אם זה האחרון ביטל את יפוי הכח שנתן לפרקליטו. בהפעילו שיקול דעת זה קבע השופט כי מלכתחילה
ידעו הסניגורים שמדובר במשפט מורכב ומסובך, הם היו שותפים לדעה שבמשפט זה יש לקבוע 70 עד 80 ישיבות וגם נלקח בחשבון שהמשפט יתמשך מעל לאותן ישיבות. ביהמ"ש נתן דעתו לכך שמדובר בעבירות שאין חובת ייצוג למשיבים, ואולם לדעתו התיק מסובך ומורכב והמשיבים לבד לא יוכלו לנהל את המשפט והצדק מחייב שיהיו מיוצגים. העותרים העלו בעתירתם לבג"צ הן שאלות שבסמכות והן שאלות הכרוכות בשיקול דעתו של ביהמ"ש. גם נציגי לשכת עוה"ד צורפו לעתירה והם תמכו בעמדת העותרים שאין לאכוף עליהם לייצג את המשיבים בנסיבות שנוצרו. באשר לשאלות שבסמכות קבע ביהמ"ש העליון כי ביהמ"ש המחוזי היה מוסמך להורות לעותרים להמשיך ולייצג את המשיבים. גם באשר לשאלה אם ביהמ"ש השתמש נכון בשיקול דעתו, הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה כי יכול היה ביהמ"ש בנסיבות שנוצרו להחליט להפעיל את שיקול דעתו בדבר חובת העותרים להמשיך ולייצג את המשיבים. החלטת בג"צ באה לאחר ניתוח מקיף של סעיפים בחוקים שונים הנוגעים לשליחות ולייצוג לקוחות ע"י עורכי דין, סעיפי החוק הפלילי וכן ניתוח העובדות המיוחדות של המשפט דנא.
(בפני השופטים: ש. לוין, מלץ, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. רובין לעותרים, המשיבים לעצמם, עו"ד רומנוב ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד עליאש ללשכת עוה"ד. 3.11.92).
רע"א 1287/92 - אבנר בוסקילה, ראש המועצה הדתית טבריה נגד שאול צמח
*ביהמ"ש המוסמך לדון בפסילת חבר מועצה דתית ע"י יו"ר המועצה(מחוזי נצרת - ה"פ 432/91 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. באוקטובר 1991 שלח המבקש, ראש המועצה הדתית בטבריה, הודעה על הפסקת כהונתו של המשיב כחבר המועצה. עילת ההודעה היתה שקיים ניגוד בין תפקידו של המשיב כיועץ לשר הדתות וסמנכ"ל לפיתוח המקומות הקדושים לבין חברותו במועצה הדתית. המשיב עתר לביהמ"ש המחוזי בנצרת, על דרך המרצת פתיחה, לביטול הודעת הפסילה. המבקש העלה כמה טענות נגד קבלת בקשתו של המשיב, אך ביהמ"ש התייחס תחילה לטענה שאין לו סמכות לדון בבקשה וקבע שיש לו סמכות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה ברוב דעות השופטים ש. לוין, ברק ואור נגד דעתם החולקת של הנשיא שמגר והשופט גולדברג.
ב. ההלכה הנוהגת כיום היא זו שנפסקה בע"א 463/85 (פד"י ל"ט(4) 494 - להלן: פרשת רביבו), שלפיה ביהמ"ש המוסמך לדון בערעורים על הודעות פסילה כגון דא הוא בג"צ. בהלכת רביבו היה מדובר בחבר מועצה מקומית ואילו כאן מדובר בחבר מועצה דתית, אך ההוראות בחוקים השונים, הקובעות את אפשרות הערעור בפני "בית משפט מוסמך" הן זהות. בפרשת רביבו פסק ביהמ"ש המחוזי כי אין לו סמכות לדון בהודעת הפסילה, וביהמ"ש העליון, בהחלטה מפי הנשיא שמגר, דחה את הערעור. בענייננו סבר ביהמ"ש המחוזי כי לפי פסיקה יותר מאוחרת של ביהמ"ש העליון, הדנה בהעברת עניינים מינהליים לביהמ"ש המחוזי, הגיעה העת לסטות מהלכת רביבו.
ג. השופט ש. לוין (דעת הרוב), התייחס לגופם של דברים, אם יש לומר כי לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בנושא, והשיב על כך בחיוב, מבלי לדון בשאלה אם גם לבג"צ סמכות לדון בעניין. כן התייחס השופט ש. לוין לשאלה אם מן הדין לסטות מן התקדים של פרשת רביבו וענה על כך בחיוב. גם השופטים ברק ואור סברו כי לגופו של עניין צריכה הסמכות להיות גם לביהמ"ש המחוזי, וכי יש מקום לסטות מן התקדים של פרשת רביבו. מאידך סבר הנשיא שמגר (בדעת מיעוט), כי ההלכה שנפסקה בפס"ד רביבו נכונה היא ואין לסטות ממנה, וכן סבר שאין המקרה מתאים לסטייה מתקדים. השופט גולדברג סבר אף הוא כי לגופם של דברים אין מקום לסטות מהלכת רביבו בפרשה דנא שהיא
מינהלית טהורה, וכן שלא נתקיימו התנאים המצדיקים סטייה מתקדים שנפסק בו בביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין, גולדברג, אור. עו"ד מנחם שכטר למבקש, עו"ד יוסף בן חמו למשיב. 9.11.92).
ע.פ. 4931/91 - שלום מימון ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בהתחשב במחלתו של המערער).
א. המערער הורשע ב- 35 פרטי אישום הנוגעים לעבירות מרמה שונות שביצע כאשר עסק בעבודות עבור משרד הבטחון בבתי עלמין צבאיים. דינו נגזר ל- 27 חודשים מאסר שמתוכם 15 חודשים לריצוי בפועל וכן הוטל עליו קנס של 240,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל בהתחשב במחלתו של המערער.
ב. על פני הדברים ברור כי ביהמ"ש נהג בסלחנות מרובה עם המערער כשגזר את דינו. ההתנהגות העבריינית שנמשכה לאורך זמן, כשהתוצאה של מעשה העבירה היא הונאת משרד הבטחון בסכומי כסף ניכרים, התערערות קברים, ובעקיפין, פגיעה ברגשותיהן של משפחות שכולות, חייבו הטלת עונש חמור שיתבטא במאסר בפועל לתקופה ארוכה. הסיבה היחידה שבגינה צומצמה עד מאד תקופת המאסר בפועל היא במצב בריאות רעוע וקשה שבו נתון היה המערער בעת שנגזר דינו. לכאורה לא היה מקום שלא לאמץ את גזר הדין ככתבו וכלשונו. ברם, מאז שנגזר הדין ועד שמיעת הערעור, התחוור כי חלה התדרדרות נוספת במצב הבריאות של המערער, הסובל ממספר מחלות קשות, המחייבות טיפול והשגחה צמודים יום ולילה, שאם לא כן הוא עלול להתמוטט ואף לאבד את חייו. ביהמ"ש קיבל חוות דעת של הממונה על עבודות שירות ביחס לעבודות שירות שיוכל המערער לבצע אם יופחת ענשו, וכן נתקבלה חוות דעת מקצין רפואה ראשי של שירות בתי הסוהר בדבר מצב בריאותו של המערער. מכל הראיות שהובאו עולה המסקנה כי המערער זקוק לטיפול רפואי והשגחה צמודה ואלה יוכלו להינתן לו בכלא רק אם יאושפז במרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר.
