תקציר סביר כרך מ"ב חוברת 12

ע.פ. 3984/92 - אביעד מאק נגד מדינת ישראל

*הגנת טעות, צורך ו"צידוק" בגרימת חבלה תוך יריות על רכב(מחוזי י-ם - ת.פ. 79/91 , הערעור נדחה).

א. באוקטובר 1990, בשעה 30:8 בערב, נהג המערער מהישוב פסגות בו התגורר, לעבר נווה יעקב. הוא היה לבדו במכונית ומטרת נסיעתו היתה לבקר חבר. המערער היה אז כבן 21, חייל בשירות חובה והחזיק באקדח צבאי. בעת נסיעתו לא היה בתפקיד ולא לבש מדי צה"ל. המערער נהג בנתיב הימני של המסלול הימני בכביש הראשי רמאללה- ירושלים ובהתקרבו לבית חנינה, הופיעה מכיוון הצומת מכונית פג'ו נהוגה בידי המתלונן וייס ובה ארבעה נוסעים. וייס לא עצר בתמרור עצור, ונכנס לכביש הראשי במהירות, עד כי המערער נאלץ לבלום את רכבו בלימת חירום כדי למנוע תאונה. המערער המשיך בנסיעתו עוד כ- 200 מטר ואז עצר את מכוניתו, תוך כוונה לברר עם נהג הפג'ו את נסיבות האירוע. הוא יצא ממכוניתו וסימן למכונית הפג'ו לעצור. וייס החל לנסוע בנסיעה איטית תוך עצירה ונסיעה והמערער חשב שהוא עומד לעצור. ברם, כאשר וייס התקרב למערער הזניק את הרכב ונמלט מהמקום. המערער התרשם כי בדעתו של נהג הפג'ו לדרוס אותו, הפיל עצמו הצידה וכמעט נדרס. ביהמ"ש קבע כי לנאשם היתה סיבה סבירה לחשוב בשלב זה שבכוונת הנהג לדרסו. אז הוציא המתלונן אקדח, וללא שקרא קריאת אזהרה וללא שירה באויר, ירה שלש יריות שמהן אחת פגעה בגלגל מכוניתו של וייס ושתיים במכסה של תא המטען. מהיריות נפגעו שתי ילדות שישבו במושב האחורי. המערער הורשע בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ונדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי של שנה. הערעור הוא על ההרשעה והוא נדחה.
ב. הסניגור טוען כי עומדת למערער הגנת טעות לפי סעיף 17 לחוק העונשין, שכן עשה את אשר עשה מתוך הנחה כנה וסבירה, אם כי מוטעית, שבמכונית הפג'ו נמצאים מחבלים המבקשים לדרוס אותו למוות. על הגנה זו של טעות הרכיב הסניגור את הגנת הצורך שבסעיף 22 לחוק העונשין ולחילופין את הגנת הצידוק לפי סעיף 24 לחוק העונשין. הגנת הצורך - למניעת פגיעה בגופו הוא או פגיעה בגופם של אחרים, מחשש שאם לא יעצור את רכב הפג'ו הוא יתקדם לכיוון ירושלים ויבצע שם פיגוע. הגנת צידוק - "בביצוע הדין" במובן סעיף 24(א)(1) לחוק העונשין, היינו מתוך הסמכות הנתונה לכל אדם בסעיף 6(2) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) לעצור מי שמבצע פשע בפניו וסעיף 19 לפקודה לפיו "מי שמוסמך לעצור אדם חב מעצר רשאי להשתמש בכל אמצעי סביר הדרוש לביצוע המעצר, אם האדם מתנגד למעצר או מתנסה להתחמק ממנו".
ג. באשר לטעות - נקודת המוצא היא הקביעה שלמערער היתה סיבה סבירה לחשוד, בשלב השני של האירוע, שנהג הפג'ו התכוון לדרסו. אין לקבל את טענת המערער כי פעל מתוך הנחה כנה וסבירה (אם כי מוטעית) כי במכונית הפג'ו יושבים מחבלים. זאת על פי הממצאים ועל פי הראיות שבאו בפני ביהמ"ש. לפיכך, את הטעות הכנה והסבירה של המערער, לצורך סעיף 17 לחוק העונשין, יש לצמצם לגבולותיה העובדתיים הנכונים, כפי שהוגדרו בהכרעת הדין, כי בשלב השני היתה למערער סיבה סבירה לחשוד שבכוונת נהג הפג'ו לדרסו.
ד. אשר להגנת הצורך - הטענה היא כפולה. הצורך למנוע פגיעה בגופו של המערער וצורך למנוע פגיעה בגופם של אחרים, פן תעלה מכונית הפג'ו לירושלים ותבצע שם פיגוע. במסגרת העובדתית של הטעות הכנה והסבירה של המערער שהוגדרה לעיל, אין מקום להגנת הצורך, על שתי פניה. בכל הנוגע לפגיעה בגופו של המערער - לא היה טעם וצורך לנסות לעצור את מכונית הפג'ו כשזו כבר נמצאת במצב של בריחה מהירה מהמקום. באשר לחשש לפגיעה באחרים - אין בהודעת המערער במשטרה דבר על חשש כזה. זאת ועוד,
תנאי להגנת צורך זה לפי סעיף 22 לחוק העונשין הוא כי אותם אחרים, שלמען מניעת הפגיעה בהם פעל הנאשם, הם אחרים שהגנתם עליו, ותנאי זה לא התקיים כאן.
ה. נותרה הגנת הצידוק המבוססת על סעיף 24(א) לחוק העונשין ביחד עם סעיפים 6 ו- 19 לפקודה. סעיף 6 אומר כי כל אדם רשאי, בלא צו מעצר, לעצור אדם "המבצע בפניו פשע". סעיף 19 לפקודה קובע כי מי שמוסמך לעצור אדם חב מעצר רשאי להשתמש בכל אמצעי סביר הדרוש לביצוע המעצר. לא די במבחן הפורמלי של סיווג העבירה כפשע לצורך תחולתו של סעיף 24. יש לסווג את עבירת הפשע על פי מידת הסיכון הנובעת ממנו. האינטרס הציבורי בהסמכת כל אדם לעצור עבריין תוך שימוש באמצעים סבירים, צריך לפעול גם להגנת העבריין מפני פגיעה עקב הפעלת כח החורג מהמידה הדרושה למעצרו וממידת הסכנה שאותה מבקשים למנוע. לכן יש להפעיל גם לעניין זה את המבחן הנדרש להגנת הצורך - יחס סביר בין האמצעי שננקט לבין הסכנה שלמניעתה הוא ננקט ויחס סביר בין הרעה שנגרמה לבין הרעה שנמנעה. עניין אחרון זה משתלב עם תנאי נוסף כי לא היתה דרך אחרת לבצע את המעצר. בענייננו, הגנת הצידוק אינה תופסת. בפניו של המערער בוצע, על פי העובדות המוטעות, רק פשע של נסיון לדרוס אותו. לא היה כל צורך אף לא טעם לעצור את נהג הפג'ו כדי למנוע את הדריסה ולהגן על המערער בפניו כשהוא כבר נמלט מהמקום במהירות ולפיכך לא חלה הגנת הצידוק.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד גב' דפנה בינוול למשיבה. 24.6.93).

ע.א. 490/92 - הרצל שאבי נגד אררט חברה לביטוח בע"מ

*מתן פס"ד הצהרתי לפירוש סעיף בפוליסה(הערעור נתקבל).