ג. בהתחשב בכל אלה עומדת עתה בפני ביהמ"ש מחד גיסא האפשרות לדחות את הערעור, בידיעה שאת כל תקופת המאסר ירצה המערער כשהוא מאושפז במרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר, ומאידך גיסא עומדת האפשרות שאת הטיפול וההשגחה הרפואיים יקבל המערער לפי בחירתו מרופאים האמינים עליו, ובמסגרת השגחה צמודה של בני ביתו החרדים לשלומו, ויחד עם זאת הוא ירצה עונש של 6 חודשים המתבטא בעבודות שירות למען הקהילה. לכך יש להוסיף כי אילו היה מאושר גזר הדין כמות שהוא היה המערער מוחזק למעשה 10 חודשים באשפוז מלא בבית הסוהר, שכן היה זוכה לשחרור בתום 2/3 למאסרו, ואילו אם יבוצע העונש בעבודות שירות, הוא ישא בעונש של 6 חודשים רצופים, 6 שעות ביום, יחוש בעונש ויתרום לקהילה. בנסיבות אלה הוחלט להעמיד את ענשו של המערער על 6 חודשים שירוצו בעבודות שירות בבית חולים גריאטרי באחזקת חדר האוכל ושטיפת כלים.
(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, חשין. עו"ד א. קמר למערערים, עו"ד גב' אלשטיין למשיבה. 17.12.92).
ע.א. 773/89 - שלמה ברדה נגד אורט ועירית רמת גן
*תביעת פיצויים מבית ספר עקב פגיעה במהלך משחק כדורגל(מחוזי ת"א - ת.א. 3756/84 - הערעור נדחה).
א. המערער, בהיותו נער בן 15, תלמיד כיתה ט' בבית הספר אורט ברמת גן, השתתף בשיעור התעמלות בבית הספר. במהלך משחק כדורגל, קפץ התובע לעבר מיתקן כדור- סל שנמצא בחצר בית הספר, במטרה לבצע "הטבעה" של הכדור בתוך הסל. בעת ביצוע הקפיצה
איבד המערער את שיווי משקלו ונפל וכתוצאה מכך נפגע במרפקו. הוא תבע את נזקיו מכל אחד מהמשיבים בטענה שעקב התרשלות של שניהם או אחד מהם נגרמה התאונה. הרשלנות שיוחסה למשיבים מבוססת היתה על שניים: מיתקן הכדורסל היה במצב בלתי תקין וכאשר אחז בטבעת הסל, איבד, עקב אי יציבות טבעת הסל, את שיווי משקלו ונפל; מעשה ההטבעה לסל היה כרוך בסיכון אותו היה על המורה להתעמלות לצפות ולנקוט צעדים כנגד ביצועו. ביהמ"ש המחוזי מצא שבנסיבות המקרה לא הוכחה התנהגות בלתי זהירה - לא של המורה ולא של האחראים למיתקן הכדור סל - ואף לא הוכח הקשר הסיבתי בין התנהגות המורה ומצב המיתקן לבין קרות התאונה. הערעור נדחה.
ב. אשר לאי תקינות טבעת הסל - ביהמ"ש קבע מפורשות שהטענה לא הוכחה וכן קבע שלא הוכח כל קשר בין נפילת המערער לבין מצב מיתקן הסל. בכך אין להתערב. נותרה השאלה אם עצם ה"הטבעה" היתה מעשה שטמן בחובו סיכון, בפניו היה על המורה לנקוט אמצעי זהירות. בקשר לכך אומר ביהמ"ש כי המערער "רץ באופן ספונטני ופתאומי לעבר הסל שלא במסגרת מה שנדרש ממנו במהלך השיעור... הכל קרה באופן בלתי צפוי וכהרף עין". למעשה, אין זה ברור כלל ועיקר שפעולת ספורט של הטבעת כדור בסל ע"י נער בן 15 הינה פעולה שיש עימה סיכון אשר על מורה סביר וזהיר למנעה. בפרט, שהמערער היה שחקן כדורסל פעיל במסגרת אגודת ספורט. המדובר ב"סיכון רגיל" של פעולת ספורט שאין עימה סיכון אשר היה על המורה למנעו מנער בן 15 שנים. אף אפילו היה בכך סיכון שהיה מקום לנקוט בצעדים כדי למנעו, היה נסיונו של המערער להטביע את הכדור בסל מעשה ספונטני פתאומי שלא היה על המערער לצפותו. המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע ותגובה ספונטנית שאינה צפויה מראש.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ש. לוי למערער, עו"ד ד. ויסגלס לאורט, עו"ד ב. זייגר לעיריה. 31.12.92).
ע.א. 2892/90 - אסתר אבוטבול נגד יואב בן גרא ומגדל חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 937/88 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת נפגעה בתאונת דרכים במרץ 1988 והמשיבים, הנהג וחברת הביטוח שלו, לא התכחשו לאחריותם לתאונה. הדיון בביהמ"ש התנהל סביב השאלה מה גובה נזקיה של המערערת. בעת הפגיעה היתה כבת 24 שנים, השכלתה מסתכמת ב- 8 שנות לימוד בבית ספר עממי ועוד 3 שנים בבית ספר מקצועי. היא התגוררה בעכו ועבדה במפעל אלקטרוניקה ובאריזת עופות וגובה משכורתה משוערך לזמן מתן פסה"ד נע סביב הסכום של 1,000 ש"ח לחודש. ברם, לפני התאונה עברה להתגורר באיזור המרכז ולפרנסתה עבדה כמלצרית ולאחר מכן כמעסה במכוני עיסוי. לדבריה, השתכרותה ממכוני העיסוי היתה כ- 6,000 ש"ח לחודש. שתיים מחברותיה למקצוע העידו על מהלך העבודה והשכר במכון העיסוי. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל עדויות אלו במלואן וקבע, בהסתמך, בין היתר, על רמת חייה של המערערת עובר לתאונה, כי הכנסתה מעבודה כמעסה עמדה על 2,000 ש"ח לחודש נטו בלבד. כן נקבע כי תוחלת הזמן בו צפוייה היתה המערערת להמשיך בעבודה במכוני העיסוי היא עד להגיעה לגיל 35. אשר להשתכרותה לאחר גיל זה קבע ביהמ"ש, בהתבסס על ההכנסה שהיתה לה לפני שהחלה לעבוד במכוני העיסוי, כי החל מגיל 35 היתה צפוייה להרוויח כ- 1,000 ש"ח לחודש נטו. מונו מומחים רפואיים שקבעו את נכותה של המערערת ולדעתם תהיה מסוגלת המערערת לעבודת כפיים פשוטה בעתיד. בהסתמך על כל הנתונים קבע ביהמ"ש המחוזי את הפסדיה של המערערת ובכלל זה הפסד ההשתכרות בעתיד. המערערת משיגה על הנתונים שעליהם ביסס ביהמ"ש את הפסד ההשתכרות שלה בעתיד. הערעור נדחה פרט לעניין הבסיס של 1000 ש"ח לחודש הפסד ההשתכרות לאחר הגיעה של המערערת לגיל 35.
ב. באשר להכנסתה מן העבודה במכון העיסוי - ביהמ"ש שמע את העדויות, התרשם מהן כמו מהמערערת עצמה, ובקביעתו בדבר גובה ההשתכרות אין להתערב. גם בשאלת גיל הפרישה מן העיסוי אין לומר שקביעת ביהמ"ש המחוזי היא בלתי סבירה במידה שתצדיק התערבות. לא כן באשר להפסד ההשתכרות מגיל 35 ואילך. ביהמ"ש קבע את ההפסד על פי שכר של 1000 ש"ח לחודש, וסכום זה נמוך במידה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור, אשר בדרך כלל אינה מתערבת בכגון דא. בנסיבות העניין יש לקבוע כי חישוב הפסד ההשתכרות של המערערת לאחר גיל 35 יעשה על בסיס הסכום של 1300 ש"ח לחודש. בכל יתר הנושאים אין להתערב בפסיקתו של ביהמ"ש המחוזי.
ג. המשיבים ביקשו בערעור להעלות טענה משפטית חדשה, לפיה, מכיוון שהמערערת עבדה במכון עיסוי שפעל, ככל הנראה, ללא רשיון, היה מקום להסיק, כי תקופת פעילותה שם תהיה קצרה, עד שהרשויות יגלו את הדבר ויסגרו את המקום. מכיוון שכך, יש מקום להפחית את תקופת השתכרותה של המערערת בעיסוק בעיסוי. טענה זו אין לקבלה. מדובר בטענה שהיא בגדר ספקולציה, ואין בה להניע לבטל את מסקנתו הסבירה של ביהמ"ש המחוזי כי היתה עובדת בעיסוק זה עד לגיל 35.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נ. גיצה למערערת, עו"ד א. גדות למשיבים. 31.12.92).
ע.א. 265/89 - הסנה... בע"מ ודן... בע"מ נגד רפאל מזרחי
*זכאותו של חבר "דן" לקבל %25 מנזקיו בתאונת דרכים, שהיא גם תאונת עבודה, באוטובוס של "דן", לפי סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי(מחוזי ת"א - 1434/84 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הוא חבר דן, אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ (להלן: האגודה) ושימש בה כנהג אוטובוס. הוא נמחץ ע"י אוטובוס שהיה בבעלות האגודה, בעת שהחליף אחד מגלגליו בשל תקר. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי, שקבע למשיב דרגת נכות של %100 לצמיתות. לפיכך מקבל המשיב, וימשיך לקבל, מן המוסד לביטוח לאומי קיצבת נכות. המשיב הגיש תביעה גם נגד האגודה, המעבידה, כבעליו של האוטובוס וגם נגד חברת הביטוח הסנה, כמי שביטחה את השימוש ברכב. עניינה של התביעה היה בשניים: האחד, מה גובה הנזקים שנגרמו למשיב כתוצאה מן התאונה; והשני, דבר זכאותו של המשיב לרבע הפיצויים שיקבע, לפי סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי. ביהמ"ש המחוזי קבע את שיעור הנזקים וגובה הפיצוי לו זכאי המשיב, והורה כי על פי סעיף 152(ג) זכאי המשיב לרבע מהסכום, היינו סכום של 126,000 ש"ח. המערערות משיגות על זכאותו של המשיב לרבע מסכום הפיצויים ואילו המשיב בערעור שכנגד מערער על גובה הפיצוי שנפסק לו. הערעור נתקבל וממילא נדחה הערעור שכנגד.
ב. בע.א. 545/85 (פד"י מד(2) 8) נפסק כי במקרה של תאונת דרכים, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (להלן: חוק הפיצויים), שהיא גם תאונת עבודה, כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי, שבה נפגע עובד על ידי שימוש ברשות ברכב שבעליו הוא המעביד, אין המוסד לביטוח לאומי רשאי לחזור על המעביד בתביעה לשיפוי על סכום הגימלה המשתלם לנפגע. באותה מידה אין המוסד לביטוח לאומי רשאי לחזור על המבטח של המעביד. לפיכך, אין המעביד או מבטחו, במקרה שתואר, בבחינת "צד שלישי" לצורך סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי, ואין העובד זכאי לתוספת של %25 מסך כל הפיצויים שנפסקו בתביעה נגדם לפי חוק הפיצויים, כאמור בסעיף הנ"ל.
ג. טוען המשיב כי בהיותו חבר האגודה אין הוא עובד שלה אך אין לקבל טענה זו. עובדת היותו של המשיב חבר האגודה אינה גורעת מהיותו עובד שלה, ומהיות האגודה מעבידה לצורך סעיף 152(ג) האמור. סעיף 161(ב) לחוק הביטוח הלאומי מטיל על המעביד את חובת תשלום דמי הביטוח הלאומי עבור עובדו, ומעביד לענין זה כולל גם אגודה שיתופית, כפי שנקבע בסעיף 2 לחוק הנ"ל. כיוון שהאגודה נושאת בדמי הביטוח
הלאומי, אין המוסד זכאי לשיפוי ממנה במקרה של תאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה. היעדר זכאות זו לשיפוי היא העומדת ביסוד שלילת זכאותו של הניזוק, העובד, ל- %25 מהפיצויים שנפסקו בתביעה נגד המעביד. לפיכך דין הערעור העיקרי להתקבל.
ד. המסקנה האמורה מייתרת למעשה את הדיון בערעור שכנגד, שכן גם אם ייקבע סכום הפיצוי כפי הנטען בערעור שכנגד, עדיין יעלה עליו סכום הגימלאות להן זכאי המשיב מהמוסד לביטוח לאומי והמשיב איננו זכאי לסכום של %25 מסכום הפיצויים כאמור. לפיכך הדיון בערעור שכנגד מתייתר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. מזור למערערות, עו"ד ר. גלס למשיב. 31.12.92).
בג"צ 4346/92 - מעלה, המרכז לציונות דתית נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*הקריטריונים להכרה בעמותה כזכאית להקצבה תקציבית מסעיף שעניינו "פעולות תרבות לחרדים"(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותרת היא עמותה שמטרותיה, בין השאר, "הנחלת משנתה של הציונות הדתית". העותרת פועלת "בארגון וקיום שיעורי תורה, הלכה, אגדה... תוך הדגשת הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין תורת ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל ברוח הציונות הדתית". העותרת פנתה לוועדת ההקצבות של משרד החינוך והתרבות לקבל הקצבה לפעילותה מתקציב שעניינו "פעולות תרבות לחרדים". וועדת ההקצבות דנה בבקשת העותרת ובקשתה סורבה. העתירה לבג"צ נדחתה.