א. המערער, מסגר במקצועו, ביטח עצמו אצל המשיבה, בין היתר, "לתשלום פיצויים חודשיים... במקרה של נכות הגורמת לאובדן מוחלט של כושר העבודה". אי כושר עבודה מוחלט הוגדר בנספח לאמור "אם... נשלל ממנו... הכושר להמשיך במקצוע... שבו עסק... ו... נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לנסיונו, להשכלתו ולהכשרתו...". בפברואר 1989 נפגעה ידו השמאלית של המערער בתאונת דרכים ומומחי רפואה מטעם המשיבה קבעו, בין השאר, כי המערער איבד יכולתו לעבוד כמסגר או בכל עבודת כפיים הדורשת שתי ידיים וכי אובדן כושר העבודה הוא של %100 לצמיתות. המומחים הוסיפו בחוות דעתם כי "בשל גילו הצעיר (יליד 1955) יש לבחון... כיווני הסבת מקצוע... בו יוכל... להשתמש בידו הימנית...". המשיבה החלה פורעת למערער תשלומים על פי הפוליסה, עד שבפברואר 1991 דרשה המשיבה מהמערער לעבור הסבת מקצוע והציעה להמשיך ולשלם למערער על פי הפוליסה במשך תקופת השיקום. היא הוסיפה כי אם המערער לא ייצור עימה קשר לעניין זה יופסקו התשלומים החל בחודש מרץ 1991. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה וביקש הצהרה שבה יפורשו המילים "עיסוק סביר אחר המתאים לנסיונו, להשכלתו ולהכשרתו" כאמור בפוליסה. כאשר באי הכח בעלי הדין החלו טוענים בפני ביהמ"ש לעניין פירושה של הפוליסה הצהיר ב"כ המשיבה לאמור "אנו מתחייבים שלא להפסיק את התשלומים החודשיים, אלא רק בהיתר ביהמ"ש בבקשה שתוגש על ידינו...". בנקודה זו החל השופט מכתיב את פסק דינו. בפסה"ד מציג השופט בקצרה את חילוקי הדעות באשר לפירוש הפוליסה וממשיך ואומר "... כל עוד שהחברה משלמת את התשלומים כסידרם ואין איום ממשי על הפסקת התשלומים, אין כרגע סכסוך בר מחלוקת שבימ"ש צריך להתערב בו, וכל הנושא הוא תיאורטי בלבד. רשמתי את הצהרת חברת הביטוח, שלא להפסיק את התשלומים אלא לאחר שתפנה אל ביהמ"ש...". בהמשך דבריו אומר ביהמ"ש "הבקשה מוקדמת מדי וייתכן ולא תגיע כלל לערכאות. בנסיבות אלו הנני מורה על מחיקת התובענה...". הערעור על כך נתקבל.
ב. תובענה לסעד הצהרתי גרידא מותר להגיש בדרך של המרצת פתיחה. השאלה היא אימתי יעניק ביהמ"ש פס"ד הצהרתי ובאילו נסיבות ואימתי יחדל ולא יתן פסק מצהיר. לעניין זה נתקבלה בהלכה נוסחה כוללת שלפיה יתן ביהמ"ש סעד על דרך של הצהרה כל אימת שהתובע הוכיח שתיים אלה: כי מן הראוי "לשריין" את הזכות או את המצב ע"י מתן פס"ד שישתיק כפירה והכחשה בעתיד; ואם עבר המבקש תנאי זה עליו להוכיח גם כי בידו הזכות עליה הוא מבקש להצהיר. בענייננו ביקש המערער לשריין לו את הזכות שהוא טוען לה והדבר לא ניתן לו, וממילא לא הגיע לכלל הוכחת התנאי השני כי בידו הזכות שהוא מבקש לשריין אותה.
ג. בדונו בבקשה לנתינת פסק מצהיר, יש לביהמ"ש שיקול דעת אם יתן ואם לא יתן למבקש את מבוקשו. ביהמ"ש לא יקפוץ ידו מלתת פסק מצהיר. כך לא רק בזכויות של המבקש כלפי כולי עלמא, אלא גם בזכויות שבין צדדים מוגדרים וידועים מראש, כגון בשאלת פירושו של חוזה. ביקעת שיקול הדעת רחבה היא וביהמ"ש יכול שיסרב לבקשה ליתן פסק מצהיר על יסוד טעמים מטעמים שונים זה מזה. בין שאר הטעמים יסרב ביהמ"ש ליתן פסק מצהיר מקום שהסעד המבוקש הוא "תיאורטי", "אקדמי", "מוקדם", וכיו"ב תארים, שכולם נסבים על מערכות שבהן אין סכסוך של אמת קיים ועומד בין בעלי הדין. המגמה היא להשתמש בכח של מתן סעד הצהרתי ביד נדיבה ככל האפשר, ו"העילה" היחידה הנדרשת במתן סעד הצהרתי היא אינטרס ממשי וישיר של המבקש אותו.
ד. בענייננו, אילו יזם המערער את ההליכים מעצמו, אך בשל ספיקות שנתעוררו בלבו יום אחד באשר לזכויותיו כלפי המשיבה, אולי ניתן היה להבין אמירה כי לא נתעורר סכסוך של ממש בין בעלי הדין. אולם, היתה זו המשיבה שעוררה שאלה מתחילתה, וכך יזמה "סכסוך". בנסיבות אלו אין לבוא בטרוניה למערער על אשר ראה לפנות לביהמ"ש בבקשה להבהיר את מעמדו המשפטי. ההתחייבות שנטלה עליה המשיבה שלא להפסיק את התשלומים אלא אם תפנה לביהמ"ש תחילה, אין בה כדי לבטל את זכותו של המערער שביהמ"ש יידרש לבקשתו לגופה. המשיבה לא זיכתה את המערער אלא בהתחייבות תלויה בתנאי, כשהיא שומרת על זכותה לפנות לביהמ"ש, כאשר יעלה הרצון מלפניה. על כך יכול וזכאי המערער להשיב כי הוא מבקש לדעת כבר היום את היקף זכויותיו ולדעת לאלתר את זכויותיו כדי שיוכל לכלכל מעשיו לעתיד. לפיכך לא היה ראוי לדחות את בקשתו של המערער על סף הדיון ויש לדון בה לגופה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד אילן קנר למערער, עו"ד א. פסי למשיבה. 25.7.93).

ע.א. 4848/92 - גד פרנקל עו"ד נגד ביריה גרנות ואח'

*חיובו של עו"ד בהוצאות כאשר פנה לביהמ"ש על דרך של טען ביניים(הערעור נדחה).

א. המערער הוא עו"ד שערך הסכם מכר בין בעלי חלקת קרקע (המשיבים הפורמליים 12 ו- 13) לבין חברה קבלנית (המשיבה הפורמלית 14). היה זה הסכם קומבינציה שלפיו היו אמורים בעלי הקרקע לקבל מהחברה הקבלנית 3 דירות. בהסכם שבין החברה לבעלי הקרקע נקבע שאחת הדירות תשמש לבעלים כקליניקה וכי הקבלן מתחייב שלא למכור דירה שתשמש כקליניקה דנטלית כלשהי. כדי להבטיח תנאי זה נקבע בהסכם כי המערער יטפל ברישום הבית המשותף, וכי בהסכמי המכר שיערוך תהיינה הוראות מתאימות שתיכללנה בתקנון הבית. המערער אכן ערך את חוזי המכר שבין הקבלן לבין רוכשי הדירות, ובכללם 6 רוכשים (המשיבים 11 - 1). הסכמים אלה צריכים היו לשקף את שהוסכם בין בעלי הקרקע והקבלן כאמור. כפועל יוצא מכך צריך היה המערער בעת רישום הבית המשותף לנסח תקנון מיוחד שיחול על דיירי הבית המשותף במקום התקנון המצוי הסטנדרטי. משביקש לרשום תקנון כזה נתקל בהתנגדות המשיבים ובשל מחלוקת זו פנה המערער לביהמ"ש, על
דרך של טען ביניים, וביקש מביהמ"ש להורות כיצד עליו לנהוג לעניין רישום תקנון הבית המשותף. השופט דן בעניין, שמע את עמדת המשיבים הפורמליים ואת המשיבים 11 - 1, ופסק כי התקנון שיחול על הבית המשותף יהיה התקנון המצוי. משנדרש השופט בסוף פסה"ד לשאלת ההוצאות, נתקיים דיון מיוחד, וביהמ"ש החליט לחייב את המערער בהוצאות הקונים בסכום של 2,000 ש"ח לכל קונה. הערעור נדחה.
ב. לדעת ביהמ"ש המחוזי, ראוי היה במקרה דנן להטיל את ההוצאות כפי שהוטלו על המערער. ההתפתחויות שהיו בדיון הצדיקו מסקנה זו, שהרי המשיבים צדקו בהתנגדותם לרישום שהתבקש, ואילו המשיבים הפורמליים לא יזמו את ההליך ואינם אחראים לקושי שנוצר ושהמערער ביקש לפתור אותו בפנייתו לביהמ"ש.

(בפני השופטים : ד. לוין, כך, מצא. החלטה. השופט לוין. עו"ד א. גונן למערער. עוה"ד מ. וולף וא. לאור למשיבים. 19.8.93).