ב. חוק התקציב לשנת 1992 נערך על פי הנחיותיו של חוק יסודות התקציב. בפרק הדן בפעולות תרבות במשרד החינוך והתרבות נקבע סעיף המייעד סכומים בשיעור של כ- 20 מליון ש"ח ל"פעולות תרבות לחרדים". על פי הנוהל למתן תמיכות של משרדי הממשלה מונתה "ועדת תמיכה" ולוועדה הוגשו בקשות של עמותות שונות לתמיכה מסעיף תקציבי זה. היועץ המשפטי הורה לוועדה כי היא צריכה לשקול את נסיבותיו של כל עניין ועניין ולהחליט לגבי כל בקשה ובקשה תוך יישום המבחנים שנקבעו. בהתייחסו לסעיף שענייננו "פעולות תרבות לחרדים" כתב היועץ המשפטי לוועדה כי עליה "להחליט... לעניין סעיף התקציב 'פעולות תרבות לחרדים'... בדבר עצם זכאותו של מוסד ציבור פלוני לתמיכה, כמוסד 'חרדי'. מן הראוי שוועדת התמיכות תידרש למשמעותו של הביטוי כפי שהוא רווח בלשון בני אדם ובקרב הציבור... אין ניתן לקבוע מסמרות לגבי הגדרת המושג 'חרדי'". וועדת ההקצבות קבעה רשימה של עמותות, ובכללן אל המעיין, מרכז חב"ד, נשי חב"ד, תורה ויהדות לעם, ואחרות הזכאיות לתמיכה והעותרת אינה נמנית עם העמותות הזוכות.
ג. הבעיה המשפטית הניצבת בפני בג"צ צרה במהותה. השאלה היא אם העותרת הינה מוסד ציבורי שפעולתו הינה תרבות "לחרדים". בהקשר זה טוענת העותרת כי '"חרדי' הוא כל אדם החרד לדבר השם" והעותרת וחבריה אף הם בגדר זה. גישה פרשנית זו בטעות יסודה. אמת, הדיבור "חרדים" הוא ביטוי עמום. במובנו הלשוני הוא משתרע על מיתחם רחב של עניינים, אך ברור שמשמעותו המשפטית של הדיבור "חרדים" בהקשר שלפנינו צר בהרבה ממשמעותו הלשונית. בהקשר שלפנינו משמעותו אותו מובן לשוני המגשים את תכליתו של חוק התקציב. מדובר בזרם דתי יהודי מיוחד אשר המשותף להם הוא בהקפדה דתית במיוחד בכל הנוגע לחינוך, לאופי חיי הקהילה ואורחות החיים. בלשון העם היהודי "חרדי" ויהודי "שומר מצוות" אינם היינו- הך. ההיסטוריה החקיקתית תומכת אף היא במסקנה זו. בקביעת היקף התמיכה בסעיף התקציב שעניינו "פעולות תרבות לחרדים" נלקח בחשבון סכום התמיכה בשנה הקודמת ל- 4 מוסדות ציבור הנתפסים באותה הגדרת צרה לדיבור "חרדים" העולה מלשונו הטבעית והרגילה. גם מבנה החקיקה - וההבחנה המצוייה
בו בין סעיף תמיכה ל"תרבות לחרדים" לבין סעיף תמיכה אחר ל"תרבות תורנית" תומכת במסקנה זו. העותרת אינה באה בגדר סעיף זה.
(בפני השופטים: ברק, מלץ, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. רותם לעותרת, עוה"ד גב' אסנת מנדל ויורם ברסלע למשיבים. 30.12.92).
ע.פ. 5519/91 - בן ציון אטיאס ויורם שרביט נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה(מחוזי חיפה - ת"פ 12/90 - ערעורו של אטיאס נתקבל ושל שרביט נדחה).
א. שרביט נהג ברכב פרטי (להלן: הפרטית) כשאטיאס יושב לידו. היה זה בשעת לילה כשהשניים נתקלו בשני המתלוננים שנסעו אף הם במכונית פרטית. לפי הנטען ע"י המתלוננים, נהג שרביט במכונית בחוסר זהירות, ובין שני נהגי המכוניות פרץ ויכוח באחד הצמתים בדרך חיפה עכו. תוך כדי ויכוח יצא אחד מנוסעי הפרטית (שרביט או אטיאס) ודקר בסכין את המתלוננים והנוסע האחר בפרטית תקף את המתלוננים וסייע לחברו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אטיאס הוא האיש שדקר את שני המתלוננים. על אטיאס הוטל עונש מאסר לתקופה של 5 שנים ועל שרביט עונש של 10 חודשי מאסר. הסניגור טען כי לא הוכח שאטיאס הוא האיש בין שני המערערים אשר דקר את המתלוננים. הטענה היא כי אם אין זה ברור מי מהשניים דקר אין העונש של אטיאס יכול לעלות על העונש שנקבע לשרביט כאשר ביהמ"ש יצא מתוך הנחה ששרביט איננו האיש שדקר. ערעורו של אטיאס נתקבל וערעורו של שרביט על חומרת העונש נדחה.
ב. לא היה מקום לקבוע, ולו מחמת הספק, שאטיאס הוא זה שדקר את המתלוננים. הראייה היחידה נגד אטיאס היתה עדותו של אחד המתלוננים, אשר טען בעדותו כי מי שדקר את המתלוננים היה האיש שישב ליד הנהג. מכיוון שאין עוד חולק על כך שמי שנסע בליל המקרה ליד שרביט בפרטית היה אטיאס הרי לכאורה הוא האיש מבין השניים אשר דקר את המתלוננים. דא עקא שלא היה מקום לסמוך על גירסתו האמורה של העד, הואיל ובליל המקרה, סמוך לאחר האירוע, אמר העד בהודעתו למשטרה כי נהג הפרטית הוא שהוציא סכין מכיסו ודקר את נהג הסיירה, ואילו הבחור שישב ליד הנהג ירד מהרכב והחל לריב ולצעוק ואנשים באו ותפסו אותו. ביהמ"ש המחוזי אינו דן בהכרעת דינו בסתירות האמורות ואינו מבהיר על שום מה בחר לסמוך על עדותו של העד בביהמ"ש, עדות הסותרת את גירסותיו המיידיות בערב המקרה. לפיכך אין לקבוע בוודאות כי אטיאס הוא שדקר. על מי מבין המערערים שביהמ"ש קבע שהוא לא דקר בסכין - שרביט - הוטל עונש של 10 חודשי מאסר בפועל בלבד, ומכיוון שאין לייחס לאטיאס שהוא היה הדוקר, אין מקום להטיל על אטיאס עונש חמור משמעותית מזה שהוטל על שרביט.
(בפני השופטים: בך, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד טומי נדשי למערערים, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 23.12.92).
בג"צ 988/92 - רינונים חב' להשקעות בע"מ ושמשון... חברה לבנין בע"מ נגד הועדה לבניה למגורים ולתעשיה במחוז המרכז ואח'
*התנגדות לאישור תכנית בנייה לפי חוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה)(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. המשיבה הוקמה ופועלת בהתאם לחוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה) (להלן: חוק הליכי בניה). העתירה מופנית נגד החלטת המשיבה לאשר בראשון לציון תכנית (להלן: התכנית החדשה) אשר שינתה תכנית קודמת (להלן: התכנית הקודמת) ובאה תחתיה. שתי התכניות מתייחסות למיתחם קרקעי, בשטח כולל של כ- 35 דונם. העותרות והמשיבות 3 עד 6 הינן בעלות זכויות בחלקיו השונים של שטח זה. בגדר התכנית הקודמת אושרו לבניה 401 יחידות דיור. 194 מיחידות המגורים שאושרו לפי התכנית הקודמת כבר נבנו או
נמצאו בתהליך בניה בעת שהוגשה התכנית החדשה, כך שנותרו למעלה מ- 200 יחידות דיור שטרם החל תהליך בנייתן. עיקר חידושה של התכנית החדשה, הנוגע לענייננו, מתבטא בתוספת 42 יחידות מגורים, ללא תוספת של שטחים לבניה, אלא על דרך שינוי בגודל הדירות המתוכננות.
ב. סעיף 4(א) לחוק הליכי בניה מגדיר את סמכותה של הוועדה המשיבה, (להלן: הועדה לבניה), לאמור "הוועדה מוסמכת לדון ולהחליט בדבר... תכניות שעניינן הקמת 200 יחידות מגורים ומעלה...". המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה אם הוועדה לבניה מוסמכת לדון ולהחליט בדבר אישורה ושינוייה של תכנית רק אם יש בה - ביחס למצב התכנוני הקיים - משום תוספת של 200 יחידות מגורים לפחות, כגירסת העותרות, הנתמכת גם ע"י המשיבה 6, או שסמכות הוועדה לבניה עומדת לה גם כאשר תוספת יחידות המגורים הכלולה בתכנית החדשה היא פחותה מ- 200, ובלבד שהתכנית הכוללת המובאת לדיון עוסקת בהקמת 200 יחידות מגורים לפחות, כטענת המשיבות. העתירה נדחתה.
ג. הדין במחלוקת פרשנית זו הוא עם המשיבה. היא היתה מוסמכת לדון בתכנית החדשה ולאשרה אף אלמלא כללה תכנית זו את דבר הקמתן של 42 דירות נוספות. סעיף 4(א) לחוק הליכי בניה האמור אינו אומר כי וועדה לבניה מוסמכת לדון רק בתכנית המוסיפה, ביחס למצב תכנוני קיים, 200 יחידות מגורים לפחות. כל שנדרש על פי הוראת הסעיף הוא שעניינה של התכנית יהיה בהקמת 200 יחידות מגורים לפחות. תנאי זה עשוי להתמלא גם בתכנית, שיחידות המגורים המתוכננות בגידרה או חלקן כבר היוו נושא לתכנון במסגרתה של תכנית קודמת, שהתכנית החדשה משנה או מתקנת אותה.
ד. אמנם, במניין יחידות המגורים שעל פיו תיבחן התקיימות התנאי האמור אין להביא בחשבון דירות שכבר נבנו או שהוחל בבנייתן על פי תכנית קודמת. עניינה של התכנית צריך להיות בהקמתן של 200 יחידות מגורים לפחות, ותנאי זה עשוי להתקיים רק ביחס לאותן יחידות מגורים שטרם הוחל בהקמתן. אך בעצם העובדה שחלק מן הדירות הנדונות בתכנית החדשה כבר נבנו, או מצויות בתהליך בניה, על פי תכנית קודמת, אין כדי לגרוע מסמכות הוועדה לדון בתכנית החדשה, ובלבד שמניין יחידות המגורים שטרם הוחל בבנייתן, ושהקמתן מהווה נושא לתכנית החדשה, הוא 200 לפחות.
(בפני השופטים: ברק, מלץ, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד י. גרנות לעותרות, עו"ד ד. שחורי למשיבה 6, עוה"ד א. קורן, ר. בר, י. לשם וא. גת למשיבות. 6.12.92).
ע.א. 88+2546/90/672 - רמי לב נגד פקיד שומה חיפה
*שומת מס הכנסה(מחוזי חיפה - עמ"ה 86+601/89/102 - הערעורים נדחו).
א. בשנות המס 1982 ו- 1983 היו המערער ורעייתו בעלים של %50 מחברות ר.מ.ד. בע"מ - חברה העוסקת בהובלות (להלן: רמ"ד הובלות) ור.מ.ד.ו. בע"מ - חברה לעבודת עפר (להלן: רמד"ו עפר). %50 הנותרים היו בבעלות דוד חביב ורעייתו. בנוסף לכך, בשנות המס הנדונות, היו המערער ודוד חביב שותפים בשותפות לא רשומה (להלן: השותפות) שעסקה בהשכרת ציוד כבד. דוחו"ת אישיים, לשנות המס הנדונות שהגיש המערער למס הכנסה, באיחור ולאחר הוצאת שומות לפי סעיף 145ב' לפקודת מס הכנסה, לא נתקבלו כמהימנים. זאת באשר המערער הצהיר בדוחו"ת על משכורת בחברת רמ"ד הובלות בה עבד כמנהל, ונעלמה מהדוחו"ת העובדה שמשך כספים רבים במשך אותן שנות מס מחברת רמד"ו עפר. לדעת המשיב, יש להתייחס לשתי החברות כאל חברה אחת, שכן לשתיהן מערכת ספרים אחת, חשבונות בנק משותפים והיא מנוהלת במקום אחד ע"י אותו צוות של עובדים, ויש לראות את סכומי המשיכות מחברת רמד"ו עפר כהלוואה בתנאים
מועדפים שניתנה לעובד, שיש למסותה מכח סעיף 3(ט) לפקודה. המערער השיג על חיובו במס מכח סעיף 3(ט) הנ"ל ומשנדחתה השגתו ערער לביהמ"ש המחוזי.
ב. בביהמ"ש טען המערער כי הכספים שמשך מחברת רמד"ו עפר מהווים דמי שימוש ששולמו לשותפות עבור שני טרקטורים השייכים לשותפות ואשר הושכרו לחברת רמד"ו עפר. ביהמ"ש דחה גירסה זו וקבע כי לענייננו יש לראות בשתי החברות אישיות משפטית אחת, ומשיכת הכספים מרמד"ו עפר יש לראות כפעולה מלאכותית שלא נועדה לכל מטרה אחרת זולת הימנעות מתשלום מס במובנו של סעיף 86 לפקודה. עם זאת דחה השופט את סברת המשיב כי המשיכות הן בגדר הלוואה וקבע כי המשיכות מבטאות הכנסת עבודה אצל המערער. על כן החזיר את התיק לפקיד השומה כדי שיערוך אותה מחדש. על פס"ד זה הוגש הערעור הראשון.
ג. משהוחזר התיק לפקיד השומה ערך את השומה מחדש ושיגר אותה למערער. כנגד השומה החדשה פנה המערער לביהמ"ש בהמרצה לבטלה, שכן, לטענתו, אינה נכונה מבחינה חשבונאית ומתעלמת מקיזוזים שנעשו בזמנו ושלדעתו ראוי היה שיעשו גם בשומה החדשה. כן טען המערער כי מאחר שלא נתקבלה הגירסה שהמשיכות היו תוצאה של השכרת טרקטור ע"י השותפות, יש לנכות סכומים אלה מהכנסותיה של השותפות, ובכך נוצר הפסד לשותפות בכלל ולמערער בפרט ויש לנכות הפסד זה משומותיו של המערער. ביהמ"ש המחוזי דחה טענות אלה והערעורים נדחו.