ע.פ. 2354/91 - אנדרי מצ'נהוף נגד מדינת ישראל

*הרשעה באינוס וסחיטה וחומרת העונש(הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה).

א. המתלוננת היתה בעת המעשה ילדה בת 13 שנים ו- 4 חודשים והתגוררה בבית הוריה באילת. המערער עבד בעבר אצל אבי המתלוננת והיא הכירה אותו. ביום המקרה היתה הילדה לבדה בבית כאשר המערער בא לשם בשעות הבוקר. לבקשתו נתנה לו כדור הרגעה לכאבים שתקפו אותו בגבו, והזמינה אותו לאכול עימה ארוחת בוקר. לבקשתו רחצה את גבו, ואף חבשה את הגב. בשלב זה החל המערער נטפל לילדה, היכה אותה ואנס אותה בכח ובאלימות. לאחר מעשה האונס שאל המערער את המתלוננת אם יש בבית תכשיטים או זהב ואז נתנה לו 500 דולרים שהיו באחת המגירות. המערער עזב את הבית לאחר שהזהיר את הילדה שלא לספר דבר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות ובעבירה של סחיטה באיומים וגזר לו 15 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה - המערער טען כי לא הוא זה שביצע את המעשים אך אין ממש בכל טענותיו. נכון הדבר שהיתה זו רק המתלוננת אשר זיהתה את המערער כמי שאנסה, אך סיפורה היה שוטף ובהיר וביהמ"ש נתן בו אמון מלא. המתלוננת הכירה את המערער קודם מעשה האונס, וממילא אין ולא כלום בטענת הסניגור על דבר מסדר זיהוי התמונות שנעשה ואשר בו הצביעה המתלוננת על המערער כמי שאנסה. עדותה של המתלוננת מתחזקת בעדותה של עדה שהיתה הראשונה שהמתלוננת קראה לעזרתה. מיד לאחר המעשה נחפז המערער לעזוב את אילת והגיע עד לחיפה. כשנשאל על שום מה ולמה עזב את אילת בבהילות כה רבה השיב תשובה שמקומה בסיפורי ריגול, על דבר מיקרופון או טרנזיסטור שהותקן בשיניו. בכל הנסיבות אין להתערב במסקנה שהמערער הוא שביצע את המעשים.
ג. אשר לעונש - הסניגור הביא תקדימים מתקדימים שונים באשר לעונשים שהוטלו על מעשי אונס ולטענתו חורג העונש מנורמת העונשים המקובלת. אכן כן, העונש נוטה לצד החומרה, אך מקרה מקרה ונסיבותיו. העונשים הקבועים בחוק הם למעשה האונס 20 שנות מאסר ולמעשה הסחיטה באיומים 9 שנות מאסר. למערער גם הרשעה קודמת משנת 1987 כאשר הורשע בעבירה של בעילת קטינה ונדון למאסר בפועל של 6 חודשים, ומתוך שאינו אזרח הארץ גורש לחו"ל. בשל טעות הותר למערער לחזור ארצה ועשה את מעשהו הברוטאלי. בתי המשפט מצווים ועומדים להשית עונשי מאסר כבדים על מעשי אונס. בענייננו מתלווים שלשה מאפייני חומרה למעשהו של המערער. האחד - שמעשה האונס נעשה בברוטאליות ותוך כדי הכאת המתלוננת באורח אכזרי וקשה; שנית - מדובר בילדה שזה אך עמדה על רגליה ולעולם לא תאמין באיש; שלישית - המערער ניצל בציניות וברשעות תום לב, טוב לב ותומה של ילדה רכה בשנים שהכניסה אותו לביתה משום שהכירה אותו. לאחר מעשה האונס
הוסיף המערער פשע על פשע ונטל מן המתלוננת כסף מזומן. אין ולא כלום בטענת הסניגור כי נטילת הכסף לא היתה כרוכה באיומים. מה ניתן לצפות מילדה שזה אך נאנסה באכזריות, והאם היה על המערער עוד לאיים על הילדה במילים מפורשות כדי שתיתן בידו את הכסף שדרש כדי שיעזוב אותה לנפשה?

(בפני השופטים: ד. לוין, אור, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ע. הכהן למערער, עו"ד א. דה הרטוך למשיבה. 19.8.93).

ע.א. 371/90 - חמוד סובחי נגד רכבת בישראל

*תביעת פיצויים עקב החלקה תוך כדי עבודת חפירה במסילת ברזל(מחוזי חיפה - ת.א. 1219/85 - הערעור נדחה).

א. המערער עבד ברכבת ישראל כפועל מסילאי, החל בשנת 1977. במרץ 1983 נשלח לבצע עבודות חפירה במסילת הברזל שליד נשר. שעות מספר לאחר תחילת העבודה החליק תוך כדי עבודתו ונפגע. לטענת המערער, משהגיעה החפירה לעומק של כ- 20 ס"מ החלו בוקעים מים מן האדמה, הקרקע הפכה בוצית וכך מעד ונפגע. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסתו של המערער כי החליק בשל בוץ שנוצר כאמור, ולפי קביעתו החליק המערער בעומדו על אדני הברזל. ביהמ"ש המחוזי הוסיף ואמר כי אפילו היה מוכיח התובע כי היתה רטיבות לא היה רואה בכך מעבר לסיכונים רגילים בעבודת חפירה, סיכונים שהתובע ככלל אדם סביר המורגל בעבודות חפירה, יכול היה להיזהר מפני סיכון שכזה. בסוף החליט ביהמ"ש לדחות את התביעה בקבעו כי משטח העבודה לא היה מסוכן וכי מדובר כנראה בנפילה עקב התקלות או עמידה לא זהירה על אחד האדנים. הערעור נדחה.
ב. כשמאמצים את קביעת העובדה של ביהמ"ש המחוזי שלא היתה רטיבות במקום, אין מנוס מדחיית הערעור כמעט על סיפו. מעביר אינו מבטח, ואין הדין מחייבו לפצות עובד בגין כל פגיעה. עם זאת, יש לדון גם בשאלת חבות המדינה על יסוד הנחה שהמערער החליק על בוץ וכך נפגע. למקרא העדויות קשה להשתחרר מההתרשמות כי בכל זאת אפשר שהיה קשר סיבתי בין הרטיבות והבוץ לבין החלקתו של המערער. ברם, גם אם כך אירע הדבר פטורה המדינה מאחריות לתאונה.
ג. חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו. כך עילת רשלנות וכך העוולה של הפרת חובה חקוקה. לא כל נזק שניתן לצפותו - המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית. הלכה קבועה היא שמעביד חב חובת זהירות לעובדיו וחובה זו נחלקת לחובות משנה, ובהן החובה להנהיג "שיטת עבודה אשר תשמור על העובדים מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש". כך באשר למניעת סכנות מן העובד וכך באשר להעמדתו של עובד על קיומן של סכנות קיימות. הפעלה ראוייה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק.
ד. באשר להחלקתו של עובד במהלך עבודתו - גם בנושא החלקה מבחינה ההלכה בין נסיבותיה של החלקה אחת לבין נסיבותיה של החלקה האחרת. קיימים שני גורמים עיקריים לקביעת חובתו ואחריותו של מעביד: האחד עניינו באיתורו ובאיפיונו של הגורם הישיר והמיידי להחלקה, והאחר עניינו באמצעים בהם נקט המעביד למניעת החלקה ונזקיה. באשר לגורם ההחלקה - ההלכה מבחינה בין שני אלה: בין נוזל או חומר אחר המצויים באורח "טבעי" במקום ההחלקה, לבין חומר שמציאותו "אינה טבעית" במקום ההחלקה, וכמוהו חומר שמציאותו הינה, אמנם, "טבעית" במקום ההחלקה, אך טיבו הוא כזה שההלכה רואה צורך להטיל בעניינו חובה לנקוט אמצעים מיוחדים לשם הקטנת סכנתה של החלקה. כשמדובר בחומר שהוא "טבעי" במקום ההחלקה, נטיית ההלכה היא לסווגו כ"סכנה רגילה", לאמור, סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר
עליה - ובגינה ניתן פטור למעביד. כך, למשל, דין מים או אף מי סבון בבית מרחץ. אשר לחומר ש"אינו טבעי", או חומר שחייבים לנקוט בעניינו אמצעים מיוחדים - כך דינו של שמן על ריצפת מטבח וכך דינם של סבון, שמנים וחומרים דומים אחרים על ריצפת אולם ייצור בבית חרושת. טיבם של אמצעים שעל המעביד לנקוט כדי למנוע החלקת עובדיו נגזר מטיבה של סכנת ההחלקה.
ה. בענייננו, גם אם סובחי נפגע באשר החליק על בוץ, אין לומר כי סכנת החלקה על בוץ היתה סכנה בלתי רגילה שהמדינה חבה בגינה חובה כלפי המערער. כל אחד יודע כי ערבוב מים בעפר יוצר בוץ וכי על בוץ מחליקים. אשר לטענת המערער שלא הזהירו אותו מפני הבוץ - הרי הכל יודעים שעל בוץ מחליקים וחזקה על המערער שאף הוא ידע זאת. אין גם לקבל טענה כי המדינה כשלה בחובתה כמעביד לנקוט אמצעים להרחקתה של סכנת ההחלקה. אין גם לקבל טענה שהמדינה לא סיפקה למערער נעלי עבודה מתאימים. כללם של דברים - סיכון של החלקה קיים תמיד - מסיכוני החיים הוא - ולא בגין כל החלקה במהלך העבודה יש לראות מעביד כמי שהפר חובתו כלפי עובדו. החלקה אינה בבחינת הדבר מדבר בעדו, ועל ביהמ"ש להשתכנע כי החלקה שעובר תובע את מעבידו בגינה, באה בשל כך שהמעביר הפר חובתו כלפי עובדו.