ד. בגדר הדיון הראשון בביהמ"ש המחוזי קויים קדם משפט ודומה היה כי אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, והשופט הורה לבעלי הדין להגיש סיכומים בכתב בשאלות המשפטיות שבמחלוקת. משקיבל את הסיכומים הגיע השופט לכלל מסקנה כי בכל זאת קיימת מחלוקת עובדתית בין בעלי הדין, באשר למהות המשיכות הנ"ל, ועל כן הורה לבעלי הדין להביא ראיותיהם בפניו במחלוקת העובדתית. בעקבות זאת הובאו ראיות והוגשו סיכומים חדשים. כנגד החלטה זו קובל המערער. לדעתו, משהחליט השופט לקיים את הדיון ע"י קבלת סיכומיהם של בעלי הדין, היה עליו להכריע בערעור על פי מה שהיה מונח בפניו ולא ליזום דיון בשאלות עובדתיות ולהורות על הבאת ראיות. טענה זו אין לקבלה. לביהמ"ש נתונה הסמכות, בכל שלב, להורות על הבאת ראיות בפניו אם השתכנע כי הדבר דרוש למיצוי האמת העובדתית ואם נראה לו שלא ניתן להכריע במחלוקת ללא ליבון עובדתי או משפטי נוסף. במקרה דנן אכן היה צורך בבירור העובדתי והשופט עשה שימוש נכון וראוי בסמכותו.
ה. אשר לגוף ההכרעה בדיון הראשון - ביהמ"ש לא נתן אמונו בגירסת המערער בדבר השכרת הטרקטורים מנימוקים שפורטו בפסה"ד, ובבסיס הנימוקים מונחת תשתית ראייתית מוצקה. כמו כן יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי יש להתייחס לפעולה של קבלת משכורת מחברת רמ"ד הובלות ומשיכת כספים מחברת רמד"ו עפר כפעולה מלאכותית במובן סעיף 86 לפקודה. זאת על יסוד ההלכה באשר לנתונים שבהם רשאי פקיד שומה לראות במערכת עובדתית מסויימת "עיסקה מלאכותית". פקיד השומה המבקש להתעלם מן הפעולה המלאכותית לפי סעיף 86 לפקודה עליו הנטל להביא ראיות להוכחת מלאכותיות העיסקה ואת זאת עשה פקיד השומה במקרה דנן.
ו. משפסק השופט כי שתי החברות מהוות אישיות משפטית אחת לצורך מיסויו של המערער, ברור הדבר כי קיימת מערכת יחסים של עובד- מעביד בינו לבין חברת רמד"ו עפר, כשם שכאלה היו היחסים הברורים והמוכחים שבינו לבין חברת רמ"ד הובלות ששילמה לו את שכרו. משדחה השופט את עמדת המערער כי הכספים נמשכו כתשלום לשותפות ומצד שני דחה גם את גישת המשיב כי מדובר בהלוואה שיש למסותה, וקבע כי מדובר בשכר ששולם למערער, התעוררה השאלה כיצד על השופט לנהוג. האם בשל דחיית עמדת המערער היה עליו לאמת את השומה שהוצאה ע"י המשיב ללא עוררין - או האם בשל דחיית
עמדת המשיב באשר לטיבן של המשיכות היה עליו לדחות את השומה מכל וכל, או שמא היתה פתוחה לפניו האפשרות לנהוג בדרך אחרת. ביהמ"ש בחר להחזיר את השומה למשיב על מנת שיערוך אותה מחדש על בסיס הממצא העובדתי שהמשיכות משקפות תשלום שנעשה ע"י מעביד לעובד בקשר לעבודתו ובכך אין להתערב.
ז. בערעור השני ערער המערער על החלטת ביהמ"ש בהמרצה כי אין לקזז את ההפסדים של השותפות כנגד שכרו של המערער. גם בכך אין להתערב. בפסקו בערעור מס הכנסה קובע השופט את העקרונות בלבד ואינו מוציא שומה משלו. פקיד השומה נהג לפי העקרונות שנקבעו בפסה"ד של הדרגה הראשונה וסבר כי יש להתאים את הקביעות העובדתיות לבסיס המס החדש ובמסגרת זו סבר כי אין להתחשב בקיזוזים. מסגרת מצומצמת זו אינה מתאימה וגם אינה מאפשרת בחינה מלאה וממצה של הכנסות השותפות והשלכותיה על הכנסות המשיב. על סדר היום בסכסוך זה עומדות משיכותיו של המערער מחברת רמד"ו עפר, אם הן הלוואות אם לאו, או אם ניתן למסותן כהכנסת עבודה. כלל לא נדונה סוגיית הכנסותיו של המערער מן השותפות, ואם היו כרוכות ברווח או בהפסד. לפיכך בצדק לא ראה השופט מקום וצורך להכריע בכך.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. שינפוקס למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיב. 3.12.92).
ע.א. 3149/90 - אחים בולוס חברה לשייט בע"מ נגד פקיד שומה חיפה
*סירוב פקיד שומה להעניק "הטבות במס" למפעל מאושר על פי החוק לעידוד השקעות הון כאשר המפעל לא עמד בתנאי האישור(מחוזי חיפה - עמ"ה 136/88 - הערעור נדחה).
א. המערערת העבירה לכרמיאל מפעל תעשייתי שהיה לה לעיבוד שיש ואבן. מינהלת מרכז ההשקעות לפי החוק לעידוד השקעות הון (להלן: חוק העידוד) אישרה את תכנית העברת המפעל לכרמיאל והרחבתו בהשקעה של כ- 17 מליון ל"י. נקבע כי ההרחבה תוכר כמפעל מאושר וזאת בכפיפות לשני תנאים, שהאחד מהם, הנוגע לענייננו, קובע כי "יבוצע ייצוא שנתי ישיר נוסף - מעל לייצוא שבוצע בשנה האחרונה שלפני ביצוע ההרחבה - בשיעור של %20 לפחות...". בשנות המס 1984- 1982, שנות המס נשוא הערעור, לא עמדה המערערת בתנאי של הייצוא הישיר הנוסף, אך מינהלת מרכז ההשקעות לא ביטלה למערערת את המעמד של מפעל מאושר. רק החל בשנת 1987 החלה המערערת לעמוד בתנאי האישור בדבר הגברת הייצוא. המשיב סירב להעניק למערערת את הטבות המס האמורות בחוק העידוד לגבי השנים שבהן לא עמדה המערערת בתנאי האישור. המערערת ערערה לביהמ"ש המחוזי וטענה כי הסמכות להתעלם מן ההטבות לפי חוק העידוד נתונה רק למינהלת מרכז ההשקעות לפי סעיף 75 לחוק, וכל עוד לא בוטל מעמדה של המערערת ע"י הגופים המוסמכים על פי חוק העידוד, אין פקיד השומה יכול לדרוש שיעורי מס מעבר לקבוע בחוק העידוד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב רשאי להתעלם ממעמדה של המערערת כמפעל מאושר אם היא לא עמדה בתנאי האישור, והערעור על כך נדחה.