(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ש. ברוידה למערער, עו"ד מ. גולן למשיבה. 12.7.93).

ע.א. 4895/92 - א.מ. פריד... בע"מ ואח' נגד בנק ערבי ישראלי בע"מ

*התנייה של דחיית משפט בהפקדת סכום כסף לטובת התובע(מחוזי חיפה - ת.א. 1092/90. הערעור נתקבל).

א. המשיב הגיש נגד המערערים תביעה בסדר דין מקוצר על סכום של למעלה מ- 900,000 ש"ח. התביעה התבססה בעיקרה על דפי החשבון והרישומים של הבנק. המערערים הגישו בקשה לרשות להתגונן ובה כפרו בעצם החיוב. עם הגשת הבקשה נקטו בהליכים שונים לקבלת מידע ומסמכים מאת המשיב וכן ביקשו להציג למשיב שאלון. כפועל יוצא מכך נדחה שוב ושוב מועד הדיון בבקשה לרשות להתגונן, כאשר המערערים נקטו הליכי ביניים שונים. בסופו של דבר קבע השופט את שמיעת הדיון בבקשה לרשות להתגונן וביתר הבקשות ליום 28.5.92, אך גם בתאריך זה ביקש ב"כ המערערים לדחות את הדיון בטענה שלא הספיק לעיין בחלק מהמסמכים שקיבל ימים ספורים לפני הדיון. הבקשה נדחתה ואז הסתבר כי המצהיר מטעם המערערים לא התייצב לחקירה. כיוון שכך ביקש ב"כ המשיב לפסוק על פי התביעה, ואם בכל זאת יסכים ביהמ"ש לדחות את הדיון, תותנה הדחייה בהפקדת סכום של 250,000 ש"ח לפחות. השופט קבע בהחלטתו שאינו רואה הצדקה לדחיית הדיון, אך מאחר שהתוצאה תהיה קשר ביותר למערערים, הוא נמנע מלפסוק בו במקום על פי התביעה. עם זאת נעתר השופט להצעתו החילופית של ב"כ המשיב ולצד חיוב בהוצאות הישיבה חייב את המערערים להפקיד בידי הבנק סכום של 100,000 ש"ח ע"ח התביעה, והוסיף כי אם לא יעשה הדבר תדחה הבקשה לרשות להתגונן על כל התוצאות הנובעות מכך. המערערים לא עמדו בחובת ההפקדה וביום 15.7.92 ניתן למשיב פס"ד על סכום של כ- 928,000 ש"ח בצירוף ריבית של %30 לשנה. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש לא היה מוסמך וגם לא צדק בכך שהתנה את דחיית הדיון בהפקדת 100,000 ש"ח בידי המשיב. אילו דן השופט בבקשה לרשות להתגונן והיה נותן את הרשות על תנאי שהמערערים, מבקשי הרשות, יפקידו ערובה, הרי שיכול היה לעשות זאת מכח תקנה 210 לתקנות סדר הדין. סמכות זו אינה נתונה בידי ביהמ"ש בהחליטו לדחות את הדיון ולו גם בשל מחדל של המערערים. יכול הוא במקרה כזה לחייב את מבקש הדחיה בתשלום הוצאות הישיבה, אך אין הוא יכול לחייבו במתן ערובה ובהפקדת סכומים. יכול היה השופט שלא להיענות לבקשת הדחייה ולהתעלם מהתצהיר וכפועל יוצא מכך לפסוק בעניין
גופו. אולם השופט לא עשה כן והחלטה זו אכן היתה שקולה ונכונה. אולם החיוב בהפקדת סכום כה גבוה בידי המשיב, חיוב שהמערערים לא יכלו לעמוד בו, הביא בסופו של דבר לאותה תוצאה לא רצוייה שהשופט רצה להימנע ממנה. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את העניין לביהמ"ש המחוזי כדי שידון בבקשה לרשות להתגונן לגופה.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד שפירא למערערים, עו"ד יקיר למשיב. 30.8.93).

ע.א. 374/89 - טוביה מסוורי נגד כונס הנכסים הרשמי

*ביטול הליכי פשיטת רגל(הערעור נדחה).

א. המערער צבר חובות בשנים 1977 - 1976, והגיש בשעתו בקשה להכריזו כפושט רגל ובקשתו נדחתה. בשנת 1981 הגיש המערער בקשה נוספת להכרזה כפושט רגל ולבקשה זו התנגדו אחד הנושים והכונס הרשמי. ב- 1986 הוכרז המערער כפושט רגל ובמהלך אותה שנה התקיימה אסיפת נושים והכונס מונה כנאמן בפשיטת רגל. על המערער הוטל לשלם תשלומים חודשיים של 50 ש"ח. הוא לא עמד בתשלומים אלו ובפברואר 1989 הגיש הכונס בקשה לבטל את הליכי פשיטת הרגל, בטענה שאין בהליכים אלו כדי להועיל לנושיו של המערער. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה והערעור נדחה.
ב. על מצב דברים דומה, בו אין לחייב נכסים שניתן להיפרע מהם, ובשל מצבו הכלכלי אינו יכול לעמוד בתשלום שיעור כלשהו של חובותיו לנושים, עמד ביהמ"ש העליון לאחרונה וקבע כי "...הליכי פשיטת רגל מן הנכון שיינקטו אם יש בהליכי ההוצל"פ שננקטו או שניתן לנקוט בהם ובשאר נסיבות העניין, כדי להצביע על כך שהליכי פשיטת הרגל הם הדרך הנאותה... כאשר אין פשיטת הרגל אלא... דרך להשגת הפטר ללא מאמץ לתשלום חלקי, אין מעניקים לחייב זכות להמלט ע"י הגשת הבקשה לצו כינוס...". דברים אלו יפים למקרה שלפנינו. המערער נתון בהליכי פשיטת רגל משנת 1978. במהלך שנים אלו ובהליכים הרבים בהם נדון מצבו לא עשה כל נסיון לשלם חובותיו או אף שיעור כלשהו מחובות אלו. במצב דברים זה אין מקום עוד להליכי פשיטת רגל.

(בפני השופטים: ברק, בך, אור. החלטה - השופט ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' עליזה אליצור למשיב. 7.7.93).

בר"ע 6098/92 - זכאי נטלי קטינה ע"י הוריה נגד מדינת ישראל וקופת חולים

*בקשה להגיש חוות דעת רפואית חדשה במהלך משפט בתביעת נזיקין(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה אך למבקשת ניתנה אפשרות לתקן את כתב תביעתה).

א. המבקשת הגישה תביעת נזיקין נגד המשיבות בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב זריקת חיסון נגד מחלת הפוליו. לכתב תביעתה צירפה חוות דעת רפואית (להלן: חוות הדעת הראשונה). במהלך הדיון, בטרם סיימה ראיותיה, הגישה בקשה לאפשר לה להגיש חוות דעת רפואית נוספת (להלן: חוות הדעת השניה). ביהמ"ש החליט לדחות את הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה, אך למבקשת ניתנה אפשרות לתקן את כתב תביעתה ולצרף לכתב התביעה המתוקן את חוות הדעת השניה.
ב. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "רצה בעל דין להוכיח עניין שברפואה... יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה...". לפי תקנה 137, אם לא פעל תובע כאמור בתקנה 127 "לא יזקק ביהמ"ש להוכחה של עניין שברפואה מטעמו לעניין זה". ב"כ המבקשת טוען כי אין תקנות אלה עומדות לו למכשול נוכח מה שנקבע בבר"ע 423/83 (פד"י ל"ז(4) 282), כי מי שהגיש חוות דעת עם כתב התביעה
כאמור בסעיף 127 אינו מנוע להביא ראיות נוספות להוכחה של עניין שברפואה. ברם, הדברים שנאמרו בבר"ע הנ"ל מכוונים למקרה שהועלתה תיזה רפואית בחוות דעת רפואית שצורפה לכתב התביעה ובמהלך הדיון מבקש התובע להביא ראיות נוספות להוכחת אותה תיזה. לא זה המקרה שבפנינו. חוות הדעת השניה עוסקת בתיזות רפואיות שלא מצאו ביטויין בחוות הדעת הראשונה. לגבי תיזות אלה היה על המבקשת לצרף חוות דעת רפואית לתביעתה ודבר זה לא נעשה על ידה. על כן צדק ביהמ"ש כשסרב לבקשה.

ג. בפני המבקשת פתוחה הדרך לתקן טעותה ע"י בקשה לתיקון כתב התביעה וצירוף חוות הדעת השניה לכתב התביעה המתוקן. כדי למנוע התדיינויות נוספות בין הצדדים החליט ביהמ"ש העליון כי אם תוגש בקשה לתיקון כתב התביעה, למרות השלב המאוחר של המשפט, תנתן למבקשת האפשרות לתקן את כתב התביעה ולהגיש את חוות הדעת השניה. חוות הדעת השניה, אם תמצא מהימנה ומשכנעת, יש לה חשיבות לצורך הכרעה בשאלות האמיתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים. אכן ראוי היה שהבקשה תוגש בכל ההקדם, אך בנסיבות המקרה, כשכל גורל תביעתה של המבקשת תלוי בכך שחוות הדעת השניה תוגש כראיה מטעמה, יש לאפשר למבקשת לתקן את טעותה אם תבקש זאת.

(בפני: השופט אור. 25.7.93).

ע.פ. 3398+3644/91+3124 - סמי כהן ואלברט בוסקילה נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 620/89 - הערעור נדחה).

א. המערערים קשרו קשר לביצוע גניבות מדירות קשישים כדי לממן רכישת סמים. בפברואר 1989 סמוך לחצות פרצו השניים לדירת המנוחה ריקה חזן בחולון בעודה ישנה, היכו אותה בחוזקה בראשה, בצלעותיה ובגפיה, עד שהתמוטטה ואז נטלו מהמנוחה 2,000 ש"ח שהחזיקה בחזייתה. המנוחה אושפזה בבית חולים וכעבור כחודש נפטרה כתוצאה מסיבוכים שאירעו עקב המכות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המערערים בגרימת מותה של המנוחה במזיד כדי להקל על ביצוע השוד ולמנוע את התנגדותה. המערער בוסקילה הורשע פה אחד ואילו כהן הורשע ברוב דעות. גדר הספק בדעת המיעוט התמקד בשאלה אם עלה כהן לדירת המנוחה ולקח חלק פעיל או סביל בתקיפתה, או שמא רק הסיע את בוסקילה עד סמוך לבית המנוחה ושם נפגש בוסקילה עם אדם שלישי אלמוני ושני האחרונים עלו לדירת המנוחה לביצוע השוד. שופטי הרוב סברו כי הוכח מעל לכל ספק סביר כי לא השתתף בביצוע המעשה אדם שלישי. לפיכך הוחלט להרשיע גם את כהן. השניים נדונו לעונש הקבוע בחוק של מאסר עולם. הערעורים נדחו.
ב. בביהמ"ש המחוזי הוגשו שמונה אמרות של המנוחה. בכל אחת מאמרות אלה צויין כי שני בחורים חדרו לדירתה, היכוה ושדדו את כספה. ביהמ"ש קבע כי אמרות אלה קבילות לפי הוראת סעיף 10 לפקודת הראיות הדן ב"אמרה של קרבן אלימות". לפי סעיף 10(1) תתקבל אמרה כזו אם "היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו..." וסעיף 10(3) קובע שמקבלים אמרה כאמור אם "היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה האלימות". אמרותיה של המנוחה שהיא ה"אדם שנעשה בו... מעשה אלימות", נאמרו סמוך לאחר מעשה האלימות ולפיכך נקבע כי אמרות אלה קבילות כאמור בסעיף 10(1). לעניין משקלן ומהימנותן של אמרות אלה נחלקו הדעות. שופטת המיעוט היתה בדעה כי העובדה שמתקיימת בנסיבות דנן החלופה הראשונה בלבד, מפחיתה מן המשקל שיש לייחס לאמרות, ומכל מקום, לדעתה, אין להרשיע נאשם על סמך אמרה שנתקבלה על פי סעיף 10(1) כשאין לצידה ראייה של ממש לחיזוק. לעומתה, נקבע בדעת הרוב, כי יש לראות באמרות הנדונות ראיות מהימנות, וכי כל אחת משלש החלופות הנזכרות בסעיפים הקטנים של סעיף 10 עומדת בפני עצמה. לסברת שופטי הרוב אין גם צורך בחיזוק לצידה של אמרה הנכנסת בגדרו של סעיף 10(1) הנ"ל, באיבחון מאמרה
הנכללת בקטגוריה של "אמרות שכיב מרע" כאמור בסעיף 10(3). דעת הרוב תואמת את הדין וביהמ"ש העליון אימץ את מסקנתה.
ג. בהמשך פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי נקבע על פי דעת הרוב כי השניים ששדדו והיכו את המנוחה הם שני המערערים. דעת הרוב נסמכת על אמרתו של אבשלום בוסקילה אחיו של המערער אלברט בוסקילה, שנעצר בגין חשד של ביצוע מעשה שוד וסיפר שאחיו אלברט התוודה בפניו כי הוא וכהן ביצעו את השוד והיכו את המנוחה. שופטת המיעוט היתה בדעה כי לא ניתן להסיק בוודאות מהאמרה של בוסקילה כי כהן הוא זה שעלה עם בוסקילה לדירת המנוחה או כי תקף אותה. הנתונים שעליהם ביססה שופטת המיעוט את מסקנתה אין לקבלם. הגירסה של כהן בדבר השתתפותו של אדם שלישי אלמוני במעשה השוד בדין נדחתה ע"י שופטי הרוב. זאת על סמך הנימוקים דלהלן: המערערים נהגו לבצע גניבות מבתי קשישים ביחד ואין זה מתקבל על הדעת כי דווקא במקרה הנוכחי הצטרף ברגע האחרון אדם שלישי אלמוני; בשיחה שקיים כהן עם חוקר משטרה אמר לחוקר "אם הייתם עושים אותי ער מדינה, הייתי מספר" והלכה פסוקה היא כי כאשר נאשם יוזם מצידו פניה לשמש עד מדינה, רואים בפנייתו זו "ראשית הודיה", שיש בכוחה לשמש סיוע או חיזוק לראיות אחרות; אל לו לביהמ"ש לחוש לאירוע רחוק ויוצא דופן, העולה, אם אמנם התרחש, בקנה אחד עם חפותו של הנאשם, בעוד שחומר הראיות שהובא והעדויות שהושמעו מוליכים למסקנה סבירה הרבה יותר והיא שהנאשם איננו חף מפשע.
ד. טענה אחרת בפי הסניגורים כי גם אם אין להטיל ספק בקשר הסיבתי בין פעולת השודדים לבין גרימת מותה של המנוחה, הרי אין עולה מחומר הראיות כי המערערים חזו את התוצאה הקטלנית שנובעת ממעשיהם או כי היו אדישים נוכח אפשרות זו. טענה זו יש לדחות. עבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(3) עניינה המתה ללא תכנון מראש המתבצעת במסגרת ביצוע עבירה אחרת. על הנאשם לחזות מראש את התוצאה הקטלנית שצמחה ממעשהו, בין כתוצאה וודאית ובין כתוצאה אפשרית, ולגלות יחס של אדישות נוכח אפשרות זו. המבחן אינו אובייקטיבי, אלא יש צורך להוכיח שהנאשם, מבחיבתו הסובייקטיבית, חזה מראש שמעשהו עלול לגרום למות הקרבן, אף אם לא חפץ בתוצאה זו.
ה. בעת חקירתם במשטרה ובביהמ"ש בחרו המערערים בהכחשה טוטאלית לעניין הכאת המנוחה. עקב ההכחשה הטוטאלית לא ניתן היה לשמוע מפי המערערים עצמם הסבר באשר להלך מחשבתם בזמן אמת, שכן לא ניתנה לתביעה הזדמנות לחקרם בעניין זה. בנסיבות אלה אין לביהמ"ש אלא הראיות שבפניו על מצבה הגופני של המנוחה ואופי הפגיעות בה, וכן התנהגות המערערים עצמם בעת האירוע ואחריו. מכל אלה ניתן ללמוד ולהסיק על הלך נפשם של המערערים בזמן האירוע. ניתן להיזקק בעניין זה ל"חזקת המודעות" לפיה "אדם מודע... למשמעות התנהגותו, מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה". ניתן להיעזר בחזקה זו ככלי עזר הוכחתי, אולם קביעת הממצא לעניין המחשבה הפלילית תלוייה בנסיבות העניין ובחומר הראיות של כל מקרה, ומובן שחזקה עובדתית זו ניתנת לסתירה. בנסיבות המקרה ניתן להיזקק ל"חזקת המודעות" ולקבוע כי המערערים אכן היו מודעים לתוצאה הקטלנית הנ"ל, אם לא כתוצאה וודאית אזי לפחות כתוצאה אפשרית. קרבן האלימות היתה אשה קשישה, בעלת מראה שברירי, כאשר המכות שספגה נועדו להתגבר על התנגדותה למעשה השוד. המערערים הסתלקו מהמקום בחפזון תוך הפגנת אדישות לגורלה של המנוחה, שנשארה מוטלת חסרת אונים על רצפת הדירה, מתבוססת בדמה, עד אשר הזעיקו השכנים את המשטרה. לאור האמור ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי כל מרכיבי העבירה הוכחו ועל כן יש לדחות את טענות המערערים בעניין זה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד ברינגר לכהן, עוה"ד ח. משגב וא. שלנגר לבוסקילה, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 14.7.93).