ב. סעיף 73 לחוק העידוד קובע כי "שום הטבה לא תינתן אלא אם קויימו... התכנית המאושרת ותנאי האישור". מאחר ופקיד השומה הוא הממונה על מתן ההטבות במס הכנסה, הרי ההוראה ההחלטית בסעיף 73 שלפיה "שום הטבה לא תנתן" מופנית גם אליו. אמנם בסעיף 75 לחוק ניתנה למינהלת רשות ההשקעות סמכות לבטל או להתלות את האישור, אך אין ללמוד מקיום סמכות זו כאילו כל עוד לא נעשה בה שימוש חייבות רשויות שונות אחרות לחלק למקבל האישור הטבות כאילו לא אירע מאומה. הימנעותם של הגורמים המוסמכים במרכז ההשקעות מלבטל את האישור או להתלותו אינה יכולה לבוא במקום שינוי מפורש בתנאי האישור ואין ללמוד מכך במשתמע על שינוי בתנאי האישור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. טויסטר למערערת, עו"ד י. ישורון למשיב. 31.12.92).
ע.פ. 2596+2612/90 - חביב ממן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של אינוס קטינה ומעשים מגונים וקולת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 500/89 - ערעור וערעור נגדי - ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. המערער פרץ ביום 25.10.89 בלילה לדירת הורי המתלוננת, דירה שבה היה מבקר לעיתים קרובות מתוך יחסי היכרות עם הורי המתלוננת, נכנס לחדר השינה בו ישנו המתלוננת ואחיה, וביצע מעשים מגונים במתלוננת, שהיתה אז בת 11 שנה. הוא גם סתם את פיה על מנת למנוע את צעקותיה. למחרת היום ארב המערער למתלוננת בחדר המדרגות שבביתה, גרר אותה בכח למקלט הבית, ביצע בה מעשים מגונים ובעל אותה. תוך כדי מעשה איים להרגה אם תתנגד לו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של אינוס קטינה, תקיפה מינית של קטינה וכניסה לבית מגורים כדי לבצע בו פשע וגזר דינו ל- 9 שנים מאסר בפועל. ערעורו של המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה ואילו ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. גירסת המתלוננת הובאה לידיעת ביהמ"ש באמצעות חוקרת נוער, ולטענת הסניגור אינה ראויה לאמון. ברם, ביהמ"ש התרשם מדבריה ומחוות דעתה של חוקרת הנוער, כי הילדה ראויה לאמון מלא ושאפשר לסמוך על זכרונה ועל כנותה. גם הסתבר לביהמ"ש שלא היה למתלוננת כל מניע אפשרי להעליל עלילה על המערער, אשר עימו היו לה עד אז יחסים טובים כמי שהיה מבקר בביתה. אמינות עדותה של המתלוננת זכתה לתמיכה עקב עדותו המהימנה של אחיה, אשר ישן באותו חדר שינה. האח התעורר, לדבריו, כששמע את קולה של אחותו הקוראת בשמו הפרטי של המערער ומפצירה בו "תפסיק". עדות זו אינה מהווה "עדות שמיעה" פסולה, שכן מדובר כאן בדברים שנאמרו תוך כדי ביצוע העבירה והמהווים חלק מה- "GESTA RES". גם החשש שמא טעתה המתלוננת בזיהוי הנאשם הינו אפסי, שכן הוכח שהמערער שהה לעיתים קרובות באותו בית והיה מוכר למתלוננת היטב.
ג. אשר לטענת הסניגור כי לא היו ראיות מסייעות לגירסת הקטינה - את הסיוע מצא ביהמ"ש בכך שהמערער טען טענת אליבי, אלא שטענה זו לא זו בלבד שלא הוכחה, אלא שעלה בידי התביעה להפריכה. הלכה פסוקה היא כי הפרכת אליבי עשוייה לשמש ראייה מסייעת. הסיוע לעצם ביצוע מעשה האונס מצוי בעדות הרפואית שהוגשה לביהמ"ש.
ד. אשר לסיוע לעבירה של מעשה מגונה שבוצע בלילה - ניתן למצוא את הסיוע בעיקר באלה: אחיה של המתלוננת העיד שהוא מכיר את המערער היטב, ושהדמות אותה ראה ליד מיטת אחותו היתה דומה לדמות המערער; המערער היה בן בית בבית זה, שידע היטב את דרכי הגישה אליו ואל כל החדרים בתוכו, וזמן קצר לפני האירוע הורחק מהבית בשל הפיכתו למטרד, תוך שהוא משמיע דברי איום מרומזים; כמו כן עשויות ההוכחות המבססות את העבירה השניה של האינוס, לשמש סיוע נוסף גם לעבירה הראשונה של המעשה המגונה. אם הוכח שביום 26.10 בבוקר היה זה המערער שאנס את המתלוננת, אזי תומכת עובדה זו בגירסת המתלוננת ביחס למעשה המגונה, שבוצע בלילה שלפני כן, ע"י אותו נאשם ומהווה סיוע לה. אחרי הכל ישנו גבול למקריות שניתן לקבלה כאפשרות סבירה.
ה. אשר לעונש - יש במעשים המחרידים שביצע המערער משום נסיבות מחמירות מיוחדות: מעשי ההתעללות המינית בוצעו בילדה צעירה בת 11; הגורם של מעילה באמון המשפחה, שאירחה את המערער בביתה במשך תקופות ממושכות משווה למעשים אופי שפל ביותר; לאחר ההרפתקה הלילית בה נאלץ המערער להסתלק מהמקום לא נרתע מלבצע כעבור יממה אונס אכזרי בילדה; האיום שהשמיע כי יהרוג את המתלוננת אם תתנגד; עברו הפלילי של המערער מכביד מאד אם כי לא בעבירות מיניות. אין גם להתעלם מכך כי מספר המקרים של התעללות מינית בקטינים ובקטינות מגיע לאחרונה למימדים מדאיגים ביותר. ביהמ"ש מצווה להטיל עונשים כבדים ומכאיבים ביותר בנסיבות כגון אלה. ההתחשבות הראשונית חייבת להתמקד במניעת חוויות כה מזעזעות וטראומתיות, ונזקים
פיסיים ונפשיים הנובעים מכך, מקרבנות חפים מפשע וחסרי ישע, וההתחשבות בבעיותיו האישיות של הנאשם חייבת לסגת במקרים אלה לעומת חובה מרכזית זו. בהתחשב בכל הנסיבות הוחלט להחמיר בענשו של המערער ולהעמידו על 12 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, אור. החלטה - השופט בך. עו"ד י. חרל"פ למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 21.12.92).
ע.א. 3330/92 - מאיר בן שטרית נגד טלי בן לולו
*החלטה שלא לבטל פס"ד מזונות כאשר המבקש לא עמד בתנאי הביטול שישלם תשלום מסויים "מיד" (הערעור נדחה).
המערער נתבע לשלם מזונות עבור המשיב השני, שהוא לפי הטענה ילדו מחוץ לנישואים. ניתן נגדו פס"ד בהיעדר הגנה ולפי בקשת המערער בוטל פסה"ד. גם בדיון המחודש לא הגיש המבקש כתב הגנה וניתן נגדו פס"ד ביום 30.4.92. המערער שוב הגיש בקשת ביטול ואז פסק ביהמ"ש, ביום 18.5.92, על ביטול פסק הדין "בתנאים כדלהלן: תשלום מזונות זמניים... בסך של 6,000 ש"ח, שמהם 2,000 ש"ח ישולמו מייד... 2,000 ש"ח עד ליום 5.6.92 ועוד 2,000 ש"ח עד ליום 5.7.92". את התשלום הראשון של 2,000 ש"ח שילם המערער רק ביום 27.5.92 ובעקבות זאת החליט ביהמ"ש כי פסק הדין מיום 30.4.92 נשאר בתוקף ונתון להוצאה לפועל. טענת המערער היא כי אמנם לא שילם את הסכום מייד, אך שילמו ביום 27.5.92, ולא היה מקום ללכת עמו בקרי בשל האיחור הקל. הערעור נדחה. החיוב לשלם מיידית צריך היה להתפרש כפשוטו, היינו מיד כשהודעה לו ההחלטה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. אשכנזי למערער, עו"ד ס. לונטאי למשיבים. 30.12.92).