בר"ע 4801/92 - תופיק גאנם נגד "רותם" חברה לביטוח בע"מ

*טענה כי הוסכם על "מומחה רפואי" רק לצורך מו"מ לפשרה ולא לצורך הגשת חוות דעתו במשפט(בקשה לרשות ערעור נדחתה).

א. המבקש הגיש נגד המשיבה תביעה לתשלום נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים. קודם הגשת התביעה ובמסגרת משא ומתן שנוהל בין פרקליטו דאז, עו"ד גוהר, לבין פרקליט המשיבה, הוסכם על מינויו של "מומחה רפואי מוסכם" שיבדוק את המבקש ויחווה דעתו על מצבו עקב התאונה. שני הפרקליטים הסכימו שד"ר בש ימונה כמומחה רפואי. על פי המוסכם בדק ד"ר בש את המבקש וביום 29.10.88 נתן חוות דעת ראשונה. על פי תיאום שנעשה בעניין זה בין הצדדים בדק ד"ר בש נוספות את המבקש וביום 11.6.89 נתן חוות דעת בה קבע את מצבו, כולל נכותו כתוצאה מהתאונה. המחלוקת בין הצדדים בבימ"ש השלום היתה בשאלה אם יש לראות את חוות דעתו של ד"ר בש כחוות דעת של מומחה רפואי לצורך ההליכים בתביעת המבקש. בימ"ש השלום השיב על כך בחיוב והסתמך לעניין זה על תקנה 18 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), ולחילופין, על הסכמה בין הצדדים המחייבת אותם, אף אם אין היא באה במסגרת תקנה 18 הנ"ל. בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל החלטה זו הוגשה הבקשה הנוכחית והיא נדחתה.
ב. היתה הסכמה בין הצדדים - באמצעות באי כוחם - שמינויו של ד"ר בש הינו מינוי של מומחה רפואי, על מנת שחוות דעתו תחייב במסגרת תביעתו של המבקש מהמשיבה. חוות דעת זו היתה אמורה לשרת את הצדדים תחילה במסגרת משא ומתן לפשרה, ובאם זה יכשל - במסגרת ההליכים המשפטיים בתביעתו של המבקש. אכן לא היתה הסכמה שהקביעות בחוות הדעת תחייבנה את הצדדים ללא אפשרות לנסות לשנותה. ככל חוות דעת רפואית המוגשת לביהמ"ש, כפופה היא לזכותו של המבקש להפנות שאלות הבהרה וכן לחקירה נגדית. יכול אף, אם תימצא סיבה ראויה לכך, שביהמ"ש ימצא שאין להסתמך עליה או שראוי למנות מומחה רפואי נוסף. לכאורה חלה בענייננו תקנה 18 לתקנות המומחים. אך אפילו זו לא היתה חלה, רשאים הצדדים להגיע להסכמה על הדרך להוכחת עניין רפואי השנוי ביניהם במחלוקת והסכמה זו מחייבת אותם.
ג. המבקש טוען גם שכשפעל עו"ד גוהר בשמו בכל הנוגע למינויו של ד"ר בש כמומחה מוסכם הוא חרג ממה שהיה רשאי לעשות בשמו. אין לקבל טענה זו. נסיבות המקרה - גירסתו של עו"ד גוהר, נכונותו של המבקש להבדק פעמיים ע"י ד"ר בש כמומחה רפואי, והעלאת טענותיו נגד חוות דעתו של ד"ר בש כחוות דעת מוסכמת רק כעבור שנים, מצביעות שלא כן הוא. פרקטיקה מקובלת היא, שקודם הגשת תביעה לפי חוק הפיצויים מסכימים הצדדים שמומחה רפואי יבדוק את הנפגע על מנת שחוות דעתו תשמש אותם במהלך המו"מ בין הצדדים, ובאם זה יכשל - תשמש חוות הדעת כחוות דעת של מומחה בתביעה שיגיש הנפגע. במקרה שמוגשת לאחר מכן תביעה, אין צורך במינוי מומחה רפואי ע"י ביהמ"ש, וע"י כך נחסך זמן שיפוטי והדיון המשפטי יעיל וקצר יותר.

(בפני: השופט אור. המבקש לעצמו, עו"ד נ. לביא למשיבה. 16.8.93).

בג"צ 4893/90 - ציפורה יוסף נגד שר הפנים ותמר יוסף

*בקשת אשה לבטל שינוי שם של אשה אחרת לשם המשפחה של בעלה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותרת נישאה ב- 1952 לאחד אליהו יוסף (להלן: אליהו). להם שמונה ילדים. מאז סוף שנות החמישים חי אליהו עם המשיבה השניה (להלן: תמר). להם תשעה ילדים ונכדים. אליהו וציפורה לא התגרשו. אליהו משלם לציפורה דמי מזונות. נראה כי אליהו קיים טקס נישואין עם תמר. זו האחרונה פנתה ב- 1961 למשרד הפנים וביקשה לשנות את שם משפחתה מדוד לשם משפחה חדש - יוסף. שר הפנים לא פסל את שינוי השם, ותמר נרשמה בשם המשפחה יוסף, וכך רשומים גם ילדיהם ונכדיהם. בינואר 1990 פנתה
ציפורה למשרד הפנים בבקשה לבטל את רישומה של תמר תחת שם המשפחה "יוסף" ואת רישומה כנשואה לאליהו. תשובת הלשכה המשפטית של משרד הפנים היתה כי אמנם יש כאן מקום להפעלת הסמכות הקיימת בחוק השמות לפסול את שינוי השם, אך לאחר בדיקת מכלול נסיבות המקרה, המסקנה היא כי מן הראוי שפסילת שינוי שם שנעשה לפני 29 שנה לא תיעשה בדרך מינהלית גרידא. ציפורה חזרה ופנתה ללשכה המשפטית במשרד הפנים וביקשה לעיין בתיקי המשרד כדי לאפשר לה להתרשם מסוגי אי הסדרים הקיימים בתיקים הנוגעים לרישומים של ציפורה והילדים וכן תמר והילדים. התברר כי הרישום בתיקים היה מדוייק אך רישום המחשב של פרטי האם ביחס לחלק מהילדים של ציפורה היה מוטעה והעניין תוקן. בעתירתה ביקשה ציפורה כי בג"צ יורה לשר הפנים לפסול את שינוי שמה של תמר וכן ביקשה כי תינתן לה האפשרות לעיין בתיקי משרד הפנים ולבדוק מסמכים שונים. העתירה נדחתה.
ב. באשר לשאלה המשפטית אם בנסיבות העניין חייב שר הפנים לשנות את רישום שם המשפחה של תמר מיוסף לדוד הרי התשובה היא שלילית, גם בהנחה, שאיש לא חלק עליה, כי לשר הפנים נתונה סמכות במקרים מסויימים לשנות שינוי שם שלא נפסל על ידו מראש. אין עוסקים כאן בשאלה כיצד היה על שר הפנים להפעיל את שיקול דעתו, אילו נתבקש לפסול את שינוי השם ב- 1961 כאשר הוא בוצע בפועל. ניתן להניח, בלי לפסוק בדבר, כי שר הפנים היה פועל כדין אילו היה פוסל את השינוי במקורו. אך מאז השינוי עברו למעלה מ- 30 שנה ולאור נתון זה ועל רקע מכלול הנסיבות, אין פגם בהחלטת שר הפנים שסרב לשנות את הרישום. אפילו עלול היה שמה החדש של תמר להטעות ב-1961 הרי נשיאת השם החדש אינה עלולה להטעות כיום.
ג. אשר לקבלת מידע ועיון בתיקי משרד הפנים - סעיף 31 לחוק המרשם קובע את העקרון כי "המרשם והמסמכים שבו לא יהיו פתוחים לעיון" אלא לנושאי תפקידים מסויימים. לפי החוק "ארם שיש לו לכאורה עניין בדבר רשאי לקבל ידיעה על תאריך לידתו של אדם הרשום במרשם ועל פרטי רישום אחרים שייקבעו בתקנות". מכח הוראות אילו הכיר שר הפנים בציפורה כ"אדם שיש לו לכאורה עניין בדבר" בכל הנוגע לפרטי הרישום של אליהו ותמר ואף על כך קיבלה אינפורמציה. ציפורה אינה מסתפקת באלה והיא מבקשת לקבל מידע בדבר ילדיה של תמר וכן היא מבקשת לעיין בעצמה במרשם. הדין עם ציפורה בנסיבות המיוחדות של העניין בכל הנוגע לקבלת מידע על פרטי הרישום של ילדי אליהו ותמר. זכות זו מתייחסת אך לרישום "שמות ההורים" של הילדים והיא מצומצמת לבחינת השאלה אם ציפורה רשומה כאמם. הטעם לכך נעוץ בתקלות שהתרחשו בעבר כאשר הרישום של ילדי ציפורה לא היה מדוייק. מאידך אין לטענה של ציפורה כי זכותה לעיין בעצמה בפרטי המרשם על מה שתסמוך. המרשם והמסמכים שבו אינם פתוחים לעיון.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חשין. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. שונברג לעותרת, עו"ד עוזי פוגלמן לשר הפנים, עו"ד שמואל בירגר לתמר יוסף. 7.7.93).

ע.פ. 1208/92 - יצחק בן שלום עמר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בסרסרות לזנות וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בסרסרות למעשה זנות ושידול למעשה זנות וכן בתקיפה הגורמת חבלה של ממש ובשימוש בסמים. הוא נדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי של 8 חודשים ושל 15 חודשים כשהם מצטרפים זה לזה ומחציתם חופפים את עונש המאסר. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
באשר להרשעה - זו מבוססת בעיקרה על עדותה של המתלוננת שנמצאה אמונה וכן על עדויות של חברותיה. התמונה שנתקבלה מן הראיות היא כי המתלוננת היתה פרוצה ומשתמשת בסמים. בשלב מסויים היא עברה לגור עם המערער שהוא נרקומן. היא המשיכה
בעבודתה כזונה, בידיעת המערער ובעידודו, ולעיתים גם תוך כדי חבלות וחבלות של ממש שחיבל בה. דמי האתנן היו משמשים לצריכת סמים משותפת. תשתית ראייתית זו יש בה כדי להצדיק הרשעה באישומים בגינם הועמד המערער לדין. אשר לעונש - ביהמ"ש החמיר עם המערער בהתחשב בנסיבות, ובהסכמת ב"כ המדינה, הוקל העונש במובן זה שהמאסר על תנאי שהופעל יחפוף כולו את עונש המאסר בפועל.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' דורנר. עו"ד קורל למערער, עו"ד מ. שקד למשיבה. 16.8.93).

ע.פ. 3801/92 - יוסף אשקר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (הערעור נדחה).

המערער ואחיו השתתפו בקטטה בה נטלו חלק המנוח ואחיו. הרקע של הקטטה היה יחסו של המנוח לאשתו שהיא אחותם של המערער ואחיו. המנוח התעלל באשתו והמערער ואחיו החליטו "לסגור עמו חשבון". המערער דקר את המנוח וגרם למותו. הוא הורשע בשעתו בעבירת רצח וביהמ"ש העליון המיר את ההרשעה מרצח להריגה. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעת מידת העונש וביהמ"ש גזר למערער 12 שנות מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העונש שהוטל על המערער אינו חמור באופן המצדיק התערבות בו. המערער נטל את החוק לידיו וביקש להשיתו על פי רצונו. אך כפסע היה בין המערער לבין הרשעה בעבירת רצח. יש להילחם בתופעה הכללית של השימוש בסכין לחיסול חשבונות ולשרש את התופעה שבה בני משפחה נוטלים את החוק לידיים - כלומר מפירים אותו בריש גלי על מנת להשליט סדר על פי אמות מידה הנראות להם ראויות בחיי המשפחה. העונש שהוטל על המערער הולם את מדיניות הענישה הראוייה, משקף את חומרת המעשה ואין להתערב בו.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' דורנר. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"ד מ. שקד למשיבה. 16.8.93).

ע.א. 2886/92 - כתבי שלמה נגד אלגוב יפתח

*פטור מעיקול של מכונית נכים (הערעור נדחה).

סעיף 22(א) לחוק ההוצל"פ, בנוסחו המקורי, פטר מעיקול ארבע קטיגוריות של מטלטלין. בשנת תשל"ה הוספה פיסקה בה נאמר כי "כלים, מכשירים, מכונות... השייכים לנכה והנחוצים לו לשימושו האישי בגלל נכותו" פטורים מעיקול. המערער הוא נכה צה"ל ובבעלותו מכונית נכים מסוג מרצדס. במסגרת הליכי הוצל"פ שהתנהלו נגד המערער עוקלה המכונית ונתמנה כונס נכסים לצורך מכירתה. בקשתו של המבקש לביטול העיקול נדחתה בלשכת ההוצל"פ. באשר לכך נתבקש ביהמ"ש המחוזי ע"י המערער, בגדר בקשת רשות לערער על החלטת ראש ההוצל"פ, להחליט בעניין חוקיות העיקול. בינתיים שולם החוב וביהמ"ש התבקש גם לקבוע במחלוקת שבין בעלי הדין בעניין הוצאות האחסנה שהוצאו ע"י הכונס. המערער טען כי את הוצאות האחסנה צריך לשלם המשיב משום שהמכונית אינה ניתנת לעיקול. ביהמ"ש המחוזי נמנע מלהחליט בשאלת הוצאות האחסנה וגם סירב להתייחס לשאלה אם יכול והמערער כנכה יוכל להסתפק בהחזקת מכונית זולה יותר בבעלותו. ביהמ"ש סבר שהעניין טעון בירור ו"אין ספק שבזמן מימוש במסגרת הוצל"פ יהיה על ראש ההוצל"פ לגרום לכך שהמבקש לא ישאר ללא רכב". ניתנה למערער רשות לערער על ההחלטה האמורה והערעור נדחה.
הלכה פסוקה היא שיש בהליכי ההוצל"פ כדי לאזן בין אינטרס הנושה לממש פס"ד שניתן לטובתו, לבין אינטרס הציבור שלא יהפוך החייב לחסר כל ולנטל על החברה, ומכאן הפטורים שנקבעו בדין על עיקול מטלטלין. המטרה התחיקתית של כל סעיפי הפטור היתה לפטור מעיקול רק מטלטלין החיוניים לחייב והנחוצים לשימושו האישי. גם כשמדובר בנכה אין פטור מעיקול מכונית נכים יקרת ערך השייכת לו, אם אפשר להתאים
לצרכיו החיוניים כנכה מכונית זולה יותר. במקרה דנן לא חיווה ביהמ"ש המחוזי את דעתו אם אפשר היה להמיר את העיקול על המכונית בעיקול על מכונית אחרת, אלא קבע שהעניין טעון בירור ואין כל פגם במסקנתו.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד יניב עצמון למערער, עו"ד יצחק אמיר למעדב. 28.7.93).