ע.פ. 1508/92 - סריס מוחלס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יידוי אבנים על רכב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בהסכמה).
המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של סיכון חיי אדם בכביש תחבורה, גרימת נזק בזדון לרכוש והטרדה, בגין יידוי אבנים על רכב. בשל כל אלה נגזר דינו של המבקש ל- 3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל בהסכמה. גזר הדין של ביהמ"ש המחוזי יוצא מתוך הנחה כי יידוי האבנים נעשה על רקע לאומני ונאמנות לאמונה הדתית הלאומית האיסלמית של המערער. כשבאים לבחון מחדש את רקע המעשים, עולה כי אין בראיות בסיס מספיק לקביעה שיידוי האבנים בא מהמניעים הנ"ל. ב"כ המדינה אישרה כי לקביעה זו אין בסיס, מעבר להתרשמות שהתרשם קצין מבחן בשיחתו עם המערער, וכן מקובל עליה כי העונש חמור יתר על המידה ויש להקל עם המערער. בהתחשב בכל האמור, וכן באישיותו המעורערת נפשית של המערער ואישיותו הדלה, נראה כי דין ייעשה עם המערער, הנמצא כבר במאסר מזה כ- 16 חודשים, יסיים את תקופת מאסרו כבר עתה. אי לכך הוחלט כי המאסר בפועל של המערער יסתיים למחרת מתן פס"ד זה.
(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, חשין. עו"ד חזאן למערער, עו"ד גב' אלשטיין למשיבה. 17.12.92).
בג"צ 3452/92 - אביגדור פורת נגד מועצת שמאי המקרקעין
*אופן עריכת בחינות לשמאים מוסמכים (העתירה נדחתה).
העותר מלין על האופן בו עורכת המשיבה את הבחינות לשמאים מוסמכים. השגותיו הועלו באשר לבחינות שנערכו ואשר בהן נכשל, והן גם כלליות יותר והוא מלין גם על סדרי הערעור על תוצאות הבחינות. מעבר לכך, ובכך העיקר, מלין העותר על אופן עריכת השאלות בבחינות והגישה של אלה הבודקים אותן, ובהקשר זה הוא מצביע על אחוז הנכשלים הגבוה באופן בלתי סביר אשר מבטא לדעתו את מגמת המשיבה למנוע ככל האפשר הצטרפותם של חברים חדשים למקצוע. העתירה נדחתה.
בג"צ איננו יכול לקבוע קווים מקצועיים מנחים בעניין אופן עריכת בחינות השמאות ובעניין אופן בדיקתן, ומה גם שהנושא שהועלה בבג"צ מתייחס לכל גישת המועצה לקבלת שמאים חדשים. הטענות כלפי המועצה כפי שעלו בדו"ח ביקורת המדינה ובפסק דינו של ביהמ"ש העליון בבג"צ 571/89 (פד"י מ"ד(2) 236) ראויות לבחינה ע"י גורם בלתי תלוי כגון וועדה שתתמנה לעניין זה ע"י השר המופקד על ביצועו של החוק, שתכלול אנשי מקצוע שיבחנו את הגישה שבאה לידי ביטוי בניסוחן של הבחינות, את אמות המידה המשמשות את הבודקים וכל טענה נוספת כפי שהיא עולה מדו"ח הביקורת ומפסה"ד של ביהמ"ש העליון בבג"צ הנ"ל. מאחר והנושא טעון בדיקה מקצועית רחבה מזו היכולה להיעשות במסגרת הליך משפטי המתייחס לבחינה מסויימת, הוחלט, כי לאור ההמלצה הנ"ל, אין בשלב זה מקום להוצאת צו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמואל סעדיה לעותר, עו"ד מלכיאל בלס למשיבה. 17.11.92).
ע.פ. 2598/92 - מדינת ישראל נגד יהודה כהן
*קולת העונש (התפרצויות) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הואשם בביצוע שורה של התפרצויות ולכתב האישום המקורי ביקש המשיב לצרף כתב אישום נוסף שדן ב- 18 התפרצויות. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הורה על הפעלת מאסר על תנאי של שנה בחופף. הערעור על קולת העונש נתקבל. מדובר בשורה ארוכה של התפרצויות בשעות הלילה לדירותיהם של אזרחים הנמים את שנתם, כאשר המשיב שולח ידו בטלויזיה, במכשירי וידאו או תכשיטים של בני המשפחה. בנזק כאמור נושא בעיקר בעל הדירה עצמו, שהרי הביטוח אינו מכסה אלא את העולה על סכום מינימלי מסויים. יתירה מזאת, התוצאה הסופית של ההתפרצות איננה רק בנזק החומרי, אלא גם בפגיעה בפרטיות, ובבטחונו וכבודו האישי של קרבן העבירה. המשיב טען כי ביצע את העבירות בהשפעת צרכיו כמכור לסמים, אם כי נגמל מאז ההתמכרות. גם בכך אין כדי להפוך את העבירות הרבות לעבירות שאינן ראויות לעונש מרתיע שנועד להגן על אזרחים מפני פגיעתם הרעה של אלה החודרים לדירותיהם כדי לבוז בז ולשלול שלל. לפיכך הוחלט להעמיד את ענשו של המשיב על 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, והמאסר על תנאי שהופעל ירוצה מחציתו חופפת ומחציתו מצטברת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עו"ד בן הדור למשיב. 19.11.92).
עש"מ 3648/92 - שפירא אריאלה נגד בית הדין למשמעת של עובדי המדינה
*הרשעה משמעתית בגין אי התייצבות מיד לאחר פגרת הלימודים להוראה בבית הספר וחומרת העונש ד (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערערת הורשעה בביה"ד למשמעת בכך שנסעה לחו"ל בפגרת הקיץ, שבה ארצה לאחר שהחלה שנת הלימודים ונעדרה מן ההוראה ללא רשות. בגין ההרשעה האמורה נקנסה המערערת בהפקעת משכורת אחת. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. העובדות האמורות אינן במחלוקת, אלא שטענת המערערת היא כי בשנים שקדמו לשנה שלגביה הוגשה הקובלנה קיבלה אישור כפי שביקשה. ברם, אין בכך כדי לפטור את המערערת מן האחריות המשמעתית. אישור בעבר אין פירושו המשך אוטומטי של אישור מדי שנה, ובהיעדר אישור מראש היה על המערערת לשוב ארצה כדי להיות כאן בתחילת שנת הלימודים. אשר לעונש - טענת המערערת היא כי לאור תנאיה הכלכליים עונש זה מופרז לחומרה. בהתרשם בנסיבות האישיות הוחלט לקבל את הערעור ולבטל את עונש הפקעת המשכורת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' נאוה פוקס למערערת, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיב. 9.12.92).