ע.פ. 2353/91 - אלי עמר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בנסיון לרצח וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער והמתלונן שיחקו במשחק השש בש. בשלב מסויים ירה המערער במתלונן ופצעו בשפתו ולאחר מכן ירה עוד שני כדורים שפגעו בירכו ובידו. גירסת המדינה היתה שהנאשם הביא עמו את האקדח, שהיה מצוייד במשתיק קול, כדי לגרום למותו של המתלונן במהלך המשחק. לעומת זאת טען המערער כי האקדח לא היה ברשותו כלל וכי הוא בא לקיים משחק רגיל, והמתלונן שלף אקדח ותוך כדי הגנה ונסיון להוציא את האקרח מירי המתלונן נורה הירי כאמור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הגירסה האמינה היא גירסתה של המדינה הסומכת על עדות המתלונן ועל הראיות החפציות האחרות. על יסוד זה הורשע המערער ונדון ל- 14 שנות מאסר. זאת בהתחשב בעובדה שהמערער היה אסיר ברשיון ועם הרשעתו יבוטל רשיונו ויהיה עליו לרצות עוד 10 שנים מצטברות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
בערעור ביקש הסניגור להגיש כראיה נוספת דו"ח של מומחה לירי כדי להוכיח את זויות היריה שיש בהן, לדעת הסניגור, כדי לבסס את האפשרות כי הירי נורה תוך כדי הגנה עצמית. בקשה זו נדחתה שכן היא מבוססת על קו הגנה חדש שאין לו אחיזה של ממש בחומר הראיות שהיה בביהמ"ש המחוזי. לפי הראיות הביא המערער אקדח עם משתיק קול וכיוון אותו לעבר פניו של המתלונן וירה בו. מצב דברים זה מצביע על כוונה להביא לקטילתו של אדם וכוונה זו מתחזקת בשאר נסיבות העניין. לפיכך הערעור על ההרשעה אין לו יסוד. אשר לעונש - למערער עבר פלילי מכביד ביותר, ובכללו רצח ונסיון לרצח בנסיבות שאינן רחוקות מהנסיבות דנן. המערער הוא איש המסוכן לציבור והעונש שהוטל עליו אינו מצדיק התערבות.

(בפני השופטים: ברק. ד. לוין, חשין. עו"ד מקרין למערער, עו"ד בינוול למשיבה. 25.8.93).

ע.פ. 2168/91 - סלים מוחמד ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (הערעור נדחה).

תוך כדי ויכוח על עניין של מה בכך, התפתחה קטטה בין המתלונן לבין חברו של המערער, שבמהלכה התערב המערער עצמו ותקף את המתלונן כשהוא משתמש תוך כדי כך בסכין. המתלונן נדקר ונותרה לו נכות של %60. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ודחה את טענת המערער כי הוא לא ביצע את המעשים שיוחסו לו. משהוכרע הדין ביקש המערער לצרף לעניין העונש תיקים נוספים בקשר לעבירות רבות נוספות שביצע. בעת ביצוע העבירה היו גם תלויים ועומדים נגד המערער עונשי מאסר מותנים שהם בני הפעלה. למערער עבר עשיר בן 26 הרשעות קודמות. ביהמ"ש המחוזי התייחס בחומרה לעבירות שביצע המערער ולנסיבות בהן בוצעו אך נתן דעתו לכך שתקופת המאסר שיהא על המערער לרצות היא ארוכה מאד ולפיכך גזר לו בגין העבירה דנא שש שנים מאסר בפועל, בגין העבירות האחרות שהורשע בהן על פי בקשתו דן את המערער ל- 4 שנים מאסר בפועל שמתוכן שלש שנות מאסר כעונש מצטבר ו- 3 שנים מאסר על תנאי, והעונשים המותנים של שנה ו- 6 חודשים הופעלו כשהם חופפים ביניהם ו- 6 חודשים מהם מצטברים. כך שעל המערער לרצות 9 שנים וחצי מאסר. ביהמ"ש
המחוזי גם חייב את המערער לפצות את המתלונן בסכום של 15,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
באשר לעונש המאסר - אכן העונש אינו קל, מה גם כשנותנים את הדעת לעונשים המצטברים, אך המעשה שביצע המערער כה חמור שממש התבקשה תגובה נמרצת ותקיפה. אכן, המערער אינו צעיר לימים ויש לו בעיות משפחתיות וישיבתו במאסר לאורך זמן תכביד גם עליו וגם על משפחתו. אולם, על התוצאה הבלתי נמנעת היה צריך ליתן את דעתו בטרם הרהיב עוז לפגוע במערער ובקורבנות נוספים שסבלו ממעשי עבירה חוזרים ונשנים שביצע המערער, הן לפני המעשה דנן והן שעה שהיה משוחרר בערובה. לפיכך אין להתערב בעניין המאסר. אשר לפיצוי שחוייב המערער לשלם למתלונן - החיוב בתשלום פיצוי זה מתבקש בנסיבות המקרה. מעבר לכך - המערער עצמו הכיר בשלב הטיעון לעונש בחובתו לפצות את המתלונן.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' דורנר. עו"ד א. אלפיה למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 7.7.93).

בש"פ 3187/93 - שמעון מנחם נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים - קוקאין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר ושלשה אחרים הואשמו בשותפות לקשר פלילי לייבוא כ- 2 ק"ג קוקאין. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר ארבעת הנאשמים עד תום ההליכים ועררו של העורר נתקבל. בראיות נגד העורר אין כדי להצביע על מעורבות בביצוע הפשעים החמורים שיוחסו לו בכתב האישום. בנסיבות העניין יש בעצם הנוכחות של העורר בזירת העבירה כדי להחשיד אותו, וגם אם נוכחותו, על פניה, אינה עשויה להתפרש כעובדה נויטראלית גרידא, קשה לקבוע שיש בה משום תשתית מספקת להצדקת המעצר. השופט ייחס משקל לעובדה שבשלב החקירה סירב המשיב בעקשנות למסור גירסה כלשהי ולשאלות החוקרים הגיב באמירות בוטות ובתשובות שלא לעניין. ברור שבהתנהגות זו יש כדי לחזק את ההנחה שהימצאותו של העורר בזירת העבירה לא היתה אקראית, אך השלב המתאים לקביעת המשמעות של התנהגות העורר בחקירה ולהסקת מסקנות ממנה יהיה במשפט. בנסיבות אלה יש לשחרר את העורר בערובה.

(בפני: השופט מצא. 30.6.93).

בש"פ 2643/93 - נפוז אבו עמאר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים)

(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). במכונית של בעלה של העוררת נתגלו סמים. הבעל טען כי מישהו הכניס את הסם למכוניתו. מעשי העבירה המיוחסים לעוררת קשורים בנסיונות של העוררת, ביחד עם אחרים, להביא את פלוני (להלן: המתלונן) שיודה כי הוא שהטמין את הסם במכונית של הבעל. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררת עד תום ההליכים והערר נתקבל. קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעוררת, והעבירות המיוחסות לעוררת אינן קלות. מדובר במעשים נמשכים ובעקבות אמצעים שהופעלו נגד המתלונן נעתר בסופו של דבר לעוררת ושותפיה. עם זאת אין לשלול את האפשרות הסבירה שמדובר בהסתבכות חד פעמית של העוררת שביקשה לסייע לבעלה בצר לו. לעוררת אין הרשעות קודמות מכל סוג שהוא. המעצר יש בו גם פגיעה קשה במשפחה, שכן לעוררת ארבעה ילדים קטינים הדורשים את טיפולה והשגחתה. בנסיבות אלה שחרור בערובה בתנאים שיכללו מעצר בית מלא יש בהם כדי להבטיח שהעוררת לא תפריע עוד למהלך החקירה והמשפט נגד בעלה.